הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות קריאת שמע · פרק א׳

ספר אהבה · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות קריאת שמע · פרק א׳
הלכה א׳
פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם קוֹרְאִין קְרִיאַת שְׁמַע, בָּעֶרֶב וּבַבֹּקֶר. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו ז) ״וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״ בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם שׁוֹכְבִין וְזֶה הוּא לַיְלָה. וּבְשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם עוֹמְדִין וְזֶה הוּא יוֹם:
הלכה ב׳
וּמַה הוּא קוֹרֵא, שְׁלֹשָׁה פָּרָשִׁיּוֹת. אֵלּוּ הֵן (דברים ו ד) ״שְׁמַע״ (דברים יא יג) ״וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ״ (במדבר טו לז) ״וַיֹּאמֶר״. וּמַקְדִּימִין לִקְרוֹת פָּרָשַׁת שְׁמַע מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ יִחוּד הַשֵּׁם וְאַהֲבָתוֹ וְתַלְמוּדוֹ שֶׁהוּא הָעִקָּר הַגָּדוֹל שֶׁהַכּל תָּלוּי בּוֹ. וְאַחֲרֶיהָ וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ שֶׁיֵּשׁ בָּהּ צִוּוּי עַל (זְכִירַת) שְׁאָר כָּל הַמִּצְוֹת. וְאַחַר כָּךְ פָּרָשַׁת (במדבר טו לח) ״צִיצִית״ שֶׁגַּם הִיא יֵשׁ בָּהּ צִוּוּי זְכִירַת כָּל הַמִּצְוֹת:
הלכה ג׳
אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִצְוַת צִיצִית נוֹהֶגֶת בַּלַּיְלָה קוֹרְאִין אוֹתָהּ בַּלַּיְלָה מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ זִכְרוֹן יְצִיאַת מִצְרַיִם וּמִצְוָה לְהַזְכִּיר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ג) ״לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כּל יְמֵי חַיֶּיךָ״. וּקְרִיאַת שָׁלֹשׁ פָּרָשִׁיּוֹת אֵלּוּ עַל סֵדֶר זֶה הִיא הַנִּקְרֵאת קְרִיאַת שְׁמַע:
הלכה ד׳
הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע כְּשֶׁהוּא גּוֹמֵר פָּסוּק רִאשׁוֹן אוֹמֵר בְּלַחַשׁ בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד וְחוֹזֵר וְקוֹרֵא כְּדַרְכּוֹ (דברים ו ה) ״וְאָהַבְתָּ אֵת יְיָ׳‎ אֱלֹהֶיךָ״ עַד סוֹפָהּ. וְלָמָּה קוֹרִין כֵּן. מָסֹרֶת הִיא בְּיָדֵינוּ שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁקִּבֵּץ יַעֲקֹב אָבִינוּ אֶת בָּנָיו בְּמִצְרַיִם בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ צִוָּם וְזֵרְזָם עַל יִחוּד הַשֵּׁם וְעַל דֶּרֶךְ ה׳‎ שֶׁהָלַךְ בָּהּ אַבְרָהָם וְיִצְחָק אָבִיו וְשָׁאַל אוֹתָם וְאָמַר לָהֶם בָּנַי שֶׁמָּא יֵשׁ בָּכֶם פַּסְלוּת מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹמֵד עִמִּי בְּיִחוּד הַשֵּׁם כָּעִנְיָן שֶׁאָמַר לָנוּ משֶׁה רַבֵּנוּ (דברים כט יז) ״פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה״ וְגוֹ׳‎. עָנוּ כֻּלָּם וְאָמְרוּ (דברים ו ד) ״שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ יְיָ׳‎ אֶחָד״. כְּלוֹמַר שְׁמַע מִמֶּנּוּ אָבִינוּ יִשְׂרָאֵל יְיָ׳‎ אֱלֹהֵינוּ יְיָ׳‎ אֶחָד. פָּתַח הַזָּקֵן וְאָמַר בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד. לְפִיכָךְ נָהֲגוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שֶׁבַח שֶׁשִּׁבֵּחַ בּוֹ יִשְׂרָאֵל הַזָּקֵן אַחַר פָּסוּק זֶה:
הלכה ה׳
הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע מְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ. בַּיּוֹם מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ. וּבַלַּיְלָה מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ:
הלכה ו׳
בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בַּיּוֹם יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חשֶׁךְ וְכוּ׳‎ וּבְרָכָה שְׁנִיָּה אַהֲבַת עוֹלָם אֲהַבְתָּנוּ. וְשֶׁל אַחֲרֶיהָ אֱמֶת וְיַצִּיב. וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בַּלַּיְלָה מַעֲרִיב עֲרָבִים וְכוּ׳‎ שְׁנִיָּה לָהּ אַהֲבַת עוֹלָם בֵּית יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ אָהַבְתָּ כוּ׳‎. וּבְרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁל אַחֲרֶיהָ אֱמֶת וֶאֱמוּנָה. שְׁנִיָּה לָהּ הַשְׁכִּיבֵנוּ:
הלכה ז׳
בְּרָכָה רִאשׁוֹנָה שֶׁלְּפָנֶיהָ בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה פּוֹתֵחַ בָּהּ בְּבָרוּךְ וְחוֹתֵם בָּהּ בְּבָרוּךְ. וּשְׁאָר בִּרְכוֹתֶיהָ חוֹתֵם בְּכָל אַחַת מֵהֶן בְּבָרוּךְ וְאֵין לָהֶם פְּתִיחָה בְּבָרוּךְ. בְּרָכוֹת אֵלּוּ עִם שְׁאָר כָּל הַבְּרָכוֹת הָעֲרוּכוֹת בְּפִי כָּל יִשְׂרָאֵל עֶזְרָא הַסּוֹפֵר וּבֵית דִּינוֹ תִּקְּנוּם וְאֵין אָדָם רַשַּׁאי לִפְחֹת מֵהֶם וְלֹא לְהוֹסִיף עֲלֵיהֶם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לַחְתֹּם בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לַחְתֹּם. וּמָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לַחְתֹּם אֵינוֹ רַשַּׁאי לַחְתֹּם. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ בְּבָרוּךְ אֵינוֹ רַשַּׁאי לִפְתֹּחַ. מָקוֹם שֶׁהִתְקִינוּ לִפְתֹּחַ אֵינוֹ רַשַּׁאי שֶׁלֹּא לִפְתֹּחַ. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר כָּל הַמְשַׁנֶּה מִמַּטְבֵּעַ שֶׁטָּבְעוּ חֲכָמִים בַּבְּרָכוֹת הֲרֵי זֶה טוֹעֶה וְחוֹזֵר וּמְבָרֵךְ כַּמַּטְבֵּעַ. וְכָל שֶׁאֵינוֹ אוֹמֵר אֱמֶת וְיַצִּיב בְּשַׁחֲרִית וֶאֱמֶת וֶאֱמוּנָה בְּעַרְבִית לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ:
הלכה ח׳
הִקְדִּים בְּרָכָה שְׁנִיָּה לִבְרָכָה רִאשׁוֹנָה בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה בֵּין לְפָנֶיהָ בֵּין לְאַחֲרֶיהָ יָצָא לְפִי שֶׁאֵין סֵדֶר בַּבְּרָכוֹת. בְּשַׁחֲרִית פָּתַח יוֹצֵר אוֹר וְסִיֵּם מַעֲרִיב עֲרָבִים לֹא יָצָא. פָּתַח בְּמַעֲרִיב עֲרָבִים וְסִיֵּם בְּיוֹצֵר אוֹר יָצָא. וּבָעֶרֶב פָּתַח בְּמַעֲרִיב עֲרָבִים וְסִיֵּם בְּיוֹצֵר אוֹר לֹא יָצָא. פָּתַח בְּיוֹצֵר אוֹר וְסִיֵּם בְּמַעֲרִיב עֲרָבִים יָצָא. שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת הוֹלְכוֹת אַחַר חֲתִימָתָן:
הלכה ט׳
אֵיזֶה הוּא זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע בַּלַּיְלָה. מִצְוָתָהּ מִשְּׁעַת יְצִיאַת הַכּוֹכָבִים עַד חֲצִי הַלַּיְלָה. וְאִם עָבַר וְאִחֵר וְקָרָא עַד שֶׁלֹּא עָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁלֹּא אָמְרוּ עַד חֲצוֹת אֶלָּא כְּדֵי לְהַרְחִיק אָדָם מִן הַפְּשִׁיעָה:
הלכה י׳
הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל עַרְבִית אַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה אָנוּס כְּגוֹן שִׁכּוֹר אוֹ חוֹלֶה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְאָנוּס שֶׁקָּרָא בְּעֵת זֶה אֵינוֹ אוֹמֵר הַשְׁכִּיבֵנוּ:
הלכה י״א
וְאֵי זֶה הוּא זְמַנָּה בַּיּוֹם. מִצְוָתָהּ שֶׁיַּתְחִיל לִקְרוֹת קֹדֶם הָנֵץ הַחַמָּה כְּדֵי שֶׁיִּגְמֹר לִקְרוֹת וּלְבָרֵךְ בְּרָכָה אַחֲרוֹנָה עִם הָנֵץ הַחַמָּה. וְשִׁעוּר זֶה כְּמוֹ [עִשּׂוּר] שָׁעָה קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ. וְאִם אִחֵר וְקָרָא קְרִיאַת שְׁמַע אַחַר שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ שֶׁעוֹנָתָהּ עַד סוֹף שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם לְמִי שֶׁעָבַר וְאִחֵר:
הלכה י״ב
מִי שֶׁהִקְדִּים וְקָרָא קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית אַחַר שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר אַף עַל פִּי שֶׁהִשְׁלִים קֹדֶם שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וּבִשְׁעַת הַדְּחָק כְּגוֹן שֶׁהָיָה מַשְׁכִּים לָצֵאת לַדֶּרֶךְ קוֹרֵא לְכַתְּחִלָּה מִשֶּׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר:
הלכה י״ג
הַקּוֹרֵא אַחַר שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת בַּיּוֹם אֲפִלּוּ הָיָה אָנוּס לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבַת קְרִיאַת שְׁמַע בְּעוֹנָתוֹ. אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּקוֹרֵא בַּתּוֹרָה. וּמְבָרֵךְ לְפָנֶיהָ וּלְאַחֲרֶיהָ כָּל הַיּוֹם אֲפִלּוּ אִחֵר וְקָרָא אַחַר שָׁלֹשׁ שָׁעוֹת:

כסף משנה · הלכות קריאת שמע פרק א׳

נחלת הכלל · Torat Emet 363

דברי ירמיהו · הלכות קריאת שמע פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קובץ על היד החזקה · הלכות קריאת שמע פרק א׳

א׳
פעמים בכל כו'. בגמרא דף כ"א פליגי אי ק"ש מן התורה או מדרבנן ובמס' סוטה דף ל"ב ע"ב בתוספות ד"ה ורבי האריכו הלכה כמאן ובש"ע סימן ס"ז הכריע הלכה דק"ש מן התורה שכן הוא משמעות רבינו פה והרי"ף והרא"ש דהכי משמע רהיטת הסוגיא בהרבה מקומות. ורבינו יונה בפירקין כתב אפילו למ"ד ק"ש דרבנן עכ"פ מחוייב לקרות איזה דבר מן התורה וחייב לקרותה דוקא בזמן שכיבה וקימה ולפ"ז נדחים כל הראיות. ועיין בשו"ת שא"ר סימן א' שכ' דע"כ מוכח דקיי"ל כמ"ד ק"ש מה"ת מהא דתנן פ"ק דשבת מ"ב מפסיקין לק"ש ואין מפסיקין לתפלה ומוקי לה בגמרא שם דף י"א בחברים העוסקים בתורה וק' מ"ש ק"ש מתפלה והא שם בעוסקים בתורה מיירי ואזדא לה סברת ר"י וא"כ הא ק"ש ג"כ דרבנן כמו תפלה ע"ש שדחק ליישב אע"ג דק"ש דרבנן מ"מ כיון דקבלת מלכות שמים היא מפסיקין ע"ש וכבר כתבתי בחיבורי שלום ירושלי' דנעלם ממנו לפי שעתו סוגיית הירושלמי בשבת דפתר לה למ"ד ק"ש דרבנן בתרין פתרי אמר ר' בא ק"ש זמנה קבוע תפלה אין זמנה קבוע ועוד ק"ש מגו דאינון צבחר פירוש דבר מועט הוא מש"ה מפסיקין עיין שם בפי' הרע"ב שם הארכתי. ולענ"ד נראה דמשמע בירושלמי ר"פ דקיי"ל כמ"ד ק"ש מן התורה דגרסינן שם דף א' תני הקורא קודם לכן פי' קודם צ"ה לא יצא ומק' שם וקודם לכן לאו ספק הוא פירוש דהא עכ"פ הוא בה"ש ואמאי לא יצא וקאמר זאת אומרת ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא הרי להדיא דסתמא דתלמודא בירושלמי הוכיח מברייתא דספק קרא ק"ש חוזר וקורא והיינו משום דק"ש מה"ת: ודע אף דסתמא דתלמודא סובר כמ"ד ק"ש מן התורה מ"מ מוכרח ליישב למ"ד ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא הך ברייתא והרא"פ כתב שם בתוספותיו דמוקי לה כר"י דאמר בה"ש כהרף עין ולדידיה ודאי דלא יצא דהא קרא ביום. והנה תי' זה נכון למ"ד דבה"ש דר"י הוא כה"ע קודם צ"ה אבל למ"ד בירושלמי שבכל חצי מיל ספק הוא אי השתא הוא בה"ש דר"י או לא א"כ עדיין למ"ד ק"ש דרבנן יצא בקרא קודם לכן וע"כ מ"ד ספק קרא אינו חוזר וקורא לא ס"ל הכי ור"מ דבבלי ג"כ ס"ל כהך מ"ד דהא אמרינן ברפ"ק דף ב' ע"ב דר"מ השיב לר"י מי סברת אנא בה"ש דידך קאמינא אנא בה"ש דר"י קאמינא ואי ס"ד דמספקי' בכל שיעורא דר"נ אי השתא הוא בה"ש דר"י אכתי קשיא והלא כהנים מבע"י הם טובלים: ובזה אפשר לומר דהא דאקשיה ר"י לר"מ ולא אסיק אדעתא אולי כר"י ס"ל אלא דהיה סובר דר"י ספוקי מספקא ליה אימתי הוא בה"ש דידי' ולפי מה דמשמע בירושלמי דוקא בה"ש דר"נ מספקא ליה דהויא חצי מיל ובזה אפשר ליישב לשון רש"י שם מ"ש בה"ש דר"י חצי מיל ועיין שם בהגהת הגאון רא"ו ודו"ק: ולענ"ד נראה דמ"ד דס"ל ספק קרא ק"ש אינו חוזר וקורא ס"ל דאינו קורא בברכות משום דספק דרבנן להקל וא"כ אינו רשאי לברך משום חששא דל"ת את שם כו' משא"כ הפרשיות ודאי דצריך לקרותן דהוי ספק דרבנן באיקבע חיובא ודמי לספק איסור דרבנן באיקבע איסורא דכתב הש"כ ביו"ד סימן ק"י דאזלינן לחומרא גם מדרבנן ומקורו מדברי התוספות במס' פסחים דף ט' ע"א לחד תירוצא וע"ש. והך ברייתא דקתני לה הקורא קודם לצ"ה לא יצא מוקי לה דלא יצא וחייב לקרות מיהת הפרשיות של ק"ש אבל בלא ברכות דאין הברכות מעכבות ומ"ד ספק קרא ק"ש חוזר וקורא פירוש אפילו בברכות משום דס"ל ק"ש מה"ת וחייב לברך ג"כ וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מה' ק"ש. ואפילו את"ל דמ"ד אינו חוזר וקורא קאי אפילו על הפרשיות י"ל משום דאיכא למימר הגם דחיובא ודאי רמי עליו מ"מ ספק זה דקרא ג"כ מיחשב כודאי דחזקה עשה כרגילתו דרגיל הוא בכל יום לקרות ק"ש שחרית וערבית ודמי קצת למ"ש הט"ז בי"ד סי' ס"ט באשה ששכחה אם עשתה הדחה ע"ש. וכ"ז שייך בספק אם קרא או לא אזי אמרינן מסתמא עשה כרגילתו אבל בקרא קודם לצ"ה בבה"ש דספיקא דממילא הוא ואיתחזק חיובא אין ספק מוציא מידי ודאי וחייב לקרות מספיקא בלא ברכות דאינן מעכבות: שוב ראיתי למופת דורנו הרב הגאון בספר צל"ח דקשיא ליה עליה דמ"ד ספק קרא קריאת שמע אינו חוזר וקורא הא אין ספק קריאה מוציא מידי ודאי חיובו והביא שם לדברי הש"ך בכללי ס"ס כלל כ' והאריך בקושיות והביא ראיה מפאת קושיא זו לחלק בין הפרקים באיסורי דרבנן אי יש לו עיקר מן התורה אז ספיקו לחומרא בחזקת איסור ואי עיקרו דרבנן אז ספיקו להקל גם בחזקת איסור. ולענ"ד אין מכאן ראיה כלל וכמ"ש. ואין להביא ראיה מהא דמקשה תלמודא ביצה דף ג' ע"ב אלא א"א משום גזירה ספיקא דרבנן הוא ולהקל ומאי קושיא דילמא מיירי הא דספיקא באיתחזק איסורא וביותר לפי שיטת המרדכי דסובר דהא דמחמרינן בספיקא דרבנן בדשיל"מ הוא דוקא באיתחזק איסורא וע"כ ביצה שנולדה מיקרי איתחזק איסורא ע"ש מילתא בטעמא דמוקמינן לאם בחזקת שלא הולידה עדיין והבאתי דבריו בריש ביצה בחיבורי ש"י וא"כ ל"ל לשנויי משום דשיל"מ הא בכה"ג לפי הבנת הש"ך בכל איסורא הגם דבר שאין לו מתירין ג"כ מחמרינן בספיקא היכא דיש לו חזקת איסור א"ו דז"א אלא ביש לו עיקר מה"ת אבל בדבר שאין לו עיקר מן התורה לא מחמרינן גם היכא דאיכא חזקת איסור ובדשיל"מ מחמרינן אפילו היכא דעיקרו דרבנן וא"כ יש ראיה לדברי הצל"ח. דז"א די"ל דמשום דנתערבה באלף כולן אסורות מוקמא לה בטעמא דדשיל"מ ובאמת מדברי המרדכי משמע דלא כהש"כ ואין כאן מקומו להאריך בפרט הזה. ועוד נראה להביא ראיה דק"ש מן התורה מהא דאוקי בירושלמי מתניתין דפרק ג' בעל קרי מהרהר בלבו דקאי על הברכות אבל ק"ש עצמה קורא בדיבור משמע דק"ש מן התורה דע"כ לא כתב הרשב"א בחי' להתיר אפילו למ"ד ק"ש משום קבלת מלכות שמים כ"א להרהר אבל לא בדיבור ממש ועיין מ"ש לקמן בס"ד. א"ו נראה דק"ש מן התורה וכמ"ש הרמב"ם, קצת משמע שם ברמב"ם דכל ג' פרשיות הם מן התורה ובפר"ח ריש הלכות ק"ש האריך בזה וא"כ כיון דק"ש מן התורה מש"ה הביא הטור סימן רל"ה הך ברייתא דירושלמי הקורא בה"ש לא יצא ומ"ש הטור שם בשם רב פלטוי ומביא ג"כ בש"ג הקורא ק"ש קודם לצ"ה אם נתכוין לכך לא יצא י"ח ואם לא נתכוין וטעה וכו' צע"ק למה לא פירש בירושלמי גם לשון הברייתא הכי בקורא במתכוין ואף דכתב כן לדידן דקיימ"ל דעבד כמר כו' דילמא גם הברייתא הכי ס"ל ועיין בתוס' ר"פ תפלת השחר: וכיון דקיימ"ל ק"ש מן התורה א"כ בספק אם קרא חוזר וקורא עם ברכותיה כמ"ש הרמב"ם וכתב הפר"ח בהלכות ק"ש דיש לדקדק בזה ממ"ש הרמב"ם בהלכות מילה פ"ג קטן שנולד כשהוא מהול וכן אדרוגינוס אין מברכין עליהם וכ"כ עוד בפ"ו מהלכות סוכה טומטום ואנדרוגינוס אין מברכין לישב בסוכה מפני שאין מברכין מספק אלמא אפילו במידי דעיקרו מדאורייתא כיון דברכות דרבנן אינו מברך וא"כ קשה טובא איך כתב כאן בק"ש דחוזר וקורא הברכות ג"כ וכתב החילוק האמתי בזה כמ"ש בכנה"ג שלא כתב הרמב"ם ז"ל גבי סוכה ומילה אלא מפני שנולד הספק בגוף המצוה אי מיחייב או לא כגון כוי וטומטום ואדרוגינוס שנולד הספק בעיקר החיוב אבל היכא דאיכא חיוב ברור כמו הכא גבי ק"ש וכן בספק נטל לולב וכיוצא דאתיליד ספיקא בתר דאיכא חיובא חייב לברך ברכה הראויה לכל דבר עכת"ד וסיים שם הט אזנך וקבל האמת שהחילוק מוכרח לדעת הרמב"ם ואין לנטות ממנו ימין ושמאל ע"כ: ובזה יש ג"כ מקום לחלק מה שכתב בס' בני חייא במה שחידש לנו מרגניתא תותי' הרב הלבוש בא"ח סי' טו"ב היכא דיש ספק ספיקא חייב לברך ואין כאן חששא דלא תשא כגון אנדרוגינוס לברך על ציצית דהוה ספק א' אולי הוא זכר ואת"ל שהוא נקבה דלמא הלכה כר"ת דנשים ג"כ מברכות על מ"ע ובס' ל"ח חלק עליו כיון דיש כאן ספק ל"ת מה לי חד ספיקא מה לי ספק ספיקא וכתב הוא דמשמע מדברי הת"ה כשיטת הלבוש דהרי כתב מי שמסופק אם ספר לילה אחת או לא רשאי לספור בברכה דיש ספק ספיקא חדא דילמא ספר ועוד אולי הלכה כאותן שיטות דכל לילה מצוה בפ"ע הוא ע"ש וא"כ הרי דגבי ספק ספיקא מברכין ולפי דברי הפ"ח אין הנדון דומה דשם גברא בר חיובא הוא וכיון דאיכא ספק ספיקא מברך משא"כ בנדון הלבוש דהספק הוא בעיקר המצוה ובאמת עיקר מחלוקת זה אי בס"ס רשאי לברך אפילו בדבר דרבנן יש לתלות בפלוגתא אי ספק ספיקא מותר מטעם רוב או לא ואין כאן מקומו להאריך ולא באתי אלא לעורר לב המעיין ועיין עוד בס' בני חייא בא"ח סימן ר"ז:
ג׳
שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כו'. כן הוא במתניתין אמר ראב"ע ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות כו' כתב בחי' רשב"א בשם הראב"ד דגם רבנן מודים דצריך לקרות יציאת מצרים בלילה אלא דאין החיוב כ"א מדרבנן וראב"ע סובר דמה"ת מזכירין גם בלילה ולזה אמר עד שדרשה בן זומא מקרא דהוא מן התורה והביא ראיה לדבריו ע"ש. והוא ז"ל תמה עליו דאיך יפרנס לדבריו מה דאמר ראב"ע לא זכיתי שתאמר מאי נ"מ היה לו בזה כיון דעכ"פ הא מזכירין יציאת מצרים בלילה אי הוי מדרבנן או מן התורה. ונראה לענ"ד עפ"י מה דאמרינן בר"פ תפ"ה בפלוגתא דר"י ורבנן תפלת המנחה עד הערב ור"י אומר עד פלג וקיימ"ל דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד ופשטא דמילתא משמע דספק הלכה היא ועפי"ז נתקשה הרב בשו"ת שא"ר סימן טו"ב על הרמב"ם שפסק זמן הקרבת תמיד בכל יום וכן בהלכות ק"פ דבדיעבד כשר עד צ"ה אמאי הא ספיקא הוא ובשל תורה להחמיר ע"ש. ובאמת י"ל דלק"מ דהרי כתבו התוספות דף כ"ז ד"ה ת"ש כו' ובהאי דפלג המנחה נמי משום דעבד כמר כו' משמע דגם תנא דמתניתין הכי ס"ל ולכאורה קשה טובא א"כ למה תני רבי לפלוגתא דר"י ורבנן במס' ברכות לענין תפלה ולמה לא הביא פלוגתא זו במס' מגילה פ"ב גבי האי דתנן דבר שמצותו כל היום כו' הו"ל להביא פלוגתא דר"י ורבנן א"ו דקים ליה לתנא דקיי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים וכרבנן ועד צ"ה יום הוא לכל מילי וכל מצות של תורה שזמנם ביום אם עבר ולא עשה כל היום זמנו עד צ"ה וכן דבר שמצותו בלילה צריך להיות דוקא בלילה ממש ולא הביא רבי מחלוקת זה אלא לענין תפלה דהוא מדרבנן דאף לשיטת הסוברים דתפלה מן התורה הוא בפ"א ביום מיהו סגי באיזה זמן שיהיה ובדרבנן קיימ"ל דעבד כמר עבד ודעכ"ע וא"כ שפיר עולה פסקי הרמב"ם: העולה מזה לענין הלכה בדבר דרבנן יוכל לסמוך על ר"י דאחר פלג המנחה כבר הוא לילה אבל בדבר שהוא מן התורה צ"ל בלילה ממש וכרבנן דעד צה"כ יום הוא וא"כ ביצ"מ לרבנן דאינו מחוייב כ"א מדרבנן אם כן רשאי לקרות לאחר פלג כדרך שמתפללין ערבית אבל כיון דדרש בן זומא דהוי מן התורה אם כן אינו רשאי לקרותו כ"א בלילה ממש והמתפלל ערבית מבע"י צריך לקרות יציאת מצרים בלילה ושפיר אמר ראב"ע ומדייק בלשונו ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות פירוש בלילה ממש אחר צ"ה ושפיר מיושב פירוש הראב"ד ולישנא דמתניתין דייקא כוותיה: שוב מצאתי ברבינו יונה בר"פ שכתב כדברי לחלק בדבר דאורייתא שצריך להיות אחר צ"ה דוקא ובדבר דרבנן יוכל לסמוך על ר"י לאחר פלג המנחה אלא שכתב שם דיש מפרשים כיון דלא נפיק אלא מדרשא דכל שפיר רשאי לקרותו אחר פלג וצ"ע עליו דהא מנ"ל ואף אם דעתו כן מ"מ הראב"ד חולק בזה וסובר אע"ג דמדרשא נפקא הוי כשל תורה ממש והדברים ברורים:
ד׳
הקורא ק"ש כו' אומר בלחש כו'. אע"ג דאמרינן בגמרא פסחים אר"א התקינו שיהו אומרים בקול רם מפני תרעומות המינין מ"מ עכשיו בזמנינו ליכא חששא דמינין כלל. ועיין בטור או"ח סימן א' במ"ש לומר עשרת הדברות בכל יום ובתבואות שור:
ז׳
כל המשנה ממטבע כו'. וכן הוא בהלכות ברכות פ"א הלכה ה' ובגמרא ברכות דף מ' ע"ב ת"ר כתנאי ראה פת ואמר כ"נ פת זו ב"ה שבראה יצא ר"י אומר כו' דברי ר"מ ר"י אומר כל המשנה ממטבע שט"ח בברכות ל"י י"ח א"כ רבינו פסק כר"י ולא כר"מ. ונראה דהא דאמרינן שם מנימין רעיא כריך רפתא ואמר בריך מריה דהאי פתא ואמר רב יצא היינו אליבא דר"מ אבל לר"י לא עדיף בריך מריה דהאי פתא מהא דאמר כמה נאה פת זו ברוך המקום שבראה דלא יצא אליבא דר' יהודה וכן הא דאמרינן פרק הרואה דף נ"ד ע"ב דא"ל בריך רחמנא דיהבך ניהלן ולא יהבך לעפרא ואמר להו ר"י דפטרתון יתי מלאודויי ר"י הוא תלמידיה דרב וכרב ס"ל הלכה כר"מ אבל לדידן דקיי"ל כר' יוסי באמת לא יצא ידי ברכת הגומל באמירת בריך רחמנא כו' וכן לא יצא באם אומר על הפת כמה נאה פת זו וכו' וכן באמת לא העתיק רבינו להלכה הך דאמר כמה נאה פת זו והך דבריך רחמנא דיהבך ניהלן ובטוש"ע או"ח סימן קס"ז שהעתיקו להך כמה נאה פת זו כו' ובסימן רי"ט דבריך רחמנא דיהבך ניהלן הם לא העתיקו הך דכל המשנה ממטבע שט"ח ובזה סרה קושי' הרמ"ך שהביא הכ"מ מעל רבינו וצ"ע שלא העירו בזה מפרשי הטור והרמב"ם. והא דמקשה בגמרא מאי קמ"ל עיין בס' צל"ח שם:
ח׳
הקדים כו'. עיין בכ"מ ועיין בחי' רשב"א במתניתין בשחר מברך שתים לפניה וכו' דסובר דברכת אהבה רבה ואהבת עולם לא מיקרו ברכה הסמוכה והא דקרי לי' ברכה י"ל לפי מ"ש הב"ח בשם מהר"י פאלק דדבר זה שכל ברכה שאין בה שם ומלכות לא נאמרה כ"א בברכת פירות וברכת המצות אבל לא בברכת השבח והוכיח הדבר דהא בי"ח ברכות לא נזכר מלכות והכ"מ סובר כמ"ש התוספות דף מ' דאלהי אברהם היינו מלכות וכל ברכות שלאחריה מיקרו ברכות סמוכות וא"צ מלכות ודו"ק ועיין בתשובת רשב"א שנשאל ג"כ קושיית הכ"מ:
ט׳
אי זהו זמן ק"ש כו' עד חצי הלילה כו'. מתני' ריש ברכות וחכמים אומרים עד חצות כו'. עיין רבינו יונה די"מ דרבנן עבדו הרחקה אם לא קרא שוב לא יקרא עוד דיש כח ביד חכמים לעקור מ"ע מן התורה בשב וא"ת וי"מ דלא עבדו רבנן הרחקה כ"א לכתחילה ולפ"ז ר"ג דאמר עד עלות השחר סובר דלא עשו הרחקה כלל אפילו לכתחילה אבל לפי פירוש הא' א"כ י"ל דר"ג לא פליג כ"א משום דשמיע ליה לת"ק דסובר דעשו הרחקה גם בדיעבד והוא חולק בזה וסובר דבדיעבד זמנה עד שיעלה עמוד השחר אבל מודה ר"ג דלכתחילה לא יקרא אחר חצות משום הרחקה. ובזה פי' הב"ח הא דאמר בגמרא דף ח' ע"ב אמר ר"י א"ש הלכה כר"ג פי' דהרחקה אינו כ"א לכתחילה וזה הוא שיטת הרמב"ם דפסק ע"ח אע"ג דבגמרא אמר הלכה כר"ג והב"י דחק עצמו ליישב בסימן רל"ה ומביאו בתויו"ט. ועיין בגמרא בהא דאמר ור"ג מי קאמר ע"ח לפירוש הב"ח צע"ק: והנה היה נראה בישוב דברי הרמב"ם דסובר כפירוש הב' דחכמים ור"ג פליגי אי עבדי הרחקה כלל ולמ"ד ק"ש דרבנן מסתבר טעמיה דר"ג ולמ"ד ק"ש מן התורה שורת הדין נותן למיעבד הרחקה לד"ת ומסתבר טעמייהו דרבנן וא"כ ר"י א"ש דאמר הלכה כר"ג אזיל לשיטתיה לפי מה דגרס הרי"ף והרא"ש ברכות דף כ"א ע"א אמר ר"י א"ש ספק קרא ק"ש כו' אינו חוזר וקורא משום דס"ל ק"ש מדרבנן משום הכי פסק כר"ג והרמב"ם דס"ל להלכה דק"ש מן התורה כמ"ש לעיל וא"כ מש"ה שבק דברי ר"י א"ש ופסק כחכמים דלמ"ד ק"ש מן התורה מסתבר כרבנן. אבל העיקר נראה לי כמ"ש הב"ח והחזיק בשיטת הי"מ דרבנן עבדו חיזוק אפילו בדיעבד דהכי משמע פשטא דברייתא דף ד' חכמים עשו סייג לדבריהם דמלת לדבריהם למ"ד ק"ש מן התורה קשה ולפ"ד י"מ ניחא דעשו סייג להרחקה דידהו אפילו לבטל המצוה:
י״א
עד סוף שלש שעות כו'. עיין בש"ג י"א עד ולא עד בכלל ואע"ג דמשמע בירושלמי עד סוף שלש שעות ס"ל להי"א דבדאורייתא אמרינן לחומרא כדמשמע במס' נדה דף נ"ח ע"ב ואנן הא קיימ"ל כמ"ד ק"ש מן התורה ודעת הרמב"ם וכל הפוסקים דלפי מה שכתב הכ"מ בהלכה י"ג דזמן ק"ש מן התורה זמנה כל היום וזמן דשלש שעות אינו אלא מדרבנן א"כ שפיר י"ל דעד ועד בכלל:
י״ג
ומברך לפניה ולאחריה כל היום כו'. וי"א עד חצות. ומסקנת הש"ע או"ח סימן נ"ח כרבינו האי עד ד' שעות ודעת רבינו שכל היום זמנה מפני שסובר כמו שכתב הכ"מ דק"ש זמנה כל היום מן התורה כמו דדרשינן בשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים כן ה"נ דרשינן ובקומך כ"ז שבני אדם עומדים והא דקשה ע"ז מהא דאמר בגמרא דף י"א א"כ נימא קרא בבוקר ובערב ומאי קושיא הא בוקר ודאי דלא הוי כל היום ע"ש, נלענ"ד דאדרבה משם ראייה לדברי הכ"מ דלכאורה קשה למה לא משני הגמרא הך קושיא על ב"ה אלא נראה דב"ש לטעמייהו דס"ל כר"א עד אשמורה ראשונה דר"א מתלמידי דב"ש וכמו שכתבו התוס' בפרק משילין בשם הירושלמי וא"כ דרשי בשכבך כל זמן שבני אדם הולכים לשכב א"כ גם ובקומך הכי משמע שפיר קאמר נימא קרא בבקר כו' וב"ה כחכמים ס"ל דדרשי כ"ז שבני אדם שוכבים וא"כ באמת מה"ט לא מצי למכתב בקר כקושיית מ"א. ועי' במ"ר דלאו דוקא קאמר לכתוב בקר וערב אלא יום ולילה ועי' ר"פ תמיד נשחט: והוי יודע דענין השעות האלו האריכו האחרונים אי חשבינן להו שעות זמניות ורובם הסכימו כן כמ"ש הרע"ב והרמב"ם בפי' המשנה ריש ברכות דחשבינן לשעות זמניות וכ"ה עיקר לדינא ועיין בספר עטרת ראש הרחיב ביאור ובספר לחם שמים ראיתי שכתב וז"ל ואפשר עד שעה שמכה זוג המקשקש בזמנינו ט' רשאי עדיין לקרות הברכות ולא הפסיד הברכות אליבא דכ"ע. ונראה לתלות דבר זה במחלוקת הלבוש והמע"מ שהבאתי דבריהם בהלכה א' אי אמרינן במקום ס"ס ספק ברכה להחמיר שיברך ה"נ איכא ספק ספיקא דחשבינן לשעות זמניות או לא ואפילו את"ל דחשבינן לזמניות דילמא קיימ"ל כשיטת הסוברים עד חצות לא הפסיד הברכות וא"כ לפי מאי דמסיק בספר בני חייא לברך במקום שיש ספק ספיקא א"כ כל אדם רשאי לסמוך על זה שלא להפסיד הברכות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות קריאת שמע פרק א׳

א׳
פעמיים בכל יום קוראין ק"ש וכו'. וכתב בספר המצוות מצות עשה י' היא שציונו לקרוא ק"ש ערבית ושחרית וכו' ומינה תברא למ"ש הלח"מ ריש הל' תפילה עיין מ"ש רבינו וז"ל מצות עשה להתפלל בכל יום וכו' והקשה הוא ז"ל דלמה לא התחיל בהל' ק"ש מצות עשה לקרוא את שמע כמו בתפילה ותירץ וז"ל וי"ל כדמתרץ בספר חרדים דמצות יחוד ה' חייב אדם לייחד בכל רגע ולכך לא חשבה לאחד ממצוות עשה שבתורה עכ"ל. והרי כתבה בפירוש לאחת ממצות עשה. ועוד קשה דמצוות אחרות כתב כלשון זה דהכא ולא שייך תירוץ זה. ועיין בחנן אלהים ריש הלכות שבת מ"ש לחילוק זה דמשנה רבינו כפעם בפעם משם הרב דוד גרשון, ומה שכתבתי לענ"ד בחי' להל' שבת יעו"ש.
ה׳
הקורא ק"ש וכו'. וכתב מרן ברכות דף י"א עד וזו היא דעת רבינו עכ"ל. ודבריו סתרי אהדדי ממ"ש כאן למ"ש מרן בב"י סי' ס' על מ"ש הטור והגאונים הכריעו וכו', שכתב כן פסקו הגאונים והרא"ש וכו' אבל וכו' וכדברי הרי"ף ז"ל, הרי דהשוה לגאונים עם הרא"ש והיינו טעמא מדכתב דעת הגאונים בסוף דבריו וכאן השוה להרא"ש כהרי"ף ורבינו.
ו׳
ברכה וכו' יוצר אור ובורא חושך. ועיין בב"י סי' נ"ט כתב על שם מהר"י אבוהב וז"ל היה נראה דהחשך רע ואינו כן וכו' עכ"ל ודבריו מתמיהים דמקרא מלא דבר הכתוב וירא אלהים את האור כי טוב ורז"ל יחסו מעשיהם של צדיקים לטוב ושל רשעים לחשך ועוד אמרו בש"ס אין הקב"ה מייחד שמו על הרעה שנאמר ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה הרי דהחשך הוי רע אף שיפה בעתו ואיך כתב דלא הוי רע כיון דיפה בעתו. ולענ"ד יראה טעם אחר דבא להורות דביד ה' להחשיך ביום כמו בלילה וכמו במצרים ולהאיר בלילה כמו בליל יציאת מצרים. ואחר זמן הרבה נדפס ספר ברכי יוסף בשיוריו סי' נ"ט כתב דאין להקשות כמו שהקשינו דכונת מהרי"א לומר דהכל עשה יפה בעתו עכ"ל. ולענ"ד קושיין כדקאי קאי.
ז׳
וכל שאינו אומר וכו' לא יצא ידי חובתו. וכתבו מרן וז"ל וכתבו ההגהות על שם הרמ"ך דלא יצא ידי חובתו היינו ידי חובת ברכה זו אבל ידי חובת ק"ש יצא וכו' עכ"ל וכתב עליו וז"ל אי נמי הכי קאמר אפי' אמר הברכות אלו אלא שלא התחיל אמת ויציב לא יצא ידי חובת קריאת ברכות אלו כראוי וכו' עכ"ל. והקשה הרב יד אהרן נר"ו [או"ח] סי' ס"ו וז"ל וקשה דהרי אמרינן פרק היה קורא חייא בר רב אמר אמר אני ה' אלהיכם צ"ל אמת לא אמר וכו' א"צ לומר אמת וכו' והא בעי לאדכורי יציאת מצרים דאמר הכי מודים אנחנו לך וכו' ולפי דברי מרן עדיין קשה והא בעי לומר אמת וכו' אלו דבריו. וכעת אין כאן קושיא דהא אני ה' אלהיכם דנקט בש"ס היינו פרשת ציצית כולה וכמ"ש רש"י שם והעולה מהש"ס דאי אמר פרשת ציצית צ"ל אמת ויציב ואי לא אמר פרשת ציצית גם אמת ויציב אינו חייב כי אם מודים אנחנו לך די ומרן איירי הכא בדאמר פרשת ציצית אלא דלא אמר תיבות אמת ויציב אלא השאר (מהברכות) [מהברכה] וע"ז אמר דלא יצא ידי חובתו כראוי לפי שעיקרם נתקנו לומר שהקב"ה אמת וכו' וכמ"ש מרן, וטעם זה לאו לומר דאי לא אמרו לא יצא אלא דלא הוי כראוי ברם טעמא דיציאת מצרים מספיק להצריכו לברך שנית ולכן הקשו בש"ס, והשתא אין צריך לכל מ"ש. גם מה שהקשה להרב מנוח תראנו משם לא קשה דעד כאן לא אמרו בש"ס דיאמר מודים אלא באינו אומר פרשת ציצית וכך היא המטבע מעיקרא ברם כשיאמר פרשת ציצית ואינו אומר אמת ויציב בשחרית ומהפך נמצא משנה מטבע שטבעו חכמים וזה פשוט.
ח׳
לפי שאין סדר בברכות וכו'. נ"ב עיין בטור סי' ס' ודבריו מתמיהים וכמ"ש מרן ז"ל, והב"ח שם הליץ עליו וז"ל ומשמע לרבינו דמ"ש הרא"ש והא דדייק לאו אדברי רב האי דסמיך ליה קאי וכו' וכתב על מרן דשארי ליה מאריה יעו"ש. ודבריו תמוהים ועייל פילא בקופא דמחטא דהנה מ"ש דכתב הרא"ש וההיא דדייק וכו' וכמ"ש התוס', לא דמי הא להא כלל דהתוס' מאחר שכתבו הירושלמי דברכות אינן מעכבות קשיא ליה מש"ס דילן דאמר דהסדר אינו מעכב מכלל דברכות גופייהו מעכבי תירצו שפיר לחלק בין יחיד לציבור ברם הכא כל חיליה דרבינו חננאל הוא מהירושלמי וא"כ הו"ל [להרא"ש] להקשות מש"ס דילן כדי לחלק בין ציבור ליחיד ואם נאמר דסמך אמ"ש משם רב האי דצריך לקרות מההיא דש"ס דילן וא"כ נמצא דש"ס דילן קשיא לר"ח ואהא מחלק בין יחיד וכו', חוץ דזה רחוק אל השכל זאת עוד קשה דהכי הו"ל למימר וההיא דש"ס דילן איירי בציבור דהא משם בא תברתיה וכ"כ התוס' יעו"ש, ולא לחלק במקום אשר הוא נח לו. ועוד זאת קשה מה ראה על ככה ליישב לר"ח הש"ס דילן ולא לרב האי הירושלמי ואם אין לו תירוץ הו"ל להקשות עליו ולפסוק כר"ח כמנהגו ולא להניחו בלא קושיא ומה גם דהרשב"א כ"כ בפירוש משם רב האי ומאחר שכן אי אפשר לשום אדם לפרש כן והטור ח"ו לאו קטיל קני באגמא הוא. ומ"ש דהוכרח לפרש כן הטור בדברי הרא"ש דא"כ למה כתב הרא"ש ב' פירושים לא זכיתי להבינו דהא חלוקים הם הפירושים לר"ח ברכות אינן מעכבות ואם לא אמרם יצא וכדדייק מהירושלמי, ומש"ס דילן לא קשיא ליה כמ"ש הרשב"א בחידושיו תראנו משם, לא כן לרב האי ז"ל ודעימיה דברכות מעכבות אלא דאם אמרם שלא כסדרן אינו מעכב ומוקים להירושלמי ליחיד, לא כן לר"ח דלא קשיא ליה הירושלמי. ועוד דלפי פירושו זה נמצא הרא"ש פוסק כר"ח דביה סיים ויישב מאי דהיה להקשות בו ודברי רב האי הניחם כן ולא יישב לדעתו הירושלמי וכמו שיישב הטור בעדו והטור הפך את הסדר עליונים למטה ותחתונים למעלה דלר"ח הביאו בתחילה ולא יישב לדעתו הש"ס דילן ואח"כ הביא דברי רב האי ויישב הירושלמי לדעתו ונמצא פוסק כרב האי היפך אביו. גם מ"ש לתרץ לקושיית מרן אשר הוא עצמו כתב וזו ודאי קושיא היא, דבריו הם על צד הדחק שהוא כדמיון. ועוד דהירושלמי אמר ברכות אינן מעכבות ולא אמר סדר ואדרבא עליה דידיה צ"ל שארי ליה מארי שחלק עם מרן ז"ל. גם מ"ש הב"ח ז"ל להתוס' והרא"ש דמאי מקשה וכו' והצריך עיון, נראה לענ"ד דקשיא להו ממאי דאמר הש"ס שם ומאי ברכות אינן מעכבות סדר ברכות ומהאי דייקי דוקא סדר דלא קפדינן הא הברכה קפדינן והוי היפך הירושלמי ואם נאמר דהירושלמי איירי דלא מעכב לק"ש ויצא ידי חובת ק"ש וכמ"ש הרב א"כ כ"ש דלא קפדינן הסדר דהא עיקר סידרן אקריאת שמע נתקן וכי היכי דאעיקרא אין קפידא בתקנה זו ואי לא אמרן יצא ידי חובה כ"ש כשאמרן שלא כסדר ומדאמר סדר ברכות ש"מ הא עיקרן מעכב ודוק ויש לדחות. וראיתי להפר"ח ז"ל שם כתב לתרץ לקושיית הב"ח וז"ל ולא קשיא מידי דבירושלמי משמע דר' בא שדחה זאת אומרת דר"ש בן לקיש קאמר איהו גופיה אמתני' דריש פרק היה קורא זאת אומרת וכו' ומשמע דהכי קאמר אע"ג דמההיא ליכא הוכחה הכא איכא הוכחה שאין הברכות מעכבות כלומר ושיכול לברך הברכה שיודע עכ"ל. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לא יישב מידי דהנה פירוש ההוא ירושלמי עלה דאמר להם הממונה הכריח הרב שדה יהושע דהכוונה היא דברכות אינן מעכבות לק"ש דלא כפירוש ש"ס דילן ולא איירי כלל הירושלמי בברכות עצמן אי מעכבות זו את זו או לא וא"כ כשאמר ר' בא מהכא ליכא למילף ברם מהכא איכא למילף קאי לק"ש אי מעכבות הברכות וקאמר דאינן מעכבות לק"ש ויוצא ידי חובת ק"ש בלא ברכות ברם ברכות עצמן מעכבות זו את זו כדאמר ש"ס דילן וחזרה קושיית הב"ח למקומה. ומדברי הרב אלו למדתי כוונת הירושלמי ולק"מ קושיית הרב שדה יהושע דף ח' ע"ב על התוס' והרא"ש לדעת רב האי גאון שכתבו לחלק בין הירושלמי לש"ס דילן דהירושלמי איירי ביחיד וש"ס דילן בציבור והשתא הושוו ש"ס דילן עם הירושלמי ואהא כתב ואיני מבין כן שבירושלמי לעיל על מתני' דאמר להם הממונה אמר זאת אומרת ברכות אינן מעכבות והתם איירי בציבור וכו' ונדחק הוא בדברי התוס' והרא"ש ומוקי להירושלמי דפליג אש"ס דילן, ותמהני טובא עליו מה ראה על ככה דחרד כל החרדה הזאת דלא קשיא מידי דהא ר' בא הוא דדחי לעיל לדאמר ריש לקיש ברכות אינן מעכבות אך מכאן למד שפיר למאי דאיירי ביה תנא דהיינו ביחיד וכדקתני היה קורא ואה"נ דאי הוה ניחא ליה הילפותא דר"ל ממתני' דאמר להם הממונה היה הדין יוצא אפי' בציבור משום דהוא מוכרח לומר כן דבציבור דברים אמורים ברם עכשיו דלא מצינן למילף משם אלא מהא דפרק היה קורא דאיירי ביה תנא ילפינן דהיינו ביחיד ולא בציבור ומה גם דבזה לא פליגי הירושלמי עם ש"ס דילן וזה ברור. והנה קושיית הב"ח היא גדולה על הרשב"א שהוא הסכים עם רבינו חננאל דבין ביחיד בין בציבור אין מעכבות וההיא דש"ס דסוף פ"ק הוא דרך דחיה ולא לקושטא דמילתא יעו"ש וכתב בסוף דבריו ומיהו לענין פירושא דירושלמי דדייק דאין ברכות מעכבות יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה אבל חוזר ומברך אותן לאחר מכאן וכו', והשתא לפ"ז לא היה צ"ל דההיא דש"ס דילן היא דחיה דלו יהי דהוי קושטא וכדעת החולקים עם ר"ח אפ"ה לא קשיא ההיא דירושלמי דשם איירי דהברכות אינן מעכבות לקריאת שמע וידי חובת ק"ש יצא וש"ס דילן קאי לסדר הברכות כשמברך אותן, ואין לומר דקושטא דמילתא קאמר דאין זה מוסכם לכל כדי שנאמר כן ואדרבא הו"ל לתרץ אפי' לדעת החולקים דס"ל דהך דחיה הוא קושטא. אשר מזה נ"ל כמ"ש לעיל דכיון דאמרינן דחכמים לא הקפידו אי קרא ק"ש בלא ברכות דיצא כ"ש דלא הקפידו בסדר וגם אי קרא ראשונה יצא ידי חובתו מאותה ברכה דכל אחת ענין אחר דלא קיימי על הק"ש כ"כ כדי שנאמר שהם ענין אחד וראיה מאנשי משמר שלא היו מברכים כי אם אחת מהם ולכן הוצרך הרשב"א ליישב הש"ס דילן לר"ח כשנאמר שהוא דרך דחיה כנ"ל. ועיין להרשב"א בתשובה ב' וג' מקומות ציינם החבי"ב ז"ל. ועיין בדברי מרן בב"י סי' זה באורך עד מ"ש וכן הסכימו הגאונים וכו' יעו"ש, וכ"כ בשו"ע יעו"ש ככל דברי הרשב"א. וראיתי להרב פר"ח שכתב עליו אחר שכתב דברי הרשב"א וז"ל וא"כ מ"ש המחבר ספר הברכות אינו מעכב מכלל דהברכות מעכבות לא קיי"ל הכי אלא הברכות אינן מעכבות וכפשט השמועה ולזה הסכים הרשב"א ז"ל ע"כ יעו"ש. ולא זכיתי להבינו דהא כתב מרן בפירוש קרא ק"ש בלא ברכותיה יצא וכו' וא"כ אין לטעות ממ"ש סדר הברכות וכו'. עוד כתב הרב הנזכר וז"ל וכתבו התוס' וכו' דאע"פ שלא אמר ב' לפניה וב' לאחריה יצא וכו' משמע מדבריהם דא"צ עוד לקרות הברכות וכן נראה מדברי הרשב"א ריש פרק מאימתי שכתב דמה שאין אנו קורין על המטה ק"ש בברכות משום דאינן מעכבות וכן נראה מדברי הרא"ש, ודברי תימה הם דהא ודאי צריך לקרוא הברכות ותנן בין ברכה ראשונה לשניה משיב שלום וכו' ואי להפסיק אסור כ"ש שמעכבות ואע"ג דאנשי משמר וכו' מ"מ הוו פטירי לפי שהיו עסוקים בצורכי הקרבנות דלא כהרשב"א שהניח זה בקושיא והא דאמר בירושלמי זאת אומרת וכו' נראה לי דהכי דייק דכי היכי דקרא ק"ש בלא ברכות יצא מידי ק"ש ה"ה ברכות זו בלא זו יצא ע"כ תוכן דבריו. והנה כל דבריו אלו תמוהים טובא דמה שדקדק מהתוס' אינו הכרח דלא נתעסקו בזה וי"ל דמודו דצריך לקרות הברכות. ומה שהביא מהרשב"א ריש מכילתין אחרי ראות כל לשונו שם נראה שאין כן דעת הרשב"א והכי הוי פי' דבריו שם ומה שאין אנו קורין ק"ש על המטה בברכותיה משום דאין הברכות מעכבות ר"ל לק"ש ואם קרא ק"ש בלא ברכות יצא והברכות עצמן כבר קראם מבעוד יום עם ק"ש ויצא מידי ברכות דבהא קיימא הרשב"א והחולקים שם יעו"ש. וזה מוכרח דהא איהו גופיה כתב בדף י"ב על דברי הירושלמי ומיהו מדברי הירושלמי וכו' יש לי לפרש דמאי אין מעכבות להקדים לקריאתה אבל חוזר ומברך הברכות לאחר מכאן וכו' יעו"ש, וכ"כ מרן ב"י משם הרשב"א בתשובה בסימן זה וא"כ קשה איך כתב כן וצ"ע. ומה שהביא מדברי הרא"ש אינו הכרח. ומ"ש ותנן נמי בין ברכה ראשונה לשניה וכו' ואי להפסיק אסור כל שכן שמעכבות כבר הקשה הרשב"א כן ולא מצא מקום לנוח. ועוד קשה דידיה אדידיה דאילו הוא רוצה להכריח דמעכבות זו את זו והוא מפרש הירושלמי דר"ל דכי היכי דלא מעכבי לק"ש כן לא מעכבי זה לזה והא אם נפרש כן קשיא מתני' דלא יפסיק ביניהם וכמ"ש הוא ז"ל. גם מ"ש בפירוש הירושלמי כדי ליישב מאי דר"ל דהברכות מיהא צ"ל אח"כ, לא ידעתי אמאי נדחק כן דהיה יכול לפרש בפירוש הרשב"א דאינן מעכבות לק"ש ויוצא ידי חובת ק"ש אבל לא ידי חובת ברכות וצריך לברך הברכות, והן אמת דהוא לא ידע דברי הרשב"א ברם הוא פשוט בדברי הירושלמי כיון שרוצה להכריח דצ"ל הברכות באופן שכל דבריו תמוהים. בשחרית פתח וכו'. עיין למרן ז"ל הרחיב הביאור בזה יעו"ש עד וכן כי אמרינן ערבית בשעת הזכרת שם ומלכות אדעתא דמעריב ערבים ושכח וסיים יוצר אור לא יצא משום דמסתמא סירכיה נקט ואזיל וחתם יוצר המאורות עכ"ל. פירוש לפירושו דאי חתם ברוך אתה ה' המעריב ערבים יצא דהו"ל פותח וחותם במעריב ערבים ויוצא משום דבהזכרת שם ומלכות היה אדעתא דמעריב ערבים וחתם במעריב ערבים ויוצא ומשום הכי כתב דסירכיה נקט ואזיל. והנה פירושו זה לדעת רבינו הוא כפי' רש"י כדמותו דס"ל דכשאמר בש"ס אלא כדרבה בר עולא כדי להזכיר מידת יום בלילה פי' דלעולם אחר מלך העולם מיד אומר יוצר אור אלא דבשעת הזכרת שם ומלכות הוה דעתיה למימר אשר בדברו מעריב ערבים ואהא אמרינן כיון דאפי' הוה מסיים בדעתיה והיה אומר אשר בדברו מעריב ערבים היה מזכיר מידת יום מועיל ברכה זו כיון דהא מיהא חתם טוב והוי חתימה ופתיחה טובה. וזה דקדק רש"י לפרש כן כמ"ש ד"ה ה"ג וכו' וז"ל דהא כי פתח בשחרית אדעתא דמעריב ערבים הוה דעתיה לאדכורי בה מידת היום בלילה כגון גולל אור. הרי דס"ל לרש"י דלקושטא דמילתא התחיל ביוצר אור וכמ"ש מרן לדעת רבינו. ולפי שיטה זו של רש"י הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל וא"ת מאי קאמר כללו של דבר הכל הולך אחר החיתום דהא הכא לאו משום דאזלינן אחר החיתום אלא משום דפתיחתה וחתימתה הוי כתיקונה, ותירץ וז"ל הא אמר בסמוך דלאתויי היכא דאכל תמרי וקסבר דאכל נהמא הוא דאתא כנ"ל לפי שיטה של רש"י ז"ל עכ"ל. ודבריו קשים לכאורה דאדרבא אי קאי כללו של דבר וכו' לרישא לא קשיא ואי קאי לסיפא קשיא, דאי קאי לרישא לא קשיא משום דהכי פירושו פתח במעריב ערבים דהיינו אדעתא וכו' וכיון דאפי' היה אומר מעריב ערבים היה מזכיר מידת יום וסיים דהיינו מיד אחר מה דהתחיל ביוצר אור עד סופו יצא דהכל הולך אחר החיתום ואי הוה חתים במעריב ערבים אף דהוה מזכיר בכלל מידת יום לא יצא נמצא דהכל הולך אחר החיתום דמה שחשב בשעת הזכרת שם ומלכות לומר אשר בדברו מעריב ערבים לית לן בה כיון דהא מיהא סיים כהוגן אלא אי קאי לסיפא קשיא טובא דהיכי קאמר הכל הולך אחר החיתום דהא מאי דיוצא ידי חובתו לאו משום דיוצא בדנהמא אלא משום דכשפתח אדעתא דתמרי אף דהוה מסיים הכי דיוצא בדנהמא אלא משום דכשפתח אדעתא יצא כיון דתמרי מיזן זייני ונמצא דלאו משום חיתום הוא דיצא. ועוד קשה דזו לא ראינו ולא שמענו דכשמסיים זה הכלל לא קאי לרישא אלא ודאי לרישא קאי והוי פירושא דרישא אלא דמחמת יתור אמרינן דאתא לרבות איזה דבר חידוש. ולענ"ד נראה דגם בסיפא שפיר דמי למימר הכל הולך אחר החיתום משום דעל כרחך לא אמרינן על הכל אם אמר שהכל יצא אלא בדיעבד אם כבר אמר שיצא הברכה מפיו אבל לכתחילה צ"ל כתיקון חז"ל וכן בהא דתמרי אם אמר ברכת הזן יצא אלא דלכתחילה צ"ל כתיקון חז"ל וכאן כיון דנזכר אחר מלך העולם דהוא תמרי וצ"ל ברכת תמרים ונמצא דאי הוה מסיים ברכתא דנהמא לא יצא דלכתחילה כל שלא אמר כתיקון חז"ל לא יצא. והא דמהני הא דאפי' סיים בנהמא יצא אינו אלא להזכרת שם ומלכות דלאו אדעתיה לברך אדתמרי ודעתיה אנהמא בזה מועיל הא סיים בנהמא יצא דהיינו בהיותו בטעות זה דלאו אדעתיה לברך בדתמרי ברם כשהוא בדעתו שהוא תמרי צריך לברך אדתמרי וא"כ זה שנזכר אחר מלך העולם שהוא תמרי צריך לסיים בדתמרי נמצא הכל הולך אחר החיתום.
י״א
ושיעור זה כמו עישור שעה וכו'. נוסחא אחרינא כמו שעה. וכתב הב"ח באו"ח סי' נ"ח וז"ל נראה לפי גירסא זאת שהרמב"ם בא להודיע השיעור מהתחלת היום כל זמן שהוא נקרא בשם קודם הנץ החמה עד הנץ החמה והוא כמו שעה קודם שיעלה השמש וכתב כן ע"פ הירושלמי וכו' לפי חשבון מהלך אדם בינוני ארבעים מילין ביום שהוא י"ב שעות זה תוכן דבריו. והעיני בשר לו יראה דכל מה שחידש בזה כדי להבין דברי רבינו למה שהקשה דאינו כ"כ זמן מקודם הנץ החמה לאחר הנץ הוא דמתחיל הזמן הזה משיראה פני מזרח וכפי הירושלמי. ואחר נשיקת ידיו ורגליו אינו דקודם הנץ אינו משיאיר פני המזרח אלא סמוך לו להנץ וזה לחוד וזה לחוד. וראיה ממ"ש הרא"ש גבי ברייתות דרשב"י דפעמים אדם קורא ק"ש זו בצד זו ויוצא דשל יום ושל לילה ובברייתא א' כתב על מ"ש בש"ס לעולם לילה הוא וז"ל פי' בלשון העולם נקרא לילה לפי שעדיין לא האיר היום וכו' וגבי ברייתא ב' כתב על מ"ש בש"ס לעולם יום הוא וכו' פי' בלשון העולם נקרא קודם הנץ החמה לפי שכבר האיר היום קצת וכו' ופירוש זה מוכרח מהש"ס דקודם הנץ החמה נקרא יום ואחר עלות השחר נקרא לילה והם זמנים מחולקים וא"כ כשכתב הר"מ מצותה שיתחיל קודם הנץ החמה כדי וכו' עם הנץ החמה ושיעור זה כמו עישור שעה וכו' ודאי דקאי לקודם הנץ החמה עם אחר הנץ החמה דבהא קשיא ליה למרן בב"י ובכ"מ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות קריאת שמע פרק א׳

א׳
מצוה יז לקרות קריאת שמע פעמים בכל יום בערב ובבוקר שנאמר בשכבך ובקומך וזהו בשעה שבני אדם שוכבים והוא לילה ובשעה שבני אדם עומדים והוא יום. ומהו קורא שלשה פרשיות אלו שמע והיה אם שמוע דכתיב בהו בשכבך ובקומך וויאמר. ומקדימין שמע שיש בה יחוד ה' ואהבתו ותלמודו שהוא העיקר הגדול ואחריה והיה אם שמוע שיש בה ציווי על זכירת שאר כל המצות ואח"כ פרשת ציצית שגם היא יש בה ציווי על זכירת כל המצות. ומדאוריתא כיון שקרא פסוק ראשון שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד יצא ידי חובתו והוא שכיון בו דכתיב שמע וכתיב הסכת ושמע ישראל מה להלן בכוונה דכתיב הסכת הכא נמי בכוונה ונראה דאפילו הכי בקריאת כל הג' פרשיות מקיים מצוה מדאוריתא אף על גב דבפסוק ראשון נפטר מידי דהוה אקריאת התורה דנפטר בקביעת איזו שעה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה ורבי יוחנן אמר אפילו לא קרא אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים מצות לא ימוש וגו' ואפילו הכי אם לומד כל היום והלילה הוא מקיים מצות תלמוד תורה מדאוריתא הכי נמי הכא אף על גב דנפטר מידי חובת קרית שמע בפסוק ראשון כשקורא כל הג' פרשיות הוא מקיים מצוה דאוריתא ולהכי אמרינן בגמרא קרית שמע דאוריתא פוסק בין פרק לפרק הלל מיבעיא משמע דכל הג' פרקים הוו כדאוריתא כיון דמקיים מצוה דאוריתא בקריאתם דאי לאו הכי אלא דאינו מקיים בקריאתם כי אם מצות דרבנן היכי קאמר ק"ש דאוריתא פוסק הלא כבר קרא פסוק ראשון שהוא מדאוריתא והשאר מדרבנן אלא ודאי כדכתיבנא.
ג׳
אע"פ שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ואם לא קרא פרשת ציצית אז אמת ויציב הוא מדאוריתא משום זכרון יציאת מצרים.
ט׳
זמן קרית שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים דהיינו לילה דכתיב גבי תרומה ובא השמש וטהר והיינו ביאת אורו לגמרי כדדרשינן בגמרא טהר יומא והיינו תחילת צאת הכוכבים ואף על פי שאין ראיה לדבר שהיום כלה בצאת הכוכבים זכר לדבר דכתיב ואנחנו עושים במלאכה וגו' מעלות השחר ועד צאת הכוכבים וכתיב והיה לנו הלילה משמר והיום מלאכה משמע דביום בלחוד הוא דעבד מלאכה וקאמר עד צאת הכוכבים וזמנה כל הלילה דכתיב בשכבך והיינו כל זמן שבני אדם שוכבים וכדי להרחיק מן העבירה אמרו חכמים עד חצות.
י״א
קרית שמע ביום מצותה עם הנץ החמה דאע"ג דמשעלה עמוד השחר הוי יום כדכתיב מעלות השחר וגו' אפילו הכי דברים שמצותן ביום עיקר זמנם בהנץ החמה דקודם הנץ החמה אע"ג דעלה עמוד השחר נראה לילה כיון דאכתי מיחזו כוכבים ואפילו הכי אם קרא משעלה עמוד השחר מיד קרית שמע של שחרית יצא ואם איחר וקרא קרית שמע אחר שתעלה השמש יצא ידי חובתו שעונתו עד סוף ג' שעות ביום למי שעבר ואיחר משום דבקומך דרשינן כל זמן שבני אדם קמים ממטותיהם ומלכים דרכם לעמוד בג' שעות ונראה דאע"ג דבשכבך דרשי רבנן כל זמן שבני אדם שוכבים במטותיהם דהיינו כל הלילה היינו משום דלא מצו למידרש בשכבך כל זמן שהולכים לשכב כרבי אליעזר דאין זמן קבוע לזה שאין כלם שוכבים בשעה אחד דיש מאחרים עד חצות או יותר כדמשמע בגמרא אבל בזמן הקימה מן המטה כלם קמים בשעה אחד דהיינו עד הנץ החמה ולהכי דרשינן ובקומך זמן שעומדים ממטותיהם ולא בזמן שהם עומדים דהיינו כל היום דא"כ לימא קרא בלילה וביום ומדלא קאמר הכי נראה דזמן שכיבה וקימה מן המטה קאמר ומשום דבשכיבה לא אית בה זמן קבוע כדפי' דרשי' כל זמן ששוכבים במטותיהם דהיינו כל הלילה אבל בבקר דזמן קימה הוא קבוע לכולי עלמא שמתחילים לקום באור הבקר עד הנץ החמה דרשינן בקומך כל זמן שבני אדם קמים מן המטה דהיינו הנץ החמה דזהו עיקר זמן קריאתה ואם איחר עד ג' שעות יצא דאכתי הויא זמן קימה למלכים ומשום דהוו מיעוטה דמיעוטה הוי עיקר מצותה בהנץ החמה דהוי קימה לכל העולם והוא עובר אם מאחרה מהנץ החמה מה שאין כן בזמן השכיבה דאף על גב דמצותה מצאת הכוכבים לא הוי עובר מי שלא קראה מיד אלא עד שעבר חצות הלילה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות קריאת שמע פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

בני בנימין · הלכות קריאת שמע פרק א׳

א׳
מ"ע לקרות ק"ש (ב"פ ביום). הש"א פלפל הרבה מנ"ל לפסוק דק"ש דאורייתא ובסופו הביא ממאמר אגדה בסוטה מ"ב א' אבל לעד"נ יותר דסמך עמ"ש בקדושין ל"ג א' ב'. דאין אדם רשאי לעמוד מפני רבו אלא שו"ע לבד שלא יהי' כבודו חמור מכבוד שמים ע"ש ברש"י. ובירושל' פ"ג דבכורים ה"א. ומשמע דעיקר קבלת מ"ש גופיה היא דאורייתא ורבינו ז"ל פ' כן להלכה פ"ו מת"ת ה"ז. אך יל"ע בעיקר הדברים שם ואכ"מ. ומ"ש רבינו "ב"פ ביום" ע' להרמב"ן ז"ל בס' המצות שחולק ע"ז וס"ל דהם ב' מצות נפרדות לקרות ק"ש ביום ובלילה. ועמש"ל פ"ד ה"א בס"ד. ובחיבורינו הש"ד בתשובה לענין תשלומין לק"ש הראתי דהוא מחלוקת הירושלמי והבבלי אם כל ג"פ פרשיות מה"ת. עמש"ל פ"ה ממזוזה ה"א בס"ד: מש"כ הכ"מ וטעמא דקרא משום דמתחלת כו'. ע' ריש ברכות בתרי לישני דשם:
ט׳
כדי להרחיק את האדם מן הפשיעה. שינה רבינו ז"ל לשון המשנה "מן העבירה" מה שאין דרכו בכך. נ"ל דדינא קמ"ל דהש"א הקשה היכן מצינו כזאת דאם לא קרא עד חצות שלא יקרא עוד. והרי עיקר התקנה שלא ישכח מלקרות וא"כ מה הועילו חז"ל בתקנתם. דמ"מ ה"ה מבטל מצות ק"ש. ואולם באמת א"ש. כמו שתי' אאמו"ר הגז"ל בחידושיו דמצינו טובא כה"ג. ע' ביצה ט"ו ב'. דטעמא דערובי תבשילין לרבא כדי שיברור מנה יפה ליו"ט ובכ"ז כשלא הניח ע"ת אסור לאפות ולבשל. וכן בגילוח בחוה"מ שאסרו לגלח כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול. וה"נ כ' בתשובת הרשב"א. דאם עבר והדליק בפו"ש הפסולות לנר שבת (אף אם הוא הטעם שמא יכבה ויניחנו ויצא. ע' פה"מ לרבינו פ"ב דשבת ובת"י בשם ריב"נ כ"א א'. והארכתי במקומו בס"ד) אסור להשתמש לאורן. וע"כ דהוא כמשחז"ל חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה עכ"ד אאמו"ר ז"ל. ואולם י"ל שדעת רבינו א"כ. אלא דבדיעבד אין הסייג לעיכובא. ורק שלא יבא לשכוח את ק"ש באכילתו ושתייתו וא"כ א"ש מ"ש מן העבירה. דא' בגמ' הכא הוא שגירת לישנא דאינך דנקט שם במשנה דהם הרחקות מעבירה גמורה אחרת דלאו וכרת שעובר בקום ועשה. משא"כ הכא היא רק שלא יבא לשכוח לעבור על עשה דק"ש בשב ואל תעשה. ע"כ כ' רבינו "מן הפשיעה" ר"ל שכחה. שהוא בכלל פשיעה. ע' ברכות כ"ח א' ונקרא פושע. וכ"ה בביצה ט"ז ב' פסחים צ"ו ב' ועוכ"מ. ונ"ל דמלשון הגמ' מן העבירה דומיא דאינך ראיה לשיטת ס' יראים סי' י"א דאיכא לאו במניעת קריאת שמע. ובחבורי סוד יראים הארכתי בס"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

נחל איתן · הלכות קריאת שמע פרק א׳

א׳
מצות עשה אחת והיא לקרות ק"ש פעמים ביום וכו' עד ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך. והקשה בס' צל"ח דלא מנה רבינו למצות זכירת יציאת מצרים למצוה בפני עצמה. וכן הקשה בספר מעיין החכמה. ועיין מ"ש בזה בעל פמ"ג בפתיחתו. ולי אפשר דהיינו טעמא שאין לחשוב אותו במניין המצות משום שפסוק זה לא נאמר בפירוש בלשון צווי אלא בלשון נתינת טעם וכמו שפי' הספורנו. ויהיה הטעם איך שיהיה. ומצאתי און לרבינו מדברי ספר הזוהר פרשה ויקהל (דף ר"ב ע"ב) דחשיב ששה מצות שמקיים האדם בתפלתו יראת ה' ואהבתו וברכתו וליחדו וברכת כהנים ומסירת נפשו לה'. וכולל התם מצות זכירת יציאת מצרים במצות יחוד השם הרי דלא חשיב לה למצוה בפני עצמה. והטעם בזה י"ל ע"פ דברי הזוהר שם (דף רט"ז ע"ב) דגאולת מצרים גרמה יחוד בקדושה ועל כן הוא בכלל מצות יחוד. ועיין מ"ש בזה בהל' מצה בעה"י. [וראיתי להשאגת אריה סי' י"ב שכתב דאפ"ה אין נשים חייבות בזכירת יציאת מצרים ולא הוי כמצות עשה שאין הזמן גרמא משום שחייבין להזכיר ביום ובלילה דכל אחת הזכרה ומצוה בפני עצמה היא דשל יום ליתא בלילה וכן של לילה ליתא ביום הו"ל זמן גרמא. ואין דבריו מוכרחין די"ל דנשים חייבות בזכירת יציאת מצרים לכו"ע וכדעת המ"א ריש סי' ע' משום דאמרינן בפסחים (דף קי"ז ע"ב) דילפינן גז"ש קידוש היום מזכירת יציאת מצרים דצ"ל בו יציאת מצרים. וכן ילפינן זכירת יציאת מצרים מקידוש היום כמ"ש בהל' חמץ ומצה וכן הוא במדרש רבה סוף פרשת בא. וא"כ ה"נ ילפינן יציאת מצרים מקידוש היום דנשים חייבות דקיי"ל אין גז"ש למחצה. ועוד דאיתקש לאכילת מצה. וזה דלא כמ"ש הש"א בסוף סי' י"ג דלא ילפינן יציאת מצרים מקידוש היום. ומיהו יש לדחות דקרא דזכור את היום הזה איירי בליל ט"ו ושם דוקא נשים חייבות. ועפ"ז יש ליישב מה שהקשה הצל"ח דמנ"ל דעוסק במצוה פטור אף במצוה הנוהג בנשים דמקרא דגבי ק"ש אין ראיה רק דפטור ממצוה שאינה נוהגת בנשים. ולפי מ"ש י"ל דשמעינן מהא דאיתא בירושלמי הובא בתוס' ריש פ' מי שמתו דכתיב בפרשה למען תזכור את יום צאתך וגו' כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים ולא ימים שאתה עוסק במתים וא"כ ש"מ דפטור מזכירת יציאת מצרים והוא נוהג בכל כמ"ש וכ"ש דנשים חייבות בסיפור יציאת מצרים בליל פסח. וזה דלא כמ"ש הפמ"ג באו"ח סי' ס"ז ותע"ט. וכן בס' נ"ש כתב דנשים פטורים וזה אינו]. ודע דבספר יראים סי' י"א משמע דלמ"ד ק"ש דאורייתא איכא נמי לאו במבטל ולא קרא מדכתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך.
ז׳
מקום שהתקינו לחתום בברוך וכו' כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בברכה הרי זה טועה וחוזר ומברך כמטבע. הכ"מ מביא מה שהקשה הרמ"ך מההיא עובדא דמנימין רעיא דאמר בריך רחמנא מאריה דהאי פיתא ששינה המטבע ואעפ"כ יצא והניח בצ"ע. ויש ליישב ע"פ מ"ש בעצמו לקמן בריש הלכות ברכות דלא אמר רבינו שחוזר ומברך אלא כששינה המטבע בפתיחה או בחתימה אבל כששינה רק באמצע הברכה יצא. ולפ"ז י"ל דההיא דמנימין רעיא איירי שחתם ג"כ בברוך ולא שינה רק באמצע ומשו"ה יצא. וכן הוא דעת הרשב"א הובא בב"י או"ח סי' קפ"ז. ועי' תוס' בסוטה (דף ל"ג ע"א) והפר"ח בסי' נ"ט כתב דהא דתנן מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר אע"פ שאינו רשאי אם קיצר יצא והביא ראיה ממנימין רעיא דאיירי שלא חתם ודלא כהרשב"א. ולא הזכיר דעת רבינו שהוא ג"כ כהרשב"א וס"ל דאם קיצר לא יצא. ומה שהקשה מדתניא הכל הולך אחר החיתום י"ל דשאני התם דמ"מ פתח ג"כ בברוך אלא ששינה בינתיים וכמו שהעתיק רבינו בדין שאח"ז.
ט׳
איזהו זמן ק"ש בלילה מצותה משעת צאת הכוכבים עד חצי הלילה וכו'. וכתב הכ"מ שפסק כחכמים דאמרו עד חצות ואמרינן בגמ' דחכמים ס"ל דזמנה עד שיעלה עמוד השחר אלא שאמרו עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ובשאגת אריה סי' ד' הקשה דהא בגמ' אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דאמר דזמנה עד שיעלה עמוד השחר ומפרש בגמ' דלית ליה שום סייג בזה אלא דמותר להמתין לכתחילה. והנה כבר הרגיש בזה בחידושי הרשב"א. ויש לי ליישב דעת רבינו דס"ל דאין לנו לפסוק להקל וכיחיד נגד רבים בדאורייתא. ואין ראיה מדפסק שמואל כוותיה דרבן גמליאל לקולא די"ל דאזיל לטעמיה דאמר רב יהודה אמר שמואל בפרק מי שמתו (ברכות דף כ"א) ספק קרא ק"ש ספק לא קרא אינו חוזר וקורא ויהיב טעמא דק"ש דרבנן. וא"כ מהאי טעמא פסק רב יהודה אמר שמואל נמי להקל בפלוגתא דר"ג וחכמים וסבר דלא עשו סייג בזמן ק"ש דערב כיון דאינו מדאורייתא. אבל לדידן דקיי"ל דספק קרא ק"ש חוזר וקורא משום דק"ש דאורייתא וכדאיתא לקמן בפ"ב פסקינן נמי לחומרא כחכמים. ומצאתי און לדבר זה מהירושלמי דאיתא שם דר' ייסא בשם ר' יוחנן אמר הלכה כחכמים והיינו ודאי לעניין סייג דפליגי ביה והיינו דלא כשמואל דפסק כר"ג. והוא משום דר' יוחנן סבר ק"ש דאורייתא וכן משמע בבבלי דלא פליג ר"י על ר' אלעזר תלמידו דחוזר וקורא וכמ"ש לקמן אי"ה.
י״ג
הקורא אחר שלש שעות ביום אפילו היה אנוס לא יצא ידי חובת ק"ש בעונתה אלא הרי הוא כקורא בתורה. בס' זהב שיבה הקשה דאמאי השמיטו רבינו ושארי פוסקים הא דאיתא בפ"ק דברכות (דף י' ע"ב) אמר ר' מני גדול הקורא ק"ש בעונתה יותר מהעוסק בתורה ותירוצו דחוק מאוד. והנה בספרי באר אברהם בחידושי לברכות כתבתי ליישב דעת הפוסקים ע"פ דברי הרשב"א שכתב בחידושיו דהא דנקט ר' מני תורה היא לאו דוקא. דא"כ פשיטא דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה אלא ר' מני אפילו מן השונה קאמר. והתוס' כתבו דר' מני איירי דגדול יותר מעוסק בתורה בזמן אחר שלא בשעת ק"ש. ולפי זה לא שייך מילתא דר' מני לומר דגדול קורא ק"ש בעונתה יותר מעוסק במשנה בפעם אחר רק למ"ד דגדולה קדושת בהכ"נ מקדושת בהמ"ד. דאילו למ"ד דגדול קדושת בהמ"ד מבהכ"נ ודאי דלא סבר לדר' מני דלדידיה בית הכנסת גדול דקורין בו ק"ש בעונתה דגדול ממשנה ששונין כל היום בבהמ"ד ואנן קיימא לן דקדושת בית המדרש גדול וש"מ דמשנה עדיפא מק"ש בעונתה. ולפ"ז לעניין מקרא מודו הפוסקים דק"ש בעונתה עדיפא מיניה. והא דלא כתבו כן הוא משום דמילתא דפשיטא הוא משום דאף היא תורה ועדיפא משום דבעונתה וכמ"ש הרשב"א. אבל באמת נראה שאין דברי הרשב"א מוכרחים דשפיר איכא למימר דר' מני גופיה לא קאמר דגדול רק מקורא מקרא. וכי תימא דא"כ פשיטא שאף היא תורה וכו' י"ל כמ"ש בס' פני יהושע דנפק"מ דאשמועינן דגדולה ק"ש בעונתה אע"פ שלא כוון רק בפסוק ראשון דקיי"ל דיוצא ידי חובת ק"ש. וכה"ג הקורא בתורה שלא בכוונה אינו יוצא ידי חובת תלמוד תורה אא"כ שמכוון לידע ולהבין מה הוא לומד כדי שהלימוד יביאנו לידי מעשה כי הוא העיקר. וא"כ תקשי על רבינו והפוסקים דלא הוה להו להשמיט למימרא דר' מני דזה לא הוי תו מילתא דפשיטא. ומדהשמיטוהו ודאי דלא ס"ל כוותיה והרי לא נמצא חולק עליו. אלא נראה ליישב דעת רבינו ושאר פוסקים דס"ל דמדרבי מני אין ראיה לדידן די"ל דרבי מני אזיל לשיטתו דאמר בירושלמי כל המקיים שבע ביום הללתיך כאילו קיים והגית בו יומם ולילה. ומשמע דס"ל כמ"ד במנחות (דף צ"ט ע"ב) אפילו לא קרא אדם אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש ומשו"ה אמר דגדול הקורא ק"ש בעונתה מקורא בתורה בפעם אחרת כיון דגם בק"ש מיפטר מתלמוד תורה. אבל למאי דלא קיי"ל כההוא מ"ד אלא דלא קיים ולא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה אין סברא לומר דגדול ק"ש בעונתה יותר מקורא בתורה פעם אחרת כיון דאינו יוצא בק"ש חובת תלמוד תורה איך תהיה גדולה ממנה הא קיי"ל דתלמוד גדול ושפיר עבדו שהשמיטו להא דר' מני. ואתי שפיר ג"כ דלא חשו לדיוקא דר' מני דדייק מילתיה מלישנא דמתני' דברכות דקתני הקורא מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה מכלל דקורא בעונתה עדיף מקורא בתורה. דמתני' אפשר דאתיא כר' שמעון דאית ליה במנחות דקיים בק"ש לא ימוש ואנן קיי"ל כרבנן. אי נמי דאתיא מתני' כמ"ד דמעשה גדול מתלמוד תורה וכדאיתא בסוף פ"ק דקדושין (דף מ' ע"ב) ואנן לא קיי"ל כוותיה אלא כי הנך דנמנו וגמרו שם תלמוד גדול וכו' והכי תנן בפ"א דפיאה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות קריאת שמע פרק א׳

ג׳
ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה כו'. הארי החי בסימן ט' י' י"א האריך בדיני הזכרת יציאת מצרים ויש לפקפק על דבריו במה שהשיג על רבינו ז"ל. ודע כי חפשתי בדברי רבינו בספר המצות ולא מצאתי שימנה מצוות יציאת מצרים להזכיר בכל ימות השנה רק בליל ט"ו של ניסן דוהגדת לבנך ביום ההוא.- ומקרא דזכור יום הזה כו' הלא דבר הוא וכן בחיבורו לא הזכיר זה למצוה בפ"ע רק בהלכות ק"ש כתב כאן דמצוה להזכיר יציאת מצרים. לכן אמינא דעיקר מצוות יציאת מצרים להזכיר מקרא דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים, פשטא דקרא מיירי בחודש האביב ועשית פסח ולא תאכל עליו חמץ כו' כי בחפזון יצאת כו' למען תזכור את יום צאתך וזהו או כפרש"י בחומש דע"י אכילת מצה ופסח תזכור יום צאתך כו' וכמו דצריך להזכיר מעשה עמלק ומקיים בפעם אחת לא תשכח דקרא, או דלמען תזכור היינו ע"י מצות תפילין וימים טובים שבהם אנו זוכרים יציאת מצרים, ולכך לא כתיב בלשון צווי והא דקרי לה הגמרא דאורייתא היינו דיש תקנות חכמים שאין זה רק משום משמרת וכמו נט"י וכי"ב ויש שהוא משום ענינים שנתחדשו אחרי מתן תורה, כמו קריאת מגילה וכיו"ב, ויש ענינים שהם להפקת רצון הבורא אף כי לא הטיל ולא הכביד בתורת חובה, בכ"ז כאשר ראו ראשי הכנסיה, כי זהו הפקת רצון הבורא לאופן היותר נרצה התחייבו בזה וזהו אל תבוז כי זקנה אמך כו' והנה באשר אנו רואין שהבורא יתברך הגיד בתורתו, שלתכלית זה יצאו בחיפזון ומפני זה צוה בפסח ובשאר מצות למען תזכר כו' כל ימי חייך תקנו אבותינו לזכור בפה מלא יציאת מצרים בכל יום ולהודות לו ע"ז. וזהו השלמת רצון הבורא יתברך [ועל כי"ב אמרו בירושלמי דלא מחוור] לכן מקרי דאורייתא, והחמירו בספיקו כאשר החמירו בספק דדברי קבלה לפי שיטת האחרונים [ועיין תוספות ב"ק דף פ"ט סד"ה לא מפסיד ואין כו'] ומצאנו לשון דאורייתא על ענין כזה, במסכת תענית דף כ"ח הלל דר"ח לאו דאורייתא כו' אבל הלל דחנוכה כו' כדאורייתא דמי לשון רש"י וכן פירשו תוס' בחגיגה י"ח הא דאמר במע"ק אלא אפילו חוש"מ דאורייתא דלפי שיש לו סמך מדאורייתא עיי"ש היטב וכן כתובות נ"ב הא נמי דאורייתא היא דכתיב קחו נשים כו' וכן גטין ל"ו דאורייתא הוא וכתוב בספר. ועיקרו דאמת ויציב אינו רק לברכה לק"ש וכמו דתניא בתוספתא הקורא שמע בבוקר צריך להזכיר יציאת מצרים באמת ויציב, ואם נאמר דעיקרו אינו רק משום יצ"מ א"כ לאו אורחיה דתנא לומר כן וכן איתא תמן צריך בה להזכיר קריעת ים סוף ומכות בכורות ואיפה מצאנו זה בכתוב, ולשון צריך נקיט בתרווייהו דשניהן דרבנן [שוב ראיתי במדרש שמות רבה הקורא א"ש צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכות בכורות באמת ויציב ואם לא הזכיר אין מחזירין אותו, אבל אם לא הזכיר יציאת מצרים מחזירין אותו וכו' ודו"ק]. ולפ"ז אתי שפיר, דבריש מי שמתו בירושלמי, מייתי אהא דפטור אבל מן התפילין קרא דלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, ימים שאתה עוסק בהן בחיים ולא במתים והיינו דעיקר קרא קאי כמו דפרישית ובתפילין כתיב והיה לך אות כו' ולזכרון כו' כי כו' הוציאך ד' ממצרים ועיין רש"י שם. ולפ"ז אפשר דנשים פטורות מיציאת מצרים משום דחזינן דפטירי בעיקרא דזכר יציאת מצרים דליל ט"ו משום דהוה מצות עשה שהזמן גרמא ולא נוכל לומר דקרא למען תזכור קאי אמצה לפרש"י ונשים הואיל ואיתנהו במצה מחויבות ג"כ בזה, דלא נמסר לנו היקישים ללמוד, ועוד דבכל השנה פטורים משום דתפילין דעיקרא דדהו לזכרון יציאת מצרים, וכן ציצית פטורים ולכך גם חכמים לא חייבו אותם, וזה נכון. והא דפריך הגמרא בדף כ"א, תנן בעל קרי וכו' ואי ס"ד אמת ויציב דאורייתא לברוך לאחריו כו' פירוש כיון דחזינן דמחמיר שמואל לענין ספיקא ביציאת מצרים טפי מקריאת שמע, וכיון דחזינא דהקילו חכמים בבעל קרי לענין ק"ש אע"ג דהוי דרבנן ובספיקא דילה אינו צריך לחזור כ"ש לענין יצ"מ, ומשני דהא קא אידכר בק"ש פירוש אע"ג דצריך להזכיר יציאת מצרים וקריעת ים סוף ומכת בכורים בכ"ז עיקרא דאסמכתא לא נזכר רק ביציאת מצרים. ובזה יבואר לן מה דקשה טובא לשינוייא דקרא ק"ש, דהא קשה להנך אמוראי דמערבא, דאע"ג דצריך להזכיר יציאת מצרים בלילה, בכ"ז לא אמרו ויאמר וכן רב אמר לא יתחיל, א"כ במשנתינו דקתני דינא דבעל קרי אטו מי לא מיירי בלילה, דקורא שמע ואינו אומר פרשת ציצית, ושוב הוה אמת ואמונה דאורייתא ואמאי לא יברך לאחריה דוגמא דברכת המזון וראיתי בשאג"א סימן י"א שעמד בזה ותירוציו דחוקים. ולפ"ז אתא שפיר, דאע"ג דהם סברו דמזכירין יציאת מצרים, מ"מ אינו רק מדרבנן ואפשר דאע"ג דבזה לא יחלוקו עליו חכמים וחבריא, דבספק חוזר, מ"מ לא הקילו חכמים לבעל קרי רק בק"ש, דהוי דאורייתא וכמו דפרישית דכל הקושיא אינו רק דאם הקילו חכמים לק"ש דעל ספק שלה אינו חוזר כ"ש על אמת ויציב, אבל הם סברי דק"ש דאורייתא, ושמואל דסובר דהוי דרבנן ואפ"ה הקילו בבעל קרי סובר דמזכירין פ' ויאמר בלילה ודו"ק. ועוד אפשר דעיקר הזכרת יציאת מצרים דקרא סמיך עלה רק על הזכרה דיום ודרשא דכל אינו מפורש כמו הך דיום צאתך כו' ובפרט למה דפרישית דלמדו כוונת התורה מתפילין דלהזכרת יציאת מצרים קאתי. א"כ ודאי עקרו אינו בלילה וכן כתבו תלמידי ר"י דמהאי טעמא אינו צריך להזכירו בלילה אם קרא מפלג המנחה ועיין בסימן ח' מה שהשיג ע"ז ולפמ"ש לק"מ עיי"ש. ומה שכתב רבינו ומצוה להזכיר יציאת מצרים אינו רק מדרבנן וידעתי כי הוא חדש מאד, בכ"ז הגדתי אשר עם לבבי. ויש להאריך בזה דנראה מהגמרא ורמב"ם דזמנים של יציאת מצרים הוא נכלל בזמן ק"ש וכמו שכתב, וג' פרשיות אלו הן על סדר זה היא נקראת ק"ש, וע"ז כתב כל הלכות ק"ש והזמנים ודלא כמו שכתב השאגת אריה ואין להאריך והמבין יבין. שוב ראיתי מה שכתב בגבורות ד' להמוהר"ל מפראג בפרק ב' יעוי"ש. ומה שכתב להשיג בסימן יו"ד על תירוץ הר"ש בתוספות דף כ"א דאמת ויציב קרי לפ' ציצית ג"כ עיי"ש. עיקר השגתו דודאי כיון שקרא ב' פרשיות הראשונות ומספקא ליה אם קרא פ' ציצית, אע"ג דכבר קרא ב' הראשונות, מ"מ צריך לחזור ולקרוא כתיקונו אף אם אמר אמת ויציב, ותמך יתידותיו מהך דכתבו תלמידי ר"י על טעה בין פרק לפרק כו' דאפילו לשמואל חוזר לראש יעו"ש ובמחכה"ג אינה, דעד כאן לא שמענו מהתם רק ביודע שגמר פרשה אחת וצריך להזכיר אחרת או באמצע הפרק שהוא יודע שעומד באמצע הפרק, א"כ מאי תאמר שיתחיל לקרות עכשיו מאמצע פרק דלא מספקא, או מפרק שיודע שודאי, לא אמרו נמצא שמה שצריך עכשיו לקרוא מצד הודאי, לא קרי כתיקונו דמתחיל מאמצע או מפרק האחרון וכי"ב, אבל הכא מספקא ליה אם קרא פרשת ציצית, ואם כבר קרא הרי קרא כתיקונו, וע"ז ודאי מספק אינו צריך לחזור ולקרוא, דלא עדיף מאילו ספק לא קרא ק"ש כלל לשמואל דאינו חוזר וקורא וכן כתב הרשב"א לדידן דספק קרא שמע חוזר וקורא. א"כ צריך לחזור כל הג' פרשיות ולא אמרינן דרק פסוק ראשון חוזר וקורא משום שכיון שהוא קורא צריך לחזור ולקרות כתיקונה ומהאי טעמא פסק רבינו דקורא עם הברכות, ואפ"ה כתב הדין בספק ברך או לא אינו חוזר ומברך אלמא דעיקר הדין דהיכי דיש עליו חיוב לקרוא עוד שוב צריך לקרוא אף הספק וכתיקונו, אבל לא בספק קרא פ' ציצית - וכצ"ל בלשון תלמידי ר"י ובודאי הסופר לא דק וזה פשוט, וכן לפ"ז מה שהשיג על המג"א בסימן י"א אינו השגה, ודברי המג"א נכונים דקאי על ספק אם אמר אמת ויציב ופ' ציצית [וב' פרשיות הראשונים ודאי קרא ועיין קו"א] דשפיר כתב דלפי' הרי"צ צריך לומר אמת ויציב דאפשר שכבר תיקן לגמרי שאפשר שפרשת ציצית כבר אמר וכמו דפרישית דאף דהתחיל כבר בק"ש, מ"מ מה דהוי דרבנן ומספקא ליה בהך דרבנן לחודייהו אינו צריך לחזור ולקרות ודוקא דטעה בין פרק לפרק וכי"ב דאיכא מה דלא קרא בודאי צריך לחזור ולקרות כתיקונו ועיין מה שכתבתי בחידושי למס' מנחות בענין ספירה דספק דהוי תועליות לודאי הוי כודאי דרבנן, וזה פרט ארוך וערוך אצלי בביאור ירושלמי דיומא דכניסה לצורך ספק של ודאי העתיד הוי כודאי ואכמ"ל ומה שהקשה על שיטת הרי"ף בסימן יו"ד דא"כ תרתי ל"ל ליתני ספק קרא שמע ואו"י או לא חוזר ואומר אמת ויציב ואינו אומר ק"ש עיי"ש. ובמחכתה"ג זהו גופיה אשמועינן דאע"ג דלא אמר אמת ויציב בודאי לא אמרינן אם איתא דקרא שמע ודאי הוה סירכיה נקיט ואתאי לאמר אמת ויציב דזה לא אמרינן ודו"ק בכ"ז.
י׳
הקורא ק"ש כו' קודם הנץ החמה כו' אלא א"כ היה אנוס כגון שכור כו' אינו אומר השכיבנו. פירוש שיאמר הברכה רק שלא יאמר הפתיחה השכיבנו. הכ"מ בשם הר"מ. ונראה להכריח כן מדמסיק הא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא אתמר דההוא זוגא דרבנן דאישתכור כו' כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק, ומאי חידש אטו אם בפירוש איתמר קורא אף שלא בשעת הדחק הלא יפסיד השכיבנו ורבנן תקנו שתיים של אחריה משום שבע ביום הללתיך, ולכן פרש"י דהקורא קודם עמוד השחר אינו אומר השכיבנו וסד"א דאם בפירוש איתמר שאם לא קרא עד סמוך לעמוד השחר שבין כך ובין כך אינו אומר השכיבנו רשאי לקרות לכתחילה לאחר עמוד השחר, לכן מייתי דזה מכללא איתמר, ודווקא בשעת הדחק שהיו ישינים עד לאחר עמוד השחר הוי קורים ק"ש, אבל לכתחילה אם ניעור משנתו קודם עמוד השחר מחויב לקרותה קודם עמוד השחר בלא השכיבנו, אבל לפירוש רבינו קשה, וצ"ל דהברכה אומר רק הפתיחה לא יאמר לכן סד"א דלא איכפת לן מה שיפסיד הפתיחה ורשאי לקרותה לכתחילה אחר עמוד השחר, קמ"ל דוקא בשעת הדחק ודו"ק. ומיהו לפי מה שפירש רבינו דדוקא אנוס ניחא דבתחילה הוי ס"ד דף אם לא הוי רק שוגג כמו שתוי או שסבר שיש זמן שיכול לקרות קמ"ל דוקא אם היה אנוס רשאי לקרותה אחרי עמוד השחר ולעולם א"צ לאמר כל הברכה של השכיבנו ועיין רא"ש שפסק כן ונראה מלשון רבינו דאינו צריך להניח תפילין בעת ק"ש זו ואינו כמעיד עדות שקר דשל ערבית היא.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות קריאת שמע פרק א׳

ט׳
שורש זמן ק"ש איזהו זמן ק"ש בלילה מצוותה משעת יציאת הכוכבים כו'. הנה התוספות ז"ל בריש ברכות ד"ה מאימתי הוקשה להם היאך אנו קורין ק"ש מבעוד יום ואין אנו ממתינים לצאת הכוכבים ותירצו בשם ר"ת ז"ל דקי"ל כר"י דאמר דזמן תפילת מנחה עד פלג המנחה דהיינו אחד עשר שעות פחות רביע ומיד כשיכלה זמן המנחה מתחיל זמן ערבית וא"ת היאך אנו מתפללים תפלת מנחה סמוך לחשיכה ואפי' לאחר פלג המנחה וי"ל דקי"ל כרבנן דאמרי זמן תפלת מנחה עד הערב עכ"ל. דע שהרב מנחת כהן בספר מבוא השמש ח"ב ד"מ הביא סברות הפוסקים בשיעור י"ב שעות היום אם נמנין מהנץ החמה עד שקיעתה או מעלות השחר עד צאת הכוכבים יע"ש ומדברי התוס' הללו יש להוכיח דס"ל שהן נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ודלא כשיטת רבינו יונה שהרי הר"ב מ"ך ז"ל בספר מבוא השמש מאמר ב' פ' יו"ד והפר"ח בקונטרס בי שמשי הנדפס מחדש בסוף ס' שמן למאור הכריחו דלשיטת האומרים ששעות אלו נמנים מהנץ החמה עד שקיעתה כי פליגי רבנן עליה דרבי יאודה ואמרי תפלת המנחה עד הערב היינו שקיעת החמה ולא יציאת הכוכבים עי"ש בדף ד' ע"ד ד"ה והנה יע"ש. ואי זו היא שיטת התוס' ז"ל ק' טובא דאיך העלו ארוכה לעיקר קושייתם שהקשו דאיך אנו מתפללים תפלת מנחה סמוך לחשיכה במה שתירצו דאנן קי"ל כרבנן דאמרי זמן תפלת מנחה עד הערב דאכתי קושייתם לא מתרצה בהכי דאפי' לרבנן דאמרי עד הערב היינו שקיעת החמה ואנחנו מתפללים סמוך לחשיכה דהוי אחר שקיעת החמה סמוך לבין השמשות כמ"ש הרב מ"ך בדמ"ו ע"א וע"ב ובקונטר' בי שמשי להפר"ח ד"ה ע"א עיין עליהם אלא מוכרח ודאי דהתוס' ז"ל ס"ל ששעות אלו נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים ולפי זה רבנן דפליגי עליה דר' יאודה ואמרי עד הערב היינו צאת הכוכבים כמו שהכריח הרב הנז' ובהכי מייתבא מילתייהו שפיר ועיין בהרב מ"ך ז"ל בד"מ ע"ב שכתב ע"ש הרשב"א בשם התוספות דסברי הכי עיין עליהם. האמנם לפי זה ק"ל טובא דברי התוס' דפרק תפלת השחר דכ"ח ד"ה יעקב תיקן כו' שהק' דבפרק ג"ה מוכח דיעקב אבי' התפלל ביום שהרי אמרו בתר דצלי יהב דעתיה למיהדר מיד שקעה לו חמה וקשה למתני' דפ"ק דקאמר עד צאת הכוכבים ותירצו וז"ל ולפי מה שפירשנו דקי"ל כר"י דאמר עד פלג המנחה ניחא ויפה מנהג שלנו שאדרבא טוב להתפלל מבע"י קצת עכ"ל. והשתא לפי שיטתם שכתבנו ששעות היום נמנין מע"ה עד צאת הכוכבים אכתי קושייתם במקומה עומדת שהרי לפי שיטה זו שיעור זמן עד פלג המנחה הוי רביע שעה אחר שקיעת החמה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים כתבו התוס' ז"ל לקמן ד"ה דילמא ביאת אורה שיש ה' מילין שהם שעה וחצי וכמ"ש הר' מ"ך בדמ"ג ע"ג ואלו זמן פלג המנחה הוי י"א שעות פחות רביע נמצא פלג המנחה רביע שעה אחר שקיעת החמה ואלו בההיא דפרק ג"ה אמרינן בתר דצלי יהב דעתיה למיהדר מיד שקעה לו חמה שלא בעונתה הרי שהתפלל יעקב אבינו ע"ה ת"ע קודם זמן פלג המנחה והדר' קושיית' לדוכתא אף לדברי רבי יאודה ואולי יש ליישב בדוחק שמה שאמרו מיד שקעה לו חמה לאו היינו שקיעה ראשונה אלא שקיעה אחרונה שהיא זמן יצי' הכוכבים וכבר מצינו לרז"ל שקורין לזמן יציאת הכוכבים שקיעת החמה וכמ"ש כל תענית שלא שקעה עליו חמה לאו שמיה תענית כו' וכמו שהכריח הרב מ"כ ז"ל בפרק יו"ד מס' מבא השמש מאמר ראשון יע"ש ומצאתי סמוכות לזה מדברי מוהר"ש יפה בפרשת ויצא פרשת ס"ח סימן י"ב שכתב עמ"ש שם אותן שתי שעות ששקעה בעבורו זרחה בעבורו שהוכיחו כן ממ"ש קודם זה שלחני כי עלה השחר וזהו זמן עליית השחר הנוהג בכל יום שהרי דרשו הגיע זמני לומר שירה ומעלות השחר עד הנץ החמה הן שתי שעות ויותר לפי סברת בעל המדרש שיש מעלות השחר עד הנץ החמה שמנה מילין ולפי שאינן שלימות נקט ב' עכ"ל. וא"כ ודאי דרומייא מה שהיה בזריחה היה גם כן בשקיעה שאחר ששקעה החמה כדרך אבינו יעקב אץ לבא שקיעה אחרונה שהיא יציאת הכוכבים ולפי דבריהם ודאי דתלמודא פליג עם המדרש שדרשו ששתי שעות קדם השמש לזרוח וסובר תלמודא דידן שעה אחת קדם לזרוח היה שעה אחת שהרי לפחות רביע שעה נשתהא יעקב אבינו בתפילתו נשאר שעה אחת שלימה עדיין עד צאת הכוכבים וכיון דיהיב דעתיה למיהדר שקעה לו חמה שלא בעונתה דהיינו יציאת הכוכבים. וראיתי בספר סם חיי בפרשת תולדות דף י"ד ע"ד שתמה על דברי התוספות הללו דפרק תפילת השחר מדברי המדרש הלז שדרשו אותן שתי שעות כו' ואלו לדברי רבינו תם ז"ל אינו אלא שעה אחת ורביע יע"ש וכוונתו ברורה דכיון דלפי דבריהם מזמן פלג המנחה מתחיל זמן תפילת ערבית אם כן הוי שעה אחת ורביע שהרי זמן פלג המנחה היא י"א שעות פחות רביע עד סוף י"ב שעות שהוא ערב ודאי נשאר שעה אחת ורביע ולמה אמרו שתי שעות ולא ידעתי היאך הונח לו להרב ז"ל בשעה אחת ורביע דלפי דבריהם ששעה ורביע קודם הלילה מתחיל זמן תפילת ערבית אם כן יעקב אבינו באיזה זמן התפלל תפילתו ולפחות נשתהא בתפילתו רביע אם כן לשיטת רבינו תם ז"ל מה שקדם השמש לשקוע ולזרוח בשביל יעקב אבינו עליו השלום אינו אלא שעה אחת ואם כן דברי הרב באו שלא בדקדוק. ולעיקר קושייתו נראה דאשתמיט מיניה דברי הרב היפה ז"ל שמה שדרשו במדרש אותן שתי שעות היינו משום דהמדרש אזיל לשיטתיה דמשקיעת החמה עד צאת הכוכבים יש שמנה מילין הכא נמי שיעור זה קדם לשקוע ולזרוח ודוק. עוד כתבו התוספות ז"ל על כן אומר ר"י דודאי קריאת שמע של בית הכנסת עיקר ואנו כו' ס"ל כהני תנאי דמייתי בגמרא דאמרי משעה שקידש היום וגם משעה שבני אדם נכנסים להסב עכ"ל. והקשה הרב מעשה חייא דאכתי הדרא קושייא לדוכתא דהם תרתי קולי דסתרי דלענין מנחה סבירא להם כרבנן ואז אליבייהו לא הוי זמן ערבית ואנו מתפללין ערבית מבעוד יום עיין שם. ומה שהעלה הוא ז"ל בכוונת דבריהם אם את הראשון ואת השני דחאו בשתי ידים בספר לשון למודים דף ס"א ע"ג ובספר הנז' תירץ וז"ל ולכן נראה לע"ד שמה שהקשו מעיקרא איך אנו קורין מבעוד יום כ"כ לאו למימרא קודם שתשקע החמה דאז ודאי הוי זמן תפילת מנחה אלא בעוד יום קרי קודם צאת הכוכבים מיד כשתשקע החמה דהא מיהא דלא כסתם מתניתין ותירצו דקיימא לן כו' ואהא כתבו דהוי תרתי קולי דסתרי עכ"ל. ובעניותי לא ירדתי לסוף דעתו שאף הרב מעשה חייא לא הכחיש בזה אלא שעיקר קושייתו היתה לפום מאי דמשמע שאף תפילת מנחה היו מתפללין אותה אחר שקיעת החמה ממ"ש וז"ל היאך אנו מתפללין תפילת מנחה סמוך לחשיכה כו' דהוי אחר שקיעת החמה סמוך לבין השמשות כמו שכתב בספר מ"כ ז"ל דף מ"ו ע"א ובקונטריס בי שמשי ד"ה ע"א ואהא קשייא ליה שפיר אכתי מה תיקן ר"י לעיקר קושייתו במאי דקיימא לן כהני תנאי דסוף סוף הוי תרתי קולי דסתרי. עוד כתב בספר הנז' וז"ל ואין לומר אם איתא שמנהג היה להתפלל משקיעה ואילך אם כן אמאי הוצרכו לדחוקי מעיקרא דקי"ל כר"י או כהני תנאי כו' לימרו דקיימא לן כרבנן דאמרי תפילת המנחה עד הערב ומיד מתחיל זמן ערבית ע"ש ולפי מה שכתבנו לעיל בשיטת התוס' ז"ל דשעות היום אלו נמנין מעלות השחר עד צאת הכוכבים אין מקום לדבריו בזה שהרי כתבנו דלפי שיטה זו רבנן דפליגי עליה דר"י ואמרי עד הערב היינו צאת הכוכבים וכמ"ש. ואיברא שקושיית הר"ב מע"ח ז"ל מתרצתא אצלי שאף לפי דבריהם נראה שמנהגם היה להתפלל תפילת מנחה וערבית אחר שקיעת החמה מכל מקום זמנה של זו לא כזמנה של זו שתפילת מנחה היו מתפללין אותה מפלג המנחה עד זמן בין השמשות וכמו שדייקו בלשונם ואמרו היאך אנו מתפללין סמוך לחשיכה וכו' שהוא זמן בין השמשות ותפילת ערבית היו מתפללין מבין השמשות ואילך קודם צאת הכוכבים וכמו שנראה מתירוץ שני שכתב דקיימא לן כהני תנאי כו' ושיעור הני תנאי שכתבו הוי בין השמשות למר שאמר משעה שקידש היום ולמר מאוחר יותר וכמ"ש רש"י בשמעתין.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות קריאת שמע פרק א׳

ט׳
שאלה אמר הרב ז"ל בהלכות קריאת שמע אי זה הוא זמן קריאת שמע בלילה מצותה משעת יציאת הכוכבים עד חצי הלילה ואם עבר ואיחר וקרא עד שלא עלה עמוד השחר יצא ידי חובתו. וקשיא לי בגוה דהא קא פסק שמואל הלכה כרבן גמליאל דקאמר עד שיעלה עמוד השחר ובהרחיקא גופיה קא מיפלגו רבן גמליאל ורבנן דרבנן אית להו האי הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה כדקא גרסי רבנן כמאן סבירא להו אי כר' אליעזר לימרו כר' אליעזר אי כרבן גמליאל לימרו כרבן גמליאל וקא מהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמר עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא וכו' מכלל דרבנן הוא דאית להו הרחיקא ורבן גמליאל לית ליה ועוד הא רמינן הא דתנן רבן גמליאל אומר עד שיעלה עמוד השחר דעלמא כוליה ליליה זימניה הוא והדר תני ולא זו בלבד וכו' דעלמא עד חצות ותו לא ופרקינן דהכי קאמרי ליה בניו לרבן גמליאל לרבנן דפליגו עלך ואמרי עד חצות מצותה קאמרי או להרחיק מן העבירה קאמרי ואמר להו להרחיק מן העבירה קאמרי נפקא מינה דרבן גמליאל לית ליה האי הרחיקא דעד חצות ורבנן אית להו וקא פסק הילכתא בהדיא כרבן גמליאל ואם כן מאי טעמא שביק פסקא דגמרא ופסיק כרבנן. תשובה מדקדוק לשון המשנה יתבאר דאפילו רבן גמליאל לא אמר אלא בדיעבד דתנן מעשה שבאו בניו וכו' אמר להם אם לא עלה עמוד השחר מותרין אתם לקרות ועוד כד מעיינית בגמרא משכחת דלא איפסיקא הילכתא כרבן גמליאל אלא לאפוקי מדר' אליעזר ורבן גמליאל ורבנן ליכא ביניהו פלוגתא בזמן החיוב עד שנאמר הלכה כרבן גמליאל לאפוקי מדרבנן דאמרינן חכמים כמאן סבירא להו וכו' ומהדרינן כמאן סבירא להו ואהדרי לעולם כרבן גמליאל סבירא להו והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' והואיל ותניא מסייעא להו לחכמים דחישינן לפשיעה עבדינן הרחקה כוותיה וליכא למימר דהאי תניא דחויא היא דהא אידחו גמרא לפרושה ולתרוצה דאמרינן עלה ומאי שנא הכא דקתני כל העובר וכו' ואהדרינן הכא דאיכא אונס שינה וכו' ואין אני יודע אם ביד כבודך הלכות של רבינו יצחק ז"ל או לאו דהאי סברא דאמר אבא מארי זצ"ל הוא סברא דרבנו יצחק ז"ל דהכי אמר בפירקא קמא דברכות הא דאמר רבן גמליאל ודאמר ר' שמעון בן יוחאי עד שיעלה עמוד השחר בדיעבד הוא ואפילו עבד הכי במזיד וקרא קודם שיעלה עמוד השחר נפיק ידי חובתיה ואע"פ שאינו רשאי לעשות כן דתניא חכמים עשו חיזוק לדבריהם וכו' ואי קשיא לך אם כן אמאי לא אמרינן הלכה כחכמים ואנא ידענא דאין הלכה כר' אליעזר תשובתך אילו אמר הלכה כחכמים היה עולה על הדעת דאין זמנה עד חצות ותו לא כעין אכילת פסחים ושאר המנויים במשנה ואין הדבר כך אלא כדאמר הרב ז"ל ומפני זה פסק התלמוד כרבן גמליאל דאמר עד שיעלה עמוד השחר בפירוש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

בן אריה · הלכות קריאת שמע פרק א׳

י״א
ושיעור זה כמו עישור שעה קודם שתעלה השמש. [ע' בן ארי' על אורח חיים סי' נ"ח מ"ש שפי' דברי הרמב"ם הם ע"פ הירושלמי ברכות פ"א ה"ו שהנץ החמה הוא משעה שהשמש מטפטפת בראשי ההרים עכ"ל וכ"כ רבינו יונה ברכות פ"א משנה שניה בזה הלשון והנץ החמה הוא מלשון הנצו הרימונים כלומר עד שעה שהחמה מתחלת לזרוח בראשי ההרים עכ"ל והוא מעט זמן קודם שנראה עליית השמש לאדם העומד על הארץ ובספר מבוא השמש כתב שבמקומות הגבוהים בירושלים נראה שם אור השמש קודם שנראה לאדם העומד על הארץ בכדי שבעה או ששה מינוטין עכ"ד שהוא עישור שעה בקירוב והרמב"ם ז"ל הודיעונו דין הירושלמי הנ"ל ושיעור זאת לפי הזמן ולכן כתב ושיעור זה פי' זמן הנץ שהוא לשון הנצו שיעורו כמו עישור שעה קודם עלות השמש לעיני האדם הקורא את הק"ש העומד על הארץ]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות קריאת שמע א׳, מתוך הלכות קריאת שמע שבספר אהבה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות קריאת שמעכל הרמב״ם