רמב״ם - הלכות קרבן פסח · פרק ט׳

ספר קרבנות · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות קרבן פסח · פרק ט׳

הלכה א׳

כָּל הָאוֹכֵל מִן הַפֶּסַח אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא בַּחֲבוּרָה אַחַת וְאֵין מוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ מִן הַחֲבוּרָה שֶׁיֹּאכַל בָּהּ. וְהַמּוֹצִיא מִמֶּנּוּ כְּזַיִת בָּשָׂר מֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מו) "לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה". וְהוּא שֶׁיַּנִּיחֵנוּ בַּחוּץ. שֶׁהוֹצָאָה כְּתוּבָה בּוֹ כְּשַׁבָּת לְפִיכָךְ צָרִיךְ עֲקִירָה וְהַנָּחָה כְּהוֹצָאַת שַׁבָּת. וְאֵין מוֹצִיא אַחַר מוֹצִיא בְּפֶסַח שֶׁכֵּיוָן שֶׁהוֹצִיאוֹ הָרִאשׁוֹן נִפְסַל. מִן הָאֲגַף וּלְפָנִים כִּלְפָנִים מִן הָאֲגַף וְלַחוּץ כְּלַחוּץ וְהָאֲגַף עַצְמוֹ שֶׁהוּא עֳבִי הַפֶּתַח כְּלַחוּץ. הַחַלּוֹנוֹת וָעֳבִי הַכְּתָלִים כִּלְפָנִים. הַגַּגִּים וְהָעֲלִיּוֹת אֵינָן בִּכְלַל הַבַּיִת:

הלכה ב׳

בְּשַׂר הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא חוּץ לַחֲבוּרָתוֹ בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה נֶאֱסַר בַּאֲכִילָה וַהֲרֵי הוּא כִּבְשַׂר קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁיָּצָא חוּץ לַעֲזָרָה אוֹ בְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים שֶׁיָּצָא חוּץ לְחוֹמוֹת יְרוּשָׁלַיִם שֶׁהַכּל כִּטְרֵפָה. וְלוֹקִין עַל אֲכִילָתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּמַעֲשֵׂה הַקָּרְבָּנוֹת. אֵיבָר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ חוֹתֵךְ הַבָּשָׂר וְיוֹרֵד עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֶצֶם וְקוֹלֵף אֶת הַבָּשָׂר כָּל שֶׁבִּפְנִים יֹאכַל וְכָל שֶׁבַּחוּץ יִשָּׂרֵף. כְּשֶׁהוּא מַגִּיעַ לָעֶצֶם חוֹתֵךְ בְּקוֹפִיץ אִם הָיָה שְׁאָר קָדָשִׁים. וְאִם הָיָה פֶּסַח שֶׁאָסוּר לִשְׁבֹּר בּוֹ עֶצֶם קוֹלֵף עַד הַפֶּרֶק וּמְפָרֵק הָאֵיבָר שֶׁיָּצָא מִקְצָתוֹ מִן הַפֶּרֶק וּמַשְׁלִיכוֹ לַחוּץ:

הלכה ג׳

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלוֹת בְּבַיִת אֶחָד צְרִיכָה כָּל חֲבוּרָה מֵהֶן לַעֲשׂוֹת לָהּ הֶקֵּף שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מו) "מִן הַבָּשָׂר חוּצָה". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁצָּרִיךְ לִתֵּן לוֹ חוּצָה לִמְקוֹם אֲכִילָתוֹ. וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶן אֵילָךְ וְאוֹכְלִין וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶן אֵילָךְ וְאוֹכְלִין כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאוּ מְעֹרָבִים:

הלכה ד׳

הָיוּ הַמַּיִם שֶׁמּוֹזְגִים בּוֹ יֵינָם בְּאֶמְצַע הַבַּיִת בֵּין שְׁתֵּי הַחֲבוּרוֹת. כְּשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזֹג קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל מַה שֶּׁבְּפִיו. שֶׁאָסוּר לָאוֹכֵל לֶאֱכל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת. וּמֻתָּר לְכַלָּה לְהַחְזִיר פָּנֶיהָ מִפְּנֵי חֲבוּרָתָהּ וְאוֹכֶלֶת מִפְּנֵי שֶׁהִיא בּוֹשָׁה לֶאֱכל בִּפְנֵיהֶם:

הלכה ה׳

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּפְרְצָה מְחִצָּה מִבֵּינֵיהֶן אֵינָן אוֹכְלִין. וְכֵן אִם הָיְתָה חֲבוּרָה אַחַת וְנַעֲשֵׂית מְחִצָּה בֵּינֵיהֶן אֵינָן אוֹכְלִין עַד שֶׁתִּסְתַּלֵּק. שֶׁאֵין הַפֶּסַח נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת וְאֵינָן נֶעֱקָרִין מֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה:

הלכה ו׳

בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁנִּכְנְסוּ שְׁלֹשָׁה מֵהֶן אוֹ יֶתֶר לֶאֱכל פִּסְחֵיהֶן וְלֹא בָּאוּ שְׁאָר בְּנֵי חֲבוּרָה. אִם נִכְנְסוּ בְּשָׁעָה שֶׁדֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לֶאֱכל הַפְּסָחִים וְחָזַר הַמְעוֹרֵר לְכֻלָּן עַל הַשְּׁאָר וְלֹא בָּאוּ הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁנִּכְנְסוּ אוֹכְלִין עַד שֶׁיִּשְׂבְּעוּ וְאֵין מַמְתִּינִים לַשְּׁאָר. וַאֲפִלּוּ בָּאוּ הַמִּתְאַחֲרִין אַחַר כָּךְ וּמָצְאוּ אֵלּוּ הַשְּׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ הַכּל אֵין מְשַׁלְּמִים לָהֶן כְּדֵי חֶלְקָם. אֲבָל אִם נִכְנְסוּ שְׁנַיִם בִּלְבַד הֲרֵי אֵלּוּ מַמְתִּינִים. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּשְׁעַת כְּנִיסָתָן לֶאֱכל אֲבָל בְּעֵת שֶׁנִּפְטָרִין אֵין אָדָם צָרִיךְ לְהַמְתִּין לַחֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ גָּמַר אֶחָד בִּלְבַד מִלֶּאֱכל יֵצֵא וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין:

הלכה ז׳

הַמַּאֲכִיל כְּזַיִת מִן הַפֶּסַח בֵּין מִפֶּסַח רִאשׁוֹן בֵּין מִפֶּסַח שֵׁנִי לְמוּמָר לַעֲבוֹדָה זָרָה אוֹ לְגֵר תּוֹשָׁב אוֹ לְשָׂכִיר. הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֲבָל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וּ (שמות יב מג) "בֶן נֵכָר" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה זֶה הָעוֹבֵד אֵל נֵכָר. וְאֵין מַאֲכִילִין מִמֶּנּוּ לְנָכְרִי אֲפִלּוּ גֵּר תּוֹשָׁב אוֹ שָׂכִיר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מה) "תּוֹשָׁב וְשָׂכִיר לֹא יֹאכַל בּוֹ":

הלכה ח׳

עָרֵל שֶׁאָכַל כְּזַיִת מִבְּשַׂר הַפֶּסַח לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מח) "כָּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ". בּוֹ הוּא שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל אֲבָל אוֹכֵל הוּא מַצָּה וּמָרוֹר. וְכֵן מֻתָּר לְהַאֲכִיל מַצָּה וּמָרוֹר לְגֵר תּוֹשָׁב וּלְשָׂכִיר:

הלכה ט׳

כְּשֵׁם שֶׁמִּילַת בָּנָיו וַעֲבָדָיו מְעַכַּבְתּוֹ מִלִּשְׁחֹט הַפֶּסַח כָּךְ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכל שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מד) "וּמַלְתָּה אֹתוֹ אָז יֹאכַל בּוֹ". כֵּיצַד. קָנָה עֶבֶד אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט הַפֶּסַח. אוֹ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן שֶׁלֹּא הִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִמּוֹל אֶלָּא אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח. הֲרֵי זֶה אָסוּר לֶאֱכל עַד שֶׁיָּמוּל אוֹתָן. וְכֵיצַד יִהְיֶה הַבֵּן רָאוּי לְמִילָה אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח וְלֹא יִהְיֶה רָאוּי קֹדֶם שְׁחִיטָה. כְּגוֹן שֶׁחֲלַצְתּוֹ חַמָּה שֶׁצָּרִיךְ שִׁבְעַת יָמִים מֵעֵת לְעֵת מִיּוֹם הַבְרָאָתוֹ. וּכְגוֹן שֶׁכָּאֲבָה עֵינוֹ וְנִרְפֵּאת אַחַר שְׁחִיטָה. אוֹ שֶׁהָיָה טֻמְטוּם וְנִקְרַע אַחַר שְׁחִיטַת הַפֶּסַח וְנִמְצָא זָכָר:

קרית ספר · הלכות קרבן פסח פרק ט׳

א׳

אזהרת רנז שלא יוציא מבשר הפסח חוץ לחבורה דכתיב לא יוצא מן הבשר חוצה ומכילתא חוצה חוץ למקום אכילתו והמוציא ממנו כזית חוץ למקום אכילתו לוקה סוף פרק כיצד צולין גבי מתניתין דשני חבורות שהיו אוכלות בבית א' מתניתין מני רבי יהודה היא דתניא על הבתים אשר יאכלו אותו בהם משמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים דכתיב יאכלו שנים אותו חד פסח בתים שנים מלמד שהפסח נאכל בשני חבורות יכול יהא אדם אחד אוכל ממנו בשני מקומות כגון בשני חדרים או בשני חבורות ההופכות פניהם כעין שתי בתים תלמוד לומר בבית אחד יאכל ורבי יהודה סבר יש אם למסורת דיאכל כתיב דמשמע אדם אחד אוכלו בבית אחד ולא בשתי בתים או חבורות אבל שני אנשים אוכלים בשני בתים אפילו מפסח אחד דכתיב אותו וכתיב הבתים אשר יאכלו דמשמע רבים כדאמר' מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור כשהיה צולה אותו והוא נמנה עליו אי פקח הוא ממלא כריסו ממנו דאם יעמוד משם שוב לא יאכל ואם רצו בני חבורה לעשות טובה עמו באין ויושבין בצדו דברי ר' יהודה ומוציא בשר פסח מחבורה לחבורה חבורת שני פסחים בבית אחד מנא לן שהוא בלא תעשה דתניא לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה חוצה קרא יתירא הוא למילף חוץ לחבורת אכילתו דאין לי מקרא דבית אלא שלא להוציא מבית לבית מחבורה מנין תלמוד לומר חוצה כדאמר' חוץ לאכילתו ואתי אפי' לרבי יהודה דאמר פסח נאכל בשתי חבורות דאחר שנחלק וחלקו כל חבורה חלקם אסור להוציא חלק חבורה זו לחבורה אחרת וצריך עקירה והנחה דהוצאה כתיב ביה כשבת שם מימרא דרבי אמי דכי היכי דגבי שבת בעינן עקירה והנחה דעד שיניח לא נגמרה מלאכה דבכל חיובי חטאת כתיב בה בעשותה בעושה את כולה ולא בעושה מקצתה האי נמי אף על גב דלאו בר חטאת הוא הוצאה כי התם בעינן כיון דכתיב הוצאה. אין מוציא אחר מוציא בפסח דכיון שהוציא הראשון נפסל. מן האגף ולפנים כלפנים לחוץ כלחוץ שם במשנה ואגף קרי כל מקום הגפת הדלת שהוא חופף ונוקש שם כשסוגרו דהיינו שפת הפנימית של עובי הפתח ומן האגף ולחוץ היינו מקום הנקישה ואגף עצמו שהוא עובי הפתח כלחוץ דגמרא אמר הא גופה קשיא דמן אגף ולפנים כלפנים הא אגף עצמו כלחוץ אימא סיפא כלחוץ הא אגף עצמו כלפנים לא קשיא כאן בשערי עזרה כאן בשערי ירושלם דשערי עזרה נתקדש וגובין בקדושת עזרה חוץ משער נקנור מפני המצורעים כדאיתא התם ושערי ירושלם לא נתקדש עוביין מפני המצורעים שמגינים תחתיהם מפני החמה והגשמים החלונות ועובי הכותלים כלפנים כדתנן התם החלונות ועובי החומה כלפנים דאף על גב דעובי שערי ירושלם הוא כלחוץ התם משום טעמא דמצורעים כדאמרינן דאף על גב דמבפנים היו מהלכין כשהיו מקדשין את העזרה הקידוש היה תלוי בדעת בית דין הגגין והעליות אינם בכלל הבית שם אמר רב גגין ועליות לא נתקדשו בין גגי ירושלם בקדושת ירושלם לקדשים קלים בין גגי לשכות העזרה בקדושת העזרה לקדשי קדשים ומדלא נתקדשו בקדושת ירושלם ועזרה לא היו בכלל קדושת הבתים הילכך אם אכל פסח בבית זה אינו יכול לגמור אכילתו בעליה ובגג דלא הוו בכלל בית כדאמ'.

ב׳

בשר הפסח שיצא חוץ לחבורתו בין בזדון בין בשגגה נאסר באכילה כדילפינן בהלכות מעשה הקרבנות אזהרת רל"ו דחומת ירושלם לקדשים קלים כחומת העזרה לחמורים דנפסלו ביציאתן כדילפינן מדכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו כיון שיצא הבשר ממחיצתו נאסר באכילה כטרפה דהאי בשדה יתירא הוא לומר דכיון שהוא בשדה דאין לו מחיצות נאסר כדאמרינן. אבר שיצא מקצתו חותך הבשר ויורד עד שמגיע לעצם וקולף שם במשנה עד שמגיע לפרק וחותך שאסור לשבור בו עצם ובמוקדשין קוצץ בקופיץ.

ג׳

שתי החבורות שהיו אוכלות בבית אחד צריכה כל חבורה לעשות לה הקף שם במשנה שתי חבורות וכו' אלו הופכין פניהם הילך וכו' וכתב רש"י רשאין אבל הרב ז"ל פי' צריכין דכתיב מן הבשר חוצה מפי השמועה למדו שצריך ליתן לו חוצה למקום אכילתו והאי דתנן והמיחם באמצע הוי כעין מחיצה והשמש קופץ את פניו כשמחזיר פניו למזוג עד שמגיע אצל חבורתו שאסור לאכול בשתי חבורות אדם אחד כדילפי' לעיל וכלה הופכת פניה ואוכלת כדתנן התם דכיון דיושבת במקומה בחבורתה לא הוי כשתי חבורות.

ה׳

שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהם אינם אוכלים שם לדברי האומר אין הפסח נאכל בשני מקומות אין אוכלין דיש כאן אויר חדש ונעשה לכל חבורה כמקום אחר והוה ליה כאוכלים במקום הראשון ובשני הילכך לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות אין אוכלין וכן אם היתה חבורה אחת ונעשית מחיצה ביניהם אינם אוכלין עד שתסתלק שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ואין נעקרין מחבורה לחבורה שם היו יושבין ונפרצה מחיצה ביניהם ועשאם שני חבורות לדברי האומר פסח נאכל בשני חבורות גומרין אכילתן ואף על גב דמאן דאית ליה פסח אחד נאכל לשתי חבורות אוסרו לאדם אחד לאוכלו בשני מקומות הכא לא נעשה לכל חבורה וחבורה מקומה כמקום אחר שהרי אינו רואה אויר שלא ראה עד עכשיו ואין כאן מקום חדש אלא הישן נתקצר ונתמעט כן כתב רש"י ז"ל והרב ז"ל כתב דאם נעשית מחיצה ביניהם אינם אוכלים עד שתסתלק דאין פסח נאכל בב' חבורות וקשיא לי דהא לא אתי אלא לרבי שמעון דרבי יהודה סבר דפסח נאכל בשני חבורות כדאמר' לעיל ומתניתין אתיא כותיה כדאמרינן מני מתני' כרבי יהודה ונראה דסבר הרב ז"ל דאזלינן בתרוייהו לחומרא דגרסינן התם בתר הכי יתיב רב כהנא ופשיט לה מיפשט שעשיית מחיצה עושה אותן ב' חבורות וסילוק מחיצה עושה אותן ב' מקומות ולא מספקא ליה מידי אמר ליה רב אשי ותיבעי לך אי בעי סילוק מחיצה ועשיית מחיצה מי הוי כשתי מקומות או לא תיקו וכיון דסלקא בתיקו לרב אשי מאריה דתלמודא אזלינן לחומרא ובתרוייהו אין אוכלים כדכתב הרב ז"ל אבל מה שכתב שאין הפסח נאכל בב' חבורות ר"ל דאין האוכל אוכל בשתי חבורות כדכתיב ואין נעקרין מחבורה לחבורה שרוצה לומר מי שאכל בחבורה זו לא יעקר לאכול בחבורה אחרת אבל הפסח עצמו נאכל בשתי חבורות כדילפינן לעיל לרבי יהודה דשני בני אדם אוכלין פסח אחד בשני בתים כדכתיב יאכלו שנים אותו אחד פסח בתים שנים כדאמ' לעיל.

ו׳

בני חבורה שנכנסו שלשה מהם בשעה שדרך בני אדם לאכול הפסח אין ממתינים לשאר ואם נתאחרו עד שאכלו הכל אין משלמין להם דמי חלקם אבל שנים ממתינים ובשעה שנפטרים מלאכול אין אדם צריך להמתין לחברו פרק האשה על מתניתין דהממנה עמו וכו' בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות רשאין לומר לו טול חלקך וצא ולא עוד אלא אפילו חמשה ועשו סבולת רשאין לומר טול חלקך וצא ופרש"י סבולת תערובת סעודה של כל ימות השנה ואמרי' בגמרא מאי ולא עוד מאי אולמיה האי מהאי לא מיבעיא קאמר לא מיבעיא פסח דמצי אמרי ליה כי קבלוך לתקוני זבחא כמדת איש אחד אלא אפילו סבולת נמי דצותא בעלמא הוא ואיכא למימר משום צותא קבליה עליה בכל מאכלו רשאין לומר לו טול חלקך וצא ולא מצאתי מאין הוציא מה שכתב הרב ז"ל דין הג' מהם החבורה:

ז׳

אזהרת רנח שלא להאכיל מן הפסח בין מפסח ראשון בין מפסח שני מומר לעבודה זרה דכתי' כל בן נכר לא יאכל בו ומתרגמינן כל בר ישראל דישתמד לא ייכול ביה ובמכילתא כל בן נכר זה ישראל מומר לעבודה זרה ואיקרי בן נכר שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים ואינו לוקה נראה דסבר הרב ז"ל דלאו זה למאכיל ולהכי אינו לוקה אבל מומר גופיה לוקה אם אכל כזית מן הפסח כיון שהיה מומר בשעת עשייתו אף על פי שחזר בתשובה בלילה כדדרשי' בו מומרת פוסלת אבל אוכל במצה ומרור דחייב לאכול מצה ומרור אם עשה תשובה אי קאי האי דרשא אבו דבן נכר כמו שכתבו התוספות פרק הערל ובפסח שני נמי חייב משום דכתיב ככל חוקת הפסח כדאמר' לעיל: אזהרת רנט שלא להאכיל ממנו תושב ושכיר דכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו ותניא במכילתא תושב זה גר תושב שכיר זה הגוי ומערל ובן נכר לא נפקי דאיצטריך קרא לערבי מהול וגבנוני מהול שאינו ערל וגם שומר ז' מצות בני נח שאינו בן נכר ונראה דהאי לאו נמי אישראל המאכילו דאלו תושב ושכיר גופייהו לאו בני עונשין נינהו דלאו ישראל הוו:

ח׳

אזהרת רס שלא יאכל ערל מבשר הפסח דכתיב וכל ערל לא יאכל בו וערל זה הוא שמתו אחיו מחמת מילה ולהכי לא מלו אותו והוא גם כן אינו רוצה לימול מפני הסכנה ודרשינן פרק הערל בו הוא דאינו אוכל דבו קאי אפסח אבל אוכל הוא במצה ומרור ואיצטריך למיכתב בן נכר דלא מאיס בערלה ואיצטריך למיכתב ערל דלבו לשמים מפני הסכנה כדאמר' וערל זה אם אכל כזית מן הפסח לוקה דהוא עצמו מוזהר.

ט׳

כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבת מלשחוט פסח כדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו כך מעכבתו מלאכול כדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו שם פרק הערל אין לי אלא מילת זכריו בשעת עשייה ועבדיו בשעת אכילה דגבי מילת זכריו כתיב ואז יקרב לעשותו וגבי עבדיו כתיב אז יאכל בו דאפילו לא הוה לה עבד בשעת עשיה והיה בשעת אכילה מעכבו מאכילת פסחו מנין ליתן את האמור של זה בזה ואת האמור של זה בזה דגבי בנים נמי אם ראוי בשעת אכילה ולא היה ראוי בשעת עשייה מנין שמעכבו מאכילת פסחו תלמוד לומר אז אז לגזרה שוה כתיב אז יקרב לעשותו וכתיב אז יאכל בו מה אז יאכל בו דעבדים שעת אכילה מעכבת בו כדאמר' אף אז יקרב לעשותו דזכרים שעת אכילה מעכב' בו ועבדים משכחת להו דזבנינהו בין שחיטה לאכילה וזכרים כגון חלצתו חמה וחולה ונתרפא אחר שחיטה או טומטום ונקרע בין שחיטה לאכילה ונמצא זכר כדאיתא התם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות קרבן פסח פרק ט׳

א׳

והמוציא ממנו כזית וכו' לוקה. נ"ב גמרא ערוכה (דף פ"ה) דאית ביה כזית ולית ביה כביצה, ותני רישא אעפ"י שהוא בל"ת טהור, וכן בתוספתא מכות פ"ד:

ב׳

אבר שיצא מקצתו כו' וקולף את הבשר כל שבפנים יאכל וכל שבחוץ ישרף כו'. הנה רבינו בפ"ח מהלכות אבות הטומאה כתב בשר קודש שיצא חוץ למחיצתו ה"ה ספק אם הוא מטמא הידים כו' לפיכך אינו מטמא שספק טומאת הידים טהור כמו שיתבאר, הרי דייק רבינו רק מפני שספק ידים טהור אבל לא מפני שפגול ונותר טומאתן מדברי סופרים. וא"כ זה דוקא לטמא הידים אבל לטמא את הקודש ספיקו טמא, ולכן ביצא חוץ לחבורה בשר פסח כתב רבינו שטהור הוא ואף קודש אינו מטמא, ויעוין בירושלמי דבעי ההין יוצא כו' ואמר שם מהו שיפסלו בתרומה קו"ח אם מטמאין הידים כו' הן עצמן לא כש"כ הרי דמקו"ח מייתי, ולכן ברור דקודש מטמאו בספק ולכן אמר דיוצא חוץ לחבורה טהור לגמרי ואינו מטמא קודש ג"כ [מלבד דנפ"מ לכ"ד] ולפי זה אמאי לא פירש רבינו כאן דלא נטמא הבשר בפנים ויאכל דלית ביוצא כביצה משום דטומאת בית הסתרים הוי ולית ליה דרבינא דחבורי אוכלין כמאן דמפרתי דמי וכן כתב הלח"מ פ"א מפסולי המוקדשין, וכל דברי המשל"מ שם תמוהים שהשוה דין טומאת ידים לטומאת קודש שספיקו טמא. וגדולה מזו אמרו בירושלמי חגיגה דספק משקין לכלים לקודש טמא ומש"ה היו מטבילין כל הכלים בעזרה יעו"ש, וברור דאע"ג דעצמות ששמשו נותר אמרו דנעשה בסיס לדבר האסור ומטמא הידים וכן נשרפין כנותר, אמנם בעצמות ששמשו יוצא לא אמרו כן כיון דיוצא מספק אינו מטמא הידים ואם כן לא חמירא להטיל טומאה על הבסיס לכן קולף הבשר משום דהעצם שיצא אינו צריך לשרוף וחותך העצם בקופיץ וזורקו ואינו צריך לשורפו כמו הבשר, ופשוט מאוד כיון דידים לא מטמא יוצא תו גם לעצם לא מטמא דאינו אוכל ורק דין שומר איכא על קולית וכיו"ב ולכן לא בעי שריפה כמו יוצא, כמו למאן דלית ליה להך דעצמות ששמשו נותר דיטמאו ידים דאז אינו צריך עצם שריפה ג"כ כיון דשמוש נותר לאו מילתא הוי כן הכא כיון דמספק אינו מטמא ידים תו הוי ככל עצם וא"צ שריפה ופשוט, אח"כ ראיתי בצל"ח קצת מזה:

ט׳

וכיצד יהיה הבן ראוי למילה אחר שחיטת הפסח ולא יהיה ראוי קודם שחיטה כו'. בגמרא שם איכא עוד גווני וחדא אם הוציא ראשו וחי ז' ימים בבטן אמו, וזה אופן רחוק בטבע לא הביאו רבינו, אמנם הא דמוקי רבא שם כגון שהיו אביו ואמו אסורים בבית האסורים יפלא על רבינו שהשמיט זה. ונראה דנתבונן בבית האסורים של מי אם כשהמה אסורים עפ"י ב"ד או עפ"י דין ישראל דזה מיקרי בית האסורים דישראל הלא כיון שחובשין אותו מוטל על החובשין בשמיני של בנו למולו בזמנו שמצוה זו מוטלת על כל ישראל ועל ב"ד שלהם למולו בזמנו כמוש"כ רבינו בהלכות מילה, וע"כ בבית האסורים דעו"ג ובאופן שאין ביד ב"ד של ישראל למול בנו או מסיבות שונות ולכן אמר ואביו ואמו חבושין אף דהאם אינה מצווית למול ועיין מהרש"א, היינו דהקטן חבוש אצלה או שלא היו יודעים ב"ד מהנולד. ולשיטת הגמ' דילן בפרק האשה (דף צ"א) דהא דתנן וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורים היינו בית האסורים דעו"ג שוחטין עליו, אבל רבינו סובר כירושלמי [הביאו תוספות שם] דכשחבשוהו עו"ג אין שוחטין עליו אפילו עם אחרים משום אשר פיהם גו' א"כ אם הוא חבוש איך היה ראוי לשחיטה, וכן פסק רבינו מפורש לעיל סוף פ"ה ז"ל אבל אם היה חבוש ביד עו"ג אין שוחטין עליו עד שיצא, ואף שבדיעבד פסק דהורצה לא ניחא לרבינו למוקמי קראי בדאי דכל דאי לא כתביה רחמנא ומייתי טפי גוונא דלכתחילה ראוי לשחיטה ופשוט, ואפשר הא דפסק דהורצה משום דמספקא ליה אם כהירושלמי או כהבבלי וצ"ע בזה:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות קרבן פסח פרק ט׳

א׳

החלונות ועובי הכתלים וכו'. עיין בסוף פ"ב מהל' מעשר שני ובפ"ו מהל' בית הבחירה הלכה ט' ובפ"י מהל' מעשה הקרבנות הל' ה': והוא שיניחנו בחוץ וכו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לקמן פ"ה מהלכות פרה אדומה הל' ה'):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יצחק ירנן · הלכות קרבן פסח פרק ט׳

ז׳

המאכיל וכו'. או לגר תושב או לשכיר הרי זה עובר בלא תעשה. וכ"כ רבינו בס' המצוות ג"כ מצוה קכ"ו שהזהירנו מהאכיל פסח לגר תושב וכו' ע"כ ודאי היינו טעמא דאוקי לקרא במאכיל כמ"ש מרן דלנכרי מה הזהרה שייך ביה וא"כ קשה לרבינו דפסק כר' אליעזר דפרק הערל דתושב ושכיר דפסח מופנה כמ"ש פ"ז דתרומות והקשו בתוס' שם דף פ"ז ד"ה אלא לאפנויי וכי וכו' ותירצו ואומר ר"י דאיכא לאוקומי קרא בשכיר ותושב נכרי ומ"מ לגופיה לא אצטריך דלא עדיף מערל ובן נכר וכו' והא לרבינו אצטריך קרא שפיר למאכיל וא"כ לא אייתר והיאך הוא מופנה. ועיין במ"ש מרן וז"ל ומ"מ כיון דלא כתיב בהדייא לא תאכילום אין לוקין עליו. ע"כ ודבריו תמוהים דלו יהי דהוה כתיב לא תאכילום אפ"ה ליכא מלקות דהוי לאו שאין בו מעשה דמאכיל הוא שמניח לו לאכול מפסחו ואינו מונעו ואפי' שנותן לו בידו אינו חשיב מעשה דהעיקר הוא מה שמניחו לאכול דגם בלתי שנותנו בידו כשמניחו ליטול נוטלו ואוכלו נמצא דהנתינה בידו אינו גורם עבירת הלאו וגם כיון שאחר שנותן לו אפשר שאינו נוטלו לאכול ונמצא באותה נתינה ליכא איסור אינו חשיב מעשה ולא דמי לשאר מעשים כגון מלביש כלאים לחברו וכן מטמא לכהן בידו ודוק. ודע דמדברי מרן אלו נראה שדעתו כדעת הרב המגיד פרק י"ג מהל' שכירות לדעת רבינו דכל לאו שאפשר לעבור עליו ע"י מעשה אפי' לא עשה מעשה לוקה יעו"ש ה"ו ומשו"ה כ"כ מרן דמשום דלא כתיב בהדייא לא תאכילום אין לוקין הא לא"ה לוקין והיינו טעמא כיון דאיכא מעשה בלאו זה כשנותנו בידו א"כ אף כשאינו נותנו אלא מניחו לאכול לוקה. דלא כס' החינוך בכמה מקומות וחד מינייהו סדר שופטים סי' תקי"ג דס"ל להפך דכל לאו [מ?] שאפשר לעבור עליו [שלא] ע"י מעשה אפי' (לא) עשה מעשה [אינו] לוקה יעו"ש האמנם קשה עליו מ"ש דליכא מעשה כלל בלאו זה ודוק. עוד כתב מרן בסוף דבריו על השגת הר"א וז"ל ומ"ש וכו' י"ל דאתא וכו' ועוד וכו' לערל ישראל וכו' אלו דבריו פירושו לגבי השגת הר"א על רבינו שהבין כאן דאזהרת תושב ושכיר הם גוים דכיון שהם גוים הם ערלים וכבר כתיב כל ערל לא יאכל לזה תירץ מרן דלו יהי דתושב שכיר הם גוים מ"מ איכא ערבי וגבעוני מהול ונמצא דאלו אינן נכנסין בכל ערל לא יאכל בו אלא דמצד אחר הוא יתר קרא דתושב שכיר דהא בן נכר הוא אם לא דאצטריך לאפנויי כמ"ש לר"א וכמ"ש רבינו בפירוש בפ"ז מהל' תרומות יעו"ש ועוד תירץ ג"כ דוכל ערל לא יאכל בו איירי בערל ישראל דהיא אזהרה לישראל ואזהרה דתושב ושכיר הוא לישראל המאכיל לגוי וק"ל ועיין במ"ש הלח"מ ובמה שכתבתי בחידושי פ"א מהל' מילה ה"ז.

ח׳

ערל שאכל וכו'. ובס' המצוות מצוה קכ"ז כתב רבינו וז"ל שהזהירנו מהאכיל פסח לערל והוא אומרו יתברך וכל ערל לא יאכל בו והערל שאכל לוקה ע"כ ולא זכיתי להבין דבריו מהיכא נפקא ליה הזהרה מלהאכיל לערל בשלמא להאכיל לגר תושב ניחא דאי אפשר דהלאו הוא לגר תושב דהוא גוי ומאי בעי ביה, לאו ודאי שהוא לישראל משא"כ ערל שהוא ישראל דקרא בא להזהירו לערל שלא יאכל ואם אכל לוקה וא"כ מנא ליה דמוזהר המאכילו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות קרבן פסח פרק ט׳

ט׳

כשם שמילת בניו ועבדיו מעכבתו כו' כיצד קנה עבד כו' או שהיה לו בן כו' כגון שחלצתו חמה כו' וכגון שכאבה עינו כו' או שהיה טומטום כו'. זה מבואר בפרק הערל דע"א ע"ד ועוד משני התם רבא אמר כגון שהיו אביו ואמו חבושין בבית האסורים ורב שרביא אמר כגון שהוציא ראשו חוץ לפרוזדור כו' יע"ש ולא ידעתי למה השמיט אותם רבינו ודע דמסוגיא זו מבואר דהא דמילת זכריו ועבדיו מעכבת ה"ד היכא דיכול למולו אבל היכא דלא אפשר למולו אינו מעכב וכ"כ התוס' שם דף ע"ג ד"ה משום וז"ל ותימא וכי במזיד היו נמנעים ואי משום מילת זכריו שהיו מעכבים כו' הא כיון דלא אפשר לא היתה מעכבת כו' יע"ש: ואולם מדברי התוס' פ"ק דקדושין דף ל"ו ע"ב נראה שחולקים אמ"ש ביבמות וזה ממ"ש שם בד"ה הואיל וז"ל עוד י"ל דס"ל כי האי תנא דאמר דביאה הכתוב בתפילין משמע עשה מצוה זו כו' וכן משמע ביאה הכתוב גבי פסח וא"ת אם כן למה לא עשו כי אם פסח אחד י"ל לפי שהיו רובן ערלים וכתיב כל ערל לא יאכל בו כו' יע"ש ומ"ש לפי שהיו רובן ערלים הדברים כפשטן שהיו הם ערלים אין להם מובן כלל שהרי יוצאי מצרים כולן נמולין היו כשיצאו ממצרים וכשנגזרה עליהם גזיר' שימותו במדבר לא מתו כולן בשנה אחד אלא ט"ו אלף בכל שנה ושנה כמ"ש רז"ל ואם כן הי"ל לעשות הק"פ ואי כונתן על אותן שנולדו במדבר הרי לא נתחייבו במצות ק"פ עד היותם מבן י"ג שנה אלא ודאי שכונתם ז"ל לומר שהיו רובן ערלים על מילת זכריו דקי"ל דמילת זכריו מעכבת והדבר תמוה שמלבד שהם סותרים למ"ש ביבמות ק"ט דמה יענו לההיא דחלצתו חמה דמוכח בהדיא דכל דלא אפשר אינו מעכב ומהתימא על מוהרימ"ט ז"ל שפירש כן דברי התוס' כמ"ש והביא הא דפרק הערל דקי"ל דמילת זכריו מעכבת ולא שת לבו לדברי התוס' שם סמוך ונראה ועיין בהרב ח"ה ז"ל שם ביבמות ד"ה הנז' שתמה על הרא"ם ז"ל שכתב בס' בהעלותך ד"ה ולמה דפסח שהקריבו ישראל במדבר בשנ' השנית הי' על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול הפסח אף על פי שבניהם שנולדו להם משיצאו ממצרים ערלים היו ומילת זכריו מעכבת כו' יע"ש דמ"ש מחלצתו חמה דאין סברא לחלק בין א"א לו למול משום חלצתו חמה ובין א"א למול משום דלא נשיב רוח צפונית כמ"ש התוספות ואולי שנעלם ממנו דברי התוספות א"ד יע"ש ואני אומר כי לא על הרא"ם ז"ל תלונתו שדברי הרא"ם ז"ל הן הן דברי התוס' דקדושין וכמ"ש הרא"ם בס"ד והנראה שנעלם ממנו דברי התוס' הללו גם הרמב"ן ז"ל בחיד' יבמות כתב כדברי התוספות דקדושין דמילת זכריו היתה מעכבת בהן וכ"כ רד"ק ורלב"ג ביהושע סי' ע"ש והוא מן התימא מה יענו לההיא דחלצתו חמה ולפי חומר הנושא נ"ל ליישב בדוחק דס"ל ז"ל דהא דאמרינן דמילת זכריו אינו מעכב היכי דלא אפשר למולו ה"ד לענין שחיטת הפסח דאע"ג דמילת זכריו מעכב מלשחוט את הפסח היכי דלא אפשר למולו בשעת שחיטה אינו מעכב ויכול לשוחטו כיון דבשעת אכילה ראוי למולו דומיא דחלצתו חמה וכן הא דכאיב ליה עינא וכל הני דאמרינן וכיוצא איכא למימר דכיון דבשעת שחיטה אינו יכול למולו אינו מעכב מלשחוט את הפסח הואיל ואפשר שיתרפא אחר שחיטת הפסח או שיצא מבית האסורים או שיקרע הטומטום ויכול למולו בשעת אכילה אמנם היכא דודאי אינו יכול למולו לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה ה"נ דמעכב ומש"ה כתבו דבמדבר כיון שהיו נזופין כל אותן מ' שנה ולא היו ראוים למולם לא בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה היתה מעכבת בהן כן נראה לי ליישב בדוחק: ואולם הא ק"ל מהא דגרסינן בפסחים דצ"ב אמר רבא ערל הזאה ואזמל העמידו דבריהם במקום כרת אזמל דתניא כשם שאין מביאין אותו דרך ר"ה כך אין מביאין אותו דרך גגות כו' ופרש"י שם וז"ל דרך חצרות אע"ג דרשויות דרבנן נינהו וידחה פסחו שאם יש לו זכר למולו מעכבו דתני' מילת זכריו ועבדיו מעכבין את הפסח כו' יע"ש והשתא ק' דכיון דקי"ל דכל דלא אפשר למולו אין מילת זכריו מעכבת א"כ ה"נ כיון דלא אפשר למולו מכח איסורא דרביע עילויה שאינו יכול להביא את האזמל דרך חצירות אין מילת זכריו מעכבת ויכול לשחוט את הפסח וליכא למימר דהכא שאני דכיון דמדאורייתא יכול למולו שהרי יכול להביאו דרך חצרות שפיר קרינן ביה ומלתה אותו אז יאכל בו ד"ת ומש"ה מילת זכריו מעכבת דהא ליתא שהרי בריית' קתני כשם שאין מביאין דרך ר"ה כו' אע"ג דבר"ה מדאוריית' אינו יכול למולו ומשמע דאכולה מילתא קאמר דאין מביאין וידחה פסחו שהרי לפרש"י ז"ל ברייתא בפסח קאי ועלה קתני כשם שאין מביאין כו' גם ליל"מ דהא דאמרי' דכל דלא אפשר למולו אינו מעכב ה"ד היכא דמצד התינוק עצמו אינו יכול למולו כגון חלצתו חמה וכיוצא משא"כ הכא דהתינוק מצד עצמו בר מימהל הוא אלא דאיסורא הוא דרביע עילויה שהרי רבא גופיה קאמר פרק הערל דהיו אביו ואמו חבושים בבית האסורים יכול לשחוט אע"ג דהעיכוב בא מצד האב ותינוק גופיה בר מימהל הוא ושמא י"ל דהכא שאני דכיון דהיה יכול להביא האזמל מע"ש שפיר קרינן ביה יכול למולו ומילת זכריו מעכבתו וכיון שכן זכינו לדין דהא דאמרינן דאי כאיב ליה עינא יכול לשוחטו היינו דוקא היכא דכאיב ליה עינא קודם ערב הפסח דלא איחזי למילה כלל אבל אי כאיב ליה עינא בע"פ כיון שהיה יכול למולו מצפרא אע"ג דכאיב ליה עינא בתר הכי מעכבתו מלשחוט ודו"ק: ודע שזה שכתב הרא"ם דעשיית הפסח בשנה השנית היה על פי הדבור ולפיכך הותר להם לאכול אע"פ שבניהם שנולדו משיצאו ממצרים היו ערלים ק"ל טובא שדבריו ז"ל הן הפך דברי התוס' דקידושין שהרי כתבו ז"ל דמה שלא עשו כי אם פסח אחד היינו משום דרובן ערלים וכונתם ז"ל על מילת זכריו וכמ"ש הרי דס"ל דוקא משנה השנית ואילך לא היו יכולים לעשות משום דהיו בניהם ערלים שלא נשבה להם רוח צפונית אבל בשנה השנית היו בניהם נמולים וכן בדין שהרי כתבו התוס' דמה שלא נשבה להם רוח צפונית הוא משום דהיו נזופים בשביל עון מרגלים ושלא כדעת רש"י שכתב ביבמות דהיה בעון העגל וכ"כ הרא"ם עצמו ועון מרגלים לא היה אלא משנה השנית ואילך ואם כן קודם עון מרגלים דהיתה רוח צפונית מנשבת בהם פשיטא ודאי דהיו מלים את בניהם וא"כ איך כתב הוא ז"ל דבשנה השנית מה שהותר להם לאכול הוא ע"פ הדבור ובדוחק יש ליישב דכונתו ז"ל למ"ד ביבמות דטעמא דלא נשבה להם רוח צפונית היינו משום דלא נבדרו ענני כבוד דלה"ט ודאי דבשנה השנית ג"כ לא היו יכולין למול את בניהם וע"כ דהיה על פי הדבור וזה ודאי דוחק דכל כי האי הי"ל לפרש וצ"ע: ודע שהרא"ם ז"ל בס' בא ד"ה מגיד שמילת עבדיו מעכבתו הק' וז"ל וא"ת לרבי יהושע ל"ל קרא דוכל ערל לא יאכל בו השתא מילת עבדיו מעכבתו מילת עצמו מבעיא ולרבי אליעזר ל"ל קרא דומלתה אותו השתא ישראל ערל לא אכיל עבד ערל מבעיא י"ל דלרבי יהושע אי לאו קרא דוכל ערל הו"א אז יאכל בו העבד אבל ישראל ערל אכיל השתא דכתיב וכל ערל כו' ע"כ דאאדון קאי כו' יע"ש ויש לדקדק עליו טובא ראשונה במה שהק' דלר"י למה לי קרא דוכל ערל כו' ומאי קושיא הא כיון דמילת זכריו אינה מעכבת היכא דא"א למולו כגון חלצתו חמה וכל הני כדקאמרינן בגמרא אי לא הוה כתיב קרא דוכל ערל והיה מייתינן מק"ו דמילת זכריו הו"א דערל גופיה היכא דא"א לו לימול כגון ערל שמתו אחיו מחמת מילה ה"נ דאוכל דדיו לבא מ"ה להיות כנדון להכי אצטריך וכל ערל לאשמועינן דאפי' ערל שמתו אחיו מחמת מילה אינו אוכל וכמ"ש רש"י שם בפי' החומש והביאו הרא"ם ז"ל סמוך ונראה תו ק"ל טובא דאדק"ל לר"י ל"ל קרא דוכל ערל כו' דמשמע דלר"א דס"ל דאין מילת עבדיו מעכבתו לא ק"ל והא לר"א נמי תקשי ליה דע"כ לא פליג ר"א אלא אמילת עבדיו אמנם מילת זכריו ס"ל דמעכב וכמבואר מדברי התוס' פ' הערל ד"ע ע"ב ד"ה אי מה פסח שכתבו וז"ל ואומר ר"י דגמ' לפום ריהטא נקט כר"ע דדריש אז יאכל בו האדון ולר"א מזכריו פריך עכ"ל יע"ש וא"כ לר"א נמי תקשי דמק"ו דמילת זכריו נפקא וכמו כן ק' במה שתי' דלר"י אי לאו קרא דוכל ערל כו' אבל ישראל ערל אכיל דאיך אפשר לומר דישראל ערל אכיל הא מק"ו דמילת זכריו נפיק: וראיתי למוהר"ם מלובלין ז"ל בס' מע"ח שכתב דבגרסאות הישנות חסר מדברי התוס' מ"ש בס"ד ולר"א מזכריו פריך וס"ל דלר"א מילת זכריו ועבדיו אינה מעכבת ואולי כך היתה ג"כ גירסת הרא"ם בדבריהם ולפי זה צ"ל דלר"א קרא כדכתיב המול לכם כל זכר ואז יקרב לעשותו אנמולים גופייהו הוא דכתיב אך ק"ל טובא לפי גירסא זו מהא דגרסינן בפ"ט דפסחים דף צ"ו אלא מעתה ומלתה אותו אז יאכל בו ה"נ דבו אינו אוכל אבל אוכל הוא בפסח דורות אמר קרא ועבדת אלא בו ל"ל בו מילת זכריו ועבדיו מעכבין ואין מילת זכריו ועבדיו מעכבת בתרומה יע"ש והשתא קשה דלר"א דס"ל דמילת זכריו ועבדיו אינה מעכבת בו ל"ל והי"ל לתלמודא להקשות הניחא לר"ע אלא לר"א בו ל"ל אלא ודאי משמע דר"א מודה במילת זכריו דהשתא בו אצטריך למילת זכריו ודוק תו ק"ל טובא על דברי הרא"ם ז"ל דקו' מעיקרא לית' דמשמע ודאי דמילת זכריו ועבדיו דמעכבין אין בהן אלא לאו הבא מכלל עשה כדכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו להכי אצטריך וכל ערל לעבור עליו בלאו וצ"ע:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות קרבן פסח פרק ט׳

א׳

שאלה ועוד נשגבה ממני הא דפסק בספר קרבנות הפסח אינו נאכל אלא בחבורה אחת והא כר' שמעון היא וחזר ז"ל ואמר למטה שאסור לאוכל לאכל בשתי חבורות והא כר' יהודה היא דתניא (פסחים פ"ו ע"א) על הבתים אשר יאכל אותו בהם מלמד שהפסח נאכל בב' חבורות יכול יהא האוכל אוכל בשתי מקומות ת"ל בבית אחד יאכל מכאן אמרו השמש שאכל כזית בצד התנור וכו' דברי ר' יהודה ר' שמעון אומר על הבתים אשר יאכלו אותו בהם מלמד שהאוכל נאכל בשתי מקומות יכול יהא נאכל בשתי חבורות ת"ל בבית אחד יאכל וקשיא דאמאי קא פסיק חדא כר' שמעון וחדא כר' יהודה מכמה אנפי חדא דהא מתניתין כולה כר' יהודה היא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד אלו הופכין פניהם הילך ואוכלין וכו' אלמא פסח אחד נאכל בשתי חבורות והדר תני כשהשמש עומד למזוג אלמא אין הפסח נאכל בשני מקומות ואמרי מתניתין מני ר' יהודה היא דתניא וכו' וליכא למימר דמתניתין דקתני שתי חבורות וכו' בשני פסחים ותנא דמתניתין סבר ליה כותיה בחדא ופליג עליה בחדא סבר ליה כותיה דאין פסח נאכל בשני מקומות ופליג עליה בשתי חבורות ולא אשמעינן מתניתין אלא שאסור שיהא נראין כמעורבין. תדע דלא אפשר לפרושי הכי דהא בחד טעמא פליגי ר' יהודה ור' שמעון מר סבר יש אם למקרא ומר סבר יש אם למסורת ותרי קראי דילפי מניהו כולי עלמא לא פליגי דחד להתירא וחד לאיסורא על הבתים אשר יאכלו להתירא בבית אחד יאכל לאיסורא מיהו ר' יהודה רמי קרא דהתירא אשתי חבורות ורמי קרא דאיסורא אשני מקומות וסבר יש אם למקרא ור' שמעון רמי דאיסורא אשתי חבורות ודהתירא אשני מקומות דקסבר יש אם למסורת או חילוף לפי דעת המפרשין ואי סלקא דעתא דאיכא תנא דסבירא ליה בתרויהו לאיסורא קרא דהתירא אמאי רמי ליה והואיל וקראי נינהו ליכא למימר אלא אי כר' יהודה כקוליה וכחומריה אי כר' שמעון כקוליה וכחומריה ומשנתנו דקתני אלו הופכין פניהם וכו' בפסח אחד ולהתירא וכולה ר' יהודה ועוד הא קימא לן דר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה ומפורש בירושלמי נמי שאפילו ר' שמעון מודה שנחלקים קודם אכילה דאמר ר' אלעא ור' יוסי בר אלעזר בשם ר' הושעיה הכל מודים בתחלה שהן נחלקין ובסוף אינן נחלקין מה פליגי בשהיו יושבין ואוכלין ובקעה עליהן קורה וכד בעינן למפסק בגמרא דילן היכא דנפרשה מחצה ונסתלקה מחצה לא פסקי אלא לדברי האומר ולדברי האומר מכלל דליכא סברא אחריתא והכרעה שלישית ואפילו הכי אזדא רבינו ז"ל לטעמיה וקא פסיק שאם נפרצה מחצה או נפרצה בין אכל ובין לא אכל לאיסורא ואע"ג דאית בה תמיהא אחריתי דהא רב אשי מבעיא ליה סלוק מחיצה או עשית מחיצה מי הואי כשני מקומות או לא ועוד קשיא לי בראיה שהביא על פירושא דפריש לה למתניתין בשני פסחים ושצריך לעשות הקף לחבורה שנ' מן הבשר חוצה ואמר ז"ל שמפי השמועה למדו שצריך ליתן חוצה במקום אכילתו והא לא ילפינן מיניה אלא למוציא מחבורה לחבורה דתניא לא תוציא מן הבית מן הבשר חוצה אין לי אלא מבית מחבורה לחבורה מנין ת"ל מן הבשר חוצה תן חוצה לאכילתו כלומר לא תרמי חוצה אבית דהא כתיב לא תוציא מן הבית ולא כתיב ולא תוציא מן הבשר מן הבית חוצה אלא דמייתי ובשר דסמוך ליה ושמע מינה שהמוציא ממקום אכילתו עובר ולעולם האי תן דקאמרי אינו עשה למקום אכילתו חוץ ועוד שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף ובכולם לא מצאתי תירוץ ושמא זכות אבות גרמת לו לפרוק לנו אי נמי חכמה יתירה שאני. תשובה ואנא לא מחכמה דאית בי אבל זכות אבות גרמה להן לתקן דבריהם ולא הניחו פתחון פה עליהם כבר תקן אבא מארי זצ"ל הספר שלו בכתב ידו כך: כל אוכל מן הפסח אינו אוכל אלא בחבורה אחת והספרים שלכם לא הוגהו יפה ולפי זה התקון הדברים כולן הולכים על שורה אחת כר' יהודה דדוקא דמתניתין כותיה והלכתא כותיה לענין הלכה של שתי חבורות מתוקמא ואפילו על זה התקון שאמר בו כל אוכל מן הפסח וכו' שכך אמר ז"ל שתי חבורות שנפרצה מחיצה מביניהן אינן אוכלין וכך אמרינן בגמרא היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות לא אכלי ושאמר ז"ל אח"כ וכן אם היתה חבורה אחת ונעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה אין משמע הדברים אלא בשהיו בני אותה החבורה אוכלין ונעשית המחיצה ביניהן וכדאמרינן בגמרא היו יושבין ונפרצה וכו' לדברי האומר פסח נאכל בשתי חבורות אי לא אכול אכלי ואי אכול לא אכלי אבל זה שאמר ז"ל שאין הפסח נאכל בשתי חבורות ודאי אהך סברא קמא אבל להאי סברא בתרא שתקן הספר עליו דהיא דוקא לא מתוקם כלל ומכל מקום ראוי לפי זה הפסק האחרון ומתוקן להיות נוסח ההלכה כך וכן אם היתה חבורה אחת והתחילו לאכל ואח"כ נעשת מחיצה ביניהן אינן אוכלין עד שתסתלק המחיצה שאין נעקרין מחבורה לחבורה וכבר פרשתי זה וכיוצא בו בכלל הענינים שפרשתי אותם בספר הבאור לעקרי החבור שאני מתעסק בחבורו. ושתמהת לענין סלוק מחיצה ועשיית מחיצה דעלת בגמרא בתיקו לית בה תמיה כלל דתיקו דאיסורא לחומרא ולפיכך פסק ז"ל לחומרא שעשיית מחיצה וסילוק מחיצה בשני מקומות ולענין צריך לעשות הקף חוץ לחבורה פשוט הוא דמה לשון דיקת להאי... תן חוצה לאכילתו ולא יעשה לחבורה פנים וחוצה אלא בדבר המבדיל בינה ובין חברתה שאי אפשר שתפרד חבורה מחבורה ויהיה מקומה מסוים אלא בהקף וכיוצא בו ועוד הא אמרינן בגמ' על הא דתנן שתי חבורות שהיו אוכלות בבית אחד וכו' היו יושבין ונפרסה מחיצה ביניהן היו יושבין ונסתלקה מחיצה מביניהן וכו' וממילא שמעינן דדבר ידוע הוא שצריך להיות בין חבורה וחבורה מה דפסיק בינייהו מחיצה וכיוצא בה ושאותו דאמרינן תן חוצה הוא בדבר שיעשה בו לחבורה פנים וחוצה ולא יהיה זה אלא במחיצה וכיוצא בה ואי קשיא לך אם כן אמאי צריכי להפוך את פניהם אלו מאלו והא נפרדו במחיצה התשובה שזה ההקף אינו במחיצת בנין וכיוצא בה אלא אפילו במחיצת כלים כגון כרים וכסתות ומאי דדמי להו אי נמי הקף באוכלין עצמן ולפיכך עבדינן להו היכר יתר באלו הופכין את פניהן הילך ואלו הופכין וכו' ולא עוד אלא מיהא שמעינן דצריכין לעשות הקף שהפיכת פני אלו הילך ואלו הילך תעשה לאלו הקף ולאלו הקף באוכלין ודקא קשיא לך שנים שהיו אוכלין או אחד היכי עבדי הקף התשובה יוכלו למעבד הקף בכלים וכי אין הקף נעשה אלא באוכלין בלבד עד דקשיא לך היכי עבדי הקף הא לא קשיא מידי ובכולם איכא תירוץ.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות קרבן פסח ט׳, מתוך הלכות קרבן פסח שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות קרבן פסח כל הרמב״ם