הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מאכלות אסורות · פרק ט״ו

ספר קדושה · 34 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מאכלות אסורות · פרק ט״ו
הלכה א׳
דָבָר אָסוּר שֶׁנִּתְעָרֵב בְּדָבָר מֻתָּר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. וּמִין בְּמִינוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל טַעֲמוֹ יִבָּטֵל בְּרֹב:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. חֵלֶב הַכְּלָיוֹת שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ הַגְּרִיסִין וְנִמּוֹחַ הַכּל. טוֹעֲמִין אֶת הַגְּרִיסִין. אִם לֹא נִמְצָא בָּהֶן טַעַם חֵלֶב הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין. וְאִם נִמְצָא בָּהֶם טַעַם חֵלֶב וְהָיָה בָּהֶן מַמָּשׁוֹ הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִן הַתּוֹרָה. נִמְצָא בָּהֶן טַעֲמוֹ וְלֹא הָיָה בָּהֶן מַמָּשׁוֹ הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִין מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה ג׳
כֵּיצַד הוּא מַמָּשׁוֹ. כְּגוֹן שֶׁהָיָה מִן הַחֵלֶב כְּזַיִת בְּכָל שָׁלֹשׁ בֵּיצִים מִן הַתַּעֲרֹבֶת. אִם אָכַל מִן הַגְּרִיסִין הָאֵלּוּ כְּשָׁלֹשׁ בֵּיצִים הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהֶן כְּזַיִת מִן הַחֵלֶב לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי טַעַם הָאִסּוּר וּמַמָּשׁוֹ קַיָּם. אֲבָל פָּחוֹת מִשָּׁלֹשׁ בֵּיצִים מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן אִם לֹא הָיָה בַּתַּעֲרֹבֶת כְּזַיִת בְּכָל שָׁלֹשׁ בֵּיצִים אַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן טַעַם חֵלֶב וְאָכַל כָּל הַקְּדֵרָה אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ד׳
נָפַל חֵלֶב כְּלָיוֹת לְחֵלֶב הָאַלְיָה וְנִמּוֹחַ הַכּל. אִם הָיָה חֵלֶב הָאַלְיָה כִּשְׁנַיִם בְּחֵלֶב הַכְּלָיוֹת הֲרֵי הַכּל מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה. אֲפִלּוּ חֲתִיכַת נְבֵלָה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּשְׁתֵּי חֲתִיכוֹת שֶׁל שְׁחוּטָה הַכּל מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה. אֲבָל מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים הַכּל אָסוּר עַד שֶׁיֹאבַד דָּבָר הָאָסוּר מֵעֹצֶם מִעוּטוֹ וְלֹא יִהְיֶה דָּבָר חָשׁוּב שֶׁעֵינוֹ עוֹמֶדֶת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה ה׳
וּבְכַמָּה יִתְעָרֵב דָּבָר הָאָסוּר וְיֹאבַד בְּעֹצֶם מִעוּטוֹ. כַּשִּׁעוּר שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים. יֵשׁ דָּבָר שֶׁשִּׁעוּרוֹ בְּשִׁשִּׁים. וְיֵשׁ שֶׁשִּׁעוּרוֹ בְּמֵאָה. וְיֵשׁ שֶׁשִּׁעוּרוֹ בְּמָאתַיִם:
הלכה ו׳
נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁכָּל אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה. בֵּין אִסּוּרֵי מַלְקוֹת. בֵּין אִסּוּרֵי כָּרֵת. בֵּין אִסּוּרֵי הֲנָיָה. שֶׁנִּתְעָרְבוּ בַּמַּאֲכָל הַמֻּתָּר מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם. מִין בְּמִינוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל הַטַּעַם שִׁעוּרוֹ בְּשִׁשִּׁים אוֹ בְּמֵאָה אוֹ בְּמָאתַיִם. חוּץ מִיֵּין נֶסֶךְ מִפְּנֵי חֻמְרַת עַבוֹדָה זָרָה. וְחוּץ מִטֶּבֶל שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְתַקְּנוֹ. וּמִפְּנֵי זֶה אוֹסְרִין בְּמִינָן בְּכָל שֶׁהֵן. וְשֶׁלֹּא בְּמִינָן בְּנוֹתֵן טַעַם כִּשְׁאָר כָּל הָאִסּוּרִין:
הלכה ז׳
כֵּיצַד. טִפַּת יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפְלוּ עָלֶיהָ כַּמָּה חָבִיּוֹת שֶׁל יַיִן הַכּל אָסוּר כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְכֵן כּוֹס שֶׁל יֵין טֶבֶל שֶׁנִּתְעָרֵב בְּחָבִית הַכּל טֶבֶל עַד שֶׁיַּפְרִישׁ תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת הָרְאוּיִין לְתַעֲרֹבֶת כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה ח׳
פֵּרוֹת שְׁבִיעִית אַף עַל פִּי שֶׁאִם נִתְעָרְבוּ בְּמִינָן בְּכָל שֶׁהוּא וְשֶׁלֹּא בְּמִינָן בְּנוֹתֵן טַעַם אֵינָן בִּכְלָל אִסּוּרֵי תּוֹרָה שֶׁאֵין אוֹתָהּ הַתַּעֲרֹבֶת אֲסוּרָה. אֶלָּא חַיָּב לֶאֱכל כָּל הַתַּעֲרֹבֶת בִּקְדֻשַּׁת שְׁבִיעִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה ט׳
חָמֵץ בְּפֶסַח אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֵאִסּוּרֵי תּוֹרָה אֵינוֹ בִּכְלָלוֹת אֵלּוּ. לְפִי שֶׁאֵין הַתַּעֲרֹבֶת אֲסוּרָה לְעוֹלָם שֶׁהֲרֵי לְאַחַר הַפֶּסַח תִּהְיֶה כָּל הַתַּעֲרֹבֶת מֻתֶּרֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. לְפִיכָךְ אוֹסֵר בְּכָל שֶׁהוּא בֵּין בְּמִינוֹ בֵּין שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ:
הלכה י׳
וְהוּא הַדִּין לִתְבוּאָה חֲדָשָׁה שֶׁנִּתְעָרְבָה בִּישָׁנָה מִלִּפְנֵי הָעֹמֶר אוֹסֶרֶת בְּכָל שֶׁהוּא. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ לָהּ מַתִּירִין שֶׁלְּאַחַר הָעֹמֶר יֻתַּר הַכּל. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין וַאֲפִלּוּ הָיָה אִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶם כְּגוֹן אִסּוּר מֻקְצֶה וְנוֹלָד בְּיוֹם טוֹב לֹא נָתְנוּ בּוֹ חֲכָמִים שִׁעוּר אֶלָּא אֲפִלּוּ אֶחָד בְּכַמָּה אֲלָפִים אֵינוֹ בָּטֵל. שֶׁהֲרֵי יֵשׁ דֶּרֶךְ שֶׁיֻּתַּר בָּהּ כְּגוֹן הֶקְדֵּשׁ וּמַעֲשֵׂר שֵׁנִי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה י״א
אֲבָל הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם וְחֵלֶב וְדָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְכֵן תְּרוּמוֹת נָתְנוּ חֲכָמִים בָּהֶן שִׁעוּר שֶׁאֵין בָּהֶן דֶּרֶךְ הֶתֵּר לְכָל אָדָם:
הלכה י״ב
יֵרָאֶה לִי שֶׁאֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אִם נִתְעָרֵב בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ וְלֹא נָתַן טַעַם מֻתָּר. לֹא יִהְיֶה זֶה שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין חָמוּר מִטֶּבֶל שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לְתַקְּנוֹ וְאַף עַל פִּי כֵּן שֶׁלֹּא בְּמִינוֹ בְּנוֹתֵן טַעַם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאַל תִּתְמַהּ עַל חָמֵץ בְּפֶסַח שֶׁהַתּוֹרָה אָמְרָה (שמות יב כ) "כָּל מַחְמֶצֶת לֹא תֹאכֵלוּ" לְפִיכָךְ הֶחְמִירוּ בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ג
וְאֵלּוּ הֵן הַשִּׁעוּרִין שֶׁנָּתְנוּ חֲכָמִים. הַתְּרוּמָה וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר וְהַחַלָּה וְהַבִּכּוּרִים עוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה וְצָרִיךְ לְהָרִים וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה. וְכֵן פְּרוּסָה שֶׁל לֶחֶם הַפָּנִים לְתוֹךְ פְּרוּסוֹת שֶׁל חֻלִּין עוֹלִין בְּאֶחָד וּמֵאָה. כֵּיצַד. סְאָה קֶמַח מֵאֶחָד מֵאֵלּוּ. אוֹ סְאָה מִכֻּלָּם שֶׁנָּפְלָה לְמֵאָה סְאָה קֶמַח שֶׁל חֻלִּין וְנִתְעָרֵב הַכּל. מֵרִים מִן הַכּל סְאָה אַחַת כְּנֶגֶד סְאָה שֶׁנָּפְלָה וְהַשְּׁאָר מֻתָּר לְכָל אָדָם. נָפְלָה לְפָחוֹת מִמֵּאָה נַעֲשֶׂה הַכּל מְדֻמָּע:
הלכה י״ד
הָעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם עוֹלִין בְּאֶחָד וּמָאתַיִם וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָרִים. כֵּיצַד. רְבִיעִית שֶׁל יֵין עָרְלָה אוֹ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם אוֹ שֶׁהָיְתָה הָרְבִיעִית מִצְטָרֶפֶת מִשְּׁנֵיהֶם שֶׁנָּפְלָה לְתוֹךְ מָאתַיִם רְבִיעִיּוֹת שֶׁל יַיִן הַכּל מֻתָּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָרִים כְּלוּם. נָפְלָה לְפָחוֹת מִמָּאתַיִם הַכּל אָסוּר בַּהֲנָיָה:
הלכה ט״ו
וְלָמָּה צָרִיךְ לְהָרִים הַתְּרוּמָה וְלֹא יָרִים עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם. שֶׁהַתְּרוּמָה מָמוֹן כֹּהֲנִים. לְפִיכָךְ כָּל תְּרוּמָה שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים מַקְפִּידִין עָלֶיהָ כְּגוֹן תְּרוּמַת הַכְּלִיסִין וְהַחֲרוּבִין וּשְׂעוֹרִין שֶׁבֶּאֱדוֹם אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָרִים:
הלכה ט״ז
וְלָמָּה כָּפְלוּ שִׁעוּר עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם מִפְּנֵי שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָיָה. וְלָמָּה סָמְכוּ עַל שִׁעוּר מֵאָה בִּתְרוּמוֹת שֶׁהֲרֵי תְּרוּמַת מַעֲשֵׂר אֶחָד מִמֵּאָה וּמְקַדֵּשׁ הַכּל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כט) "אֶת מִקְדְּשׁוֹ מִמֶּנּוּ" אָמְרוּ חֲכָמִים דָּבָר שֶׁאַתָּה מֵרִים מִמֶּנּוּ אִם חָזַר לְתוֹכוֹ מְקַדְּשׁוֹ:
הלכה י״ז
שְׁאָר אִסּוּרִין שֶׁבַּתּוֹרָה כֻּלָּן כְּגוֹן בְּשַׂר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְחֵלֶב וְדָם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שִׁעוּרָן בְּשִׁשִּׁים. כֵּיצַד. כְּזַיִת חֵלֶב כְּלָיוֹת שֶׁנָּפַל לְתוֹךְ שִׁשִּׁים כְּזַיִת מֵחֵלֶב הָאַלְיָה הַכּל מֻתָּר. נָפַל לְפָחוֹת מִשִּׁשִּׁים הַכּל אָסוּר. וְכֵן אִם נָפַל כִּשְׂעוֹרָה חֵלֶב צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה שָׁם כְּמוֹ שִׁשִּׁים שְׂעוֹרָה. וְכֵן בִּשְׁאָר אִסּוּרִין. וְכֵן שֻׁמָּן שֶׁל גִּיד הַנָּשֶׁה שֶׁנָּפַל לִקְדֵרָה שֶׁל בָּשָׂר מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים. וְאֵין שֻׁמַּן הַגִּיד מִן הַמִּנְיָן. וְאַף עַל פִּי שֶׁשֻּׁמַּן גִּיד הַנָּשֶׁה מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. הוֹאִיל וְגִיד הַנָּשֶׁה בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ הֶחְמִירוּ בּוֹ כְּאִסּוּרֵי תּוֹרָה. וְהַגִּיד עַצְמוֹ אֵין מְשַׁעֲרִין בּוֹ וְאֵינוֹ אוֹסֵר שֶׁאֵין בַּגִּידִים בְּנוֹתֵן טַעַם:
הלכה י״ח
אֲבָל כְּחַל שֶׁנִתְבַּשֵּׁל עִם הַבָּשָׂר בְּשִׁשִּׁים וּכְחַל מִן הַמִּנְיָן. הוֹאִיל וְהַכְּחַל מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ הֵקֵלּוּ בְּשִׁעוּרוֹ:
הלכה י״ט
בֵּיצָה שֶׁנִּמְצָא בָּהּ אֶפְרוֹחַ שֶׁנִּשְׁלְקָה עִם בֵּיצִים הַמֻּתָּרוֹת אִם הָיְתָה עִם שִׁשִּׁים וְאַחַת וְהִיא הֲרֵי הֵן מֻתָּרוֹת. הָיְתָה עִם שִׁשִּׁים בִּלְבַד נֶאֶסְרוּ הַכּל מִפְּנֵי שֶׁהִיא בְּרִיָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ עָשׂוּ הֶכֵּר בָּהּ וְהוֹסִיפוּ בְּשִׁעוּרָהּ:
הלכה כ׳
אֲבָל בֵּיצַת עוֹף טָמֵא שֶׁנִּשְׁלְקָה עִם בֵּיצֵי עוֹף טָהוֹר לֹא אָסְרָה אוֹתָם. וְאִם טָרַף אֵלּוּ עִם אֵלּוּ. אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבָה בֵּיצַת עוֹף טָמֵא אוֹ בֵּיצַת טְרֵפָה עִם בֵּיצִים אֲחֵרוֹת שִׁעוּרָן בְּשִׁשִּׁים:
הלכה כ״א
וּמִנַּיִן סָמְכוּ חֲכָמִים עַל שִׁעוּר שִׁשִּׁים. שֶׁהֲרֵי הַמּוּרָם מֵאֵיל נָזִיר וְהִיא הַזְּרוֹעַ אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מִשְּׁאָר הָאַיִל וְהִיא מִתְבַּשֶּׁלֶת עִמּוֹ וְאֵינָהּ אוֹסֶרֶת אוֹתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו יט) "וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל":
הלכה כ״ב
מִין בְּמִינוֹ וְדָבָר אַחֵר שֶׁנִּתְעָרְבוּ כְּגוֹן קְדֵרָה שֶׁהָיָה בָּהּ חֵלֶב אַלְיָה וּגְרִיסִין וְנָפַל לְתוֹכָהּ חֵלֶב הַכְּלָיוֹת וְנִמְחָה הַכּל וְנַעֲשָׂה גּוּף אֶחָד. רוֹאִין אֶת חֵלֶב הָאַלְיָה וְאֶת הַגְּרִיסִין כְּאִלּוּ הֵן גּוּף אֶחָד וּמְשַׁעֲרִין חֵלֶב הַכְּלָיוֹת בִּגְרִיסִין וּבְאַלְיָּה. אִם הָיָה אֶחָד מִשִּׁשִּׁים מֻתָּר. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר כָּאן לַעֲמֹד עַל הַטַּעַם:
הלכה כ״ג
וְהוּא הַדִּין לַתְּרוּמוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ לְשַׁעֲרָן בְּמֵאָה. וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם אוֹ עָרְלָה לְשַׁעֵר אוֹתָן בְּמָאתַיִם:
הלכה כ״ד
כְּשֶׁמְּשַׁעֲרִין בְּכָל הָאִסּוּרִין בֵּין בְּשִׁשִּׁים בֵּין בְּמֵאָה בֵּין בְּמָאתַיִם. מְשַׁעֲרִין בַּמָּרָק וּבַתַּבְלִין וּבְכָל שֶׁיֵּשׁ בַּקְּדֵרָה וּבְמַה שֶּׁבָּלְעָה קְדֵרָה מֵאַחַר שֶׁנָּפַל הָאִסּוּר לְפִי אֹמֶד הַדַּעַת. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד עַל מַה שֶּׁבָּלְעָה בְּצִמְצוּם:
הלכה כ״ה
אָסוּר לְבַטֵּל אִסּוּרִין שֶׁל תּוֹרָה לְכַתְּחִלָּה. וְאִם בִּטֵּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי כֵן קָנְסוּ אוֹתוֹ חֲכָמִים וְאָסְרוּ הַכּל. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוּא קְנָס אֵין אוֹסְרִין תַּעֲרֹבֶת זוֹ אֶלָּא עַל זֶה הָעוֹבֵר שֶׁבִּטֵּל הָאִסּוּר. אֲבָל לַאֲחֵרִים הַכּל מֻתָּר:
הלכה כ״ו
כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁנָּפְלָה סְאָה שֶׁל עָרְלָה לְתוֹךְ מֵאָה סְאָה שֶׁהֲרֵי נֶאֱסַר הַכּל. לֹא יָבִיא מֵאָה סְאָה אֲחֵרוֹת וִיצָרֵף כְּדֵי שֶׁתַּעֲלֶה בְּאֶחָד וּמָאתַיִם. וְאִם עָבַר וְעָשָׂה כֵּן הַכּל מֻתָּר. אֲבָל בְּאִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם מְבַטְּלִין הָאִסּוּר לְכַתְּחִלָּה:
הלכה כ״ז
כֵּיצַד. חָלָב שֶׁנָּפַל לִקְדֵרָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ בְּשַׂר עוֹף וְנָתַן טַעַם בַּקְּדֵרָה מַרְבֶּה עָלָיו בְּשַׂר עוֹף אַחֵר עַד שֶׁיִּבָּטֵל הַטַּעַם. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה כ״ח
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאִם נָתַן דָּבָר הָאָסוּר טַעֲמוֹ בְּדָבָר הַמֻּתָּר נֶאֱסַר הַכּל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁהִשְׁבִּיחוֹ. אֲבָל אִם פָּגַם זֶה הָאָסוּר לַמֻּתָּר וְהִפְסִיד טַעֲמוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה פּוֹגֵם מִתְּחִלָּה וְעַד סוֹף. אֲבָל אִם פָּגַם בַּתְּחִלָּה וְסוֹפוֹ לְהַשְׁבִּיחַ. אוֹ הִשְׁבִּיחַ בַּתְּחִלָּה אַף עַל פִּי שֶׁסּוֹפוֹ לִפְגֹּם הֲרֵי זֶה אָסוּר:
הלכה כ״ט
וּמִי יִטְעֹם אֶת הַתַּעֲרֹבֶת. אִם הָיָה הַמְעֹרָב תְּרוּמוֹת עִם הַחֻלִּין טוֹעֵם אוֹתָן הַכֹּהֵן. אִם הָיָה טַעַם הַתְּרוּמָה נִכָּר הַכּל מְדֻמָּע. וּבְהִלְכוֹת תְּרוּמוֹת יִתְבָּאֵר דִּין הַמְדֻמָּע:
הלכה ל׳
וְאִם הָיָה בָּשָׂר בְּחָלָב אוֹ יֵין נֶסֶךְ וְיֵין עָרְלָה וְכִלְאֵי הַכֶּרֶם שֶׁנָּפְלוּ לִדְבַשׁ. אוֹ בְּשַׂר שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל עִם הָיָּרָק וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. טוֹעֵם אוֹתָן הָעַכּוּ"ם וְסוֹמְכִין עַל פִּיו. אִם אָמַר אֵין בּוֹ טַעַם אוֹ שֶׁאָמַר יֵשׁ בּוֹ טַעַם וּמִטַּעַם רַע הוּא וַהֲרֵי פְּגָמוֹ הַכּל מֻתָּר. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה סוֹפוֹ לְהַשְׁבִּיחַ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְאִם אֵין שָׁם עַכּוּ"ם לִטְעֹם מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁעוּרוֹ בְּשִׁשִּׁים אוֹ בַּמֵּאָה אוֹ בְּמָאתַיִם:
הלכה ל״א
עַכְבָּר שֶׁנָּפַל לְשֵׁכָר אוֹ לְחֹמֶץ מְשַׁעֲרִין אוֹתוֹ בְּשִׁשִּׁים. שֶׁאָנוּ חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא טַעֲמוֹ בַּשֵּׁכָר וּבַחֹמֶץ מַשְׁבִּיחַ. אֲבָל אִם נָפַל לְיַיִן אוֹ לְשֶׁמֶן אוֹ לִדְבַשׁ מֻתָּר וַאֲפִלּוּ נָתַן טַעַם מִפְּנֵי שֶׁטַּעֲמוֹ פּוֹגֵם. שֶׁכָּל אֵלּוּ צְרִיכִין לִהְיוֹתָן מְבֻשָּׂמִים וְזֶה מַסְרִיחָן וּמַפְסִיד טַעֲמָן:
הלכה ל״ב
גְּדִי שֶׁצְּלָאוֹ בְּחֶלְבּוֹ אָסוּר לֶאֱכל אֲפִלּוּ מִקְצֵה אָזְנוֹ. שֶׁהָחֵלֶב נִבְלָע בְּאֵיבָרָיו וְהוּא מַשְׁבִּיחוֹ וְנוֹתֵן בּוֹ טַעַם. לְפִיכָךְ אִם הָיָה כָּחוּשׁ וְלֹא הָיָה בּוֹ חֵלֶב כְּלָיוֹת וְלֹא חֵלֶב קֶרֶב אֶלָּא מְעַט כְּאֶחָד מִשִּׁשִּׁים קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁמַּגִּיעַ לַחֵלֶב. וְכֵן יָרֵךְ שֶׁצְּלָאָהּ בְּגִיד הַנָּשֶׁה שֶׁבָּהּ קוֹלֵף וְאוֹכֵל עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לַגִּיד וּמַשְׁלִיכוֹ. וְכֵן בְּהֵמָה שֶׁצְּלָאָהּ שְׁלֵמָה וְלֹא הֵסִיר לֹא חוּטִין וְלֹא קְרוּמוֹת הָאֲסוּרוֹת קוֹלֵף וְאוֹכֵל. וְכֵיוָן שֶׁיַּגִּיעַ לְדָבָר אָסוּר חוֹתְכוֹ וּמַשְׁלִיכוֹ שֶׁאֵין בַּגִּידִים בְּנוֹתֵן טַעַם כְּדֵי לְשַׁעֵר בָּהֶן:
הלכה ל״ג
אֵין צוֹלִין בְּשַׂר שְׁחוּטָה עִם בְּשַׂר נְבֵלָה אוֹ בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּתַנּוּר אֶחָד. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין נוֹגְעִין זֶה בָּזֶה. וְאִם צְלָאָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וַאֲפִלּוּ הָיְתָה הָאֲסוּרָה שְׁמֵנָה הַרְבֵּה וְהַמֻּתֶּרֶת רָזָה שֶׁהָרֵיחַ אֵינוֹ אוֹסֵר. וְאֵינוֹ אוֹסֵר אֶלָּא טַעֲמוֹ שֶׁל אִסּוּר:
הלכה ל״ד
בְּשַׂר נְבֵלָה מָלִיחַ שֶׁנִּבְלַל עִמּוֹ בְּשַׂר שְׁחוּטָה הֲרֵי זֶה נֶאֱסַר. מִפְּנֵי שֶׁתַּמְצִית הַנְּבֵלָה נִבְלַעַת בְּגוּף בְּשַׂר הַשְּׁחוּטָה וְאִי אֶפְשָׁר לַעֲמֹד כָּאן לֹא עַל הַטַּעַם וְלֹא עַל הַשִּׁעוּר. וְכֵן בְּשַׂר דָּג טָמֵא מָלִיחַ שֶׁנִּבְלַל עִמּוֹ דָּג תָּפֵל טָהוֹר נֶאֱסַר מִפְּנֵי צִירוֹ. אֲבָל אִם הָיָה הַמָּלִיחַ טָהוֹר וְהַתָּפֵל דָּג טָמֵא לֹא נֶאֱסַר הַמָּלִיחַ [אַף עַל פִּי] שֶׁהַתָּפֵל בּוֹלֵעַ מִן הַמָּלִיחַ [ אֵינוֹ בּוֹלֵעַ כָּל כָּךְ שֶׁיַּחְזֹר וְיִפְלֹט]. דָּג טָמֵא שֶׁכְּבָשׁוֹ עִם דָּג טָהוֹר הַכּל אָסוּר אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה הַטָּמֵא אֶחָד מִמָּאתַיִם מִן הַטָּהוֹר:

כסף משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ו

נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ו

א׳
דבר אסור שנתערב בדבר מותר. ע"ז פרק השוכר (דף ס"ז) אמר רבי אבהו אמר ר"י כל שטעמו וממשו אסור לוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ואם ריבה טעם לפגם מותר ולימא אם נתן טעם לפגם מותר הא קמ"ל דאע"ג דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיא והלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש ע"כ. ופירש"י ז"ל טעמו ולא ממשו כגון חלב שנפלה לקדרה או חלב שנפל נמוח שאין ממשו בעין ע"כ. נראה דקרי טעמו וממשו היכא דלא נימוח גוף האיסור ואז כזית בכדי אכילת פרס אסור אבל כשנמחה גוף האיסור אפילו כזית בכדי אכילת פרס מותר. ונראה דפסק דטעם כעיקר לאו דאורייתא והתוספות הקשו על זה ופירשו בשם רבינו תם פירוש אחר וכתבו עוד בשם ה"ר אליהו דפירש טעמו ולא ממשו כגון שאין כזית איסור בכדי אכילת פרס אין לוקין עליו וטעמו וממשו דלוקין עליו מיירי דאיכא כזית מן האיסור בכדי אכילת פרס מן ההיתר ע"כ. ונראה שכוונתו לומר שאפילו נמחה האיסור ואין ממשו בעין קרי טעמו וממשו היכא דאיכא כזית בכדי אכילת פרס וזהו שאמרו כזית וכו' אבל כשאין כזית בכדי אכילת פרס לא שלא כדברי רש"י ז"ל דמפרש טעמו וממשו שגוף האיסור קיים אבל אם אינו קיים אפילו כזית בכדי אכילת פרס מותר מדפירש טעמו ולא ממשו כגון שנמחה משמע דלעיל איירי דלא נמחה כדפרישית. ורבינו נראה שמפרש כפירוש ה"ר אליהו וכן הוזכר פירוש זה בדברי הרא"ש ז"ל אלא שלפי מה שהובא בדברי הרא"ש ובדברי בעל הטורים יש שינוי קצת והוא פירוש שלישי שלדעת רבינו צריך שיאכל שלש ביצים כדי שילקה ועוד דביותר מכזית בכדי אכילת פרס אין שם איסור אלא מדרבנן ולפירוש ה"ר אליהו חייב על כל כזית וכזית וביותר מכדי א"פ איכא איסור מן התורה אבל אין לוקין עליו. ואני תמיה מהרב ב"י ז"ל שכתב שרבינו מפרש כפירש"י ז"ל שהרי רבינו כתב ונימוח הכל טועמין את הגריסין וכו' אם נמצא בהן וכו' היה בהן ממשו וכו' הרי דקרי ממשו אפילו לנימוח מפני שיש כזית בכדי אכילת פרס ומרש"י ז"ל לא משמע כן כדפרישית:
ד׳
נפל חלב וכו'. היינו מין במינו דאמרי' בגמ' פ' התערובת (זבחים דף ע"ט) אמור רבנן ברובא אמור רבנן וכו': אבל מדברי סופרים וכו'. כלומר אפילו חתיכת נבלה שנתערבה דהוי יבש ביבש מד"ס צריך ששים וכדכתב הרב ב"י: ולא יהיה דבר חשוב וכו'. כלומר כמו רמוני בדן שיתבאר לקמן. שעינו עומדת כלומר שאם נתפצעו ואינם עומדים בעינם בטלה חשיבותם:
ו׳
נמצאת למד דכל איסורין שבתורה וכו' שנתערבו במאכל המותר וכו' שיעורו בששים או במאה או במאתים. בפ' השוכר את הפועל (עבודה זרה דף ע"ג:) אמרו ר' יוחנן ור״ל דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה וכו' במינם במשהו שלא במינם בנותן טעם וכו' תניא כוותיה דר״י ורשב״ל כל איסורין וכו' חוץ כו' בשלמא יי״נ משום חומרא דע״ז אלא טבל מאי טעמא כהיתרו כך איסורו דאמר שמואל חטה אחת פוטרת את הכרי ותנ״ה במה אמרו טבל אוסר בכל שהוא במינו שלא במינו בנ״ט ע״כ. ורבינו כתב טעם הטבל מפני שיש לו מתירין וקשה למה הניח הטעם האמור בגמרא שאמרה כהיתרו כך איסורו ועוד מה ראיה הביא לקמן שאמר יראה שאפילו דבר שיש לו מתירין כו' לא יהיה זה שיש לו מתירין חמור מטבל כו' דילמא טעמא דטבל לאו משום דבר שיש לו מתירין הוא. ועוד קשה למה הוצרך רבינו לומר פירות שאינן בכלל אלו וכן חמץ בפסח וכל השאר שהזכיר אחר כך ומה לנו אם יהיה בכלל אלו או לא ונראה דהתוס' כתבו בשם הירושלמי שאמרו שם טעמא דטבל משום דהוי דבר שיש לו מתירין וכל דבר שיל״מ אפילו באלף לא בטיל כגון טבל ושביעית ומעשר והקדש כשהן במינן אבל שלא במינן בנ״ט ע״כ. וסובר רבינו דגמרא דידן והירושלמי לא פליגי אלא דהירושלמי אמר האי טעמא וגמ' דידן אמר טעמא אחרינא עדיף מיניה ולפי שקשה לו לרבינו ע״כ פליג גמרא דידן לירושלמי דאל״כ אמאי לא קאמר ר' יוחנן חוץ מטבל ויי״נ ושביעית והקדש ומעשר וכל הני לזה תירץ רבינו לכלם דאינם בכלל כל איסורין שבתורה ותירץ לשביעית דאינו נקרא איסור אלא שהוא אוכלו בקדושת שביעית. ותפס עליו הר״א בהשגות במ״ש במינו במשהו ושלא במינו בנ״ט שאין הדין הזה כולל בכל זמן דאחר הביעור בין במינו בין שלא במינו בנ״ט כלומר אחר שכלה המין במין האחרון שבאותה הארץ וכיון שכן אין תירוצו של רבינו מספיק דהיכי קאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו שלא במינו בנ״ט הא איכא איסור שביעית לאחר הביעור שבין במינו בין שלא במינו בנ״ט ונראה דמ״מ כיון דשביעית לא הוי מילתא פסיקתא לא דבר בו ר' יוחנן דלא קאמר אלא באיסור שהוא איסור כולל בכל זמן אבל איסור שביעית שבזמן השביעית אינו אלא לאוכלו בקדושת שביעית לא ולחמץ בפסח תירץ שאין איסורו לעולם. וא״ת להקדש ומעשר שני מה תירץ וא״ת שיש להם פדיון א״כ טבל נמי הרי יכול להפריש עליו והוי כמו פדיון וי״ל דטבל אע״ג דיכול להפריש עליו הוא בדיעבד דלכתחלה אין תורמין אלא מן המוקף ולכך הוי איסורא טפי. אח״כ ראיתי מ״ש רבינו בפי' המשנה בפ' השוכר את הפועל על מתניתין דאלו אסורין וכו' ונראה משם שכוון למה שכתבתי. ומ״ש רבינו טעם הירושלמי מפני שהוא טעם שוה לכולם כלומר לשביעית ולהקדש ולכל השאר ומ״ש בגמ' תניא אין פירושו כדפירש״י ז״ל שהוא לסיוע דטעמא הוי הכי דמאי סייעתא הוא מהך ברייתא טפי מברייתא קמא אלא לסיוע לסברתם הביא ברייתא אחרת. ועל טעם החמץ דהוי דבר שיל״מ אין להקשות דא״כ מאי מקשה בגמרא פ' השוכר (דף ע"ד) על מתניתין דאלו אסורין וליתני חמץ בפסח דילמא לא תני ליה משום דהוי דבר שיל״מ ולא רצה לשנותו אלא דבר שאין לו מתירין. וי״ל דפטר חמור נמי דבר שיל״מ הוא ועוד מדקאמר אלו אסורין משמע דליתנהו אלא הני ותירץ דחמץ בפסח ס״ל דאינו אוסר וכפירש״י ז״ל וכן נראה מדברי הרי״ף ז״ל שפירש כן דכתב דלא קי״ל כי הא מתני' וכמו שהוזכר בדברי הרא״ש ז״ל:
י״א
וכן תרומות וכו'. שאע"פ שהוא מותר לכהנים לא נקרא דשיל"מ כיון שאין לו דרך שיותר לכל אדם וכו':
י״ב
יראה לי שאפי' וכו'. כתב הר"א ז"ל בהשגות משנה שלימה היא ע"כ. כלומר ולא היה לו לתלות הדבר בסברתו ואני לא מצאתי זה: ואל תתמה על חמץ כו'. קשה לימא דשאני חמץ דהוא אסור אפילו בהנאה כמו שאמר למטה גבי נפילת שיעור הערלה. וי"ל דהוא ר"ל דאפילו באיסור הנאה כגון הקדש דבר שיש לו מתירין שלא במינו בנותן טעם ולכך רצה לחלק ממנו לחמץ דהתם כל מחמצת ריבה תערובת וחמץ:
ט״ו
ולמה צריך להרים תרומה ולא ירים וכו'. בירושלמי פרק ב' דערלה (הלכה א') הכא את אמר צריך להרים והכא את אמר אינו צריך להרים רבי יעקב בר זבדי ורבי אבהו בשם רבי יוחנן מפני גזל השבט ותני כן כל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה כגון תרומת הכליסין והחרובין ושעורין שבאדום אינו צריך להרים ע"כ. ונתבארו דברי רבינו:
ט״ז
ולמה כפלו שיעורי ערלה וכלאי הכרם מפני שאסורין בהנאה. ירושלמי פ"ב דערלה (הלכה א') אמרו הערלה וכלאי הכרם עולים באחד ומאתים מניין שהם עולים כתיב מלאה מלאה מה מלאה שנאמר להלן עולה אף כאן עולה אי מה כאן מאה אף כאן מאה לפי שכפל הכתוב איסורו שינו חכמים חיובו עד כדון כלאי הכרם ערלה מניין מה זו איסור הנאה אף זו איסור הנאה מה זו עולה אף זו עולה ע"כ. ונתבארו דברי רבינו ז"ל. וא"ת א"כ בשר בחלב שאסור בהנאה היה להם לכפול שיעורו שיהיה ק"כ. וי"ל דתרומה מצינו ששנה הכתוב שיעורו וערלה וכלאי הכרם ילפינן לה מג"ש דתקדש המלאה וכיון שראינו ששנה הכתוב שיעורו ראו חכמים להחמיר אבל בבשר בחלב לא ראינו ששנה הכתוב שיעורו. על מ"ש נפל לפחות ממאתים אסור בהנאה השיגו הר"א ז"ל שאין לך דבר שאסור עירובו בהנאה:
י״ז
ואע"פ ששומן גיד וכו'. וא"כ היה להם להקל כמו בכחל מ"מ הגיד בריה ומ"מ לא הצריכו ששים ואחד כמו בביצת אפרוח שהוא בריה דשאני התם דהיא גופה בריה אבל הכא הגיד הוא שהוא בריה וזה הוא שמנו של גיד:
י״ח
הואיל והכחל מדבריהם וכו'. וא"ת למה אמר בגמרא כחל היל"ל כל איסורים של דבריהם י"ל דאשמעינן כחל אע"ג דבבשר וחלב חתיכה עצמה נעשה נבלה וא"כ האי בשר וחלב הוא והוי נבלה ולא ליהוי מן המנין וכמו שהקשו בתוספות קמ"ל דהאי אסור משום שיש בו גומות וכמו שתירצו התוספות ולכך הוא מן המנין והר"א ז"ל כתב טעם אחר בהשגות:
י״ט
ביצה שנמצא בה אפרוח וכו'. דעת רבינו דביצה בטלה משום דבריש פרקא קמא דביצה (דף ג') משמע דלמ"ד את שדרכו לימנות שנינו ביצה בטלה דאמרו שם וכ"ת ביצה חשיבא ולא בטלה הניחא למ"ד כל שדרכו וכו' אלא למ"ד את מאי א"ל ואם כן אנן דמקלינן טפי דאפילו את בטיל דהלכה כחכמים דאמר אינו מקדש אלא שבעה דברים בלבד וכדפסק רבינו בפרק ט"ז ודאי הביצה בטלה. וא"ת א"כ כשהקשה בגמרא למאן דאמר ביצה בששים וכו' למימרא דיהבא טעמא וכו' אמאי לא שני דלעולם בביצה טמאה ולבטולי היא גופה וכדהקשה הראב"ד ז"ל הובא בב"י. וי"ל דמשמע ליה לגמרא דע"כ לא בנתערבה באחרות איירי ולבטולי היא גופא דדומיא דאינך קתני וכי היכי דקאמר בכחל בששים וגיד בששים דאמר ברישא איירי לענין הפליטה ה"נ בביצה בששים איירי לענין הפליטה ועוד הוקשה לרבינו למה אמרו לבטולי הפליטה דבעינן ששים ואחת לכך תירץ דהך משום דאית בה אפרוח נקראת בריה וצריך היכר והוא לענין לבטל הפליטה בלבד אבל היא גופה לא מבטלה והרמב"ן ז"ל נתן טעם אחר כמו שכתב הטור:
כ׳
או שנתערבה וכו'. ולבטולי היא גופה שיעורן בששים כדפרישית דהיא גופה בטלה כשאין בה אפרוח דאינה בריה:
כ״ד
כשמשערין וכו'. שם בגמרא (דף צ"ז:) אמר ר' חנינא כשהן משערין וכו' איכא דאמרי בקדרה עצמה ואיכא דאמרי במאי דבלעה קדרה ופירש"י ז"ל במאי דבלעה קדרה אם ראינוהו כשנפל שם קודם שנתמעט ואנן משערינן אותו לאחר שנתבשל לכמות שנפל שם ע"כ. ונראה שזו היא כוונת רבינו שצריך לשער האיסור כמו שנפל כשראוהו שנפל וכן מה שבלעה הקדרה ולא פליג זה למאי דאמר לקמן (דף צ"ח) ההוא כזיתא דתרבא וכו' סבר רב אשי לשעוריה וכו' אטו דהיתרא בלע דאיסורא לא בלע דהתם היינו טעמא מפני שלא ראה האיסור כשנפל ולא היה יודע לשער האיסור אבל היכא דמשער האיסור ודאי דמשערינן מאי דבלעה אי נמי י"ל דהך דקאמר דבלעה הקדרה פליג אדרב אשי לקמן ופסק רבינו כי הך דהכא דמשערינן האיסור כמות שהוא ומה שבלע הקדרה דכיון דהשיעורים הם מדרבנן הקילו:
כ״ו
כיצד הרי שנפלה סאה וכו'. יש לדקדק בזה למה שינה המשל דכאן אמר סאה של ערלה לתוך מאה סאה ואח"כ אמר חלב שנפל לקדרה שיש בה בשר עוף גם בראשונה היה לו לומר כיצד כגון חלב שנפל לתוך בשר בהמה. וי"ל דרבותא אשמעינן מעיקרא דאפילו סאה של ערלה דהוא איסור מעיקרו אם עבר ועשה מותר וכל שכן בבשר בחלב שאין האיסור אלא מפני הטעם וכל זמן שיש בו ששים אין בו איסור כלל:
כ״ח
בד"א בשהשביחו כו'. בפרק השוכר (דף ס"ח:) אמרו השביח ולבסוף פגם דברי הכל אסור אבל מ"ש פגם וסופו להשביח לא הוזכר שם ונראה שלמדו רבינו ממה שאמר שם נפל שאור של חולין ואחר כך נפל של תרומה או של כלאי הכרם אסור ופסקה רבינו בפרק ט"ז והטעם שאע"פ שנותן טעם לפגם מותר וכאן טעם פגום הוא שכיון שנתחמצה מחמת השאור של חולין כשנפל השאור של תרומה פגמו מ"מ כיון דראוי לחמץ בה עיסות אחרות כדאמר ר' זירא שם שבח מיקרי ואם כן יש ללמוד משם דאע"פ שבעת הזאת אינו אלא פגם מאחר שאחר כך עתיד להשביח אסור דהא התם אע"פ שבמה שהוא היה רוצה עיסה זו שהוא לאכילה פגמו זה השאור ולא יתוקן עוד לאכילה ואע"פ כן כיון שיחמץ בה עיסות אחרות אסור והשבח בא לאחר הזמן כ"ש היכא שיתוקן אח"כ הפגם הזה בעצמו ותתוקן לאכילה דעדיף טפי: והרב בית יוסף כתב שיצא לו מן הסברא דהשתא השביח ולבסוף פגם אסור כנזכר פגם ולבסוף השביח לא כ"ש. ואחרי כתבי ראיתי מ"ש רבינו בפרק השוכר את הפועל בפירוש המשנה על מתניתין דיין נסך שנפל על גבי ענבים וכו' שכתב שם ארבעה חילוקים בענין הפגם והשבח וכתב בשני חלקים האחרונים והחלק השלישי שישביח טעמו לשעתו ולאחר זמן מפסידו בעירוב שמנונית הבשר והחלב עם החמאה לפי שהיא מיטיב טעמו וריחו ובאושו ואח"כ מפסידו וזה הנקרא משביח ולבסוף פוגם והחלק הרביעי שמפסידו לפי שעה וברוב הימים משביחו כגון עירוב הדבש כיון שהוא מקלקלו מיד ולבסוף יתחזק עליו האויר וכח היין ואז יהיה הדבש ממה שנוסף לו עליו ריח טוב וכו' זה נקרא פוגם מעיקרו ע"כ. ומדקרא דזה פוגם מעיקרו למדתי מדבריו שמפרש פירוש אחר בדברי עולא שאמר בפרק השוכר (דף ס"ח) דאמר שם אמר עולא מחלוקת שהשביח ולבסוף פגם אבל פגם מעיקרא דברי הכל מותר דהוקשה לו דלמה אמר פגם מעיקרא היה לו לומר פגם מתחלה ועד סוף לכך הוא מפרש דהכי קאמר עולא מחלוקת של ר' מאיר ור"ש בהשביח ולבסוף פגם אבל בפגם מעיקרו אע"פ שהשביח לבסוף דברי הכל מותר וזהו שאמר פוגם מעיקרו כלומר מעיקרא פגם ולבסוף השביח וכ"ש פגם מתחילה ועד סוף דסבירא להו דמותר וס"ל לעולא דלא פליגי ר"מ ור"ש בקראי דלעיל דגיעולי עכו"ם וכדכתבו שם התוספות דאם כן לא היה מסתבר לחלק והקשה רב חגא לעולא מההיא דיין שנפל לתוך עדשים דההיא פגם מעיקרא הוא דאין לומר דהוי פגם מתחלה ועד סוף דכ"ש דקשה טפי דהיכי פליגי אלא לפחות הוי פגם מעיקרו ואפ"ה פליגי ותירץ לו דהוי השביח ולבסוף פגם ור' יוחנן פליג עליה דעולא ואמר בפוגם מעיקרו מחלוקת כלומר פוגם מעיקרו ואח"כ השביח אבל פגם מתחלה ועד סוף אפילו ר' יוחנן מודה דלא פליגי אלא דכ"ע אית להו מותר והוכיחו שם בגמרא מכח ההיא דיין שנפל לתוך עדשים דבפגם מעיקרו מחלוקת ורבנן סברי אסור דהיינו ר' מאיר ור"ש מתיר. ולענין הלכה פסק רבינו דבין השביח ולבסוף פגם בין פגם ולבסוף השביח דאסור וטעמו דכשהשביח ולבסוף פגם אפילו עולא סבר דר' מאיר סבר דאסור והיינו מתניתין דיין שנפל לתוך גריסין לסברתו וכיון שכן ראוי לפסוק כסתם מתניתין דיין אל תוך גריסין כיון דרבי תני ליה בסתמא אע"ג דאתיא כרבי מאיר מ"מ מסתבר למיפסק הכי ובפגם ולבסוף השביח הא רבי יוחנן אמר דפליגי בהכי ורבי מאיר סבר דאסור והיינו יין שנפל על גבי עדשים דמתניתין וכיון דסתם לן כוותיה יש לנו לפסוק כן אע"ג דאתי כיחידאה כדפרישית יש לתפסו עיקר. ואע"פ שכתבתי כל זה מדבריו בפירוש המשנה נראה שאין נראה לו זה טעם מספיק לפסוק כסתם מתניתין דהוא כרבי מאיר דלית הלכתא כוותיה לגבי ר"ש ומ"מ פסק כוותיה מפני שנפל לו ספק אי עבדינן כר"ש או כרבי מאיר משום דסתם מתניתין כוותיה ולכך החמיר ואמר דאסורים וזהו שכתב שם בפי' המשנה ושני חלקים הנשארים לא נתבאר בגמרא איזה מהן אסור ואיזה מהן מותר ולפיכך שניהן אסורין ע"כ. וכוונתו לומר דלא נתבאר בגמרא מפני שיש צדדין לכאן ולכאן כדכתיבנא, זה נראה לי בדעתו ז"ל והוא הנכון. ואחרי כתבי כל זה מצאתי לפי' זה ראיה ברורה מהירושל' במס' ערלה פ"ב (ה"ד) אמרו שם כל נותני טעמים בין לפגם בין לשבח אסור דברי ר"מ ר"ש אומר לשבח אסור לפגם מותר רשב"ל אמר מה פליגין כשהשביח ואח"כ פגם אבל פגם ואח"כ השביח אף ר"מ מודה ר' יוחנן אמר לא שניא היא השביח היא פגם היא פגם היא השביח ע"כ. הרי נתבאר שם סברת רשב"ל דהוא דומה לסברת עולא האמורה בגמרא דידן דפגם ולבסוף השביח לא פליגי וזו היא שקרא עולא פגם מעיקרא כמו שביארתי:
ל׳
ומטעם רע וכו'. מה שלא הזכיר קפילא עיין בב"י. ומ"ש והרי פגמו רמז בזה מה שאמרו בגמרא ואם יש בה טעם לפגם מותר שהבאתי למעלה דאע"פ שהפגם בא מחמת אחר כיון שזה הוסיף לפגמו מותר:
ל״א
עכבר שנפל לשכר או לשמן וכו'. שם ועכברא בשיכרא לא ידענא מאי טעמא וכו'. וא"ת כיון דהוא בריה ליבעי ששים ואחת כמו הביצה שיש בה אפרוח שכתב רבינו דבעינן ששים ואחת. וי"ל דשאני התם שהוא ודאי איסור לכך עשו לו חכמים היכר אבל הכא שהוא ספק די שנאסור אותו ואין צריך היכר. ודע ששם בתוספות הקשו על הא דנפל בשיכרא תימה דהא צונן בצונן הוא ולישתרי ותירצו דמיירי ששהה שם יום או יומים והיה כבוש בתוך השכר וכבוש הרי הוא כמבושל ע"כ. אבל רבינו סתם וכתב שנפל ולא ביאר ששהה שם כלל. ונראה לי דרבינו יתרץ לקושיית התוס' שאני חומץ ושכר דמתוך חריפותם מבליע טפי: אבל אם נפל ליין [וכו'] או לשמן וכו'. בגמרא לא הוזכר איסור אלא בשיכרא וחלא ולכך כתב רבינו דבשאר משקין שרי:
ל״ב
גדי שצלאו בחלבו וכו'. פרק גיד הנשה (חולין דף צ"ו:) מתניתין ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ״ט הרי זו אסורה כיצד משערין אותה כבשר בלפת. גיד הנשה שנתבשל עם הגידין בזמן שמכירו בנ״ט ואם לאו כולן אסורין וכו' וכן חתיכה של נבילה וכן חתיכה של דג טמא וכו'. ובגמרא אמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל בה אבל נצלה בה קולף ואוכל עד שמגיע לגיד ע״כ. ופירש״י אבל נצלה עמו נצמת בתוכו ואינו מפעפע ויוצא בבשר, קולף ואוכל כלומר חותך עליון ואוכל עד שמגיע לגיד. והקשו איני והאמר רב הונא גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו שאני חלב דמפעפע ובחלב אסור והאמר רבה בר בר חנה עובדא הוה קמיה דר' יוחנן וכו' ואמר קולף ואוכל עד שמגיע לחלבו ותירצו ההוא כחוש הוה ע״כ. וכתבו שם התוספות שני פירושים. האחד דחלב כחוש אינו מפעפע, השני דכיון דהיה הגדי כחוש לא היה בו חלב רב אלא מעט והיה בטל בששים וזהו פירוש רבינו ועוד שם בגמרא תירוצים אחרים ולא הזכיר כלל רבינו מהם משום דהך הוי תירוצא דסתמא דגמרא ולכך תפסו רבינו עיקר: וכן ירך שצלאה וכו'. קשה דהא בגמרא אוקימו הך מתניתין דאסרה בירך בישול כמ"ד יש בגידין בנ"ט אבל לדידן דקי"ל אין בגידין בנ"ט כדכתב רבינו א"כ אפילו בישול שרי ואמאי נקט צליה. וי"ל דמה שכתב רבינו שצלאה ואסר בישול משום שמנו של גיד שאוסר כדכתב שם רש"י ז"ל ודוקא בו אבל שמנו יש בו בנ"ט ולכך בישול אסור אבל צליה מותר כדאמר שמואל לא שנו אלא שנתבשל אבל צלאה קולף ואוכל. וא"ת התינח בירך שנתבשלה בגידה דאיכא שמנו של גיד אבל בבהמה שכתב וכן בהמה שצלאה שלמה ולא הסיר לא חוטין וכו' שאין בגידין בנ"ט הא התם ליכא למימר שמנם של אותם הגידים אסור כדאמרינן בגיד הנשה דלא מצינו כך. ועוד קשה איך נתן טעם להתיר הצליה מפני שאין בגידין בנ"ט הא אע"ג דיש בגידין בנ"ט הותרה הצליה דהא מתניתין סברה כמאן דאמר יש בגידין בנ"ט כמבואר בגמרא ומ"מ קאמר עלה שמואל דכשצלאה שריא. וי"ל דרבינו הזכיר כאן צליה ולא בישול מפני שכתב קולף ואוכל עד הגיד והיינו עד שמגיע לגיד ממש דהכי משמע לישנא דעד שמגיע לגיד וכן ביאר דבריו הרב המגיד בפ"ז מהל' אלו ולכך כתב דדוקא בצליה הוא דאמרינן דקולף ואוכל ולא בעינן קליפה אבל בבישול נהי דלא נאסר משום שאין בגידין בנ"ט אבל מ"מ קליפה בעי ואפי' צליה לא הותרה בהא קליפה אלא משום שאין בגידין בנ"ט אבל אם היה בגידין בנ"ט קליפה מיהא בעי אבל שמנו של גיד אע"פ שהוא נ"ט מ"מ כתב רבינו דבצליה לא בעי קליפה משום דאיסורו מדרבנן אבל בקרומות וחוטין שאיסורן מן התורה כמו שנתבאר בהלכות אלו הוצרך לתת טעם להיתר הצליה כדי שתהא בלא קליפה משום דאין בגידין בנ"ט ובזה תירץ רבינו קושית התוספות שהקשו דאי הכי קליפה נמי ואפילו כדי נטילה מההיא דנטף מרוטבו על החרס וכו' דשאני הכא דכיון דאין בגידין בנ"ט לכך אינו אוסר הצליה אפי' כדי קליפה ומ"מ הבישול אוסר כדי קליפה וכשאמר בגמרא קולף ואוכל עד שמגיע וכו' על מתני' דקסברה יש בגידין בנ"ט יפרש רבינו דעד שמגיע לגיד דקאמר שמואל לאו דוקא אלא קליפה בעי וכדכתבו שם התוספות אבל קולף ואוכל שכתב רבינו ר"ל עד שמגיע לגיד ממש בלא קליפה דהכי משמע הלשון ואי לא היתה כך כוונתו היה לו לפרש. אלא טעמו הוא דלא בעי קליפה משום דאין בגידין בנ"ט כדכתבתי:
ל״ג
אין צולין בשר שחוטה וכו'. בפרק כיצד צולין (דף צ"ו) מחלוקת רב ולוי ופסק כלוי וכבר ביארתיו למעלה בפרק ט' וכן ביארו הרב"י ז"ל:
ל״ד
בשר נבילה מליח וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף קי"ב:) עובדא דמרי בר רחל דקא מלח בשר שחוטה עם בשר נבילה דנאסר מפני צירן ושם נתבאר דאם הוה טהור תפל וטמא מליח אסור וכ״ש שניהם מלוחים אבל טהור מליח וטמא תפל שרי: דג טמא שכבשו עם דג וכו'. פ"י ממס' תרומות (מ"ח) דג טמא שכבשו עם דג טהור כל גרב שהוא מחזיק סאתים אם יש בו משקל עשרה זוז ביהודה שהם חמש סלעים בגליל דג טמא צירו אסור ר' יהודה אומר רביעית בסאתים ור' יוסי אומר אחד מי"ו בו ע"כ. ומפרש רבינו מתניתין דאיירי לענין איסור הציר היוצא מן הדג הטמא שהוא נ"ט אבל לא לענין הדג עצמו דודאי אם הדג עצמו נתערב לא בטיל דבריה לא בטיל והכי דייקא מתני' דקאמרה שכבשו דאי איירי באיסור הדג שנתערב למה לי כבישה לימא שנתערב א"ו לענין איסור הציר איירי מתני' ות"ק סבר דאם יש בו משקל עשרה זוז שהוא חלק א' מתתק"ס דג טמא כלומר מן הדג טמא אז ודאי צירו אסור כמ"ש רבינו בפירוש המשנה אבל פחות מזה לא וטעמו של ת"ק דאע"ג דכל שאר איסורין בששים שאני ציר שהוא חריף וקשה ושיערו חכמים שיעור אחד מתתק"ס נ"ט מפני שטעמו נרגש ור' יהודה אומר דלא בעינן כולי האי אלא רביעית בסאתים ושיעור זה היינו אחד מקרוב למאתים וכמ"ש הרב רבי עובדיה ז"ל ור' יוסי מיקל טפי ואומר אחד מששה עשר בו ופסק רבינו כסברא אמצעית והיינו רבי יהודה ולכך כתב אחד ממאתים, כנ"ל לישב דעתו ז"ל. והרב רבינו שמשון בפירוש המשנה שם אינו סבור כן אלא דמתניתין איירי בענין ביטול הדג עצמו שנתערב ומאי דקאמר מתני' שכבשו אורחא דמילתא נקט והברייתות שאמרו בירושלמי על הדא מתניתין דאמרו שם תני רבי יהודה רבי עזאי וכו' ודתני ר' חייא מדיחו וכו' דאיירי באיסור הציר כתב הוא ז"ל שאינה ענין למשנתנו דמשנתנו איירי בענין ביטול הדג עצמו ולפירוש רבינו אתו ברייתות דירושלמי שפיר דהם ענין למשנתנו אבל ה"ר שמשון נדחק בכל זה מפני שהוא סבור דבכל האיסורין לא משערינן בענין הנתינת טעם אלא בששים ולכך קאמר דמתני' איירי בענין איסור הדג עצמו שנתערב. ועוד נראה מדבריו ז"ל דמתני' הם שני חלוקות מפני שהוא גורס וכל גרב שהוא מחזיק וכו' בוי"ו ולכך קאמר דרישא היא משנה חסירה והכי קאמרה דג טמא שכבשו עם דג טהור כלומר שנתערב ולא פירש מתני' הדין כלל אבל ודאי שהכוונה היא שאסור דמסיפא ידעינן לה ואח"כ אמר דין אחר וכל גרב שהוא מחזיק כלומר אע"פ שאוסר בעירובו מ"מ אם הגרב מחזיק סאתים אם יש בו וכו' דג טמא וכו' דבריה בטלה בתתק"ס וכו' ועוד מבואר שם פירושו בפירוש המשנה, אבל רבינו גורס כל גרב בלא וי"ו והכל הוא חלוקה אחת ושיעור המשנה כן דג טמא שכבשו עם דג טהור אם היה גרב המחזיק סאתים והוא א' מתתק"ס אסור פחות מכאן מותר ופירוש רבינו וגירסתו נראית עיקר מפני שהרב רבינו שמשון דחק הרבה בפירוש המשנה ובירושלמי:
נחלת הכלל · ToratEmet

מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ו

א׳
דבר אסור שנתערב כו' עד מדברי סופרים. פ' התערובת (דף ע"ט) :
ג׳
כיצד הוא ממשו כו' עד ששיעורו הוא במאתים. פרק בתרא דמס' ע"ז (דף ס"ז) ומקצתו מכלל דברי המחבר:
ו׳
נמצאת למד שכל איסורין שבתורה כו' עד בנותן טעם בשאר האיסורין. פרק בתרא דמסכת ע"ז (דף ע"ג) :
ז׳
כיצד טיפת יין כו' עד כמו שיתבאר במקומו. סוף פ"ג דחלה (משנה י') :
ח׳
פירות שביעית אע"פ שאם נתערבו כו' עד איסורי תורה. סוף פ"ז דשביעית: שאין אותה התערובת אסורה וכו' עד כמו שיתבאר במקומו. פ' הנודר מן הירק במס' נדרים: כתב הראב"ד ז"ל ויש ביעור אחר בפירות שביעית כו': ואני אומר איני מבין השגה זאת כי מה שכתב ר"מ ז"ל תלמוד ערוך הוא במס' נדרים פ' הנודר מן הירק (דף נ"ח) גמרא מתני' דקונם פירות האלו עלי כו' גבי גדולין דגריס מתני' פ"ו דמס' שביעית דתנן השביעית אוסרת כל שהוא במינה אמר להן שביעית אינה אוסרת בכל שהוא אלא לביעור אבל לאכילה אינה אוסרת אלא בנותן טעם ע"כ ובסוף פ"ו דמס' שביעית היא שנויה בלשון זה זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו ומין במינו כל שהוא שביעית אוסרת בכל שהוא במינה ושלא במינה בנותן טעם ע"כ. ופי' השר משנ"ץ ז"ל כל שהוא במינה כגון לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנותן טעם ושלא במינה אפילו לאחר הביעור בנותן טעם עכ"ל. וכבר כתבתי כמה פעמים שחבור ר"מ ז"ל משנה תורה הוא ולא עשה אלא שקיצר אורך התלמוד ולא קבע מקום לסברות בחבור זה:
ט׳
חמץ בפסח כו' עד דרך היתר לכל אדם. פ' הנודר מן הירק (דף נ"ז נ"ח) ופרק בתרא דע"ז ופרק הערל (דף ע"ג) ופ"ק דביצה (דף ג') וכמה מקומות בתלמוד:
י״ב
יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין וכו' עד כמו שביארנו: כתב הראב"ד ז"ל משנה שלימה היא עכ"ל: ואני אומר אין לי מקום להציל בלשוני פן יחשדני השומע כמתגדר בכתבי מחשבת הראב"ד וטענת ר"מ ז"ל עליה ויאמר לי וכי נביא אתה לדעת דעת משנת הראב"ד ז"ל השלימה שמא דעת משנה אחרת עמו ואולי אם היה מזכיר המשנה שחשב הייתי טוען עליה דעתי כמו שטענתי בשאר הטענות המצוינות לו:
י״ג
ואלו הן השיעורין שנתנו כו' עד ומצטרפין זה עם זה. פ"ב דערלה (משנה א') : וכן פרוסה של לחם הפנים כו' עד נעשה הכל מדומע. בירושלמי דפ"ב דערלה גמרא משנה ראשונה:
י״ד
הערלה וכלאי הכרם עולין באחד ומאתים עד הכל אסור בהנאה: כתב הראב"ד ז"ל אינו כן כו': ואני אומר במקצת יש לי לדקדק פרק התערובות ואינו ברור אמנם המציאה הברורה אשר הלך לבו לפי דעתי הוא פרק בתרא דע"ז (דף ע"ד) גמרא מתניתין דאלו אסורין ואוסרין בכל שהן דשיילינן עלה בגמ' תנא מאי קא חשיב אי דבר שבמנין קא חשיב ליתני נמי חתיכת נבלה אי איסורי הנאה קא חשיב ליתני נמי חמץ בפסח ומהדרינן א"ר חייא בר אבא ואי תימא ר' יצחק נפחא האי תנא תרתי אית ליה אית ליה דבר שבמנין ואית ליה איסורי הנאה ואקשינן וליתני אגוזי פרך ורמוני בדן דדבר שבמנין ואיסורי הנאה הן ופרקינן הא תני ליה התם הראוי לערלה ערלה והראוי לכלאי הכרם כלאי הכרם ושקלינן וטרינן עלה עד דאסיקנא הרי אלו אסורין ואוסרין בכל שהן דקתני בסיפא דמתני' למעוטי מאי ומהדרינן למעוטי דבר שבמנין ולאו איסורי הנאה א"נ איסורי הנאה ולאו דבר שבמנין ע"כ. ועלה על דעתו לפרש דאתא למעוטי דלא יהו אוסרין עירובן בכל שהן אלא א"כ יהיה דבר שבמנין ואיסורי הנאה וכדמשמע מדרב חייא בר אבא כו' ולכאורה כך היה נראה לפרש לפני רבותינו בעלי התוס' ז"ל אך לבסוף העמיקו שאם יפרשו כך קשיא לן טובא דא"כ הוא פליגא הא אההיא דפ' גיד הנשה דחתיכת נבלה אינה בטלה משום דבר שבמנין אע"ג דלא הוו איסורי הנאה וכדמשמע נמי פרק אין מעמידין והוה ליה לתלמודא למפרכינהו אהדדי והוצרכו לפרש למעוטי דלא חשיב אלא דבר שבמנין ואיסורי הנאה ולא ירד במשנה לשנותן ואע"ג דאוסרין בכל שהן ודכוותא פ"ק דבבא קמא אמרינן למעוטי מסור ומפגל דמפרשים ליה נמי הכי דלא ירד לשנותם ואע"ג דמיחייב עליהו ובזה נתרצו כמה קושיות חקוקות על שיטותינו מרבותינו נ"ע ולזה הפירוש העמיק והסכים ר"מ ז"ל וכן פי' השר משנ"ץ ז"ל פ"ב דמסכת ערלה אשר שם שנוי עיקר זה הדין ומייתי לה נמי במסכת מעילה פ' קדשי קדשים ופ' בתרא דמס' ע"ז ובירושלמי וכמה מקומות. שוב מצאתי למורי הרשב"א ז"ל בתורת הבית שער א' בבית התערובת שהסכים כדבריו:
ט״ו
ולמה צריך להרים תרומה עד חזר לתוכו מקדשו. בירושלמי פ"ב דערלה ובספרי פרשת קרח ופרק בתרא דע"ז (דף ע"ג) :
י״ז
שאר איסורין שבתורה כו' עד הקלו בשיעורו: כתב הראב"ד ז"ל ויש נותן טעם טוב מזה וכו': ואני אומר על טעמו שאישר והטעים הוא דעת רבינו אפרים ז"ל ויש להקשות שהרי הכחל עצמו בשר בחלב הוא דאל"כ למה לא התירוהו לבשל עם ד"א וגם בפני עצמה הצריכוה קריעת שתי וערב וטיחה בכותל. אבל טעם ר"מ ז"ל והוא דעת רש"י ז"ל פרק גיד הנשה מקובל מפי הגאונים והקדמונים והוא טעם זך וברור אין בו קושיא כלל:
י״ט
ביצה שנמצא בה עד שבלעה בצמצום. פרק גיד הנשה (דף צ"ח) ופרק התערובות (דף ע"ח) ופ' בתרא דמס' ע"ז (דף ע"ג) :
כ״ה
אסור לבטל איסורין של תורה עד וכן כל כיוצא בזה. ריש מסכת ביצה (דף ד') והלכה רווחת הוא ופשוטה בכל התלמוד:
כ״ח
כבר ביארנו שאם נתן דבר האסור עד הרי זה אסור. פרק בתרא דמסכת ע"ז (דף ס"ח) :
כ״ט
ומי יטעום את התערובת עד או במאה או במאתים. פרק גיד הנשה (דף צ"ח) ופרק התערובות ומקצתו פ' בתרא דמס' ע"ז (דף ע"ג) :
ל״א
עכבר שנפל עד ומפסיד טעמן. פרק בתרא דע"ז (דף ס"ח) :
ל״ב
גדי שצלה אותו עד כדי לשער בהן. פרק גיד הנשה (דף צ"ז) :
ל״ג
אין צולין בשר שחוטה עד ולא על השיעור. בפסחים פרק כיצד צולין (דף ע"ו) : וכן בשר דג טמא עד שיחזור ויפלוט. בירושלמי דמס' תרומות: דג טמא שכבשו כו' עד סוף הפרק. פ"י דתרומות (מ"ח) :
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ו

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ו

א׳
דבר אסור שנתערב במותר מין בשאינו מינו אם יש כזית בכדי אכילת פרס לוקה באכילת ג' ביצים ואי ליכא אלא טעמא וממשא אסור מדאוריתא דכתיב ושקץ יהיו לכם לאסור את ערוביהן דכיון דאיכא טעמא וממש לא בטיל מדאוריתא ומין במינו כיון דאינו ניכר טעמא דאיסורא בטיל מדאוריתא ברובא דכתיב אחרי רבים להטות ואפילו חתיכת נבלה בשתי חתיכות של שחוטה בטל מן התורה ברובא ושיעור ששים ומאה ומאתים מדרבנן ואסמכתא בקרא ובתוספות פרק הזהב דף נ"ג משמע דנותן טעם בלח בפחות מששים הוו דאוריתא ואיסור ביטול איסורי תורה לכתחלה איפשר דהוי מדאוריתא כיון דמחמרי ביה מזיד לאסור דבר המבוטל על המבטל משום קנסא.
כ״ח
ונותן טעם לפגם מותר מן התורה דכתיב לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך וגו' ראויה לגר קרויה נבלה שאינה ראויה לגר אינה קרויה נבלה כיון שהסריחה אלמא מדאיפגם בטל איסורא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ו

ט׳
חמץ בפסח וכו'. שהרי לאחר הפסח וכו'. וכן כתב בפי' המשנה בסוף מס' ע"ז וקשה דא"כ אין מקום למה שהקשה בהי"ב ואל תתמה על חמץ בפסח וכו' ואמאי אצטריך ליה לתרץ תירוץ אחר ועיין מה שהקשה הרב מקראי קודש מדבריו אלה למ"ש מרן פ"א דחמץ ומצה יעו"ש. ולענ"ד לא קשה דהכא מפיק ליה מתיבת כל דמרבה אפי' כל שהוא ואפילו בשאינו מינו ומרן שם קאי לעיקר הלאו וק"ל.
י׳
והוא הדין לתבואה חדשה וכו'. על כרחך לא קאי לחמץ בפסח דהא חמץ בפסח הוי אפי' מין בשאינו מינו אלא קאי לעיל לטבל ושביעית דדינם שוים והיינו טעמא דאין דינו שוה לחמץ משום דחמץ ממילא ניתר אחר ח' ימים משא"כ חדש דאינו ניתר כי אם על ידי מעשה דהקרבת העומר ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ו

ב׳
ואם נמצא בהם טעם חלב וכו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר בהלכות פסולי המוקדשין בדין הגוזז והעובד, ובספר דרשותיו בדרך מצותיך ח"ג דף ס"ט ע"א וע"ב):
י״ב
יראה לי שאפילו דבר שיש לו מתירין וכו'. (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר פ"ו מה' מעשר שני דין י"ד):
כ״ה
אסור לבטל איסורין של תורה לכתחלה כו'. כתבו התוס' פ"ג דבכורות (דף כ"ג) ד"ה סבר דהא דקי"ל דהמבטל איסור במזיד אסור ובשוגג מותר כשסבור שמותר לבטל חשיב שוגג. ועיין במ"ש רבינו פ"ה מה' תרומות דין ח' אין תורמין כו' אבל אם ידע ושגג שמותר לתרום מן הטמא על הטהור הרי הוא כמזיד ונראה שדין זה סותר למ"ש התוס' וצ"ע:
ל׳
טועם אותם העכו"ם וסומכין על פיו. לענין אם עכו"ם אחר נאמן במסל"ת או דוקא בקפילא אמור רבנן עיין הריב"ש סי' תל"ג ועיין בסי' רפ"ח ודוק היטב:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

ציוני מהר"ן · הלכות מאכלות אסורות פרק ט״ו

כ״ח
[השמטה] בד"א בשהשביחו כו' אבל אם פגם בתחלה וסופו להשביח כו' הר"ז אסור. עי' בכ"מ ובלח"מ ועי' בע"ז שם דף ס"ט ע"א במאי דאיתא שם ההוא אימרטוטי אימרטט ובר"ן שם שפי' שהוסר צמרו וכיון דחזינן דשהה טובא איכא למיחש דילמא חורפא דחלא מהדר ליה לטעמיה לשבח ע"ש ומכאן הוא מקור נאמן לדברי רבינו: [עד כאן]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות ט״ו, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מאכלות אסורותכל הרמב״ם