אזהרת רסא שלא ישבור עצם בפסח ראשון הטהור דכתיב ועצם לא תשברו בו: אזהרת רסב שלא ישבור עצם בפסח שני דכתיב ביה ועצם לא תשברו בו והשובר בו עצם בין בראשון בין בשני בטהור לוקה דתנן פרק כיצד צולין השובר את העצם בפסח הטהור הרי זה לוקה ארבעים אבל המותיר בטהור והשובר בטמא אינו סופג את הארבעים ובגמרא בשלמא מותיר אפילו בטהור לא לקי דתניא לא תותירו ממנו עד בקר והנותר ממנו בבקר וגו' בא הכתוב ליתן עשה על לא תעשה לומר שאין לוקין עליו דברי רבי יהודה דכל לאו שניתק לעשה משמע זו הוא תקנתו אם תעבור על הלאו עשה זאת והנצל ועוד דלא דמי ללאו דחסימה שמלקות נסמך לו אלא שובר בטמא מנא לן דאמר קרא ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול דבו מיעוטא הוא ופסח טמא פסול הוא שנעשה בפיסול דטומאה דחויה היא בצבור אלא שכאן גזירת הכתוב לפטרן בו. אחד השובר את העצם בלילי ט"ו או מבעוד יום אפילו אחר כמה ימים הרי זה לוקה שם על פלוגתא דרבנן ור' אביי אמר שבירת העצם מבעוד יום איכא בינייהו למאן דאמר כשר הא כשר הוא וחייב לר' דאמר ראוי לאכילה הוא דחייב בשבירת העצם דכתיב ועצם לא תשברו בו בתר בבית אחד יאכל האי מבעוד יום לאו ראוי לאכילה הוא ורב פפא אמר כל כי האי גונא לכולי עלמא אית ביה משום שבירת עצם דלאורתא מיחזי לאכילה ושבר אחר כמה ימים דתנן העצמות והגידין והנותר ישרפו ותניא כל העצמות אין טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה משמע דאי שברן חייב דהא דרשינן בו בכשר ולא בפסול והא הוה כשר.
ג׳
אין חייבין אלא על שבירת עצם שיש בו מוח או שיש עליו כזית בשר שם רבינא אמר כל כי האי גונא דאין עליו כזית בשר אין בו משום שבירת עצם דבעינן שיעור אכילה ותניא כותיה שיש בו שיעור אכילה יש בו משום שבירת עצם אין בו שיעור אכילה אין בו משום שבירת עצם ותניא ועצם לא תשברו בו אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח ומה אני מקיים ואכלו את הבשר בלילה הזה אי לית ביה מוח בבשר שעל גב העצם ועצם דאית ביה מוח אשמועינן דלא תימא ליתיה עשה דואכלו את הבשר ולידחי את לא תעשה דעצם לא תשברו בו או אינו מתקיים ואכלו את הבשר אלא במוח שבתוך העצם [דיבא] (ריבה) עשה וידחה וכו' ומה אני מקיים ועצם לא תשברו בו בעצם שאין בו מוח אבל יש עליו מתחלתו כזית בשר דמתקיים ביה ואכלו וכו' כשהוא אומר ועצם לא תשברו בו בפסח שני שאין ת"ל שהרי כבר נאמר ככל חוקת הפסח וגו' הוי אומר אחד עצם שיש בו מוח ואחד עצם שאין בו מוח אבל יש עליו כזית בשר דאי לית ביה כזית בשר מתחלתו הא בעינן ואכלו כדאמר'. היה עליו כזית בשר ושבר העצם שלא במקום הבשר חייב אף על פי שמקום השבר פנוי מבשרו שם איתמר אבר שאין עליו כזית בשר במקום זה ויש עליו כזית בשר במקום אחר רבי יוחנן אומר משום שבירת עצם יש בו וריש לקיש אמר אין בו משום שבירת עצם ופסק כרבי יוחנן לגבי דר"ל ובתוספות כתבו דאליבא דרבי פליגי אבל לרבנן לכולי עלמא יש בו משום שבירת עצם דהא מתקיים בההוא כזית ואכלו את הבשר. השובר עצם אחד לוקה דהכי משמע פשטא דמתני' דהשובר את העצם וכו' ומתנייתא דמייתא התם ופשטא דקרא נמי ועצם לא תשברו בו הכי משמע. השורף עצמות והמחתך גידים אינו חייב משום שבירת עצם שם ברייתא דשבירה קאמר קרא ולא שריפה ועצם קאמר קרא ולא גידין.
ו׳
פסח שהוא נא או מבושל ושבר בו עצם לוקה שם שבירת עצם בנא איכא בינייהו וכו' רב נחמן אמר כל כי האי גוונא יש בו משום שבירת עצם מאי טעמא דהא חזי לאכילה דמטוי ליה ואכיל ליה ומבושל ונטמא ויצא שם רב יוסף אמר היתה לו שעת הכושר ונפסל איכא בינייהו למאן דאמר כשר כדדרשינן ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול הא נמי כשר הוא שנעשו כל עבודותיו בהכשר ולרבי דאמר ראוי לאכילה השתא לאו ראוי לאכילה הוא ותניא כותיה היתה לו שעת הכושר אין בו משום שבירת עצם לא היתה לו שעת הכושר ונפסל יש בו משום שבירת עצם כיון שנתפגל או נעשה במחשבת מקום או זמן.
ז׳
שבר עצם האליה אינו לוקה שהרי אינה ראויה לאכילה שם שבירת עצם האליה איכא בינייהו למאן דאמר כשר הא כשר הוא לרבי דאמר ראוי לאכילה הא אינו ראוי לאכיל' דלגבוה סלקא ותימא דפסק כרבי. הסחוסים מותר לאכלם שם במשנה כל הנאכל בשור הגדול שהוקשה כל מה שעתיד להקשות בו יאכל בגדי הרך אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אף על פי שעכשיו רך הוא עתיד להקשות בסופו והכי קתני כל הנאכל בשור הגדול בשלק' יאכל בגדי הרך בצלי ומה הן ראשו כנפים והסחוסים ותניא נמי הכי כדאיתא התם ורש"י ז"ל פירשה בסיום אכילה דכתיב אין נמנין עליו בפסח אף על פי שעכשיו רך היא וכו' ולית ביה משום נותר. גידין שסופן להקשות אין נמנין עליהם שם עלה דמתני' פלוגתא דרבי יוחנן וריש לקיש והדר ביה רבי יוחנן וקאמר דאין נמנין עליהם דבתר סוף אזלינן. נמנין על מוח שבראש ולא על מוח שבקולית שם ברייתא רבי אומר נמנים על מוח וכו' דמוח הראש יכול להוציאו דרך האף בלא שבירת עצם אבל קולית אין יכול להוציאו אלא בשבירת עצם
י״א
אין מחתכין את הפסח אלא צולין אותו שלם כדכתיב ראשו על כרעיו ועל קרבו וכשיאכלנו ויגיע לגיד הנשה מוציאו דאין בגידין בנותן טעם ואם חתכו וצלה כולו לא מיפסל בהכי כמו שכתבו התוספות ריש פרק כיצד צולין: אזהרת רסג שלא להותיר מבשר הפסח שנאמר לא ישאירו ממנו עד בקר ואינו לוקה דניתק לעשה דלא הוה דומיא דלאו דחסימה דסמיך למלקות: אזהרת רסד שלא להותיר מפסח שני דכתיב נמי ביה לא ישאירו ממנו עד בקר:
י״ב
אזהרת רסה שלא להניח מבשר חגיגת י"ד ליום השלישי דכתיב לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון עד בקר פ' אלו דברים משנה חגיגה היתה באה וכו' ונאכלת לשני ימים ולילה ובגמרא מתני' דלא כבן תימא דאמר חגיגת הפסח כפסח וכו' ובתר הכי תניא לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר ובחגיגת י"ד מיירי דנשחטת עם הפסח בערב דהא ליכא למימר בערב של י"ט הראשון עצמו קאמר קרא דא"כ מאי בערב הלא שחיטתן ביום כולו לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד דהאי בקר בקרו של ששה עשר קאמר קרא דכשהוא אומר ביום הראשון לבקר הרי בקר שני אמור דמשמע דנאכלת כל יום הראשון של י"ט ולא ילין עד בקר שני והמותיר אינו לוקה כדאמרינן אלא ישרף כדין נותר. וכשמקריבין את הפסח בראשון מקריבים עמו שלמים בי"ד מן הבקר או מן הצאן זכרים או נקבות כדתנן התם חגיגה היתה באה מן הבקר ומן הצאן וכו' ועל זה נאמר בתורה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר שם מנין למותר פסח שקרב שלמים דכתיב צאן ובקר וכי פסח מן הבקר בא והלא אינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא מותר פסח יהא לדבר הבא מן הבקר ומן הצאן שהם שלמים ויש אומרים צאן לפסח בקר לחגיגה. אימתי מביאין עמו חגיגה שם במשנה בזמן שהוא בא בחול במרובה ובמועט דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא שבת ובמועט כדי שיהא הפסח גמר שביעתן אבל במרובה ובחול ובטומאה אין מביאין עמו חגיגה ובגמרא אמר רב אשי ש"מ חגיגת י"ד לאו חובה היא כלומר אינו חייב מן התורה להביאה דאי ס"ד חובה היא להביאה מן התורה שוב אין לנו לומר שיש חילוק בין שבת לחול דהוי קרבן הקבוע לו זמן ותיתי נמי במרובה ובטומאה אלא ודאי לאו חובה היא ואינה באה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע והיינו מדרבנן משום גזרת שבירת עצם כדמשמע בירושלמי בשר חגיגה ושאר תבשילין אינן נאכלין אלא עד חצות כפסח מדרבנן.
ט״ו
מה בין פסח ראשון לשני פ' מי שהיה טמא משנה מה בין פסח ראשון לשני ראשון אסור בבל יראה ובל ימצא והשני חמץ ומצה עמו בבית דפרטי' ממעט ליה מלא תשחט על חמץ דם זבחי דנשחט פסח שני על חמץ כדאמר' לעיל פ"ח פסח הראשון טעון הלל באכילתו והשני אין טעון הלל כדילפינן מהשיר יהיה לכם כליל התקדש חג לילה המקודש לחג טעון הלל לילה שאין מקודש לחג כליל אכילת פ"ש [אין ט' הלל] שאינו י"ט. ומוציאין אותו חוץ לחבורתו דכתיב ביה ככל חקת הפסח יעשו אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר דמה שבירת עצם מצות שבגופו אף כל מצות שבגופו לאפוקי שאר דברים שאינן מצות שבגופו. ואין מביאין עמו חגיגה ואינו בא בטומאה נמי לא הוו מצות שבגופו שם במשנה ודוחין את השבת דבמועדו כתיב ביה בשני למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ובגמרא שבת אין טומאה לא מתני' דלא כר' יהודה ומ"ט דת"ק דמפני טומאה דחיתיו לשני יחזור ויעשה בטומאה בתמיה אלא מוטב ידחה לגמרי ושניהם טעונין הלל בעשייתן דלילה קא ממעט קרא דכליל התקדש חג ולא יום אבע"א אפשר ישראל שוחטין פסחיהן ואין אומרים הלל דכיון דדבר מצוה הוא טעון הלל. ונאכלין צלי על מצות ומרורים וצלי אתרבי מכלליה דמצות ומרורים כדאמר' לעיל ואין מותירין מהם ואין שוברין מהם עצם כדילפינן לעיל בתרוייהו ולפי שפי' בו מצות חקת הפסח אינו שוה אלא במה שנתפרש בו דהיינו מצות שבגופו כדילפינן לעיל. הדברים שנהגו בפסח מצרים לא נהגו בפסח דורות שם במשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות פסח מצרים מקחו בעשור וטעון הזאה באגודת אזוב ועל המשקוף ועל שתי המזוזות ונאכל בחפזון בלילה אחד ופסח דורות נוהג כל שבעה ובגמרא מנ"ל דכתיב דברו אל כל עדת ישראל וגו' בעשור לחדש הזה ויקחו זה מקחו בעשור ואומר זה לשם פסח ואין פסח דורות מקחו בעשור ואגודת אזוב על המשקוף ועל שתי המזוזות פשיטא דהוי בפסח מצרים לחוד דשלשה מזבחות היו שם להזאה משקוף ומזוזות כדאיתא התם אבל פסח דורות דזורקין דמו ע"ג המזבח אין מוציאין ממנה להזות על המשקוף ונאכל בחפזון דכתיב ואכלתם אותו בחפזון ואין אחר נאכל בחפזון וחימוצו כל היום ופסח דורות כל שבעה דכתיב בפסח מצרים ולא יאכל חמץ היום (היום) אתם יוצאים קרי ביה לא יאכל חמץ היום שאתם יוצאי'. ויש בהלכות מצות אלו דברים מדרבנן סמוכים אלא תסור:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות קרבן פסח פרק י׳
א׳
אבל פסח שבא בטומאה וכו' מפי השמועה כו'. נ"ב דאינו מובן כיון דנאכל בטומאה אמאי אינו חייב על שבירת עצם לכן כתב דרק מפי השמועה למדו כו' ולא בטמא אף שאינו פסול. וסעד לזה דלא כתיב לדורות לאו דשבירת עצם בפירוש, משום דהיכי דבטומאה אינו עובר ומצוה לשוברו ביש בו מוח כדי לאכול את המוח שלא יהא נותר, ורק בפסח שני שאינו בא בטומאה כתיב ביה ודוק:
ב׳
לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר מבשרו כדי שלא יבואו בהן לידי תקלה. המגיה במשל"מ הקשה במאי מיירי יעו"ש, ובפי"ט מהלכות פסוהמ"ק ה"ט כל עצמות הקדשים שאין בהם מוח אינן טעונין שריפה חוץ מעצמות הפסח, והגיה הראב"ד א"א שמצאן חלוצים מפסולי קדושה, ואין זה רק השגה שבעצמות שאין בהם מוח גם של פסח לא בעי שריפה וביש בהן מוח גם של קדשים בעי שריפה הואיל ושמשו נותר, ועל כרחין דבמצאן חלוצים ולא ידעינן אימת חלצינהו אם קודם ששמשו נותר או לאחר ששמשו נותר ובקדשים שמותרין בשבירת עצם אמרינן דמקמי דלהוי נותר חלצינהו, וזה פלפול ארוך לא הובא בדברי רבינו ולא נרמז כלל וזה השגה עצומה. אולם דעת רבינו נראה כי תפס ענין אשר בו יתפרש הברייתא באופן פשוט כדרכו, וזה הוא סברת רבינו דבאבר שאין עליו כזית בשר אין בו משום שבירת העצם וכדמסיק רבינא כל כי האי גוונא לית ביה משום שבירת העצם דבעינן שיעור אכילה ולזה ודאי דרשינן הך קרא דבבית אחד יאכל דבעינן שיהא ראוי לאכילה וזה באין עליו כזית בשר ואין בו מוח כזית מפנים, אבל באופן שהיה בו מוח או כזית בשר ולאח"כ אין עליו כזית בשר ומוח, או דקלפיה או דחלצינהו בזה תלוי אם בהיה לו שעת הכושר ונפסל יש בו משום שבירת העצם דחזינא הואיל והיה ראוי לאכילה אע"ג שעכשיו נטמא ונפסל קרינא ביה בבית אחד יאכל, הוה"ד גם בהיה בו מוח או כזית בשר אע"ג שעכשיו אין עליו ולא כלום איכא ביה איסורא דשבירת עצם כיון שפעם אחד היה עליו מאמר הכתוב בבית אחד יאכל דהיה ראוי לאכילה וקרינן ביה ועצם לא תשברו בו, אולם להך תנא דבהיה לו שעת הכושר ונפסל אין בו משום שבירת העצם א"כ גם בהיה עליו כזית בשר או מוח מבפנים וחלציה וקלפיה דעכשיו אין עליו בשר שיהא ראוי לאכילה אין בו משום שבירת העצם, והא דפריך (בדף פ"ה) מאבר שיצא מקצתו נקלוף ביה פורתא ונתבריה, היינו דר"י ור"ל פליגי אליבא דרבי וכמו שפירשו רבנן בתוספות דלרבנן כו"ע מודו דיש עליו כזית בשר במקום אחד דיש בו משום שבירת עצם ורק דהוא בעי לאוקמינהו לכולהו מתניתא כרבי א"כ חזינא לרבי דסבר בהיה לו שעה"כ ונפסל אין בו משום שבירת עצם, דכיון דהשתא לאו ראוי לאכילה בשעת שבירה או כיון שהוא פסול בשעת שבירה אין בו משום שבירת עצם, א"כ אם יקלוף הבשר מעליו אעפ"י שהיה עליו כזית בשר קודם לכן אין בו משום שבירת עצם וא"כ למה יקלוף עד הפרק, אבל לדידן דקיי"ל בהיה לו שעה"כ ונפסל דיש בו משום שבירת עצם והיינו דבתר מעיקרא אזלינן, ה"ה בהיה עליו כזית בשר או מוח מבפנים אעפ"י שעכשיו בעת שבירה אין עליו, נתקיים בו בבית אחד יאכל והשוברו לוקה. ולפ"ז הברייתא כפשטא כל עצמות הקדשים אין טעונין שריפה רק אי בעי לשדינהו כיון דאין בהן מוח, חוץ מעצמות הפסח מפני התקלה שמא יבוא אחד לשוברן ואפילו אם הן שבורין קיי"ל דהשובר אחר שובר בעצמות לוקה ובהיה בהן מוח או שהיה עליהן כזית בשר דאיכא בהו משום ועצם לא תשברו בו לכן בעי לשורפן מן העולם שלא יכשלו בני אדם בלאו דועצם לא תשברו בו ואפשר דאפילו לא היה עליהן בשר מעולם ג"כ בעי שריפה משום גזירה דהיה עליו כזית בשר, וזה נכון בפשט הברייתא. וכן מצאנו לשון תקלה בכיו"ב בכמה דוכתי ומהם סוף פ"ק דפסחים עיי"ש. רק הא דפריך הגמ' שם על רב מרי צ"ע דפריך הני עצמות ה"ד אילימא דלית בהו מוח למה להו שריפה כו' והא למאן דאמר בהיה לו שעה"כ ונפסל דיש בו ש"ע גם באין בהן מוח צריכי שריפה מפני התקלה וכמוש"ב, ואולי הגמרא רוצה לאוקמה כהני דסברי דהיה לו שעה"כ ונפסל אין בהן משום ש"ע, או דצ"ל כך אילימא דלית בהו מוח פשיטא למה לי שריפה אלא דאית בהו מוח ופריך אם אין בהן מוח מאי רבותא קמ"ל בעצמות של קדשים שאינן טעונין שריפה פשיטא דנשדינהו. ועד נאמן לזה שבדפוסים ישינים טרם הגהות רש"ל הגירסא עצמות קדשים למה להו שריפה וזהו כדפרישית. והא דפריך על משנה דתנן העצמות והגידים כו' ישרפו ה"ד אילימא דלית בהו מוח ל"ל שריפה הוא טרם שידע דהיה לו שעה"כ ונפסל יש בו משום שבירת עצמות הא למאי דמסיק כר' יעקב דהיה לו שעה"כ יש בו משום ש"ע פשיטא דמשנתינו גם באין בהן מוח רק שהיה עליהן מעיקרא כזית בשר או מוח אעפ"י שעכשיו בשעת שבירה לית בהו ואפ"ה ישרפו כדפרישית דלא ליתו לידי תקלה, ונכון מאוד: והנה מלשון הזהב של רבינו למדתי כי כשנעשה נותר אז אפילו אם נימא דהיה לו שעה"כ ונפסל ג"כ יש בו משום שבירת העצם בכ"ז כאן גרע טפי דהא בשעה זו אינו ראוי לאכילה ואין בו משום ש"ע, רק לדידן דקיי"ל דאף שלא בשעת אכילה ג"כ יש בו משום ש"ע אז אפילו נעשה נותר ג"כ איכא ביה משום ש"ע, ולכן חילק רבינו שבהלכה א' כתב או ששבר בו עצם מבעו"י או ששבר אחר כמה ימים, ובהלכה ו' כתב אם נפסל בטומאה כו' אעפ"י שאינו מוכרח כמובן בכ"ז נכון הוא. ופסח שהוא מבושל לפי טעמא דאמר בגמרא דחזי לאכילה דמטוי ואכיל ליה ליכא במבושל, רק הגמרא קאי אליבא דמ"ד דהיה לו שעה"כ ונפסל אין בו משום ש"ע וכמו דאמר אביי דכו"ע אין בו משום ש"ע, אבל לדידן דקי"ל כר' יעקב דהיה לו שעה"כ ונפסל יש בו משום שבירת עצם א"כ בהיה חי היה חזי למטוי והיה לו שעת הכושר, ועיין פי"ח מפסוהמ"ק דעל בשר חי חייב משום טומאה דחזי למטוי עיי"ש, ובאם בשלו אח"כ לא גרע מפסול אחרינא ויש בו משום ש"ע ודוק היטב:
ו׳
אפילו נפסל בטומאה ויציאה כו' יש בו איסור שה"ע. פסחים (דף פ"ד), אלא באבר שיצא מקצתו קא מיפלגי כו' כדתנא ר"י כו' אבר שיצא מקצתו ושברו אין בו משום שבירת העצם. הנה הברור דהגירסא הנכונה בתוספתא פ"ו ר' ישמעאל כו' אפילו לא נפסל בו אלא אבר אחד בלבד אין חייבין עליו משום שבירת העצם פירוש על אותו אבר [וכן הוא בדפוס צוקער מאנדיל על אותו אבר] דמתנאי קמאי לא ידענא רק דאם כל הפסח נפסל אין חייבין עליו משום שבירת העצם הא כשאבר אחד נפסל אפשר דחייבין על אותו אבר, לכן אמר ר' ישמעאל דאף אבר אחד פסול אין חייבין על אותו אבר משום שבירת עצם, וזה אמר רב פפא דנפק"מ בין רבי לת"ק דיליה, דאי משום בו בכשר ולא בפסול הכא כל הפסח כשר לכן אף על אבר הפסול ג"כ חייב משום שבירת העצם לא כן מבבית אחד יאכל קאי בו על מה שנאכל והאבר אינו נאכל אין חייבין עליו משום שבירת עצמות ודוק:
ז׳
שבר עצם האליה אינו לוקה שהרי אינה ראויה לאכילה. עיין כס"מ שפסק כרב אשי דבתרא הוא, פירוש דבאמת פסק רבינו ככולהו אמוראי דלא יפסוק נגד סברתם וכמו אביי דאמר היתה לו שעה"כ ונפסל טפי לאו בר אכילה מבעוד יום וכן רב פפא דאמר דמבעוד יום עדיף טפי להתחייב עליו מאבר שיצא מקצתו, וכמו ר"ש דאמר דבכה"ג דבאבר שיצא מקצתו עדיף טפי לפטור עליו משבירת עצם בנא וכרב נב"י דאמר דבכה"ג בנא בר אכילה טפי מאליה בכולהו פסק כסברתם, רק בזה פסק דלא כוותייהו דפסק דלא כאביי דבהיתה לו שעה"כ סברי כולהו דפטור וכן דלא כרב ששת דביצא מקצתו דכו"ע סברי דפטור, רק דגם בזה פליגי רבי וחכמים והלכה כחכמים וגם בזה יש משום שבירת העצם, ובכולהו פסק דיש בהו משום שבירת העצם, אבל אם יפסוק דבאליה יש בה משום שבירת העצם ובאבר שאין עליו כזית בשר אין בו משום ש"ע יהיה היפוך סברת רב אשי דסובר דבאליה טפי סברא לפטורה. ואם נימא דלמה פסק באבר שאין עליו כזית בשר דפטור, ז"א דמדר' יוחנן ור"ל פטרי ופריך ממשנה דאבר שיצא מקצתו קולף יעו"ש, ורק ביש עליו כזית במקום אחר מחייב ר"י על כרחין דגם לרבנן פטור באין עליו כזית בשר ופשוט ודוק:
ט״ו
מה בין פסח ראשון לפסח שני כו'. דינא דלינה הביא רבינו בסוף פ"ג דבכורים עיי"ש. והנה בפסחים (דף צ"ה) מנין לפסח שני שאינו טעון לינה כו' ותמהו בתוס' מי גרע ממביא קרבנו בימות החול שטעון לינה יום אחד. ועיין רמב"ן בספר הלקוטות שסובר ר"י דבכל קרבנות אין טעון לינה כלל ופליג על דרשא דופנית בבוקר כו'. ויתכן לומר דדוקא בכל הקרבנות שהם נקטרים או נאכלים כל הלילה בעי שיהא הבעלים בלינה בירושלים אבל פסח שני דלמ"ד דפסח ראשון אינו נאכל אלא עד חצות ה"ה פסח שני אינו נאכל רק עד חצות ותו על כרחין בעי לאקטורי את האימורים שלו קודם חצות דכל זמן דלא מקטרי אימורים לא מתאכיל בשר אף בקדשים קלים כדאמר הגמ' (בדף ע"ז) ודם זבחיך ישפך והבשר תאכל כו' קו"ח ומה אימורים דכי ליתנהו לא מעכבי כי איתנהו מעכבי כו', הרי דבקדשים קלים דבו מיירי אין הבשר נאכל עד שיקטירו אימורים קודם, לכן לא בעי לינה. ופוק חזי איך מדוקדק לשון הספרי וחכמים אומרים ה"ה כעצים ולבונה שטעונים לינה, פירוש שהם נקטרים ביום ואין בהם אכילה כלל, ור"י אפשר דפליג אלבונה ובעצים סבר כרבי דבעי קמיצה ותו השיריים הנותרים קרבין כל הלילה עיין מנחות (דף כ') ויומא (דף כ"ז) ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות קרבן פסח פרק י׳
א׳
השובר עצם בפסח כו'. כתבו התוס' פי"א דזבחים (דף צ"ז) אההיא דועצם לא תשברו בו אמאי ניתי עשה ולידחי לא תעשה אכתי קשה היכי אתי האי עשה ודחי לא תעשה הא בעידנא דמיתעקר לאו דשבירת עצם לא מיקיים עשה דאכילה. ושם בפסקי התוס' ראיתי שכתוב אם אי אפשר לקיים עשה בע"א לא בעינן בעידנא דמיעקר לאו דמיקיים העשה. נראה שהוא תירוץ לקושייתם והוא חדוש גדול בעיני:
ב׳
לפיכך שורפין עצמות הפסח בכלל הנותר כו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר בפי"ט מה' פסולי המוקדשין) לא ידעתי במאי מיירי אי בעצמות שאין בהם מוח הא לית בהו משום שבירת העצם ואי ביש בהן מוח ת"ל דבעו שריפה משום המוח ואינו יכול לשבור העצם ולהוציא המוח ולא הול"ל כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה דת"ל משום התקלה המזומנת. ואין לומר דמיירי בעצמות שהיה בהם מוח ועכשיו הם חלוצים משום דכל שאין בהם מוח עכשיו אין בהן משום שבירת עצם אף שהיה בהם מתחלה וכדמוכח מסוגיא דכיצד צולין.גם אין לצדד ולומר דבאין בו מוח נהי דמלקות ליכא איסורא מיהא איכא ותבלין יש לצד זה מדברי רבינו שכתב אין חייבין כו' דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסורא איכא כדמוכח בפשטות הסוגיא דקאמר ואי דלית בהו מוח למה בשריפה. סבור הייתי לומר דלעולם ביש בהן מוח מיירי וס"ד דיוציא המוח ע"י גומרתא דליכא משום שבירת עצם וקמ"ל דלא אלא ישרפם עם המוח דלמא פקע ואיכא משום שבירת עצם וכמ"ש התוספות ד"ה בו יע"ש. אך אכתי קשה לישנא דלפיכך דכתב רבינו דמשמע דאם היה מן הדין דלאחר זמנו לא היה בו משום שבירת עצם לא הוה בעי העצמות שריפה ולפי מ"ש בפ"ח מהל' אבות הטומאה דשימוש נותר מלתא היא ת"ל דבעו שריפה הואיל ושמשו נותר. וליכא למימר דנהי דפסיק דשימוש נותר מלתא היא היינו לטמא הידים אבל להטעינם שריפה אפשר דס"ל דלא בעו דהסוגיא מוכחת דהא בהא תליא ומאן דאית ליה דעצמות מטמאין הידים ס"ל דבעו שריפה כמו הנותר עצמו הואיל ושמשו נותר. ואפשר לומר בדוחק דרבינו עדיפא מינה קאמר דמדין תורה בעו שריפה כדי שלא יבאו בהם לידי תקלה. וראיתי להר"ב החינוך סי' קל"ט שהביא ברייתא זו ונתן טעם לחלק בין עצמות הפסח לעצמות הקדשים ודבריו תמוהים ואינם עולים כפי סוגית הגמרא וצ"ע. וראיתי בתוספות פ' העור והרוטב שכתבו דרב מרי אשמעינן עצמות ששמשו נותר כבר אפילו אין בהם עכשיו כלום כו'. ולא יכולתי ליישב לפי דרכם סוגית הגמרא דפריך נתברינהו ונחלציה למוח דידיה ונשרפיה ונשדינהו לדידהו וכן מסוף הסוגיא דקאמר אלא פשיטא דאית בהו מוח ע"כ מיירי ביש בהם מוח עכשיו דאי לא אף עצמות הפסח אין בהם משום שבירת עצם כל שאין בהם מוח עכשיו, וכעת דברי התוספות צל"ע:
י״א
ואינו לוקה על לאו זה שהרי ניתק לעשה כו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל בפ' ח"י מהל' פסולי המוקדשין הל' ט'):
י״ב
וזו היא הנקראת חגיגת י"ד וכו'. (א"ה עיין בדברי הרב המחבר לעיל פ"ו מהל' כלי מקדש הל' ט' שהאריך לבאר אימתי זמן הקרבת קרבן חגיגה זו אם דינה כפסח שקרב אחר תמיד של בין הערבים או זמנו כל היום):
ט״ו
מה בין פסח ראשון לפסח שני וכו'. (א"ה עיין לעיל פ"א הל' ד' מ"ש הרב המחבר בשם התוס'): סליקו להו הלכות קרבן פסח בס"ד
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
יצחק ירנן · הלכות קרבן פסח פרק י׳
א׳
השובר עצם בפסח וכו'. כתבו התוס' ז"ל בזבחים דף צ"ז אההיא דועצם לא תשברו בו אמאי ניתי עשה ונדחה לא תעשה אכתי קשה היכי אתי האי עשה ודחי ל"ת הא בעידנא דמתעקר לאו דשבירת עצם לא מקיים עשה דאכילה אלו דבריהם והביא הרב מל"מ ז"ל מה שכתבו [התוס'] בפסקיהם ז"ל אם א"א לקיים עשה בענין אחר לא בעינן בעידנא דמיעקר לאו דמקיים העשה ושנראה שהוא תירוץ לקושייתם והוא חידוש גדול בעיניו יעו"ש. ולכאורה הוא תימה מה כל החרדה הזאת דזו היא סברת הר"ן הביאה הנמוק"י פרק אלו מציאות על מאי דקי"ל דכהן דאינו נכנס לבית הקברות להשיב אבידה דלמה לי טעמא דלא אתי עשה דאבידה ודחי עשה ולא תעשה דכהנים תיפו"ל דבעידנא דעוקר עשה דכהנים דקדושים יהיו לא מקיים עשה דאבידה עד דמהדר למאריה ותירץ דבשעה שעקר לאו קיים עשה כמילה בצרעת דהא מתעסק הוא במצוה ואע"פ שלא גמרה מה בכך גם מצות מילה לא גמרה עד דפרע יעו"ש ואף הכא מה ששובר העצם להוציא המוח לאכול מתעסק במצוה היא וכהשבת אבידה ובפנים לא סברוה להא סברא אלא כהחולקים על הר"ן ובפיסקיהם סברוה. ובהרצותי דברי להחכם השלם נזר ישראל יו"ט דאנון ה"י כה אמר אלי דאין כוונתו כדכתיבנא אלא הכי פירושו דכל דא"א לקיים העשה דואכלו את הבשר בלילה הזה בענין אחר כלומר דמתבטל העשה דיאכל כל הבשר ולעולם אינו מתקיים העשה הזה וק"ל ברם מ"ש שהוא חידוש גדול לענ"ד הוא פשוט.
ג׳
אין חייבין וכו'. וכתב בס' המצוות מצוה קכ"ב וז"ל הזהירנו משבור עצם פסח שני ואחד עצם שאין בו מוח ע"כ וכאן בחיבורו דכתב דכשאין בו מוח אינו חייב איירי שגם אין בו כזית בשר מבחוץ ובברייתא איירי דאיכא כזית בשר מבחוץ וברייתא אתא לומר דביש בו מוח וסד"א דעבר אואכלו את הבשר בלילה הזה אפ"ה אינו שובר דלהכי אתא קרא יתירה דועצם לא תשברו בו יעו"ש מוכרח כן מהסוגייא. ומתוך האמור אני תמיה על הרב צאן קדשים שכתב על מ"ש התוס' בזבחים דף ס"ו ד"ה אלא מעתה וכו' דהא מצד הסברה נמי אי בעי מחסום אי בעי לא מחסום וכן באידך וכו' עכ"ל שמעתי מקשים לפי"ז מנא לן דאסור לשבור עצם בפסח והא דכתיב ועצם לא תשברו בו היינו נמי דא"צ קאמר דס"ד שיהא צריך לשבור משום שמא ניקב קרום של מוח קמ"ל קרא דא"צ ומנא לן דללאו קא אתי וכו' אבל אחר העיון קושיא זאת שיבוש הוא דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא ישברו בו ועל כרחך ללאו אתי ועיין בפסחים שם נראה לי עכ"ל [הצאן קדשים]. ולפי מה שקדמנו דועצם לא ישברו בו יתר אתא לומר דעצם שיש בו מוח סד"א דמשום ואכלו את הבשר בלילה הזה ישברנו קמ"ל דלא מהכתוב האחר נמצא, דכולהו קראי צריכי חד לעצם שאין בו מוח ויש עליו כזית בשר וחד לעצם שיש בו מוח ואין עליו כזית בשר וא"כ איך כתב הרב שיבוש הוא וכו' דבפסח ב' כתיב ועצם לא ישברו בו ועל כרחך ללאו וכו' ע"כ, נראה מדבריו דמכח היתור הוא דנפקא לן דאתי ללאו והא אין כאן יתור אלא כל חד לגופיה. ולעיקר הקושיא מצד אחר הוא שיבוש דהיאך נוכל לומר דקרא אתא להתר שלא ישבור ואם ירצה ישבור וזה ניחא בעצם שיש בו מוח אבל באין בו מוח דלא שייך זה מה היה הס"ד שיהא צריך שישבור דאצטריך קרא למימר דאם ירצה לא ישבור ועוד ביש בו מוח היאך ס"ד שיש רשות שלא לשבור והא איכא עשה דואכלו את הבשר היאך אתי הרשות ומבטל העשה ובשלמא אי הוי לאו גמור אף דבעלמא אתי עשה ודחי לא תעשה הכא גלי קרא, ברם גלי קרא דאף שיכול לקיים העשה לא יקיימנו זו לא שמענו דלימוד ערוך הוא בידינו כל היכא דיכול לקיים שניהם לא אמרינן אתי עשה ודחי ל"ת וקצת מדברי יש להעמיס בדברי הרב צאן קדשים אף שאין הדעת נוטה שכיון לזה. וראיתי במכתב לחכם בני יצ"ו וז"ל קשיא לי דנימא דהאי קרא לא הוי לאזהרה אלא כלפי דהו"א שצריך לשבור העצם משום עשה דואכלו את הבשר בלילה הזה ובעצם שיש בו מוח הכתוב מדבר וצריך לשברו משום מוח שבו קמ"ל קרא דא"צ לשבור ברם אי שברו ליכא לאו כמו שמצינו דוגמתו גבי קרא דלא יבדיל בזבחים דף ס"ו דאמר שם מאי לא יבדיל דא"צ להבדיל יעו"ש בתוס' ואין לומר דשאני הכא דאיכא כפל בלאו זה בפסח שני דא"כ בפרק מי שהיה דף צ"ה דמותיב לאיסי בן יהודה האי ועצם לא תשברו בו מאי עביד ליה אימא דאתי ללאו. וראיתי להרב צאן קדשים שם בזבחים הקשה דוגמא לזה דנימא דקרא אתא לומר דא"צ לשוברו דהו"א דחייב לשוברו שמא ניקב קרום של מוח קמ"ל דלא דאזלינן בתר רובא ותירץ כיון דבפסח שני כפליה קרא ודאי ללאו אתא יעו"ש ותירוץ זה עולה יפה לקושייתו דהוי לקס"ד דמשם ילפינן לכל התורה דאזלינן בתר רובא ברם השתא דילפינן משאר דוכתי לא צריך קרא זה לאשמועינן מוכרח דאתא ללאו ולזה תירץ שפיר מדכפליה קרא בפסח שני וההיא סוגייא דאיסי קאי למסקנא, ברם על האופן שהקשתי עני בעונייו לא שייך תירוצו. ונראה לענ"ד דכיון דכתיב בו ודרשינן בו בכשר ולא בפסול מורה דאתא ללאו אלו דבריו נר"ו. ולי נראה דא"א לומר דועצם לא תשברו בו ר"ל א"צ לשבור העצם לאכול המוח דא"כ הו"ל למכתביה לעיל גבי ואכלו את הבשר בלילה הזה ועצם לא תשברו בו כלומר אע"ג שהזהרתיך על אכילת הבשר א"צ לשבור העצם לאכול המוח ולא בצד הלאו דלא תוציא מן הבית חוצה דומייא דושיסע אותו בכנפיו לא יבדיל דר"ל אע"פ שהזהרתיך על השסיעה ביד א"צ להבדיל, ולקושיא שהקשה הרב צאן קדשים ראיתי כעת בס' הנדפס מחדש שער המלך שהקשה קושיא זו משם מהר"א ברודו ז"ל ותירץ כמו שתירץ חכם בני יצ"ו ולפי אופן קושייתו לא שייך התירוץ שתירצתי לענ"ד אלא כמו שתירצו הם מתיבת בו ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות קרבן פסח פרק י׳
א׳
השובר עצם בפסח טהור ה"ז לוקה כו'. שמעתי מקשים ומטו בה משמיה דגברא רבא מוהר"א ברודא ז"ל דמנ"ל דועצם לא תשברו בו לאזהרה אתא אימא דא"צ לשוברו קאמר דסד"א דמחוייב לשבור שמא ניקב קרום של מוח כדאי' בחולין די"א מש"ה אתא קרא לומר דא"צ דאזלינן בתר רובא דדומיא דהכי אמרינן בזבחים דף ס"ו אמר ראב"ש שמעתי בחטאת העוף שמבדילין ומאי לא יבדל אין צריך להבדיל ופרכינן אלא מעתה כי יכרה איש בור ולא יכסנו ה"נ כו' וכתבו התוס' ז"ל שם דמכל לאוין שבתורה לא ק"ל דלמאי כתביה אם לא ללאו אבל הא דמסברא הו"א דחייב להבדיל אמרינן דא"צ להבדיל קאמר ואם כן ה"נ דכוותה ומתרצים משמו דכיון דקי"ל דהשובר בפסח טמא אינו לוקה משום דאמר קרא בו בכשר ולא בטמא עכ"ל דקרא לאזהרה אתא וברור אמנם הא ק"ל דבפ"ק דחולין אמרינן אתיא מרישא דעולה דכתיב ונתח אותה לנתחיה ולא נתחיה לנתחיה וניחוש שמא ניקב קרום של מוח כו' וקי"ל דאינו יכול לחתוך נתחיה לנתחיה כמ"ש רבינו ז"ל פ"ו מה' מעה"ק הלכה י"ט וע"ש במרן כ"מ ז"ל והשתא אמאי לא נימא דקרא ה"ק דדוקא לנתחי' חייב לחתוך וא"צ לחתוך נתחיה לנתחיה דסד"א דנחתוך משום חששא שמא ניקב קרום של מוח קמ"ל דאזלינן בתר רובא אחר זמן רב נדפס ובא ס' צאן קדשים וראיתי שם בזבחים הק' קושיא הלזו משם שמעתי מקשים וכתב וז"ל והיה נ"ל דמהיכא ס"ד דצריך לשבור כדי לבדוק הא אפשר למיבדק ע"י גומרתא דמנח עליו ובדיק ליה כדדחי התם בחולין אבל תוס' בפסחים דפ"ה ע"א ד"ה כשהוא כתבו דבגומרתא אסור משום הפסד קדשים אבל אחר העיון קו' זו שיבוש הוא דהא בפסח שני נמי כתיב ועצם לא תשברו בו וע"כ ללאו כתיב א"ד יע"ש וא"כ נראה דקו' דידן מתרצה בהכי דליכא למימר דלא נתחיה לנתחיה דקאמר קרא א"צ קאמר דמהיכי תיתי דצריך לחתוך הא אפשר דפלי ליה ובדיק ליה כדדחינן התם וכעין מה שתי' לההיא דשבירת עצם שבתי וראה דתי' זה אינו מעלה ארוכה דקו' דידן אינו אלא למאי דהוה בעי למילף תלמודא דאזלינן בתר רובא מרישא של עולה תיקשי ליה דאם כן מנ"ל דאסור לחתוך נתחיה לנתחיה דילמא א"צ קאמר קרא וכן נמי ק"ל ז"ל גבי שביר' עצם למר בר רב אשי דהוה בעי למילף משבירת עצם דאזלינן בתר רובא הוא דק"ל דאלו לפי האמת דנפ"ל הא מילתא דאזלינן בתר רובא מקראי אחריני כדמסקינן התם לא קשי' מידי דע"כ לאזהרה הוא דאתא קרא דאלו לומר דא"צ ומשום דאזלינן בתר רובא הרי נפ"ל הא מילתא מקראי אחריני ומהתימא על הרב צאן קדשים איך עלה בדעתו ליישב כן שבתי וראה דקו' דידן נמי מתרצה על דרך תי' הרב צאן קדשים דעכ"ל דכי כתיב לנתחים ולא נתחיה לנתחיה לאיסורא הוא דאתא ולא לומר דא"צ ממה ששנה הכתוב וכתב ואם מן הצאן קרבנו כו' ונתח אותו לנתחיה ואי א"צ קאמר למאי אצטריך קרא לשנות אלא מוכרח דלאיסורא הוא דאתא ואשמועינן דבצאן נמי איסורא כנ"ל נכון:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות קרבן פסח י׳, מתוך הלכות קרבן פסח שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
