הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות מאכלות אסורות · פרק י״ב

ספר קדושה · 29 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מאכלות אסורות · פרק י״ב
הלכה א׳
כֵּיצַד הִיא הַנְּגִיעָה שִׁאוֹסֵר בָּהּ הָעַכּוּ"ם הַיַּיִן. הוּא שֶׁיִּגַּע בַּיַּיִן עַצְמוֹ בֵּין בְּיָדוֹ בֵּין בִּשְׁאָר אֵיבָרָיו שֶׁדַּרְכָּן לְנַסֵּךְ בָּהֶן וִישַׁכְשֵׁךְ. אֲבָל אִם פָּשַׁט יָדוֹ לְחָבִית וְתָפְסוּ אֶת יָדוֹ קֹדֶם שֶׁיּוֹצִיאָהּ וְלֹא יְנִידָהּ וּפָתְחוּ הֶחָבִית מִלְּמַטָּה עַד שֶׁיָּצָא הַיַּיִן וְיָרַד לְמַטָּה מִיָּדוֹ לֹא נֶאֱסַר הַיַּיִן. וְכֵן אִם אָחַז כְּלִי פָּתוּחַ שֶׁל יַיִן וְשִׁכְשְׁכוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הִגְבִּיהַּ הַכְּלִי וְלֹא נָגַע בַּיַּיִן נֶאֱסַר הַיַּיִן:
הלכה ב׳
נָטַל כְּלִי שֶׁל יַיִן וְהִגְבִּיהוֹ וְיָצַק הַיַּיִן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שִׁכְשֵׁךְ נֶאֱסַר שֶׁהֲרֵי בָּא הַיַּיִן מִכֹּחוֹ. הִגְבִּיהַּ וְלֹא שִׁכְשֵׁךְ וְלֹא נָגַע מֻתָּר:
הלכה ג׳
עַכּוּ"ם שֶׁהָיָה אוֹחֵז הַכְּלִי בַּקַּרְקַע וְיִשְׂרָאֵל יָצַק לְתוֹכוֹ יַיִן הַיַּיִן מֻתָּר. וְאִם נִדְנֵד הָעַכּוּ"ם הַכְּלִי נֶאֱסַר הַיַּיִן:
הלכה ד׳
כְּלִי סָתוּם מֻתָּר לְטַלְטְלוֹ הָעַכּוּ"ם מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן מִתְנַדְנֵד שֶׁאֵין זֶה דֶּרֶךְ הַנִּסּוּךְ. הֶעֱבִיר נוֹד שֶׁל יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהוּא אוֹחֵז פִּי הַנּוֹד בְּיָדוֹ. בֵּין שֶׁהָיָה הַנּוֹד מָלֵא אוֹ חָסֵר מֻתָּר. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן מִתְנַדְנֵד. הֶעֱבִיר כְּלִי חֶרֶס פָּתוּחַ מָלֵא יַיִן אָסוּר שֶׁמָּא נָגַע בּוֹ. וְאִם הָיָה חָסֵר מֻתָּר אֶלָּא אִם כֵּן שִׁכְשְׁכוֹ:
הלכה ה׳
עַכּוּ"ם שֶׁנָּגַע בְּיַיִן וְלֹא נִתְכַּוֵּן לָזֶה הֲרֵי הַיַּיִן מֻתָּר בַּהֲנָיָה בִּלְבַד. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁנָּפַל עַל נוֹד שֶׁל יַיִן אוֹ שֶׁהוֹשִׁיט יָדוֹ לְחָבִית עַל מְנָת שֶׁהִיא שֶׁמֶן וְנִמְצֵאת יַיִן:
הלכה ו׳
בָּא הַיַּיִן מִכֹּחוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם בְּלֹא כַּוָּנָה הוֹאִיל וְלֹא נָגַע בַּיַּיִן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה. כֵּיצַד. כְּגוֹן שֶׁהִגְבִּיהַּ כְּלִי שֶׁל יַיִן וְיָצַק לִכְלִי אַחֵר וְהוּא מְדַמֶּה שֶׁהוּא שֵׁכָר אוֹ שֶׁמֶן הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה ז׳
נִכְנַס הָעַכּוּ"ם לְבַיִת אוֹ לַחֲנוּת לְבַקֵּשׁ יַיִן וּפָשַׁט יָדוֹ כְּשֶׁהוּא מְחַפֵּשׂ וְנָגַע בַּיַּיִן אָסוּר שֶׁהֲרֵי לְיַיִן נִתְכַּוֵּן וְאֵין זֶה נוֹגֵעַ בְּלֹא כַּוָּנָה:
הלכה ח׳
חָבִית שֶׁנִּסְדְּקָה לְאָרְכָּהּ וְקָדַם הָעַכּוּ"ם וְחִבְּקָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְפָּרְדוּ הַחֲרָסִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה. אֲבָל אִם נִסְדְּקָה לְרָחְבָּהּ וְתָפַס בַּסֶּדֶק הָעֶלְיוֹן כְּדֵי שֶׁלֹּא יִפּל הֲרֵי זֶה מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה שֶׁהֲרֵי אֵין הַיַּיִן עַל כֹּחוֹ שֶׁל עַכּוּ"ם:
הלכה ט׳
עַכּוּ"ם שֶׁנָּפַל לְבוֹר שֶׁל יַיִן וְהֶעֱלוּהוּ מִשָּׁם מֵת. אוֹ שֶׁמָּדַד הַבּוֹר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַיַּיִן בְּקָנֶה. אוֹ שֶׁהִתִּיז אֶת הַזְּבוּב וְהַצִּרְעָה מֵעָלָיו בְּקָנֶה. אוֹ שֶׁהָיָה מְטַפֵּחַ עַל פִּי הֶחָבִית הָרוֹתַחַת כְּדֵי שֶׁתָּנוּחַ הָרְתִיחָה. אוֹ שֶׁנָּטַל חָבִית וּזְרָקָהּ בַּחֲמָתוֹ לַבּוֹר. הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה בִּלְבַד. וְאִם עָלָה הָעַכּוּ"ם חַי הַיַּיִן אָסוּר בַּהֲנָיָה:
הלכה י׳
חָבִית שֶׁהָיָה נֶקֶב בְּצִדָּהּ וְנִשְׁמַט הַפְּקָק מִן הַנֶּקֶב וְהִנִּיחַ הָעַכּוּ"ם אֶצְבָּעוֹ בִּמְקוֹם הַנֶּקֶב כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצֵא הַיַּיִן כָּל הַיַּיִן שֶׁמֵּרֹאשׁ הֶחָבִית עַד הַנֶּקֶב אָסוּר. וְשֶׁתַּחַת הַנֶּקֶב מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה:
הלכה י״א
מֵינֶקֶת כְּפוּפָה שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ מִמַּתֶּכֶת אוֹ מִזְּכוּכִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. שֶׁהִנִּיחַ רֹאשָׁהּ לְתוֹךְ הַיַּיִן שֶׁבֶּחָבִית וְהָרֹאשׁ הָאַחֵר חוּץ לֶחָבִית וּמָצַץ הַיַּיִן וְהִתְחִיל הַיַּיִן לֵירֵד כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין תָּמִיד. וּבָא הָעַכּוּ"ם וְהִנִּיחַ אֶצְבָּעוֹ עַל פִּי הַמֵּינֶקֶת וּמָנַע הַיַּיִן מִלֵּירֵד נֶאֱסַר כָּל הַיַּיִן שֶׁבֶּחָבִית. שֶׁהַכּל הָיָה יוֹצֵא וְנִגְרָר לוּלֵי יָדוֹ וְנִמְצָא הַכּל כְּבָא מִכֹּחוֹ:
הלכה י״ב
הַמְעָרֶה יַיִן לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ יֵין עַכּוּ"ם נֶאֱסַר כָּל הַיַּיִן שֶׁבַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן. שֶׁהֲרֵי הָעַמּוּד הַנִּצֹּק מְחַבֵּר בֵּין הַיַּיִן שֶׁבַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן וּבֵין הַיַּיִן שֶׁבַּכְּלִי הַתַּחְתּוֹן. לְפִיכָךְ הַמּוֹדֵד לְעַכּוּ"ם לְתוֹךְ כְּלִי שֶׁבְּיָדוֹ יְנַפֵּץ נְפִיצָה אוֹ יִזְרֹק זְרִיקָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה נִצֹּק חִבּוּר וְיֶאֱסֹר עָלָיו מַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר בַּכְּלִי הָעֶלְיוֹן:
הלכה י״ג
מַשְׁפֵּךְ שֶׁמָּדַד בּוֹ לְעַכּוּ"ם אִם יֵשׁ בִּקְצֵה הַמַּשְׁפֵּךְ עֲכָּבַת יַיִן לֹא יִמְדֹּד בּוֹ לְיִשְׂרָאֵל עַד שֶׁיְּדִיחֶנּוּ וִינַגֵּב. וְאִם לֹא הֵדִיחַ הֲרֵי זֶה אָסוּר:
הלכה י״ד
כְּלִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּמִין שְׁנֵי חֳטָמִין יוֹצְאִין מִמֶּנּוּ כְּמוֹ הַכֵּלִים שֶׁנּוֹטְלִין בָּהֶם לַיָּדַיִם שֶׁהָיָה מָלֵא יַיִן בְּיַד יִשְׂרָאֵל וְהָיָה יִשְׂרָאֵל מוֹצֵץ וְשׁוֹתֶה מֵחֹטֶם זֶה וְהָעַכּוּ"ם מוֹצֵץ וְשׁוֹתֶה מִן הַחֹטֶם הַשֵּׁנִי הֲרֵי זֶה מֻתָּר. וְהוּא שֶׁיַּקְדִּים הַיִּשְׂרְאֵלִי וְיִפְסֹק וַעֲדַיִן הָעַכּוּ"ם שׁוֹתֶה. שֶׁמִּשֶּׁיִּפְסֹק הָעַכּוּ"ם יַחֲזֹר הַיַּיִן שֶׁיִּשָּׁאֵר בַּחֹטֶם לַכְּלִי וְיֶאֱסֹר כָּל מַה שֶּׁיִּשָּׁאֵר בּוֹ שֶׁהֲרֵי בָּא הַיַּיִן מִכֹּחוֹ:
הלכה ט״ו
עַכּוּ"ם שֶׁמָּצַץ הַיַּיִן מִן הֶחָבִית בְּמֵינֶקֶת אָסַר כָּל הַיַּיִן שֶׁבָּהּ. שֶׁכְּשֶׁיִּפָּסֵק יַחֲזֹר הַיַּיִן שֶׁעָלָה בַּמֵּינֶקֶת בִּמְצִיצָתוֹ וְיִפּל לֶחָבִית וְיֶאֱסֹר הַכּל:
הלכה ט״ז
עַכּוּ"ם שֶׁהָיָה מַעֲבִיר עִם יִשְׂרָאֵל כַּדֵּי יַיִן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם וְהוּא הוֹלֵךְ אַחֲרֵיהֶן לְשָׁמְרָן אֲפִלּוּ הִפְלִיגוּ מִמֶּנּוּ כְּדֵי מִיל הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרוֹת. שֶׁאֵימָתוֹ עֲלֵיהֶן וְאוֹמֵר עַתָּה יֵצֵא לְפָנֵינוּ וְיִרְאֶה אוֹתָנוּ. וְאִם אָמַר לָהֶם לְכוּ וַאֲנִי אָבוֹא אַחֲרֵיכֶם אִם נִתְעַלְּמוּ מֵעֵינָיו כְּדֵי שֶׁיִּפְתְּחוּ פִּי הַכַּד וְיַחְזְרוּ וְיָגִיפוּ אוֹתָהּ וְתִיגוֹב הֲרֵי הַיַּיִן כֻּלּוֹ אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. אִם פָּחוֹת מִכֵּן מֻתָּר:
הלכה י״ז
וְכֵן הַמֵּנִיחַ עַכּוּ"ם בַּחֲנוּתוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹצֵא וְנִכְנַס כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ הַיַּיִן מֻתָּר. וְאִם מוֹדִיעוֹ שֶׁהוּא מַפְלִיג וְשָׁהָה כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגֹּף וְתִיגוֹב הַיַּיִן אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. וְכֵן הַמֵּנִיחַ יֵינוֹ בְּקָרוֹן אוֹ בִּסְפִינָה עִם הָעַכּוּ"ם וְנִכְנַס לָעִיר לַעֲשׂוֹת צְרָכָיו הַיַּיִן מֻתָּר. וְאִם הוֹדִיעָן שֶׁהוּא מַפְלִיג וְשָׁהָה כְּדֵי שֶׁיִּפְתַּח וְיִגֹּף וְתִיגוֹב הַיַּיִן אָסוּר בִּשְׁתִיָּה. וְכָל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ בְּחָבִיּוֹת סְתוּמוֹת. אֲבָל בִּפְתוּחוֹת אֲפִלּוּ לֹא שָׁהָה מֵאַחַר שֶׁהוֹדִיעָן שֶׁהוּא מַפְלִיג הַיַּיִן אָסוּר:
הלכה י״ח
יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה אוֹכֵל עִם הָעַכּוּ"ם וְהִנִּיחַ יַיִן פָּתוּחַ עַל הַשֻּׁלְחָן וְיַיִן פָּתוּחַ עַל הַדֻּלְפְּקִי וְיָצָא. שֶׁעַל הַשֻּׁלְחָן אָסוּר וְשֶׁעַל הַדֻּלְפְּקִי מֻתָּר. וְאִם אָמַר לוֹ מְזֹג וּשְׁתֵה כָּל הַיַּיִן הַפָּתוּחַ שֶׁבַּבַּיִת אָסוּר:
הלכה י״ט
הָיָה שׁוֹתֶה עִם הָעַכּוּ"ם וְשָׁמַע קוֹל תְּפִלָּה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת וְיָצָא אַף הַיַּיִן הַפָּתוּחַ מֻתָּר. שֶׁהַנָּכְרִי אוֹמֵר עַתָּה יִזְכֹּר הַיַּיִן וְיָבוֹא בִּמְהֵרָה וְיִמְצָא אוֹתִי נוֹגֵעַ בְּיֵינוֹ וּלְפִי זֶה אֵינוֹ זָז מִמְּקוֹמוֹ וְאֵין נֶאֱסַר אֶלָּא מַה שֶּׁלְּפָנָיו בִּלְבַד:
הלכה כ׳
עַכּוּ"ם וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ דָּרִין בֶּחָצֵר אַחַת וְיָצְאוּ שְׁנֵיהֶם בְּבֶהָלָה לִרְאוֹת חָתָן אוֹ הֶסְפֵּד. וְחָזַר הָעַכּוּ"ם וְסָגַר הַפֶּתַח וְאַחַר כָּךְ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הַיַּיִן הַפָּתוּחַ שֶׁבְּבֵית יִשְׂרָאֵל בְּהֶתֵּרוֹ. שֶׁלֹּא סָגַר הָעַכּוּ"ם אֶלָּא עַל דַּעַת שֶׁכְּבָר נִכְנַס הַיִּשְׂרְאֵלִי לְבֵיתוֹ וְלֹא נִשְׁאַר אָדָם בַּחוּץ וְכִמְדֻמֶּה לוֹ שֶׁהוּא קְדָמוֹ:
הלכה כ״א
יַיִן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשֶׁל עַכּוּ"ם בְּבַיִת אֶחָד וְהָיוּ חָבִיּוֹת פְּתוּחוֹת וְנִכְנַס הָעַכּוּ"ם לַבַּיִת וְנָעַל הַדֶּלֶת בַּעֲדוֹ נֶאֱסַר כָּל הַיַּיִן. וְאִם יֵשׁ חַלּוֹן בַּדֶּלֶת שֶׁמִּסְתַּכֵּל מִמֶּנּוּ הָעוֹמֵד אֲחוֹרֵי הַפֶּתַח וְרוֹאֶה כְּנֶגְדּוֹ כָּל הֶחָבִיּוֹת שֶׁכְּנֶגֶד הַחַלּוֹן מֻתָּרוֹת. וְשֶׁמִּן הַצְּדָדִין אֲסוּרוֹת שֶׁהֲרֵי מְפַחֵד מִן הָרוֹאֶה אוֹתוֹ:
הלכה כ״ב
וְכֵן אִם שָׁאַג אֲרִי וְכַיּוֹצֵא בּוֹ וּבָרַח הָעַכּוּ"ם וְנֶחְבָּא בֵּין הֶחָבִיּוֹת הַפְּתוּחוֹת הַיַּיִן מֻתָּר שֶׁהוּא אוֹמֵר שֶׁמָּא יִשְׂרָאֵל אַחֵר נֶחְבָּא כָּאן וְהוּא רוֹאֶה אוֹתִי כְּשֶׁאֶגַּע:
הלכה כ״ג
אוֹצָר שֶׁל יַיִן שֶׁהָיוּ חָבִיּוֹתָיו פְּתוּחוֹת וְיֵשׁ לְעַכּוּ"ם חָבִיּוֹת אֲחֵרוֹת בְּאוֹתוֹ הַפֻּנְדָּק. וְנִמְצָא הָעַכּוּ"ם עוֹמֵד בֵּין חָבִיּוֹת יִשְׂרָאֵל הַפְּתוּחוֹת. אִם נִבְהַל כְּשֶׁנִּמְצָא וְנִתְפַּשׂ עָלָיו כְּגַנָּב הַיַּיִן מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה שֶׁמִּפַּחְדּוֹ וְיִרְאָתוֹ אֵין לוֹ פְּנַאי לְנַסֵּךְ. וְאִם לֹא נִתְפַּשׂ כְּגַנָּב אֶלָּא הֲרֵי הוּא בּוֹטֵחַ שָׁם הַיַּיִן אָסוּר. וְתִינוֹק הַנִּמְצָא בֵּין הֶחָבִיּוֹת בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ כָּל הַיַּיִן מֻתָּר:
הלכה כ״ד
גְּדוּד שֶׁנִּכְנַס לַמְּדִינָה דֶּרֶךְ שָׁלוֹם כָּל הֶחָבִיּוֹת הַפְּתוּחוֹת שֶׁבַּחֲנוּיוֹת אֲסוּרוֹת וּסְתוּמוֹת מֻתָּרוֹת. וּבִשְׁעַת מִלְחָמָה אִם פָּשַׁט הַגְּדוּד בַּמְּדִינָה וְעָבַר אֵלּוּ וְאֵלּוּ מֻתָּרוֹת שֶׁאֵין פְּנַאי לְנַסֵּךְ:
הלכה כ״ה
עַכּוּ"ם שֶׁנִּמְצָא עוֹמֵד בְּצַד הַבּוֹר שֶׁל יַיִן אִם יֵשׁ לוֹ מִלְוֶה עַל אוֹתוֹ הַיַּיִן הֲרֵי זֶה אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ גַּס בּוֹ שׁוֹלֵחַ יָדוֹ וּמְנַסֵּךְ. וְאִם אֵין לוֹ עָלָיו מִלְוֶה הַיַּיִן מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה:
הלכה כ״ו
זוֹנָה עַכּוּ"ם בִּמְסִבָּה שֶׁל יִשְׂרָאֵל הַיַּיִן מֻתָּר שֶׁאֵימָתָן עָלֶיהָ וְלֹא תִּגַּע. אֲבָל זוֹנָה יִשְׂרְאֵלִית בִּמְסִבַּת עַכּוּ"ם יֵינָהּ שֶׁלְּפָנֶיהָ בְּכֵלֶיהָ אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן נוֹגְעִין בּוֹ שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּהּ:
הלכה כ״ז
עַכּוּ"ם הַנִּמְצָא בְּבֵית הַגַּת אִם יֵשׁ שָׁם לַחְלוּחִית יַיִן כְּדֵי לִבְלל הַכַּף עַד שֶׁתִּבְלל הַכַּף לְכַף שְׁנִיָּה צָרִיךְ לְהָדִיחַ כָּל בֵּית הַגַּת וִינַגֵּב. וְאִם לָאו מֵדִיחַ בִּלְבַד וְזוֹ הַרְחָקָה יְתֵרָה:
הלכה כ״ח
חָבִית שֶׁצָּפָה בַּנָּהָר אִם נִמְצֵאת כְּנֶגֶד עִיר שֶׁרֻבָּהּ יִשְׂרָאֵל מֻתֶּרֶת בַּהֲנָיָה. כְּנֶגֶד עִיר שֶׁרֻבָּהּ עַכּוּ"ם אֲסוּרָה:
הלכה כ״ט
מָקוֹם שֶׁהָיוּ רֹב מוֹכְרֵי הַיַּיִן בּוֹ יִשְׂרְאֵלִים וְנִמְצְאוּ בּוֹ כֵּלִים גְּדוֹלִים מְלֵאִים יַיִן וְהֵם כֵּלִים שֶׁדֶּרֶךְ הַמּוֹכְרִין לְבַדָּם לִכְנֹס בָּהֶם הַיַּיִן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּהֲנָיָה. חָבִית שֶׁפְּתָחוּהָ גַּנָּבִים אִם רֹב גַּנָּבֵי הָעִיר יִשְׂרָאֵל הַיַּיִן מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה וְאִם לָאו אָסוּר:

כסף משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב

נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב

נחלת הכלל · ToratEmet

מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב

א׳
כיצד היא הנגיעה כו' עד לא נאסר היין: כתב הראב"ד ז"ל זה המחבר לא בא לפרש וכו' שאינו אוסר בהנאה אם לא ישכשך: ואני אומר מה היא זאת הסתימה אדרבה פירש כי השכשוך הוא הנדנוד ואיני יודע מה צריך פירוש אחר. ועיקר ההלכה פ' ר' ישמעאל (דף נ"ו) : וכן אם אחז כלי פתוח עד נאסר היין: כתב הראב"ד ז"ל הוא שניתז מן היין עכ"ל: ואני אומר זו מחלוקת ישנה היא ולכל אחד יש לו פנים פ' ר' ישמעאל דמס' ע"ז ולדעתי מההוא מעשה של עכו"ם שנכנס לחנות דהתם שהביא הראב"ד ז"ל עצמו בסמוך משמע דלא בעינן התיז וכל המחמיר תבא עליו ברכה:
ב׳
נטל הכלי של יין עד נוגע בלא כונה: כתב הראב"ד ז"ל זה המעשה של עכו"ם וכו': ואני אומר מודה אני בזה וגם כמו כן יש שם פ' ר' ישמעאל (דף נ"ז) ויפה חיבר המחבר:
ח׳
חבית שנסדקה לארכה עד ואם עלה עכו"ם חי אסור בהנאה: כתב הראב"ד ז"ל זה שבוש שהרי אם זרקה בחמתו וכו': ואני אומר זה כתב הראב"ד ז"ל ממה שבפ' ר' ישמעאל (דף ס') כשנשנית משנה זו דנטל את החבית וזרקה בחמתו לבור זה היה מעשה והתירוהו א"ר אשי עלה וכל שבזב טמא בעכו"ם עושה יי"נ כל שבזב טהור בעכו"ם אינו עושה יי"נ ואותבינן עלה מדיוקא דמתני' דקתני בחמתו דמשמע בחמתו אין שלא בחמתו לא ופריק התם דאזיל מיניה ומיניה ובודאי לכאורה הכי משמע כדבריו. אלא שאני רואה זאת צריכה לפנים ולדקדק בה יפה דע"כ האי התירוה בהנאה בלבד הוא תדע דהא האי משנה רבנן תנו לה ולא ר"ש דאי ר"ש הוה תני לה לא הוה קבעינן לה בהלכתא פסיקתא דהא לעיל בההיא שמעתא פסיק תלמודא דלית הלכתא כר"ש כיון דרבנן תנו לה התירוהו בהנאה קאמר תדע דבההיא שמעתא גופה (דף ס':) אמר רב אדא בר אהבה ינוחו לו ברכות לר"ש על ראשו כשהוא מתיר מתיר אפי' בשתיה וכשהוא אוסר אוסר אפי' בהנאה מכלל דלרבנן התירוהו בהנאה בלבד קאמר וקי"ל כרבנן וסתמא מתני' וליכא לאפלוגי בין אזיל מיניה בין לא אזיל מיניה וההוא פירוקא שינויא בעלמא ולא סמכינן עליה אלא כפשטא דמתני' פסקינן וכן דעת ר"י אלפס ז"ל שהשמיט מימרא דרב וכולה סוגיא בר ממתני' ואותו לשון עצמו חיבר ר"מ ז"ל והרוצה לדקדק בגמ' יוכל לדקדק בר"מ ז"ל כמו שידקדק בגמ':
י׳
חבית שהיה נקב בצדה עד מותר בשתיה: כתב הראב"ד ז"ל אין בעלי הוראה מודין וכו': ואני אומר זו מחלוקת ישנה פ' ר' ישמעאל (דף נ"ט) סוף גמ' מתניתין דלוקחין גת בעוטה דגרסינן וההיא חביתא (דחמרא דאשתקיל) לברזא אתא עכו"ם (אידרי) ואנח ידיה עילוה כו' עד איכא דאמרי אמר ר"פ (כל דאיתי) להדי ברזא חמרא אסיר ואידך שרי ופירש"י ור"י אלפס ורוב רבותינו הקדמונים נ"ע מותר בשתיה והקשו רבותינו בעלי התוס' ז"ל זאת הקושיא שהרי היין מעורב ונוגע זה בזה ושוכב זה על זה והיאך יהיה חציו אסור וחציו מותר ולכך פירשו הם מותר בהנאה וכדמשמע בההיא שמעתא גופא ימכר ויקבל הדמים ור"מ ז"ל הלך בדרך רבותיו וקבלת הראשונים ז"ל והראב"ד הזכיר דעת האחרונים. ואני רגיל לומר שאין אלו הקושיות צריכות לפנים כי התוספתא דדמאי הואיל וקרא שם הוה ליה טבל דחמיר טפי אלא הכא סתם יינן הוא דקיל טפי ובטל בששים לדעת ר"ת ז"ל ולדברי הכל מדרבנן הוא הם אמרו והם אמרו תדע דאי איתא לההיא תוספתא והות דמיא הוה מותיב מינה לר"פ ומדלא מותיב מינה ש"מ ליתא וכדקי"ל בכוליה תלמודא מתניתא דלא מיתניא בי רבי חייא ובי רבי אושעיא לא תותבו מינה בבי מדרשא או משום דפשיטא ליה דלא דמיא כדפרישית. והקושיא השנית ג"כ אינה דהא כל דאיתיה להדי ברזא קא אסר להדיא והוא אינו נוגע אלא מה שבפני ידו והוא מועט מן המועט והשאר שעליו הוא נוגע בכמה פעמים ודמיא לכח וכח כחו לכמה כחות וכחי כחות רחוקות והתערובת כבר יצא ושלמטה שוכב הוא ונח ואין בו תערובת וזה ידוע ומנוסה לנו כמה פעמים שלא יתערב אם לא יתנדנד ויתנועע. ובזה עלה דעת ר"מ ז"ל על נכון ויציב:
י״א
מינקת כפופה כו' עד שבכלי העליון: כתב הראב"ד ז"ל אני אומר בשתיה עכ"ל: ואני אומר אין צורך להשיב על זה שכבר הודעתי דעת ר"מ ז"ל ודעת הראב"ד ז"ל וכל אחד הולך כפי שיטתו וגם כי בזה האיסור לא גילה ר"מ ז"ל אם בשתיה או בהנאה והמחמיר תבא עליו ברכה. ועיקר ההלכה הזו בנצוק פ' בתרא דע"ז (דף ע"ב) :
י״ב
מינקת כפופה כו' עד שבכלי העליון: כתב הראב"ד ז"ל אני אומר בשתיה עכ"ל: ואני אומר אין צורך להשיב על זה שכבר הודעתי דעת ר"מ ז"ל ודעת הראב"ד ז"ל וכל אחד הולך כפי שיטתו וגם כי בזה האיסור לא גילה ר"מ ז"ל אם בשתיה או בהנאה והמחמיר תבא עליו ברכה. ועיקר ההלכה הזו בנצוק פ' בתרא דע"ז (דף ע"ב) : שהרי העמוד כו' עד בא היין מכחו: כתב הראב"ד ז"ל והוא שהתחיל למשוך עכ"ל: ואני אומר איני מבין מה ביאור הוסיף על ר"מ ז"ל שהרי הוא כתב תחלה והיה הישראל מוצץ ושותה וכו' נמצא שר"מ ז"ל מבאר והוא סותם ממנו. ועיקר הלכה זו פרק בתרא דע"ז בקנישקנין:
י״ג
שהרי העמוד כו' עד בא היין מכחו: כתב הראב"ד ז"ל והוא שהתחיל למשוך עכ"ל: ואני אומר איני מבין מה ביאור הוסיף על ר"מ ז"ל שהרי הוא כתב תחלה והיה הישראל מוצץ ושותה וכו' נמצא שר"מ ז"ל מבאר והוא סותם ממנו. ועיקר הלכה זו פרק בתרא דע"ז בקנישקנין:
ט״ו
עכו"ם שמצץ היין עד והוא רואה אותי כשאגע. הכל פ' בתרא דמס' ע"ז (דף ע"ב) :
כ״ג
אוצר של יין שהיו חביותיו עד היין אסור. ס"פ ר' ישמעאל: ותינוק שנמצא כו' עד מותר כל היין. פ' בתרא דע"ז (דף ע') : כתב הראב"ד ז"ל זה כתב בשביל שראה ההיא רביתא וכו': ואני אומר תמה אני על זאת הסברא מכמה טעמי חדא כיון דרביתא הואי מאי נתפש כגנב שייך בה השתא בת דעת לנסוכי לא חשיבא ליתפש כגנב חשיבא ועוד דאי בנתפשת כגנב היא אמאי לא פי' כן דוקא התלמוד בפירוש כמו שפירש פ' ר' ישמעאל דגרסינן ההוא כרבא דהוה יתיב בה חמרא דישראל ואשתכח דקאי עכו"ם התם ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב חמרא שרי ואי לא אסיר ועוד דהא בפרק בתרא דע"ז לעיל מהאי עובדא דההיא רביתא גרסינן ההיא אושפיזא דהוה יתיב בי חמרא דישראל ועכו"ם אשתכח דהוה קאי ביני דני אמר רבא אם נתפס עליו כגנב שרי ואם לא אסיר ובתר הכי סידר בעל התלמוד והפסיק בהנהו עובדי דההוא ישראל ועכו"ם דהוו יתבי ושתו חמרא שמע ישראל קל צלויי כו' וגם בההיא ישראל ועכו"ם כו' וגם בההיא אריא דנהים כו' וגם בההוא גנבא דסליק כו' ובתר כולהו סידר מעשה דההיא רביתא כו' ואי ס"ד דבנתפסת כגנב דוקא מיירי הוה ליה לסדורה בתר עובדא קמא ואף כי תנייה סתם הוה אמינא דומיא דעובדא קמא הוא ולאו כי רוכלא ליחשיב וליזיל אלא ודאי כיון דאפסיק בהנך עובדי כלהו דלא מיירי בנתפס עליו ותנייה סתמא שמע מינה בכל ענין איתוקם ועוד דבר מדין כי בעינן נתפס עליו כגנב איכא לאחזוקי דלא נגע משום דמירתת או אפכא אלא בהאי רביתא דאשתכח אופיא בידה אנן סהדי דלא אירתתא ולא שריוה אלא לפי שהיתה תינוקת ובכל ענין וכן נראה דעת רבותינו בעלי התוס' ורש"י ז"ל היה מפרש בתינוקת שאינה יודעת בטיב נסוך אבל בגדולה לא תלינן לקולא ורבותינו בעלי התוס' ז"ל אמרו כי מאחר שלא מצינו חלוק זה בתלמוד בכל ענין נאמרה ומינה שמעינן לנתפסת כגנב דבין בזה ובין בזה קא מיירי הואיל ולא מצינו חלוק זה בתלמוד וכר"ם ז"ל:
כ״ד
גדוד שנכנס כו' עד פנאי לנסך. פ' בתרא דמס' ע"ז (דף ע') :
כ״ה
עכו"ם שנמצא עומד כו' מותר בשתייה כו'. פ' ר' ישמעאל (דף ס') :
כ״ו
זונה עכו"ם עד שלא מדעתה כו'. פ' בתרא דע"ז (דף ס"ט ע') :
כ״ז
עכו"ם הנמצא וכו' עד זו הרחקה יתירה. פ' ר' ישמעאל (דף ס') :
כ״ח
חבית שצפה כו' עד מותרין בהנאה. ב"ב פ' לא יחפור (דף כ"ד) : חבית שפתחוה וכו' עד סוף הפרק. פ' בתרא דמס' ע"ז:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב

א׳
כיצד כו' שדרכן לנסך כו'. עי' לקמן בהל' י"ג נראה מדברי רבינו דס"ל כהך מ"ד דאמר בירושלמי כאן פ"ד ה"ח דאין עושה יי"נ בפיו ע"ש ועי' כאן ד' נ"ח ע"א גבי הך שקדח במינקת וע"ש בתוס' ד"ה איקלע והאיסור בהיין הוא רק מחמת כחו ואז רק אם נתכוין ליין עי' לקמן בהל' ו' אבל שכשך עושה אף אם לא ידע שזה יין רק נתכוין ליין וזהו הך דדף נ"ז ע"ב ולקמן בהל' ז' ועי' בהך דכריתות ד' י"ט ע"ב אם היה צריך לדבר וחיפש אחריו ועשה דבר אף שסבר שזה הדבר אינו מה שצריך מ"מ י"ל דהוה כמו בכונה. אך באמת נ"ל דטעם רבינו דס"ל כאן דצריך לשכשך הוא משום דזה הוה יין של אחר ולא רצה הישראל למכור לו ונטלו שלא מדעת ישראל וקיי"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו רק ע"י מעשה לכך בעי שכשוך דהוה מעשה ולכך גבי גת וגבי הך דשם ד' נ"ח ע"ב גבי דאמרי תא עסקינן וכן בהך דדף ע"ב ע"ב גבי גישתא שם מיירי דנטל ברשות ישראל לכך אוסר בהנאה אף בלא שכשוך ועי' תוס' חולין ד' מ' ע"ב ולכך הוה ס"ד דרבא שם ד' נ"ז ע"ב דלא אסר בהנאה דהוה ס"ל דזה אינו מעשה ומה דאמר שם ר"נ שכשוך אינו עושה יי"נ ר"ל כך דהנה לפי המבואר בהך דע"ז ד' ע"א ע"ב בהך דאמר דאיכא עכבת יין ושם בתוס' ד' ס' ע"א שכתבו בסוף ד"ה אמר דראשון ראשון נאסר ושם ד' נ"ו ע"ב ד"ה מהו וכ"מ משמע דאף למ"ד אין ניצוק חיבור מ"מ יש מין יי"נ דכל יין שנגע בו נעשה עליו ג"כ שם יי"נ ולכך פסקינן שם ד' ע"ד ע"א דלגבי יי"נ גמור אם נתערב אסור למכור הכל חוץ מדמי יי"נ שבו וכמו שכ' רבינו בהל' טומאת אוכלים פ"ב הכ"ו גבי מי שפיכות וכן הדין גבי ג' לוגין מים שאובין שנפלו למקוה פחות ממ' סאה שנעשה כל המים שם שאובין ובאמת ס"ל לרבינו דהא דאמר בע"ז ד' ע"ג לחלק בין נפל יין מחבית לבור דאמרינן ראשון ראשון בטל ס"ל דזה ר"ל או איין נסך לדידן או אסתם יינם לת"ק דס"ל ג"כ דנאסר הכל ואמר שם דזה רק אם נפל בב"א וגם בין חבית לצרצור אבל היין בעצמו לכ"ע לא בטל בכל ענין וכן נ"ל דנ"מ בין אם מערה ובין אם נפל מעצמו וכעין דאמרינן בהך דנדרים ד' נ"ט ע"ב דרק היכא דטרח לבטולי אז בטל, ובזה א"ש הך דר"י דכאן נקט המערה ואח"כ נקט נפל וא"ש מ"ש שם רש"י ותוס' בדף ע"ג ובכורות דף כ"ב ע"ב א"כ נמצא לדידן דפסקינן כרשב"ג דבסתם יינם ימכר חוץ מדמי יי"נ שבו אין נ"מ הך דר"י ד' ע"ג רק לענין יי"נ ממש ובזה מדוייק לשון רבינו לקמן פט"ז הכ"ח דגבי יי"נ נקט אוסר בהנאה ר"ל שכולו אסור ועל זה מחלק בין אם עירה מיין המותר על יי"נ או להיפך, אבל גבי סתם יינם דקיי"ל דאינו אוסר רק הוא בעצמו אסור בזה אין שום נ"מ, ועיין תוס' נדה ד' מ"ז ע"א דמחלק כה"ג גבי תרומה במדומע בין אם התערובות נאסר לגמרי או רק מחמת שמעורב בו איסור ועיין תוס' חולין ד' ק' ע"ב ובכורות ד' כ"ב ע"ב וכן הדין גבי קדשים דאם נבלע ק"ק בקדשים קלים או גם קדשים פסולים אז אין נאסר החתיכה לגמרי רק שאסורה מחמת שיש בתוכה בלוע וזה ר"ל באמת המיעוט דחולין ד' צ"ט ע"א לא נצרכה אלא למקום חתך דבשאר איסורים אסור ובקדשים מותר ר"ל דמקום שיש בו שני הדברים מעורב גבי קדשים לא נאסר מחמת עצם כעין דאמרינן בסנהדרין ד' מ"ח מאי דחזי לו תפיס כו' ובכ"מ בזה ובזה א"ש הך דזבחים ד' צ"ז ע"ב דפריך גבי יקדש שתהיה כמוה אמאי ליתי עשה ולידחי ל"ת וקשה הא כיון דנפסל הדבר מה שייך שם גדר עשה כלל וע"ש בתוס' דר"ל דקאי אקרא גופא אמאי נפסל אך באמת גבי קדשים א"א שגם דבר שאין בו זה הדין יהיה כמו זה וא"כ ממילא שייך הך דאתי עשה ודחה ל"ת. ובאמת זה תליא משום דגבי שאר איסורים האיסור הוא על האדם לא על הדבר וא"כ י"ל כמו שנאסר האדם בזה כך נאסר בדבר שנבלע האיסור אבל הקדש האיסור הוא על החפץ וכן תרומה כה"ג וא"א שיהיה דבר שאינו קדוש יהיה קדוש ועי' שבועות ד' כ"ב ע"ב גבי דאמר שם אריה הוא דרביע עליה ר"ל על האדם ועירובין ד' ע"ח ע"ב גבי אשירה ועיין פסחים דף מ"ח ע"א גבי טבל. ובזה א"ש ג"כ הך תוס' פסחים דף ע"ה ע"ב גבי יטול ע"ש גבי קליפה ואמאי לא נימא דהקליפה תאסר חברתה כמש"כ התוס' חולין ד' צ"ז ע"ב וכאן לא שייך מה שתירצו שם אך משום דגבי קדשים לא שייך זה הגדר דנאסר הכל, והנה ס"ל דיי"נ הוא איסור אגברא ולכך אוסר הכל בהנאה משא"כ בסתם יינם דרק על הדבר ולא אסר וזהו מה דאמר בגמ' ד' נ"ח שכשך אין עושה יי"נ ר"ל שיהיה עליו דין לאסור הכל וגם שם הפילו בידים והוה כמו טרח לבטוליה וא"ש מ"ש התוס' והראב"ד ז"ל מהך דאגרדמין דנקט שם שטיפת יין אסורה ואוסרת בכ"ש די"ל שם משום דלא טרח לבטוליה וכן ס"ל לרבינו גבי הך דינא דהשקה דמים שאובין וא"ש מ"ש התוס' מכות ד' ד' ע"א על רש"י בד"ה חבית של מים, וזה ג"כ ר"ל התוס' פסחים ד' ל' ע"א בשם ר"ת דסתם יינם אינו אסור בהנאה דהוא תמוה דהוא נגד כל הש"ס אך דר"ל דאינו אוסר אחרים בהנאה דהאיסור הוא על הדבר ולא על גברא וכמש"כ: אבל אם פשט כו'. עיין בהשגות, וע"ש בתוס' ד' נ"ט ע"ב ד"ה נקטוהו ועיין בתוספתא פ"ח דכאן ירדו לשלות חרצנים ואמר שם דהוה כמו שלא בכונה וכאן לא נאסר כלל משום דהוה אינו שלו וכמש"כ דלא אסר בלא מעשה וזה לא הוה מעשה כיון שלא נתכוין, ועיין בירושלמי כאן גבי ארמייא נפל לגובא וט"ס שם דאל"כ היינו מתניתין וצ"ל אתרוגא:
ט׳
או שנטל כו'. עיין בהשגות. וע"ש בתוס' דף ס"א ד"ה התם וד' נ"ט ע"ב וכ"מ אך באמת נ"ל דרבינו מפרש הך דקאזיל מיניה מיניה דר"ל שנטל חבית של יין וזרקו לבור וע"י כך נשפך היין מן החבית לבור וכעין הך עובדא דירושלמי כאן גבי ההוא ארמאה ע"ש בהל' י"ב ועיין בעירובין ד' ל"ה ע"א גבי רעדה הבא מחמת כחו דהוה מחלוקת גבי זב וה"נ נשפך היין מחמת הזריקה לא מחמת כחו ועיין בזבחים ד' ס' ע"א ודלמא משום דקא סבר שפיכה מכח האדם בעינן ועיין ב"ק ד' י"ז ע"ב ג"כ בהך דר"א ועיין סנהדרין ד' ע"ח ע"א גבי כח כחוש ע"ש ובשבת דף צ"ט ע"ב בתוס' ד"ה או, וזהו ג"כ כונת הגמ' בחולין ד' י"ב ע"ב והלכה ושחטה כדרכה ר"ל כך דההליכה הוה כדרכה ר"ל לא לצדדין רק למעלה וס"ל דגבי שחיטה בעינן כחו ממש דגם כח כחוש לא מהני לזה, ועיין תוס' שם ד' ע"ז בסנהדרין ד"ה סוף והטעם דגבי שחיטה בעינן לא רק שהנפילה מידו תהיה מכחו רק שהחתיכות סימנים יהיה ג"כ מכחו ממש, ועיין ב"ק ד' צ"ח ע"ב גבי היה סותר מצד זה ונפל מצד אחר אם מחמת המכה חייב ועיין ב"ב דף כ"ו גבי רקתא וגץ היוצא מתחת הפטיש ורבינו ס"ל דלא הוה בגדר אש רק בגדר מזיק בידים ולכך הביא זה רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ו הי"א דס"ל דזה מזיק בידים, ועיין בחולין ד' ל' ע"ב גבי רבא בדק גירא וכן מוכח בתוספתא דחולין פ"א כדרך הליכתה כשרה ושלא כדרך הליכתה פסולה וזהו דאמר שם בע"ז דקאזיל מיניה מיניה ר"ל שהשפיכה היה מחמת כח בריא של הזריקה:
י׳
חבית כו' ושתחת הנקב כו'. עיין בהשגות ובתוס' ועי' תוס' מנחות ד' כ"ב ע"ב בסוף הדבור מה שכתבו בשם תוספתא, ועיין בהך דמנחות ד' צ' אם אמרינן דהיין נעקר גם מלמטה ועיין בתוספתא פ"ח דדמאי שהביא הראב"ד ז"ל ומש"כ רש"י מכות ד' י"ט ע"ב גבי תאנה של טבל ועיין בירושלמי פ"ז דדמאי ה"ב גבי ת"מ בכוס וסוף פ"ב דמעש"ש ע"ש ובמש"כ רבינו בסוף פ"ח מהל' מעש"ש ובהשגות אך כך הא כיון דאמר דרק מה שישאר בשולי הכוס או רק מה שהטהורים שותים זה יהיה ת"מ או מעש"ש א"כ מה שייך בזה לומר חשש עירוב ועיין בהשגות הראב"ד על בעהמ"א בהך דביצה ד' ל"ז ע"ב שרצה לחלק שם בין משקה לאוכל גבי ברירה ע"ש, ועיין בסוף פ"ג דמעש"ש גבי חוץ מקנקנה ר"ל אם שייר קנקן אחד שוב לא בטל החבית למעש"ש ועיין ב"מ דף מ"ד ע"א דגבי יין הוה כל החבית בסיס לחד רביעית ע"ש והוה כמו דבר אחד ועיין תוס' נזיר דף ל"ו ע"א גבי מקפה דהשום והשמן אף של חולין הוה יד לתרומה ע"ש והנה י"ל דלכך מוקי בירושלמי בדמאי ובמעש"ש מכבר לכשישתו לא משום גדר ברירה רק דשוב הוה כמו אינו מסויים כיון דאינו ידוע איזה משקין יהיו בשולי הכוס וס"ל דהסיום צריך על הדבר לא על מקומו ועיין בירושלמי תרומות פ"ג ה"ו ובמש"כ רבינו ספי"ג מהל' תרומות גבי שני כריים אם מקרי מסוים או לא וה"נ ס"ל לרבינו כאן כמש"כ לעיל דמגע עכו"ם לא הוה בגדר איסור עליו רק בגדר עצם וכמו דאמרינן בקדשים דמקום חתך מותר היכא דלא נתערב ע"י סיבה רק מתחלה היה כן לא מקרי תערובות כלל ה"נ גבי מגע עכו"ם כה"ג ולכך התיר כאן וכן ס"ל לרבינו בהל' ע"ז גבי מי שהיה ביתו סמוך כו' ע"ש בפ"ח דמחצה שלו מותר ולא חייש לברירה כשיטת רש"י ועיין מנחות דף ס"ו ע"ב בהך שלא ניתנה מעות אלא לצורך, וכן ס"ל בהך דעיסה של עיר הנדחת בסנהדרין דף קי"ב ולא שייך זה כלל לגדר ברירה וכ"כ בזה:
ט״ו
כותי שהיה מעביר כו'. עיין בכ"מ מ"ש דלמה לא הביא הך בבא דרך עקלתון והנה גם בהל' מטמא מו"מ לא הביא זה. והנה באמת כך דכבר כתבתי דס"ל לרבינו דכל שהוא ברשות העכו"ם אף אם ודאי לא נגע רק אם אפשר ליגע אז אסור אף בהנאה אך אם הפקיד אצלו בחותם בתוך חותם אז הוה כמו שהוא ברשות ישראל עיין ב"מ דף מ"ג ע"א לכך מותר אף בשתיה אבל אם הפקיד אצלו בחותם אחד אז אם יחד לו קרן זוית אף ברשות העכו"ם זה הוה כמו שאינו רשות העכו"ם עיין ביצה דף מ' וב"מ דף ס"ד ע"א וכ"מ אך מ"מ אינו בחזקת שמירה לכך בשתיה אסור ובהנאה מותר ומה דאמרינן בגמ' דע"ז דף ל"א דבשתיה ג"כ מותר עיין בירושלמי פ"ב דע"ז דמבואר שם דאסור בשתיה ומותר בהנאה וגם במייחד דאז הוה כמו שאינו רשות העכו"ם וכן שוכר בית הוה ג"כ כן אך מ"מ אינו בגדר שמור וס"ל לרבינו דכל שאינו שמור אסור בשתיה ומותר בהנאה כמבואר כאן בהל' כ"ז גבי חבית שצפה בנהר ולעיל בפ"י הי"ג דאסורה בשתיה ומטעם דלא הוה שמורה וזהו כונת הגמ' ד' ס"ט ע"ב דקיי"ל כר"א דלא חייש לזיופא מ"מ לא מותבינן חמרא ביד עכו"ם משום שייכא ע"ש ברש"י אך רבינו מפרש דכיון דהוא בחותם אחד אף דליכא חשש נגיעה מ"מ י"ל דשייך בו רשות עכו"ם ומקרי אינו משתמר ואם לא יחד לו קרן זוית אז אסור אף בהנאה ואם יחד לו אז רק דלא הוה משתמר ואסור בשתיה ומותר בהנאה ועיין מש"כ רבינו בפי"ב מהל' מטמא מו"מ הי"ט גבי גגות זה בצד זה הטהרות טמאות ע"ש דהוא נגד הגמ' דע"ז דף ע' ע"ב אך כ"כ בזה דכיון דס"ל לרבינו כהך דגיטין דף ע"ט וכן בהל' שבת עיין בעירובין דף פ"ט ודף צ' ובירושלמי שם דאין חילוק רשויות בגגין הוה כאילו כולם ברשות ע"ה וטמאות וא"ש והנה גבי הך דכאן הא דצריך בבא להם דרך עקלתון הוא רק משום חשש זיוף אבל כיון דקיי"ל דלא חיישינן לזיוף האיסור רק משום גדר שמירה וכיון דיש אימתו עליהם הוה גדר משתמר ולכך גם בהך דהל' י"ז גבי חביות סתומות לא כתב כלל שאסור כיון שהוא ברשות ישראל ולא דמי לחנות דשם הוא רשות המיוחדת לכל, והא דפסק רבינו בהל' גזילה ואבידה פי"א דאם בא ישראל ונתן סימן בהחבית מותר אף בשתיה אף דלא היה משתמר שם כיון דהישראל יודע בה סימן הוה כמו שהיא עדיין ביד ישראל ועיין מש"כ רבינו לקמן פי"ג ה"ג דאם היין בביתו של עכו"ם אף שישראל יוצא ונכנס לא מהני רק אם ישראל דר באותו חצר ע"ש דהר"א ז"ל פליג עליהם וטעם רבינו משום דרשות העכו"ם לא מהני יוצא ונכנס וזהו כונת התוספתא פ"ח אם היה חזקת לו אסור ר"ל דהוה ברשות העכו"ם וי"ל דשם גם חותם בתוך חותם לא מהני כמש"כ התוס' שם ד"ה המטהר וזהו מה דאמר בגמ' שם וחכמים אומרים לעולם ר"ל אף חותם בתוך חותם וע"ש ד' ל"א ע"א בהך דר"י ור"א ומה דאמר שם בדף ל"א דלר"א בייחד לו קרן זוית מותר אפילו בשתיה זה תליא בהך דעירובין דף ס"ב ע"א אם שכירות בריאה בעינן ע"ש ועיין ברשב"ם ב"ב דף נ"ד ע"ב ד"ה אסתלק ומשום דלא סמכא דעתיה ועיין בכורות דף י"ג ע"ב דגבי עכו"ם לא שייך גדר דברים ולכך ס"ל לרבינו דנהי דנסתלק מרשות העכו"ם מ"מ אין עליו גדר שמירה ולכך אסור בשתיה אף שיש חותם משא"כ בשוכר בית ולכך שוב לא הביא רבינו כאן הך דין דדרך עקלתון וכן בהל' י"ז לא הביא הדין דחביות סתומות משום דכיון דפסקינן דזיופא לא חיישינן רק משום העכו"ם, בהך דהלכה י"ז דשם לא אסר להם רשותו לא חיישינן בחביות סתומות כלל והוה כעין הך דטהרות פ"ז גבי אומנין וכיוצא בהם דקיי"ל כרבנן דרק עד מקום שהם יכולים לפשוט כיון דלא מסר להם שמירה לא איכפת לן וכן במטהר חמריו ופועליו ג"כ כן כיון שהוא הולך אחריהם לא נתן להם לשומרם ועיין בטהרות פ"ז מ"ז בהך מחלוקת דמניח את כליו בחלון של אוליירין ע"ש בר"ש מה שהביא בשם תוספתא ובדברי רבינו בפי"ב מהל' מטמא מו"מ ה"ד דאם חתם על החלון טהור ועיין מה דס"ל לרבינו לקמן פי"ג ה"ו דפי' מה דאמר בגמ' ד' ס"א חלון כרה"ר ר"ל אם היין מונח בחלון דהוה כמי שאינו ברשות העכו"ם ואף דגבי טהרות ס"ל דחלון מקרי גדר רשות ע"ה צ"ל דס"ל כמ"ד בע"ז דף ע' ע"ב דטהרות אלימא מיי"נ ע"ש ועיין במס' מקואות פ"ח מ"א בר"ש מה שהביא בשם התוספתא גבי מרחץ שבלניה עכו"ם ומחלק שם בין פתוחה לרה"ר או לרה"י ובין רשות העכו"ם ור"ל ג"כ כה"ג וכן מחלק שם בין ביום ובין בלילה ור"ל כמש"כ התוס' ע"ז ד' ס"א ע"א ד"ה וחלון ע"ש וכן הדין גבי שבויה עיין בהך דכתובות ד' כ"ז ע"א גבי מחבואה וכן במה דמקשה שם דלמא ערקי חדא מינייהו ע"ש ברש"י ותוס' דר"ל דשוב לא הוה ברשות העכו"ם ואין עליה שם שבויה ע"ש:
כ״ד
כותי שנמצא עומד כו'. עיין בתוספתא דטהרות הובא בר"ש פ"ז מ"ז דאף אם הבור חוץ לעיר ומצא עכו"ם עומד בצדו אינו חושש משום יי"נ אף דעל הכניסה לא נתפס כגנב מ"מ מותר ועיין בתוס' כאן דף ס"א ע"א ד"ה ההוא ודף ע' ע"א ברש"י ד"ה אי מה דמחלקי שם:
כ״ז
חבית שצפה כו' מותרת בהנאה כו'. וכן פסק רבינו לעיל בפ"י הי"ג גבי חבית של יין דעכ"פ בשתיה אסורה משום דאינו משתמר וכ"כ בזה וכן ר"ל בהל' כ"ח אבל גבי הך דחבית שפתחוה גנבים שם היא ברשות ישראל ולכך אם ליכא חשש כותי מותר אף בשתיה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב

ד׳
אסור שמא נגע בו: דעת רבינו בכל מקום שנאמר בשמועות אלו אסור תלוי בכלל זה. דאם סתום היין בחביות, הוי כמפקיד בחותם אחד ויחד לו קרן זוית דאסור בשתיה ומותר בהנאה, אבל בפתוחות אסור אף בהנאה, רק דביינו של עו"ג וברשותו של עו"ג דשם אפילו מפתח וחותם לא מהני, הוי כפתוחה גמורה ואסור אפילו בהנאה וז"ב, ולכן כתב כאן סתם אסור שמא נגע בו, ובהלכה י"ז י"ח גבי סתומות כתב אסור בשתיה וגבי פתוחות כתב אסור סתם, ובהלכה כ"א כ"ג כ"ד כ"ה כ"ו כ"ז דבפתוחות מיירי כתב אסור סתם דבהנאה ג"כ אסור, ובפרק י"ג גבי מפתח ביד עו"ג בהלכה ב' כתב אסור בשתייה דבחותם מירי, רק שם בהלכה ג' ד' וה' דאפילו מפתח וחותם ביד ישראל לא מהני שהן יין של עו"ג וכו' כתב אסור סתם דאסורים אפילו בהנאה, [ועיין בשו"ת רשב"ש סימן תקנ"ג מש"כ בענין זה]: ומה שכתב בהלכה כ"ט ברוב מוכרי יין ישראל דמותרים בהנאה, טעמו, כיון דרובא עו"ג רק רוב מוכרין ישראל אין ראיה מזה שרוב יין הבא בכלים כאלה מותר בשתיה, דרק בהנאה מותר מפני שמוכרין ישראל ומסתמא לא עבדי איסורא ורוב יין הבא בכלים אלו מותר בהנאה ודוק:
ט׳
או שנטל חבית וזרקה בחמתו לבור הרי זה מותר בהנאה בלבד: השמיט רבינו הך דרב אשי דזריקה אינו אוסר, והך דמשנתינו מיירי דאזיל מניה ומניה, וסובר דזריקה אוסר וכמוש"כ הכס"מ, ולפלא דאם יזרוק חבית לבור מלא יין יאסר, ובמוזג מים לתוך יין שביד ישראל סובר דמותר כמו שפסק לקמן פי"ג הי"ג, ואם סייע או מזג המים כו' מותר, ושיטת כל הפוסקים איפכא דמתירים בזריקה ואוסרים במזיגה וצ"ע: לכן נראה לענ"ד מלתא חדתא טובא בשיטת רבינו, דרבינו לטעמו דאם הגביה כלי פתוח ושכשכו בכלי אסור בהנאה כמו שפסק לעיל ה"א, וכן אם אחז כלי פתוח של יין ושכשכו אעפ"י שלא הגביה הכלי ולא נגע ביין נאסר היין והובא בשו"ע סימן קכ"ד ס"ק י"ז. ולפי דעתו יפרש הכא מימרא דרב אשי כן, כל שבזב טמא היינו במגעו ה"נ מיתסר בדין מגע דיין נסך היינו בשכשוך, כגון אם שכשך בכלי אסור כמו שבזב טמא [רק דבסתום אין דרכו לנסך ולא מטעם שאין זה מגע והבן] וכל שבזב טהור היינו שהמגע בא מכחו, ה"נ בדין מגע דיין נסך, אם השכשוך בא מכחו כמו זורק אבן לבור, או שנטל חבית של יין ונזרקה מידיו, דנעשה שכשוך לאחר שיצא מידיו, והוי שכשוך מחמת כחו אינו אסור אף בשתיה, וכמו דבזב אם המגע מכחו טהור, כן ה"נ אם השכשוך שהוא המגע שאוסר גבי יין נסך [אפילו בנגע ביד הנגיעה באופן שישכשך כמו"ש באורך בהלכה א' עיי"ש] נעשה ע"י כחו של עו"ג, מותר אף בשתיה, וקמ"ל רב אשי שני דינים חדשים, דאם השכשוך נעשה בעודו הכלי בידיו אסור בכלי פתוח וכמו מגע דזב, ודלא כלהקת הקדמונים שנחלקו עליו עיין ריטב"א וברמ"א בשו"ע, שלמדו רבינו מהך דאמר ר"פ ישראל אדנא ועו"ג אכובא ואי מצדד אצדודי אסור, שלא הגביה ולא נגע רק שכשך בכלי אסור, והיינו דמצדד אצדודי, וכן כתב רבינו הגר"א והלח"מ עיי"ש והראב"ד פירש שם הביאו לפי שבצדוד הכובא אי אפשר שלא ירבה בשפיכת היין מפני שהדנא עומדת קרוב לכובא יעו"ש, ולפ"ז קמ"ל רב אשי מילתא חדתא טובא, והשני קמ"ל דאם השכשוך נעשה ע"י כחו של עו"ג מותר ואם זרק חבית של יין מידו דאימת נתהווה השכשוך בשעה שנסתלקו ידיו והשכשוך נעשה ע"י כחו שרי וז"ב. ופירושא דמתניתין הכי. נטל את החבית וזרקה בחמתו לבור, דהחבית היתה מלאה יין וזרקה בחמתו לבור מותרת בהנאה לרבנן ולר"ש אפילו בשתיה, ומש"ה נקיט סתם והכשירו ולא תני ומכר, והיינו לכל חד כדאית ליה, והשתא פריך שפיר דבמשנה תני דהחבית מותרת דוקא אם זרקה בחמתו, הא שלא בחמתו אסורה בהנאה ואף בלא שכשך כלל וכל השכשוך נתהווה כשיצא מידיו, ומשני דאזיל מניה מניה, היינו שלא זרק החבית בפעם אחד לבור והיא היתה סמוכה להבור, רק שטלטלה לחבית עד שהטילה לבור וא"כ שכשך הכלי בשעה שהיתה בידו ולא הוי השכשוך מכחו רק בידו ממש, ועל דרך כזה ממש הולך הסוגיא דב"ק דף י"ז גבי צרורות דאמר רב אשי כל שבזב טמא עיי"ש דמשני דקא אזיל מיניה מיניה דלא הוי כחו עיי"ש, וזה פירוש נכון בס"ד: וכמה מדוייקים שמעתתיה דרבינו, דעו"ג שנפל לבור פירש רבינו של יין, ובזרק חבית נקט סתם לבור משום דכל שקלא וטריא הוי רק על החבית שבה יין, ולפ"ז סבר רבינו, דשכשוך בכלי הוי כמגע ע"י דבר אחר שאם הוא בכוונה אסור בהנאה ואם הוא שלא בכוונת ניסוך כמו מדדו בקנה ימכר כן הכא אם זרקה בחמתו לבור הוי שלא בכוונת ניסוך והשכשוך בכלי ימכר ואסור בשתיה, ומש"ה לא הביא הא דרב אשי משום ששכשוך בכלי כבר ביאר דאסור, ושכשוך מחמת כחו סמך על מה שפסק דמזגן העו"ג כשר ואין לך שכשוך גדול מזו ע"י כחו ולכך לא הביאו וזה נכון: וראיתי בירושלמי, ר' שמואל בשם ר' אבהו אין עו"ג עושה יין נסך בזריקה, עו"ג מהו שיעשה י"נ בחמתו נשמעינה מן הדא ארמייא הוי ליה קופין גו מעצרתא אתא ישראל וזלף בהן חמרא אתא ארמייא קולתא ושפכן לגובה כו' אמרי אין העו"ג עושה יי"נ מחמתו, ואם גריס במשנתנו וזרקה לבור בחמתו אמאי לא פריך מניה על הך דר' אבהו דאין זריקה עושה יי"נ אפילו שלא בחמתו כדפריך תלמודין, ואם לא הוי גריס במשנתנו בחמתו כדאיתא שם בירושלמי (ועיין מראה"פ) מאי מחדש ר' אבהו מלתא דמפורש במשנתנו, ולפמ"ש ניחא, דבמשנתנו קאי להתיר החבית של יין שזרקה לבור, וע"ז בעי אם עושה בחמתו יי"נ היינו דאפשר דמשנתנו מיירי באופן שהשכשוך היה רק כשיצאה מידו וקא בעי אם השכשוך היה בעודן בידו כמו בעובדא דמייתי שהגביהן על הקולתא ושפכן לבור, ולא שזרק הקופין וגם היין נשפך לבור בחמתו שהיין בא מכחו של עו"ג ומתכוין לכך רק בחמתו וקא פשיט דמותר בהנאה אפילו בכה"ג, וכל רואה יתבונן מהא דבעי בירושלמי אם עושה בחמתו בהאי גוונא דמשנתנו מיירי רק דמשנתנו זרק החבית ולא שפך היין מן החבית לבד ובבעיא דיליה שפך היין בחמתו, וכל בעיא דירושלמי על היין שבתוך קופין דישראל זלף בהן חמר והמראה"פ לא דק במח"כ, ואחר כך מייתי זה שמוזג בחמין אסור כו' והיינו ג"כ שנעשה ע"י זריקה דאמר לעיל אין עושה יי"נ בזריקה, וזה ענין חדש לא שערוהו המחברים, וגם הרי"ף אזיל בשיטה זו, והירושלמי הוסיף אפילו אם נתכוון להוריק ולשפוך החבית לבור רק שהיה בחמתו שרי ודוק היטב בכ"ז:
י״ב
המערה יין לתוך כלי שיש בו יין עו"ג נאסר כל היין שבכלי העליון שהרי העמוד הנצוק מחבר בין היין שבכלי העליון ובין היין שבכלי התחתון כו': זה מחלוקת גדולה בין גדולי הפוסקים אם נצוק חבור או לא, ואחת מן הראיות הגדולות שהביא רבינו תם מדפריך בפרק ר' ישמעאל על הך דאמר רב הונא דאם החזיר גרגותני לגת אסור, גרגותני גופא במאי קא מיתסר בניצוק ש"מ ניצוק חיבור ומאי פריך והא רב הונא איהו דאמר ניצוק חיבור וע"כ דהדר ביה, ולענ"ד נראה לפמש"כ הראב"ד בהשגות אומר אני בשתיה, דקיי"ל כרשב"ג דסתם יינם אף יין ביין אינו אסור בהנאה ומוכרו חוץ מדמי האיסור שבו, ובניצוק לא גרע מאלו נתערב עם היין שבכלי העו"ג וכן כתבו כמה מהפוסקים, ושיטת רבינו שמעיה הביאוהו בתוספות דף נ"ה ד"ה והשאר מותר, דאף למשנה ראשונה אינו מותר מה שבגת בשתיה רק בהנאה, א"כ הא דאמר רב הונא דאם החזיר גרגותני לגת אסור מה שבגת ע"כ הוא לאסור בהנאה דאל"ה למאי נפ"מ, וא"כ על כרחין סבר כרב רבו דאמר לקמן הלכה כרשב"ג בחבית בחבית אבל לא יין ביין, דיין ביין אסור הכל בהנאה, ומחמת שנתערב עם יין שבגרגותני אסור הכל בהנאה, וע"ז פריך ש"מ ניצוק חיבור, דהא ניצוק הוי רק כחבית בחבית דאנן סהדי דלא בא הטעם כלל לתוך יין שבגרגותני והוה כמו חבית בחבית ועדיפא מיניה, וע"ז פריך ש"מ ניצוק חיבור בכה"ג, דעד כאן לא שמענו לרב הונא רק דהוי חיבור, אבל רק כמו חבית בחבית שבעצם אין שום איסור דאפילו ביי"נ צריך להיות בניצוק מותר בהנאה, וזה אינו לפי שיטת רבינו דאוסר בניצוק הכל בהנאה ופליג אסברא שכתבנו אפילו בסתם יינם ודוק: והנה בניצוק בר ניצוק האריכו בתוספות להוכיח מהך סוגיא דאינו חיבור, דמה שבגרגותני אסור מטעם ניצוק ומה שבגת מותר משום דהוי ניצוק בר ניצוק יעו"ש שכתבו דיין שבבור אסור מטעם כחו לשיטת רשב"ם, א"כ יש לפרש בשלא החזיר גרגותני לגת מותר מה שבגת משום ניצוק בר ניצוק אבל אם החזיר גרגותני והיין יורד בשוה מן הגת לבור אסור מה שבגת משום ניצוק יעו"ש. ולפ"ז יש לפרש לדעתי דניצוק בר ניצוק חיבור והכי פירושו, לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת, דיין שבגרגותני מיתסר משום ניצוק, ותו כי בעית למיסר מה שבגת משום שהוא מחובר מניצוקו ליין שבגרגותני והוי כאילו נתערב עם יין שבגרגותני הא איכא מה שבגת ששים לבטלו והחרצנים שבבור מבטלים היין כמין בשאינו מינו, וכן היין מבטל ניצוק של החרצנים ועיין לקמן דף ע"ב בתוספות כזה. דזה נראה פשוט למאן דסבר ניצוק בר ניצוק חיבור, הוא כאילו נתערב עם הניצוק השני, לכן מה שבגת מותר, אבל החזיר גרגותני לגת שאז יורד הקילוח מן הגת לבור בלא אמצעות הגרגותני, אז אין בגת ששים נגד מה שבבור וכולו אסור, וזה פירוש נכון, וכ"ז לפי שיטת הפוסקים דחשבינן כאילו מעורב ומותר בהנאה יין שמחמת הניצוק כתערובות יין ביין ודוק:
י״ד
כלי שיש לו כמין שני חוטמין כו' והעו"ג וכו' והוא שיקדים הישראלי וכו' שהרי בא היין מכחו: דייק רבינו לפרש דחיישינן שמא יחזור היין שבא מכחו והוי כחו של עו"ג, והוא טרוד לשתות והוי כמגע ע"י דבר אחר שלא בכוונה היינו ע"י טרדא, דאינו בכוונת ניסוך דאמרינן מדדו בקנה ימכר, כן כחו ע"י טרדא אסור בשתיה ומותר בהנאה וכמו דפרישית לעיל שיטתו באם דרך העו"ג עיי"ש, ולפ"ז א"ש מה דלא מיתסר הישראל לשתות דהא ע"י ניצוק דמחובר היין שבחוטם ליין שבכלי יאסר, דכאן מיירי דהיין אסור מחמת כחו לבד וכחו ע"י טרדא לא אסור רק בשתיה וביין האסור בשתיה אינו אוסר ע"י ניצוק כמו שהסכימו הפוסקים ומש"ה לא אמר והוא שהתחיל למשוך כמו שכתב ההשגות יעו"ש ובלח"מ ודוק, ואין לסתור זה בשיטת רבינו ממש"כ לקמן פי"ג הלכה כ"ד אבל אם מדד לכלי העו"ג כו' כמו שמבואר אצלנו במקום אחר ואין כאן מקומו. ויעוין שו"ת רשב"א סימן תשי"ב שהעיר בכל זה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מאכלות אסורות פרק י״ב

כ״ט
עיין מ"ש הלח"מ ועיין מה שכתבתי פ"ב דהל' חמץ ומצה הי"ב ד"ה או שבא עכבר.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״ב, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות מאכלות אסורותכל הרמב״ם