רמב״ם - הלכות קרבן פסח · פרק ח׳

ספר קרבנות · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות קרבן פסח · פרק ח׳

הלכה א׳

אֲכִילַת בְּשַׂר הַפֶּסַח בְּלֵיל חֲמִשָּׁה עָשָׂר מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ח) "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ":

הלכה ב׳

וְאֵין מַצָּה וּמָרוֹר מְעַכְּבִין. אִם לֹא מָצְאוּ מַצָּה וּמָרוֹר יוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן בַּאֲכִילַת בְּשַׂר הַפֶּסַח לְבַדּוֹ. אֲבָל מָרוֹר בְּלֹא פֶּסַח אֵינוֹ מִצְוָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט יא) "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ":

הלכה ג׳

מִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לֶאֱכל בְּשַׂר הַפֶּסַח אֲכִילַת שֹׂבַע. לְפִיכָךְ אִם הִקְרִיב שַׁלְמֵי חֲגִיגָה בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. אוֹכֵל מֵהֶן תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל בְּשַׂר הַפֶּסַח כְּדֵי לִשְׂבֹּעַ מִמֶּנּוּ. וְאִם לֹא אָכַל אֶלָּא כְּזַיִת יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְכֵן אֲכִילַת בְּשַׂר פֶּסַח שֵׁנִי בְּלֵילֵי חֲמִשָּׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ אִיָּר מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (במדבר ט יא) "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ":

הלכה ד׳

וּשְׁנֵיהֶן אֵינָן נֶאֱכָלִין אֶלָּא צְלִי אֵשׁ. וְהָאוֹכֵל מֵהֶן כְּזַיִת נָא אוֹ מְבֻשָּׁל בְּלֵילֵי פְּסָחִים לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ט) "אַל תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם". אָכַל נָא וּמְבֻשָּׁל כְּאַחַת אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת. לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶן נִכְלָלוֹת בְּלָאו אֶחָד. אָכַל מִמֶּנּוּ נָא אוֹ מְבֻשָּׁל מִבְּעוֹד יוֹם אֵינוֹ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ט) "כִּי אִם צְלִי אֵשׁ" בְּשָׁעָה שֶׁמִּצְוָה לְאָכְלוֹ צָלִי חַיָּב עַל אֲכִילַת נָא וּמְבֻשָּׁל. אֲבָל מִבְּעוֹד יוֹם פָּטוּר:

הלכה ה׳

אָכַל מִמֶּנּוּ כְּזַיִת צָלִי מִבְּעוֹד יוֹם עָבַר עַל מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ח) "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה". בַּלַּיְלָה וְלֹא בַּיּוֹם. וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה הוּא:

הלכה ו׳

(שמות יב ט) "נָא" שֶׁהִזְהִירָה עָלָיו תּוֹרָה הוּא הַבָּשָׂר שֶׁהִתְחִיל בּוֹ מַעֲשֵׂה הָאוּר וְנִצְלָה מְעַט וְאֵינוֹ רָאוּי לַאֲכִילַת אָדָם עֲדַיִן. אֲבָל אִם אָכַל מִמֶּנּוּ בָּשָׂר חַי אֵינוֹ לוֹקֶה וּבִטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ט) "צְלִי אֵשׁ". הָא שֶׁאֵינוֹ צָלִי אָסוּר. צָלָהוּ כָּל צָרְכּוֹ עַד שֶׁנִּתְחָרֵךְ וַאֲכָלוֹ פָּטוּר:

הלכה ז׳

(שמות יב ט) "מְבֻשָּׁל" שֶׁהִזְהִירָה עָלָיו תּוֹרָה בֵּין שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בְּמַיִם בֵּין שֶׁנִּתְבַּשֵּׁל בִּשְׁאָר מַשְׁקִין אוֹ בְּמֵי פֵּרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ט) "וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל" רִבָּה הַכּל:

הלכה ח׳

צָלָהוּ וְאַחַר כָּךְ בִּשְּׁלוֹ. אוֹ שֶׁבִּשְּׁלוֹ וְאַחַר כָּךְ צָלָהוּ. אוֹ שֶׁעָשָׂהוּ צְלִי קְדֵרָה וַאֲכָלוֹ חַיָּב. אֲבָל מֻתָּר לָסוּךְ אוֹתוֹ בְּיַיִן וְשֶׁמֶן וּדְבַשׁ וּבִשְׁאָר מַשְׁקִין וּמֵי פֵּרוֹת. חוּץ מִן הַמַּיִם. וּמֻתָּר לְטַבֵּל הַבָּשָׂר אַחַר שֶׁנִּצְלָה בְּמַשְׁקִים וּבְמֵי פֵּרוֹת:

הלכה ט׳

אֵין צוֹלִין אֶת הַפֶּסַח עַל גַּבֵּי כְּלֵי אֶבֶן אוֹ כְּלֵי מַתָּכוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ח ט) "צְלִי אֵשׁ" לֹא צְלִי דָּבָר אַחֵר. לְפִיכָךְ אִם הָיָה כְּלִי מְנֻקָּב כְּדֵי שֶׁתִּשְׁלֹט בּוֹ הָאוּר צוֹלִין עָלָיו. וְאֵין צוֹלִין אוֹתוֹ בְּשִׁפּוּד שֶׁל מַתֶּכֶת שֶׁהֲרֵי הַשִּׁפּוּד כֻּלּוֹ חַם וְצוֹלֶה מְקוֹמוֹ:

הלכה י׳

הִסִּיק אֶת הַתַּנּוּר וְגָרַף אֶת כָּל הָאֵשׁ וְתָלָהוּ בַּתַּנּוּר וְצָלָהוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁאֵין זֶה צְלִי אֵשׁ. חֲתָכוֹ וְתָלָהוּ עַל גַּבֵּי גֶּחָלִים הֲרֵי זֶה צְלִי אֵשׁ. צָלָהוּ עַל גַּבֵּי סִיד אוֹ חַרְסִית אוֹ חַמֵּי טְבֶרְיָה הֲרֵי זֶה אָסוּר שֶׁאֵין זֶה צְלִי אֵשׁ. כֵּיצַד צוֹלִין אוֹתוֹ. תּוֹחֲבוֹ מִתּוֹךְ פִּיו עַד בֵּית נְקוּבָתוֹ בְּשִׁפּוּד שֶׁל עֵץ וְתוֹלֵהוּ לְתוֹךְ הַתַּנּוּר וְהָאֵשׁ לְמַטּה וְתוֹלֶה כְּרָעָיו וּבְנֵי מֵעָיו בְּתַנּוּר חוּצָה לוֹ וְלֹא יִתְּנֵם בְּתוֹכוֹ שֶׁזֶּה כְּמִין בִּשּׁוּל הוּא. ושִׁפּוּד שֶׁל רִמּוֹן הָיוּ בּוֹרְרִין לִצְלִיָּתוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִזְרֹק אֶת מֵימָיו וִיבַשְּׁלֵהוּ:

הלכה י״א

נָגַע הַבָּשָׂר בְּחַרְסוֹ שֶׁל תַּנּוּר יִקְלֹף אֶת מְקוֹמוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא צְלִי הַחֶרֶס:

הלכה י״ב

נָטָף מֵרָטְבּוֹ עַל הַחֶרֶס וְחָזַר עָלָיו יִטּל אֶת מְקוֹמוֹ שֶׁכָּל הַמָּרָק וְהַלֵּחָה שֶׁתִּפְרשׁ מִמֶּנּוּ כְּשֶׁיִּצָּלֶה אֲסוּרָה שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ בְּשַׂר צָלִי:

הלכה י״ג

נָטַף מֵרָטְבּוֹ עַל הַסּלֶת יִקְלֹף אֶת מְקוֹמוֹ וְיַשְׁלִכֶנּוּ:

הלכה י״ד

סָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל תְּרוּמָה אִם חֲבוּרַת הַכֹּהֲנִים יֹאכְלוּ. וְאִם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אִם חַי הוּא יְדִיחֶנּוּ וִינַגֵּב וְאִם צָלִי יִקְלֹף אֶת הַחִיצוֹן. סָכוֹ בְּשֶׁמֶן שֶׁל מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יַעֲשֶׂנּוּ דָּמִים עַל בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁאֵין פּוֹדִין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי בִּירוּשָׁלַיִם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ. וְאֵין צוֹלִין שְׁנֵי פְּסָחִים כְּאַחַת מִפְּנֵי הַתַּעֲרוֹבוֹת אֲפִלּוּ גְּדִי וְטָלֶה:

הלכה ט״ו

כְּבָר בֵּאַרנוּ בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת שֶׁאֵין הַפֶּסַח נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת כְּדֵי לְהַרְחִיק מִן הָעֲבֵרָה וְדִין תּוֹרָה שֶׁיֹּאכַל כָּל הַלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת חָמֵץ וּמַצָּה שֶׁהוּא טָעוּן הַלֵּל בִּשְׁעַת אֲכִילָתוֹ וְשֶׁאֵין בְּנֵי חֲבוּרָה חוֹזְרִין וְאוֹכְלִין אַחַר שִׁנִּרְדְּמוּ בְּשֵׁנָה אֲפִלּוּ בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה:

קרית ספר · הלכות קרבן פסח פרק ח׳

א׳

מצוה קנג לאכול בשר הפסח בליל ט"ו בניסן על מצות ומרורים דכתי' יאכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו ואין מצה ומרור מעכבין את הפסח דאכילת הפסח מצוה בפני עצמה היא כדכתיב יאכלוהו כדתניא במכילתא מנין אתה אומר שאם אין להם מצה ומרור יוצאין ידי חובתן בפסח ת"ל יאכלוהו ומצה ומרור מצוה לאוכלן עם הפסח שהם תלויין בו ולא הוא תלוי בהם ומשום דחזר הכתוב וקבע חובה אכילת מצה בזמן הזה כדכתיב בערב תאכלו מצות הוא דהוי מצה מצוה בפני עצמה.

ב׳

ומצוה לאכול בשר הפסח על השבע אחר שאכל בשר חגיגה מדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו דריש במכילתא דנאכל על השבע: מצות קמד לאכול בשר פסח שני בליל ט"ו באייר דכתיב נמי ביה על מצות ומרורים יאכלוהו. ושניהם אינם נאכלים אלא צלי אש פ' מי שהיה טמא משנה ונאכלין צלי על מצות ומרורים מצות ומרורים כתיבי בפסח שני גופיה וצלי דכתיב בפסח שני ככל חוקת הפסח יעשו אותו ותניא התם אותו במצות שבגופו הכתוב מדבר לא ריבה את השני לדין ראשון אלא במצות שבגופו כגון סדר עבודותיו ואכילת צלי אבל לא למצות שאינן בגופו כגון השבתת שאור מצות שעל גופו מנין כגון מצה ומרור שהם דברים אחרים ובאים חובה לו ת"ל על מצות ומרורים יאכלוהו והשתא דאמרת על מצות ומרורים יאכלוהו אלמא יעשו אותו לאו דוקא דמצות ומרורים מצות שאינן בגופו הם ואימא ה"ל כפרט וכלל דפרטי כתיבי ברישא ונעשה כלל מוסיף על הפרט ואתרבי כל מילי אפילו השבתת שאור שאינה על גופו קמ"ל ועצם לא תשברו בו דלא תדרוש כלל מוסף על הפרט לרבויי כל מילי אפילו השבתת שאור דא"כ כל הני פרטי למה לי אלא להכי כתבינהו לכולהו למידרש תוספת אכללא אכל חד וחד ומרבי דומיא דפרטי ותו לא בכלליה דעצם לא תשברו דמרבי לא תעשה גמור מאי קא מרבי אלא תאכלו ממנו נא דחייב בפסח שני ובפרטיה מאי קא ממעט לא תשחט על חמץ דם זבחי דמותר לשחוט פסח שני על חמץ כדתנן חמץ ומצה עמו בבית אע"ג דכבר מיעוט ליה מהשבתת שאור ומבל יראה הוה אמינא ה"מ שלא בשעת שחיטה אבל בשעת שחיטה לא להכי איצטריך למעוטי: אזהרת רנו שלא יאכל נא ומבושל בשר הפסח בלילי פסחים דכתיב אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים. אכל נא ומבושל כאחת אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהם נכללות בלאו אחד כרבא פרק כל שעה דפליג אאביי ואמר אין לוקין על לאו שבכללות דכי אם צלי אש דכולל בו כל מיני בישולין שאינם צלייה לאסור ותרתי הוא דלא לקי כיון שהוא לוקה משום מבושל או משום נא ומבושל תו לא לקי משום כלל דכי אם צלי אש אבל חדא מיהו לקי משום כלל דכי אם צלי אש כשאכלו חי או מבושל בחמי טבריה דאין כאן מלקות דבישול ונא אלא מלקות דכי אם צלי אש ואיכא דאמרי חדא נמי הוא דלא לקי משום כי אם צלי אש דלא מיחד לאויה כלאו דחסימה שהוא מפרש איסורו וסמיכה ליה פרשת מלקות לעיל מיניה. אכל ממנו נא או מבושל מבעוד יום אינו לוקה שם תניא אכל ממנו כזית נא מבעוד יום פטור ותניא אידך יכול יהא חייב ודין הוא ומה בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו דין שישנו בבל תאכל נא תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים כי אם צלי אש שאין תלמוד לומר כי אם צלי אש דהא כתיב לעיל מיניה צלי אש ומצות אלא לומר לך בשעה שישנו בקום אכול צלי ישנו בבל תאכל נא בשעה שאינו בקום אכול צלי אינו בבל תאכל נא. אכל ממנו כזית צלי מבעוד יום עבר על מצות עשה שם תנו רבנן אכל צלי מבעוד יום חייב נא משחשכה חייב קתני צלי דומיא דנא מה נא בלאו אף צלי בלאו בשלמא נא כתיב אל תאכלו ממנו נא אלא צלי מנא לן דכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה בלילה אין ביום לא האי לאו הבא מכלל עשה הוא וכל לאו הבא מכלל עשה הוי עשה אמר רב חסדא הא מני רבי יהודה היא דסבירא ליה דלאו הבא מכלל עשה לאו דכתיב בתחלת הפרשה לאמר לאו נאמר בדברים נוטריקון דלאמר אבל לרבנן לאו הבא מכלל עשה עשה.

ו׳

נא שהזהירה עליו תורה הוא שנצלה מעט ואינו ראוי לאכילה צלהו כל צרכו עד שנתחרך ואכלו פטור שם תנו רבנן יכול צלאו כל צרכו דשויה חרוכא יהא חייב דלאו צלי אש הוא אלא קלי אש ושרוף תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל נא ומבושל אמרתי לך ולא שצלאו כל צרכו תנו רבנן יכול אכל כזית חי יהא חייב תלמוד לומר אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל נא ובשל אמרתי לך ולא חי יכול יהא מותר תלמוד לומר כי אם צלי אש ולא זה שאינו צלי ה"ד נא אמר רב כדא' פרסאי אברנס קרי נא דהוי צלי ואינו צלי.

ז׳

מבושל שהזהירה עליו תורה בין שנתבשל במים בין בשאר משקין או מי פירות שם גבי מתניתין דאין מבשלין את הפסח לא במשקין ולא במי פירות תנו רבנן במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין אמרת קל וחומר ומה מים שאין מפיגין טעמו אסורין שאר משקין שמפיגין טעמו ונותנין בו טעם שלהם לא כל שכן ואף על גב דאין מזהירין מן הדין האי קל וחומר אינו אלא מגלה דבישול דקרא איירי אף בשאר משקין רבי אומר במים אין לי אלא במים שאר משקין מנין תלמוד לומר בשל מבושל מכל מקום דריבוייא הוא דהוה ליה למיכתב נא ומבושל מאי בינייהו איכא בינייהו צלי קדר שמבשלין אותו בקדרה בלי מים ובלי שום משקה אלא מים הנפלטין משמנו למאן דיליף לה מקל וחומר הכא שרי ולרבי דיליף לה מריבוייא האי נמי בשל מבושל הוא וחייב מלקות על אכילתו ורבנן האי בשל מבושל מאי מיבעי ליה לכדתניא בשלו ואחר כך צלאו או שצלאו ואחר כך בשלו חייב בשלמא בשלו ואחר כך צלאו חייב דהא בשלו אלא צלאו ואחר כך בשלו הא צלי אש הוא אמר רב כהנא הא מני רבי יוסי היא דסבירא ליה דיש בישול אחר אפייה עולא אמר אפילו תימא רבי מאיר שאני הכא דאמר קרא ובשל מבושל מכל מקום דרבייה קרא דהוה ליה למיכתב ומבושל וגזירת הכתוב היא בפסח. ותמיהא לי בדברי הרב ז"ל דפסק כרבי דצלי קדרה לרבי הוא דחייב ולא לרבנן כדאמר' ואין הלכה כרבי אלא מחבירו ולא מחביריו ובשלו ואחר כך צלאו אתי כרבנן ולא כרבי כדאמר דלרבנן הא בשל מבושל מאי עבדי ליה לכדתניא בשלו ואח"כ צלאו וכו' אבל רבי מפיק ליה לשאר משקין וצלי קדר ולבשלו מבעוד יום דלימא קרא בשל בשל או מבושל מבושל מאי בשל מבושל שמעת מינה תרתי שאר משקין וצלי קדר ובשלו מבעוד יום כדאיתא התם ואם כן לרבי לבשלו ואחר כך צלאו ליכא ריבוייא. ונראה דלא פסיק אלא כרבנן והא דאמרינן איכא בינייהו צלי קדר דמשמע דלרבנן צלי קדר שרי לא היא דלכולי עלמא פסול ועשה נמי אית ביה דצלי אש בעינן ולא צלי מחמת דבר אחר אבל לענין מלקות אמר דלא לקי מהכא דדוקא שאר משקין הוא דילפינן מקל וחומר דמפיגין טעם הבשר וצלי קדר לא אבל בתר דמרבינן בשלו ואחר כך צלאו וכו' מבשל מבושל לרבנן צלי קדר נמי מרבינן מהכא דנא הוי דומיא דמבושל ומרבי' מבושל כל דהו כדאמר' והכי משמע לישנא דכתב רש"י ז"ל למאן דיליף לה מק"ו הכא שרי דמשמע דמהכא הוא דלא מצינו לחיובי צלי קדר לרבנן אבל מקרא דבשל מבושל כי היכי דבשלו ואח"כ צלאו או צלאו ואחר כך בשלו מרבינן לחיובא מבשל מבושל הכי נמי לצלי קדר דהוי דומיא דצלי כדאמר' והיינו דכתב הרב ז"ל צלאו ואחר כך בשלו או שבשלו ואחר כך צלאו או שעשהו צלי קדר חייב דמשמע דכולהו מחד ריבוייא נפקי דהיינו בשל מבושל כדאמרן והא דכתב הרב ז"ל דשאר משקין ומי פירות מרבי' להו מדכתיב בשל מבושל ריבה דהיינו לרבי ולא לרבנן דלרבנן מקל וחומר מרבי ליה כדאמ' לאו דוקא דמשום דהוי דרשא פשוטה הוא דנקט בשל מבושל כדחזינן בכמה דוכתי דנקיט תלמודא דרשא פשוטה אף על גב דלא הויא כהלכתא אבל קושטא דמילתא הוא דמבשל מבושל הוא דמרבינן צלאו ואחר כך בשלו ובשלו ואחר כך צלאו וצלי קדר כדא' אבל מותר לסוך ולטבול אותו במשקין כדתנן התם אבל סכין ומטבילין אותו בהם חוץ מן המים דהא דתנן סכין ומטבילין אותו בהם אמשקין ומי פירות קאי ולא אמים ונראה דאיסור סיכה וטבילה במים לא הויא מדאוריתא כיון דלא הוי דרך בישול בכך.

ט׳

אין צולין את הפסח על כלי אבן וכלי מתכות פרק כיצד צולין משנה אין צולין את הפסח לא על השפוד ולא על האסכלה שהמתכת כשמתחמם מקצתו מתחמם כולו ונצלה הפסח מחום השפוד שבתוכו והוה ליה כפסח צלי מחמת דבר אחר ורחמנא אמר צלי אש ולא צלי מחמת דבר אחר ואם היה כלי מנוקב כדי שישלוט בו האור מותר וכלי אבן נמי מקום שנוגע בו הבשר נצלה מחמתו ולא מחמת האש. הסיק את התנור וגרפו שם מימרא דרבי יוחנן דאמר אין זה צלי אש דכתיב צלי אש צלי אש ב' פעמים ואי לא כתב רחמנא צלי אש ב' פעמים הוה אמינא אאש קפד רחמנא וחום התנור תולדת אש הוא ואם תתן בו בגד נשרף ונעשה פחם ואש להכי חזר וכתב צלי אש דבעינן אש ממש ולא חומו חתכו ותלהו על גבי גחלים הרי זה צלי אש ברייתא משמיה דרבי ורמינהי מכות אש אין לי אלא שנכוה באש בגחלת ברמץ וכו' מנין תלמוד לומר מכוה מכוה ריבה הא לאו ריבויא גחלת ולא אש נינהו אמרי גחלת של עץ לא איצטריך קרא לרבויי דפשיטא דאף היא אש כי איצטריך ריבוייא לגחלת של מתכת צלהו על גבי סיד או חרסית או חמי טבריה הרי זה אסור שאין זה צלי אש וגבי מכוה הוא דמרבינן להו בריבוייא דמכוה מכוה כדאמר' אבל הכא דלא גלי קרא לא הוי בכלל אש. כיצד צולין אותו ריש פרק כיצד צולין משנה מביאין שפוד של רמון תוחבו בתוך פיו עד בית נקובתו וכו' וכל עץ שרי מדאוריתא אלא דמדרבנן הוא דאמר שיהא של רמון דמחזי כמבושל אי הוי עץ אחר כדאיתא התם בגמרא ומדברי הרב ז"ל נראה דאפילו מדרבנן שרי כל עץ ולכתחלה הוא שהיו בוררין של רמון ותולה כרעיו ובני מעיו חוצה לו ולא יתנם בתוכו דהוי כעין תבשיל שם במשנה כרבי עקיבא דפליגא (אמר) ארב"י הגלילי ונראה דלא הוי בישול מדאוריתא אפילו נתנן בתוכו. נגע הבשר בחרסו של תנור יקלוף את מקומו שם במשנה משום דנתבשל שם מחום התנור ולאו צלי אש הוא כדאמרי' לעיל משום שנאמר צלי אש ב' פעמים למעוטי תנור שגרפו וחרס התנור גרוף ועומד הוא. נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יקלוף את מקומו שם במשנה משום דלא סגי בקליפה אלא בנטילה יפה יפה בעובי דשומן נבלע בתוכו הרבה ואותו שומן מבושל מן החרש. נטף מרוטבו על הסלת יקלף את מקומו וישליכנו שם במשנה ומפרש בגמרא בסלת רותחת דמטוי רוטבו מקום הסלת והוי צלי מחמת דבר אחר ואסור למיכליה לההוא רוטב שבתוך הסלת משום אל תאכלו כי אם צלי אש הילכך יקמוץ את מקומו וישרוף אותו קומץ כשאר קדשים פסולים והרב ז"ל לא כתב בסלת רותחת ומשמע דטעמ' דיקלוף את מקומו אינו אלא משום הרוטב עצמו דכיון שפירש לאו צלי אש הוא וטעם זה לא הוזכר בגמרא וצ"ע. סכו בשמן של תרומה חבורת כהנים יאכלו וחבורת ישראל אם חי ידיחוהו ואם צלי יקלפו את מקומו כדתנן התם במתניתין ובשמן של מעשר שני לא יעשנו דמים אצל בני חבורה כדתנן התם דאין פודין מעשר שני בירושלם ואפילו לאוכלו שם בקדושה דכי ירבה ממך הדרך ונתת בכסף כתיב. אין צולין שני פסחים כאחת מפני התערובת שם בריתא וגזרה מדרבנן היא שלא יבא לאכול פסח שלא למנוייו.

ט״ו

אין הפסח נאכל אלא עד חצות מדרבנן להרחיק אדם מן העבירה כדתנן ריש ברכות ומדאוריתא נאכל כל הלילה כדכתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה וגו' וכתיב חפזון עד שעת חפזון וטעון הלל בשעת אכילתו כדתנן פרק מי שהיה טמא הראשון טעון הלל באכילתו ובגמרא מנא הני מילי אמר קרא השיר יהיה לכם כליל התקדש חג השיר ביום שנגאלו מן הגלות יהיה כליל התקדש חג כמו שנוהגים לשורר בליל התקדש חג ואין לך ליל חג להטעין שירה חוץ מלילי פסחים על אכילתו ואיפשר דהוי דאורייתא הלכתא עד דאתא נבייא ואסמכינהו אקרא. ואין בני החבורה אוכלין אחר שנרדמו משנה סוף פרק ערבי פסחים וחומרא מדרבנן היא דנראה כאוכל פסחו בשני מקומות כדפי' רש"י ז"ל שם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות קרבן פסח פרק ח׳

י׳

בכס"מ. נקטינן הכי: נ"ב וכמו דאמר גחלת של עץ לא צריך קרא לרבויי, וכן אמר ר"נ ביומא (דף מ"ו) המוריד גחלת מעל המזבח וכיבה חייב דאש הוי יעו"ש:

י״ד

ואין צולין שני פסחים כאחת מפני התערובות אפילו גדי וטלה. רש"י פירש דמחלפי אפילו בגדי וטלה דזימנין דלאו אדעתייהו, ולפ"ז הסוגיא תמוה דמאי אמר ה"נ מסתברא מדקתני סיפא אפילו גדי וטלה אא"ב מפני גופין היינו דקתני אפילו גדי וטלה אלא א"א מפני תערובות טעמים מ"ל גדי וטלה מ"ל גדי וגדי, וזה תמוה דהכי אמר לא מיבעי' גדי וגדי דאסור מפני תערובות גופים אלא אפילו גדי וטלה דלא מיחלף אסור מפני תערובות טעמים, שנית מה דנתקשו רבוותא קדמאי דלשיטת הרי"ף ורבינו שפסק שלכתחילה אין צולין בשר שחיטה עם בשר נבילה ודוקא בדיעבד שרי כאן, וא"כ מאי פריך ללוי מהא דאין צולין שני פסחים כו' מפני התערובות דס"ד מפני תערובות טעמים אין ה"נ דאסור לכתחילה לצלות אף ללוי. ועוד הקשו בתוס' מאי אמר אלא מאי ע"כ מפני תערובות גופים הוא דאסור אבל תערובות טעמים שרי לימא תיובתא דרב, דילמא מיירי בששניהם כחושים דליכא ריחא ורק מפני תערובות גופים אסור: אבל האמת יורה דרכו, דהעיקר כפי הגירסא בתוספתא אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות אפילו גדי וטלה משום הרגל, ופירוש שלא ירגילו לצלות גדי וגדי כאחד, והשתא מחוורא כולא סוגיא דפריך דתניא אין צולין שני פסחים כאחד מפני התערובות מ"ל תערובות טעמים וסתמא תני אפילו שניהם כחושים ואם אמרינן כלוי דריחא לאו מלתא ובדיעבד שרי אף נבילה שמן ובשר כחוש, א"כ היכי ששניהם כחושים יהא שרי לכתחילה לצלות, ומשני מפני תערובות גופים שלא יחליפו זה בזה, ואמר ה"נ מסתברא דאם תאמר מפני טעמים איך תני אפילו גדי וטלה משום הרגל הא תערובות טעמים שייך גם בגדי וטלה כמו בגדי וגדי ואיך תני משום הרגל דמוכח דבלאו הרגל שלא ירגילו לצלות שני פסחים ויצלו גדי וגדי כאחד הוי שרי בגדי וטלה ואמאי, ופריך אלא מאי ע"כ מפני תערובות גופין הוא דאסור הא מפני תערובות טעמים שרי לימא תיובתא דרב, ולא מצינן לומר דאיירי בששניהן כחושים דא"כ למה ליה למימר דגדי טלה אסור מפני הרגל דגדי וגדי [דתערובות גופים פסיקא דליכא בגדי וטלה ובפרט בבני חבורה דזריזים הן] וגדי גופייהו לא אסור רק שמא יחליפו דזה גזירה והוי כמו גזירה לגזירה, טפי הו"ל לומר דאסור אפילו שניהן כחושין מפני הרגל דאחד שמן שמא יצלו שמנים כאחד ויהיה אסור משום ריח הפטום דאסור לרב בדיעבד ובזה אין נפק"מ בין גדי וטלה לגדי וגדי, וע"כ דלא אסור מפני תערובות טעמים. ואם נימא כמוש"פ דבשניהם כחושים מותר ללוי אפילו לכתחילה ואפשר דלרב אסור לכתחילה כיון דבאחד שמן אסור אף בדיעבד וסבר דריח הפטום הוי כגוף האיסור ואם כה נאמר א"ש מה דאמר תיובתא לרב ולא מוקי ששניהם כחושים כקושיית תוס' משום דאכתי לכתחילה הוי אסור דמשהו מיהא איכא. והוי א"ש מה דפליגי בירושלמי תרומות פ"י מהו לצלות שני שפודין אחד של בשר ואחד של נבילה בתנור אחד ר"י בשם רב אמר אסור ושמואל בשם לוי מותר דאיירי בששניהן כחושים, אך סתימת לשון רבינו פרק ט"ו ממ"א מורה דלכתחילה אסור אפילו בכחושים יעו"ש דאע"ג דפסק כלוי מ"מ אוסר לכתחילה בכל גווני אף ששניהם כחושים [אולי שלא יחליפו זב"ז] אבל ביאור השמועה כמו שבארנו עפ"י גירסת התוספתא הוא נכון. ומצאתי בפירוש הר"ח שפירש כן דגזירה גדי וטלה אטו גדי וגדי יעו"ש ודוק ומצאתי אח"כ קצת מזה באור חדש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות קרבן פסח פרק ח׳

ד׳

אכל נא ומבושל כו'. (א"ה מדברי התוס' פ' כל שעה מוכח דגרסי כגירסת הר"ם וכמו שיתברר מתוך מ"ש בפ"ה מהלכות יסודי התורה ועיין מ"ש ה"ה ספ"א מהלכות איסורי ביאה):

ה׳

אכל ממנו כזית צלי מבע"י וכו'. הרמב"ן ז"ל במנין העשין מנה זה מצוה בפני עצמה ורבינו לא מנאה לפי שכבר מנה עשה זה לאכול אותו בלילה ומי שלא אכלו בלילה או שאכלו מבעוד יום הכל נכנס תחת עשה זה ואין למנותן שנים:

ט״ו

ודין תורה שיאכל כל הלילה כו'. פסק רבינו כר"ע אך התוס' ספ"ב דמגילה (דף כ"א) ד"ה לאתויי כתבו דהלכה כראב"ע דמן התורה אינו נאכל כי אם עד חצות וכ"כ בס"פ איזהו מקומן. ועיין במ"ש בסוף פסחים (דף ק"כ) ד"ה אמר רבא. ועיין מ"ש ה"ה פ"ו מהל' חמץ ומצה שנתן טעם לשבח למה פסק רבינו ז"ל כר"ע יע"ש:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יצחק ירנן · הלכות קרבן פסח פרק ח׳

ד׳

כתוב אצלי בשיטת קידושין דף ע"ח גמ' רבא אמר וכו' לא יקח ולא יחלל ע"כ ברם היכא דבעל לוקה משום לא יחלל ועוד שם בש"ס ומודה רבא שאם בעל ולא קידש שלוקה ולא יחלל וכו' והרי הוא חילל ואף דלאו זה כולל ב' ענינים ולא יחלל חד וזרעו חד כמו שכתבתי לעיל בסמוך ולילקה נמי משום ולא יחלל זרעו מ"מ ס"ל לרבא דאף שאין לוקין על לאו שבכללות חד מיהא לקי וכאיכא דאמרי קמא דפרק כל שעה דף מ"א ע"ב. ומכאן תשובה מוצאת למה שהקשה מרן להרמב"ם פ"ח דקרבן פסח ה"ד על שהניח מונח דאביי אמר לוקה ב' ורבא אמר אין לוקין על לאו שבכללות והל' כרבא ואפ"ה קשיא ליה איך פסק כלישנא קמא יעו"ש דלא העלה ארוכה, וסיגנון הלשון [בסוף דברי הכ"מ] או כמ"ש הכנסת הגדולה בלשונות הרמב"ם או דכך צ"ל ומ"מ קשה דהו"ל למימר דנקטינן לקולא וכו' יעו"ש והשתא כפי סוגייא זאת דמוכחא דרבא ס"ל דחדא מיהא לקי והיינו האיכא דאמרי קמא משו"ה פסק הרמב"ם כן. ודע דכל זה הוא במונח דהרמב"ם ס"ל דאל תאכלו ממנו נא ובשל הוי לאו שבכללות דלא כפי' רש"י שם דכי אם צלי אש הוי הלאו שבכללות והוא פשוט דכן הוא דעת הרמב"ם וכ"כ הרב המגיד ג"כ פי"ז דאיסורי ביאה בתוך הל' ב' וז"ל ומשמע שאם גמר ביאתו שיש כאן ג' מלקיות לאו הלכתא היא חדא דה"ל ב' מלקיות מלאו דלא יחלל זרעו וכו' ומ"מ מסוגייא דידן דקאמר ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו משמע כפי' רש"י דפ' כל שעה דלא הוי לאו שבכללות אלא כי אם צלי אש והוי הך סוגייא כהלכתא משא"כ לדעת הרמב"ם סתמא דידן דלא כהלכתא.

ו׳

אבל אם אכל ממנו בשר חי אינו לוקה ובטל מצות עשה וכו'. ע"כ. והקשה הלח"מ דאמאי לא לקי משום כי אם צלי אש דאע"ג דאין לוקין על לאו שבכללות חדא מיהא לקי כי היכי דאכל נא לחודיה וכו' יעו"ש. ולענ"ד א"צ לתירוצו דבלא"ה לא קשיא דיש הפרש בין לאו שבכללות ללאו שבכללות דלאו שבכללות שאינו מפורש בו כלל הנדונות כגון דא דכי אם צלי אש אזה אין לוקין כלל ברם בלאו שבכללות דרישיה דקרא דאל תאכלו ממנו נא ומבושל דמפרש הנדונות איזה מהם נאסרו אלא דלא כתב קרא אל תאכלו ממנו נא ואל תאכלו ממנו מבושל בלאו שבכללות כזה הא מיהא לקי חדא את זה קיימתיה מסברתי. ושוב חפשתי ומצאתי לרבינו גופיה בס' המצוות בשרש הט' שקדם למנין המצוות כתב בפירוש כדברי שכתב בלאו דלא תאכלו על הדם דהוי לאו שבכללות דנאמרו בפירושו חמשה עניינים אין לוקין על שום אחד מהם וכן כמה מהם כיוצא בהם שמביא שם וזה מין אחד מלאו שבכללות ואח"כ הביא מין אחר דהיינו אל תאכלו ממנו נא ובשל ושלוקה אחד יעו"ש. ושוב ראיתי כן עוד לרבינו גופיה פי"ח מהלכות סנהדרין ה"ג שכתב ועל לאו שבכללות אין לוקין עליו איזה הוא לאו שבכללות זה לאו אחד כולל עניינים הרבה כגון לא תאכלו על הדם וכו' וכן אם נאמר לא תעשה דבר פלוני ופלוני הואיל ולא יחד לו לאו לכל אחד ואחד אין לוקין על כל אחד ואחד כגון אל תאכלו ממנו נא ומבושל וכו' יעו"ש, הרי דחילק בין לאו שבכללות דלא תאכלו על הדם ללאו שבכללות דלא תאכלו נא וא"כ לאו דכי אם צלי אש דכולל עניינים רבים דומה ממש ללא תאכלו על הדם. ומכל האמור איכא לאתמוהי על הלח"מ ויותר תמוהים דבריו שבהלכות סנהדרין שם שעל מ"ש רבינו ועל לאו שבכללות אין לוקין כתב הוא ז"ל וז"ל בפרק כל שעה שיש שם מחלוקת וכבר פי' רבינו דבריו בשרשי המצוות וכו' עכ"ל ואתמהא שאין לאו שבכללות שאין לוקין עליו ענין לההיא דפרק כל שעה והנראה דט"ס יש וצריך לתפוס [את דיבור הלח"מ] בדברי רבינו מהל' ג' ממ"ש רבינו וכן אם נאמר לא תעשה דבר פולני וכו' ומן האמור מפורש יוצא דכל דפרט הכתוב המניעות בלאו אחד בלאו שבכללות כזה לוקה אחד. ומן התימה הגדולה על רבינו שבהלכות נזיר פ"ה ה"ח פסק דלוקה משום חרצן וזג וכו' ה' מלקיות ואף דכולן בלאו אחד נאמרו ולפי האמור לא היה לו ללקות אלא אחד ומרן ז"ל קא יהיב טעמא לרבינו מכח הגירסא ולא קשיתיה ליה דידיה אדידיה וכן קשה על הלח"מ והרדב"ז ז"ל דלא הרגישו בזה כלל ושוב ראיתי להרמב"ן בשרש הט' [קרוב לסוף דבריו] השיגו לרבינו בזה דמאי שנא נא ומבושל מחרצן וזג ושניהם נאמרו כאחד בש"ס ובשניהם אמר רבא (כל א') [בלשון אחת] אין לוקין על לאו שבכללות א"כ דרך אחד ופי' אחד לשניהם [עכ"ד הרמב"ן], והרב מגילת אסתר הליץ בעד רבינו דבזג וחרצן כך באה הקבלה שחייב על כל אחד ואחד אבל בנא ומבושל שלא באה בהם הקבלה ללקות על כל אחד ואחד מנאם לאחד עכ"ל, מארי דאברהם וכי אחר אביי ורבא באה הקבלה ללקות על כל אחד ואחד, כל קושית הרמב"ן היא בתרי קראי הללו דנחלקו אביי ורבא ובלשון אחד נחלקו וא"כ אמאי נחלקים בפירושם.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות קרבן פסח ח׳, מתוך הלכות קרבן פסח שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות קרבן פסח כל הרמב״ם