הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות קריאת שמע · פרק ב׳

ספר אהבה · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות קריאת שמע · פרק ב׳
הלכה א׳
הַקּוֹרֵא אֶת שְׁמַע וְלֹא כִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן שֶׁהוּא (דברים ו ד) ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל״ לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ וְהַשְּׁאָר אִם לֹא כִּוֵּן לִבּוֹ יָצָא. אֲפִלּוּ הָיָה קוֹרֵא בַּתּוֹרָה כְּדַרְכּוֹ אוֹ מַגִּיהַּ אֶת הַפָּרָשִׁיּוֹת הָאֵלּוּ בְּעוֹנַת קְרִיאָה יָצָא וְהוּא שֶׁכִּוֵּן לִבּוֹ בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:
הלכה ב׳
כָּל אָדָם קוֹרִין כְּדַרְכָּן בֵּין עוֹמְדִין בֵּין מְהַלְּכִין בֵּין שׁוֹכְבִין בֵּין רוֹכְבִין עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה. וְאָסוּר לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְהוּא מֻטָּל וּפָנָיו טוּחוֹת בַּקַּרְקַע אוֹ מֻשְׁלָךְ עַל גַּבּוֹ וּפָנָיו לְמַעְלָה. אֲבָל קוֹרֵא הוּא וְהוּא שׁוֹכֵב עַל צִדּוֹ. וְאִם הָיָה בַּעַל בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְהַפֵּךְ עַל צִדּוֹ אוֹ שֶׁהָיָה חוֹלֶה נוֹטֶה מְעַט לְצִדּוֹ וְקוֹרֵא:
הלכה ג׳
מִי שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עַל רַגְלָיו עוֹמֵד בְּפָסוּק רִאשׁוֹן וְהַשְּׁאָר קוֹרֵא וְהוּא מְהַלֵּךְ. הָיָה יָשֵׁן מְצַעֲרִין אוֹתוֹ וּמְעִירִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיִּקְרָא פָּסוּק רִאשׁוֹן וּמִכָּאן וְאֵילָךְ אִם אֲנָסַתּוּ שֵׁנָה אֵין מְצַעֲרִין אוֹתוֹ:
הלכה ד׳
מִי שֶׁהָיָה עוֹסֵק בִּמְלָאכָה מַפְסִיק עַד שֶׁיִּקְרָא פָּרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כֻּלָּהּ. וְכֵן הָאֻמָּנִין בְּטֵלִין מִמְּלַאכְתָּן בְּפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה כְּדֵי שֶׁלֹּא תְּהֵא קְרִיאָתָן עַרְאַי, וְהַשְּׁאָר קוֹרֵא הוּא כְּדַרְכּוֹ וְעוֹסֵק בִּמְלַאכְתּוֹ. אֲפִלּוּ הָיָה עוֹמֵד בְּרֹאשׁ הָאִילָן אוֹ בְּרֹאשׁ הַכֹּתֶל קוֹרֵא בִּמְקוֹמוֹ וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ:
הלכה ה׳
הָיָה עוֹסֵק בְּתַלְמוּד תּוֹרָה וְהִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע פּוֹסֵק וְקוֹרֵא וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. הָיָה עוֹסֵק בְּצָרְכֵי רַבִּים לֹא יִפְסֹק אֶלָּא יִגְמֹר עִסְקֵיהֶן וְיִקְרָא אִם נִשְׁאָר עֵת לִקְרוֹת:
הלכה ו׳
הָיָה עוֹסֵק בַּאֲכִילָה אוֹ שֶׁהָיָה בַּמֶּרְחָץ אוֹ שֶׁהָיָה עוֹסֵק בְּתִסְפֹּרֶת אוֹ שֶׁהָיָה מְהַפֵּךְ בְּעוֹרוֹת אוֹ שֶׁהָיוּ עוֹסְקִין בַּדִּין גּוֹמֵר וְאַחַר כָּךְ קוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא יַעֲבֹר זְמַן קְרִיאָה וּפָסַק וְקָרָא הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח:
הלכה ז׳
מִי שֶׁיָּרַד לִטְבּל אִם יָכוֹל לַעֲלוֹת וּלְהִתְכַּסּוֹת קֹדֶם שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה יַעֲלֶה וְיִתְכַּסֶּה וְיִקְרָא. וְאִם הָיָה מִתְיָרֵא שֶׁמָּא תָּנֵץ הַחַמָּה קֹדֶם שֶׁיִּקְרָא יִתְכַּסֶּה בַּמַּיִם שֶׁהוּא עוֹמֵד בָּהֶן וְיִקְרָא. וְלֹא יִתְכַּסֶּה לֹא בַּמַּיִם הָרָעִים שֶׁרֵיחָן רַע וְלֹא בְּמֵי הַמִּשְׁרֶה וְלֹא בְּמַיִם צְלוּלִין מִפְּנֵי שֶׁעֶרְוָתוֹ נִרְאֵית בָּהֶן. אֲבָל מִתְכַּסֶּה הוּא בְּמַיִם עֲכוּרִין שֶׁאֵין רֵיחָן רַע וְקוֹרֵא בִּמְקוֹמוֹ:
הלכה ח׳
הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע לֹא יִרְמֹז בְּעֵינָיו וְלֹא יִקְרֹץ בִּשְׂפָתָיו וְלֹא יַרְאֶה בְּאֶצְבְּעוֹתָיו כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קְרִיאָתוֹ עַרְאַי. וְאִם עָשָׂה כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. וְצָרִיךְ לְהַשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ כְּשֶׁהוּא קוֹרֵא וְאִם לֹא הִשְׁמִיעַ לְאָזְנוֹ יָצָא. וְצָרִיךְ לְדַקְדֵּק בְּאוֹתִיּוֹתָיו וְאִם לֹא דִּקְדֵּק יָצָא:
הלכה ט׳
כֵּיצַד יְדַקְדֵּק. יִשְׁמֹר שֶׁלֹּא יַרְפֶּה הֶחָזָק וְלֹא יַחֲזִיק הֲרָפֶה וְלֹא יָנִיחַ הַנָּד וְלֹא יָנִיד הַנָּח. לְפִיכָךְ צָרִיךְ לִתֵּן רֶוַח בֵּין הַדְּבָקִים בֵּין כָּל שְׁתֵּי אוֹתִיּוֹת הַדּוֹמוֹת שֶׁאַחַת מֵהֶן סוֹף תֵּבָה וְהָאַחֶרֶת תְּחִלַּת תֵּבָה הַסְּמוּכָה לָהּ. כְּגוֹן בְּכָל לְבָבְךָ קוֹרֵא בְּכָל וְשׁוֹהֶה וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא לְבָבְךָ. וְכֵן וַאֲבַדְתֶּם מְהֵרָה. הַכָּנָף פְּתִיל. וְצָרִיךְ לְבָאֵר זַיִ״ן שֶׁל תִּזְכְּרוּ. וְצָרִיךְ לְהַאֲרִיךְ בְּדָלֶ״ת שֶׁל אֶחָד כְּדֵי שֶׁיַּמְלִיכֵהוּ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ וּבְאַרְבַּע רוּחוֹת. וְצָרִיךְ שֶׁלֹּא יַחְטֹף בַּחֵי״ת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא כְּאוֹמֵר אֵי חָד:
הלכה י׳
קוֹרֵא אָדָם אֶת שְׁמַע בְּכָל לָשׁוֹן שֶׁיִּהְיֶה מְבִינָהּ. וְהַקּוֹרֵא בְּכָל לָשׁוֹן צָרִיךְ לְהִזָּהֵר מִדִּבְרֵי שִׁבּוּשׁ שֶׁבְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן וּמְדַקְדֵּק בְּאוֹתוֹ הַלָּשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁמְּדַקְדֵּק בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ:
הלכה י״א
הַקּוֹרֵא לְמַפְרֵעַ לֹא יָצָא. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּסֵדֶר הַפְּסוּקִים אֲבָל אִם הִקְדִּים פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ רַשַּׁאי אֲנִי אוֹמֵר שֶׁיָּצָא לְפִי שֶׁאֵינָהּ סְמוּכָה לָהּ בַּתּוֹרָה. קָרָא פָּסוּק וְחָזַר וּקְרָאוֹ פַּעַם שְׁנִיָּה הֲרֵי זֶה מְגֻנֶּה. קָרָא מִלָּה אַחַת וּכְפָלָהּ כְּגוֹן שֶׁקָּרָא שְׁמַע שְׁמַע מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ:
הלכה י״ב
קְרָאָהּ סֵרוּגִין יָצָא. אֲפִלּוּ שָׁהָה בֵּין סֵרוּג לְסֵרוּג כְּדֵי לִגְמֹר אֶת כֻּלָּהּ יָצָא. וְהוּא שֶׁיִּקְרָא עַל הַסֵּדֶר. קְרָאָהּ מִתְנַמְנֵם וְהוּא מִי שֶׁאֵינוֹ עֵר וְלֹא נִרְדָּם בְּשֵׁנָה יָצָא. וּבִלְבַד שֶׁיִּהְיֶה עֵר בְּפָסוּק רִאשׁוֹן:
הלכה י״ג
סָפֵק קָרָא קְרִיאַת שְׁמַע סָפֵק לֹא קָרָא חוֹזֵר וְקוֹרֵא וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. אֲבָל אִם יָדַע שֶׁקָּרָא וְנִסְתַּפֵּק לוֹ אִם בֵּרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ אוֹ לֹא בֵּרֵךְ אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ. קָרָא וְטָעָה יַחֲזֹר לַמָּקוֹם שֶׁטָּעָה. נֶעֱלַם מִמֶּנּוּ בֵּין פָּרָשָׁה לְפָרָשָׁה וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אֵי זוֹ פָּרָשָׁה הִשְׁלִים וְאֵי זוֹ צָרִיךְ לְהַתְחִיל חוֹזֵר לְפָרָשָׁה רִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא (דברים ו ה) ״וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ׳‎ אֱלֹהֶיךָ״ וְגוֹ׳‎:
הלכה י״ד
טָעָה בְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן פָּסַק חוֹזֵר לְרֹאשׁ הַפֶּרֶק. הָיָה קוֹרֵא וּכְתַבְתָּם וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אִם הוּא בְּוּכְתַבְתָּם שֶׁל שְׁמַע אוֹ בְּוּכְתַבְתָּם שֶׁבִּוְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ חוֹזֵר לְוּכְתַבְתָּם שֶׁל שְׁמַע. וְאִם נִסְתַּפֵּק לוֹ אַחַר שֶׁקָּרָא לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם אֵינוֹ חוֹזֵר שֶׁעַל הֶרְגֵּל לְשׁוֹנוֹ הוּא הוֹלֵךְ:
הלכה ט״ו
הָיָה קוֹרֵא וּפָגַע בַּאֲחֵרִים אוֹ פָּגְעוּ בּוֹ אֲחֵרִים. אִם הָיָה בֵּין פֶּרֶק לְפֶרֶק פּוֹסֵק וּמַתְחִיל וְשׁוֹאֵל שְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ כְּגוֹן שֶׁפָּגַע בְּאָבִיו אוֹ רַבּוֹ אוֹ מִי שֶׁהוּא גָּדוֹל מִמֶּנּוּ בְּחָכְמָה. וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם שֶׁנָּתַן לוֹ שָׁלוֹם:
הלכה ט״ז
הָיָה קוֹרֵא בְּאֶמְצַע הַפָּרָשָׁה אֵינוֹ פּוֹסֵק וּמַתְחִיל לִשְׁאל אֶלָּא בִּשְׁלוֹם מִי שֶׁהוּא מִתְיָרֵא מִמֶּנּוּ כְּגוֹן מֶלֶךְ אוֹ אַנָּס וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. אֲבָל מִי שֶׁהוּא חַיָּב בִּכְבוֹדוֹ כְּגוֹן אָבִיו אוֹ רַבּוֹ אִם נָתַן לוֹ שָׁלוֹם תְּחִלָּה פּוֹסֵק וּמֵשִׁיב לוֹ שָׁלוֹם:
הלכה י״ז
וְאֵלּוּ הֵן בֵּין הַפְּרָקִים. בֵּין בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה. בֵּין שְׁנִיָּה לִשְׁמַע. בֵּין שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ. בֵּין וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר. בֵּין הַפְּרָקִים הָאֵלּוּ שׁוֹאֵל מִפְּנֵי הַכָּבוֹד וּמֵשִׁיב שָׁלוֹם לְכָל אָדָם. אֲבָל בֵּין וַיֹּאמֶר לֶאֱמֶת וְיַצִּיב הֲרֵי זֶה כְּאֶמְצַע הַפֶּרֶק וְלֹא יַפְסִיק אֶלָּא לִשְׁאל מִפְּנֵי הַיִּרְאָה וּלְהָשִׁיב מִפְּנֵי הַכָּבוֹד:

כסף משנה · הלכות קריאת שמע פרק ב׳

נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות קריאת שמע פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות קריאת שמע פרק ב׳

א׳
הקורא כו' בפסוק ראשון כו' והשאר כו'. עיין בכ"מ מה שהקשה על רבינו הא אפילו למאי דהוי ס"ד למ"ד א"צ כוונה קורא להגיה לא יצא וכ"ש לדידן ע"ש מ"ש והיא הנותנת וקצת דוחק. ולי נראה דרבינו הכי מפרש גם להס"ד בשאר אפילו קורא להגיה ג"כ יצא דהנה דעת רבינו בהא דתני בברייתא שמע ישראל וגו' צריך כוונת הלב דברי ר"מ הך צריך פירושו דלא יצא אפילו בדיעבד ואין כן דעת הרשב"א בחידושו אלא פירושו דצריך היינו לכתחילה ורבינו דחק ליה לפרש דלא כהרשב"א משום דלשון הברייתא משמע הכי כיון דדריש להו מקראי. והנה הרשב"א הקשה בחידושיו מאי קשיא לתלמודא ש"מ מצות צ"כ דילמא מיירי מתני' בפסוק ראשון ולכ"ע צריך כוונה ותי' בדוחק ע"ש והר"ם ז"ל היה מפרש דס"ד דתלמודא כיון דלא ידע מהברייתא דר"מ ורבנן הגם דמצד הסברא פסוק ראשון ודאי דצריך כוונת הלב דהיא עיקר קבלת מלכות שמים אבל היה ס"ל דבדיעבד יצא וכמו דס"ל להרשב"א לפי האמת ומעתה שפיר קא קשיא ליה הא במתני' קתני אם כיון לבו יצא דמשמע מינה אם לא כיון לבו א"י אפילו בדיעבד ושפיר קאמר ש"מ מצות צ"כ דאל"כ אלא דבשאר מצות א"צ כוונה א"כ די לנו לומר בק"ש דלכתחילה בעי' מיהת כוונה אבל לא לעכב בדיעבד והגמרא משני דמש"ה קתני במתניתין לשון יצא דאיירי בקורא להגיה משא"כ אם קורא בתורה כדרכו באמת יצא בדיעבד וכ"ז בפסוק ראשון ובשאר אפילו להגיה יוצא בדיעבד דמזה לא איירי מתניתין אבל להמסקנא דידעו מברייתא דסובר הר"מ דפשטא דלישנא משמע אפילו בדיעבד כמ"ש וא"כ שפיר פירש רבינו דבפסוק ראשון אפילו בקורא בתורה כדרכו ג"כ לא יצא בדיעבד אבל בשאר אפילו קורא להגיה יצא כמו להס"ד וזה הפירוש נראה לי ברור בס"ד:
ב׳
בין רוכבין כו'. הכ"מ לא הראה לנו מקומו ונראה דלמד רבינו מהא דתניא בתוספתא והובא בגמרא ברכות דף ל' ת"ר היה רוכב על גבי החמור והגיע זמן תפלה כו' רבי אומר ב"כ וב"כ יושב במקומו ויתפלל ואם בתפלה מקילין כ"ש בק"ש: בד"ה ואסור לקרות ק"ש כו'. סובר רבינו דמלת פרקדן סובל ב' פירושים על פניו ועל גבו וכן פירש בחידושי הרשב"א ורש"י שפירש שוכב על גבו ופניו למעלה עיין בסנהדרין דף מ"ה ע"א נהפך על לבו הופכו על מתניו פירש"י שהשוכב על פרקדן מגונה יותר א"כ דברי רש"י סותרין אהדדי ופני משה חילק בין אפרקיד ובין פרקדן ועיין בשו"ת שבות יעקב חלק שני ואפשר דגם רש"י כדעת רבינו ס"ל דמלת פרקדן סובל ב' פירושים אלא דסובר רש"י דאיסור קריאת שמע אינו אלא בשוכב על גבו:
ג׳
והשאר קורא והוא מהלך. לכאורה שפת יתר הוא גם בתוספות דף י"ג ע"ב ד"ה על לבבך וכו' סיימו וכשיגיע לואהבת ילך לדרכו. ונראה דקמ"ל דל"ת הגם דמצד הדין א"צ לעמוד רק בפסוק ראשון מכל מקום לכתחילה הו"א דיעמוד עכ"פ עד על לבבך כמו שכתב הרא"ש משום שלא יהיה נראה כקורא עראי קמ"ל דליתא אלא דרשאי לילך לדרכו כנ"ל דלא כב"ח באו"ח סימן ס"ג שלמד ממה שסיים הרמב"ם והשאר דבא ללמדנו דמכאן ואילך אינו רשאי לעמוד דנראה כעושה כב"ש ולא נהירא:
ד׳
עיין בתוספות דף ט"ז ע"א ד"ה הא שחולק על הרמב"ם:
ו׳
בהשגת הראב"ד ורמיזא נמי במס' ברכות. היינו הא דתנן במתניתין דף ט"ז האומנין קורין בראש האילן כו' ופי' כשהן עסוקים במלאכתן והגיע זמן קריאת שמע קורין מיד כמו שפירש"י משמע אפילו ביש שהות מפסיקין:
ח׳
עיין בכ"מ מ"ש בשם הר"ר מנוח כו' לא שיקרא בלבו. פירוש דאם קרא בלבו לבד ולא הוציא בשפתיו הוי הרהור בעלמא ואנן קיימ"ל בדאורייתא הרהור לאו כד"ד כמו שכתב הרז"ה בסוגיא דהרהור כד"ד לדחות מי שרוצה לדמות פלוגתא דהרהור כד"ד לפלוגתא דר' יוסי ור"י אם לא השמיע לאזנו ע"ש, ובזה מתורץ דבירושלמי בפ"ב מקשה על הא דאמרינן הלכה כדברי שניהם להקל אמאי צ"ל הלכה דהא סתם לן תנא להקל מביאו בחידושי רשב"א ונראה דתלמודא דידן לא חש לקושיא זו דסד"א כיון דאנן קיי"ל הרהור לאו כד"ד א"כ אם לא השמיע לאזניו לא יצא קמ"ל כחילוקו של הרז"ה. כתב בכנה"ג א"ח סימן ס"ב וז"ל השומע ק"ש ולא קרא יצא י"ח הרא"ם ח"א סימן ע"א ובסימן מ"ב כתב בשם הר"ם אלשקר ז"ל שלא יצא ועיין בהשגת הראב"ד על בעל המאור בפ' הי' קורא הובא בס' תמים דעים סימן ר"ט וריא"ז כתב שאפילו הרהר בלבו יצא ע"כ:
י״א
הקורא כו' בסדר הפסוקים. המעיין ברש"י דף י"ג ע"א ד"ה מדברים כו' פירש ולא למפרע כגון ובשעריך ביתך מזוזת דהיינו תיבות למפרע אבל הפסוקים לית לן בה. ונראה דע"כ לא כתב רש"י זאת אלא אליבא דרבי דדרש והיו בהווייתן יהיו ולמפרע נפקא ליה מן ה' דהדברים ודי לנו לאוקמי קרא על התיבות שיקרא התיבות כסדרן מיהת אבל רבנן דדרשי והיו שלא יקרא למפרע דמשמע והיו הדברים הכתובים. בפרשה לקרותן כסדרן מודה רש"י לדינא דגם הפסוקים לא יקרא למפרע כדעת הרמב"ם וע"כ מוכח לומר כן דלמה נטר רש"י לפרש מלת למפרע אליבא דרבי ולא פירש מקודם בהא דאמרו רבנן והיו שלא יקרא למפרע א"ו כמ"ש: קרא כו' משתקין אותו. ועיין בכ"מ מ"ש מה שאומרים בסליחות ב"פ שמע ישראל יש ללמדם שלא יאמרו וכן כתב בש"ע סימן ס"ב סעיף י"א וכתב המג"א אות ט' והב"ח כתב כיון שכל הקהל אומרים אותו ליכא קפידא ואשתמיטתי' גמרא פ"ד דסוכה שהיו אומרים אנו ליה וליה עינינו ופריך בגמרא והאמרינן האומר שמע שמע משתקין אותו והתם כולם היו אומרים אע"כ כו' ע"ש. ולי נראה דיפה כיון הב"ח דכתב זאת לשיטת הרי"ף והרמב"ם דבקרא הפסוקים לא הוי אלא מגונה ועיקר סברת מגונה היינו שנראה כמתלוצץ ויפה עולה סברת הב"ח דבצבור לא שייך מתלוצץ אבל מודה הב"ח באומר מלה מלה וכפלה דמשתקין היינו דהוי איסורא א"כ אין לחלק בין ציבור ליחיד ושם דמקשה הגמרא מן מלה מלה דמשתקין מקשה שפיר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות קריאת שמע פרק ב׳

ג׳
עיין מ"ש מרן בכ"מ אחר שכתב לשון הרי"ף וכ"כ הרא"ש ז"ל. הרי דהשוום לשלושה. וז"ל הרא"ש, והראב"ד כתב וכו' והא דלא בעי עמידה בכל הפרשה משום דפסוק דבתריה כתיב ובלכתך בדרך אלמא דקורא במהלך עכ"ל. ודבריו שגבו מני דאי מקרא דובלכתך בדרך מוכח דקורא במהלך הא לא קאי לקרא גופיה דוקא אלא לכולה פרשה קאי וא"כ יהלך בה ולא יצריך כונה כי גזרת הכתוב היא. איך שיהיה מדכתב הרא"ש באחרונה דעת הראב"ד נראה דס"ל כוותיה וכדכתב בב"י סי' ס"ג לדעת הרא"ש ונמצא דבריו סתרי אהדדי ועיין בב"ח.
ד׳
מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק וכו'. והקשה בלח"מ ז"ל דלמה לא מחלק רבינו בין עושין בשכרן לעושין בסעודתן כמו בהלכות תפלה ומדסתם משמע דאיירי בעושין בשכרן וא"כ אמאי מברכין הברכות דהוי דרבנן, ותירץ דשאני התם דעיקר ק"ש הוי דאורייתא וכו' יעו"ש. ולעיקר הקושיא תי' הרב יד אהרן סי' ס"ג דאין לומר כמ"ש הלח"מ דמסתמא איירי בעושין בשכרן דהרי בהל' תפלה חלקו וכו'. ולא ידענא מאי קאמר דהיא הנותנת דמדלא חילק סתמא עושין בשכרן משמע. עוד כתב היד אהרן נר"ו שם דלכאורה וכו' והתם בהל' ברכות איירי באינו עוסק במלאכה וכו' אבל זה אי אפשר וכו'. וגם בזה לא ידענא מאי קאמר דאי איירי שם באינו עוסק במלאכתו יעסוק במלאכתו ויברך כמו הכא ומה הפרש יש ביניהם ולמה כאן אמרינן יעסוק ויברך ברכות דרבנן ושם לא יברך ברכות דרבנן ולא יעסוק בהם. ברם מה שתירץ לקושיית הלח"מ הוא אמת ויציב וכיונתי לדעתו. ועיין בס' לחם יהודה ז"ל מ"ש על דברי הלח"מ ודבריו תמוהים. וראיתי להפר"ח סי' ס"ג כתב וז"ל מדברי הר"מ פ"ב דלא חילק באומנים בעושין בשכרן לעושין בסעודתן משמע דעכ"פ מברכין לפניה ולאחריה ומשמע דבברכות דרבנן עוסק במלאכתו וקורא ולא משמע הכי בפרק היה קורא גבי פועלים וכו'. ולא ידעתי אמאי לא הביא מרבינו עצמו שכתב דהפועלים לא יברכו המוציא. ואם איתא דעוסק במלאכתו וקורא הברכה יעסוק ויברך אלא ודאי בדרבנן לא יעסוק וק"ל.
ה׳
היה עוסק בצרכי רבים וכו'. וכתב מרן נראה לי שלמד כן מדאקשינן בש"ס אהא דתנן מפסיק וכו' עד נראה דסובר דהירושלמי איירי לענין תפלה וכו' זה תוכן דבריו. ולענ"ד י"ל דס"ל לרבינו דהירושלמי איירי לענין ק"ש ג"כ אלא דהירושלמי רוח אחרת אתו דס"ל דעוסק בדברי תורה אינו פוסק לק"ש הביאו בעל המאור בשבת בסוגיין וגם התוס' במו"ק דף ט' גבי מאי דדריש התם וכל חפציך לא ישוו בה יעו"ש, נמצא דלהירושמי שוין עוסק בדברי תורה עם עוסק בצרכי צבור ואינו פוסק ולכן השוום ברם רבינו ז"ל פסק כש"ס דילן דאמרו בפירוש העוסק בד"ת פוסק וקורא ברם בתפלה הש"ס דידן נקט כלשון הירושלמי עוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת ואינו פוסק לתפלה. ובדברי הירושלמי אלו תמה הראנ"ח ז"ל סדר צו וז"ל אלא שלפ"ז יקשה ממה שסובר בש"ס פ' במה מדליקין על רשב"י ובנו דטשו למערה בעידן צלותא לבשי ומצלי וכו' והא רשב"י וחבריו פטורים מתפלה, והתוס' נתעוררו על זה ותירצו דקאי לק"ש, והנה זה יכוון לתלמוד דידן דרשב"י וחבריו פוסקים לק"ש ברם להירושלמי דאינו פוסק מה יענו זה תוכן דבריו. ולענ"ד י"ל דהירושלמי ס"ל דמ"ש בעידן צלותא לבשי ומצלי אינו ר"ל כד מטי עידן צלותא דודאי לית להו עידן ועידנין דכל זמן פטורים אלא הכונה דודאי דבאותם (ב') [שנים] שהיו במערה לא יבצר מלהפסיק תלמודם ואז היא עידן צלותא ועד כאן לא אמרן דפטורים אלא כשבאים להפסיק לכתחילה כדי ללמוד ברם אם בלאו הכי פסקו לאיזה סיבה לא מצינו שיתחילו ללמוד ולא ליצלו כיון דכל העולם עסוקים בה והוו מצלי וזהו שאמרו בעידן צלותא ר"ל בעידנא דהוו מצלי הוו לבשי לא כן כשהיו עסוקים בתורה דלא הוו לבשי. ומ"ש התוס' מהש"ס דאמר כד מטי עידן צלותא אינו לשון הש"ס אלא לשון דידהו למה שהבינו הם כפשט לשון הש"ס דבעידן ר"ל כד אתי זמן תפלה. וסימנין מצאתי לחילוק זה ממאי דאמרינן בסוף ר"ה שאני רב יהודה דמשלושים לשלושים הוה מצלי ופי' רש"י שהיה מחזר הש"ס בכל שלושים, ואין ספק שתורתו אומנותו ומשו"ה לא היה פוסק ובסוף כל שלושים הוה מצלי כיון שלא התחיל. והלח"מ ז"ל ג"כ הסכים דעתו לדברי מרן אלו שבכ"מ, שאז לא היה לו ספר כ"מ, שכתב דלמד כן מההיא דעיבור שנה אלא שכתב אבל אין זה מספיק דדילמא שאני התם מטעם דלא יתקלקלו המועדות אבל שאר צרכי רבים מנין, וע"ז תירץ וז"ל ונראה דלמד כן מטעם דכל עוסק במצוה פטור מן המצוה עכ"ל. פי' ונמצא דלאו דוקא עיבור שנה ונקטיה משום מעשה שהיה. ובדברי מרן ב"י אין להקשות דידיה אדידיה דכאן כתב דהך ירושלמי מפרש לה הרמב"ם [אף] לק"ש ובסי' צ"ג על מ"ש בטור או"ח וי"מ וכו' כדי להתפלל כתב כן נראה מדברי הרמב"ם וכו', דמ"ש שם בהל' תפלה לאו לאפוקי ק"ש אתא אלא כלפי מ"ש הטור דפירוש הירושלמי הוא לענין לעמוד מתוכו להתפלל וע"ז כתב וי"מ וכו' כתב הוא וכן נראה מדברי הרמב"ם דמפרשה לענין הפסקה, והביא ההיא דפ"ו מהל' תפלה שהוא ברור הנראה אליו ברם ס"ל דגם לק"ש מפרשו אלא דאין עסק לו בזה כאן.
ו׳
היה עוסק באכילה וכו'. עיין מ"ש מרן וסיים וז"ל ואי קשיא דההיא דשבת דאין מפסיקין לתפלה וכו' עד סוף הלשון ותהי בה החכם בני יצחק יצ"ו דא"כ דתחילה דמתני' דקתני ואם התחילו אין מפסיקין איירי בין בק"ש בין בתפלה ובדאיכא שהות ביום וסיפא דקתני מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה איירי בדברי תורה א"כ מאי מקשה הש"ס מהך מתני' דקתני מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה לברייתא דקתני כשם שאין מפסיקין לתפלה כך אין מפסיקין לק"ש והוצרך לאוקמי הברייתא בעיבור שנה ומאי קושיא הא מתני' דקתני דמפסיקין לק"ש הוא דוקא בד"ת אבל בשאר דברים שוה לתפלה והברייתא לא איירי בד"ת. ועיין מ"ש הלח"מ בדברי רבינו ותוכן דבריו הוא דיוצא מהש"ס מכח קושיית התוס' ז"ל דבדאורייתא מצוה להפסיק אף דאיכא שהות הגם דאינו מן הדין ודרבנן דוקא היכא דליכא שהות מפסיקין הא איכא שהות אין מפסיקין כלומר אפי' מצוה לא הוי וכו'. ולא יכולתי להלום דבריו דהא מאי דקשיא ליה לדברי מרן דאם כדבריו הו"ל לחלק בין התחיל קודם דמטא זימניה דהיינו זמן חיוביה להתחיל אח"כ גם לו קשה דלדידיה קאמר דבפ"ו מהל' תפלה סתם ולא חילק בין איכא שהות לליכא, ואי סמך שם על מ"ש יגמור ואח"כ יתפלל גם לדרך מרן נימא סמך על מ"ש והגיע זמן ק"ש מכלל דהתחיל בהיתר ויש לחלק.
ז׳
מי שירד לטבול וכו'. והקשה הלח"מ לדעת רבינו חננאל דפי' גומרים הוא קוראין על דרך גמרא גמור וכו' איך יתיישב לו הך מתני' דאוקמוה בש"ס כותיקין. וכן הקשה (הלחם חמודות) [במעדני יו"ט] פ"א ותירץ וז"ל אי נמי י"ל דר"ח לא גריס ולקרות וכן בתוס' יומא דף ל"ז כתבו המשנה ולא כתבו ולקרות (וכו'). ברם לא ניתן ליאמר דא"כ היאך מכריחין מהך מתניתין דהקריאה היא עם הנץ החמה דהיינו הגמר יעו"ש. ואולי י"ל דממשמעות הוא דנראה לו הכי ואה"נ דיש לדחות דאי לא תימא הכי עיקר הסיוע דלגו הא ודאי תימה. אמנם מ"ש עליו הרב יד אהרן נר"ו לגירסא זו דא"כ מאי מקשה בש"ס וכו' לא ידענא מאי קאמר דאי איתא דיכול לקרות כר' יהושע עד שלש שעות אמאי יתכסה ויקרא יעלה ויקרא דעוד היום גדול. ומה שהמציא גירסא מדנפשיה אין כח בידינו להמציא גירסא חדשה אא"כ מצאנוה בספר האחד.
ח׳
הקורא ק"ש לא ירמוז וכו'. וכתב מרן ז"ל ופשיטא דלא אמרינן אלא לכתחילה אבל ידי חובה מיהא יוצא עכ"ל. והיינו ממ"ש עליו הכתוב אומר ולא אותי קראת יעקב כלומר שהוא תלונה ולא שלא יצא ידי חובה עיי"ש משם הר"ר מנוח, אי נמי בפרק שני איסור הוא דליכא אבל מגונה הוא עכ"ל. כצ"ל והוא ברור, ומדברי רבינו אלו מפורש יוצא למ"ש בתוך דבריו וז"ל מי שהיה עוסק במלאכה מפסיק עד שיקרא פרק ראשון וכו' היינו לכתחילה אבל בדיעבד יצא דהא מדין דלא ירמוז אנו למדין זה. ואף שלא כתב ואי קרא יצא אין קפידא בזה דאדרבא מדלא כתב ואי קרא לא יצא דומיא דכתב ריש פ"ב הקורא את שמע וכו' יעו"ש למדינן דאי קרא יצא וזה פשוט.
י״ב
קראה מתנמנם וכו'. ויש לדקדק דכיון דכתבי האי דינא מה צורך למ"ש הל' ג' היה ישן מצערין אותו עד שקרא פס' ראשון מכאן ואילך אין מצערין אותו דהא הכל אחד, ומה גם דבלשון דהל' ג' איכא למיטעי ביה. ונראה לומר דכה"ג קמ"ל דלא תימא דאי יצא בקראה מתנמנם היינו בדיעבד אם כבר קראה ברם לכתחילה דלא מצערינן ליה היכא כתיבה קמ"ל דלא מצערינן ליה וק"ל. וראיתי להרב ראשון לציון בחי' ברכות דף ג' ע"ד שחלק על מרן ושלט בעצמו דלא כמרן אלא דמ"ש רבינו דלא מצערינן ליה היינו אפילו אינו קורא כלל חוץ מפס' ראשון אלא דאי נעור אח"כ חייב לקראה ומ"ש לקמן דאי קראה מתנמנם יצא היינו דאין צריך לקרות אח"כ יעו"ש. ודבריו תמוהים טובא וכי דבר שמחוייב בה אמרינן דלא מצערינן ליה הא אם לא יעור משנתו איך יאבד המצוה אלא מעתה אי חזינן לאדם דמאבד מצוה מפני השינה שבקינן ליה ובשלמא אי אפילו יהיה נעור נפטר כמ"ש מרן מטעם דהרי הוא קורא אלא דמתנמנם ניחא דלא מצערינן ליה דיצא ידי חובה בפסוק ראשון דכיון שהיה ער והשאר קראה מתנמנם ולא מאבד מצוה מכל וכל ברם לדעת הרב הנזכר אתמהא.
י״ג
נעלם ממנו וכו' חוזר לפרשה ראשונה שהיא ואהבת. ועיין למרן מה שנדחק לפי דברי רבינו באומרו דעד ואהבת הוי פרשה ראשונה. ועיין בהרב ראשון לציון על דברי מרן. ועיין להלח"מ מ"ש לקושיין ותוכן דבריו דכיון דפרשה ראשונה בעי כונה דלא ליהוי כעראי וזה אינו זוכר איזו השלים נמצא שלא כיון לבו לכן יחזור לפרשה ראשונה, והקשה עליו הרב הנזכר דאי מהאי טעמא נגע בה א"צ לחזור אלא לכתחילה צריך ליזהר. ולענ"ד י"ל דעד כאן לא אמרינן דלא יחזור אלא כשקרא כל הק"ש בשלימות דאז לא מטרחינן ליה לחזור ברם כשיש לו לקרוא הפרשיות אחרות ובידוע דלא כיון בראשונה יחזור ויקרא מתחילת ק"ש והיא סברא נכונה וכלכתחילה דמי. ברם מ"ש הלח"מ מהרשב"א אחר נשיקת ידיו ורגליו תמהני עליו היכן ראה בהרשב"א כן לא כתב אלא דפס' ראשון בעי כוונה מדאורייתא אבל פרשה ראשונה לא כתב כלום והיה לו להביא לרבינו והרא"ש דכתבו כן בפירוש דפרשה ראשונה צריך לכוון דלא ליחזי כעראי. גם מ"ש למה שאין מתחיל פסוק שמע הוא דוחק גדול. ולדידי לק"מ דלפי דבריו החזרת פרשה ראשונה מואהבת היינו משום שלא כיון ופסוק אחד מאחר שכיוון מה צורך לחזור דכיון שיודע שקרא כדינו אין צריך לחזור ובהא איירי רבינו והיינו טעמא דזוכר מפסוק אחד יותר מכח שמוזהר לקבל עליו עול מלכות שמים יהיב דעתיה, דאין לומר דס"ל להלח"מ דגם מפסוק ראשון אינו זוכר דא"כ חייב לחזור ולא יצא.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות קריאת שמע פרק ב׳

א׳
הקורא את שמע ולא כיון בפסוק ראשון לא יצא דכתיב שמע וכתיב הסכת ושמע כדלעיל. כל אדם קוראים כדרכם בין עומדים בין מהלכין בין שוכבים בין רוכבים על גבי בהמה דכתיב בשבתך בביתך ובלכתך בדרך בשכבך ובקומך דמשמע כל אדם קורין כדרכם בין בקימה בין בשכיבה בין בישיבה בין בהליכה. ישן מצערין אותו בפסוק ראשון דצריך כוונה כדאמר.
ד׳
היה עוסק בתלמוד תורה והגיע זמן המקרא פוסק וקורא דזמנה דאוריתא דכתיב בשכבך ובקומך. היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק אלא יגמור עסקיהן ואח"כ יקרא אם נשאר עת לקרות דבלכתך בדרך כתיב דהיינו לכת דידך דהוי רשות אבל דמצוה שהיא עוברת כגון צרכי רבים לא יפסוק לקרות וממילא משמע דרשה דלעיל דקורים כדרכם שנאמר בלכתך וכו' לבית הלל. היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהיה עוסק בתספורת או מהפך בעורות או שהיה עוסק בדין גומר ואח"כ קורא דאע"ג דבעוסק בתורה פוסק מיד כשהגיע זמן קרית שמע היינו משום דמיד אחר קריאתה יכול לחזור לתלמוד תורה אבל הכא דצריך לגמור המלאכה או מה שהתחיל לעשות ואולי שלא ימצא גומרה ואח"כ קורא ואם בידוע שאינו גומר עד שיעבור זמן קרית שמע פוסק מיד משום דהוי זמנה מדאוריתא כדלעיל.
ח׳
ואם לא השמיע לאזנו יצא דכתיב אשר אנכי מצוך היום על לבבך ואחר כוונת הלב הן הן הדברים אפילו שלא השמיעם לאזנו וצריך שידקדק באותיותיה דכתיב ולמדתם שיהא לימודך תם שיתן ריוח בין הדבקים ונראה דהוי אסמכתא בעלמא ואם לא דקדק יצא.
י׳
קורא אדם את שמע בכל לשון שהוא מבינה דאמר קרא שמע בכל לשון שאתה שומע. הקורא למפרע לא יצא דכתיב והיו הדברים וגו' ודרשי' בהויתן יהא. קרא פסוק ראשון והוא מתנמנם לא יצא דבעי כוונת הלב כדלעיל.
י״ג
ספק קרא קרית שמע ספק לא קרא צריך לחזור ולקרות משום דהוי דאוריתא וספקא דאוריתא לחומרא.
ט״ו
בקרית שמע אפילו באמצע הפרק שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד דכתיב ודברת בם ודרשי' בם אתה שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד ולא בתפלה ונראה דבפסוק אחד אינו פוסק אפילו מפני היראה והכבוד דהאי דרשא דדברת בם גו' דהויא אסמכתא בעלמא וכדאמר בין אלהיכם לאמת לא יפסיק (אפילו) כדין אמצע הפרק ולא גרע פסוק ראשון דהוי מדאוריתא מאלהיכם אמת:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות קריאת שמע פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות קריאת שמע פרק ב׳

ב׳
בין רוכבין ע"ג בהמה. ע' הקובץ מד' התוספתא בתפלה. ויש לחלק דבק"ש לא הקילו דבשעה קלה יכול לכוון. וע' ברכות ל' א'. אבל מקור טהור מהא דרוכב כמהלך בקדושין ל"ג ב'. ועמ"ש הגר"א ז"ל בא"ח ס"י ס"ג סק"ב:
ה׳
היה עוסק בצרכי רבים. עי' כ"מ וא"צ לזה שהוא תלמוד ערוך בתוספתא פ"א דברכות בר"ע וראב"ע שהיו עסוקים בצרכי ציבור. אך בירושלמי פ"א ה"ה הגירסא והיו עסוקים במצות. וע' באורי הגר"א ז"ל סי' ע' סק"י. (בכ"מ. כי תניא ההיא בעיבור השנה כצ"ל):
ז׳
ואם הי' מתיירא כו' יתכסה במים ויקרא. מדין זה ראי' למש"כ אאמו"ר הגז"ל בהא דהקורא ק"ש בלא תפילין דאינו אסור רק כשאינו מניח כלל. וע' ברכות (מ"ז:) ור"ה (י"ז.) ותוס' שם. אבל במי שעתיד להניחן בו ביום. אין איסור כלל לקרותה כשרואה שעובר זמן ק"ש ואין בידו תפילין. וראיה לדבר יגיד עליו ריעו. בברכות י"ד ב'. א' שם ר"י הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו הקריב עולה בלא מנחה וזבח בלא נסכים. והכוונה דקיי"ל מקריב אדם זבחו היום ונסכיו מכאן ולאחר עשרה ימים. כמ"ש בזבחים מ"ד א' וכ"מ. ואפילו לכתחילה הוא כן. ושפת"י. ומוכרח הוא כן. מהך דהכא. דאל"כ איך יצוייר שיקרא ק"ש בעודו במים וכי יניח תפילין שמה ע"ל פ"ד מתפילין הכ"ג. ודו"ל דמיירי בשבת ויו"ט דלאו ז"ת היא. א"ו כדברי אאמו"ר ז"ל. שו"מ אח"ז באא"ז הלבו"ש ז"ל. שכ"כ להדיא בא"ח סנ"ח ס"ב עש"ה. וחידוש שלא הועתק באחרונים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות קריאת שמע פרק ב׳

ח׳
וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא. וכתב הכ"מ שכתב הרב מנוח להשמיע לאזנו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו עכ"ל. משמע דקאי אמ"ש רבינו דצריך להשמיע לאזנו פי' לכתחילה ואהא קאמר דהיינו שיחתוך קריאתו בשפתיו לא שיקרא בלבו. מיהו אם עבר ולא השמיע לאזנו היינו נמי שלא חתך קריאתו בשפתיו אלא שהרהר בלבו יצא בדיעבד. וכן יש ללמוד מדברי הב"י שכתב בטור או"ח סי' קפ"ה דרבינו פסק כרבינא דאמר בפרק מי שמתו (ברכות דף כ') הרהור כדיבור דמי. וא"כ מוכח דגבי ק"ש נמי סבר רבינו כן שהרי רבינא קאי התם אמתניתין דבעל קרי מהרהר דאיירי בק"ש. אך קשה דא"כ אמאי לא כתב רבינו כאן בפירוש הך רבותא ומדכתב אם לא השמיע לאזנו יצא משמע דמ"מ הוציא בשפתיו דאי איתא דסגי בלב הו"ל לומר בכאן כלשונו שכתב בפ"א דברכות דין ז' גבי ברכות אם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו ובין שברך בלבו. ודוחק לומר שסמך כאן אמ"ש שם דהא יש לחלק בין ק"ש לשאר ברכות דבהו לא כתיב דיבור אלא בק"ש דכתיב בה דיבור אפשר דמשו"ה אין הרהור בכלל. וכ"כ באמת השאגת אריה בסי' ו' ובסי' כ"ד שכך הוא דעת רבינו וביאר דפסק כרב חסדא דאמר בפ' מי שמתו הרהור לאו כדיבור דמי וס"ל דרב חסדא לא פליג אדרבינא אלא בק"ש מהאי טעמא דאמרן דכתיב בה דיבור אבל בשאר ברכות מודה דבהו הרהור כדיבור דמי. ועיי"ש שהביא ראיה לזה ממ"ש רבינו בפכ"ד מהלכות שבת דאסור לאדם שידבר בחפיציו בשבת שנאמר אם תשיב משבת רגליך וגו' ודבר דבר דיבור אסור הרהור מותר אלמא דהרהור לאו בכלל דבור דקרא. ולדידי ראיה זו אינה מכרחת לכאן דאיכא למימר דשאני ההיא דשבת דהתם כתיב ב' פעמים דבור וכן פירש הרי"ף בעין יעקב בפרק ואלו קשרים דמדכתיב ב' פעמים דבור הוא דממעט הרהור. וא"כ גבי ק"ש דלא כתיב רק פעם אחת דבור אפשר דלא ממעטין הרהור. ונראה דזו היתה דעת ריא"ז דגבי ק"ש פסק כרבינא דהרהור כדבור ובשבת פסק דהרהור מותר. ותמה עליו בשאגת אריה דדבריו סותרים זה את זה. אמנם לפי מ"ש נסתלקה התמיה ואין בדבריו סתירה כלל וזה ברור בדעת ריא"ז. ומ"מ דעת רבינו נראה כדברי הש"א דכל היכא דכתיב דיבור ממעט הרהור. וכן יש להוכיח מסוגיא דשבת פרק שואל (שבת דף ק"נ) דאף היכא דכתיב פעם אחת דיבור הרהור מותר עיי"ש וכ"כ האחרונים באו"ח. וכן יש ללמוד מדקדוק לשון רבינו לקמן בפ"ג דין ט"ז דגבי ערוה לא כתב רק דאסור לקרות כנגדה אבל לא כתב דאסור להרהר בד"ת כנגדה כמ"ש גבי בית הכסא ומרחץ בדין ד' ש"מ כדאמרן. וא"כ מזה נמי יש ללמוד בק"ו דאם ממעט הרהור מדבור להקל כ"ש דממעט הרהור מדבור להחמיר שאינו יוצא ידי חובת ק"ש. והנה ראיתי לבעל פר"ח בספרו מים חיים שעלה ג"כ על דעתו לחלק בין שאר ברכות לק"ש דכתיב בה דיבור ודחה חילוק זה מסוגיא דפרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) דפריך התם אדרב חסדא מברכת המזון ומשמע דדמי לק"ש וכי היכי דסבר ר"ח גבי ק"ש הרהור לאו כדיבור דמי הוא הדין בשאר ברכות. ולדידי דיחוי זה חוזר ונראה די"ל דשאני התם גבי בעל קרי דאיירי התם שאי אפשר בדיבור ובכה"ג קושטא דלא מחלק ר"ח בין ק"ש לשאר ברכות דדיבור מעכב בהו דהו"ל אינו ראוי לבילה דקיי"ל דבילה מעכבת בו. ורב חסדא לטעמיה שפסק (דף ט"ו ע"ב) כר' יהודה משום ר' אלעזר בן עזריה דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו וכיון שאינו ראוי לכך מעכב ואפשר דס"ל דצריך להשמיע לאוזנו מהתורה. אבל רבינו איירי במי שהיה אפשר לו לדבר וקרא או ברך בלבו ובכה"ג דמקרי ראוי לבילה דקיי"ל שאינה מעכבת שפיר איכא לחלק בין שאר ברכות לק"ש אליבא דר"ח דבק"ש לא הוי כדבור משום דמיעט בה קרא דכתיב דיבור ובשאר ברכות דליכא מיעוטא אין דיבור מעכב בהן ואף בהרהור יצא כל שראוי מיהא לדיבור. ועוד יתבאר בזה בהלכות ברכות בס"ד.
י״ג
ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא ומברך לפניה ולאחריה. וכתב הכ"מ שפסק כר' אלעזר דסבר ק"ש דאורייתא ולא כשמואל דסבר ק"ש דרבנן ונתן טעם לזה מדאשכחן כמה ברייתות דדייני דיני דק"ש מקראי ומשמע דראיה גמורה נינהו ולשמואל נצטרך לומר דאסמכתות הם. וכבר כתבו התוס' בכיוצא בזה בסוטה (דף ל"ב ע"ב) ועיי"ש שכתבו דדוחק לומר דכל הני דמשמע מינייהו דמדאורייתא הוי אסמכתא בעלמא. דאין שיטת הגמרא לדייק כל כך על אסמכתא עכ"ד. וזה אינו הכרח כל כך דהא כתב הרא"ש בחולין פרק גיד הנשה דעל אסמכתא גמורה דרך הגמ' לדקדק כמו על דרשא גמורה וא"כ אין מזה ראיה דק"ש דאורייתא. ותוס' גופייהו כתבו במנחות (דף מ"ג ע"ב) דדרשא דהתם מקרא דוראיתם אותו וזכרתם לעניין התחלת זמן ק"ש משיכיר בין תכלת ללבן אסמכתא בעלמא הוא דק"ש דרבנן. ובמעדני יו"ט כתב דמוכח דקיי"ל כמ"ד ק"ש דאורייתא מסוגיא דסוכה (דף ל"ח) וכוונתו מדמפרש התם טעמא דמתניתין דפ"ק דשבת גבי לא ישב אדם לפני הספר סמוך למנחה עד שיתפלל ולא לאכול וכו' ואם התחילו אין מפסיקין דהוא משום דתפלה דרבנן אבל בדאורייתא כגון לולב ביו"ט ראשון מפסיקין. וא"כ לפ"ז על כרחך ק"ש ג"כ דאורייתא דהא תנן התם דמפסיקין לק"ש ואי הוי דרבנן אמאי מפסיקין. אך באמת זה אינו ראיה כלל דלפי דבריו תקשי מתני' דפ"ק דשבת למ"ד ק"ש דרבנן דא"כ אמאי מפסיקין לק"ש טפי מלתפלה. אמנם בירושלמי איתא אמוראי דמפרשי טעמא דמתניתין דשבת דק"ש זמנה קבוע ותפלה אין זמנה קבוע (ופירושו הוא דתפלה יש לה תשלומין בזמן תפלה שאחריה אבל לקריאת שמע אין תשלומין וכהאי גוונא פירש המעדני יו"ט לפירוש רש"י בברכות (ריש דף ט"ו) עיין לקמן בפרק ג' שהארכתי בזה אבל מ"ש בקרבן העדה הוא דחוק ועיין שם). ועוד איתא שם טעם אחר דק"ש א"צ כוונה ותפלה צריכה כוונה. והני טעמי שייכי אף למ"ד ק"ש דרבנן. וא"כ הא דנקט בסוגיא דסוכה דלולב חמיר מתפלה מפני שהוא דאורייתא טעמא דפסיקא נקט דמפני שהוא דאורייתא ודאי צריך להפסיק אבל אינו מכריח שיהא טעם זה דוקא נמי גבי ק"ש דהתם איכא טעם אחר דמפסיקין לה אפילו אי הוי דרבנן כנזכר ועוד איכא למימר דגבי ק"ש מפסיקין אפילו הוי דרבנן משום שיש בה קבלת עול מלכות שמים וכ"כ בשאגת אריה בסי' א'. ולפ"ז אין מסוגיא דסוכה ראיה דק"ש דאורייתא. אלא י"ל דהיינו טעמא דפסק רבינו והפוסקים כר' אלעזר דספק קרא חוזר וקורא ולא כשמואל ע"פ מ"ש לעיל בפ"א דמשמע התם דר' יוחנן נמי ס"ל כר"א ולא פליג עליה במאי דאמר דספק קרא חוזר וקורא אלא במאי דקאמר דבתפלה אין חוזר מספק אבל בק"ש לא פליג עליה. ויש ראיה לזה ג"כ מהירושלמי וכמ"ש. ועוד ראיה מהירושלמי דריש ברכות דמסיק התם דספק קרא חוזר וקורא ודייק כן מברייתא עיי"ש. ושוב ראיתי בס' יראים סי' י"ג שהעתיק הגירסא רבנן דבי ר' חנינא סברי ק"ש דאורייתא וכתב דקיי"ל כר"ח דקם ליה רב יוסף התם בשיטתיה. ועוד כתב דסוגיא דשמעתא פ' מי שמתו כר"ח אזלא.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות קריאת שמע פרק ב׳

ח׳
וצריך להשמיע לאזנו כשהוא קורא ואם לא השמיע לאזנו יצא וצריך לדקדק באותיותיו ואם לא דקדק יצא. בגמרא מ"ט דר' יוסי דכתיב שמע כו' ות"ק סבר שמע בכל לשון שאתה שומע, הנה המדקדק יראה דטעמא דר' יהודא דסבר שמע כמו דכתוב השמע וזה דצריך לדקדק באותיותיו, ואם לא דקדק באותיותיו אין אחר יכול לשמוע ולהבין ממנו מה מדבר, ור' יוסי סבר שמע שישמע בעצמו, ורק משום דר' טבי פוסק בשניהם להקל שאינו מעכב אם לא השמיע לאזנו וכן אם לא דקדק באותיותיה, אם כן למאי כתב שמע להורות בכל לשון שאתה שומע, ולכן דייק ות"ק ולא נקיט לישניה ור' יהודא כדנקיט בכולי סוגיא משום דר"י סבר שמע השמע לאחרים מה שאתה מוציא מפיך ודו"ק. וכזה דריש קרא דשמוע בין אחיכם לתרי גווני בסנהדרין פ"ק דף ז' עיי"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות קריאת שמע פרק ב׳

א׳
שורש מצוות צריכות כוונה הקורא את שמע ולא כיון לבו בפסוק ראשון שהוא שמע ישראל לא יצא ידי חובה והשאר אם לא כיון לבו יצא והוא שכיוון לבו בפסוק ראשון. עכ"ל. וכתב מרן בפרק שני מהלכות ברכות אמר רבא הלכה כרבי מאיר כו' עכ"ל. והרשב"א ז"ל כתב בנימוקיו למסכת ברכות וז"ל תנו רבנן שמע ישראל ע"כ צריך כוונת הלב כוונה זו מסתברא לי דהיינו דוקא דיעבד דהא קי"ל מצוות אין צריכות כוונה. ותמהני מהרמב"ם ז"ל שכתב היה קורא כו' ואי איתא כי דייקינן ממתניתין אמאי דחינן לה הוה ליה למימר אה"נ ובפסוק ראשון עכ"ל. ולכאורה תמוהים דבריו אצלי דכפי יסודו של הרב ז"ל אשר בנה ואשר נטע בתחילת דבריו דמשום דקי"ל כמאן דאמר מצוות אינן צריכות כוונה צריך לפרש ההיא ברייתא למצוה בעלמא ולא לעיכובא משמע דאי קיימא לן איפכא הוה אפשר לפרש ההיא ברייתא לעיכובא אם כן מה זו תשובה על דברי רבינו ממאי דקדחינן לה למתני' ולא שני לה בהכי דאף רבינו ז"ל נמי אזיל ומודה דמאן דסבירא ליה מצוות אין צריכות כוונה אף בפסוק ראשון נמי לא בעי כוונה אלא דאיהו ז"ל לשיטתיה אזיל דמצריך כוונה לצאת וכמו שנראה מדבריו פרק שני מהלכות שופר יע"ש. ונראה דהרב ז"ל דקדק מדבריו דמדהצריך כוונה בפסוק ראשון לעיכובא ע"כ דמשמע ליה ההיא ברייתא לעיכובא ועלה קאמר רבא דהלכה כרבי מאיר משמע דאף לדידיה דרבא דאית ליה בעלמא מצוות אין צריכות כוונה בפסוק ראשון מודה הא מיהא דבעי כוונה ולעיכובא ועל זה תמה הרב ז"ל דאם איתא אמאי קדחינן לה למתניתין ולא שני לה בהכי כנ"ל ויש להתיישב בזה ואין צורך להאריך. והנה בהך מילתא דמצוות צריכות כוונה ראיתי להר"ן ז"ל הביא דבריו מרן בכ"מ פרק שני מהלכות שופר דחילק בדעת רבינו בין מצוה דאית ביה הנאה לאין בה הנאה דבמצוה דאית ביה הנאה אין צריך כוונה יע"ש. וראיתי להרב תי"ט ז"ל במסכת סוכה עלה דתנינן ר"י אומר י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת וכו' הוקשה לו להר"ב ז"ל דאם כדברי הר"ן ז"ל הנה דברי רבינו שבפירוש המשנה סתרי אהדדי דאיהו פסק במסכת ברכות כמאן דאמר מצוות צריכות כוונה ואלו הכא הביא כל הני אוקמתי דאוקו בש"ס אביי ורבא כשהפכו אי נמי שהוציאו בכלי כו' וכתבו התוספות דאביי ורבא אזלי לשיטתם דמצוות אין צריכות כוונה עד שהוצרכו להני אוקמתי דאי מצוות צריכות כוונה הא כל כמה שלא בירך שהוא עיקר הכוונה לא יצא כו' ולשיטת ה"ה ז"ל ניחא דשאני ליה בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה כו' יע"ש. ואנכי לא ידעתי אמאי לא הוקשה לו לשיטת הר"ן ז"ל דברי רבינו שבחיבורו שהרי בהלכות ברכות כתב דמדהגביהו את הלולב יצא ולפי זה מברך בעל עכ"ל וכן כתב בפ"ח מהלכות לולב דיברך על הלולב קודם שיטלנו יע"ש וכתב הב"ח בסימן תרנ"א דכיון דמצוות אין צריכות כוונה אפילו אם כיון שלא לצאת יצא יע"ש הרי דאף במצוה דאין בה הנאה אינו מצריך כוונה לצאת ועיין במה שכת' גם כן בפ"ד מהלכות תפילין יע"ש וי"ל וק"ל. ודע שתלמידי ר"י כתבו דאף למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה במצות אמירה מודה דכיון דאין בה מעשה ולא כיון באמירה לא עשה ולא כלום יע"ש והרב פ"ח ז"ל בסימן ס' תמה עליהם מסוגיין דריש פרק היה קורא יע"ש וכמו כן הקשה מורינו הרב הגדול בספר עה"א בהלכות שגגות יע"ש ונראה ודאי דלשיטת ה"ה ז"ל לא קשייא דה"ה ז"ל אזיל ומודה דמ"ד מצוות אין צריכות כוונה לגמרי אית ליה הכי ולא שאני לה בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה אלא שרבינו ז"ל הפשיר ביניהן וקבע הילכתא כמ"ד מצוות צריכות כוונה במצוה דאין בה מעשה ובאידך במצוה דאית בה מעשה ואם כן שפיר פריך תלמודא בר"פ היה קורא מההיא מתניתין למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה דלדידהו לא שנא וברור. ואף לסברת תלמידי רבינו יונה ז"ל יש ליישב וכמ"ש מורינו הרב הגדול בספר מ"ק בהלכות שופר יע"ש ולדידי חזי לי דכוונת תלמידי ר"י היא מ"ש הר"ן ז"ל הביא דבריו מרן הב"י ז"ל בסימן תקפ"ט וז"ל יש סבורים לומר דלא פליג ר"ז אדרבא דלא אמר ר"ז אכוין ותקע לי למצוה אלא שצריך כוונה לשמוע ולהשמיע לשם תקיעת שופר כל דהו ואפילו הכי יוצא שלא לשם מצוה ולעולם כוונת מצוה לא בעינן אבל בעינן כוונת שומע ומשמיע עכ"ל וכך היא כונת תלמידי ר"י דמעיקרא הוקשה להם לסברת רבינו האי וסיעתו שפסקו מצוות אין צריכות כוונה שאף אם כיון לברכת אחרת אמאי אינו יוצא י"ח הא לא בעינן כוונה והוה ליה כמי שתקע בשופר ולא כיוון לשם תקיעת שופר כל דהו ואפילו הכי יוצא י"ח כיון שעשה מעשה התקיעה אף שלא נתכוון לה ובאו כמשיב לזה דאף מי שסובר מצוות אין צריכות כוונה הא מיהא כוונה באמירה בעי שיהיה לשם ברכתו ולא כאומר ברכה שאינה ראויה לה שאינו מכוין לשם ברכתו דומייא דשופר דבעינן שיכוין לשמוע ולהשמיע לשם תקיעה כל דהו ודוק. ודע שהכלבו בהלכות ר"ה גבי שופר כתב דדוקא במצוה דאית בה הנאה כאכילת מצה וכיוצא אין צריך כוונה מה שאין בשאר מצוות צריך כוונה וזה ימים רבים נשאלתי מהרב חשק שלמה בבחרותו דבהלכות לולב כתב וז"ל ואין לומר שיטלנו בידו ויברך דהא מצוות אין צריכות כוונה עכ"ל הרי דאפילו לולב דלית בה הנאה כתב דאין צריך כוונה וזה היפך מה שכתב גבי שופר. ויהי מאז השבתי לו שהכלבו ספוקי מספקא ליה לענין הלכה ואזל לחומרא במצוות דלית בהו הנאה להצריך כוונה וכל שלא כיון לא יצא אמנם גבי ברכה דאי אמרינן דלא יצא ויברך איכא איסור ברכה לבטלה חש לומר דלא בעי כוונה ואף הרא"ש ז"ל במסכת ר"ה ספוקי מספקא ליה לענין הלכה וכתב הילכך אזלינן לחומרא ופסקינן מצוות צריכות כוונה. ועיין להב"ח בסימן תקפ"ט שחילק בין מצוות דאורייתא למצוות דרבנן מה"ט. ובהכי ניחא לי דברי הטור ומרן בש"ע שאף שבא"ח סימן ס' פסקו דמצוות צריכות כוונה אפילו הכי הצריכו לברך על הלולב קודם שיטלנו כתקנו. וניחא נמי מאי דקשייא להו להאחרונים ממ"ש מרן כ"מ ז"ל לענין ברכת העומר יע"ש ודוק.
ה׳
שורש עוסק בת"ת פוסק לק"ש היה עוסק בת"ת כו' פוסק וקורא כו'. עיין במ"ש מרן בכ"מ ועיין להטור בא"ח סי' תל"ה גבי בדיקת חמץ שכתב הר' יונה שאם התחיל בלימודו כבר א"צ להפסיק כדי לבדוק וכתב עליו הטור ונ"ל שכיון שהטעם משום שמא יטריד בלמודו אין חילוק ואפילו התחיל פוסק עכ"ל ותמהו עליו מדתנן בשבת דאם התחילו אין מפסיקין ואע"ג דטעמא הוא משום שמא ימשך ואפי' שהתחיל באיסור כמ"ש שם התוס' והפוסקים ועיין להרפ"ח שם שדחה דברי הטור יע"ש והקשה עוד דס"ס ק' מאי שנא דגבי תפלה לא נאסר הלימוד ולא חיישינן שמא ימשך. ותירץ דשאני בדיקה דמזמן לזמן קאתי יע"ש וק"ל טובא דא"כ מאי פריך בפרק לולב הגזול עלה דתנן נוטלו על שלחנו למימרא דמסיק ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין ומאי קושיא שאני לולב דמזמן לזמן קא אתי ומהראנ"ח ז"ל בח"א סי' מ"ח חיל' בין מצוה דאית בה מעשה לאין בה מעשה כתפילה דזה שנון וזה שנון כמ"ש התוס' בפ"ק דמ"ק ולהכי גבי תפלה כל שהתחיל בלימודו אינו מפסיק כיון דעסיק בתורה ותפלה נמי שנון היא משא"כ גבי בדיקה יע"ש ולחילוק זה נמי קשיא ההיא דפרק לולב הגזול ועיין להרמ"א ז"ל. ולדידי עיקר דברי הטור נוחי' הם דמשמ' ליה דגבי לימוד איכא למיחש שמא ימשך טפי משאר מלאכות וההיא דתנן אם התחילו אין מפסיקין היינו דוקא בשאר מלאכות כאכילה ושתיה אבל בלימוד דאפילו אם התחילו מפסיקין דאי' למיחש טפי שמא ימשך והיינו דאמרי' בשבת די"א דסיפא דמתני' מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה אתאן לדברי תורה נמי כגון רשב"י וחבריו אבל כגון אנו מפסיקין בין לק"ש בין לתפילה ומשמע ליה להטור דמיירי אפי' בדאיכא שהות ביום ואע"ג דבשאר מלאכו' קתני רישא דאם התחילו אין מפסיקין בלימוד מפסי' דאיכא למיחש טפי שמא ימשך ובדרך זה הלך רבינו כאן בדין שלפנינו כמ"ש הלח"מ ומהראנ"ח בדרשותיו פ' צו ועיין בס' באר יעקב מ"ש בדעת הטור ואין דבריו נכונים בזה יע"ש. ובמ"ש עוד רבינו היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק כו' כתב מרן בכ"מ נ"ל שלמד כן כו' דבירושלמי פ' אין עומדין כו' אלא עכ"ל שסובר רבינו דהירוש' לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד וכו' וק"ט דזה נר' היפך ממ"ש מרן גופיה בב"י סי' ע' אחר שהביא דברי הירוש' וז"ל נר' מדברי הרמב"ם ז"ל שהוא מפרשו לענין שלא להפסיק מצרכי צבור לק"ש יע"ש וע"ק דבב"י סי' צ"ג כתב הטור די"מ דהירוש' איירי לענין שא"צ לפסוק כדי להתפלל כמו שא"צ לפסוק מת"ת לתפלה למי שתורתו אומנותו וכתב מרן הב"י שכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ב מהל' תפלה וזה הפך מ"ש הב"י בסי' ע' דהירוש' איירי לענין ק"ש לדעת רבינו ומצאתי כתוב להרב מהר"י כולי ז"ל בזה שהוק' לו כן וכתב וז"ל ונלע"ד דמ"ש מרן ב"י סי' ע' דהרמב"ם ז"ל מפרש הירוש' לענין ק"ש לאו למי' דכל מימרת ר' ירמיה אתמר לק"ש אלא ה"פ כל העוסק בצרכי צבור והגיע ק"ש לא יפסוק דהרי הוא כמי שעוסק בד"ת והגיע ז"ת דאינו פוסק למי שתורתו אומנותו אבל לעולם דלק"ש פוסק אפי' למי שתורתו אומנותו וא"כ שפיר פסק הרמב"ם שפוסק מד"ת לק"ש ואינו פוסק מצרכי צבור לק"ש דהירו' השוה עוסק בצרכי צבור לק"ש כעוסק בד"ת לענין תפלה למי שתורתו אומנותו וכ"ן מדברי מרן כ"מ בפ"ו מהל' תפלה שכתב וז"ל ומ"ש רבינו וכל העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה פי' כמי שתורתו אומנותו ועוסק בתורה שהרי כתב בפ"ב מהל' ק"ש היה עוסק בצרכי רבים לא יפסוק כו' וק"ש חמירא מתפלה לענין הפסקה וכיון דלענין ק"ש אינו מפסיק כ"ש שאינו פוסק לתפלה ע"כ. והשתא מ"ש בכ"מ בפ"ב דק"ש דאם היה מפרש רבינו לענין ק"ש היל"ל שמפסיקין מצרכי רבים לק"ש כמ"ש שפוסק מד"ת לק"ש כו' היינו לומר דאם רבינו מפרש כל מימרת ר' ירמי' לענין ק"ש וה"ק העוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת וכי היכי דעוסק בד"ת פוסק לק"ש א"כ היל"ל שפוסק מצרכי צבור לק"ש כמו שפוסק מד"ת לק"ש כיון שהירו' השוה אותם אלא עכ"ל שסובר רבי' דהירו' דקא' כעוסק בד"ת לא מיירי אלא לענין תפלה בלבד ורישא דקא' ועוסק בצרכי צבור איירי לענין ק"ש וה"ק העוס' בצרכי צבור אינו פוסק לק"ש דהו"ל כמי שעוסק בד"ת שאינו פוסק לתפלה במי שתורתו אומנותו כנ"ל ודוק. ולי ק"ק על מרן כ"מ דמה מקשה לרבי' שהיל"ל שמפסיקין מצרכי צבור לק"ש והלא הוא ז"ל כתב שנר' לו שלמד דינו רבי' ממ"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה וא"כ מאחר דגמ' דידן פליג אירוש' פסק כגמ' דידן ומאי קושיא. ע"כ נר' ברור דה"ק דהנה מ"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה אין משם הוכחה דהעוסק בצ"צ אינו פוסק דאיכא למידחי דהיינו דוקא בעיבור שנה לא יפסיק כדי שלא יתקלקלו המועדות כמ"ש התוס' שם וכיון שכן אם איתא דרבי' מפרש הירוש' לענין ק"ש וקאמר דהעוסק בצ"צ פוסק לק"ש הי"ל לרבי' לפסוק כן ולומר דבגמ' דוקא נקט עיבור שנה מהטעם שכתבו התוס' אבל שאר צ"צ פוסק והוה ניחא ליה לפרש כן כי היכי דלא ליפלוג גמ' דידן אירוש' אלא ודאי דעכ"ל שסובר רבי' דהירוש' איירי לענין תפלה כו'. ומיהו קושטא דמילת' לע"ד דרבי' ס"ל דעיבור שנה דנקט לאו דוקא דה"ה לכל צ"צ דאי ס"ל כס' התוס' הי"ל להביאו בפ"ג מהל' קידוש החדש כי שם ביתו אלא ודאי כדכתי' ודוק והנה נתבאר מתוך דברינו דהירו' יש בו ב' פירושי' כמ"ש הטור סי' צ"ג ובזה נבין מ"ש התוס' בברכות דל"א וז"ל רב אשי עביד כבריית' ירוש' לא יעמוד ויתפלל אלא מתוך דבר הלכה אמר ר' ירמיה העוסק בצ"צ כעוסק בד"ת דמי עכ"ל. ויש להתבונן מה ראו על ככה להביא דברי הירוש' הזה ומה הגיע עליהם ונר' דרצו ללמדנו דהירוש' איירי לענין לעמוד מתוך צ"צ להתפלל שגם זו שמחה כמ"ש הטור סי' צ"ג ולא איירי לענין להפסי' כפי' הי"מ שהביא הטור דהתוס' אזלי לשיטתייהו שכתבו דמ"ש בגמ' כי תניא ההיא בעיבור שנה דוקא נקט לה מטעמא שלא יתקלקלו המועדות אבל בעוסק בשאר צ"צ ס"ל לתלמודא דידן דפוסק וכי היכי דלא לפלוג הירוש' דמשמע משם שפוסק בשאר צ"צ לפיכך מפרשי' התוס' דברי הירוש' לענין אחר ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות קריאת שמע פרק ב׳

י״א
שאלה ועוד קשיא לי הא דאמר ז"ל הקורא למפרע לא יצא במה דברים אמורים בסדר הפסוקים אבל אם הקדים פרשה לפרשה אע"פ שאינו רשאי אני אומר שיצא לפי שאינה סמוכה לה בתורה. וקשיא דאמאי אם הקדים פרשה לפרשה לא קרינא ביה למפרע והא קא קפדינן אסדרא דתנן למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע וכו' וקתני ר' שמעון בן יוחאי דין הוא שתקדים שמע לוהיה אם שמוע וכו' והויין להו כמאן דסמיכי אהדדי ותניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת ומצאן שקראו חציה וגמר עמהן לא יחזור ויקרא מראשה ועד אותו מקום אלא מתחיל מראשה וגומר עד סוף וכן בהלל וכן בתפלה וכן במגילה והאי דקתני ומצאן שקראו חציה אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אי נמי זמנין שתים והרי גמר עליהן וחזר וקרא הראשונים או ראשונה ושניה ואי סלקא דעתך יצא אמאי צריך לקרות עד סוף הא נפיק ליה חובה אחרונה או אחרונות שקראן שלימות הואיל ואין להן סדר חוזר וקורא מראש ועד אותה פרשה שקראה עמהן ודיו ומדמדמי לה להלל ולמגילה שמע מינה נמי דעבדינהו רבנן כמאן דסמיכי להדדי. תשובה זה שהצריכוהו לקרות על סדר פרשיות לכתחלה הוא וליכא מאן דפליג בהא והוא ז"ל בדיעבד קאמר ושהקשית מדתניא בתוספתא הנכנס לבית הכנסת וכו' שתי תשובות בדבר חדא דמי יימא לך דבין פרשה ופרשה עסקינן כי היכי דתקשי לן אימא לך על חצי פרשה כגון שנכנס ומצא הציבור בחצי פרשה ואין חציה האמור מחציתה דוקא כדי שתאמר אי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה אלא מקצתה ענין הדברים ומדבריך שאמרת אי נמי זמנין שתים תלמוד שחציה מקצתה לפיכך אימא לך אי נמי זמנין חצי פרשה נשתייר לפניו ולפיכך חוזר לראש ועוד אפילו נאמר חציה מחציתה דוקא ואי אפשר שלא נשתייר בה פרשה שלימה מי תניא בתוספתא אם חזר וקרא מראשה ועד אותו מקום לא יצא אפילו תנא הכי הוינא אמרי היינו טעמא דלא יצא משום דפוסק באותו מקום שהוא חצי פרשה כל שכן דלא תנא הכי לא יחזיר ויקרא וכו' אמר ובודאי אין ראוי לעשות כן לכתחלה אלא לקרות על סדר פרשיות והוא ז"ל כבר דקדק בדבריו אע"פ שאינו רשאי וכו' ועוד אני אומר ומי שמחמיר תבוא לו ברכה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות קריאת שמע ב׳, מתוך הלכות קריאת שמע שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות קריאת שמעכל הרמב״ם