רמב״ם - הלכות מאכלות אסורות · פרק י״א

ספר קדושה · 26 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות מאכלות אסורות · פרק י״א

הלכה א׳

יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ"ם אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְהַשּׁוֹתֶה מִמֶּנּוּ כָּל שֶׁהוּא לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה. וְכֵן הָאוֹכֵל כָּל שֶׁהוּא מִתִּקְרֹבֶת עַכּוּ"ם מִבָּשָׂר אוֹ מִפֵּרוֹת אֲפִלּוּ מַיִם וּמֶלַח הָאוֹכֵל מֵהֶן כָּל שֶׁהוּא לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב לח) "אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ" וְגוֹ':

הלכה ב׳

יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ לָהּ כְּזֶבַח שֶׁקָּרֵב לָהּ וְכֵיוָן שֶׁאִסּוּר זֶה מִשּׁוּם עַכּוּ"ם הוּא אֵין לוֹ שִׁעוּר שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת (דברים יג יח) "וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם":

הלכה ג׳

יֵין הָעַכּוּ"ם שֶׁאֵין אָנוּ יוֹדְעִין אִם נִתְנַסֵּךְ אוֹ לֹא נִתְנַסֵּךְ וְהוּא הַנִּקְרָא סְתַם יֵינָם אָסוּר בַּהֲנָאָה כְּמוֹ יַיִן שֶׁנִּתְנַסֵּךְ. וְדָבָר זֶה מִגְּזֵרוֹת סוֹפְרִים הוּא. וְהַשּׁוֹתֶה מִסְּתַם יֵינָם רְבִיעִית מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה ד׳

וְכָל יַיִן שֶׁיִּגַּע בּוֹ הָעַכּוּ"ם הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁמָּא נִסֵּךְ אוֹתוֹ שֶׁמַּחְשֶׁבֶת הָעַכּוּ"ם לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. הָא לָמַדְתָּ שֶׁיֵּין יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַע בּוֹ הָעַכּוּ"ם דִּינוֹ כִּסְתַם יֵינָם שֶׁהוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה:

הלכה ה׳

עַכּוּ"ם שֶׁנָּגַע בְּיַיִן שֶׁלֹּא בְּכַוָּנָה וְכֵן תִּינוֹק עַכּוּ"ם שֶׁנָּגַע בְּיַיִן אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה. הַלּוֹקֵחַ עֲבָדִים מִן הָעַכּוּ"ם וּמָלוּ וְטָבְלוּ מִיָּד אֵין מְנַסְּכִין וְיַיִן שֶׁנָּגְעוּ בּוֹ מֻתָּר בִּשְׁתִיָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נָהֲגוּ בְּדָתֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא פָּסְקָה עַכּוּ"ם מִפִּיהֶם:

הלכה ו׳

בְּנֵי הַשְּׁפָחוֹת הָעַכּוּ"ם שֶׁנּוֹלְדוּ בִּרְשׁוּת יִשְׂרָאֵל וּמָלוּ וַעֲדַיִן לֹא טָבְלוּ הַגְּדוֹלִים אוֹסְרִין הַיַּיִן כְּשֶׁיִּגְּעוּ בּוֹ וְהַקְּטַנִּים אֵינָן אוֹסְרִין:

הלכה ז׳

גֵּר תּוֹשָׁב וְהוּא שֶׁקִּבֵּל עָלָיו שֶׁבַע מִצְוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ יֵינוֹ אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה. וּמְיַחֲדִין אֶצְלוֹ יַיִן וְאֵין מַפְקִידִין אֶצְלוֹ יַיִן. וְכֵן כָּל עַכּוּ"ם שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד עַכּוּ"ם כְּגוֹן אֵלּוּ הַיִּשְׁמְעֵאלִים יֵינָן אָסוּר בִּשְׁתִיָּה וּמֻתָּר בַּהֲנָיָה. וְכֵן הוֹרוּ כָּל הַגְּאוֹנִים. אֲבָל אוֹתָם הָעוֹבְדִים עַכּוּ"ם סְתַם יֵינָם אָסוּר בַּהֲנָיָה:

הלכה ח׳

כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בְּעִנְיָן זֶה שֶׁהַיַּיִן אָסוּר אִם הָיָה עַכּוּ"ם שֶׁנֶּאֱסַר הַיַּיִן בִּגְלָלוֹ עוֹבֵד עַכּוּ"ם הֲרֵי הוּא אָסוּר בַּהֲנָיָה. וְאִם אֵינוֹ עוֹבֵד עַכּוּ"ם הֲרֵי הוּא אָסוּר בִּשְׁתִיָּה בִּלְבַד. וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר עַכּוּ"ם סְתָם הֲרֵי זֶה עוֹבֵד עַכּוּ"ם:

הלכה ט׳

אֵין מִתְנַסֵּךְ לְעַכּוּ"ם אֶלָּא יַיִן שֶׁרָאוּי לְהַקְרִיב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וּמִפְּנֵי זֶה כְּשֶׁגָּזְרוּ עַל סְתַם יֵינָם וְגָזְרוּ עַל כָּל יַיִן שֶׁיִּגַּע בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה אָסוּר בַּהֲנָיָה לֹא גָּזְרוּ אֶלָּא עַל הַיַּיִן הָרָאוּי לְהִתְנַסֵּךְ. לְפִיכָךְ יַיִן מְבֻשָּׁל שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּגַע בּוֹ הָעַכּוּ"ם אֵינוֹ אָסוּר וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹת עִם הָעַכּוּ"ם בְּכוֹס אֶחָד. אֲבָל יַיִן מָזוּג וְיַיִן שֶׁהִתְחִיל לְהַחֲמִיץ וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁתֶּה אִם נָגַע בּוֹ נֶאֱסַר:

הלכה י׳

הוֹרוּ גְּאוֹנֵי הַמַּעֲרָב שֶׁאִם נִתְעָרֵב בְּיֵין יִשְׂרָאֵל מְעַט דְּבַשׁ אוֹ מְעַט שְׂאוֹר הוֹאִיל וְאֵינוֹ רָאוּי לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי הוּא כִּמְבֻשָּׁל אוֹ כְּשֵׁכָר וְאֵינוֹ מִתְנַסֵּךְ וּמֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ עִם הָעַכּוּ"ם:

הלכה י״א

מֵאֵימָתַי יֵאָסֵר יֵין הָעַכּוּ"ם מִשֶּׁיִּדְרֹךְ וְיִמָּשֵׁךְ הַיַּיִן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא יָרַד לַבּוֹר אֶלָּא עֲדַיִן הוּא בַּגַּת הֲרֵי זֶה אָסוּר. לְפִיכָךְ אֵין דּוֹרְכִין עִם הָעַכּוּ"ם בַּגַּת שֶׁמָּא יִגַּע בְּיָדוֹ וִינַסֵּךְ. וַאֲפִלּוּ הָיָה כָּפוּת. וְאֵין לוֹקְחִין מִמֶּנּוּ גַּת דְּרוּכָה וְאַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן הַיַּיִן מְעֹרָב עִם הַחַרְצַנִּים וְזַגִּין וְלֹא יָרַד לַבּוֹר:

הלכה י״ב

עַכּוּ"ם שֶׁדָּרַךְ הַיַּיִן וְלֹא נָגַע בּוֹ וַהֲרֵי יִשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו וְיִשְׂרָאֵל הוּא שֶׁכְּנָסוֹ בֶּחָבִית הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה:

הלכה י״ג

הַחֹמֶץ שֶׁל עַכּוּ"ם אָסוּר בַּהֲנָיָה מִפְּנֵי שֶׁנַּעֲשָׂה יֵין נֶסֶךְ קֹדֶם שֶׁיַּחְמִיץ. עַכּוּ"ם שֶׁהָיָה דּוֹרֵס עֲנָבִים בְּחָבִית אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן צָף עַל גַּבֵּי יָדָיו אֵין חוֹשְׁשִׁין מִשּׁוּם יֵין נֶסֶךְ. הָיָה אוֹכֵל מִן הַסַּלִּים וְהוֹתִיר כִּסְאָה וּכְסָאתַיִם וּזְרָקָן בַּגַּת אַף עַל פִּי שֶׁהַיַּיִן מִגִּתּוֹ עַל הָעֲנָבִים אֵין עוֹשֶׂה יֵין נֶסֶךְ:

הלכה י״ד

הַחַרְצַנִּים וְהַזַּגִּין שֶׁל עַכּוּ"ם אֲסוּרִים כָּל י"ב חֹדֶשׁ. וּלְאַחַר י"ב חֹדֶשׁ כְּבָר יָבְשׁוּ וְלֹא נִשְׁאֲרָה בָּהֶן לַחְלוּחִית וּמֻתָּרִין בַּאֲכִילָה. וְכֵן שְׁמָרִים שֶׁל יַיִן שֶׁיָּבְשׁוּ לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מֻתָּרִין שֶׁהֲרֵי לֹא נִשְׁאַר בָּהֶן רֵיחַ יַיִן וַהֲרֵי הֵן כֶּעָפָר וְכַאֲדָמָה:

הלכה ט״ו

נֹאדוֹת הָעַכּוּ"ם וְקַנְקְנֵיהֶן שֶׁהִכְנִיסוּ בָּהֶן הָעַכּוּ"ם יֵינָם אָסוּר לִתֵּן לְתוֹכָן יַיִן עַד שֶׁיְּיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ עַד שֶׁיַּחֲזִירָן לָאוּר עַד שֶׁיִּתְרַפֶּה הַזֶּפֶת שֶׁעֲלֵיהֶן אוֹ שֶׁיֵּחַמּוּ אוֹ עַד שֶׁיִּתֵּן לְתוֹכָן מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת וּמְעָרֶה הַמַּיִם וּמַחֲלִיף מַיִם אֲחֵרִים כָּל מֵעֵת לְעֵת שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בִּשְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים. בֵּין שֶׁהָיוּ הַכֵּלִים שֶׁלָּהֶן בֵּין שֶׁהָיוּ שֶׁל יִשְׂרָאֵל וְשָׁאֲלוּ אוֹתָן וְהִכְנִיסוּ בָּהֶן יֵינָם. וְאִם נָתַן לְתוֹכָם יַיִן קֹדֶם שֶׁיְּטַהֵר אוֹתָן הֲרֵי זֶה אָסוּר בִּשְׁתִיָּה:

הלכה ט״ז

וּמֻתָּר לִתֵּן לְתוֹכָן שֵׁכָר אוֹ צִיר אוֹ מוּרְיָס מִיָּד וְאֵין צָרִיךְ לִכְלוּם. וּמֻתָּר לִתֵּן הַיַּיִן לְתוֹכָן אַחַר שֶׁנּוֹתֵן הַצִּיר אוֹ הַמּוּרְיָס שֶׁהַמֶּלַח שׂוֹרְפָן:

הלכה י״ז

הַלּוֹקֵחַ כֵּלִים חֲדָשִׁים שֶׁאֵינָם מְזֻפָּתִים מִן הָעַכּוּ"ם נוֹתֵן לְתוֹכָן יַיִן מִיָּד וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁמָּא נָתְנוּ בָּהֶן יֵין נֶסֶךְ. וְאִם הָיוּ מְזֻפָּתִין מְדִיחָן וְאַף עַל פִּי שֶׁהֵן חֲדָשִׁים. וְכֵן כְּלִי שֶׁנָּתְנוּ בּוֹ יֵין נֶסֶךְ וְאֵין מַכְנִיסוֹ לְקִיּוּם כְּגוֹן כְּלִי שֶׁחוֹשֵׂף בּוֹ אוֹ הַמַּשְׁפֵּךְ וְכַיּוֹצֵא בָּהּ מְשַׁכְשְׁכוֹ בְּמַיִם וְדַיּוֹ:

הלכה י״ח

וְכֵן כּוֹס שֶׁל חֶרֶס שֶׁשָּׁתָה בּוֹ הָעַכּוּ"ם אָסוּר לִשְׁתּוֹת בּוֹ. הֱדִיחוֹ פַּעַם רִאשׁוֹנָה וּשְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית מֻתָּר שֶׁכְּבָר הָלְכוּ צִחְצוּחֵי הַיַּיִן שֶׁבּוֹ. וְהוּא שֶׁהָיָה מְצֻפֶּה בַּאֲבָר כְּדֶרֶךְ שֶׁהַיּוֹצְרִין עוֹשִׂין אוֹ שֶׁהָיָה מְזֻפָּת. אֲבָל שֶׁל חֶרֶס צָרִיךְ הֲדָחָה:

הלכה י״ט

כְּלֵי חֶרֶס הַשּׁוֹעִים בַּאֲבָר שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בְּיֵין נֶסֶךְ אִם הָיוּ לְבָנִים אוֹ אֲדֻמִּים אוֹ שְׁחוֹרִים מֻתָּרִין. וְאִם הָיוּ יְרֻקִּין אֲסוּרִין מִפְּנֵי שֶׁהֵן בּוֹלְעִים. וְאִם יֵשׁ בָּהֶם מָקוֹם מְגֻלֶּה שֶׁל חֶרֶס בֵּין לְבָנִים בֵּין יְרֻקִּים אֲסוּרִים מִפְּנֵי שֶׁהֵם בּוֹלְעִין. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדָּבָר אֶלָּא בְּשֶׁכָּנְסוּ בָּהֶם לְקִיּוּם. אֲבָל לֹא כָּנְסוּ בָּהֶם לְקִיּוּם מְדִיחָן וּמֻתָּרִין וַאֲפִלּוּ הֵם שֶׁל חֶרֶס:

הלכה כ׳

גַּת שֶׁל אֶבֶן וְשֶׁל עֵץ שֶׁדָּרַךְ בָּהֶן הָעַכּוּ"ם אוֹ גַּת שֶׁל אֶבֶן שֶׁזִּפְּתָהּ הָעַכּוּ"ם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא דָּרַךְ בָּהּ מְדִיחָן בְּמַיִם וּבְאֵפֶר אַרְבַּע פְּעָמִים וְדוֹרֵךְ בָּהֶן. וְאִם הָיְתָה בָּהֶם לַחְלוּחִית מַקְדִּים הָאֵפֶר לַמַּיִם. וְאִם לָאו מַקְדִּים הַמַּיִם:

הלכה כ״א

גַּת שֶׁל אֶבֶן מְזֻפֶּפֶת שֶׁדָּרַךְ בָּהּ הָעַכּוּ"ם. אוֹ גַּת שֶׁל עֵץ זְפוּתָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא דָּרַךְ בָּהּ צָרִיךְ לִקְלֹף אֶת הַזֶּפֶת. וְאִם יִשְּׁנָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ נָתַן בָּהּ מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים מֵעֵת לְעֵת אֵינוֹ צָרִיךְ לִקְלֹף. לֹא תִּהְיֶה הַגַּת חֲמוּרָה יֶתֶר מִן הַקַּנְקַנִּים. לֹא נֶאֱמַר יִקְלֹף אֶלָּא לְהַתִּירָהּ מִיָּד:

הלכה כ״ב

גַּת שֶׁל חֶרֶס אַף עַל פִּי שֶׁקָּלַף אֶת הַזֶּפֶת אָסוּר לִדְרֹךְ בָּהּ מִיָּד עַד שֶׁיָּחֵם אוֹתָהּ בְּאֵשׁ עַד שֶׁיִּרְפֶּה הַזֶּפֶת. וְאִם יִשְּׁנָהּ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ אוֹ נָתַן בָּהּ מַיִם שְׁלֹשָׁה יָמִים מֻתֶּרֶת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה כ״ג

מְשַׁמֶּרֶת שֶׁל יַיִן שֶׁל עַכּוּ"ם אִם הָיְתָה שֶׁל שֵׂעָר מְדִיחָהּ וּמְשַׁמֵּר בָּהּ. וְאִם הָיְתָה שֶׁל צֶמֶר מְדִיחָהּ בְּמַיִם וּבְאֵפֶר אַרְבַּע פְּעָמִים וּמְדִיחָהּ עַד שֶׁתִּנָּגֵב וּמְשַׁמֵּר בָּהּ. וְאִם הָיְתָה שֶׁל שֵׁשׁ מְיַשְּׁנָהּ י"ב חֹדֶשׁ. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן קְשָׁרִים מַתִּירָן. וְכֵן כְּלֵי חֵלֶף וְהוּצִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִכְּפִיפוֹת שֶׁדּוֹרְכִין בָּהֶן יַיִן אִם הָיוּ תְּפוּרִין בַּחֲבָלִים מְדִיחָן. וְאִם הָיוּ אֲחוּזוֹת זוֹ בְּסִבּוּךְ קָשֶׁה מְדִיחָן בְּאֵפֶר וּבְמַיִם אַרְבַּע פְּעָמִים וּמְנַגְּבָן וּמִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן. וְאִם הָיוּ תְּפוּרוֹת בְּפִשְׁתָּן מְיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאִם יֵשׁ בָּהֶן קְשָׁרִים מַתִּירָן:

הלכה כ״ד

כְּלֵי הַגַּת שֶׁדָּרַךְ בָּהֶן הָעַכּוּ"ם יֵין נֶסֶךְ כֵּיצַד מְטַהֲרִין אוֹתָן כְּדֵי שֶׁיִּדְרֹךְ בָּהֶן הַיִּשְׂרָאֵל. הַדַּפִּין וְהָעֲדָשִׁים וְהַלּוּלָבִין מְדִיחָן. הָעֲקָלִין. שֶׁל נְסָרִין וְשֶׁל בִּצְבּוּץ מְנַגְּבָן. שֶׁל שִׁיפָה וְשֶׁל גֶּמִי מְיַשְּׁנָן שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ. וְאִם רָצָה לְטַהֲרָן מִיָּד מַגְעִילָן בְּרוֹתְחִין אוֹ חוֹלְטָן בְּמֵי זֵיתִים אוֹ מַנִּיחָן תַּחַת צִנּוֹר שֶׁמֵּימָיו מְקֻלָּחִין אוֹ בְּמַעְיָן שֶׁמֵּימָיו רוֹדְפִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁעוֹת וְאַחַר כָּךְ יֻתְּרוּ:

הלכה כ״ה

בִּזְמַן שֶׁהָיְתָה אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּהּ לְיִשְׂרָאֵל הָיוּ לוֹקְחִין הַיַּיִן מִכָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לוֹ. וּבְחוּצָה לָאָרֶץ לֹא הָיוּ לוֹקְחִין אֶלָּא מֵאָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת. וּבַזְּמַן הַזֶּה אֵין לוֹקְחִין יַיִן בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא מֵאָדָם שֶׁהֻחְזַק בְּכַשְׁרוּת. וְכֵן הַבָּשָׂר וְהַגְּבִינָה וַחֲתִיכַת דָּג שֶׁאֵין בָּהּ סִימָן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה כ״ו

הַמִּתְאָרֵחַ אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת בְּכָל מָקוֹם וּבְכָל זְמַן וְהֵבִיא לוֹ יַיִן אוֹ בָּשָׂר אוֹ גְּבִינָה וַחֲתִיכַת דָּג הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאֵינוֹ צָרִיךְ לִשְׁאל עָלָיו אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מַכִּירוֹ אֶלָּא יוֹדֵעַ שֶׁהוּא יְהוּדִי בִּלְבַד. וְאִם הֻחְזַק שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר וְלֹא מְדַקְדֵּק בִּדְבָרִים אֵלּוּ אָסוּר לְהִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ. וְאִם עָבַר וְנִתְאָרֵחַ אֶצְלוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל בָּשָׂר וְלֹא שׁוֹתֶה יַיִן עַל פִּיו עַד שֶׁיָּעִיד לוֹ אָדָם כָּשֵׁר עֲלֵיהֶם:

כסף משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק י״א

כסף משנה על הלכות מאכלות אסורות פרק י״א ארוך במיוחד (22 קטעים, 30,015 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת כסף משנה על הלכות מאכלות אסורות פרק י״א במלואו

נחלת הכלל · Torat Emet 363

לחם משנה · הלכות מאכלות אסורות פרק י״א

לחם משנה על הלכות מאכלות אסורות פרק י״א ארוך במיוחד (22 קטעים, 35,115 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת לחם משנה על הלכות מאכלות אסורות פרק י״א במלואו

נחלת הכלל · ToratEmet

מגדל עוז · הלכות מאכלות אסורות פרק י״א

א׳

יין שנתנסך עד מה"ת. פ' אין מעמידין (דף כ"ט) : וכן האוכל כל שהוא עד שנתקרב לה. פרק בתרא דמס' ע"ז (דף ע"ג) : וכיון שאיסור זה כו' עד מכת מרדות. פ' אין מעמידין (דף ל"ו) :

ד׳

וכל יין שיגע בו כו' עד אינן אוסרין. פ' ר' ישמעאל (דף נ"ח) :

ז׳

גר תושב עד ומיחדין אצלו יין. פרק בתרא דמסכת ע"ז (דף ס"ד) : וכן כל וכו' עד אסור בהנאה. זה דקדקו הגאונים ז"ל משמעתא דגר תושב דפרק בתרא דע"ז ועכו"ם קטן דפרק ר' ישמעאל (דף נ"ז) :

ח׳

כל מקום שנאמר עד הרי זה עובד עכו"ם. כלל המחבר שהעלה מן ההלכה:

ט׳

אין מתנסך לעכו"ם עד לשתות עם העכו"ם. פרק אין מעמידין (דף כ"ט) :

י״א

מאימתי יאסר עד הרי זה אסור בשתייה. פ' ר' ישמעאל (דף נ"ח) :

י״ג

החומץ של עכו"ם כו' עד קודם שהחמיץ. פרק אין מעמידין (דף כ"ט) : עכו"ם שהיה דורס עד אינו עושה יין נסך. פרק רבי ישמעאל (דף נ"ו נ"ט) :

י״ד

החרצנים והזגין כו' עד ואע"פ שהם חדשים. פרק אין מעמידין (דף ל"ד) :

י״ח

וכן כוס של חרס וכו' עד שהיה מזופף: כתב הראב"ד ז"ל אין הגירסא אצלנו ולא בהלכות הרב ז"ל אלא אי שתי בהו עכו"ם פעם אחת ראשונה ושניה אסור שלישית מותר. ומ"ש אין בו טעם שלא דברו אלא על השתיה ולא על ההדחה. ומה שאמר בסוף אבל של חרס וכו': ואני אומר זו מחלוקת ישנה היא בספרים גם בסופרים ורבים נתחבטו בו עד כי רש"י ור"ת ז"ל נחלקו בו כי הגאונים ור"ח ורש"י ור"י אלפס ז"ל הלכו בשיטה אחת ור"ת ורבותינו בעלי התוס' ור"מ הלכו בשיטה אחרת ולכלם יש פנים וראיות ואלו ואלו דברי אלהים חיים ומבוארות הדעות פ' אין מעמידין (דף ל"ג) בשמעתין דכסי רב אסי אסר ורב אשי שרי ובתר הכי מייתי בגמ' מאני דקוניא ודין פתוותא דבי מכסי חלוק מהם מכלל שיש לחלק ביניהם כמו שחילק ר"מ ז"ל ואין בזה שבוש כלל אלא סברות הן וכל אחד כפי קבלתו וסברתו ולכך סמך ר"מ ז"ל לזה דין מאני דקוניא לסדרן כסדר הגמרא. שוב מצאתי לו לר"מ ז"ל תשובה לחכמי לוניל ששאלו ממנו על זה וז"ל ג"כ בדבר כוסות של חרס וכ"ש בשאר כלי חרס קבלנו מן הגאונים כלם ז"ל והרב אלפס ז"ל שאין להם תקנה אם ישתו בהם פעם ראשונה ושניה כי אם בישון י"ב חדש על כן לא הבננו מ"ש בספר ואוי לנו כי נעלמו ממנו מעיינות החכמים והמפרש לנו באר היטב יזהיר כזוהר הרקיע. תשובה ודאי כך אמרו קצת הגאונים ז"ל כמו שקבלתם אבל אין הדברים נראין שאם תאמר כך נמצאו הדברים כסותרין זה את זה שכבר נפסקה הלכה שכל הכלים שאין מכניסן לקיום בשכשוך סגי להו ואפי' נשתהא בהם יי"נ יום או יומים כגון כוס וכן אם היה יין עובר עליהן ולא ישתהא כגון משפך וכיצד יהי' הכוס שישתה בו העכו"ם פעם ראשונה ושניה צריך יישון ועוד שבענין שאין מכניסן לקיום נחלקו בכוסות של העכו"ם רב אסי אסר ורב אשי שרי ולא ידעינן במאי נחלקו ונפסקה הלכה והלכתא פעם ראשונה ושניה אסור ושלישית מותר שמעינן מינה שאין ענין הדברים ששתה בהן עכו"ם שתי פעמים כ"ש אם שתה בהן פעם שלישית אלא ביאור הדברים כאשר ביארנו בחבור עכ"ל. נמצאו דברי מכוונים לדברי תשובת לוניל:

י״ט

כלי חרס השועין באבר עד ואפי' של חרס. פרק אין מעמידין (דף ל"ג) :

כ׳

גת של אבן ושל עץ כו' עד גת של אבן מזופפת וכו' עד לא נאמר יקלוף אלא להתירה מיד: כתב הראב"ד ז"ל אומר אני לג' ימים וכו': ואני אומר גם בזה הוא מחלוקת ישנה ולכלם יש פנים בהלכה ואנחנו קבלנו מרבותינו בעלי התוס' ז"ל מפי רש"י ורבותינו נ"ע דברי ר"מ ז"ל אף הלכה למעשה:

כ״ב

גת של חרס אע"פ שקלף את הזפת אסור לדרוך בה מיד עד שירפה את הזפת. ע"כ לשון ר"מ ז"ל כפי הנוסח שמצא הראב"ד ז"ל: וכתב עליו זה שבוש אלא עד שיכניס בו גחלים וכו': ואני אומר אין לשניהם מעל אלא הסופר טעה וכן מצאתי לשון ר"מ ז"ל בחתימת ידו שהגיע לידי בארץ הצבי גת של חרס אע"פ שקילף את הזפת אסור לדרוך בה מיד עד שיחם אותה באש עד שירפה הזפת ואם ישנה או נתן בה ג' ימים מים מותרות כמו שביארנו עכ"ל. עיקר הלכה זו פרק בתרא דמס' ע"ז (דף ע"ד) ופרק אין מעמידין (דף ל"ג) :

כ״ג

משמרת של יין של עכו"ם עד ואח"כ יותרו. פ' בתרא דמס' ע"ז (דף ע"ה) :

כ״ה

בזמן שהיתה ארץ ישראל כו' עד כמו שביארנו. פ' אין מעמידין: כתב הראב"ד ז"ל זו אינה משנה כו': ואני אומר זה בכלל הא דת"ר פרק אין מעמידין אין לוקחים ימ"ח מח"ג בסוריא אלא מן המומחה לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חלתית ולא גבינה משמע דוקא בסוריא אבל בארץ ישראל מותר ודוקא מן המומחה שהוא אדם שהוחזק בכשרות ושאר הביאור פ"ח של אלו ההלכות:

כ״ו

המתארח אצל בעה"ב כו' עד שהוא יהודי בלבד. פ' אין מעמידין (דף ל"ט) בברייתא דבסמוך אם מתארח אצל בעה"ב מותר: ואם הוחזק כשר עד סוף הפ'. בתוספתא דמסכת דמאי פרק הלוקח פירות ופ"ק דחולין (דף ז') ומקצת פרק הנזקין (דף נ"ד) :

נחלת הכלל · Friedberg Edition

צפנת פענח · הלכות מאכלות אסורות פרק י״א

צפנת פענח על הלכות מאכלות אסורות פרק י״א ארוך במיוחד (9 קטעים, 30,028 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת צפנת פענח על הלכות מאכלות אסורות פרק י״א במלואו

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות מאכלות אסורות פרק י״א

א׳

אזהרת קמג שלא לשתות יין נסך דכתיב פן תכרות ברית ליושב הארץ וזנו אחרי אלהיהם וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו בכלל איסור זבח שלא לשתות מיין שנתנסך לע"ז שזהו עיקר שמחתם בזבח ע"ז שהכתו' השוה אותם בעונש דכתיב אשר חלב זבחמו יאכלו ישתו יין נסיכם ומאחר שאיסורו משום ע"ז הוא אסור בשתיה בכל שהוא כזבח שקרב לה שאיסורו משום ע"ז ואין לו שיעור דכתיב בע"ז ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. ולוקין עליו מדכתיב פן תכרות דכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה וא"כ הוא לשון מניעה. ואסור בהנאה משום ולא תביא תועבה אל ביתך שענינו שלא ליהנו' מע"ז ומשמשיה ותקרובת שלה ויין שנתנסך לה וכתיב נמי ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים מה מת אסור בהנאה דילפינן שם שם מעגלה ערופה דכתיב בה וערפו שם וגו' וכתיב ותמת שם מרים מה שם דעגלה ערופה אסור בהנאה כדכתיב וערפו שם שם תהא קבורתה דאסירה בהנאה וכפרה נמי כתי' בה כקדשים דאסרי בהנאה אף שם דכתיב במת אסור בהנאה וזבח איתקש למת ואסור בהנאה והיין בכלל זבח הוא דכל תקרובת שלה נאסר. ואפילו מים ומלח ואפילו יין מבושל וכל יין שאינו ראוי לקרב ע"ג המזבח אם נסכו אותו לע"ז נאסר דהא כל תקרובת ע"ז אסיר ואפילו מים ומלח והא דאמרינן דיין מבושל וכל שאינו ראוי לקרב מותר היינו בסתם יינם דלא גזרו עליו כיון שאינו ראוי לנסך ע"ג המזבח אבל אי ידעינן בפי' שנתנסך לע"ז אסיר כדאמר אע"ג דאינו ראוי לדידן לנסכו ע"ג המזבח. וכלי שהיה בו יין שנתנסך לע"ז צריך הכשר מדאוריתא ודיני שאר הפרקים מדברי סופרים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות מאכלות אסורות פרק י״א

ה׳

עו"ג שנגע ביין שלא בכוונה וכן תינוק עו"ג שנגע ביין אסור בשתיה כו' (בימים הקדמונים בזמן הבית): עיין לח"מ דגריס כהתוספות, וגירסת רש"י תמוה מאי דמיון מגע ע"י דבר אחר לתינוק עו"ג, ואפשר דהא דגזרו בתינוק עו"ג למגע יין נסך אעפ"י שאינו יודע בטיב ע"ז ולאו בר ניסוך הוא ולא מצי לנסך בכוונה, ומשום לא פלוג לא שייך למיגזר דהא כי גזרו על עו"ג שיטמא בזיבה לא גזרו על עו"ג שאינו ראוי לביאה ולא השווהו לישראל, ונראה טעמו דעו"ג קטן רגיל לרכוב על כתפיו של גדול וא"כ לא זהירי ויבוא העו"ג ליגע ע"י הקטן ביין והוי הקטן כקנה וכמו שנגע הגדול בקנה ביין, וכמו גבי שבת גדול אוחז בידו וקטן כותב חייב [כ"מ ברבינו הלכות שבת] ואם לחוש למגע בכוונה הלא יכול ליגע בעצמו העו"ג וע"כ דשלא בכוונה, וא"כ מוכחא מיהא דמגע עו"ג ע"י דבר אחר שלא בכוונה אסור בשתיה, וזה שהקשו רב כהנא ורב אסי לרב מתינוק עו"ג שעושה יין נסך והשיב דאינו אסור רק בשתיה, ובזה א"ש שיטת הירושלמי בלוקח עבדים מן העו"ג קטנים אינם עושים יין נסך אבל עו"ג עצמו קטן עושה יין נסך משום דגבי עבדים לא שכיחי גביה גדולים וזה רחוק קצת אבל הוא נכון לדעתי ודוק:

ט׳

הנה שיטת רבינו דכל המתנסך ע"ג המזבח איתא בגזירת ניסוך לענין סתם יינם לכן צמוקין מתנסך דתניא יין צמוקים לא יביא ואם הביא כשר, ומפני זה יין מבושל אינו מתנסך שאינו ראוי למזבח, ולכן הורו גאוני המערב שאם נתערב מעט דבש אינו כעין הקרב בפנים ואינו מתנסך אם כי גבי קידוש הביא החולק עליהן, אולי משום דשם מקדשין גם על חמר מדינה לדברי רוב גאונים, ומזוג שנאסר במגע יינן סבר רבינו דכשר לנסוך ע"ג המזבח ומפרש הך דהמוכר פירות אילימא למעוטי מזוג עלויי עלייה, פירוש ואמאי לא יהא כשר לגבי מזבח (וכן כתב הלח"מ) ואם דאמרו בספרי כ"ג, כשהוא אומר ונסכו רביעית ההין כו' הסך נסך שכר לה', חי אתה מנסך ואי אתה מנסך מזוג. פירושו דבעי לנסכים רביעית ההין יין צריך להיות זה השיעור חי יין לבד פרי הגפן בלא שום דבר אחר, ואם נתמזג עם מים חסר מן השיעור והוי כמביא פחות מרביעית יין, אע"ג דמן היין לא פקע שם יין, בכ"ז השיעור של רביעית ההין לא נשלם, ואף אם המים הוא מעט ג"כ חסר מן שיעורו של יין דביטול לא שייך לאיצטרופי לשיעור שאמרה תורה, וכיון שכן צריך לקדש בכלי יין חי, הא אם ישים בכלי שרת רביעית ההין יין מזוג לא יתקדש בכלי שרת דאין מקדשין אלא מלאים כדאמרו פ"ק דמנחות דף ח' עיי"ש, וכי אמרינן דמתנסך ע"ג המזבח נפ"מ דאם נתערב לאחר שנתקדש בכלי שרת, אז נתערב עם מים אם נאמר דמזוג פסול תו פקע שם יין מיניה ונפסל למזבח, ולשיטת רבינו דכשר הוי כדם שנתערב במים דאם מראית הדם ניכר כשר לזרוק ע"ג המזבח כן ביין המתערבב עם מים, כיון דמזוג לא פקע תורת יין מינה אם מראית היין ניכר כשר לזורקו ע"ג המזבח וזה אמר הגמרא עלויי עלייה פירוש ואמאי יפקע שם יין מיניה ואמאי יפסל מע"ג המזבח: וכיון שכן א"ש מה דכתב רבינו בהלכות תמידין ומוספין פ"י ואם עירב המים לתוך היין או היין לתוך המים ונסך שניהם מכלי אחד יצא, הרי דסובר רבינו דיין מזוג אינו יין פסול ולכך כשר כשערבב שניהם היין לתוך המים, דאי משום תערובות הא עולין לא בטלי בהדדי, ועוד דאף למ"ד עולין מבטלין זא"ז הא מראית יין ניכר בתוך המים, ולא שייך לומר דכשעירה טפה קמייתא כבר נבטלה ותו הוי דחוי ואינו חוזר ונראה דהא כל שבידו לא הוי דחוי כ"ש כאן דמצוה איכא לשפוך את כל היין לתוך המים כי היכי דלא יחסר שיעור נסכי יין בהדי טפה קמייתא דנפלה תוך המים. ורש"י שמפרש דיין מזוג פסול ופקע שם יין מינה לגבי מזבח מפרש שעירה היין לתוך נקב של יין שאינו דק, יצא, אבל לא שעירה היין לתוך המים, וכמו דפרישית הך דספרי דאי אתה מנסך מזוג קאי על השיעור של רביעית דבעי להיות רביעית יין חי. כן כיוצא בו פרש"י הך דתנן שהיין והמים המגולים פסולים כו' והארס מעורב בהן ונמצא שאינו מנסך מים כשיעור שהרי הארס משלים לשיעור, כש"כ כאן גבי מזוג דהמים משלים להשיעור ובעי רביעית ההין יין חי בלא מים אבל לא דפסול מזוג ע"ג המזבח ולכך שפיר מתנסך. כן נראה ברור שיטת רבינו ז"ל ודוק. ולשיטת רבינו סבר ר' יהודה דעירה של מים לוג בתוך ג' לוגין לא יצא, משום דבלוג היה מנסך מים והיה בטל המים בתוך היין דהמים לוג והיין שלשה לוגין ור"י סבר דעולין מבטלין זא"ז אם אינן מין במינו ודוק:

י״א

לפיכך אין דורכין עם העו"ג בגת שמא יגע בידו וינסך ואפילו היה כפות. ובהלכה י"ב עו"ג שדרך היין ולא נגע בו והרי ישראל עומד על גביו וישראל הוא שכנסו בחבית הר"ז אסור בשתיה: הנה לקמן פי"ב ה"ב כתב, נטל כלי של יין והגביהו כו' נאסר שהרי היין בא מכחו ועיין כס"מ שם שאסור בהנאה, וא"כ כיון דכחו אסור בהנאה לשיטת רבינו, א"כ איך כתב כאן דעו"ג שדרך היין ולא נגע בו הר"ז אסור בשתיה, דאמאי הא כחו הוא וכמו מעצרא זיירא דדף ס' דחשיב כחו, אולם נראה בדעת רבינו דסובר, דדוקא מגע ע"י דבר אחר שלא בכוונה היינו ע"י טרדא שרי, אבל מדדו ביד ורגל אסור דמגע גופו גרע ואפילו ע"י טרדא אסור בהנאה, ודוקא מדדו בקנה ימכר וכן כתב הב"י, ומש"ה גבי אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא בדף נ"ט אמר ר"א נקטוה לידיה דלא לישכשך ביה, אע"ג דדמי למדדו בקנה דטרוד בעבידתיה, מ"מ כיון דבגופו נגע גרע, ועיין ביאורי הגר"א ס"ק ל"א בסימן קכ"ד וז"ב דלא כש"ך. וסבר רבינו דמגע ע"י דבר אחר שלא בכוונת מגע מותר בשתיה דדמי לכחו שלא בכוונת מגע דשרי בשתיה כמוש"כ גבי עובדא דר"י בר ארזא וכן פסק רבינו לקמן כמוש"כ הט"ז ס"ק למ"ד, וא"כ כמו דמגע ע"י דבר אחר היכי דטרוד בעבידתיה מותר בהנאה ואסור בשתיה כמו מדדו בקנה, ה"ה בכחו היכי דטריד מותר בהנאה ואסור בשתיה, ומשום זה שפיר פסק רבינו דעו"ג שדרך היין הר"ז אסור בשתיה, דהוי כחו ע"י טרדא דטרוד בעבידתיה דמלאכת הדריכה הוי כמדדו בקנה ומותר בהנאה. וראיתי בעזה"י תנא דמסייע לי הריטב"א דאוסר כוחו בהנאה ומתיר היכי דטרוד בעבידתיה כמבואר בדף ס' ד"ה בכחו כ"ע לא פליגי ובד"ה חמרא אסור, והוא כשיטת רבינו ודוק, ובחנם נתקשה בזה בהגהות רעק"א עיי"ש: ודע דרשב"ם פירש במשנתנו הך דתנא ירד לבור מה שבבור אסור בלא נגיעת עו"ג במה שבבור, רק מטעם כחו של עו"ג דמכח דריכתו בגת נמשך היין ויורד לבור. ונראה דפליגי ע"ז הר"ת ורש"י, ודעתם דאימתי הוה יין משירד לבור, א"כ בשעת הדריכה שדרך בגת לא הוי יין, וכשהוה יין אז לא דרך, ושוב לא שייך ע"ז כחו, דהוה כמו כח כחו ע"י דבר אחר ע"י חרצנים וזגים ויין שבגת דלאו בני ניסוך נינהו למשנה ראשונה ולא הוי ככח כחו ופשוט. וסברת הרשב"ם, דמכח העו"ג ירד היין לבור ונעשה מכחו יין, ומתורץ לפי שיטתו קושית תוספות ד"ה לימא תלתא תנאי, דנימא משירד לבור ויקפה, וכמו דמתרץ משנה קמייתא, ולפ"ז ניחא, דא"כ דצריך לקפוי דבור והיינו כשהוא נח בבור, וזה לא אתי מכח דיליה, וא"כ אמאי מיתסר בלא מגע דיליה ופשוט מאד: ודע, דאפילו למאן דאסר כחו בהנאה, מ"מ גבי מעצרא זיירא אפשר דמותר בהנאה, דכאן בשעה שדורך אינו יין רק שנמשך מכחו, וזה גופיה טעם דמאן דשרי במעצרא זיירא, אע"ג דבמערה מודה דאסור כחו כמוש"כ הריטב"א וכל הפוסקים כתבו דעיקר ניסוך דרך הרקה לבד רבינו דע"כ אינו סובר כן. והראיה דהשמיט הך דמעצרא זיירא וסמך אהא דהמערה ע"כ סבר דשניהן ענין אחד וכמוש"כ הב"י ודוק:

י״ב

י״ד

וכן שמרים של יין שיבשו לאחר י"ב חודש מותרין. הר"ת דייק מדנקיט בגמרא דורדיא מכלל דבנתן עליהם מים עסקינן והח"ץ השיג מדנקיט במגילה זיל גבי עמון ומואב דיתבי כי חמרא על דורדיא, ואין זו השגה כלום, דדורדייא הוא מלשון דרי טוני, והוא ענין נשיאות משא של איזה דבר, וזהו או שנושאים את היין שעליהם, או שנושאים את המים, אבל בלא זה וזה שמרים מקרי וז"ב, אך ראיית התוספות מן התוספתא דתרומות נראה ברור כי צ"ל בתוספתא שמרים שיבשו מותרים וכן מפורש בירושלמי פ"ק דמסכת דמאי ה"ג מה בינן לשמרים של עו"ג כו' הא שמרים שיבשו אין בהם משום הניית עו"ג, והגר"א הגיה תני שמרים שיבשו וכוונתו להך דמסכת תרומות, וכן הביא בהגהות מימוני הירושלמי הזה, ולכן שנה רבינו וכתב שמרים כו' שיבשו וכהירושלמי הנ"ל:

ט״ו

אסור ליתן לתוכן יין עד שישנן י"ב חודש. הקשו לי לשיטת הפוסקים דישון י"ב חודש מהני בכל האיסורים ולאו דוקא ביין נסך לחודא, א"כ קשה הא דאמר בדף ל"ח הכוספן של עו"ג ביורה גדולה אסור כו' הא כמ"ד נותן טעם לפגם אסור והא אף דאסור מ"מ הוי ספק ספיקא שמא נשתמשו בדבר שהוא מותר או אינו נותן טעם. ואפילו אם נשתמשו בדבר האסור שמא עברו י"ב חודש, וכמו דאמרינן גבי כלי עו"ג שמא לא נשתמש בהם דבר האסור ואפילו אם נשתמש בהם שמא לא היום, עיין תוספות שם ד"ה אי משום גיעולי עו"ג, ולק"מ, כיון דלאחר שנים עשר חודש ליכא טעם, הוי ס"ס משם אחד, שמא אין כאן טעם איסור, שמא כבר נפסד הטעם וכלה לגמרי, אבל משום דשמא נשתמש בו אתמול א"כ דבר חריף אסור דאגב חורפיה מעלי ליה לשבח כמו דאמר גבי קורט של חלתית א"כ הוה ס"ס שמא נשתמשו בו אתמול ואסור להשתמש בו דבר חריף, ושמא דבר שאינו נותן טעם ומותר להשתמש בו כל דבר ופשוט, ועיין ש"ך כללי ס"ס סעיף י"ב, וכ"ז לא שייך גבי ישון י"ב חודש, וכן ראיתי בט"ז סימן קכ"ב סק"ד, ולמ"ד דבאיסורי משהו אף נו"ט לפגם אסור ודאי נפ"מ טובא, וכ"ז פשוט:

י״ז

הלוקח כלים חדשים כו' ואם היו מזופתין מדיחן וכו': ירושלמי פ"ב ה"ד, נודות הנכרים גרודות הרי אלו מותרות, זפותות ה"א אסורות כו' וקנקני נכרים חדשות מותרות אעפ"י שהן זפותות ישנות אסורות אעפ"י שאינן זפותות, הכא את אמר זפותות מותרות [פירוש גבי קנקנים את מתיר בזפותות חדשים] והכא את אמר זפותות אסורות [גבי נודות את מחמיר בזפותות אעפ"י שהן חדשים] אמר רבי אבהו אני עמדתי על זפתן של קנקנים ואין נותנין לתוכן חומץ בשעה שזופתין אותן, [פירוש ובנודות נותנין חומץ של נכרים בזיפתן] והא דאמר לעיל נכרי עובדן ודובבן ישראל עומד ע"ג כו' אין מצוי לנסך ע"ג דבר מאוס, פירוש דתמן הישראל עומד ע"ג ורואה שהעו"ג אינו משים יין לתוכו ולא חומץ, רק שהישראל הכניס יין וחיישינן שמא ניסך לזה אמר אינו מצוי לנסך ע"ג דבר מאוס, אבל כי נתן לתוך הזפת יין של עו"ג לא סבר כר"ז דאמר דנעשה כזורק מים לטיט ופשוט: ולדעתי יתכן לגרוס בתלמודין כגירסת הירושלמי, וכמו שיצאו עוררין על גירסתנו ובראשם הר"ת, ושני הבבות באין מכניסן לקיום ובנודות שבשעת זיפתן נותנין לתוכן חומץ או יין לכן כי נזפתו אפשר דנשתמש בהן יין, והא דלא מינכר והן נראין חדשים, משום שהן זפותות ולא ידיע, אבל בקנקנים דאין נותנין לתוך זיפתן לא יין ולא חומץ, לכן אם נראים חדשים אף שהן מזופפין מותרין, דאילו רמי בהו חמרא הוי מינכר כיון שאין יין וחומץ בזפת שלהן בשעת הדיבוב והעיבוד וזה כמו סברת רבינו יצחק בתוספות והיא הנכונה, וכן הפירוש בתוספתא שכתוב שם חדשות מותרות ישנות אסורות, ובל אדע מדוע נטו רבוותא קדמאי מדרך זו, ואם מנכר שהן חדשים קילי נודות מזופפין מקנקנים מזופפין ואין לזוז מזה. והא דבעו מר' עקיבא קנקנים של עו"ג במה הן טהרתן והשיב להן מה בשעה שאינן מזופפות את אמר מותר, אין לפרש דמיירי על טהרת י"ב חודש דמייתי בבלי על רע"ק, רק על טהרת ג' פעמים יין להכניס בתוכו דאמר ריב"א בשם רבנן דזה מועיל בקנקנים ולכן קאמר דבזפותות ונקלף זיפתן ודאי דמהני ע"י עירוי דג' פעמים יין ורבנן סברי דע"י הזפת בלע יותר לכן לא מהני עירוי ג' פעמים יין, אבל י"ב חודש לא מצאנו בירושלמי ואין לפרש כהרשב"א, דהא קאמר הירושלמי דאין מכניסין יין בשעת הזפת של קנקנים ודוק. ויתר הדברים מבוארים בחידושי בגמרא:

כ״ה

ובזה"ז אין לוקחין [יין] בכ"מ אלא מאדם שהוחזק בכשרות. דע דכפי הנראה מהגמ' ופירש"י דלא חשידי רק אלפני עור נראה דבאיסור הנאה לא חשדינן להו והא דיין אין לוקחין בסוריא היינו משום דאיכא מילי טובא גבי יין דאין אסורין בהנאה אלא בשתיה וכמו הך דמדדו בקנה וכיו"ב דבכחו שלא בכוונה ועוד. ולפ"ז נראה דלא חשדום חכמים רק במידי דרבנן דכיון דאסורים באכילה מד"ס מותר בהן סחורה וחששו שמא ימכרו לישראל ולא יודיעוהו. אבל באיסורי תורה דסחורה אסורה בהו לבד בנזדמנו בזה לא חששו חכמים. ותלי' זה בגרסאות דאין זה רק לפי גירסא דילן דחשיב חלב. אבל לגירסת רי"ף חתיכת דג שאין בה סימן יתכן דזה אסור בסחורה ואפ"ה חשידי לכן רבינו דהעתיק חתיכת דג כו' כתב דהוה"ד בבשר וצ"ע בזה ואכמ"י.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות מאכלות אסורות פרק י״א

א׳

יין וכו'. וכתב הלח"מ מהדורא ג' וז"ל ומ"ש רבינו לוקה מן התורה ר"ל שנים שהוא מקרא דלא תביא תועבה ולא ידבק בידך וכו' והגלוי הוא ישתו יין נסיכם וזהו שכתב שנאמר אשר חלב זבחמו וכו' כלומר זהו הגלוי אבל הלאוין כבר כתבם פ"ז מע"ז עכ"ל. ולא הבינותי דבריו דכיון דאיכא ב' לאוין לנהנה משום תקרובת ע"ז ושום דבר שנעשה בשבילה כמ"ש שם פ"ז למה צריך גלוי ליין נסך [וכי יין נסך] גרע משום תקרובת ע"ז אלא מעתה לכל דבר נצטרך לגלוי ובספר מגילת אסתר מצות לא תעשה קצ"ד אות ט' כתב דכונת רבינו להלקותו ג' והשלישי היינו מישתו יין נסיכם כמ"ש במצות לא תעשה כ"ה בעצי אשירה דלוקה ב' וה"ה הכא ג' ואתמהה דממקום שבא לא ניתן זה ליאמר דא"כ היה לו לכתוב דלוקה ג' לאוין כמ"ש שם דלוקה ב' ואיך סתם בספר המצות סי' קצ"ד וכתב לוקה ומה גם דבישתו יין נסיכם ליכא לאו כמו שהשיג הרמב"ן ומה שהליץ לזה במגילת אסתר אות יו"ד וז"ל כי כבר הקדים לנו הרב סוף הי"ד שרשים כי כשיזכיר העונש אע"פ שלא יזכיר האזהרה יש לנו למנותו על העיקר שאצלנו לא ענש הכתוב אלא א"כ הזהיר עכ"ל לא הבינותיו דהיכן ראה עונש בכתוב הזה דישתו יין נסיכם עד כאן לא כתב הרב כן אלא היכא דענש הכתוב איזה עונש דמיתה או מלקות ולא הזהיר משא"כ כאן ועוד דלו יהי כדבריו דחשיב זה עונש ולא ענש אלא א"כ הזהיר מ"מ היינו ההזהרה דלא ידבק בידך מאומה מן החרם ולא תביא תועבה אל ביתך ואם כן היכא איכא לאו שלישי דכתב הוא דלוקה ג'.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות מאכלות אסורות פרק י״א

א׳

יין שנתנסך לעבודת כוכבים אסור בהנייה והשותה ממנו כ"ש לוקה מן התורה כו'. וכ"כ רבינו ג"כ בסה"מ מל"ת קצ"ד וכתב הכ"מ יין שנתנסך וכו' בפ' ב' דע"ז מייתי לה מדכתיב אשר חלב זבחימו יאכלו וכו'. ומ"ש שהשותה ממנו כ"ש לוקה מן התורה ששיעורו בכ"ש משנה בפרק בתרא דע"ז דף ע"ג מני יין נסך בהדי דברים שאסורין ואוסרין בכ"ש. ומייתי לה רבינו בסמוך מדכתיב ולא ידבק בידך מאומה מן החרם (אבל לא הראה המקור לזה שכתב רבינו דאסור בכ"ש משום ולא ידבק וכו'). ומ"ש שלוקה איני יודע מנין לו לרבינו ומצאתי להרמב"ן בהשגותיו על ס"מ של רבינו שהוקשה לו זה וכתב וז"ל אנכי לא ידעתי מקום המלקות הזה ולא ראיתיו עד הנה בגמרא בבלי או ירושלמי אבל יתכן שילקה מדכתיב וקרא לך ואכלת מזבחו וכו' ע"ש כל הענין. והיוצא מזה דשיטת רבינו הוא דאיסור יי"נ ותקרובת עכו"ם נכללו בלאו דלא ידבק ולוקין עליהם משום לאו זה ולשיטת הרמב"ן אם יש מלקות ביי"נ ותקרובת עכו"ם היא רק מוקרא לך ואכלת מזבחו שהוא לשון מניעה. וכמ"ש בכ"מ בגמרא השמר פן ואל אינו אלא ל"ת. אבל הקרא דלא ידבק לא קאי אלא על ע"ז עצמה שהוא נקראת חרם דכתיב כי חרם הוא, ולא משמשיה ותקרובת שלה עיין בזה באריכות בסה"מ שם ובהשגות הרמב"ן. והנה לכאורה הדבר מבואר במכות דכ"ב אפיק הבערה ועייל עצי אשירה ואזהרתיה מהכא ולא ידבק בידך וכו'. אבל שם הא קאי על עצי אשירה שהיא ע"ז גופה ובזה הא גם הרמב"ן מודה אבל בתקרובת י"ל דאינו בכלל לאו זה וכ"כ הלח"מ ע"ש. וכן מ"ד בשבת דף צ' במשנה רי"א אף המוציא ממשמשי עכו"ם כ"ש שנאמר ולא ידבק וכו' גם בזה הרגיש הרמב"ן עצמו שם וכתב ליישב ע"ש. אבל באמת מקור דברי רבינו היא בירושלמי דע"ז פ"ד הל' י"ב על המתני' דאלו אסורין ואוסרין כ"ש יי"נ וע"ז וכו' יי"נ וע"ז ועורות לבובין על שם ולא ידבק בידך מאומה מן החרם ע"כ. ומבואר כדברי רבינו דגם יי"נ ותקרובת עכו"ם הוא נכלל בלאו דלא ידבק בידך. וגם הא דנאסר בכ"ש הוא מלאו זה והוא ראיה ברורה. שוב ראיתי שגם מש"ס דילן יש להביא ראיה לדעת רבינו. והוא בע"ז דף ל"ד ע"ב אר"א אמר רב המקדש בפרש שור הנסקל מקודשת בפרש עגלי עכו"ם אינה מקודשת איבע"א סברא ואב"א קרא וכו' אבע"א קרא כתיב הכא לא ידבק בידך מאומה וכו'. ומבואר דגם תקרובת עכו"ם הוא בכלל לאו זה כדעת רבינו. ויש לתמוה על הרמב"ן ששם בהשגותיו פלפל הוא עצמו באותו הדף בע"א ומהא דע"ב לא דיבר דבר. ועיין בתמורה ד"ל ע"ב דדרשו לאסור פרש עגלי עכו"ם מקרא והיית חרם כמוהו. ועיין בשו"ת נוב"י מהדו"ת חיו"ד סי' ע"ח ע"ט מש"כ ליישב סתירת הסוגיות עכ"פ נשמע גם מזה דגם תקרובת עכו"ם נקראת חרם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות מאכלות אסורות י״א, מתוך הלכות מאכלות אסורות שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות מאכלות אסורות כל הרמב״ם