נשים ועבדים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות דף כ'.).
ומ״ש ומלמדים את הקטנים, הוא מדין תינוק שחייב אביו לחנכו במצות כדאיתא סוף פרק לולב הגזול (סוכה דף מ״ב.).
ומ"ש מברכין וכו'. בסוף פרק אלו דברים (ברכות דף נ"ג:) אמרינן דעונין אמן אחר תינוקות בעידן מפטרייהו:
מי שהיה לבו וכו'. משנה פרק היה קורא (ברכות דף י״ו.) חתן פטור מק״ש לילה הראשון ועד מו״ש אם לא עשה מעשה ובגמרא תניא הכונס את הבתולה פטור ואת האלמנה חייב משום דלא טריד וטבעה ספינתו חייב אף ע״ג דטריד משום דבעינן טירדא דמצוה וליכא. וסובר רבינו דה״ה שפטור מכל המצות דעוסק במצוה פטור מן המצוה. וכתב ה״ר מנוח בשם הראב״ד דוקא בלילות שמתיחד עמה אבל אם היתה נדה או חולה או שלא היה מקום ליחוד חייב. וכתב עוד דמדברי רבינו משמע שפטור בין מק״ש דלילות בין מק״ש דיום והא דתנן פטור לילה הראשון היינו לאפוקי יום ראשון דחייב דקודם שיקדש יתפלל ואפשר דדוקא בלילות פטור אבל בימים חייב דישראל קדושים הם ומסח דעתיה מינה ואין כאן טירדא והכי מסתבר עכ״ל:
ג׳
מי שמת לו מת וכו'. משנה רפ"ג דברכות (שם י"ז:) מי שמתו מוטל לפניו פטור מקריאת שמע והקשו בגמרא מוטל אין שאינו מוטל לא והתניא שאעפ"י שאינו מוטל לפניו פטור ותירץ רב אשי כיון שמוטל עליו לקוברו כמוטל לפניו דמי ולכך כתב רבינו מי שמת לו מת וכו' וכתב רבינו הטעם מפני שאין דעתו פנויה לומר שאין הטעם כדי שיהיה פנוי להשתדל בצורכי המת שאפילו יש לו מי שישתדל פטור כדמשמע בגמרא וגם בירושלמי אמרו כן בפירוש וכן כתבו ה"ר יונה והרא"ש ז"ל:
ואם היה משמר וכו' עד ונשמט האחר וקורא. ברייתא שם:
וכן החופר קבר וכו'. ברייתא פרק היה קורא (ברכות י״ד:) ושם נתבאר שאם היו שנים אחד חופר ואחד קורא כמו במשמר את המת ולא הוצרך רבינו להזכירו מכיון שכיון לומר כן, משמע שדינו שוה למשמר:
ד׳
אין מוציאין וכו'. פרק מי שמתו (ברכות י״ט.) ת״ר אין מוציאין את המת סמוך לק״ש ואם התחילו אין מפסיקין והא רב יוסף אפקוהו סמוך לק״ש אדם חשוב שאני:
ואם התחילו והוציאו וכו'. משנה [שם י"ז:] נושאי המטה וחילופיהן וחילופי חילופיהן את שלפני המטה ואת שלאחר המטה את שהמטה צריכה להם פטורים ואת שאין המטה צריכה להם חייבים. ונראה מדברי רבינו שהוא מפרש דה"ק נושאי המטה וחילופיהן וכו' בין אותם שהן לאחריה מאחר שלמטה צורך בהם פטורים ומאי דקתני סיפא ואת שאין למטה צורך בהם חייבים ה"ק ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים:
ה׳
היו עסוקין בהספד וכו' עד יושב ודומם. ברייתא [שם י"ט.] כלשון רבינו:
ומ"ש לפי שאינו חייב לקרות וכו'. זה כפי מה שנתבאר שטעם הפטור אינו לפי שצריך להשתדל בצרכי המת אלא מפני שאין דעתו פנויה שהרי כאן יושב ודומם ואפ"ה אינו חייב לקרות:
ו׳
קברו את המת וכו'. משנה [שם י"ז:] קברו את המת וחזרו אם יכולין להתחיל ולגמור עד שלא יגיעו לשורה יתחילו ואם לאו לא יתחילו. וידוע שאינם פטורים אלא בעודם מנחמים אבל אח"כ קורין את שמע והיינו בפנימיים אבל החיצונים קורין במקומם כמו שביאר רבינו בבבא הסמוכה לזו. וכתב הראב"ד ז"ל דוקא באותן הצריכין לראות פני האבל שהם קרויים פנימיים והם הקרובים אליו עכ"ל.
וכתב בעל מ"ע ואני אומר תמה אני אם יצא דבר זה מפה קדוש הראב"ד וכי נשמטה ממנו סיפא דמתניתין וכו'. ולי נראה שכוונת הראב"ד ז"ל היתה לרמוז למה שכתבתי שמ"ש רבינו ואחר שיפטרו מהם יתחילו לקרות אינו אלא בפנימיים לבד, או שחוזר למ"ש ואם לאו לא יתחילו דוקא באותן הצריכין וכו' אבל החיצונים יתחילו וזהו דעת ה"ר יונה ז"ל משום דס"ל דכי היכי דמפלגי בעומדים בשורה בין פנימיים לחיצונים ה"ה נמי בחזרתם מן הקבר דמ"ש. ודעת הראב"ד נראה שהיא דרבי יהודה לפרושי אתא האי רואים פני האבל דקאמר ת"ק לאו דוקא רואים אלא ה"פ הצריכים להיות רואים דהיינו קרוביו ובני משפחתו ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך.
וממ"ש רבינו ינחמו את האבלים ואחר שיפטרו מהם יתחילו משמע דביש שהות ביום לקרות אחר שינחמו האבלים עסקינן הא לאו הכי בכל גווני יתחילו:
בני אדם העומדים בשורה וכו'. גם זה משנה שם העומדים בשורה הפנימיים פטורים והחיצונים חייבים ובגמרא [י"ט:] ת"ר שורה הרואה את הפנים פטורה ושאינה רואה את הפנים חייבת רבי יהודה אומר הבאים מחמת האבל פטורים מחמת עצמם חייבים ופסק כת"ק שמפרש פנימיים דמתני' רואין פני האבל וחיצונים שאינן רואים:
ז׳
כל מי שהוא פטור וכו'. משנה סוף פרק היה קורא (ברכות דף י״ו:) חתן אם רצה לקרות ק״ש בלילה הראשון קורא רשב״ג אומר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול ופסק כת״ק וכ״פ הרי״ף והרא״ש פסק כרשב״ג.
ומ"ש שתהא דעתו פנויה וכו'. הוא דבר פשוט בעצמו ועוד בגמרא רמו דרשב"ג אדרשב"ג דהכא אמר דחיישינן ליוהרא ובדוכתא אחריתא אמר דלא חיישינן ותירצו הכא בכוונה תליא מילתא ואנן סהדי דלא מצי לכווני וא"כ כשחלק ת"ק עליו הוא לומר לאו אנן סהדי דלא מצי לכווני שכבר אפשר שיכוין אבל אם היינו יודעים ודאי דלא מצי לכווני הוא מודה:
וכתב הראב"ד ומה בכך וכו' ואידך אמר דחשיב מאן ממטי אסא לבי מלכא עכ"ל.
וכתב בעל מ"ע ואני וכו' ומה שהקשה על הראב"ד והלא הוא עצמו וכו' אין כאן קושיא דהראב"ד ה"ק אפילו כפי הדין שאמרו לעולם ימוד אדם את עצמו אם יכול להתפלל בכוונה יתפלל ואם לאו לא יתפלל ה"מ בתפלה שאם אין לו כוונה הוא כמזכיר ש"ש לבטלה אבל בק"ש יהא כקורא בתורה וא"ת היינו טעמא דק"ש משום יוהרא הלא עתה בזמנים הללו לא חיישינן ליוהרא שאפילו בתפלה אין לו כוונה ולא בזמן הזה בלבד אלא אפילו בימי חכמי הגמרא א"כ השתא ליכא למיחש ליוהרא וא"כ כולם קורין. ומ"מ יש ליישב דעת רבינו שכבר נודע מנהגו שהוא כותב הדין היוצא מן הגמרא וכבר כתבתי דלפום דינא דגמ' אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו וא"ת יקרא ולא יהא כפורק ש"ש מעליו הא אמרינן התם בגמרא בהדיא דחיישינן ליוהרא ובעלי התוס' הם שחדשו שבזמן הזה אדרבא אם לא יקרא איכא למיחש ליוהרא כלומר בכל פעם אני מכוין ואין חילוק אצלם בין חתן לאינך דפטירי. וזה שלא כדברי בעל מ"ע שכתב לגבי חתן בלבד הוא וכו' שהרי סתם כתבו אבל אנו שאין אנו מכוונים וכו' דמ"ש חתן משאר הפטורים שהרי אין לך פטור אלא מאן דאית ליה טירדת מצוה ומה שחיזק הראב"ד ז"ל השגתו בשחכמי הגמרא היו אומרים מחזיקנא טיבותא וכו' י"ל דמשם ראיה דכיון דחזינן דאינהו לא הוו מכווני כמונו ואפ"ה אמרו דחתן פטור משום דחיישי' ליוהרא א"כ ליכא לאיפלוגי בין דורות שלנו לדורות שלהם דלעולם פטור משום דחיישינן ליוהרא. ומ"ש בעל מ"ע דרבינו לא אמר אלא לקרות בברכות וכו' אני אומר דכיון דטעמא הוא משום יוהרא לא שנא לקוראה בברכותיה לא שנא שלא בברכות אינו רשאי. וגם הראב"ד ז"ל כשאמר ומה בכך יקרא ויהא כקורא בתורה כוונתו יקרא בברכות ולא הפסיד הברכות כעין אותה ששנינו הקורא משלש שעות ביום ואילך לא הפסיד כאדם שקורא בתורה ואוקימנא דמאי לא הפסיד לא הפסיד שכר ברכות:
ח׳
כל הטמאים וכו'. בסוף פרק מי שמתו (ברכות כ״ו.) תנן זב שראה קרי ונדה שפלטה שכבת זרע וכו' וכתב הרי״ף מהא מתני' שמעינן דזבין וזבות ונדות ויולדות כולהו חייבין בתפילה ובפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב.) תניא ר״י בן בתירא אומר אין ד״ת מקבלין טומאה שנאמר הלא כה דברי כאש מה אש אינו מקבל טומאה אף ד״ת אינן מקבלין טומאה וא״ת א״כ לא יהא צריך להרחיק ממקום הטנופת וי״ל דלא דמי דהתם הדבר הנמאס אנו רואים אותו בעין או אנו מרגישים ריחו ונראה כאילו מבזה ד״ת האומר אותם שם אבל טומאת הטמאים אינו דבר מורגש אלא דבר שכליי ולכך אין ד״ת מקבלין טומאה. ועוד י״ל דכיון דאשכחן דכתיב הלא כה דברי כאש אנו אומרים שאין ד״ת מקבלין טומאה וכן לא היה צריך להרחיק ממקום הטנופת אלא דהא כתיב גבי מקום הטנופת והיה מחניך קדוש:
ועזרא ובית דינו וכו'. פרק מרובה (ב"ק פ"ב.) עשר תקנות תיקן עזרא ואחת מהן תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה:
ולא פשטה תקנה זו וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות דף כ״ב.) כי אתא זעירי אמר בטלוה לטבילותא כר״י בן בתירא ואמרינן התם נמי נהוג עלמא כר״י בן בתירא דאמר אין דברי תורה מקבלין טומאה ולפי שקשה והאיך היו יכולים לבטל תקנת עזרא שהרי לא קם אחריו בית דין כמוהו בחכמה ובמנין ר״ל שהוא ז״ל מפרש שמה שאמרו בטלוה אינו שב״ד עמדו ובטלוה שא״כ הו״ל לפרש מי הוא המבטל ועוד דהיכי אמרינן נהוג עלמא כר״י בן בתירא לימא ב״ד עמדו ובטלוה ועוד דאשכחן אמוראי בתראי שהיו טובלים לקריין וקא מפלגי בחולה אי צריך טבילה או לא ואם איתא דב״ד עמדו ובטלוה למה להו האי טבילה הא בטלוה לתקנת עזרא ואין עיקר לטבילה זו אלא בטלוה פירוש לא כפו את העם ללכת בה ונתבטלה מעצמה וז״ש רבינו ולא פשטה תקנה זו וכו' ולא היה כח וכו' כלומר לא פשטה תקנה זו בכל ישראל והטעם היה מפני שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה ולפיכך בטלה מעצמה שאם הטעם שלא פשטה לא היה מטעם שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה נהי דב״ד אחר אע״פ שאינו גדול כראשון יכול לבטלה ביטול מיהא בעיא אלא ודאי לפי שלא היה כח ברוב הצבור לעמוד בה לא כפו את העם לטבול ובטלה מאליה וזהו שדייק רבינו שכתב ולפיכך בטלה דמשמע מעצמה ולא כתב ולפיכך בטלוה דלישתמע אחרים בטלוה וכיון שלא היה שם בית דין שביטלוה היו נוהגים חכמי הגמרא לטבול משום תקנת עזרא שלא בטלוה שום בית דין שאע״פ שלא היו רשאין לכוף את העם לטבול הא כיון שהיה בהם כח היו רוצים לטבול כיון ששום בית דין לא בטלו התקנה והא דשאני לן בין כשהטעם שלא פשטה התקנה הוא מפני שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה או שהוא מפני טעם אחר כתב רבינו בפ״ב מהל' ממרים וז״ל הרי שגזרו ב״ד גזירה ודימו וכו' עד בחכמה ובמנין:
וכבר נהגו וכו'. כתבתיו בסמוך דנהוג עלמא בטבילה כרבי יהודה בן בתירא וכיון דתקנת עזרא היתה שיטבול בין לק"ש ותפלה בין לד"ת וכמו שאמרו תיקן טבילה לבעלי קריין לדברי תורה כשאמרו שבטלה או שנהגו כרבי יהודה בן בתירא לית לן לאפלוגי בין דברי תורה לקריאת שמע ותפלה ובכולהו אינו צריך לטבול:
סליקו להו הלכות קריאת שמע בס"ד
נחלת הכלל · Torat Emet 363
דברי ירמיהו · הלכות קריאת שמע פרק ד׳
א׳
נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש, ומלמדין את הקטנים לקרותה בעונתה ומברכין לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות. ובב"י באו"ח סי' ע' בשם האוהל מועד אף דנשים ועבדים פטורים מק"ש מ"מ בקבלת מלכות שמים חייבין ועליהם לקרות פ' ראשון ועיין בב"ח שכתב שנלמד מגמ' שם מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים ופי' דמחויבין בפסוק ראשון ליתחייבו נמי בג' פרשיות קמ"ל ומזה נשמע דאע"פ דפטורין מק"ש משני פרשיות מ"מ בקבלת מלכות שמים בפרשה הראשונה מחויבים עיי"ש: והנה לכאורה מאן דס"ל ק"ש דרבנן ואפ"ה בקבלת מלכות שמים ודאי ממ"ע דליחדו ולאהבו וליראו ממנו כמ"ש במנין המצות ודאי הוי, אלא בקבלה בלב די ובק"ש הוי מדרבנן וכן נוכל לומר בנשים ועבדים דודאי מחויבין בקבלת מלכות שמים אבל שיהיה בק"ש ובזמן מיוחד לזה לא נאמר להם ובגמ' אמרינן דמ"ד כיון דעכ"פ במ"ע זאת מחויבים יהיה החיוב בדרך שמחויבים האנשים דשאני משאר מ"ע שהזמן גרמא שאינן כלל בהחיוב קמ"ל דפטורין אף מק"ש בפסוק הראשון ג"כ וקבלת מלכות שמים יהיה בלב או בפה בלעדי ק"ש: וראיתי בפר"ח שם שכתב דמגמ' נראה דפטורין לגמרי וגם מירושלמי דאיתא דעבדים פטורין שנא' שמע וכו' אחד מי שאין לו אדון אחר אלא הקב"ה יצא זה וכו' עיי"ש, וגם על נשים בירושלמי מולמדתם את בניכם וכו' עיי"ש, והנה בעבד לה לה וכו' כדמקשינן במס' חגיגה, ונראה דלכאורה זה מי שאין לו אדון וכו' בלתי מובן וכיו"ב במס' חגיגה דף ד' ע"א עיי"ש, ונראה כונת הגמ' בזה כי בכלל ה' אלוקינו ה' אחד כי הוא בלבד האדון האמיתי כמ"ש רז"ל עד אברהם אבינו ע"ה לא היה מי שקראו אדון במס' ברכות בפ"ק ולו בלבד אנחנו עבדים ולא עבדים לעבדים כדאי' בגמ' בכמה דוכתי ועבדות לא נאמר לישראל ונאסר לו רק לה' בלבדו אנחנו עבדים ועל כי העבד כנעני משועבד לאדונו לכן לא יוכל לומר שמע וכו' על דרך האמת ולא הוי מלכות שמים שלימה וכן בעולי רגל שנאמר לפני האדון וכו' להורות כי בלבבינו ה' בלבדו האדון האמיתי ולו עינינו ולא כעבד עינינו ליד אדונו בשר ודם כמוהו, אבל לפי הנאמר ודאי גם העבד מחויב בקבלת מלכות שמים אבל לא נבחר לו המקרא שמע וכו' וכמ"ש בירושלמי אבל הנשים אף דנראה דאין מחויבין במקרא זה דוקא מ"מ יכולין לומר אותם כי המה יכולין לומר ה' אלוקינו וה' אחד כי אין עבדות לה, ומשו"ה מביא בירושלמי מזה שיש לו אדון וכו' ולא מלה לה וכו' דאשה יש לומר פסוק ראשון ורק בעבד שייך כמ"ש: ומלמדין את הקטנים וכו'. עי' בס' מעשה רוקח שזה כפי' רש"י בקטנים פטורין אף בהגיעו לחינוך ולישב קושית התוס' ממס' סוכה דאיתא שמחויב משהתחיל לדבר בפסוק הראשון וזה האמר מחנכים ופטור הנאמר על הקטנים שהם עצמם אינן מחויבין אבל על אביהם חיוב החינוך, ועי' בירושלמי דאיתא קטנים מנין, למען תהיה תורת ד' בפיך ובשעה שהוא תדיר בה ובפני משה מפרשו על תפילין וגם על ק"ש משום שאינו מצוי תדיר אצל אביו וכ"כ ברש"י ונראה שהוציאו מירושלמי ונראה דאף משום חינוך אין מחויב האב, ונראה דדעת הרמב"ם שאינו בחיוב מטעם חינוך עליו משום שאינו תדיר אצלו מ"מ במה שאפשר מוטל על אביו ויש להנחותו על זה וכתב מלמדין וכו' שללמוד אותו ע"ז אינו צריך להיות תמיד אצלו ובגמ' סוכה איתא אביו מלמדו וכו' וע"ז מחויב משום חינוך אבל לא שיקרא ק"ש שפטור כמ"ש בירושלמי ורבינו דקדק לכתוב מלמדין וכו' ובזה מיושב ממס' סוכה קושית התוס': מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות ומק"ש, לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מק"ש וכו'. ולכאורה יש לעיין דאי' פטור והוא ממשנה במס' ברכות ונראה אפי' במי שיש לו בנים דכבר קיים פריה ורביה ורק לערב אל תנח לר' יהושע וכמ"ש ז"ל דהוי מדרבנן וא"כ למה יבטל ק"ש למאן דס"ל ק"ש דאורייתא ויהיה נשמע מזה דעוסק במצוה דרבנן פטור ממצוה דאורייתא דלא נראה כן וחפשתי ומצאתי בצל"ח במס' ברכות שם שעמד ע"ז וכתב ואולי כיון שכבר נשא אותה בחופה חייב הוא לקיים מצות עונה ובעילה הראשונה טרוד טרדא דמצוה זו של עונה ועדיין צריך תלמוד עכ"ל ובפי' משניות לרמב"ם כתב שעסוק במצות פו"ר ומזה באמת דעת ספר מעשה רוקח בקיים כבר חייב עיי"ש, אבל מסתימות הפוסקים ורבינו כאן נראה בכל גונא פטור: והנה י"ל דכדאיתא בפ"ק דברכות דבעי לפטרו טרדא ומצוה עיי"ש ויש לומר דודאי טרדא בלבד היה לפטרו מק"ש שאין יוכל לכוין כ"כ אבל רק הטרוד ברשות דלא הוי ליה להביא א"ע לטרדא בשעת ק"ש ובמצוה הוי ברשות אף במצוה דרבנן מ"מ טרוד ברשות פטור משום הטירדא ומשו"ה לעוסק במצוה ילפינן מבדרך ומלכתך לחתן בפ"ק דברכות ועי' ברש"י למה לא מטעם העוסק במצוה עיי"ש וברשב"א שם, ולמ"ש י"ל דבחתן הוי הטעם משום טרוד ולאו משום עוסק במצוה והמצוה רק שיהיה ברשות ונפק"מ אף למי שקיים פו"ר: אבל יקשה עוד א"כ בטבעה ספינתו אף דלא הוי מצוה מ"מ כיון דהוי באונס הוי כברשות וכמ"ש ברש"י שם שצריך לסלק נפשו מטרדתו משא"כ במצוה וא"כ גם בקיים פו"ר מדרבנן לדאורייתא' נאמר ג"כ דיהיה חייב לסלק נפשו מטרדתו, גם אין מסתברא מי שיוכל לסלק טרדתו לא יהיה מחויב רק במצוה דהטרדא ג"כ ממצותו ושייך העוסק במצוה פטור ממצוה וא"כ תליא לכאורה באם קיים פו"ר או לא:
ז׳
כל מי שהוא פטור מלקרות ק"ש אם רצה להחמיר ע"ע לקרות קורא, והוא שתהא דעתו פנויה עליו, אבל אם היה זה הפטור מלקרות מבוהל אינו רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו. ועי' בראב"ד שכתב יקרא ויהיה כקורא בתורה עיי"ש, ולכאורה היינו נוכל לפרש בכונת רבינו אין רשאי לקרות עד שתתיישב דעתו כיון דצריך כונה בפסוק הראשון אינו רשאי וכו' וצריך לסלק נפשו מטרדותו וכמ"ש ברש"י בטבעה ספינתו בים עי' ברש"י במס' סוכה כ"ה ע"א בד"ה טריד לבו טרוד במחשבת בעילה ומסתברא כי פטרינן קרא משום טרדא פטרינן ואין יכול לעסוק בשנים כאחד וכונס אלמנה לא טריד ויכול לקיים את שתיהן, אינו משום טרדא וכו' עכ"ל ובד"ה חתן טריד טרדא דמצוה ואשמעינן קרא דלא מחייב להסיר דעתו ממחשבת מצוה ראשונה בשביל זו הבאה עליו אלא יעסוק בראשונה ויתן לבו להיות בקי בדבר עכ"ל, וא"כ מיניה בטבעה ספינה צריך לסלק טרדותו וכמו"כ כאן במי שרוצה להחמיר ע"ע אין רשאי לקרות עד שיתיישב ויסלק טרדותו כדי שיהיה יוצא יד"ח בכונה בפסוק ראשון דאל"כ לא הוי כקורא ק"ש כלל, אבל כנראה מלשונו בהל' ג' מי שמת לו וכו' פטור מק"ש וכו' מפני שאין דעתו פנויה וכו' נראה דס"ל דמי שאין דעתו פנויה מהטרדות פטור מק"ש ואף מי שישא משאו עי' ברש"י ותוס' ריש מי שמתו עיי"ש ונראה דעת רבינו כרש"י שם שאפשר בידו לבחור במצוה אחרת רק שיעשה האחרת כתיקונה בכונה אבל בנבהל שאין מכוין בפסוק הראשון ומסלק נפשו מטרדותו במצוה הקודמת ביטל שניהם: והנה דעת הרשב"א במסכת סוכה בעוסק במצוה דאין מצוה נדחה מפני מצוה שאין רשאי לבטלו משום מצוה אחרת דהוי כרשות כנגדה עיי"ש, ולמ"ש דעת רש"י ורמב"ם שיכול אפי' לברור במצוה אחרת כשאי אפשר לקיים שניהם, ולדעת הרשב"א יש להבין למה נאמר בחתן אם ירצה קורא לת"ק ורשב"ג למה החמיר ע"ע לבטל טרדות נשואין דמצוה ובמקו"א כתבתי בזה: והנה במחלוקת רשב"ג ורבנן שאמר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול בגמרא ברכות י"ז ע"ב משום יוהרא עיי"ש ובירושלמי סוף פרק היה קורא כל מי שהוא פטור מדבר ועושהו נקרא הדיוט א"ל והא תנינן חתן פטור ואם רוצה לקרות קורא א"ל יכול אנא פתר ליה כרבן גמליאל דר"ג אמר איני שומע לכם לבטל מלכות שמים אפילו שעה אחת עכ"ל, וא"כ נראה לפי הירושלמי דרשב"ג פליג על ר"ג ועי' בפני משה שם: וי"ל דגם דעת הירושלמי ר"ג ורשב"ג חדא אמרי דר"ג אמר איני שומע לכם לבטל מלכות שמים אפי' שעה אחת ולשון שעה אחת צריך פירוש בכאן ונראה שר"ג תמיד היה קבלת מלכות שמים בלבבו כי היה מאלה אשר לבם לפני ה' תמיד ואם כן קדמה לו קבלת מלכות שמים לטרדת נשואין ולא רצה לבטל ולפסוק מקבלת מלכות שמים ג"כ וכמו בלבו כן קרא ק"ש לגלות כונתו בפיו וע"ז לבטל מלכות שמים אפי' שעה אחת ולשון ביטול מורה ביותר לפסוק בהעסוק בו ואשר עושה תמיד לא יבטל אף לשעה ולא כן האחרים הטרודין במצוה ומלכות שמים פגעה בהם באלה שייך העוסק וכו' ולכן רשב"ג ג"כ אמר לא כל הרוצה ליטול את השם יטול שמי שאינו עוסק מעיקרא ותמיד בלבבו מלכות שמים כר"ג רק עתה רוצה ליטול מתחילה מלכות שמים ולבטל מצות הקודמים זה לא יעשה כן וא"כ י"ל לירושלמי לא פליגי רק מחלק בין כהאי דר"ג ודידן, ועי' בלח"מ פ"א ה"א מהל' תפילה למה לא אמר מ"ע לקרות ק"ש עיי"ש המסכים לדברינו זה, ועיין בס' שנות אליהו פ"ג משנה ג' גבי נשים ועבדים וקטנים פטורין מק"ש שכתב שאין שייך בק"ש להוציא אחרים ידי חובתן עיי"ש: ונראה דאל"כ היו החתן וכיו"ב להוציא נפשם ע"י אחרים וכן רבן גמליאל למה לא עשה כן, ואין לומר דלא מהני להוציא שאין ראוי מעצמו דהרי מוציאין לשאינן בקיאין ועי' בפר"ח סי' ס"א בשם מהר"מ אלשקר והשיג עליו עיי"ש ועי' בב"י סי' נ"ח ובמל"מ בפ"ג מהל' תפילה ה"ט אם מהני השלמה בק"ש עיי"ש ונראה ג"כ מחתן וצ"ע משום דפטור לגמרי:
ח׳
כל הטמאין חייבין בק"ש וכו' ועזרא וב"ד תקנו שלא יקרא בד"ת ב"ק לבדו והוציאוהו מכלל שאר הטמאים עד שיטבול ולא פשטה תקנה זו וכו'. ועיין בכ"מ בד"ה ולא פשטה וכו' ובתוס' במס' ב"ק דף פ"ב ע"ב בד"ה אתא שכתבו ג"כ שלא פשטה התקנה ועוד האריכו בזה עיי"ש: ועי' ברמב"ם פ"ד מהל' תפילה עיי"ש כתב הטעם שלא יהיו ת"ח מצויין וכו' כדאיתא במס' ברכות כ"ב ע"א והאי מוהודעתם וכו' לא קיי"ל דאין ד"ת מקבלין טומאה וכמ"ש בתוס' ב"ק הנ"ל דהוי אסמכתא דהרי מתקנת עזרא היא ובמס' ברכות י"ח ע"ב דאיתא שתבר גזיזא דברדא ונחת וטבל הוי לאכול חולין בטהרה עיי"ש. ובתוספתא דמס' ידים כפי שמובא בר"ש במס' ידים פ"ד מ"ח וז"ל תניא בתוספתא אומרים טובלי שחרית קובלנו עליכם פרושים שאתם מזכירים את השם בשחרית בלא טבילה. אומרים פרושים קובלנו עליכם טובלי שחרית שאתם מזכירין את השם מן הגוף שיש בו טומאה עכ"ל ועי' בר"ש שם ע"ז. ונראה שטובלי שחרית סברי טעמא דטבילה לאו משום שלא יהיו ת"ח וכו' וע"ז השיבו א"כ למה לא בכל טומאות שבעולם וכו' ולכן דייק רבינו כאן לומר והוציאוהו מכלל שאר הטמאים וכו' ובפ"ד מהל' תפילה כתב וטעם התקנה משום שלא יהיו ת"ח וכו' וזה נגד הטובלי שחרית וכתוספתא הנ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קובץ על היד החזקה · הלכות קריאת שמע פרק ד׳
א׳
לפיכך חתן כו'. עיין בר"מ פ"ו מהלכות סוכה הלכה ד' ובהמ"מ שם שכתב דיש מ"ש והוא שיהיה בענין שאם ישבו בסוכה יתבטל קצת מאותו מצוה ול"נ כן מדברי הגאונים ולא מדברי רבינו אלא בכל גווני פטורים כל זמן שעוסקים במצוה ודלא כמו שכתב הרמ"א באו"ח סימן ל"ח סעיף ח' וע"ש במג"א אות ט'. ונראה לענ"ד ראיה לדברי הרמב"ם דבגמרא ברכות דף י"א ע"א מקשה הגמרא מי לא עסקינן דקאזיל לדבר מצוה ומקשים המשכילים א"כ ל"ל קרא דהא מסברא ידעינן דהרי איצטריך קרא לפטורא ש"מ דסברא חיצונה הוא לחיובי ועי' בחידושי רשב"א שם. ולפי שיטת הרמב"ם י"ל דודאי הסברא חיצונה דאם אפשר לקיים שניהם דחייב ואם א"א אלא דצריך לטרוח סברא חיצונה דפטור א"כ קאמר שפיר הגמרא בלכתך בדרך ממעט עוסק במצוה גם באפשר לקיים שניהם דא"צ לטרוח דבא"א לקיים שניהם מסברא ידעינן דפטורים לפי"ז מקשה שפיר מנ"ל דאסור להורות נגד הסברא לקולא דילמא אתי להורות נגד הסברא לחומרא דהיינו גם בצריך לטרוח דמסברא ה"א דפטורים קמ"ל קרא דחייב ומשני לכתוב רחמנא בשבת ובלכת כו' אע"כ דהקרא לפטורא וע"כ גם לאין צריך לטרוח וכדעת הרמב"ם ז"ל:
ג׳
פטור מקריאת שמע כו'. הנה לדעת רש"י הך פטור אם רוצה קורא ואין כן דעת התוספות אלא דאינו רשאי להחמיר והרא"ש הקשה על רש"י מהא דאמרינן בגמרא הכא חוץ לד' אמות אסור. וראיתי למופת הדור בספר ביאור מרדכי שכתב דרש"י מודה בק"ש דמשום כוונה הוא דאסר רשב"ג לחתן להחמיר ע"ע משום דמיחזי כיוהרא גם באונן אסור להחמיר ולפ"ז הא דקאמר חוץ לד' אמות אסור קאי על קריאת שמע ואליבא דרשב"ג ע"ש. וצ"ל לדבריו דרש"י פסק כרשב"ג דלא כהרי"ף והרמב"ם אלא כדעת הרא"ש וגם לענ"ד לולא דבריו הקדושים י"ל דגבי אונן מודה רשב"ג דלא חשדינן ליה שהוא עושה לשם יוהרא אלא להצדיק מעשיו: וליישב קושיית הרא"ש על רש"י נראה לי דהנה הא דתנן ומן התפילין מקשה בירושלמי הא אפילו ביום ב' אסור להניח תפילין אלא בגין דתני דא תני דא כ"ה הגי' לפנינו שבירושלמי (ובחידושי רשב"א יראה שהיה לו גירסא אחרת) ונ"ל פירושו דהירושלמי לטעמיה אזיל דא"ל פירוש המתניתין דאינו רשאי דדריש מקראי למען תזכור את יום וכו' א"כ מש"ה תני תפילין בהדייהו להורות דכאן הוי דומיא דתפילין דמה בתפילין אינו רשאי להחמיר אף דכאן כן והא דלא תני בהדיא אינו רשאי משום סיפא דנושאי המטה דלא שייך רק לשון פטור ולשיטת רש"י ע"כ צ"ל הא כדאיתא והא כדאיתא דתפילין הוא לאיסורא א"כ מיושב קושיית הרא"ש הא דקאמר הגמרא חוץ לד' אמות אסור קאי על תפילין וגם בלא"ה לפי גי' דידן גרסינן חוץ לד' אמות פטור ובלתי ספק כן היה גי' רש"י ומה דדחיק ליה לרש"י לפרש דלא כהירושלמי יש לומר דמשמע ליה לרש"י דגמרא דידן חולק בזה מדמקשה שם בגמרא מוטל לפניו אין כו' ורמינהו כו' ולפי מאי דס"ד דמקשה דוקא מוטל לפניו קשה מ"ש מוטל לפניו מאין מ"ל ולפירש"י ניחא דמוטל לפניו א"א להסיר טרדותו משא"כ כשאין מוטל לפניו וע"ש בצל"ח ודו"ק:
ח׳
לא פשטה תקנה זו בכל ישראל כו'. עי' בכ"מ דלא בטלו לתקנה מש"ה חסידים ואנשי מעשה אשר להם כח נוהגין סלסול בעצמם וטובלים טבילת קרי ועיין בד"מ סימן פ"ח וכבר אמרו אשרי הנזהר בו ודורשי רשומות רמזו בקרא יראת ה' טהורה היינו כשהיא בטהרה עומדת לעד ולא ינתק קשר היראה. והנה ראיתי להעתיק פה מה שמצאתי בכ"י מגאון אחד מיוחד הרב מו"ה מהר"ם ה"ב שנדרש מאנשי מעשה הנוהגין בטבילת קרי אם נמצא עליו דברים החוצצים וכן אם צריך לעיין קודם טבילה מדברים החוצצים ופלפל בחכמה והסכימה דעתו הרמה הואיל ואינו אלא מנהגא א"צ להקפיד ע"ז ואינו חוצץ דמעוט המקפיד אינו אלא מדרבנן ומביא ראיה לאיסור מהא דאמרינן יבמות דף מ"ה ע"ב ההוא דהוו קרו ליה בר ארמאה וקאמר ריב"ל מי לא טבל לקריו והנה בטבילת גרים אמרינן שם דף מ"ז דחוצץ כל דבר החוצץ בנדה וא"כ מה קאמר מי לא טבל לקריו הא לקרי אינו משגיח בדברים החוצצים ובטבילת גר לא מהני א"ו דגם לטבילת קרי מעכב כל דבר החוצץ בנדה שוב הביא שם מה שהקשה לו חכם אחד ע"ז דאכתי קשה הא ריב"ל גופא אמר בגמרא מאי טיבן של טובלי שחרין דדי בט' קבין א"כ איך אמר שם מי לא טבל לקריו הא לקרי לא צריך טבילה כלל. ולענ"ד דזה טעמא דהר"מ והרי"ף ז"ל דפירשו שם מי לא טבל לקריו כו' היינו כיון דחזינן דמקיימי מצות א"כ ודאי דטבלו כמשפט לשם גירות עיין ברמב"ם פי"ג מהל' א"ב ובטור יו"ד סימן רס"ח וב"י שם ומפאת קושיא זו היתה הוכחה לפירושם. ואפשר דגם דעת התוספות כן דלא הקשו שם רק אנדה דבזה לא מסתבר סברת הרמב"ם: אכן המעיין בירושלמי ס"פ האומר הביאו בעל מ"ע פי"ג מה' א"ב יראה דכך היה מנהגן לטבול כל גר מקריו הואיל ומזוהם היה בזנות כדגרסינן שם אתיא דריב"ל כב"ק אין גר עד שיטבול לקריו מ"מ העלה שם להלן כיון דאינו אלא מנהגא א"צ לחוש לדברים החוצצים. וצ"ע בהא דאמרינן ר"ה דף י"ז חייב אדם לטהר את עצמו ברגל ופסקו הרמב"ם בסוף הלכות טומאת אוכלין דחיוב גמור הוא אלא שאין לוקה ועיין מל"מ הביא שיטת הפוסקים דמה"ת הוא. הגם דכתב הר"מ הטעם משום דעולין לרגל והלכתא למשיחא עכ"פ אנו עושין זכר וטובלין עצמינו יש לדון דצריך לדקדק מדברים החוצצים הגם דאמרינן בטבילת קרי דא"צ לדקדק ומהא דאמרינן ברכות דף כ"ב ע"ב דר"ח טבל במעלי יומא דפסחא להוציא רבים י"ח ולא טבל נפשיה מטהרת רגל משמע קצת דאינו אלא מצד מנהגא ולא מדינא א"כ דין אחד להם טבילת קרי וטבילת ערב הרגל דא"צ לדקדק על עניני חציצה לפי הסכמת הגאון הנ"ל וכן הסכים ג"כ הגאון מ"ו להלכה ועיין במס' יומא דף ל' ע"ב א"ל אביי לר"י לר"י דאמר סרך טבילה היא זו חוצץ או אינו חוצץ א"ל כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וע"ש בתוספות ד"ה חוצץ משמע קצת דגם בטבילת קרי צריך לדקדק מדברים החוצצים וצ"ע:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות קריאת שמע פרק ד׳
א׳
מי שהיה לבו טרוד וכו' פטור מכל המצוות וכו'. עיין בסוכה דף כ"ה ע"ב ת"ר חתן וכו' פטורים וכו' ועיין מ"ש רש"י ומ"ש הרב בית חדש סימן ל"ח. ואחרי המחילה רבה לא ידענא מאי קא קשיא ליה דיש הפרש ביניהם דגבי אבל לאו מצוה להצטער אלא לנהוג דיני אבלות לא כן בחתן ושושביניו דמצוה לשמח חתן וכלה וכל דהוי מצוה וטריד בשביל המצוה פטור ממצוה אחרת דעד כאן לא איתמר כן להני תנאי דעוסק במצוה אינו פטור מן המצוה אלא ביכול לקיים את שניהם ברם באינו יכול ודאי דפטור דמאי חזית לדחות זו מפני זו ואה"נ דס"ל דהעוסק במצוה חייב במצוה וכן הבינו המאור והר"ן בדברי רש"י. עוד כתב הב"ח וז"ל ונראה לענ"ד דלא קאי וכו' עכ"ל. ועל הראשונים אנו מצטערים שהבינו כן בדברי רש"י מה שאינו נראה מדבריו כמו שנראה ממ"ש בדברי ת"ק וכ"כ הרב חידושי הלכות דאולי לא היה כתוב כן בדברי רש"י שלפניהם יעו"ש ואיך נאמר באמת דכן דעת רש"י. ומ"ש ליישב דברי רש"י דבת"ק אינו מן היישוב דכיון דק"ש בעי כוונה אפי' שהוא פסוק אחד מ"מ כדי לבוא לכונה צריך מקודם ביטול שמחת חתן וכלה ומה הפרש יש אם יהיה הכוונה הרבה או מעט. ועוד דאם כן יתחייב בתפילין דבזמן מועט הא מיהא יקיים המצוה ואף שמצותן כל היום הא נפטרין אנו בשעת התפילה לחוד וא"כ בנידון זה יהיה מעט יותר ולא יפטור לגמרי וגם התפלה יתפלל קצת ואל יתפלל באורך.
ה׳
היו עסוקין וכו' נשמטין אחד אחד וכו'. ועיין בב"י סי' ע"ב מה שכתב משם תלמידי רבינו יונה שכתבו ואומר מורי דה"ה לתפלה נמי נשמטין ומביא ראיה מן התוספתא ע"כ. וז"ל תלמידי ר' יונה ואומר מורי הרב דה"ה לתפלה דתני בתוספתא העם העוסקים בהספד מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה רבותינו הפסיקו בין לק"ש בין לתפלה וכיון דחזינן לרבותינו דהפסיקו לשניהם הכי נקטינן ולא פליג ש"ס שלנו אמעשה רב וכו' ע"כ. והנה ראשונה קשה מה שהקשה אחי יפת החכם השלם שלמה בן עזרא נר"ו דמאי ראיה מייתי מהאי תוספתא כיון דבירושלמי פ' זה הביאו הרא"ש פ' מי שמתו אוקמוה ביום שני וא"כ י"ל דברייתא דידן קאי ביום ראשון ומה גם דלא נקבר עדיין לכן אין מתפללין לא כן בתוספתא דקיימא ביום שני קיל הוא ולכן חייב גם בתפלה. ועוד קשה לי דעדיין אין ההוא מעשה רב נגד ש"ס דילן ולעולם דפי' דברייתא דוקא ולא מתפללין וההיא דרבינו איירי כשאין המת מוטל לפניהם דהכי תני בברייתא דידן נמי אין המת מוטל לפניהם קורין וכו' עומדין ומתפללים וכו' אלא דת"ק דרבותינו לא חילקו בהכי בין המת מוטל לפניהם לאינו מוטל אבל לעולם יש לחלק בין ק"ש לתפלה. ובני יצחק נר"ו תירץ דס"ל לתלמידי רבינו יונה דאף דהאי תוספתא איירי ביום שני אפ"ה שפיר ילפינן מינה להאי דנשמטין אחד אחד אפילו ביום ראשון והוא דאעיקרא תירוצא כפי הירושלמי הלזו דמוקי ההיא תוספתא ביום שני אבל ביום ראשון אין מפסיקין וכמתני' דאם יכולין להתחיל ולגמור וכו' איך תני בהאי ברייתא דנשמטין אחד אחד וקורין ק"ש כשהמת לפניהם מאחר דביום ראשון אין מפסיקין אלא ודאי דהא דנשמטין שוה לדין דיום שני כי היכי דביום שני כולם מפסיקין כאחד וקורין ה"נ ביום ראשון נשמטין אחד אחד וקורין והיינו טעמא דנשמטין מפני דאינו מתבטל ההספד דאחד נשמט וקורא ובא ואח"כ נשמט אחר וקורא ובא וכן על זה הדרך כולם עד שקוראים כולם ק"ש ואה"נ דאם לא הספיק האחרון להשמט ולקרות עד שעבר זמן ק"ש אין עליו עון אשר חטא כיון שהמת לפניהם והשתא מינה למדו תלמידי הר"י דכי היכי דגבי יום ב' דצריך להפסיק לק"ש כמ"ש בתוס' ועבדו רבותינו חומרא להפסיק גם לתפלה ה"נ להאי דינא דנשמטין דכמו דצריכין להיות נשמטין לק"ש ה"נ לדעת רבותינו נשמטין ג"כ לתפלה דדינן שוה. ומעתה נסתלקה ג"כ הקושיא השניה דמדברי הירושלמי הלזו מוכח דאין הברייתא מיירי באין המת לפניהם דאם איתא כשהקשה הירושלמי מההיא דאם יכולים להתחיל ולגמור אמאי אינו מתרץ דהתוספתא מיירי כשאין המת לפניהם דאין ההספד כ"כ צורך וכדתניא בהאי ברייתא אבל מתני' דאיירי בתנחומין דעיקר התנחומין הוא כשחוזרין מלקוברו כדמוכח במתני' משו"ה אינן קורין אלא ודאי דמשמע ליה להירושלמי דלישנא דהעוסקין בהספד איירי במת לפניהם מסתמא דשם הוא עיקר ההספד ודוק. והטור כתב בסי' ע"ב וז"ל ודוקא וכו' אבל החזנים וכו' יעו"ש. פירוש לפירושו שהם עוסקים בהספד ודוקא ביום הראשון וכו' פי' ואפילו החזנים נמי לא אמרן דפטורין אלא ביום ראשון אבל משם ואילך גם החזנים חייבים ונפקא ליה הא מהירושלמי וכמ"ש מרן דס"ל להטור דהעוסקין בהספד היינו בחזנים המספידים וכו'. והשתא האמת יורה דרכו דמ"ש ברמזי' ט"ס נפל וכצ"ל כל העוסקין בהספד חייבים בק"ש והחזנים הסופדים ביום שני פטורים מכאן ואילך חייבים והיינו ממש כמ"ש כאן בטור. והשתא ניצול ממה שהקשה עליו מרן שם בב"י דמה שהקשה א' וב' כבר תירץ הוא בסוף דבריו. ומה שהקשה בג' ועוד וכו' לא קשיא ע"פ קדימתנו, וכן הד' וכן הה'. אך קשה מ"ש עוד וז"ל דפשט הירושלמי וכו' ומאחר דמתני' וכו' עד וכמ"ש רבינו עצמו כאן וכו' עכ"ל. ולזה יראה לענ"ד דלדעת הטור הכי מתפרש הירושלמי דהקשה והא תנינן אם יכולין להתחיל ולגמור וכו' ומתני' בכל העם מיירי וקתני דוקא אם יכולין וכו' ואי לא אין חייבין להפסיק וכל העם פטורין וברייתא תני ברישא כל העוסקים בהספד פטורין מק"ש ומשמע דוקא העוסקין דהם החזנים ולא השומעים ואהא משני מתני' ביום הראשון דהיינו מה שעושין אחר קבורת המת שהיה להם מקום מיוחד ובשובם מלקבור המת היו הולכים האבלים והקהל עד המקום ההוא ועומדין שם האבלים ומנחמין אותם וכמ"ש רבינו בפי' המשנה ולכן במעשה הזה דיום ראשון הוא מילתא דשוה לכו"ע דכולם מנחמים הם והיא מצוה דגמילות חסדים שהיא מן התורה ולכן כולם לא יפסיקו וביום השני שהוא הספד שסופדין החזנים הם דוקא פטורים וכל העם חייבין ושקלא וטריא זו היא לת"ק ברם רבותינו דתני שם בברייתא עשו מעשה היפך הת"ק והפסיקו גם החזנים והיינו ביום שני דעליה דידיה דת"ק קאי, והשתא גם ביום הא' נחתינן דרגא ודוקא החזנים לא יפסיקו הא שאר העם יפסיקו ולא שנא להו בין יום ראשון לשני. והשתא הטור דפוסק כרבינו משום מעשה רב היפך פשט המשנה דנראה דכל העם פטורים שפיר כתב דכל שאר העם בין הכי ובין הכי חייבין לא כן החזנים דיש זמן דהיינו יום שלישי דחייבים ויש זמן שהוא יום שני דפטורים. ברם אחרי ההתבוננות דרך זה דחוי מכמה אנפי חדא דהא הטור כתב דין דקברו דמתני', ועוד אי מצינן למימר דרבנן פליגי אמתני' מאי חיליה דהש"ס דמותיב ממתני' לברייתא דהיינו לרישא ולא לסיפא. ולכן נראה באופן אחר והוא כדפירש קושיית הירושלמי מרן ב"י אלא דהתירוץ הוא דמתני' איירי ביום ראשון דוקא על דרך הראשון שכתבתי בסמוך שהוא בשורה ומנחמין את האבל וזה שייך לכל העם בכלל ואין לחלק ולכן אין מפסיקין לכולם קאי לא כן ביום שני שהוא קל מפסיקין וכרבינו ונמצא דיום ראשון כשמנחמים בשורה הוא חמור הרבה ואין הפרש בין שאר בני אדם לחזנים דכולם מנחמים הם ולא מתורת הספד הוא הפיטור ולכן בדין המנחמים בשורה לא חילק הטור והעתיק לשון המשנה דאין חילוק בין שאר העם לחזנים לא כן ביום ראשון דהיינו קודם שקברו את המת שמספידים דלאו מתורת נחמה נחתי שם י"ל בין חזנים לשאר העם דשאר העם חייבין וחזנים פטורין לא כן ביום שני דכולן חייבין כנ"ל.
ו׳
קברו וכו'. ועיין השגת הראב"ד ועיין מ"ש עליו המגדל עוז ומ"ש עליו מרן. ולענ"ד קשה שאם לזה כיון הראב"ד אין זו השגה דהא כתבו רבינו שם בסמוך בני אדם הפנימיים וכו' פטורים מק"ש והחיצונים חייבין בק"ש במקומם וכיון דחיצונים חייבין במקומן מינה דמ"ש רבינו יתחיל ר"ל הפנימיים ואולי הוא פירש אף שאין צורך ודוחק. עוד כתב מרן וז"ל או שחוזר למ"ש ואי לאו לא יתחילו. לענ"ד דבריו סתומים ונראה דכוונתו דמ"ש הראב"ד דוקא וכו' ואי לאו לא יתחילו ר"ל דמתני' לא קאי לכל העם הבאים מהקבר לשורה אלא לאותם הצריכים דהיינו הפנימיים אבל החיצונים יתחילו וכמ"ש רבינו יונה דמ"ש וכו' וס"ל להראב"ד דזה הוא פירוש דברי ר' יהודה ולא פליג את"ק אלא לפרושי אתי ואין הפרש בין אחר שהגיעו לשורה לקודם שהגיעו וזה הוא כוונת ההשגה, ועל זה כתב ואין כן דעת רבינו כמו שאפרש דהיינו שהוא מפרש פנימיים ממש דהיינו רואים פני האבל דלא כהראב"ד דפירש פנימיים ר"ל קרובים, ונמצא דהשיג עליו בשנים חדא בפירוש פנימיים ושנית במה שלא חילק גם קודם שהגיעו לשורה בין פנימיים לחיצוניים. ומה שהוצרך לומר דס"ל להראב"ד דלא פליגי היינו משום דאל"כ איך פסק הראב"ד נגד ת"ק. אך במה שהשיג עליו דמאי שנא דקודם שהגיעו לשורה לא חילק לא הליץ מרן בעד רבינו ואולי כיון דאינם יודעים אם יהיו פנימיים או חיצוניים אינן יכולין להתחיל דבשלמא לדעת הראב"ד דר"ל קרובים זה ידוע מקודם ואין הפרש לא כן לפירוש רבינו ולכן במ"ש מרן ואין כן דעת רבינו כמו שיתבאר בסמוך הליץ עליו על הכל. ועיין מ"ש הטור וז"ל בסי' ע"ב העומדים וכו' שורה הפנימית וכו' ועיין מ"ש הב"ח שם וז"ל משמע מלשון רבינו דשורה אחת הפנימית לבדה היא פטורה וכו' והשורות כולן חיצוניות הם אבל לשון משנתינו העומדים וכו' הפנימיים פטורין משמע ששני הפנימיים פטורים וכ"כ הרמב"ם והכי מוכח להדיא מפירוש רש"י בברייתא וכו' ועיי"ש שמכח זה הגיה לשון רבינו. ולענ"ד אין צריך שום הגה"ה ולא קשה דמ"ש משנתינו הפנימיים קאי לבני אדם ולא לשורות דהכי תני העומדים בשורה דהיינו הבני אדם הפנימיים פטורים דהיינו השורה הראשונה והחיצונים חייבין דהיינו השורה השניה וכן מ"ש רבינו הפנימיים קאי לבני אדם שכ"כ העומדים בשורה הפנימיים וכו' אך הטור שכתב הפנימית משום דקאי לשורה שכתב שורה הפנימית וא"כ שוה מ"ש רבינו עם מ"ש במתני'. אך מ"ש רש"י הוא היפך מכל זה והאמת דטעמו ונימוקו עמו כפי גירסת הברייתא שהיה לו שורה הרואה פנימה פטורה וכו' ומש"ה פירש מה שפירש, והוא עצמו פירש כפירוש רבינו במקום אחר והוא ברש"י שבהרי"ף שכתב הברייתא כלשון הזה שורה הרואה את הפנים פטורה ופי' רש"י שורה היקף ובחלל האבל יושב וכו' ולא פירש כמו שפירש בש"ס סתמו כפירושו שהוא השורה הראשונה דוקא. וכ"כ רבינו בפי' המשנה והפנימיים הם העם הרואים את האבלים ואין ביניהם אנשים אמצעיים ואשר אחריהם נקראים חיצוניים עכ"ל. הרי כמו שפירשתי ודלא כהב"ח למדקדק בלשון. והטור ורבינו היו גורסים בברייתא שורה הרואה את הפנים וכו' וכן העתיק מרן בב"י וכן בהרי"ף ודוק.
ז׳
כל מי שהוא פטור וכו'. עיין להראנ"ח סדר טהרה רצה להשוות דעת רבינו עם התוס' דלא קיימי הם ז"ל אלא לדורות אחרונים ולעולם דפסקו כרשב"ג יעו"ש. ואיני יכול להולמו דבשלמא התוס' אומרים בפירושם דקיימי לדורות אחרונים ברם הרי"ף שהעתיק המשנה וכתב הלכה כת"ק וכן רבינו דחיבורו הוא קיצור הש"ס א"א לומר דקאי לדורות אחרונים ולא קאי לדינא דמתני' וזה ידוע לכל דהם פוסקים דין הש"ס ואי משתנה הדין מזמן לזמן כותבים דבזמננו אינו כן. אך מה שהקשה עליו הרב יד אהרן נר"ו סי' ע' דא"כ דקאי לדורותינו איך מחלק הר"מ ז"ל בין מבוהל לאינו מבוהל לא קשיא דוכי בדורות אחרונים כולם מבוהלים כדי שנאמר דאפי' מבוהל יקרא, הא אינו אלא דאינם מכוונים והם טרודים בעלמא, ברם כשהוא מבוהל מחמת מצוה אינו יכול לקרות דהוי כמזכיר שם שמים לבטלה אלא דבמבוהל שלא מחמת מצוה לא פטרו אותו דאי בעי לפכוחי פחדיה. גם מ"ש דא"כ איך כתב רשאי והא חייב ג"כ דאין הפרש בין חתן לכל אדם לא קשיא דנקט רשאי לומר עליו אח"כ דאי מבוהל אינו רשאי ואגב סיפא נקטיה וקל להבין. אך קשה מה שהקשיתי עליו שרבינו מחבר [וכותב דיני] הש"ס בין נוהג בין אינו נוהג, ובשלמא לדרכי מרן בין מ"ש כאן בכ"מ דפוסק כת"ק לפי סדר המשנה השנויה בין למ"ש בב"י סי' ע' דפוסק כרשב"ג וכר' יוחנן דאמר איפוך ניחא דפוסק דין המשנה ממש, וכן נראה ממ"ש מרן אח"כ ד"ה והרמב"ם ועיי"ש בב"י שכתב וז"ל ונראה שהביא רבינו דברי הרמב"ם וכו'. וכתב הב"ח שם וז"ל נראה דלפי מ"ש רבינו וכ"ש האידנא וכו' נראה דלא מיבעיא דרשאי אלא דחייב על כן כתב רבינו דהרמב"ם חולק על זה דהרי כתב דאינו רשאי לקרות אם הוא מבוהל א"כ כל אדם נמי וכו' דלענין זה אין חילוק בין חתן לשאר כל אדם דטבעה ספינתו בים וכו' והא דאיתא בש"ס וכו' עכ"ל. ולענ"ד לא באתי לכוונתו דראשונה קשה לי לאיזה צורך הוצרך לכתוב דה"ה כל אדם שטבעה ספינתו בים דכל הנרצה אליו הוא למצוא לרבינו [הרמב"ם] דפטר דלא כרבינו [הטור] דלעולם חייב. ועוד קשה מי לא מודה בדין זה דמבוהל דאסור לקרות דעד כאן לא אמרינן דבזמן הזה חתן קורא לפי שכל אדם אינו מכוין אלא דוקא כשלא היה בהול אלא טירדא בעלמא דבזמן הש"ס אפי' היה אומר שיכול לפנות דעתו לא מהימנינן ליה ברם עכשיו מהימנינן ליה דגם כל אדם לא מכוון ודי אי אומר דמכוון לא כן בחזינן ליה שהוא מבוהל בבירור זו לא אמרה אדם מעולם שיקרא בלא כוונה וגם התוס' והר"מ מודים לו ודוק. ופירוש דברי הר"מ כך דאיהו פוסק כת"ק דרשאי והיינו רשות שאומר שיכול לכוון דלא כרשב"ג דלא נאמן אבל אם הוא מבוהל בבירור ודאי דלא יקרא. גם מה שדימה הב"ח דה"ה טבעה ספינתו בים שהוא טרוד ובהול דפטור, דבריו תמוהים ע"פ דברי הר"מ והוא האמת דכל ההיתר אינו אלא באומר יכול אני לכוון לא כן בבירור דלא מכוון אינו רשאי וזה דוקא בטרוד בדבר מצוה ברם בעלמא דאית ליה צערא הו"ל רשות דאי בעי ליה לאפכוחי פחדיה וכמסקנא דש"ס דחילק מרשות למצוה. ובכלל התמיה נכנס גם הרב מהר"י הלוי סי' מ"ו דף פ"ז עיי"ש וז"ל אבל קשה לי בדברי הרמב"ם שכתב אבל אם היה הפטור מבוהל אינו רשאי וכו' והא בש"ס וכו' הכא טירדא דמצוה הכא טירדא דרשות הרי דברשות אפי' מבוהל יקרא ואיך כתב דמבוהל לא יקרא אלו תוכן דבריו. וכבר כתבנו דהך דינא דרבינו אינו אלא בטירדא דמצוה לא כן ברשות דאיבעי ליה לפכוחי פחדיה ואינו רשאי לפטור עצמו. ועוד קשה לי על הב"ח במה שעשאו לרבינו חולק עם רבינו [הטור] והתוס', דמי הגיד לו דחולק הוא דעד כאן לא כתב רבינו כן אלא לפי דין המשנה כמנהגו שמעתיק דין המשנה ואז הוא דיש חילוק בין מבוהל דהיינו שהוא ברור שאינו מכוון לטרוד סתם דאומר דמכוון וכת"ק, לא כן בדורות אחרונים דלא כל אדם מכוון אפי' אינו מבוהל והן אמת שע"פ מ"ש מרן בב"י להוציא מדברי הרמב"ם גם לזמן הזה נמצא שפיר חולק בהם, לא דרך בזה רב ב"ח כמו שנראה מדבריו יעו"ש. ועוד קשה עליו שאם כוונת הטור להביאו לחלוק הוה ליה לומר אבל הר"מ וכו' כמנהגו ולכן לדרך מרן משוה אותם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות קריאת שמע פרק ד׳
א׳
נשים ועבדים וקטנים פטורים מקריאת שמע נשים דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דגמרי ממצות תפילין דהוי מצות עשה שהזמן גרמא דכתיב מימים ימימה וגמר מת"ת דאקשיה רחמנא דכתי' וקשרתם לאות וגו' ולמדתם מה תלמוד תורה נשים פטורות דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם אף תפילין נשים פטורות ומינה גמרינן כל מצות עשה שהזמן גרמא דכוות' ועבדים דאיתקשו לנשים וגמרי מינייהו בגזירה שוה דלה לה מאשה דבשפחה חרופה כתיב לא ניתן לה ובאשה כתיב וכתב לה וקטנים דלאו בני חיובי מצוה נינהו. מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות מקריאת שמע דתנו רבנן בשבתך בביתך פרט לעוסק במצוה ובלכתך בדרך פרט לחתן לפיכך חתן שנשא בתולה פטור מקריאת שמע עד מוצאי שבת לפי שאין דעתו פנויה אבל נושא בעולה אף על פי שהוא עוסק במצות כיון שאינו טרוד ודעתו היא פנויה חייב בקריאת שמע. מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו פטור מקריאת שמע עד שיקברנו לפי שהוא טרוד במחשבת קבורתו והויא דומיא דחתן דפטור משום טרדה דמצוה ובירושלמי מפרש טעמא משום דכתיב למען תזכור וגו' כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים ואם היה משמר את המת אף על פי שאינו מתו פטור מקריאת שמע משום דעוסק במצוה או משום קרא דמייתי בירושלמי ואם היו שנים אחד משמר ואחד קורא וחוזר האחר ונשמט וקורא וכן חופר קבר למת מהני תרי טעמי פטור. היו עסוקין בהספד נשמטין אחד אחד וקורין וחוזרין להספד ואם אין המת לפניהם כולם קורין קריאת שמע והאבל יושב ודומם שאינו חייב לקרות עד שיקבור את מתו שהוא טרוד טרדה דמצוה. קברו את המת וחזרו האבלים לקבל תנחומין אם יכולים העם להתחיל ולגמור פסוק אחד קודם שיגיעו לשורה לנחם את האבלים יתחילו ואם לאו לא יתחילו אלא ינחמו האבלים ואח"כ יקראו משום דתנחומי אבלים דאוריתא דכתיב והודעת להם את הדרך וזו היא גמילת חסדים ונראה דאפילו הכי אם בשילכו לשורה לנחם לא ישאר זמן לקריאת שמע כשיפטרו מהאבלים חייבים לקרות ק"ש קודם שיעבור זמנה דתנחומי אבלים היא מצוה שאינה עוברת ואם עתה לא ינחמו האבל אחר קריאת שמע ינחמנו אבל במשמר את המת וקוברו דצריך להשתדל בקבורתו מיד היא מצוה עוברת ולהכי פטור מקריאת שמע אפילו שיעבור זמנה מכל וכל והכי דייק לישנא דהרמב"ם ז"ל דקאמר ינחמו ואח"כ יקראו מכלל דמיירי דאית זמן לנחם ולקרות דאי לאו הכי לא מדחיה ק"ש מקמה ואחר שנעשו שורות לנחם הפנימיים שהם רואים פני האבל פטורים שהם המנחמים והחיצונים קורים במקומם הואיל ואינם רואים פני האבלים.
ח׳
כל הטמאים חייבים בקריאת שמע אף על פי שאיפשר להם לעלות מטומאתם בו ביום קורין ק"ש ובתורה דלא קפיד קרא אלא אטומאה הנראית דכתיב והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר אבל על שאר טומאה אמרינן אין דברי תורה מקבלין טומאה כדכתיב הלא כה דברי כאש נאם ה' ויש במצוה זו דברים אחרים מדרבנן סמוכים אלאו דלא תסור ומהם אקרא דושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי וקצת סמוכים אקרא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
בני בנימין · הלכות קריאת שמע פרק ד׳
א׳
מי שהיה לבו טרוד ונחפז לדבר מצוה פטור מכל המצות. ע' כ"מ. ובסוכה כ"ה ב' א' שם חתן פטור מתפלה ותפלין וק"ש. מ' דבשאר מצות חייב. ועיין תוס' רפ"ג בכה"ג במי שמתו מוטל לפניו דהוא דומיא דחתן: לפיכך מי שנשא בתולה. נסתפק כאאמו"ר הגז"ל אם נשאר אח"ז עת לקרות אם הוא חייב דהא באונן כה"ג חייב לקרות אחר הקבורה. והכא לא שייך פלוגתת הראשונים לענין הבדלה המובא בהרא"ש רפ"ג אם שייך תשלומין. דהא בשעת הדחק יכול לקרות ק"ש אף אחר עה"ש. כמש"ל פ"א הי"ב. ובנד"ד אין לנו אנוס גדול ממנו. וביותר תקשה לשי' הראב"ד דבק"ש ביום חייב. עי' כ"מ. א"כ איך משכ"ל בערבית לפטור. והאריך בזה. וע' פ"ת יו"ד סקצ"ב סק"ד בשם שו"ת אבן השוהם דב"ר אין לבעול ביום. אך לא נודע לי טעמו ע"ש ובכ"מ בגמ' משמע שלא כדבריו וכמש"כ בתשובה בס"ד. ולענ"ד לה"ר לד' רבינו דאף מק"ש ביום פטור. דאל"כ ק' מנ"ל הוא דעוסק במצוה פטור מהמ"צ כמ"ש בסוכה כ"ה א'. דנלמד מק"ש ופסח ושם מצריך הגמ' הני תרי קראי. והל"ל דבק"ש ל"ה רק חצי מצוה. דביום הרי באמת חייב לקרות. וביותר דגם לפי האמת קשה מנ"ל דבמטא זימנא פטור בעבמ"צ ממצוה שלימה. כיון דבק"ש ל"ה רק חצי מצוה. א"ו מוכח דאף מק"ש דיום נמי פטור חתן. אך י"ל דהרמ"נ ס"ל כשי' הרמב"ן ז"ל בס' המצות דק"ש הם ב' מצות. וא"כ גם בביטול ק"ש דערבית לבד נמי ה"ה מבטל מ"ע שלימה. ורבינו ז"ל לשיטתיה דס"ל דהן מצוה א'. ואולי י"ל דאף לרבינו אין ראיה. דמ"מ כשהוא מבטל גם ק"ש דערבית לבד. הרי לא נשאר רק חצי מצוה. וא"כ סוף סוף מתבטל ממצוה שלימה. ויש לפשוט מזה ספיקות האחרונים אם שייך חצי שיעור במצוה כמו באיסור. ויש לדון בזה מתי התחלת המצוה בק"ש אם ביום או בלילה וכמדומני עמד בזה הפמ"ג בפתיחתו לה' ק"ש. ועי' במגילה ג' א'. אמש בטלתם תמיד של בה"ע כו'. והרי היו עוסקים במלחמת כיבוש א"י שהוא חובה כמ"ש בסוטה מ"ד א'. אך אם כבר התחילו להקריבו בבוקר א"ש קצת. ומצות הקרבת התמידים לרבינו הוא ג"כ מ"ע אחת כמו מצות ק"ש. אך יל"ח דשם שניהם ביום משא"כ ק"ש. י"ל דלילה קודם. עי' כ"מ פ"א. והוא מגמ' ריש ברכות. ועי' תוס' שם מש"כ מתמיד ובמפרשים שם ומש"כ בס"ד באורך בס"פ פ' ואתחנן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות קריאת שמע פרק ד׳
ח׳
כל הטמאין חייבין בק"ש כו' ועזרא וב"ד תקנו כו'. תנן בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לא כו' פירוש ק"ש מהרהר בלבו כו' זאת אומרת הרהור כדיבור דמי כו' למה מהרהר אלא מאי יוציא בשפתיו כדאשכחן בסיני ובירושלמי אמרו תמן אמרין [פירוש בבבל אמרו] אפילו לשמוע דברי תורה אסור א"ר יודה בר טיטס ר' אחא בשם ר' אלעזר בתחילה והיו נכונים ליום השלישי אל תגשו אל אשה, פירוש כמו בסיני לא היה רק שמיעה ואפילו כן היו אסורים בלא טבילה, כן בעל קרי אסור לשמוע דברי תורה, וזה שאמרו בתלמודין כדאשכחן בסיני ששם היו שומעין ושומע כעונה, אבל הרהור אע"ג דיוצא אדם בזה ידי חובתו מ"מ מותר בעל קרי להרהר, אולם הא דאמרו תמן אמרין, יתכן דלשיטת הירושלמי עצמו אין ראיה מסיני, דשם פרק מי שמתו הלכה ג' מייתי ברייתא דאשה מברכת כו' וקטן לאביו אע"פ דקטן אינו בן חיוב, רק אם ענה אחריהם אמן יוצא בברכת קטן, ופירוש דגבי ברכה דגדול העונה אמן מהמברך משום דהוי כמסכים על הברכה, הרי אמן הוי כאילו הוציא מפיו כל הענין, רק גבי הלל צריך לקרות כל מה שהוא אומר וכן פירש בפירוש החרדים יעו"ש. וכן מצאנו גבי שבועה דענה אמן כאילו הוציא שבועה מפיו דמי יעוין סוף פ"ג דשבועות בתלמודא דילן כן סבר בירושלמי גבי ברכה דאמן הוי כאלו הוציא מפיו, ואף אם הקורא הוא אינו בן חיוב ג"כ נפיק הגדול ידי חובתו, ולפ"ז אין ראיה מסיני דבמכילתא תניא ויאמר אליהם אמר להם היו אומרין על לאו לאו ועל הן הן לאמר שהיו אומרים על הן הן ועל לאו לאו כו' רע"ק אומר על הן הן ועל לאו הן, הרי דהיו מסכימים על כל דיבור ודיבור והוי כעונה אמן על ברכה והוי כמוציא מפיו לכן אסורים היו, אבל לשמוע דברי תורה אימר דבעל קרי שרי, רק דבבלי סבר דאף בעונה אמן לא יצא אם שמע משאינו בן חיוב מן התורה, ולכך מוקי להך דבן מברך לאביו במחויב מדרבנן, וכן פסק רבינו בפרק א' מהלכות ברכות הלכה י"א ובפ"ה הלכה ט"ו יעו"ש. א"כ שפיר יליף מסיני, דאף לשמוע דברי תורה דבזה שומע כעונה ג"כ אסור בעל קרי משום דענו הן לא הוי כמוציא מפי עצמו, ולכן אמר תמן אמרין לשיטתן, אבל הרהור דלא אשכחן בסיני, אע"ג דיוצא אדם ידי חובתו בהרהור מותר גם בקריו וזה ברור ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות קריאת שמע ד׳, מתוך הלכות קריאת שמע שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
