רמב״ם - הלכות קריאת שמע · פרק ג׳

ספר אהבה · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות קריאת שמע · פרק ג׳

הלכה א׳

הַקוֹרֵא אֶת שְׁמַע רוֹחֵץ יָדָיו בַּמַּיִם קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא. הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאָתָהּ וְלֹא מָצָא מַיִם קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא לֹא יְאַחֵר קְרִיאָתָהּ וְיֵלֵךְ לְבַקֵּשׁ מַיִם אֶלָּא מְקַנֵּחַ יָדָיו בֶּעָפָר אוֹ בִּצְרוֹר אוֹ בְּקוֹרָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְקוֹרֵא:

הלכה ב׳

אֵין קוֹרִין לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ צוֹאָה וְלֹא בְּבֵית הַקְּבָרוֹת וְלֹא בְּצַד הַמֵּת עַצְמוֹ וְאִם הִרְחִיק אַרְבַּע אַמּוֹת מִן הַקֶּבֶר אוֹ מִן הַמֵּת מֻתָּר לִקְרוֹת. וְכָל מִי שֶׁקָּרָא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין בּוֹ חוֹזֵר וְקוֹרֵא:

הלכה ג׳

בֵּית הַכִּסֵּא הֶחָדָשׁ שֶׁהוּכַן וַעֲדַיִן לֹא נִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ מֻתָּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע לְנֶגְדּוֹ אֲבָל לֹא בְּתוֹכוֹ. מֶרְחָץ הֶחָדָשׁ מֻתָּר לִקְרוֹת בְּתוֹכוֹ. הָיוּ שְׁנֵי בָּתִּים זִמֵּן אֶחָד מֵהֶם לְבֵית הַכִּסֵּא וְאָמַר עַל הַשֵּׁנִי וְזֶה. הֲרֵי הַשֵּׁנִי סָפֵק אִם הִזְמִינוֹ לְכָךְ אִם לֹא. לְפִיכָךְ אֵין קוֹרִין בּוֹ לְכַתְּחִלָּה וְאִם קָרָא יָצָא. אָמַר גַּם זֶה הֲרֵי שְׁנֵיהֶם מְזֻמָּנִין וְאֵין קוֹרְאִין בָּהֶן. חֲצַר הַמֶּרְחָץ וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁבְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין בּוֹ לְבוּשִׁין מֻתָּר לִקְרוֹת בּוֹ קְרִיאַת שְׁמַע:

הלכה ד׳

וְלֹא קְרִיאַת שְׁמַע בִּלְבַד אֶלָּא כָּל עִנְיָן שֶׁהוּא מִדִּבְרֵי הַקֹּדֶשׁ אָסוּר לְאָמְרוֹ בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וּבְבֵית הַכִּסֵּא וַאֲפִלּוּ אֲמָרוֹ בִּלְשׁוֹן חֹל. וְלֹא לְאָמְרוֹ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ לְהַרְהֵר בְּלִבּוֹ בְּדִבְרֵי תּוֹרָה בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ וּבִמְקוֹם הַטִּנֹפֶת וְהוּא הַמָּקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם אָסוּר:

הלכה ה׳

דְּבָרִים שֶׁל חֹל מֻתָּר לְאָמְרָן בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ בְּבֵית הַכִּסֵּא. וְכֵן הַכִּנּוּיִים כְּגוֹן רַחוּם וְחַנּוּן וְנֶאֱמָן וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֻתָּר לְאָמְרָן בְּבֵית הַכִּסֵּא. אֲבָל הַשֵּׁמוֹת הַמְיֻחָדִים וְהֵן הַשֵּׁמוֹת שֶׁאֵינָן נִמְחָקִין אָסוּר לְהַזְכִּירָן בְּבֵית הַכִּסֵּא וּבְבֵית הַמֶּרְחָץ יָשָׁן. וְאִם נִזְדַּמֵּן לוֹ לְהַפְרִישׁ מִן דָּבָר הָאָסוּר בְּבֵית הַמֶּרְחָץ אוֹ בְּבֵית הַכִּסֵּא מַפְרִישׁ וַאֲפִלּוּ בִּלְשׁוֹן קֹדֶשׁ וּבְעִנְיְנֵי קֹדֶשׁ:

הלכה ו׳

צוֹאַת הָאָדָם וְצוֹאַת כְּלָבִים וַחֲזִירִין בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בְּתוֹכָן עוֹרוֹת וְכָל צוֹאָה שֶׁרֵיחָהּ רַע כְּגוֹן אֵלּוּ אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן. וְכֵן כְּנֶגֶד מֵי רַגְלַיִם שֶׁל אָדָם. אֲבָל מֵי רַגְלַיִם שֶׁל בְּהֵמָה קוֹרִין כְּנֶגְדָּן. קָטָן שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל כְּזַיִת דָּגָן בִּכְדֵי שֶׁיֹּאכַל הַגָּדוֹל כִּשְׁלֹשָׁה בֵּיצֵי דָּגָן אֵין מַרְחִיקִין לֹא מִצּוֹאָתוֹ וְלֹא מִמֵּי רַגְלָיו:

הלכה ז׳

הָיְתָה צוֹאָה יְבֵשָׁה כְּחֶרֶשׂ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. וְאִם הָיְתָה יְבֵשָׁה יוֹתֵר מֵחֶרֶשׂ עַד שֶׁאִם זְרָקָהּ תִּתְפָּרֵךְ הֲרֵי הִיא כְּעָפָר וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. מֵי רַגְלַיִם שֶׁנִּבְלְעוּ בַּקַּרְקַע אִם הָיוּ מַרְטִיבִין הַיָּד אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן וְאִם לָאו מֻתָּר:

הלכה ח׳

כַּמָּה יַרְחִיק אָדָם מִצּוֹאָה וּמִמֵּי רַגְלַיִם וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא, אַרְבַּע אַמּוֹת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהֵם מִלַּאֲחוֹרָיו אוֹ מִצִּדָּיו אֲבָל אִם הָיוּ כְּנֶגֶד פָּנָיו מַרְחִיק מֵהֶן עַד שֶׁלֹּא יִרְאֶה אוֹתָן וְאַחַר כָּךְ יִקְרָא:

הלכה ט׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה עִמָּהֶן בַּבַּיִת בְּמָקוֹם שָׁוֶה אֲבָל אִם הָיָה שָׁם מָקוֹם גָּבוֹהַּ מֵהֶן עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ נָמוּךְ מֵהֶם עֲשָׂרָה טְפָחִים יוֹשֵׁב בְּצַד הַמָּקוֹם וְקוֹרֵא שֶׁהֲרֵי נִפְסָק בֵּינֵיהֶם. וְהוּא שֶׁלֹּא יַגִּיעַ לוֹ רֵיחַ רַע. וְכֵן אִם כָּפָה כְּלִי עַל הַצּוֹאָה אוֹ עַל מֵימֵי רַגְלַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהֵן עִמּוֹ בַּבַּיִת הֲרֵי אֵלּוּ כִּקְבוּרִין וּמֻתָּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּן:

הלכה י׳

הָיָה בֵּינוֹ וּבֵין הַצּוֹאָה מְחִצָּה שֶׁל זְכוּכִית אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ מֵאַחֲרֵי הַזְּכוּכִית מֻתָּר לִקְרוֹת בְּצִדָּהּ. נָתַן רְבִיעִית מַיִם לְתוֹךְ מֵי רַגְלַיִם שֶׁל פַּעַם אַחַת מֻתָּר לִקְרוֹת עִמָּהֶן בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת:

הלכה י״א

הָיְתָה צוֹאָה בְּגוּמָא עוֹמֵד בְּסַנְדָּלוֹ עַל הַגּוּמָא וְקוֹרֵא. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה סַנְדָּלוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ. הָיְתָה כְּנֶגְדּוֹ צוֹאָה מְעוּטָה בְּיוֹתֵר כְּמוֹ טִפָּה רוֹקֵק עָלֶיהָ רֹק עָבֶה עַד שֶׁתִּתְכַּסֶּה וְקוֹרֵא. הָיְתָה נְטִישַׁת צוֹאָה עַל בְּשָׂרוֹ אוֹ יָדָיו מְטֻנָּפוֹת מִבֵּית הַכִּסֵּא וְלֹא הָיָה לָהֶן רֵיחַ רַע כְּלָל מִפְּנֵי קָטְנָן אוֹ יַבְשׁוּתָן מֻתָּר לִקְרוֹת לְפִי שֶׁאֵין לָהֶן רֵיחַ רַע. אֲבָל אִם הָיְתָה בִּמְקוֹמָהּ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ נִרְאֵית כְּשֶׁהוּא עוֹמֵד הוֹאִיל וְנִרְאֵית כְּשֶׁהוּא יוֹשֵׁב אָסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיְּקַנֵּחַ יָפֶה יָפֶה מִפְּנֵי שֶׁהַצּוֹאָה לָחָה הִיא וְיֵשׁ לָהּ רֵיחַ רַע. וְכַמָּה גְּאוֹנִים הוֹרוּ שֶׁאָסוּר לוֹ לִקְרוֹת אִם הָיוּ יָדָיו מְטֻנָּפוֹת וְכָךְ רָאוּי לַעֲשׂוֹת:

הלכה י״ב

רֵיחַ רַע שֶׁיֵּשׁ לוֹ עִקָּר מַרְחִיק ד׳‎ אַמּוֹת וְקוֹרֵא אִם פָּסַק הָרֵיחַ. וְאִם לֹא פָּסַק הָרֵיחַ מַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁפָּסַק הָרֵיחַ. וְשֶׁאֵין לוֹ עִקָּר כְּגוֹן מִי שֶׁיָּצָא מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה מַרְחִיק עַד מָקוֹם שֶׁתִּכְלֶה הָרֵיחַ וְקוֹרֵא. גְּרָף שֶׁל רְעִי וַעֲבִיט שֶׁל מֵימֵי רַגְלַיִם אָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע כְּנֶגְדָּן וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין בָּהֶן כְּלוּם וְאֵין לָהֶם רֵיחַ רַע מִפְּנֵי שֶׁהֵם כְּבֵית הַכִּסֵּא:

הלכה י״ג

צוֹאָה עוֹבֶרֶת כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה שָׁטָה עַל פְּנֵי הַמַּיִם אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדָּהּ. וּפִי חֲזִיר כְּצוֹאָה עוֹבֶרֶת דָּמִי וְאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגְדּוֹ עַד שֶׁיַּעַבְרוּ מִמֶּנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת:

הלכה י״ד

הָיָה קוֹרֵא וְהִגִּיעַ לִמְקוֹם הַטִּנֹּפֶת לֹא יַנִּיחַ יָדוֹ עַל פִּיו וְיִקְרָא אֶלָּא יַפְסִיק עַד שֶׁיַּעֲבֹר מֵאוֹתוֹ מָקוֹם. וְכֵן הַקּוֹרֵא שֶׁיָּצְתָה מִמֶּנּוּ רוּחַ מִלְּמַטָּה יַפְסִיק עַד שֶׁתִּכְלֶה בַּאֲשָׁהּ וְחוֹזֵר לִקְרִיאָתוֹ. וְכֵן בְּדִבְרֵי תּוֹרָה. יָצְתָה רוּחַ מֵחֲבֵרוֹ אַף עַל פִּי שֶׁמַּפְסִיק לִקְרִיאַת שְׁמַע אֵינוֹ פּוֹסֵק לְדִבְרֵי תּוֹרָה:

הלכה ט״ו

הָיָה קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע בְּבַיִת וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֵשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ מֵימֵי רַגְלַיִם אוֹ אֵין שָׁם הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִקְרוֹת. הָיָה קוֹרֵא בָּאַשְׁפָּה וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם יֵשׁ שָׁם צוֹאָה אוֹ אֵין שָׁם לֹא יִקְרָא עַד שֶׁיִּבְדֹּק שֶׁחֶזְקַת הָאַשְׁפָּה שֶׁהִיא מְקוֹם הַטִּנֹּפֶת. אֲבָל סְפֵק מֵי רַגְלַיִם אֲפִלּוּ בָּאַשְׁפָּה מֻתָּר לִקְרוֹת:

הלכה ט״ז

כְּשֵׁם שֶׁאָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד צוֹאָה וּמֵי רַגְלַיִם עַד שֶׁיַּרְחִיק כָּךְ אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד הָעֶרְוָה עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. אֲפִלּוּ כּוּתִי אוֹ קָטָן לֹא יִקְרָא כְּנֶגֶד עֶרְוָתָן אֲפִלּוּ מְחִצָּה שֶׁל זְכוּכִית מַפְסֶקֶת הוֹאִיל וְהוּא רוֹאֶה אוֹתָהּ אָסוּר לִקְרוֹת עַד שֶׁיַּחֲזִיר פָּנָיו. וְכָל גּוּף הָאִשָּׁה עֶרְוָה לְפִיכָךְ לֹא יִסְתַּכֵּל בְּגוּף הָאִשָּׁה כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וַאֲפִלּוּ אִשְׁתּוֹ. וְאִם הָיָה מְגֻלֶּה טֶפַח מִגּוּפָהּ לֹא יִקְרָא כְּנֶגְדָּהּ:

הלכה י״ז

וּכְשֵׁם שֶׁהוּא אָסוּר כְּנֶגֶד עֶרְוַת אֲחֵרִים כָּךְ הוּא אָסוּר לִקְרוֹת כְּנֶגֶד עֶרְוָתוֹ וְלֹא יִקְרָא כְּשֶׁהוּא עָרֹם עַד שֶׁיְּכַסֶּה עֶרְוָתוֹ. הָיְתָה חֲגוֹרָה שֶׁל בֶּגֶד אוֹ עוֹר אוֹ שַׂק עַל מָתְנָיו אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁאָר גּוּפוֹ עָרֹם מֻתָּר לוֹ לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה עֲקֵבוֹ נוֹגֵעַ בְּעֶרְוָתוֹ. הָיָה יָשֵׁן בְּטַלִּיתוֹ וְהָיָה עָרֹם חוֹצֵץ בְּטַלִּיתוֹ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא. אֲבָל לֹא יָחֹץ צַוָּארוֹ וְיִקְרָא מִפְּנֵי שֶׁלִּבּוֹ רוֹאֶה אֶת הָעֶרְוָה וְנִמְצָא כְּמִי שֶׁקּוֹרֵא בְּלֹא חֲגוֹרָה:

הלכה י״ח

שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ יְשֵׁנִים בְּטַלִּית אַחַת כָּל אֶחָד מֵהֶן אָסוּר לִקְרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁיְּכַסֶּה מִתַּחַת לִבּוֹ עַד שֶׁתְּהֵא טַלִּית מַפְסֶקֶת בֵּינֵיהֶן עַד שֶׁלֹּא יִגַּע בְּשַׂר זֶה בִּבְשַׂר זֶה מִמָּתְנָיו וּלְמַטָּה. וְאִם הָיָה יָשֵׁן עִם אִשְׁתּוֹ אוֹ בָּנָיו וּבְנֵי בֵּיתוֹ הַקְּטַנִּים הֲרֵי גּוּפָן כְּגוּפוֹ וְאֵינוֹ מַרְגִּישׁ מֵהֶן. לְפִיכָךְ אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶם מַחֲזִיר פָּנָיו וְחוֹצֵץ מִתַּחַת לִבּוֹ וְקוֹרֵא:

הלכה י״ט

עַד אֵימָתַי הֵם קְטַנִּים לְעִנְיָן זֶה עַד שֶׁיְּהֵא הַזָּכָר בֶּן שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת אַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהוּא שֶׁיְּהֵא תַּבְנִיתָם כְּתַבְנִית גְּדוֹלִים (יחזקאל טז ז) ״שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ״. וְאַחַר כָּךְ לֹא יִקְרָא עַד שֶׁתַּפְסִיק טַלִּית בֵּינֵיהֶן. אֲבָל אִם עֲדַיִן לֹא הָיוּ שָׁדַיִם נָכוֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ קוֹרֵא עִמָּהֶן בְּקֵרוּב בָּשָׂר וְאֵינוֹ צָרִיךְ הֶפְסֵק עַד שֶׁיִּהְיֶה הַזָּכָר בֶּן י״ג שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד וְהַנְּקֵבָה בַּת שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה וְיוֹם אֶחָד:

כסף משנה · הלכות קריאת שמע פרק ג׳

א׳

הקורא את שמע וכו'. פרק היה קורא (ברכות טו) א"ר יוחנן הרוצה לקבל עליו עול מלכות שמים שלימה נוטל ידיו ומניח תפילין וקורא קריאת שמע ומתפלל א"ל ההוא מרבנן לרבא חזי מר ההוא צורבא מרבנן דאתא ממערבא ואמר מי שאין לו מים ליטול יקנח ידיו בצרור או בעפר ובקסמית א"ל שפיר קאמר מי כתיב במים בנקיון כתיב כל מידי דמנקי לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לענין קריאת שמע אבל לתפלה בעי לאהדורי ויתבאר פרק רביעי מהלכות תפלה בס"ד. וטעמא דמילתא משום דכיון דקריאת שמע דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן: וכתב הר"ר מנוח דטעמא משום דק"ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר ולא חיישינן כולי האי שמא תעבור בבקשו מים. וכתב דלנטילת ידים לקריאת שמע ותפלה דעת הר"ם והראב"ד לברך על נט"י ורבינו יעקב כתב דלא מברך אלא בעידן מיכלא ובצפרא דלא מצי פטר נפשיה בלא מים אבל בקריאת שמע ותפלה דמצי פטר נפשיה בכל מידי דמנקי אינו מברך ואם הוא בספינה מקנח ידיו בדופני הספינה או בבגדים קשים וכן אתה דן בשבת שאינו רשאי בטלטול צרור או עפר עכ"ל:

ב׳

אין קורין לא בבית המרחץ וכו'. פ"ק דשבת (דף י) וסוף פרק מי שמתו (ברכות דף כ"ו) א"ר יוסי בר חנינא מרחץ שאמרו כלומר שאין קורין בו ק"ש ואין מתפללין בו אע"פ שאין בו אדם בית הכסא שאמרו אע"פ שאין בו צואה: ולא בבית הקברות ולא בצד המת וכו'. סוטה פרק משוח מלחמה (סוטה דף מ״ג) כי אתא רב דימי א״ר יוחנן מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע ובריש מי שמתו (יח) משוה בית הקברות למת עצמו. וסובר רבינו שכל מי שקורא במקום שאין קורין בו לא עלתה לו קריאה: כתב הראב"ד א"א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל. וטעמו משום דכיון דלא הוי אלא משום לועג לרש אינו בדין שיחזור ויקרא וכ"כ הרמ"ך. ואפשר לומר שאף רבינו לא אמרה אלא אאינך ולא אמת. א"נ דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפי' אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת:

ג׳

בית הכסא החדש וכו'. בסוף מי שמתו (ברכות דף כ״ו) תנן כמה ירחיק מן הצואה ארבע אמות ובגמרא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וכן לתפלה איני והא אמר רפרם אמר רב חסדא עומד אדם כנגד בית הכסא ומתפלל הב״ע בבית הכסא שאין בו צואה איני והאמר ר' יוסי בה״כ שאמרו אע״פ שאין בו צואה ובית המרחץ שאמרו אע״פ שאין בו אדם אלא הב״ע בחדתי והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו לבית הכסא מהו יש זימון או אין זימון כי קא מיבעיא ליה לרבינא למיקם עליה לצלויי בגויה אבל כנגדו לא: וכתב הראב"ד הרב כתב וכו' הילכך ספיקא לקולא עכ"ל. ורבינו פוסק בהאי בעיא לחומרא מדקאמר רפרם בר פפא אמר רב חסדא מתפלל אדם כנגד בית הכסא דלית ביה צואה ומוקי לה בחדתי משמע דבתוכו אסור וכן כתב הרא"ש ז"ל. ועוד דיש הפרש בדיני הזמנות בית הכסא שכתב רבינו בסמוך ואם איתא דנקטינן בהאי בעיא לקולא וכדברי הראב"ד ז"ל א"כ בטלו להו דיני הזמנות הללו: מרחץ החדש וכו'. פירקא קמא דשבת (דף י) אמר ר' אדא בר אהבה מתפלל אדם תפלתו בבית המרחץ ואוקמוה דוקא בחדתי שלא רחץ בו אדם מעולם ותפלה וק"ש ברוב דינים אלו שוין הם: היו שני בתים וכו' עד ואין קורין בהם. פ"ק דנדרים (דף ז): חצר המרחץ וכו'. פ"ק דשבת (שם) תניא הנכנס לבית המרחץ מקום שב"א עומדים לבושים יש שם קריאת שמע ותפלה מקום שב"א עומדים ערומים ולבושים יש שם שאלת שלום ואין שם קרית שמע ותפלה: וכתב ה"ר מנוח וא"ד דכיון דאיסור מרחץ מפני שעומדים שם ערומים ה"ה להני מקואות שטובלות בהם הנשים אסור לברך או לקרות בתוכו ולא מסתבר דעיקר איסור המרחץ אינו אלא משום איסור זוהמא והבלא דאית ביה על ידי שתשמישו בחמין אבל הני מקואות שהמים שלהן צוננין ליכא זוהמא ומותר וצ"ע דהא לענין מזוזה בית הטבילה כבית המרחץ עכ"ל:

ה׳

(ד-ה) ולא ק״ש בלבד כו'. כלומר הא דאין קורין לא בבית המרחץ ובית הכסא לא ק״ש בלבד וכו' דאמרינן סוף מי שמתו (ברכות דף כד:) ובפרק כירה (שבת דף מ) ובפרק כל הצלמים (עבודה זרה דף מד) אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן בכל מקום מותר להרהר בד״ת חוץ מבית הכסא ובית המרחץ ומדנקט סתם בית המרחץ ובית הכסא משמע שאע״פ שאין בבית הכסא צואה ולא במרחץ אדם ואפי' חדש אסור להרהר בו דומיא דק״ש ותפלה ובירושלמי ואסור דאמר לך אסור וכו' ושם אמרו דה״ה למבואות המטונפות ופשוט הוא. ומ"ש ואפי' אמרו בלשון חול וכן מ"ש דברים של חול וכו' ואם נזדמן לו להפריש מן האיסור וכו'. בפרק כירה (שבת דף מ:): וכתב ה"ר מנוח דאמרינן בירושלמי דמותר להרהר בד"ת בבית הכסא וכתב הראב"ד ז"ל דלא פליג אגמרא דילן דכי אמרי' אסור להרהר בד"ת ה"מ לכתחלה כלומר לשום מחשבתו ולבו לחשוב בד"ת אבל אם היה תלמודו שגור בפיו והרהר לאונסו מותר עכ"ל. מבואר הוא בגמרא דידן דגרסינן פרק טבול יום זבחים (דף ק"ב:) אמר רבא האי דינא מר' אלעזר בר"ש גמירנא דאמר בבה"כ כו' והיכי עביד הכי והא א"ר יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ ממרחץ ובה"כ לאונסו שאני. ופירש"י לאונסו שהיתה שמועתו שגורה בפיו ומהרהר בה על כרחו: אבל השמות המיוחדים וכו'. תמיהא לי מילתא דרבינו טובא שלא הזכיר שאסור לומר שלום בבית המרחץ ובהדיא אמרינן בפ"ק דשבת (דף י ע"ב) אמר רב המנונא משמיה דעולא אסור לאדם שיתן שלום לחבירו בבית המרחץ שנאמר ויקרא לו ה' שלום אלא מעתה הימנותא נמי אסור דכתיב האל הנאמן והא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב שרי למימר הימנותא בבית הכסא התם שם גופיה לא איקרי הכי דמתרגמינן אלהא מהימנא הכא שם גופיה אקרי שלום ולמה כתב רבינו שמות המיוחדים ותו לא ולא אשכחן התם מאן דפליג עליה אדרבא ברייתא מסייעא ליה: כתב הראב"ד ז"ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בב"ה עכ"ל: וה"ר יונה ז"ל כתב דאשכחן רחום וצדיק דכתיב [תהילים קיב] זרח בחושך אור לישרים חנון ורחום וצדיק דלעיל מהאי קרא מיירי בצדיק והצלחתו ואמר [שם] הון ועושר בביתו וצדקתו עומדת לעד כי כשהצדיק יש לו הצלחה מעושר וכבוד ועושה צדק יזרח במעלתו והצלחתו והצדקות שעושה אור לישרים שמתפארים בהצלחתו מפני שהוא חנון ורחום וצדיק. ומ"ש רבינו ישן לא קאי אלא אבית המרחץ אבל בית הכסא אפי' חדש נמי וכדלעיל בסמוך: ואם נזדמן לו וכו'. פרק כירה שבת (דף מ:) אמר ר"י בר אבדימי פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ וא"ל טול בכלי שני ותן ש"מ תלת וכו' והיכי עביד הכי והא אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ ובית הכסא וכ"ת בלשון חול א"ל והאמר אביי דברים של חול מותר לאומרם בלה"ק דברים של קודש אסור לאומרם בלשון חול אפרושי מאיסורא שאני תדע דא"ר יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר' מאיר שנכנס אחריו לבית המרחץ וביקש להדיח לו קרקע א"ל אין מדיחין לסוך אין סכין אלמא אפרושי מאיסורא שאני. ופירש"י והיכי עביד הכי להורות הוראה שהיא דבר תורה בבית המרחץ. דברים של קדש ד"ת עכ"ל. הרי מעשה דר"מ עדיף מדרבי דרבי אמר ליטול בכלי שני ולא אמר ליה שאסור לעשות באופן אחר ור"מ א"ל בפי' אין סכין וכבר היה אפשר לומר לו אל תסוך או איני רוצה שתסוך אלא משמע דשרי בכל ענין. וז"ש רבינו ואפי' בלשון קודש ובעניני הקדש כלומר שיאמר הדין כמו שעשה ר"מ:

ו׳

צואת האדם וכו'. ברייתא פרק מי שמתו ברכות (כ"ה.) ודע שמה שכתב שבזמן שיש בהן עורות לא קאי אלא אצואת כלבים וחזירים שדרך לעבד עורות בצואתם אבל צואת האדם בכל ענין יש לה ריח רע. וכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ממה שאמרו בירושלמי שמרחיקים מצואה אדומה של תרנגולין ומגלללי חמור הבא מן הדרך. ומ"ש וכן כנגד מי רגלי אדם. פשוט הוא שם בגמרא. וכתב אבל מי רגלי בהמה קורין כנגדן טעמא לפי שלא מצינו שאסרו בשום מקום. ואף על פי שכתב הראב"ד ז"ל זה הרב וכו' וכן צואת התרנגולין האדומה עכ"ל. מ"ש שכתוב בירושלמי שצריך להרחיק ממי רגלי חמור הבא מן הדרך נראה שלא היה כן בנסחת רבינו אלא מגללי חמור וכן מצאתי שכתבו המפרשים וא"כ שום איסור מי רגלים של בהמה לא הוזכר ואיסור גללי החמור נכלל במה שכתב רבינו וכל צואה שריחה רע כגון אלו. ולא הבנתי דעת ה"ר יונה והרא"ש ז"ל בדברי רבינו שכתבו שאינו מתיר אלא כנגד מי רגלי בהמה כלומר ואוסר בצואתם ועל כן תמהו עליו. ואני בעניי נראה לי דלא אסר רבינו צואת כל הבהמות אלא דוקא אותן שריחן רע כגון אלו והניח הדבר לאומד הדעת אם דרך ב"א להצטער בריחם הרע או לא וזה לפי שהוא סובר שמה שאמרו בירושלמי מצואה אדומה של תרנגולים וצואת חמור הבא מן הדרך לאו דוקא הני אלא ה"ה כל צואה שריחה רע וגם ה"ר יונה ז"ל אוסר בצואת חתולים משום דריחם רע מאד אע"פ שלא הוזכרה בשום מקום: קטן שאינו יכול וכו'. ברייתא ס"פ לולב הגזול (סוכה מ"ב) ונתבאר שם שגדול אע"פ שאינו יכול לאכול כזית בכדי אכילת שלש ביצים מרחיקין מצואתו וממימי רגליו ורבינו לא כתב אלא קטן וממילא משמע:

ז׳

היתה צואה יבשה וכו'. סוף פרק מי שמתו (ברכות כה) אמר רבא הלכתא צואה כחרס אסורה ומי רגלים כל זמן שמטפיחין ולעיל מהא אמרינן ה"ד צואה כחרס א"ר בר בר חנה כל זמן שזורקה ואינה נפרכת ואמרי לה כ"ז שגוללה ואינה נפרכת. פירש"י דלישנא בתרא הוי חומרא אבל ה"ר יונה ז"ל כתב דלישנא בתרא הוא קולא ורבינו פסק כלישנא קמא לחומרא משום דהוי איסורא דאורייתא כלומר מוהיה מחניך קדוש והכי דייק לשון רבינו שכתב עד שאם זרקה וכו' כלומר אע"פ שנפרכת בגלילה לא יצאת מתורת חרס עד שאם זרקה מתפרך: וכתב ה"ר מנוח פי' אם זרקה תתפרך דוקא פירוכין אבל אם לא תעשה פירוכין אלא שתשבר לחציה אסור לקרות כנגדה ועוד כתב דהא דשרי במתפרך דוקא בשאין לה ריח רע שאם לא כן אע"ג דעפרא בעלמא הוא ריח רע שיש לו עיקר הוא: מי רגלים שנבלעו בקרקע אם היו מרטיבין היד אסור לקרות כנגדן ואם לאו מותר. כבר כתבתי בסמוך דאסיק רבא הלכתא (שם) מי רגלים כל זמן שמטפיחין וכתב הרא"ש בשם גאון כל זמן שמטפיחין היינו טופח על מנת להטפיח כת"ק דר"י עכ"ל: ביאור הדברים דבגמרא אמרינן לימא כתנאי נבלעו מותרים לא נבלעו אסורים ר' יוסי אומר כל זמן שמטפיחין מאי נבלעו ומאי לא נבלעו אילימא נבלעו דאין מטפיחין וכו' ר' יוסי היינו ת"ק אלא נבלעו דאין רישומן ניכר לא נבלעו דרישומן ניכר ואתא ר' יוסי למימר כל זמן שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי והכא בטופח ע"מ להטפיח איכא בינייהו ופירש"י ת"ק בעי ע"מ להטפיח ורבי יוסי מחמיר ומשמע ליה לגאון דאית לן לאוקומי מסקנא דרבא כת"ק וטעמא משום דאי תימא דאתי כר' יוסי אמאי דחי לא דכ"ע כל זמן שמטפיחין הוא דאסור וכו' הא כי הוה מוקמינן נבלעו דאין רישומן ניכר וכו' הוה אתי כר' יוסי אלא ודאי היינו טעמא דדחי כי היכי דליתי כת"ק. אבל מדברי רבינו משמע דכל שטופחין אע"פ שאין בהם כדי להטפיח אסור וכדמשמע פשטא דלישנא דרבא והא דאמרינן בטופח ע"מ להטפיח א"ב ה"פ דת"ק לא בעי ע"מ להטפיח וה"ק נבלעו דאין מטפיחין מותר ר' יוסי אומר כ"ז שמטפיחין מותר עד שיהא בהם ע"מ להטפיח והשתא א"ש רבא כת"ק דר"י ואע"ג דלישנא דרבא כלישנא דר"י כיון דר"י קאי את"ק אית לן לפרושי דע"מ להטפיח קאמר. ועי"ל דהא דקאמר לימא כתנאי לא ארבא קאי אלא אאמוראי דאפליגו לעיל דמר אמר כ"ז שמטפיחין ומר אמר כ"ז שרישומן ניכר ודחי לא דכולי עלמא רישומן ניכר שרי ומטפיחין אסור ובטופח ע"מ להטפיח הוא דפליגי דת"ק לא בעי ע"מ להטפיח ור' יוסי בעי ומ"ד כ"ז שמטפיחין כת"ק ואע"ג דהשתא נמי לא אתי ככ"ע דהאי דקאמר דרישומן ניכר שרי מיהא אתי ככ"ע ומ"ד רישומן ניכר אסור על כרחיה מוקי לה כתנאי ואתי כת"ק. ומ"מ לרבא ליכא לאקשויי לימא כתנאי דאיהו מסקנא דהלכתא קאמר דהויא כל זמן שמטפיחין ובין נימא דאתי כר' יוסי בין נימא דאתי כת"ק לא קשיא דאתא לאשמועינן דהלכה כההוא תנא הילכך אין לנו לפרש מטפיחין דאמר רבא אלא כפשוטו דהיינו שמרטיבין היד ואפי' אין בו ע"מ להטפיח ואי אתי כר' יוסי כפירושא דרש"י וא"נ למאי דבעי הגמרא דאתא ר"י למימר שכ"ז שמטפיחין הוא דאסור הא רישומן ניכר שרי אשמועינן דהלכתא כוותיה אע"ג דיחידאה הוא ואי אתי כת"ק וכפי הפי' שפירש אשמועינן דאע"ג דר' יוסי נמוקו עמו לית הלכתא כוותיה בהא: ודע שבקצת ספרי רבינו כתוב במקום כ"ז שמטפיחים כ"ז שרישומן ניכר וט"ס הוא שהוא היפך מסקנא דרבא וכ"כ ה"ר מנוח:

ח׳

כמה ירחיק אדם וכו'. משנה שם [כב:] וכמה ירחיק מהן ומן הצואה ארבע אמות פי' מהן ממי רגלים ובגמרא [כו.] אמר רבא אמר רב הונא לא שנו אלא לאחריו אבל לפניו מרחיק מלא עיניו וסובר רבינו דצדדין הרי הן כלאחריו. וה"ר מנוח כתב דלכאורה משמע דכלפניו דמי כדאמרינן גבי לולב עקום. ואפשר לומר דמ"ש הרב מיירי בשאינו יכול לסלקה לאחריו דאמר בגמ' [כב:] דהיכא דלא אפשר יסלקנה (לאחריו) [לצדדין] ארבע אמות א"כ היכא דאפשר כלפניו דמי והיכא דלא אפשר כלאחריו דמי עכ"ל:

ט׳

במה דברים אמורים כשהיה עמהן וכו'. ברייתא שם אם היה שם מקום שגבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה יושב בצדו וקורא. וסובר רבינו דהני מילי כשאין מגיע לו ריח רע. וכתב הרא"ש דאפי' רואה אותה מותר והרשב"א אוסר ברואה אותה. ומ"ש רבינו והוא שלא יגיע לו ריח רע, ה"ר יונה והרא"ש כתבו שי"א דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה ה"נ מועלת לריח והטור סתם דבריו כדעת רבינו ולפ"ז צריך ליזהר כשמתפלל בביתו ומריח ריח רע ממקום אחר שיפסיק וישהה עד שיעבור הריח: וכן אם כפה וכו'. [פשוט מהא דברכות כ"ה. צואה בכיסוי תליא מילתא]:

י׳

היתה בינו ובין הצואה וכו'. פרק מי שמתו (ברכות כה:) אמר רבא צואה בעששית מותר לקרות ק״ש כנגדה ערוה בעששית אסור לקרות ק״ש כנגדה דצואה בכסוי תליא מילתא והא מכסיא כלומר שהרי מחניך קדוש קרינן ביה ערוה לא יראה בך ערות דבר אמר רחמנא והא קא מתחזיא: נתן רביעית וכו'. שם ת"ר כמה יטיל לתוכן מים כל שהוא רבי זכאי אומר רביעית אמר ליה רב יוסף לשמעיה אייתי לי רביעית דמיא כרבי זכאי וכן הלכה. ופסקו הרי"ף והרא"ש והרשב"א שאפילו קדמו מים למי רגלים לא אמרינן קמא קמא בטיל ובפחות מרביעית סגי אלא לעולם בעינן רביעית וכרב יוסף דאמר הכי בגמרא וכן דעת רבינו שכתב ולא חילק. וכתב הרא"ש ז"ל רבינו משה כתב רביעית למי רגלים של פעם אחת ואם יותר צריך להוסיף לפי השיעור עכ"ל. והכי דייק לשון רבינו וטעמא דמסתבר הוא דאטו מי נימא דלמי רגלים דעשר פעמים ליסגי ברביעית אלא למי רגלים של פעם אחת אמרו ואע"פ שיש מקום לבעל דין לחלוק דהא לת"ק סגי בכל שהוא אלמא שכיון שנתערב בהם מים בטל מהם תורת מי רגלים ונהי דרבי זכאי בעי רביעית היינו משום דבבציר מהכי לא חשיב שיעור וכן כתב הרשב"א בפירוש דברי רבי זכאי מכל מקום כיון שהרא"ש פירש דברי רבינו ולא נחלק עליו משמע דהכי סבירא ליה: וכתב ה"ר מנוח צ"ע מ"ש הרב של פעם אחת שהרי אין כל הפעמים שוים עכ"ל. ולי נראה דחכמים שיערו דברביעית סגי אפילו לגדולה ופחות מרביעית אפילו לקטנה לא סגי:

י״א

היתה צואה בגומא וכו'. שם אמר רבא צואה בגומא מניח סנדלו עליה וקורא ק"ש בעי מר בריה דרבינא צואה דבוקה בסנדלו מאי תיקו וכתב הרי"ף והרא"ש ז"ל ולחומרא. ומפרש רבינו דאמאי דקאמר רבא קא מהדר הניח סנדלו על הגומא והיתה צואה נוגעת בסנדלו מהו וכן פירש הרא"ש ז"ל: וה"ר מנוח כתב דדייק מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי שאם לא כן גומא דנקט למה לי: וכתב הראב"ד היתה צואה בגומא וכו' דומה שהוא מפרש וכו' ועלתה בתיקו ולחומרא עכ"ל. ואין דבריו מוכרחים ודברי רבינו נכוחים: היתה כנגדו וכו'. שם אמר אביי צואה כל שהוא מבטלה ברוק אמר רבא וברוק עבה: כתב הראב"ד בירושלמי דוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו אבל לאחר שעה שהרוק נימוק הצואה מתגלית עכ"ל. ואני אומר שדבר פשוט הוא שאם נימוק הרוק שאינו רוק עבה דאסור ולכן לא הוצרך לכתוב מה שאמר בירושלמי דדוקא לאלתר שהרוק עומד בעביו: היתה טיפת צואה וכו'. נ"א נטישת צואה וזו עיקר והדין שם איתמר צואה על בשרו או ידיו מטונפות מבית הכסא כך היא גירסת הרי"ף ז"ל רב הונא אמר מותר לקרות קריאת שמע רב חסדא אמר אסור לקרות קריאת שמע ואפי' שתהיה יבשה שאין ריח רע יוצא ממנה ולכן כתב רבינו נטישת צואה כלומר שאין בה ממשות אלא לכלוך בעלמא שנתפשט בבשרו או ידיו מטונפות ומתוך קטנותו ויבשותו נדון אותו כאילו אין שם צואה כלל. ופסק הרי"ף כרב הונא דהוה רביה דרב חסדא ועוד מדמקשינן מיניה בפרק אמר להם הממונה [יומא דף ל'.] אלמא הלכתא היא והרא"ש וה"ר יונה ז"ל גורסים גירסא אחרת דאילו בכה"ג לכ"ע אינו קורא: וה"ר מנוח כתב שהם מונחות במקום טינוף דאילו היו ידיו מטונפות נטילה בעי אי נמי מטונפות מבית הכסא שהכניסם שם וקבלו לכלוך מזוהמתו והבלו של בית הכסא ואין להם ריח רע שאילו היה להם ריח רע יש לו עיקר הוא. וכתב עוד נטישת הוא לשון לכלוך וטשטוש: אבל אם היתה במקומה וכו'. יומא פרק אמר להם הממונה (יומא דף ל'.) מימרא דרב פפא. ואמרו שם ומ״ש מצואה על בשרו דאמר רב הונא מותר לקרוא קריאת שמע במקומה נפיש זוהמא שלא במקומה לא נפיש זוהמא. ומפרש רבינו דטעמא דנפיש זוהמא במקומה מפני שהיא לחה ועכ״פ יש לה ריח רע: וכמה גאונים הורו וכו'. כתב ה"ר יונה ז"ל שהם רבינו האי ומפרשים אחרים ז"ל. וכתב רבינו שאע"פ שכפי הדין אינו עולה הוראת הגאונים ז"ל מכל מקום כך ראוי לעשות דדבר מגונה הוא לקרות קריאת שמע וידיו מטונפות:

י״ב

ריח רע שיש לו עיקר וכו'. [ברכות כ"ה.] פלוגתא דרב הונא ורב חסדא ופסק כרב הונא דרביה הוא. והראב"ד כתב עד מקום שפסק הריח וקורא. א"א אינו כן וכו' והכי כתב רב האי גאון בעיקר עכ"ל. ורבינו סובר דאע"ג דתניא כוותיה דרב חסדא הא אמר רבא לית הלכתא ככל הני שמעתתא ודחי קצת ממאי דאיתני בההיא ברייתא וכיון דמשבשתא היא במקצת לא מהני סיועא דידה לרב חסדא למדחי כללא דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וכן כתב ה"ר מנוח והרב בעל מ"ע ז"ל כתב דרבינו פוסק כסייעתא דברייתא אלא שגורס בדרב חסדא עד מקום שיכלה הריח ופי' הריח רע שיש לו עיקר היינו שהצואה מונחת שם ומסרחת וסובר רבינו דדוקא לשיש לו עיקר הוא שאמר מרחיק ארבע אמות אבל לשאין לו עיקר מרחיק עד מקום שיכלה הריח. וכתב ה"ר מנוח מיירי במכוסה שהיא לאחריו או לצדדין שאם היא לפניו לא סגי בהרחקת ד' אמות עד שירחיק כמלא עיניו: גרף של רעי וכו'. ברייתא שם וכתב הרא"ש ז"ל דמסתברא דבשל זכוכית מותר:

י״ג

צואה עוברת וכו'. שם פלוגתא דאביי ורבא ופסק כרבא ונראה מדקדוק דברי רבינו שאע"פ שהן עוברין לפניו כיון שהרחיקו ממנו ארבע אמות שרי ולא דמו לצואה העומדת במקום אחד שצריך להרחיק ממנה מלפניו כמלא עיניו דהני כיון שעוברין והולכין להם בהרחקת ארבע אמות סגי וכ"כ רבינו הגדול מהר"י אבוהב בביאורו לטור א"ח. אבל קשה לי שלא מצאתי גלוי לזה בגמרא לכך נ"ל דבלאחריו מיירי ומ"ה סגי בשיעברו ממנו ארבע אמות אבל מלפניו צריך להרחיק מלא עיניו ולא חשש רבינו לפרש דבלאחריו מיירי שסמך על מה שכתב בדיני שיעור ההרחקה: ופי חזיר וכו'. שם מימרא דרב פפא ואמרו שם דאף על גב דסליק מנהרא לפי שכיון דדרכו ללכלך פיו תמיד דיינינן ליה כגרף של רעי. ורבינו כתב סתם פי חזיר בלא שום חילוק וממילא משמע דמהי תיתי לן לפלוגי:

י״ד

היה קורא וכו'. שם [כ"ד:] פלוגתא דרב הונא משמיה דר"י אמר מניח ידו ע"פ וקורא ק"ש רב חסדא אמר פוסק ותניא כוותיה דרב הונא וכוותיה דרב חסדא ופסק רבינו כרב חסדא משום דאמוראי טובא קיימי כוותיה: וכן הקורא וכו' עד אינו פוסק לד"ת. שם [כ"ה.] בעו מיניה מרב ששת ופשיט כמ"ש רבינו. וכתב ה"ר מנוח דאית דגרסי עד שיכלה הרוח כלומר עד שיפסוק קול העיטוש. אבל גירסת ספרנו עיקר שהיא שתכלה באשה כלומר ריחה הרע:

ט״ו

היה קורא. כלומר היה רוצה לקרות והדין מימרא דרב יהודה שם ובגמ' איכא תרי לישני בדרב יהודה ופסק רבינו כלישנא בתרא וכן פסקו הרי"ף והרא"ש ז"ל. וכתב ה"ר מנוח ודוקא באשפה שאין ריחה רע דאי לא תימא הכי תיפוק ליה משום אשפה. ואמרינן בגמרא [שם] דהיינו טעמא דספק מי רגלים אפי' באשפה מותרים כדרב המנונא דאמר רב המנונא לא אסרה תורה במי רגלים אלא כנגד העמוד בלבד כלומר כנגד הקלוח וכדר' יהונתן דר' יהונתן רמי כתיב ויד תהיה לך וגו' כלומר ולא הצריך כסוי וכתיב ויתד תהיה לך וגו' וכסית הא כיצד כאן בגדולים כאן בקטנים אלמא לא אסרה תורה אלא כנגד עמוד הא נפול לארעא שרי ורבנן גזרו בהו וכי גזרו בודאן בספיקן לא גזרו:

ט״ז

כשם שאסור לקרות וכו'. שם אמר רב יהודה כותי ערום אסור לקרות ק"ש כנגדו מאי איריא כותי אפילו ישראל נמי כותי איצטריכא ליה מהו דתימא הואיל וכתיב בהו אשר בשר חמורים בשרם אימא כחמור בעלמא הוא קמ"ל דאינהו נמי איקרו ערוה דכתיב וערות אביהם לא ראו. ולמד משם רבינו לקטן דערוה היא דלא גרע מכותי וכיון שאין הטעם אלא מפני ראייה בחזרת פנים בעלמא סגי ליה. ומ"ש אפי' מחיצה של זכוכית וכו' כבר נתבאר בפרק זה. וממ"ש רבינו עד שיחזיר פניו נראה בהדיא דבחזרת פנים סגי אע"פ שהיא סמוכה לו דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראייה: וכל גוף האשה וכו'. שם א"ר יצחק טפח באשה ערוה ואוקמוה באשתו ולק"ש. ומ"ש ואם היה מגולה טפח מגופה היינו דוקא ממקום מכוסה שבה ולישנא דמגולה דייק הכי. ואמרו שם בסמוך קול ושער באשה ערוה וסובר רבינו שלא לענין ק"ש נאמר אלא לענין שאסור ליהנות בקולה ולהסתכל בשערה ולכן לא הזכירם פה:

י״ז

וכשם שהוא אסור וכו'. זה פשוט ומתבאר מהמשנה (שם כ"ב:) שכתבתי בפ"ב יתכסה במים עכורים ויקרא וממ"ש בסמוך: היתה חגורה וכו'. שם (כ"ד:) מימרא דרב הונא ותניא כותיה. ופי' על מתניו ממתניו ולמטה אע"פ שממתניו ולמעלה הוא ערום קורא ק"ש וכן פירש"י ומוכרח הוא. ומ"ש ובלבד שלא יהא עקבו וכו' שם (כ"ה.) מסקנא בגמרא והלכתא עקבו רואה את הערוה מותר נוגע אסור. וכתבו ה"ר יונה והרא"ש ז"ל דה"ה לכל איברים נוגעים בערוה שאסורים והא דנקט עקבו משום דקאמר רואה את הערוה אע"פ שהוא כנגדו ורואה מותר: היה ישן וכו'. ברייתא שם (כ"ד:) היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש וי"א על לבו ות"ק הרי לבו רואה את הערוה קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסקו רבינו ור"ח והרי"ף והרא"ש ור"ת ז"ל כי"א מדפריך סתמא דתלמודא והרי לבו רואה את הערוה ועוד דמשמע התם בגמ' (כ"ה:) דאביי ורבא דבתראי אינון סבירא להו הכי:

י״ח

שנים שהיו ישנים וכו' עד וחוצץ מתחת לבו וקורא. שם (כ"ד.) בעא רב יוסף בריה דרב נחמיה מרב יהודה שנים שהיו ישנים בטלית אחת מהו שיחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק"ש ויחזיר זה פניו לכאן ויקרא ק"ש א"ל הכי אמר שמואל ואפילו אשתו עמו מתקיף לה רב יוסף ולא מיבעיא אחר אדרבא אשתו כגופו אחר לאו כגופו מיתיבי שנים שהיו ישנים בטלית אחת זה מחזיר פניו וקורא ק"ש וזה מחזיר פניו וקורא ק"ש ותניא אידך היה ישן במטה ובניו ובני ביתו בצדו לא יקרא ק"ש אא"כ היתה טלית מפסקת ביניהם ואם היו בניו ובני ביתו קטנים מותר בשלמא לרב יוסף ל"ק הא באשתו הא באחר אלא לשמואל קשיא אמר לך שמואל ולרב יוסף מי ניחא והא תניא היה ישן במטה ואשתו היתה ישנה בצדו לא יחזיר פניו ויקרא אלא אם כן היתה טלית מפסקת ביניהם אלא מאי אית לך למימר אשתו לרב יוסף תנאי היא לדידי נמי אחר תנאי היא ופסק הרי"ף כרב יוסף דאשתו כגופו ומותר להחזיר פניו ולקרות אבל אחר לאו כגופו הוא ואסור וכן פסק רבינו. וכתב רבינו שאין צריך הפסק טלית אלא ממתניו ולמטה וכן בדין דממתניו ולמעלה אע"פ שנוגע בשר זה בבשר זה לא אתי לידי הרהור: וכתב ה"ר מנוח מ"ש אשתו כגופו כלומר דכיון דגס בה לא מהרהר ומכל מקום מחזיר פניו דאם פנים בפנים או פנים באחור א"א דליכא הרהור. ורבני צרפת והרא"ש חולקים ופוסקים דלא כרב יוסף אלא כברייתא דסברה אפילו באשתו בעינן טלית מפסקת:

י״ט

עד אימתי הם קטנים וכו'. שם אמאי דתניא אם היו בניו ובני ביתו קטנים אין צריך הפסקת טלית ועד כמה אמר רב חסדא תינוקת בת ג' שנים ויום אחד ותינוק בן ט' שנים ויום אחד איכא דאמרי תינוקת בת י"א ויום אחד ותינוק בן י"ב ויום אחד אידי ואידי עד שיהיו שדים נכונו ושערך צמח. ופסקו רבינו והרי"ף והרא"ש ז"ל כלישנא בתרא ומפרש רבינו דהא דבעינן שדים נכונו ושערך צמח היינו לתינוקת פחותה מי"ב ותינוק פחות מי"ג אבל כיון דהגיעו לשנים הללו גדולים הוו ובניו הקטנים תניא והני גדולים נינהו וכן הסכימו ה"ר יונה והרא"ש ואם הביאו סימנים אלו קודם י"א לתינוקת וי"ב לתינוק לא חיישינן להו ומותר:

נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות קריאת שמע פרק ג׳

א׳

הקורא את שמע רוחץ ידיו במים קודם שיקרא הגיע זמן קריאתה ולא מצא מים קודם שיקרא לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים אולם מקנח ידיו בעפר או בצרור או בקורה וכיו"ב וקורא. כבר העיר בצדק בספר מעשה רוקח דבגמרא אי' א"ר יוחנן הרוצה לקבל עליו מלכות שמים יפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל וכו' ורבינו לא כתב רק קורא ק"ש ולא יפנה וכו' ונראה דעל ק"ש בלבד ליטול ידיו גם בלא נפנה ויפנה קאי לדעתי על תפילה, ועיין בפ"ד מהלכות ברכות ובכ"מ דצריך לברך על נטילת ידים בק"ש ונראה בהסח הדעת בלבד ומשו"ה כמ"ש בספר הנ"ל לייט וכו' משום דלא הוי בידים מזוהמות עיי"ש: ונראה דהנה בגמרא איתא מקרא ארחץ בנקיון כפי ואסובבה מזבחך ד' ומשו"ה א"ר יוחנן מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח והקריב עליו קרבן, ועיין ברבינו יונה בתפילין שבראש משעבד נשמתו וביד גופו ובמזוזה ממונו וזה מלכות שמים שלימה עיי"ש אבל ענין הנט"י לזה לא פירש, ונראה דבמסכת ברכות דף נ"ג ע"ב ר' זוהמאי אומר כשם שמזוהם פסול לעבודה כך ידים מזוהמות לברכה א"ר נחמן בר יצחק אנא וכו' במתניתא תנא והתקדשתם אלו מים ראשונים והייתם קדושים אלו מים האחרונים וכו' עיי"ש והנה מים הראשונים משום סרך תרומה ואחרונים משום סכנה ועיין בתר"י שם שעמד ע"ז ובתוספות ונראה כמו מצות דאורייתא וכן דרבנן כמה טעמים לדבר אחד, והנה קידוש ידים בעבודה לכהן העובד במקדש לקדש ידיו ורגליו כלי עשיה כל פעלי בני אדם ע"י הידים וע"י התנועה ממקום למקום ע"י הרגלים וכהן אשר יקדש לה' כל מעשיו לכן יקדש את ידיו ורגליו במים ככל הקרוב לשם ה' לגבוה יהיה טהור וקדוש ופירוש הרמותי את ידי וכו' שאמר אברהם ע"ה שאמר כי הרים את ידיו מפועלי חול להיות מורם לשם ה' כמ"ש במדרש שעשאן תרומה הכונה כי שם תרומה על כי הדבר אשר ראשית יעודו לאכל לשובע נפשו והוא הקדישו לה' מרים אותו במעלתו וכן אברהם אבינו ע"ה הרים ידיו דכל אשר יעשה בידיו יהיה קדוש לה' לכן אמר אם אקח וכו' כי מעשיו במלחמה היה לכבוד ה' וארז"ל ירחץ אדם פניו ידיו ורגליו לכבוד קונהו שבת נ"ט שנאמר כל פעל ה' למענהו ועיין בכ"מ פ"ד מהל' ברכות עיי"ש וקודם אכילה לא יאכל כבהמה לשובע נפשו כמ"ש ברמב"ם בפ"ח מפירקין שכל הנאת הגוף יהיו מכונים לה' לשמור גופו למען ירבה בכוחו לעבודת ה' כי כל כוחות הגוף יהיו משועבדים לו יתעלה וביותר מזה קודם הברכה ולכן אמר כשם וכו' לעבודה כן לברכה וביותר מכל זה יקדש ידיו ככהן העובד בעת כי קורא ק"ש ומקבל על עצמו מלכות שמים אשר נכלל בזה לשעבד כל כוחות גופו ונפשו לה' שהוא מענין הקרבן שזה כונתו כאלו הקריבו גופו ונפשו כמ"ש ז"ל ולכן קודם ק"ש ירחץ ידיו אשר בזה יראה כי ברצונו להרים ידיו לה' כמ"ש מאברהם אע"ה שאמר הרמותי וכו' וע"ז נאמר מקרא ארחץ וכו' ואסובבה מזבחך וכו' ומעלה אני עליו כאלו הקריב וכו' בזה שרוחץ קודם ק"ש בזה שהקדיש פועל ידיו עם זה מראה כונתו שלימה מענין קרבן מהוראה אחת וזה המלכות שמים שלימה כי הכל יהיה למענהו, וע"ז נאמר והתקדשתם וכו' כקודש אשר לפני ה' כן המקדש ידיו טרם אכלו על כונה זאת להרים ולהקדיש מזונו והנאת עולמו פה על הארץ הודה ויפיה והעלז בה הכל לה' הן זה דרך קדוש הוא ואם לפני האכילה ככה כמה יש לקדש ידיו לפני ק"ש שיהיה מלכות שמים שלימה ולכן מובן דעת רבינו שעזב יפנה וכו' למען להורות לא משום שמא ידיו מזוהמים יברך רק משום הסח הדעת כמו בעבודה במקדש כי הקידוש ידים מעין הקרבן ועבודתו ומענין מלכות שמים שלימה היא לכן יהיה קודם ק"ש ובעבור ק"ש בלבד ג"כ ובמקו"א כתבתי כי האומרים שאו ידיכם קודש וכו' בנט"י לאכילה על הוראה זאת:

ב׳

אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא וכו' ולא בבית הקברות וכו' וכל מי שקורא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. ובראב"ד השיג ע"ז למה בבית הקברות לא יהיה יוצא ועי' בכ"מ ולח"מ ובפר"ח סימן ע"א בזה, והנה חשבתי לומר כמו דאמרינן במס' ברכות דף י"ח משום לועג לרש דזה לא שייך רק באם עשה מצוה שיוצא בה הוי כמ"ש ברש"י לועג על שהם אינן מקיימין אבל אם אינו יוצא לא הוי לועג בזה ומצאתי כן בספר ישועות יעקב בסי' ע"א אבל מדאיתא במסכת ברכות ג' ע"ב אין אומרין בפני מת וכו' לא שנו אלא ד"ת וכו' ובתוספות שם בד"ה אין בשם הרי"ף ורב האי גאון דוקא בד"ת עיי"ש וא"כ אף בלא יצא ידי ק"ש מ"מ הוי דברי תורה והוי עוד לועג לרש והנראה דכיון דטעמא דלועג לרש חרף עושהו, א"כ הוי נגד כבוד ה' בזה כמ"ש לעיל וא"כ בקבלת מלכות שמים אשר ישעבד הכל לכבוד ה' אם בעת הזאת יעשה נגד כבוד קונהו מסתברא שאין מלכות שמים שלימה ולא יצא ואפי' מאן דפליג בבה"כ י"ל דמודה בזה ושם נאמר דהוי תועבה עיין ברכות כ"ב ע"ב ובתוספות שם:

ג׳

בהכ"ס החדש שהוכן ועדין לא נשתמש בו מותר לקרות ק"ש לנגדו ולא בתוכו וכו'. ובראב"ד דדעת הרי"ף בבעיא דלא איפשטא אם יש זימון לבה"כ לקולא עיי"ש וברא"ש לקולא דהוי ספק דרבנן ולכאורה יש להבין בגמרא כ"ו ע"א א"כ מאי מקשינן והא מיבעיא ליה לרבינא הזמינו וכו' דהרי מה"ט דמבעיא לרבינא ולא איפשטא לכן הקיל רב חסדא משום ספיקא דרבנן, ועיין בהגהות מיימוני פ"ב הט"ז מהל' חמץ ומצה דבספיקא דדינא אף בדרבנן לחומרא עיי"ש ועיין במסכת ברכות בכל המקיל בארץ הלכה כמותו בחו"ל דהוי ספיקא דדינא וגם בדעביד כמר עביד וכו' אבל בדעביד וכו' כבר כתבתי לעיל שאינו מטעם ספיקא: ולא כן דעת הרמב"ם שפסק גם בהל' חמץ ומצה לקולא בתיקו וצ"ל בזה כמ"ש בכ"מ ובלח"מ וי"ל ג"כ דרבינו ס"ל דהוי ספיקא דאורייתא אף דקיי"ל בעלמא הזמנה לאו מלתא מ"מ כמ"ש בראב"ד משום בזיון הוי ג"כ דאורייתא דכל עיקרו דבה"כ הוי משום בזיון ונראה דאסור מדאורייתא ומשום הכי מספיקא לחומרא ועם כל זה כתב "היו שני בתים זימן אחד מהם לבה"כ ואמר על השני וזה הרי השני ספק אם הזמינו לכך אם לא לפיכך אין קורין בו לכתחילה ואם קרא יצא וכו'" י"ל דשם שייך לומר לאוקמיה אחזקתו דקמייתא שלא היה מוזמן לבה"כ משא"כ ביש הזמנה וכו' דלא שייך חזקה ולכן בדין זה אין קורין ובספק אם הזמין רק לכתחילה לא ובדיעבד יצא, אמנם למה נאמר לכתחילה לא יש לעיין, והנה כמ"ש לעיל בפ"א ה"ט דבספק אף במצוה דרבנן אין לעשותו בדרך הספק עיי"ש אבל א"כ בידע ספיקו אף בדיעבד אינו יוצא ולא נראה לפרש דמיירי כאן בלא ידע בשעת קריאתו מספיקא והיה נראה דדעת רבינו אין כמ"ש שם בדעת ר' פלטיו גאון ז"ל וס"ל דלכתחילה כמו בכל איסור דרבנן שאין להכניס א"ע לכתחילה כ"כ במצוה אבל בדיעבד יצא וצ"ע ואתי שפיר בזה מה שהקשיתי מאי מקשינן והא מיבעיא וכו' דילמא מה"ט לקולא דהוי ספיקא דרבנן לדעת הראב"ד ורא"ש וי"ל דגם הם ז"ל ס"ל דעכ"פ לכתחילה אין להכניס לספק דרבנן ורב חסדא אומר עומד וכו' ונראה אף לכתחילה ומקשינן כיון דמיבעי וכו' לא הוי להתיר לכתחילה ועיין מ"ש בהלכה ט"ו להלן בס"ד:

ה׳

דברים של חול וכו' אבל שמות המיוחדים והם שמות שאינן נמחקין אסור להזכירן בבה"כ וכו'. ועיין בכ"מ ולח"מ למה לא כתב משלום דאיתא במסכת שבת דף י' ע"ב שאין רשאי לאמרו בבה"כ ומרחץ עיי"ש ובפר"ח סי' פ"ה ס"ק ב' בזה ובפי' ר' דוד עראמה ז"ל כתב שהוא בכלל שאין נמחקין כמ"ש בפ"ה מיסודי התורה שכל שלמה וכו' קודש דפי' מי שהשלום שלו וא"כ שם קדוש הוא וסיים שהוא דוחק: והנראה לומר דהנה שם איתא אין שאילת שלום ואין שם מקרא וכו' מסייע לרב המנונא דאמר אסור לאדם שיתן שלום וכו' משום שנאמר ויקרא לו ה' שלום אלא מעתה הימנותא נמי אסור למימר בבה"כ דכתיב האל הנאמן וכ"ת ה"נ וכו' התם שם גופא לא מקרי הכי דמתרגמינן אלקא מהימנא הכא ה' גופא מקרי שלום דכתיב ויקרא וכו' עיי"ש, ובתוספות בד"ה מתרגמינן דגם בשלום מתרגמין דעביד ליה שלום וכו' עיי"ש: והנראה לענ"ד דלאו בשם שלום בלבד נאמר בגמ' רק בשאילת שלום, דאל"כ למה נקטו שלום יותר מחנון וכיו"ב וכי לא שייך שלום אשר לא נאמר על ה' ואינו מיוחד לה' כמו חנון וכיו"ב ורק שאילת שלום לומר שלום עליך שהכונה בזה ה' יהיה עמו שהוא אדון השלום ובמשנה ברכות נ"ד ע"א שיהיה אדם שואל לחבירו בשם ה' וכו' יברכך ה' ה' עמך גבור החיל וכו' ועי' ברש"י שכתב שאינו זלזול לכבוד ה' בזה עיי"ש, ובלתי מובן עוד והתקינו וכו' למה התקינו כן ונראה שתיקנו למען יהיה שם שמים שגור בפינו ונזכיר טוב כי הברכה מה' בלבדו, ולכן נראה ששלום עליך הכונה ג"כ ה' שנקרא שלום אדון השלום ובמדרש מלך שהשלום שלו, וא"כ שאילת שלום בכלל ברכה ותפילה לה' לכן סמכו למקרא ותפילה וכו' שאינה בבית המרחץ ובה"כ, ולפ"ז הדיבור שלום בלבד בלי שאלת שלום לא כיונו דהוי כמו רחום וכו' אלא דקושית הגמ' בהמנותא וכו' אלקא מהימנא הכא הוא גופא מיקרי שלום שנא' ויקרא וכו' אשר ג"כ היא בגדר ברכה ותפילה, וכן בכל מקום שנאמר דרך ברכה ותפילה דהוי כונתו לשם ה', ועי' בסי' ע"א בטו"ז ומג"א מי ששמו שלום אם מותר להזכירו בבה"כ עיי"ש ולמ"ש לדעת הרמב"ם י"ל דוקא שאלת שלום בלבד בכלל האיסור והאי דלא הזכיר שאין שאלת שלום בבה"כ נראה דהוי בכלל מ"ש בהל' ד' "ולא ק"ש בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקדש אסור לאמרו בבה"כ וכו'" עיי"ש שנראה דהוי שאלת שלום בכלל זה וממעלת שאלת שלום שמצינו מקום להפסיק בק"ש וכיו"ב, ולשון שאלת שלום יש לפרש כמו שאלה בברכת השנים לשון תפילה וברכה, ולשון שלום עליך ולא אליך נראה כמ"ש:

ט״ו

היה קורא ק"ש בבית ונסתפק לו אם יש שם צואה או מימי רגלים או אין שם הרי זה מותר לקרות, היה קורא באשפה ונסתפק לו אם יש שם צואה או אין שם לא יקרא עד שיבדוק שחזקת האשפה שהוא מקום הטינופת אבל ספק מי רגלים אפי' באשפה מותר לקרות. ומגמ' ברכות כ"ה ע"א, ומשום דהוי ספק דרבנן במי רגלים דמהתורה נגד העמוד בלבד ובספק לא גזרו עיי"ש: והנה נראה באשפה לא הוי ספק השקול וכמ"ש דחזקה שיש בו צואה וכיו"ב בשו"ע או"ח סי' ע"ו סעיף ז' וא"כ במי רגלים דעל כרחך ג"כ מצוי דאל"כ אף באשפה לא נחמיר מספק וצ"ע למה במצוי להקל בדרבנן דנראה רק בספק השקול להתיר אף בדרבנן ומצוי נראה דהוי בגדר רוב ועי' בתוס' כתובות דף ט' בסוגיא דפתח פתוח בענין רוב שאינו גמור עיי"ש ולכאורה באשפה אפי' בספק ספיקא דאורייתא לחומרא בצואה ונראה דלשון חזקה לאו דוקא דבספק ג"כ אסור, אבל זה לא נראה לומר דמי רגלים לא הוי חזקה שם וראיתי בס' מעשה רוקח שעמד ע"ז למה לי חזקה וכתב למען נבין כי בבית נהפוך חזקה שאין בו דספק אסור עיי"ש, אבל למה באשפה לענין מי רגלים נקל כיון דהוי חזקה, ואם ג"כ נאמר כמ"ש דחזקה לאו דוקא רק מצוי למה נקל במצוי בדרבנן גם כמ"ש לעיל ה"ג דנראה דעת רבינו בספק דרבנן אין רשאי לכתחילה וכאן מתיר אף לכתחילה כנראה בגמ' ג"כ, ונראה לחלק בזה דהנה אי' בגמ' וכי גזרו רבנן בודאי בספיקו לא גזרו וכו' עיי"ש, דהוי לשון מיותר ונראה דבזה יש לחלק דזה שאין להכניס א"ע לספק כגון בספק אם הזמין משום דעל הזמנה הוי איסור משום בזיון לראב"ד מדרבנן וכמ"ש לעיל י"ל לרבינו מדאורייתא אבל מאי דאסור רק משום גזירה לא שייך לחלק משום לכתחילה גם לכתחילה מותר משום דלא גזרו כלל משא"כ משום איסור עצמו לחוש אין להכניס א"ע לכתחילה לכן אמרו וכי גזרו וכו' ומובן במ"ש ונראה מזה דאף במצוי לא גזרו רק קרוב ממש וצ"ע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות קריאת שמע פרק ג׳

ה׳

מה שהקשה בכ"מ אמאי לא הזכיר רבינו שאסור לומר שלום בבית המרחץ עיין בספר לחם יהודה דטעם רבינו דלא קיימ"ל כהך סוגי' דשבת מדאיתא בסוטה דף יו"ד שמש שמו של הקב"ה ופריך א"מ לא ימחה אלא מעין שמו משמע דזה תליא בזה כל שהוא שמו לא ימחה וכיון דאשכחן בפ"ד דשבועות דלא מני שלום בהני שמות שאינם נמחקים משמע דס"ל דשלום אינו אלא כינוי ולא ס"ל לרבינו מה שכתוב בתוס' סוטה דתני ושייר ועיין פר"ח או"ח סימן פ"ה דהר"מ ס"ל דפירוש הברייתא שלום היינו דוקא בשם אבל שלום לחודא לית לן בה ועיין ברכי יוסף סימן פ"ד מש"כ בזה וצע"ג:

ז׳

עד שאם זרקה תתפרך. עיין כ"מ וכתב הר"ן שפירא בגליון אלפסי דהסברא היא כרש"י אלא דקשה אמאי פסק הרמב"ם לקולא ע"ש. ואפשר דס"ל דפלוגתתן אינו אלא בדרבנן דמדאורייתא כ"ע מודים כיון שקרמו פניה לא אסרה תורה וראיה לדבר דלא צריכין דב' אמוראי אליבא דרב דהא דאמר ר"י משמיה דרב צואה כיון שקרמו פניה שריא מדאורייתא והא דאמר רבה בר"ה משמיה דאפילו כחרס אסור היינו מדרבנן ועפי"ז י"ל היטב פלוגתא דר"י ואביי וכיון דמדרבנן שפיר פסק הר"מ להקל:

ח׳

כמה ירחק כו' ד' אמות כו'. ומוכח בירושלמי פ"ד דעירובין הלכה א' דאמרינן שם מי שיש לו ד' אמות כשהוא נפנה נפנה מן הצד וכשהוא מתפלל מתפלל לוכסון שיהיה רחוק מן הצואה ד' אמות שבלוכסון הם ה' אמות וג' חומשין ולענין שבת נותנים לו ד"א הן ואלכסונן ש"מ שא"צ להרחיק ד"א ואלכסונן אלא ד"א ואפילו בלוכסון סגי ד' אמות ועיין שם בק"ע ד"ה מתפלל:

י׳

נתן רביעית מים כו'. עיין בכ"מ ועיין בשו"ת ח"צ סימן ק"ב דסובר דאם מי רגלים הוא פחות מרביעית סגי ברוב מים לבטל:

י״ב

ריח רע כו' מרחיק ד"א. בגמרא דף כ"ה ע"א פליגי ר"ה ור"ח ונראה דכ"ע מודים דמן התורה א"צ להרחיק כ"א ד' אמות ממקום הצואה דנפקא מוהיה מחניך קדוש כמ"ש בחידושי רשב"א וד"א של אדם מיקרי מחנהו אבל ד"א ממקום שכלה הריח אינו אלא הרחקה מדרבנן. ולפי"ז א"ל דגבי מי רגלים כ"ע מודים דא"צ להרחיק אלא ד"א ממקום מי רגלים גם עם הריח כיון דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד ובזה א"ל דדעת הש"ע כן שכתב בסימן ע"ח דאם נפלו מי רגלים בארץ צריך להרחיק ד' אמות ולא הזכיר ממקום שכלה הריח כמו בסימן ע"ט גבי צואה ודוחק לומר דמן הסתם אין במי רגלים סרחון יותר מד"א. ולדברינו יש לומר דגבי מר"ג מודה ר"ח. וכתב הסמ"ג דהלכה כר"ח הואיל ותניא כוותיה והקשה הא"ר בסימן פ"ט אמאי צריך לטעם זה הא בלא"ה הלכה כמחמיר כמו שפסק הוא גופי' בדין צואה על בשרו והוא נמי פלוגתא דר"ה ור"ח ולפמ"ש ל"ד דהתם בדאורייתא פליגי אזלינן לחומרא והכא בדרבנן פליגי דמה"ת כ"ע מודים וא"כ ה"א דאזלינן לקולא וצריכין לטעמא דת"כ וזה הוא טעם רבינו דפסק כר"ה וק"ל:

י״ד

היה קורא לא יניח ידו ע"פ כו'. בגמרא איכא תרי לישני ורבינו פסק כל"ב וצ"ע אם הולך במבואות ואם לא יקרא ק"ש יעבור הזמן אם מותר לסמוך על האי מ"ד להניח ידו על פיו ויקרא ואע"ג דקיימ"ל מי שברי לו שאינו יכול לעמוד על עצמו מלהפיח עד שיגמור ק"ש מוטב שיעבור זמן ק"ש כמבואר בש"ע סימן פ' והוא מתשובת הרא"ש ש"ה דהגוף אינו נקי משא"כ הכא דהגוף נקי וגם נראה דבהולך לא מקרי ד"א מחנהו דה"ט דמ"ד דמניח ידו על פיו. והיה נראה לה"ר דמותר בכה"ג להניח ידו ע"פ מהא דאמרינן בגמרא דף כ"ד ע"ב אמר רבי מייש' בר בריה דריב"ל כו' וגי' הרא"ש ובה"ג משמיה דריב"ל ואם כן קשה הא ריב"ל סותר עצמו והא לעיל מיניה אמר ריב"ל מניח ידו על פיו וקורא קריאת שמע ולפ"ז יש לומר דהא דאמר מניח ידו ע"פ איירי בכה"ג אבל אם עדיין לא עבר זמן קריאת שמע בזה אייתי ראיה מקראי דצריך להפסיק וצ"ע לדינא:

י״ח

ואם היה ישן עם אשתו. עיין בכ"מ שהיה לו גי' התוספות וגי' רש"י מדחה התוספות חדא דאשתו לא מיקרי ב"ב ועוד כו'. ואפשר להליץ בעד רש"י דודאי מש"כ התוספות דלא מצינו אשתו מיקרי ב"ב צ"ע דמוכח במתניתין פ"ב דמעשרות מ"א דאשתו בכלל ב"ב ומצאתי שכבר הרגיש בה הפ"ח בלקוטיו וגם לפי מה דנראה שם מפירוש רש"י ד"ה ואם היה ישן במטה דהי' לפני רש"י הגי' בני ביתו ולא גרס בניו וכן העתיק בתוספות שם א"כ יש לומר דרש"י גם כן ס"ל דברייתא אחרת היא וברייתא ראשונה דתני גם כן בניו א"כ שפיר י"ל דב"ב לאו היינו אשתו דאל"כ למה פרט בניו הלא המה ודאי בכללא דב"ב אלא ש"מ דלאגלויי אתי דב"ב דקתני הכא היינו אחרים אבל בברייתא שניי' דלא תני בניו כ"א בני ביתו ודאי גם אשתו בכלל בני ביתו ודו"ק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות קריאת שמע פרק ג׳

ג׳

בית הכסא החדש וכו'. וכתב מרן וז"ל ועוד יש הכרח מדיני הזמנות שכתב רבינו בסמוך דאי איתא וכו' א"כ בטלו דיני הזמנות הללו ע"כ. ודבריו באו בקיצור דהכריח הדין ממ"ש בסמוך, ערביך ערבא צריך ולא יפסוק לקמן דיני הזמנות. אלא נראה כוונתו דאתמר בנדרים יש זימון או לא ואת"ל וכו' יש יד או לא, וכיון שדרכו לפסוק כאת"ל א"כ מוכרחים דיני הזמנה ומשו"ה הכריח מדיני הזמנות שפסקם רבינו בסמוך. אך קשה דסותר עצמו למאי דס"ל לדעת רבינו בב"י אהע"ז [סי' קכב] ובכ"מ הל' מתנות עניים פ"ב (ה"ד) [הל' י"ג] דכתב דמאי דפוסק רבינו כאת"ל הוא דוקא באת"ל מפורש אבל באינו מפורש לא הוי הלכתא דלאו פשיטותא היא יעו"ש. והלח"מ פ"ב דגירושין [ה"ט] חולק בזה וסובר דאפילו באינו מפורש הויא פשיטותא והוי הלכתא (וכן) [וכאן] כתב ג"כ דפסק כאת"ל. וגם עליו התמיהה קיימת דאילו התם החליט המאמר דעד כאן לא אמר דכשהאת"ל אפי' שאינו מפורש דהויא פשיטותא אלא דוקא כשהם ב' בעיינים ולא בבעיין אחד וכאן הוא בעיין אחד ואפ"ה כתב לדעת רבינו דפוסק כאת"ל וצריך להתיישב בזה. ועיין בחידושיי פ"ח דגירושין.

י׳

נתן רביעית מים וכו'. עיין להפר"ח סי' ע"ז שהכריח כרבינו והרא"ש מדברי הירושלמי דאמר רביעית לתוך רביעית יעו"ש. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה דהירושלמי מחמיר יותר דאפי' בפעם אחת אם השתין יותר מרביעית צריך יותר מים וכמו שנראה מדברי הר"ב שדה יהושע שם שכתב וז"ל אך הרמב"ם כתב וכו' ואולי פוסק כרב נחמן מחמת דיוצא דינו מכ"ש מהירושלמי לאפוקי מהרשב"א אבל קשה עליו מ"ש לפסוק כר' זכאי לפי פי' רב נחמן אחר שעשה מעשה רב יוסף ולא מצינו לשום מהגדולים דפסק דלא כוותיה ומה מצא מחדש לסמוך על רב נחמן.

י״א

היתה צואה בגומא וכו'. והשיגו הר"א יעו"ש. וכתב המגדל עוז א"כ היה לו לומר יכולה להדבק או דבקה או עולה אלא דבוקה משמע שנוגעת וכו' יעו"ש. והנה מ"ש יכולה להדבק אינו מובן. גם מ"ש או דבקה כלפי לייא דאי הוה אמר הכי משתמע שפיר כמ"ש רבינו דקאי לגומא וכן אם היה כותב עולה ג"כ דקאי לדלעיל. והנה גירסת ש"ס דילן הכי צואה דבוקה בסנדלו וכו' וכפי זה שפיר מוכח כהראב"ד והוא מילתא באנפי נפשא דאי כפירוש רבינו הו"ל למימר דבוקה בסנדלו ולא צואה דעל עובדא דלעיל קאי ברם לא ראיתי לשום פוסק שהעתיק כן אלא דבוקה בסנדלו לחוד. ומשם הר' מנוח כתב מרן להליץ בעד רבינו וז"ל מדנקט רבא צואה בגומא אלמא דדוקא באין סנדלו נוגע בה הוא דשרי דאל"כ גומא דנקט למה לי עכ"ל. ואני הדיוט לא זכיתי להבינו דנחזי אנן לדעת הראב"ד מה הפרש יש בין נוגע בסנדלו לדבוקה הא לכאורה הכל אחד אלא ודאי ההפרש הוא דנוגע בסנדלו היינו דנוגע ואי מסיר הסנדל אינו נגרר אבתריה לא כן דבוקה בסנדלו דנגרר אבתריה ועיקרה על הסנדל נסמכת וא"כ משו"ה נקט הש"ס גומא כי היכי דתיהוי נוגע ולא נסמכת על הסנדל לא כן היכא דליכא גומא דאי משים הסנדל עליה הוי דבוקה והכל אחד וא"כ מה סיוע הוא זה להרא"ש והטור ורבינו דפי' הכי. והרב ט"ז סי' ע"ו כתב אע"ג דבעששית נמי נוגע מ"מ סנדלו גרע כיון דהסנדל הוי מלבוש שלו עכ"ל. פי' דבריו דמדלא חילקו בין נוגע בעששית ללא, משמע דלא שנא דלעולם שרי וכאן נראה דבנוגע אסור ולזה חילק שפיר דכאן שהוא מלבושו שלובש חשיב כגופו דמה לי על לבושו או על גופו לא כן בעששית. וראיתי להרב פר"ח שכתב דכל זה כשסנדלו ברגלו אבל אם חלץ הסנדל מרגלו אפי' דאיכא צואה דבוקה בסנדלו פשיטא דשרי דאין לך כיסוי גדול מזה עכ"ל. פי' דבריו דאיירי במציאות שחלץ סנדלו והניחו על הגומא ברם רגלו על סנדלו לא וההא קאמר דפשיטא דכיון דאינו לבוש הסנדל שרי וק"ל.

ט״ז

וכל גוף האשה ערוה וכו'. נ"ב פ' מי שמתו יעו"ש. והרי"ף השמיט הנך מימרות וכתב הרשב"א על שם הראב"ד (דא"כ) [דאפשר] משום דאמרינן לעיל עגבות אין בהם משום ערוה וסובר הרב דכ"ש הנך אלא שכתב הוא ז"ל דהכא משום דמטריד ורואה ועגבות הא פרישנא דוקא בנפשיה ובאשתו ואינו רואה עכ"ל. ולענ"ד נראה ליישב יישובו ולא תיקשי מ"ש עליו דלא מן השם והוא דהרי"ף ס"ל דכל הנך מימרות לאו ברואה איירי פי' דמסתכל בה דלזה אפי' שלא יהיה ערוה כיון דמסתכל בה מטריד ואסור אלא איירי באינו מסתכל בה ואפ"ה אסור משום ולא יראה בך ערות דבר דאיירי קרא אפי' באינו רואה כיון דהערוה נראית לו קרי ביה ולא יראה בך ערות דבר, ועוד כיון דאילו רוצה רואה ומשום הכי אסור וכדכתבו הפוסקים היפך מרן וכמו שיבוא לקמן בס"ד, וע"ז אמרו האמוראים איזה דבר קרוי ערוה כדי לכלול בפסוק דולא יראה בך ערות דבר וקאי באינו מסתכל בה. ומ"ש במתני' דחלה האשה יושבת וקוצה חלתה ערומה וכו' ומוקי לה בפניה טוחות בקרקע וכו' ברם שאר גופה מגולה ולא קרינן בה ערות דבר הרי כיון דלא מסתכל או אף דמסתכל אין חשש כי הוא גופה ונמצא דטעמא הוי משום דמסתכל בה, לא קשיא דאה"נ דטעמא הוי משום ערוה דאינו מסתכל אסור ושאני הכא דהוא גופה ולא חשיב ערוה לגבי דידה דחשיב לה כידה ורגלה לא כן לגבי אחריני ערוה גמורה כיון דאילו רואה חומד הו"ל כמקום התורף וא"כ נמצא דאיירי באינו רואה וכיון דהוא ס"ל דעגבות אין בהם משום ערוה כ"ש הנך. וא"ת א"כ כד פריך בש"ס למאי לאיסתכולי ביה וכו' אמאי לא תירצו כולה באשה אחרת הא בק"ש ולא מסתכל בה הא בלא ק"ש ומסתכל בה. וי"ל באשתו ר"ל אפי' באשתו בטפח סגי דלא נימא דוקא אשה זרה סגי טפח לאסור אבל באשתו דגס בה צריך יותר קמ"ל אפי' באשתו כן נ"ל. וכן צריך ליישב ג"כ לפי מ"ש הב"ח סי' ע"ה לדעת רבינו והטור דכולם שוים בין אשתו בין אשה אחרת דפחות מטפח ליכא איסורא לקרות ק"ש כנגדה וא"כ מ"ש כל המסתכל וכו' היינו במכוין ליהנות מיופיה ברם באינו מכוין כלל להסתכל אלא שרואה אותה בבלי דעת זה אינו אסור אלא לק"ש ובטפח מגולה אלו דבריו, דקשיא לדידיה ג"כ מה שהקשיתי לפי דרכי דא"כ לוקמא בש"ס הא במכוין לראות הא באינו מכוין ולק"ש וכולה באשת אחרים ולא באשתו, וצ"ל כמ"ש. ובמימרא דקול באשה ערוה כתב הרבינו יונה דהיינו לק"ש ובמנגנת יעו"ש. ומורנו הרב בס' ישרש יעקב דף צ"ז הקשה עליו וכן לרב האי דס"ל דקאי לק"ש מההיא דקידושין דף ע' ועיי"ש מ"ש, וכן תירץ מהר"ח עשאל בליקוטים דף ו' בתירוץ א' יעו"ש. ואחר נשיקת ידיהם ורגליהם אשתמיטא מינייהו דברי הרשב"א בשמעתין וז"ל ואסור לשמוע אפי' קול דיבורה כדאמר בקידושין לשדר מר שלמא לילתא א"ל הכי אמר שמואל קול באשה ערוה ואלא מיהו נראה דדוקא קול שאלת שלום או בהשבת שלום כי התם דאיכא קירוב דעת נמצאו דבריהם דברי הרשב"א. והרב יד אהרן סי' ע"ה תירץ וז"ל דמאן דס"ל דבק"ש איירי הוי לא מיבעיא בלא ק"ש דאינו טרוד בשום דבר אלא אפי' קורא ק"ש אסור והחולקים ס"ל דלא איירי בק"ש דבקורא שמע שרי דטרוד בק"ש אלא באינו קורא איירי אלו דבריו. וליתא דא"כ כי הקשה בש"ס למ"ד טפח באשה ערוה וכו' מכל המסתכל וכו' אמאי מוקי לה באשתו ולק"ש דמשמע דמשום חומרא דק"ש הוא דחשיב ערוה באשתו ולפי דברי הרב אדרבא הו"ל לאוקמי באשה אחרת כפשטה דמימרא דקאמר טפח באשה ערוה ואיירי בק"ש דוקא ומשום דטריד לקרות לא החמירו בפחות מטפח אבל שלא בשעת ק"ש כל המסתכל באצבע קטנה כאילו מסתכל בתורף משום דאינו טרוד אלא ודאי אדרבא נהפוך הוא. גם מ"ש מהר"ח עשאל להר' יונה דתירוץ ב' דבק"ש איירי ובמנגנת ואפי' באשתו ברם במדבר בעסקיה אפי' שלא בשעת ק"ש אסור באשה אחרת ובאשתו שרי אפילו בק"ש זה תוכן דבריו. לאו מתרצתא היא דרבינו יונה לא כ"כ וז"ל וכן אין לו לקרות בשעה שמנגנת דקול באשה ערוה אבל וכו' או בשעה שמדברת כדרכה מותר וכו' ואשה זו שכתב קאי לכל אשה בין זרה בין אשתו ואהא סיים דאי מדברת כדרכה מותר ואפי' לק"ש. ולענ"ד יראה לחלק בין כשהדיבור הוא עמו לכשאינו עמו דכשהוא עמו חיישינן והוי ערוה לא כן כשאינה מדברת עמו אלא ששומע קולה אז אם קורא ק"ש דוקא אסור וק"ל.

י״ז

חוצץ בטליתו מתחת לבו וכו'. נ"ב כתב רבינו ירוחם היה יושב בתוך מגדל אחד של עצים ועשאו כמין מלבוש והוציא ראשו חוץ לחלון יברך ואם לבו רואה את הערוה אסור כן הוא בירושלמי. והקושיא היא גלויה דבירושלמי בעי לה ר' ירמיה ונשאר בתיקו ופי' הרא"ש ז"ל פרק הרואה דקא מספקא ליה אי לבו רואה את הערוה מותר או אסור. ומ"ש הרב יד אהרן נר"ו סי' ע"ד דלא מפרש לה כהרא"ש ז"ל וכו' ופשיט לה להתירא לא ידעתי איך ספיקא דאיסורא דאורייתא פשיט לה להתירא. גם מ"ש דהוא ירושלמי אחר והוא ממש תלמוד דידן א"כ הוא אדמייתי מהירושלמי ליתי מתלמוד דידן דכך הוא דרכו. והנראה לי בזה הוא דהירושלמי איירי במגדל עצים והוא מקום גדול ולבו רואה את הערוה ולא פשיטא להו וכמ"ש הרא"ש, ורבינו ירוחם איירי בעשה מעצים כמין מלבוש דהיינו מגדל קטן כמו שמדוייק בדברי רי"ו וע"ז כתב יברך דזה פשוט משום דאין לבו רואה את הערוה, ושוב כתב דאם לבו רואה את הערוה דהיינו מגדל גדול כבעיית רבי ירמיה אסור דכל תיקו דאיסורא לחומרא, וז"ש כך הוא בירושלמי כלומר דלא אפשיטא ולחומרא והיינו טעמא דהביא מהירושלמי כיון דבש"ס דילן דף כ"ד ע"ב אפליגו תנאי בלבו רואה את הערוה והראשונים איכא מאן דפסק כת"ק ואיכא מ"ד כיש אומרים וא"כ ליכא למילף מינה, ובירושלמי בעי לה ר' ירמיה שהוא בתרא ולא איפשיטא ולחומרא נמצא דלמד דינו מהירושלמי דהניחו בספיקא. ועיין להמג"א סי' ע"ד שהבין בעד רבינו ירוחם דפסק הבעיא לקולא והם דברים תמוהים וכי ספק דאורייתא נפשט לקולא. גם מ"ש על הרא"ש דאשתמיט מיניה הש"ס דסוכה דף י' חלילה לכתוב כן על הרא"ש אלא דלא הונח לו פירוש זה, חדא דאם כן הו"ל לר' ירמיה לפרש דבעייתו במגדל פחות מי' אי חשיב ככלי ולא נגרר ראשו אחר גופו או חשוב כאהל וגריר. ועוד דהירושלמי בעי ג"כ בבית יעו"ש בפירוש ואיך נוכל לפרש כן. והרא"ש נקט חדא ואין לבדות גירסא מלבנו כדי להקשות. גם מ"ש לתרץ להשמטת הפוסקים ההיא דסוכה (ו)עדיין קשה דאף דקיי"ל לבו רואה את הערוה אסור מ"מ נפק"מ אם הוא בכילה ולבו מכוסה בבגד אי אזיל ראשו בתר רובו או לא לענין ולא יראה בך ערות דבר. וכתב בתרומת הדשן סי' י' דדוקא בבגד אבל בידים לא הוי כיסוי. והקשה הפר"ח סימן ע"ד סק"ג מההיא דפ' כל כתבי דתניא התם הרי שהיה שם כתוב על בשרו וכו' וקאמר התם לעולם וכו' משום זמנין דמשתלי ושקיל וכו' וכי היכי דחיישינן התם ה"נ ניחוש דילמא משתלי וכו' יעו"ש. ולענ"ד לא קשיא דיש לחלק מהכא להתם דשאני התם דהם ב' עניינים דמה שמשים היד הוא בשביל השם והוא עושה מעשהו, אגב טירדיה ברחיצתו או בסיכתו שקיל ידיה ולאו אדעתיה, לא כן כאן דמשום ק"ש שקורא משים ידו על לבו וכיון דקורא נמצא עסוק באותו ענין עצמו דשימת היד ודעתיה עלויה ולא שקיל.

י״ט

עד אימתי הם קטנים לענין זה וכו'. כתב הב"ח וז"ל ועד כמה וכו' פי' שלא הגיע עדיין התינוק לי"ב מלאים ותינוקת לי"א מלאים וכו' יעו"ש ואחרי המחילה הא ודאי ליתא. ולענ"ד הכי פירושו ועד כמה הם חשובים קטנים בתינוק עד שיהיו לו י"ב שנים מלאים וקודם שישלמו אפילו הביא סימנים חשיבי שומא ובשנת י"ג דהיינו משהשלים י"ב והתחיל י"ג עד סופו שהוא תחילת י"ד אם הביאו ב' שערות אסור בלא הפסקה ומשנת י"ג ואילך פי' משהשלים הי"ג והתחיל בי"ד ואילך אפי' לא הביא ב' [שערות] אסור בלא הפסקה, וזה פשוט ממ"ש בש"ס ועד כמה איכא דאמרי תינוקת בת י"א [שנה] ויום אחד ותינוק בן י"ב [שנה] ויום אחד אידי ואידי שדיים נכונו וכו' נמצא דבזמן דצריך הסימנים לזכר הם י"ב [שנים] שלמים מכלל דפחות מכאן אפילו בסימנים א"צ להפסיק ומי"ג שלמים ואילך אפי' לא הביא סימנים צריך להפסיק וק"ל. וזו היא דעת רבינו שכתב כאן עד אימתי וכו' עד שיהא הזכר בן שנים עשר שנה ויום אחד דהיינו שלימים הא בפחות אפי' הביא סימנים ואח"כ כתב אבל אם עדיין לא הביא ב' שערות פירוש בי"ב [שנה] ויום אחד אינו צריך הפסק עד שיהיה בן י"ג [שנה] ויום אחד ר"ל שנכנס בי"ד והוא פשוט. ועיין להמג"א ז"ל מה שהקשה להטור דידיה אדידיה ממ"ש באו"ח סי' ע"ג למ"ש באהע"ז סי' כ"א, וכן על הרא"ש. וכן קשה לי לרבינו ממ"ש כאן למ"ש פכ"א מהל' איסורי ביאה דלא כתב דין השנים אלא סתם כתב הגדילו עד שנעשו שדיים נכונו וכו' ולא כתב במה אנן קיימין אי בשיעור הצריך ב' [שערות] דהיינו בן י"ב [שנה] ויום אחד או אם הוא הגדול דהיינו לזכר י"ג [שנה] ויום אחד או אם הוא הסימנים לחוד בלי שנים ואפילו פחות מי"ב [שנים], ולא ידעינן מה היה גירסתו בש"ס שם בקדושין דף פ"א אי גריס כהרא"ש, ובפירוש המשניות הביא כגירסת הש"ס שם. והגהות אשרי כתבו דהא דשרינן בבניו הקטנים אפילו בנוגעים וכו' וכתב עליו מרן בב"י או"ח סימן ע"ג וז"ל ודבר תימה הוא להתיר כולי האי וכו' עכ"ל. וכתב הרב פר"ח שנראה לו עיקר כמ"ש ההגהות אשרי מדתניא בברייתא הישן וכו' ה"ז לא יקרא ק"ש אלא א"כ היתה טלית מפסקת וכו' ואם קטנים מותר ובהך ברייתא לא הזכיר כלל חזרת פנים דנימא דההיתר הוא בחזרת פנים ומשמע ודאי דהכי קאמר ה"ז לא יקרא וכו' אא"כ מפסקת ביניהם דאז אפי' בפנים זה תוכן דבריו. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אין משם ראיה וברייתא כולה איירי בחזרת פנים, דאי לא תימא הכי אלא כמ"ש הרב ז"ל א"כ מאי מותיב בש"ס לשמואל דאמר ואפי' אשתו מרומיא דברייתות ובשלמא לרב יוסף ניחא וכו', דלשמואל נמי ניחא דמ"ש הברייתא אא"כ היתה טלית מפסקת ביניהם לא תידוק דחזרת פנים לא מהני דה"ה דמהני ומאי דנקט הברייתא האי תקנתא היינו משום דהוי מילתא דשויא לשניהם דבין בחזרת פנים בין בלתי חזרת פנים מועיל דאכולם קאי לפי מ"ש הפר"ח ז"ל, אלא ודאי דס"ל לש"ס דהברייתא איירי בחזרת פנים דאפ"ה הצריך הפסקת טלית ומשו"ה קשיתיה לשמואל הברייתות. ואין להקשות דלש"ס גופא תימה אמאי לא פירש כן הברייתות ולא תירץ לשמואל, משום דא"כ צריך לומר דסיפא דקתני דקטנים מותר צ"ל אפילו בלא חזרת פנים ואין זו סברא וכמו שהקשה מרן ונמצא אדרבא סברת מרן מסתייעת מכאן. וראיתי בס' לחם יהודה שתמה על מרן דלמה הוצרך לדקדק קצת לאסור ממ"ש רבינו יונה והוא פשוט לאסור כדכתיבנא עכ"ל, יעו"ש מ"ש על הגהות אשירי. ולא ידעתי איך רצה לערב דעת רבינו עם הגהות אשרי דהם חלוקים דלרבינו עגבות יש בהם משום ערוה ולהג"א ס"ל דאין בהם משום ערוה דפסקי כרב הונא ואף שנדחה סייעתיה מ"מ לא נדחה הדין, ועוד דקמה סייעתא אחריתי שאמרו שם מדאמר מר זה מחזיר פניו וקורא והא איכא עגבות ואמרו מסייע לרב הונא דאמר עגבות אין בהם משום ערוה ולכן פסקי דאין בהם משום ערוה, וא"כ קטנים עדיפי דאפי' נוגעים בערותם מותר. לא כן לרבינו דס"ל דיש בהם משום ערוה וצריך הפסקת טלית וקטנים עדיפי דאין צריך הפסקת טלית ועגבות אין בהם משום ערוה ודוק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות קריאת שמע פרק ג׳

ב׳

אין קורין בבית הכסא ולא בבית המרחץ וכל מקום שיש בו טנופת משום דכתיב והיה מחניך קדוש והיינו בזמן שעוסק בדברי תורה וק"ש היינו דברי תורה וכל מי שקורא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא כיון דהוא חיובא מדאוריתא ולא קרית שמע בלבד אלא כל ענין שהוא מדברי הקדש אסור לאומרו בבית המרחץ ובבית הכסא ואפילו אמרו בלשון חול דבמידי דקדושא בעינן מחניך קדוש ולא לאומרו בלבד אלא אפילו להרהר בלבו בדברי תורה בבית הכסא ובבית המרחץ ובמקום הטינופת והוא המקום שיש בו צואה ומי רגלים אסור דכתיב והיה מחניך קדוש ולא כתיב ביה דבר אלא מקום חניתך תהא בקדושה משום דישראל מהרהרין תמיד בדברי תורה ואף על גב דהלכתא דהרהור לאו כדיבור אפילו הכי בעינן קדושה להרהור נמי כדאמר. שמות המיוחדין והן השמות שאינם נמחקים אסור להזכירם במקום הטינופת דבעינן מחניך קדוש ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית הכסא ובבית המרחץ ובכל מקום מטונף מפריש ואפילו בלשון קדש ובעניני קדש דנראה דאין אסור אלא דבור בת"ת במקום מטונף או הרהור כדאיתא אבל הפרשה מאיסור דלאו לימוד התורה הוא אלא מעשה יכול להפריש אפילו בלשון קדש כדאיתא ואע"ג דהלכתא כר' יהודה דאין דברי תורה מקבלין טומאה היינו בטומאת גופו דהוי בעל קרי והוי כטומאת בית הסתרים משום דאינה נראית אבל בטומאה הנראים בעינן מחניך קדוש.

ו׳

צואת האדם וצואת כלבים וחזירים בזמן שיש בתוכן עורות וכל צואה שריחה רע כגון אלו אסור לקרות קרית שמע כנגדן משום דבעינן מחניך קדוש. וכן כנגד עמוד מי רגלים של אדם דכתיב גבי צואה והיה בשבתך חוץ ושבת וכסית וגו' משום דלא לשתעו בדברי תורה כנגדה קאמר קרא וכסית ואלו גבי מי רגלים כתיב ויצאת שמה חוץ ולא קאמר כסוי נראה דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד דאח"כ אפילו כנגדן לא הוה אסור מדאוריתא. קטן שאינו יכול לאכול כזית דגן בכדי אכילת ג' בצים לגדול אין מרחיקין מצואתו ולא ממימי רגליו שצואת מינין הללו מסרחת ובעינן מחניך קדוש מצואת מינין אלו אבל קטן שאינו יכול לאכול כזית כדי אכילת פרס אין מרחיקין ממנו. היתה צואה יבשה כחרס שאם זורקה אינה נפרכת אסור לקרות כנגדה ואם היתה יבשה יותר עד שאם זורקה תתפרך הרי היא כחרס ומותר לקרות כנגדה דהא מחנה קדוש הוי דאלו לא תתפרך לא הוי מחנה קדוש דאינה כעפר כלישנא בתרא ולחומרא בדאוריתא. כמה ירחיק אדם מצואה ומעמוד מי רגלים ד' אמות דהוי מחנה קדש לעצמו ואם היה כנגד פניו מרחיק עצמו עד שלא יראה אותן דכל כמה דהוו נגד עיניו לאו מחנה קדוש קרינן ביה ואם היה מקום גבוה או נמוך אפילו תוך ד' אמות קורא דהרי חלק רשות לעצמו ומחנה קדוש קרינן ביה וכן אם כפה כלי על הצואה אע"פ שהיה עמו בבית מחנה קדוש קרינן ביה ואפילו אם היא אחר מחיצת זכוכית תוך ד' אמות והיא נראת מותר לקרות דהרי בכיסוי תלא רחמנא וכסית והוא מחנה קדוש כיון שיש מחיצה. היתה צואה בגומא עומד בסנדלו על הגומא דהרי היא מכוסה וקרינן ביה מחנה קדוש. היתה טיפת צואה כנגדו רוקק עליה רוק עבה כדי שתתכסה והרי היא מכוסה וקרא וכסית קאמר. גרף של רעי ועביט של מימי רגלים אסור לקרות כנגדן ואף על פי שאין בהם כלום דכיון שהם בלועים הרי הם כצואה ממש ובעינן מחנה קדוש וליכא ורבינו יונה ז"ל כתב דאפילו בעביט של מימי רגלים דלא אסרה תורה אלא כנגד העמוד אסור מן התורה משום דמאיסי טפי ובעינן מחנה קדוש. צואה עוברת כגון שהיתה שטה על פני המים אסור לקרות כנגדה ופי חזיר כצואה עוברת דמי ואסור עד שיעברו מד' אמות דבעינן מחנה קדוש כיון דהוא הוי קבוע במקום אחד ואם היה הוא מהלך וקורא והגיע למקום הטנופת לא יניח ידו על פיו ויקרא אלא יפסיק עד שיעבור ואם לא פסק עליו הכתוב אומר כי דבר ה' בזה וגו' ונראה דהוא אסמכתא בעלמא דמדאוריתא אם הניח ידו על פיו לא היה צריך לפסוק והיינו טעמא משום דכיון דהוא אין לו מקום קבוע שהוא מהלך לא אמרינן שיהא מחנהו קדוש דאין לו מחנה מה שאין כן בצואה עוברת דבעינן מחנה קדוש וליכא. ספק צואה באשפה אסור לקרות עד שיבדוק דהוי ספקה דאוריתא.

ט״ז

כשם שהוא אסור לקרות כנגד צואה כך אסור כנגד הערוה עד שיחזיר פניו דכתיב ולא יראה בך ערות דבר דהיינו בשעת תפלה ותורה ואפילו ערות גוי דגלי קרא דאע"ג דבשר חמורים בשרם ערוה מיקרו דכתיב וערות אביהם לא ראו וערות קטן נמי אסור לקרות כנגדה ונראה דהיינו מדרבנן ואפילו מחיצה של זכוכית מפסקת בינו לבין הערוה אסור לקרות כנגדה דאכתי איכא ערות דבר עד שיחזיר פניו וכל גוף האשה ערוה שוק גלי קרא דהוא ערוה דכתיב גלי שוק עברי נהרות וכתיב גלה ערותך וגו' שער דכתיב שערך כעדר העזים ואם היה מגולה טפח מן גוף האשה שאין דרכה להיות מגולה לא יקרא כנגדה דאמר רב ששת למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ דהיינו אצעדה עם תכשיטין שבפנים שהוא כומז לומר לך כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום תורפה. וכשם שאסור לקרות כנגד ערות אחרים כך הוא אסור לקרות כנגד ערות עצמו דקרא סתם קאמר ולא יראה בך ערות דבר בין ערות אחרים בין ערות עצמו ולפיכך לא יקרא ערום עד שיכסה ערותו דשאר הגוף אינו ערוה באיש. היתה חגורה של בגד או של עור או שק על מתניו עד מטה ושאר גופו ערום מותר לו לקרות ק"ש דהרי אין בו ערות דבר וכל מילי דאסירי משום מחניך קדוש ומשום ערות דבר לאו דוקא בפסוק אחד דהוי דאוריתא אלא אסור בכל הפרשיות דלא גרע מתלמוד תורה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות קריאת שמע פרק ג׳

ב׳

אין קורין לא בבית המרחץ ולא בבית הכסא אע"פ שאין בו צואה ולא בבית הקברות ולא בצד המת עצמו ואם הרחיק ארבע אמות מן הקבר או מן המת מותר לקרות, וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. השגת הראב"ד וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא, א"א אם אמר על מי שקרא בצד המת שיחזור ויקרא לא אמר כלום עכ"ל. בפ"ה מהלכות איסורי מזבח הלכה ז' ביארנו דהא דסובר הרמב"ם דקורא בצד המת חוזר וקורא הוא מטעמא דמצוה הבאה בעבירה, ועפי"ז הקשינו במה דפסק הרמב"ם שם דאם הקריב הקרבן אחר יאוש הקרבן כשר והוא משום דפסק כרב יהודה בגיטין נ"ה, דאיברא דאיכא יאוש ושינוי השם ומהני הקדשו הא מ"מ הוי מצוה הבאה בעבירה וכמש"כ התוס' דמטעם זה סבר עולא דאינה מכפרת אף דהוא נמי סבר בב"ק דף קי"ד דיאוש ושינוי השם מהני. וביארנו דאף דרב יהודה פליג על ר' יוחנן שאמר משום רשב"י דגזול אחר יאוש פסול הקרבן משום מצוה הבאה בעבירה מ"מ אין ראיה דפליג על עיקר דינא דמצוה הבאה בעבירה לענין מצוה דלא יצא ידי מצוה משום שאין עבירה מצוה כדאמר בירושלמי שהביא במ"מ בפ"ו מהל' חו"מ ודריש לה מקרא דאלה המצות, אלא דסובר דדוקא היכי דגוף המצוה נעשית בעבירה כמו באכל מצה של טבל או בקרא ק"ש במקום שאסור לקרות אז לא יצא ידי מצוה, אבל בקרבן אף דבזה שהקדיש החטאת לא קיים מצות הפרשת קרבן כיון דבאותה שעה היה גזול ורק ע"י ההקדש דנעשה שינוי השם חל ההקדש ע"י יאוש ושינוי השם מ"מ אין זה פוסל הקרבן. דמצות הפרשת הקרבן אינו תנאי בהכשר הקרבן שאם לא קיים מצוה בהפרשתו יהי' הקרבן פסול, ואיברא דר' יוחנן סבר דגם זה הוי מצוה הבאה בעבירה והוי פסול בהקרבן כיון דעיקר הקרבן נעשה ע"י עבירה, אבל רב יהודה סבר דדוקא אם בשעת ההקרבה הוי עבירה אז פוסל הקרבן, אבל מה שנעשה ע"י עבירה אינו פוסל כיון דעכ"פ עכשיו הקרבן אינו גזול ובשעת הקרבה אין כאן עבירה, עיי"ש מה שהארכנו בזה. והנה בענין זה כתבתי מכבר תשובה לרב גאון אחד והנני מעתיקה כלשונה. מה שכ' לדחות ראיתי בדעת הרמב"ם לענין מצהב"ע ממה שפסק דמי שקרא ק"ש במקום שאין קורין יחזור ויקרא, והעיר כת"ר מתחלה בכל דין מצהב"ע אמאי לא נימא בזה אי עביד לא מהני, ולמ"ד דבעי דוקא שיתוקן האיסור לא קשה אלא להשיטות דגם בענין דאין מתוקן האיסור שייך אעל"מ קשה לו, ותלה כת"ר בזה אי שייך מצהב"ע לאנשים אחרים חוץ מהגזלן, ולכן רצה לומר דמצהב"ע שייך גם לאנשים אחרים ואעל"מ לא שייך אלא לגזלן, וכתב דבזה יש להבין קושיית התוס' בסוכה דף ל' שהקשו למה לי קרא לפסול אשרה תיפוק ליה משום מצהב"ע וכן הגרעק"א בגליון הקשה מנעבד, והוכיח מד' רש"י גבי אוונכרי דלשאר אנשים אין דין מהב"ע ולכן הוכיח מזה להבין קושיית התוס' דתוס' סברי דע"כ דין מהב"ע הוא גם לשאר אנשים דאילא"ה תיפוק ליה משום אעל"מ, ואח"כ הביא מדברי השו"ע דלשאר אנשים חוץ מהגזלן אין דין מהב"ע והוא שיטת הארחות חיים, ועיי"ש במג"א דהוכיח כן מדעת רש"י. והנה מד' רש"י באמת אין ראיה לדינו של השו"ע דרש"י מיירי לאחר יאוש ואף דיאוש לחודיה לא קנה זהו גבי הגזלן אבל לוקח ממנו דכי אתא לידי בהתירא אתי לידיה מהני היאוש ומש"ה סובר רש"י דלא שייך גבי לוקח מצהב"ע, והרמב"ן במלחמות שהביא המג"א שחולק על הארחות חיים ג"כ סובר דכי קנאו הגזלן ביאוש אין גבי לוקח מהב"ע אלא דהסביר לה מטעם אחר משום דעכשיו מותר לאחר ליקח ממנו, ובאמת אינו מובן הסברו והרמב"ן הסביר זה במשל אגדה אמר הקב"ה ממני ילמדו בני, אבל באמת זה לא שייך אלא גבי קרבן דהקב"ה שונא גזל בעולה ואינו רוצה לקבל הקרבן אבל לולב אינו עולה ע"ג המזבח ואין זה דורן, אלא האדם עושה מצוה והעיקר בזה אם המצוה הוא בעבירה, ולכן נראה דעיקר ההסבר הוא כיון דהלוקח לא עשה גוף העבירה וגם עכשיו היתר הוא בידו, ונמצא דחלוק הוא מדין הגזלן דגזלן אף דקנה ביאוש לבדו סובר רש"י דהו"ל מצהב"ע כיון דאיסורא בידיה אבל לוקח היכי דקונה ביאוש ושינוי רשות לא הו"ל מצהב"ע משום דהוא לא עשה גוף העבירה ועכשיו הוא בידו בהיתר ואף דאסור לקנות מן הגזלן לאחר יאוש מ"מ לא עבר בלא תגזול אבל לדינא דהשו"ע דאיירי בלפני יאוש אין ראיה כלל מד' רש"י. [והנה מד' ארחות חיים אלו יהי' סמך לכאורה לשיטת הקצוה"ח בסי' ל"ד דגזלן שני אינו עובר בלא תגזול וגם הנתה"מ שחלק עליו שם היינו דוקא לענין בא אחר ואכלו דהוסיף בגזלה לאבדה מן העולם או בעשה שינוי לכן סובר דחייב מטעם גזלן ודלא כד' הקצוה"ח דאינו חייב באכלו אלא משום דין מזיק, אבל בלא אכלו סובר גם הנתה"מ שם דגזלן מן הגזלן אינו עובר בלא תגזול לפי שלא עשה הוצאה מבית בעלים, ואפשר דלדברים אלו מכוונים דברי הארחות חיים, ובשיטת הרמב"ן במלחמות לכאורה משמע שחולק ע"ז וסובר דגם גזלן שני עובר בלא תגזול, אך אינו מוכרח דאפשר דכיון דעכ"פ מחויב להוציא הגזלה מתחת ידו ולהחזירה לבעלים וגם מחויב להשתדל בזה משום מצות השבת אבדה כמש"כ שם הנתה"מ ועכ"פ אסור לו להשתמש בזה לכן אין לו רשות לקיים בה מצות ולקחתם, ואף דמצות לא ליהנות נתנו אבל הכא לאו משום הנאה אתינן עלה אלא משום השתמשות בשל אחרים, ובדעת הא"ח צריך לעיין]. ולענין קושיית התוס' מאשרה הנה כפי מה שסובר כת"ר דתוס' סברי דכיון דעבר עבירה במה שעבד אותו הו"ל מצהב"ע ולא רק לעובד האשרה אלא ג"כ לאחרים א"כ אכתי תיקשי אמאי מהני גבי אוונכרי יאוש ושינוי רשות דהא התוס' סברי דכ"ע ס"ל דינא דמצהב"ע וכמו שכ' התוס' בדף ל' ע"א ד"ה מתוך ורק ביו"ט שני דהוי מדרבנן פליגי והכא מיירי לענין יו"ט ראשון, אלא ע"כ כמו שכ' התוס' בד"ה הא קנייה דהיכי שקנה מקודם לא הוי מהב"ע וכן כ' בב"ק, וא"כ מה הקשו מאשרה דנעבד בה עבירה מקודם, וע"כ דלענין אשרה שהקשו התוס' היינו משום דמיירי באשרה שנטעו מתחלה לכך וכמו שכתבו בתוס' דף ל"ב בד"ה באשרה דמשה והוי מסתבר להו להתוס' מקודם דכיון דהחפץ נעשה בעבירה חשיב מהב"ע כמו היכי שהמצוה נעשה בעבירה וע"ז תירצו בתוס' דלא איכפת לן מה שהחפץ נעשה בעבירה דמה דהוי הוי ודוקא היכי שגוף המצוה נעשה עכשיו בעבירה הוי בדין מצהב"ע, וקושיית הגרעק"א בגליון הש"ס מנעבד בכל אופן אינני יכול להולמה דאין שום מקום לומר דנעבד יהיה מצוה הבאה בעבירה דאטו אם עשה האדם בה עבירה מקרי מצוה הבאה בעבירה וגם נרבע אי לאו דאסר רחמנא לא הוי שייך לאוסרה משום מהב"ע, והגרעק"א הקשה זה לפי דברי התוס' דסברי בקושייתם דאשרה הו"ל מצהב"ע ומש"ה הקשה מנעבד, אבל באמת כונת התוס' להקשות מאשרה שנטעו מתחלה לכך, ומשום שהחפץ נעשה בעבירה, והוא פשוט. ובמה שהתחיל לעורר דלמה צריך לדין מצהב"ע תיפוק ליה מטעם אעל"מ, ותלה זה בהסברות אי דין אעל"מ הוא באופן שיתוקן האיסור, וכ' שהטורי אבן הוכיח דאפי' אינו מתוקן האיסור אמרינן אעל"מ ובאופן דיתוקן האיסור גם אביי מודה, הנה עיינתי בהראיות שהביא הטורי אבן, ולפי דבריו שיש בזה לסתור דברי מהרי"ט יחשב המהרי"ט גרע מטועה בדבר משנה, כי הטורי אבן לא הוכיח ממרחק כי אם ממקומו מהסוגיא בתמורה דף ה' ממה דפריך מתורם מרעה על היפה וממין על שאינו מינו דאפי' תימא דלא מהני מ"מ עבר אמימרא דרחמנא דהא רחמנא מזהיר עלה, אך באמת לא שייך כלל דברי הטורי אבן לד' המהרי"ט דהמהרי"ט אינו מכוין לומר דיתוקן האיסור ולא יהיה עבירה דהא ממקומו מוכח דהא אמר רבא אי עביד לא מהני ואמאי לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא, אלא כונת המהרי"ט לומר דדוקא באופן דשייך לומר אי עביד לא מהני היינו דלא ליהני מעשיו לעבור מה שאסרה תורה וצריך להיות שלא יהיו מעשיו קיימים היינו שמה שאסרה התורה לעשות לא יהיה לזה קיום במעשיו לעבור על דין התורה ורק הוא עושה עבירה במה שעושה כנגד מה שאסרה התורה ועבר אמימרא דרחמנא אבל המעשה עצמה אין לה קיום, ובזה כ' הטורי אבן שפיר שהוא במקום דהאיסור הוא על הדבר הזה בעצמו שהוא עושה דהיינו שלא לתרום מן הרעה על היפה או ממין על שאינו מינו או שלא להחליף ולהמיר, ובזה אילולי הרבויים שרבתה תורה דמעשיו קיימים היינו אומרים דמעשיו אינם קיימים ומ"מ הוא עשה עבירה דעבר אמימרא דרחמנא אבל היכי שאם נאמר שלא יוכל לעבור על דיני התורה אז לא יהיה שום עבירה ובהיכי דהתורה לא אסרה זה המעשה גופא כגון בתוקע בשופר של שלמים דלא אסרה התורה לתקוע בשופר של שלמים אלא שלא להנות מן ההקדש ודוקא אם נימא דיצא עבר על איסור התורה אבל אי אמרינן דלא יהני ולא יצא המצוה אין כאן עבירה כיון שלא נהנה בזה גם אביי מודה דלא יתקיים מחשבתו ולא יהיה שום עבירה בזה, ובאמת סברא זו כתב הרמב"ן ביבמות דף ק"ג ע"ב, ועתה אין בזה סתירה כלל לד' המהרי"ט שהוא חידש כן בכל אופן דלא שייך כלל לומר דלא יהני מעשיו כמו שוחט בשבת דהעבירה נעשה דתיקן להוציא מידי אבר מן החי כדאמר בפסחים וכן נעל וגדר בשבת וכל כה"ג, בזה כ' המהרי"ט שפיר דלא שייך לומר דלא ליהני מעשיו דהא ע"כ אהני מעשיו דמעשה העבירה בשלמותו ולא נוכל להפחית העבירה כלל וא"כ למה נאמר דלא ליהני שחיטתו. ובעיקר קושייתו במצוה הבאה בעבירה נימא אי עביד לא מהני, גם מלבד התי' דבעי דיתוקן האיסור. הנה יש בזה תי' יותר פשוט והוא דדין אעל"מ הוי דוקא היכי דהאיסור הוא מצד עצמו דזה גופא אסרה תורה ולא היכי דהאיסור הוא ממקום אחר וכמו שמתרצים נמי על שוחט בשבת משום דיומא קא גרים כן גם היכי דאיסור אחר גרם לו, ומשום דעיקר מה דאמרינן אעל"מ הוא היכי דהתורה אסרה לו עשיית דבר זה אין בכוחו לפעול שיתקיים וכעין שחילק הט"ז בח"מ בסי' ר"ח לענין כל דאמור רבנן לא ליזבון, הגם שהט"ז לא נחית לכאורה להא דאעל"מ דתמורה אלא למה דאמרינן בכתובות דף פ"א ע"ב כל מילתא דאמור רבנן לא ליזבון אע"ג דזבין לא הוי זביני אבל הסברא אחת היא, אכן ראיתי אח"כ שהכסף נבחר הביא סברא זו והשיג על סברא זו ועל סברת המהרי"ט ממה שהקשו התוס' בתמורה משוחט הפסח על החמץ, אבל באמת לא קשה כלל מזה דהתם בשוחט הפסח על החמץ כיון דאמרה תורה בהדיא לא תשחט א"כ האיסור בגופיה ואנן אמרינן רק היכי שהאיסור הוא מצד אחר וגם על סברת המהרי"ט לא קשה דשוחט הפסח על החמץ ודאי שייך אעל"מ שיפסול הפסח היינו שלא יתקיים מחשבתו. אלא דאח"כ מצאתי שהמהרי"ט בעצמו כ' להוכיח סברתו דלא אמרינן אעל"מ במקום דאהני מעשיו מהא דשוחט על הפסח דלא אמרי' אעל"מ, וראיתי שכבר העיר בזה והאריך בס' ספרדי שביתת יו"ט בה' קרבן פסח מה שהמהרי"ט לא זכר מדברי התוס', ומה שבשוחט הפסח על החמץ ג"כ אפשר לפסול הפסח, והעיר במה שכ' הריב"א דבקדשים בעינן שנה הכתוב לעכב ובד' המל"מ שם, ואולי סובר המהרי"ט לומר דבזה שהקרבן יופסל לא יהיה נקרא בזה מתוקן האיסור דדוקא בתמורה דאף דעבר אמימרא דרחמנא במה שהמיר בכ"ז רצון התורה הוא שלא ימיר וממילא שלא יתקיים תמורתו וכן בתורם מן הרעה על היפה ואינך, אבל בשוחט הפסח על החמץ כיון דעכ"פ יש כאן שחיטת הפסח בודאי עבר אמימרא דרחמנא ולא נימא דהוי כמו דבטלה דהא עבר אמימרא דרחמנא וא"כ חשיב לענין זה שחיטת הפסח ולא נוכל לומר אלא דיהיה פסח פסול וכיון דכאן עיקר האיסור הוא עצם השחיטה בזמן שהחמץ קיים וזה כבר נעשה ממילא לא שייך אעל"מ, עכ"פ זהו פשוט דלא שייך כלל להקשות בכל מצהב"ע מטעם אעל"מ משני הסברות יחד ואין לו שום סתירה מדברי הטורי אבן על סברת מהרי"ט כמש"כ. אלא דמה דמרבה הירושלמי מזבחי, אפשר לומר דהו"א כיון דכתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי יהיה בזה דין כמו שנשחט שלא בזמנו דהפסח פסול, ויש לצדד בזה לומר דלא כסברת הריב"א בתוס' פסחים דף ס"ג דבקדשים איצטריך שנה עליו הכתוב לעכב דזהו בפרט מעשה המצוה איך שתהיה נעשית אבל בעיקר זמנה לא אשכחן שיצטרך שנה לעכב כמו שאם ישחט פסח בי"ג או תמיד אחר זמנו, עכ"פ אפשר דהירושלמי לא נחת כאן לסברת אעל"מ, ובזה יתיישבו ד' המהרי"ט שלא יהיה לסברתו סתירה מד' הירושלמי. והנה בנוגע למה שרצה לומר בטעמו דהרמב"ם דקורא בצד המת או בצד הקבר דיחזור ויקרא דהוא משום אעל"מ, מצד הסברא השניה שכתבנו דלא שייך גבי מצהב"ע אעל"מ משום דהוא איסור ממקום אחר ואינו בעצם המצוה היה אפשר כאן לצדד דהוי כמו איסור בגופיה דהא עכ"פ אמרו חכמים דלא יקרא בצד המת ואינו מוכרח, אבל מצד הסברא דלא יתוקן האיסור כבר כתב בעצמו דלא שייך הכא אעל"מ, וכבר כתבנו דדברי המהרי"ט נכונים שרירים וקיימים. ועתה נבוא לסברתו השניה דרצה לומר עפ"י מה שכתבו התוס' בסוכה דף ג' ע"א גבי לא קיימת מצות סוכה מימיך דאפי' מדאורייתא נמי לא קיים כיון דלא קיים מצות סוכה כתיקונו, ובאמת אינם דומים הנושאים כלל דהתם הוא ממש פרט מדרכי קיום המצוה דמדרבנן באופן זה לא קיים. אבל הכא אטו אמרו חכמים דמצות ק"ש פסולה בצד המת וזהו איסור אחר שאמרו שלא ידבר ד"ת בצד המת והוי כמו שאכל מצה והיא של טבל דג"כ איסור מפורש מדאורייתא שלא לאכול מצה כזו ומ"מ לא אמרינן דלא יצא ידי חובת מצה אי לאו טעמא דמצהב"ע או משום דמי שאיסורו משום בל תאכל חמץ, וע"כ דכיון דהוא איסור אחר ואינו בעצם מצות אכילת מצה לא שייך לומר דחיסר דין מדיני אכילת מצה וה"נ דין דקורא בצד המת ובצד הקבר והוא פשוט, ובעיקר חידוש התוס' בביאור ד' הגמ' עוין בשנות אלי' לברכות שפי' הגמ' באופן אחר. במה שכ' דכיון דלא צריך שלו ביו"ט שני לא הוי מצהב"ע משום דעל השתמשות אין דין גזל דמצות לאו ליהנות נתנו, והשגתי עליו דמה מועיל מצות לאו ליהנות נתנו אם ההשתמשות עכ"פ גזולה, ולכן כתבתי דצריך להסביר משום דאפי' אם ההשתמשות בעצמה אינה שלו ג"כ יוצא ולכן לא הוי מצהב"ע כיון דהגזילה אינה עיקר המצוה, והקשה עכשיו על אפשרות הסברא דמה מועיל מה שאינו צריך שההשתמשות יהיה שלו עכ"פ ע"י העבירה באה המצוה, הנה עד שכתר"ה קשה לו זה יקשה על גמרא מפורשת ונפסק ברמב"ם בפ"ה מסוכה בלא חולק דתקף חבירו והוציאו מסוכתו יוצא משום דקרקע אינה נגזלת, ואמאי הא ע"י העבירה באה המצוה דאטו אין איסור לגזול קרקע הא הרמב"ם פסק בפ"ו מה' גניבה דעובר בלא תגזול ובלא תשיג גבול רעך בא"י ובחו"ל רק בלא תגזול, איברא דאפשר לומר דזהו דוקא בגוזל הקרקע בהחלט דומיא דלא תשיג וכן משמע מלשון הרמב"ם מ"מ ודאי איסורא איכא אפי' בדרך עראי וע"כ דדין מצהב"ע אינו היכי דהמצוה נעשית בגרמת העבירה אלא דוקא היכי דעצם המצוה נעשה ע"י העבירה, ורק שחידשו התוס' דבקרבן אף דקנה כשהקדישו מ"מ כיון דההקדש נעשה ע"י העבירה הו"ל מצהב"ע אבל עכ"פ צריך שהמצוה תהיה נעשית ע"י עצם העבירה ולא בגרמת העבירה, ולכן סובר הגמ' דאף דעובר בלא תגזול במה שדחף את חבירו והוציאו מסוכתו וגם עתה במה שיושב כאן וחבירו מוחה בו ודאי הוא מעשה גזילה מ"מ כיון דקרקע אינה נגזלת א"כ אין עצם קיום המצוה ע"י גזילה שגוזל מחבירו תשמיש הסוכה דקרקע אינה נגזלת ודומיא דהכי במטלטלין נקרא כל משהו תשמיש שמשמש במטלטלין של חבירו שהוא גוזל התשמיש ממנו ולכן עיקר העבירה הוא המצוה דהמצוה היא ג"כ תשמיש הסוכה אבל כיון דקרקע אינה נגזלת, א"כ אין עיקר העבירה קיום המצוה דעצם תשמיש סוכתו של חבירו לא הוציא בזה משל חבירו כלום ולא נחשב עיקר התשמיש גזול רק מעשה התשמיש הוא איסור גזל ובזה לא נאמרה אין עבירה מצוה ואף שהסברא אינה מרווחת כ"כ אבל אינה חידוש מאחרונים כי אם גמרא מפורשת באין חולק. ולפי"ז בהא דאתרוג ביו"ט שני אי לא בעינן לכם, אף דהוא מטלטלין מ"מ כיון דהמצוה אינה אלא נטילה ולא תשמיש ואינו משתמש בו ולא נהנה בשימוש לא נקרא עצם הנטילה גזלה, ולכן אף דבודאי עובר בלא תגזול אבל כיון דאין עיקר המצוה מה שגוזל ומחסר מאת חבירו א"כ הוי גזל רק סבת המצוה ולא נעשית עיקר המצוה בעבירה, ואדרבא בזה אתקן שיהיה הסבר מעכ"ת ג"כ נחוץ דהוא משום דמצות לאו ליהנות נתנו דבאמת אי הוי אמרינן מצות ליהנות נתנו והמצוה נחשב הנאה ומה שנחשב הנאה נחשב תשמיש וגזלה אבל כיון דמצות לאו ליהנות נתנו וקיום המצוה לא נחשב הנאה ומה שלא הוי הנאה לא נחשב לא תשמיש ולא גזילה ואף שהסבה שיש לו האתרוג ליטלו הוא ע"י גזלה זה לא איכפת לן והוי כמו גזל קרקע כיון דאין תשמיש הגזלה עיקר המצוה, וזהו הסבר דברי הרמב"ם גבי שופר כיון דלא נצרך הגזלה כלל להתקיעה שיוכל לתקוע בו בלא גזילה והוסיף שאין בקול דין גזל היינו שאם היה בקול דין גזל היה נחשב שלקח מחבירו הקול והוי זהו גופא גזלה אבל כיון שאין בקול דין גזל א"כ לא לקח מחבירו שום דבר ואף שהגזל הוא סבה להתקיעה זה לא איכפת לן וכנ"ל.

ה׳

דברים של חול מותר לאמרן בלשון קודש בבית הכסא, וכן הכנויים כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא, אבל השמות המיוחדים והן השמות שאינן נמחקין אסור להזכירן בבית הכסא ובבית המרחץ ישן, ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית המרחץ או בבית הכסא מפריש ואפילו בלשון קודש ובעניני קודש. השגת הראב"ד דברים של חול כו' עד וכן הכנויין כגון רחום וחנון ונאמן וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא, כתב הראב"ד ז"ל לא מצאנו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאמרו בבית הכסא עכ"ל. בכ"מ הביא שהר' יונה ז"ל כתב דאשכחן רחום וצדיק דכתיב בתהלים קי"ב זרח אור לישרים חנון ורחום וצדיק דמיירי בצדיק והצלחתו עיי"ש, אכן רש"י והראב"ע לא פירשו כן אלא דקאי על הקב"ה עיין בדבריהם, אלא דבאמת נראה דאין כונת הראב"ד לומר דרחום הוא שם משמות הבורא דהא גמ' מפורשת הוא בשבועות דף ל"ה ע"א דאינו שם, וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהל' יסודי התורה הל' ה' דהוא מהכנויין ולא השיג שם הראב"ד, וכן בפ"ב מהל' שבועות פסק הרמב"ם שהוא מן הכנויין והראב"ד השיג שם בענין אחר אבל על זה לא השיג. לכן נראה דהראב"ד השיג כאן רק לדין לאמרן בבית הכסא, ודימה כנויין אלו לדין שלום דאמרו בשבת דף י' ע"ב דאסור לאומרו בבית הכסא, וזה ודאי דאין כונת הגמ' דשלום הוי שם גם לענין שאר דיני שמות דהא לא הוזכר בגמ' רק לדין זה ובודאי דלדין מחיקת השם אין שם שלום שם גמור אלא דהגמ' חידש דלדין בה"כ חמיר ודינו כמו שם גמור, ולכן כתב הראב"ד דגם שם רחום הוא כן דאף דהוא כנוי אבל כיון דלא מצינו רחום אלא על הבורא אסור לאמרו בבה"כ, והנה הרמב"ם השמיט גם דין זה שאסור לומר שלום בבה"כ, ועיין תוס' סוטה דף י' ע"א דסוברים דשם שלום אינו נמחק וצ"ע, ועיין מה שהאריך בזה הפר"ח או"ח סימן פ"ה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות קריאת שמע פרק ג׳

ב׳

וכל מי שקרא במקום שאין קורים בו חוזר וקורא. ע' הראב"ד ובכ"מ. ומרן הגר"א ז"ל הביא מברכות כ"ב ב'. אע"פ שהתפלל הואיל וחטא תפלתו תועבה. ולע"ד יל"ע בזה דלמא רק בתפילה א' הכי דזר"ת. ע"ש בתוס' ובערובין ס"ד א' ד"ה שיכור. ומנ"ל גם לק"ש. ואולי יש לדון משום אי עבד ל"מ. אלא די"ל לשי' המהרכי"ט דאם לא יתוקן האיסור ל"א אעל"מ ל"ש זה בכאן וי"ל קצת. אך האחרונים לא העלו דבר ברור בדעת רבינו בזה ואכמ"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות קריאת שמע פרק ג׳

א׳

הגיע זמן ק"ש ולא מצא מים קודם שיקרא לא יאחר קריאתה וילך לבקש מים אלא מקנח ידיו בעפר וכו'. וכתב הכ"מ בפרק היה קורא בתורה (דף ט"ו) לייט רב חסדא אמאן דמהדר אמיא בעידן צלותא וה"מ לעניין ק"ש אבל לתפלה בעי להדורי ויתבאר בפ"ד מהלכות תפלה וטעמא דמילתא דכיון דק"ש דאורייתא החמירו בה שמא יעבור הזמן. והרב מנוח כתב דטעמא משום דק"ש זמנה קצר ואולי יעבור אבל תפלה זמנה ארוך יותר לא חיישינן כולי האי שמא תעבור ע"כ. ועדיפא מיניה ה"ל לרב מנוח למימר לפי מה שנתבאר לעיל בסמוך דתפלה יש לה תשלומין לאחר זמנה אבל לק"ש אין תשלומין. וכ"כ המעדני יו"ט והבאתי ראיה לזה מהירושלמי. מיהו באו"ח סי' נ"ח מביא בב"י מחלוקת הפוסקים בדין ק"ש אם יש לה תשלומין ואפשר דרב מנוח סבר כמ"ד דגם לק"ש יש תשלומין ומשו"ה לא חמירא מתפלה אי לאו משום דעיקר זמן הקבוע לק"ש קצר מזמן הקבוע לתפלה. והאחרונים הביאו ראיה דיש תשלומין למבטל ק"ש בשוגג או באונס כמו לתפלה מסוגיא דריש פ' תפלת השחר (ברכות דף כ"ו) דמייתי ברייתא מעוות לא יוכל לתקן זה שבטל ק"ש של שחרית או של ערבית או תפלה וכו' ומוקי לה שבטל במזיד דוקא משמע דבשוגג ואונס יש השלמה גם לק"ש. ובס' פמ"ג כתב דדוקא למ"ד ק"ש דרבנן תקנו השלמה כמו בתפלה אבל למ"ד ק"ש מן התורה למה יעשו חכמים תיקון השלמה. ולא נזכרו כלל מדברי הירושלמי שזכרתי לעיל דמוכחא דגם למ"ד ק"ש דרבנן לא תקנו בה השלמה דמשו"ה קרי לק"ש זמנה קבוע ולתפלה אין זמנה קבוע כיון דמהני בה תיקון אחר זמנה ולא מהני בק"ש. אמנם נ"ל די"ל שאין מחלוקת בין הירושלמי והבבלי דאפילו נימא דיש תשלומין לק"ש שנתבטלה בזמנה בשוגג או באונס היינו לקריאת הפרשיות אבל לברכות שלפניה ודאי לא שייך תשלומין כלל דאין לומר יוצר אור בערבית ולא מעריב ערבים בשחרית לאחר שהגיע זמן ק"ש אחרת. דהא צריך להקדים חובת שעתא ברישא ואיך יאמר ערבים לאחר שאמר יוצר אור וכן בהיפך. וא"כ לא דמי תשלומין דק"ש לתשלומין דתפלה דהויא השלמה מעליא בכולה כאילו היתה בזמנה משא"כ בק"ש שאין התשלומין בשלימות כמו בזמנה. והיינו דקאמר בירושלמי אהא דתנן מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה דטעמא דק"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע. דתפלה יכולה להשתלם בכ"מ לאחר זמנה כבזמנה אבל ק"ש כתיקונה בברכותיה זמנה קבוע ואין יכולה להשתלם אחר זמנה כבזמנה ולכך צריך להפסיק בשביל לקרותה בזמנה. וא"כ ה"נ מהאי טעמא אין מהדר בה אמיא בהגיע זמנה. ועפ"ז יש לפרש מתניתין דריש ברכות בעובדא דבני רבן גמליאל וכמ"ש בחידושי.

ב׳

אין קורין לא בבית המרחץ וכו' ולא בצד המת וכו' וכל מי שקרא במקום שאין קורין בו חוזר וקורא. ופי' הכ"מ דקאי ג"כ על מי שקרא בצד המת דחוזר וקורא אע"ג דאינו אלא משום לועג לרש דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפילו אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת ע"כ. ויש לי להביא ראיה לסברא זו של הכ"מ דהיכא דקרא במקום שאמרו חכמים שלא יקרא צריך לחזור מדברי התוס' שכתבו בפ"ק דברכות (דף י"א) גבי הא דא"ל לר' טרפון כדאי היית לחוב מפני שקרא בהטייה שאינו כלום לבית הלל ומשמע דאף דיעבד אינו יוצא י"ח ק"ש אע"ג שלא עבר אדאורייתא קנסוהו רבנן לחזור כיון שעבר על דבריהן. וכ"כ התוס' בריש סוכה (דף ג') והר"ן שם.

ה׳

הכנוין כגון רחום וחנון וכיוצא בהן מותר לאמרן בבית הכסא. ובהשגות כתב הראב"ד לא מצינו שם רחום כי אם על הבורא ואסור לאומרו בביהכ"ס. ועיין מ"ש הכ"מ בשם רבינו יונה דאשכחן נמי על האדם דכתיב חנון ורחום וצדיק. והנה הפר"ח באו"ח סי' פ"ה כתב דמסוגיא דשבועות (דף ל"ה ע"ב) מוכח בהדיא כהראב"ד גבי הא דתנן התם משביע אני עליכם בחנון ורחום הרי אלו חייבין דאמר אביי מתניתין במי שהוא חנון במי שהוא רחום קאמר. הרי משמע דסתם רחום וחנון אינו אלא על הבורא. וכן הקשה בס' מרכבת המשנה ובס' מעשה רוקח. ונראה דלא ראו הגדולים הללו דברי הריטב"א שכתב בחידושיו לשבועות שם לחלק בזה בין לשון בני אדם ללשון מקרא דהתם בסוגיא איירי בלשון בני אדם דאין קורין רחום וחנון למידי אחרינא רק לה' ולכך הוי שבועה דבתר לשון בני אדם אזלינן בנדרים ושבועות אבל בלשון מקרא שפיר קרא רחום וחנון לצדיק ולפיכך מותר לאמרו בבהכ"ס וכדברי הר"י שכתב כאן הכ"מ. ועוד י"ל דעת רבינו לפי שיטתו גופיה דנראה מדבריו בהלכות שבועות פ"ב שמפרש הסוגיא דשבועות הנזכר דאיירי שהמשביע אמר בפירוש במי ששמו חנון במי ששמו רחום. ופי' הלח"מ שם דמשו"ה הוי שבועה דודאי אין מי ששמו רחום וחנון רק ה' לבדו שאנו קוראין לו כך מצד פעולותיו שהוא רחום וחנון. אבל אם לא אמר במי ששמו רחום אפשר שנשבע באדם אחד שהוא רחמן וחונן דלים ע"כ. ולפ"ז אתי שפיר ומעיקרא לק"מ מההיא דשבועות אמאי דמתיר רבינו לומר רחום בביהכ"ס. [וא"ת דתקשי לדעת רבינו הא דאיתא בברכות (דף מ' ע"ב) דאם אמר בריך רחמנא יצא משמע דהוא כהזכרת השם ולפ"ד רבינו הרי אין זה כנוי לה' לבד. ואפשר דרבינו ס"ל דקושטא דלאו למימרא דסגי ברחמנא לחוד אלא כגון שאמר רחמנא אלהנא וכדמשמע נמי מדברי ר"י בפ"ח. אי נמי דשאני התם גבי ברכות דאומר ג"כ מלכא דעלמא ועיין מ"ש בפ"י דברכות].

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות קריאת שמע ג׳, מתוך הלכות קריאת שמע שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות קריאת שמע כל הרמב״ם