רמב״ם - הלכות קרבן פסח · פרק ז׳

ספר קרבנות · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות קרבן פסח · פרק ז׳

הלכה א׳

רַבִים שֶׁהָיוּ טְמֵאֵי מֵת בְּפֶסַח רִאשׁוֹן אִם הָיוּ מִעוּט הַקָּהָל הֲרֵי אֵלּוּ נִדְחִין לְפֶסַח שֵׁנִי כִּשְׁאָר הַטְּמֵאִים. אֲבָל אִם הָיוּ רֹב הַקָּהָל טְמֵאֵי מֵת אוֹ שֶׁהָיוּ הַכֹּהֲנִים אוֹ כְּלֵי שָׁרֵת טְמֵאִים טֻמְאַת מֵת אֵינָן נִדְחִין. אֶלָּא יַקְרִיבוּ כֻּלָּן הַפֶּסַח בְּטֻמְאָה הַטְּמֵאִים עִם טְהוֹרִים. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט ו) "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם" יְחִידִים נִדְחִים וְאֵין הַצִּבּוּר נִדְחֶה. וְדָבָר זֶה בְּטֻמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבִיאַת הַמִּקְדָּשׁ:

הלכה ב׳

הָיוּ הַקָּהָל מֶחֱצָה טְהוֹרִים וּמֶחֱצָה טְמֵאֵי מֵת. כֻּלָּן עוֹשִׂין בָּרִאשׁוֹן וְהַטְּהוֹרִים עוֹשִׂין לְעַצְמָן בְּטָהֳרָה וְהַטְּמֵאִים עוֹשִׂין לְעַצְמָן בְּטֻמְאָה וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּטֻמְאָה. וְאִם הָיוּ טְמֵאֵי הַמֵּת עוֹדְפִין עַל הַטְּהוֹרִים אֲפִלּוּ אֶחָד יַעֲשׂוּ כֻּלָּן בְּטֻמְאָה:

הלכה ג׳

הָיוּ הָאֲנָשִׁים מֶחֱצָה טְמֵאֵי מֵת וּמֶחֱצָה טְהוֹרִים וּבִזְמַן שֶׁאַתָּה מוֹנֶה הַנָּשִׁים בִּכְלַל הָאֲנָשִׁים יִהְיוּ הָרֹב טְהוֹרִים. הַטְּהוֹרִים עוֹשִׂים אֶת הָרִאשׁוֹן וְהַטְּמֵאִין אֵינָן עוֹשִׂין לֹא אֶת הָרִאשׁוֹן וְלֹא אֶת הַשֵּׁנִי. אֵין עוֹשִׂין רִאשׁוֹן מִפְּנֵי שֶׁהֵן מִעוּט. וְאֵין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי מִפְּנֵי שֶׁהַנָּשִׁים בַּשֵּׁנִי רְשׁוּת וְנִמְצְאוּ הַטְּמֵאִים מֶחֱצָה וְאֵין מֶחֱצָה עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי:

הלכה ד׳

הָיוּ רֹב הַקָּהָל זָבִים וּמְצֹרָעִים וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת וּמִעוּטָן טְמֵאֵי מֵת. אוֹתָן טְמֵאֵי מֵת אֵינָן עוֹשִׂין בָּרִאשׁוֹן לְפִי שֶׁהֵן מִעוּט וְאֵין עוֹשִׂין הַשֵּׁנִי שֶׁאֵין הַיְחִידִים עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁעָשׂוּ רֹב הַקָּהָל אֶת הָרִאשׁוֹן. וְכָאן הוֹאִיל וְלֹא עָשָׂה רֹב הַקָּהָל בָּרִאשׁוֹן לֹא יַעֲשׂוּ אֵלּוּ הַמִּעוּט הַטְּמֵאִים לְמֵת אֶת הַשֵּׁנִי:

הלכה ה׳

הָיוּ רֹב הַקָּהָל טְמֵאֵי מֵת וּמִעוּטָן זָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. טְמֵאֵי מֵת עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן וְהַזָּבִין וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵינָן עוֹשִׂין לֹא אֶת הָרִאשׁוֹן וְלֹא אֶת הַשֵּׁנִי. אֵינָן עוֹשִׂין בָּרִאשׁוֹן שֶׁאֵין נִדְחֵית בְּצִבּוּר אֶלָּא טֻמְאַת הַמֵּת בִּלְבַד. וְאֵינָן עוֹשִׂין בַּשֵּׁנִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין פֶּסַח שֵׁנִי אֶלָּא אִם בָּא הָרִאשׁוֹן בְּטָהֳרָה. אֲבָל אִם נַעֲשָׂה רִאשׁוֹן בְּטֻמְאָה אֵין שָׁם פֶּסַח שֵׁנִי:

הלכה ו׳

הָיוּ שְׁלִישׁ הַקָּהָל טְהוֹרִים וּשְׁלִישׁ זָבִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם וּשְׁלִישׁ טְמֵאֵי מֵת אוֹתָן טְמֵאֵי מֵת אֵין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן וְלֹא אֶת הַשֵּׁנִי. אֵינָן עוֹשִׂין רִאשׁוֹן שֶׁהֲרֵי הֵן מֻעָטִים לְגַבֵּי טְהוֹרִים עִם הַזָּבִים. וּבַשֵּׁנִי לֹא יַעֲשׂוּ שֶׁהֲרֵי מִעוּט עָשׂוּ בָּרִאשׁוֹן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. כֵּיצַד מְשַׁעֲרִים הַפֶּסַח לֵידַע אִם רֹב הַקָּהָל טְמֵאִים אוֹ טְהוֹרִים. אֵין מְשַׁעֲרִין בְּכָל הָאוֹכְלִין שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ עֶשְׂרִים נִמְנִין עַל פֶּסַח אֶחָד וּמְשַׁלְּחִין אוֹתוֹ בְּיַד אֶחָד לִשְׁחֹט עֲלֵיהֶן אֶלָּא מְשַׁעֲרִין בְּכָל הַנִּכְנָסִים לָעֲזָרָה וְעַד שֶׁהֵן מִבַּחוּץ קֹדֶם שֶׁתִּכָּנֵס כַּת הָרִאשׁוֹנָה מְשַׁעֲרִין אוֹתָן:

הלכה ז׳

יָחִיד שֶׁנִּטְמָא בִּסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ הֲרֵי זֶה יִדָּחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי כִּשְׁאָר טְמֵאֵי מֵת. וְצִבּוּר שֶׁנִּטְמָא בִּסְפֵק רְשׁוּת הַיָּחִיד יַעֲשׂוּ כֻּלָּן בְּטֻמְאָה:

הלכה ח׳

פֶּסַח שֶׁהִקְרִיבוּהוּ בְּטֻמְאָה הֲרֵי זֶה נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה. שֶׁמִּתְּחִלָּתוֹ לֹא בָּא אֶלָּא לַאֲכִילָה. וְאֵינוֹ נֶאֱכָל לְכָל טָמֵא אֶלָּא לִטְמֵאֵי מֵת שֶׁנִּדְחֵית לָהֶם הַטֻּמְאָה הַזֹּאת וּלְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִטְּמֵאֵי מַגַּע טֻמְאוֹת. אֲבָל הַטְּמֵאִים שֶׁהַטֻּמְאָה יוֹצְאָה עֲלֵיהֶן מִגּוּפָן כְּגוֹן זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּמְצֹרָעִים לֹא יֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְאִם אָכְלוּ פְּטוּרִין. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַנֶּאֱכָל לִטְהוֹרִין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה וְהַנֶּאֱכָל לִטְמֵאִין אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם טֻמְאָה. אֲפִלּוּ אָכְלוּ טְמֵאֵי הַמֵּת מֵהָאֵימוּרִים שֶׁלּוֹ פְּטוּרִין. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהַפֶּסַח יֵאָכֵל בְּטֻמְאָה כְּשֶׁנִּטְמְאוּ הַצִּבּוּר קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם. אֲבָל אִם נִטְמְאוּ לְאַחַר זְרִיקַת הַדָּם לֹא יֵאָכֵל:

הלכה ט׳

שְׁחָטוּהוּ בְּטָהֳרָה וְנִטְמְאוּ רֹב הַצִּבּוּר קֹדֶם זְרִיקָה. זוֹרֵק אֶת הַדָּם וְהַפֶּסַח לֹא יֵאָכֵל. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמְאוּ אַחַר זְרִיקָה בְּשָׁנָה אַחֶרֶת וְיֹאכְלוּהוּ בְּטֻמְאָה. הָיוּ כְּלֵי שָׁרֵת טְמֵאִים בְּשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ. הוֹאִיל וְאֵינָן מְטַמְּאִין אֶת הָאָדָם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁמְּטַמְּאִין אֶת הַבָּשָׂר לֹא יַעֲשׂוּהוּ אֶלָּא הַטְּהוֹרִים וְיֵאָכֵל אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא. מוּטָב שֶׁיֵּאָכֵל בְּטֻמְאַת בָּשָׂר שֶׁהִיא בְּלָאו וְלֹא יֹאכְלוּהוּ טְמֵאֵי הַגּוּף שֶׁהֵם בְּכָרֵת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:

קרית ספר · הלכות קרבן פסח פרק ז׳

א׳

רבים שהיו טמאי מתים בפסח אם היו מיעוט הקהל הרי אלו נדחין לפסח שני כשאר כל הטמאים אבל אם היו רוב הקהל טמאי מת או הכהנים או כלי שרת אינן נדחים אלא יקריבו כולן הפסח בטומאה פ' כיצד צולין משנה נטמא קהל או רובו או שהיו הכהנים טמאים והקהל טהורים יעשה בטומאה משום כהנים נטמא מיעוט הקהל הטהורים עושים את הראשון והטמאים את השני דכתיב ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם וגו' ודרשינן יחידים נדחין לשני ולא מרובים וכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו' איש נדחה לפסח שני ולא צבור אלא עבדו בטומאה כדאמר ר' יוחנן פ' אלו דברים א"ל רשב"ל אימא איש נדחה לפסח שני צבור לית להו תקנתא לא בפסח ראשון ולא בשני אלא אימא מהכא וכו' אמר אביי א"ה וכו' אלא אמר אביי מקר' קמא איש נדחה ואין צבור נדחין ודקשי' לך אימא צבור כלל וכלל לא יעשו אם כן ליכתב רחמנ' איש איש כי יהיה טמא לנפש למה לי וכי תימא האי לנפש למעוטי שאר טמאים והתניא זבים ומצורעים ובועלי נדות מנין דידחו לשני ת"ל איש איש כי יהיה טמא משמע כל טומאה מדלא כתיב לנפש ברישא א"נ ליכתוב איש כי יגע במת לנפש למה לי אלא ע"כ מיעוטא דצבור לאקולי אתא ולמימרא דאין נדחין אלא עושין בטומאה ומשום הכי כתיב לנפש למימר דבטומאת מת הוא דאקיל עליהו אבל בזיבה וצרעת לא אקיל עליהו שיעשו בטומאה אלא ידחו לשני כדלקמן בסמוך ת"ר הרי שהיו ישראל טמאים וכו' ואפילו ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשה בטומאה שאין קרבן צבור חלוק מאחר שהקרבן בטומאה אף היחיד עושה בטומאה ואמר רב חסדא ל"ש אלא שנטמאת הסכין בטמא מת דרחמנא אמר בחלל חרב הרי הוא כחלל דכל מתכת הנטמא במת עושה כיוצא בזה שנגע בו אבל נטמא בשרץ דבשר הוא דמטמי' גברא לא מיטמא טהורים עביד טמאים לא עביד מוטב יאכל בטומאת בשר בלאו ואל יאכל בטומאת הגוף שהוא בכרת דטומאה דחויה בצבור היא בקושי הותרה וכל מאי דאפשר לאהדורי אטהרה או אטומאה קלה מהדרינן.

ב׳

היו הקהל מחצה טהורים ומחצה טמאים כולם עושים בראשון אלו לעצמם שם פלוגתא דר' כהנא ורב דרב אמר מחצה על מחצה כרוב הללו עושים לעצמם בטהרה והללו עושים לעצמם בטומאה טהורים לא עבדי בטומאה דהוו רובא ורובא לא מידחו לשני וטמאים עושים לעצמם בטומאה דאינן נדחין לשני דלא הוו יחידים דמחצה הוי כרוב ואוכלין אותו בטומאה ואם היו טמאי מת עודפים על הטהורים אפילו אחד יעשו הכל בטומאה שם בריתא פלוגתא דתנאי ות"ק ס"ל הכי לפי שאין קרבן צבור חלוק.

ג׳

היו מחצה על מחצה ונשים עודפות שם תניא היו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים טהורים עושים את הראשון וטמאים אינן עושים לא את הראשון ולא את השני ורב מתרץ לה כגון שהיו ישראל מחצה טהורים ומחצה טמאים ונשים עודפות על הטהורים וקסבר נשים בראשון חובה כדילפינן לעיל ובשני רשות בראשון לא עבדי טמאים דה"ל מיעוט ומיעוטא לא עבדי בראשון ובשני לא עבדי דדל נשים מינייהו דאינם בכלל החשבון בשני דנשים בשני רשות והוו להו פלגא ופלגא לא עבדי בב'.

ד׳

היו רוב הקהל זבים ומצורעים ובועלי נדות ומיעוטן טמאי מת אותן טמאי מת אינן עושים בראשון דהוו מיעוטא ומיעוטא לא עבדי בראשון ובשני נמי לא עבדי דכל היכא דעבדי צבור בראשון עבדי מיעוט בשני כל היכא דלא עבדי צבור בראשון לא עביד יחיד או מיעוט בשני שם מימרא דרב ואמר להו שמואל זילו אמרו ליה לאבא ויעשו בני ישראל את הפסח במועט כלומר דבראשון לא עבדי לא טמאים ולא טהורים אמר להו זילו אמרי ליה כי הוו כולהו זבין מאי עבדת ליה הא לא עבדי כלל בראשון אלא כיון דלא איפשר לא איפשר הכא נמי כיון דלא איפשר לא איפשר. היו רוב הקהל טמאי מת ומיעוטם זבים טמאי מת עושי' את הראשון דאין צבור נדחין לשני והזבים אינם עושים לא את הראשון דאין נדחה אלא טומאת מת בלבד ולא את השני כרב הונא דאמר אין תשלומין לפסח הבא בטומא' דאין זבים עושים את השני אפילו טהרו ודלא כרב אדא בר אהבה דפליג עליה וסבר רב הונא דטהרה מדחיא טומאה לא מידחיא כלומר כשעושים פסח ראשון בטהרה אז טמאים נדחין לשני אבל אם נעשה ראשון בטומאה כי הכא דהוו רובא טמאי מת אין טמאים נדחין לשני. היו שליש הקהל טהורים ושליש זבים ושליש טמאי מת שם מימרא דרב מני בר פטיש טמאי מת אין עושים לא את הראשון ולא את השני ראשון לא עבדי דהוו מיעוט דהגדילו זבים על הטהורים דלא עבדי בטומאה בשני לא עבדי דכיון דטהרו זבים עכשיו בשני מצטרפין עם טמאי מתים והוו להו רובא ורובא לא מדחו לפסח שני כדילפי' מדכתיב איש איש וגו'. כיצד משערים בכל הנכנסים לעזרה עד שהם מבחוץ משערים אותם קודם שתכנס בה הראשונה פ' מי שהיה טמא כמאן אזלא הא דאמר ר' יצחק בטמאים הלך אחר רוב העומדים בעזרה אם רובן טמאים אע"פ שמבחוץ ישראל טהורים הרבה יעשה בטומאה דדרך רחוקה היא לאותן העומדים מבחוץ דאינן חשובין בעושי פסח ובתר הני אזלינן כמאן כר' יוסי דיליף ריחוק מקום דפסח מריחוק מקום דמעשר וכו' ולר' עקיבא דמתניתן משערינן מבחוץ.

ז׳

יחיד שנטמא בספק רשות היחיד ידחה לפסח שני כשאר טמאי מת כדילפינן לספק טומאת רשות היחיד מסוטה וכן צבור שנטמא בספק רה"י יעשו כולם בטומאה.

ח׳

פסח שהקריבוהו בטומאה הרי זה נאכל בטומאה שמתחלתו לא בא אלא לאכילה משנה פ' כיצד צולין הפסח שבא בטומאה כגון רוב צבור טמאים נאכל בטומאה שלא בא מתחלתו אלא לאכילה כשנצטוו עיקר פסח לאכילה נצטוה דכתיב לפי אכלו וכי שרייה רחמנא למיתי בטומאה מאיש נדחה ואין צבור נדחין אדעתא למיכל שרייה ודוקא לטמא מת אבל למי שטומאה יוצאה מגופו כגון זבין ומצורעים לא יאכלו פ' מי שהיה טמא משנה הפסח שבא בטומאה לא יאכלו ממנו זבים דגבי טמא לנפש כתיב איש נדחה ואין צבור נדחין אבל גבי זיבה אף צבור נדחין כדילפינן לעיל ואם אכלו פטורין מכרת ובגמרא ת"ר זבים וזבות נדות ויולדות שאכלו בפסח הבא בטומאה יכול יהו חייבין ת"ל כל טהור יאכל בשר והנפש אשר תאכל מבשר זבח השלמים אשר לה' וטומאתו עליו ונכרתה כשנאכל לטהורים כדכתיב כל טהור יאכל בשר חייבים עליו משום טמאים ושאינו נאכל לטהורים כפסח הבא בטומאת מת בצבור אין שאר טמאים חייבים עליו משום טמא ואפילו אכלו טמאי מת מהאימורין פטורין שם בעי רב יוסף דחקו טמאי מת ואכלו אימורי פסח הבא בטומאה כגון כליות ויתרת הכבד מהו מדאשתרי טומאת בשר וכו' אמר רבא מכדי אוכל אימורין בטומאה מהיכא אתרבי לחיובא מטומאת בשר דכתיב אשר לה' לרבות את האימורין שאכלן בטומאת הגוף כל היכא דאיתיה לטומאת בשר איתיה לטומאת אימורין כל היכא דליתא לטומאת בשר ליתא לטומאת אימורין בד"א שהפסח יאכל בטומאת צבור כשנטמאו קודם זריקה אבל לאחר זריקה לא דקרא כתיב איש כי יהיה טמא לנפש וגו' איש נדחה לפסח שני ולא צבור וכי היכי דאיש נדחה שנטמא קודם זריק' צבור שעושים בטומאה נמי שנטמאו קודם זריקה דאי אחר זריקה נטמאו לא הוי פסח הבא בטומאה כיון שבשעת שחיטה וזריקה הוו טהורין ואינו נאכל כדתנן נטמאו בעלים תעובר צורתו וכו'. שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב צבור קודם זריקה כגון שמת נשיא מדאוריתא הוו אכלו ליה בטומאה דפסח הבא בטומאה הוא הואיל וקודם זריקה נטמאו אלא דגזרינן משנה לשנה כדתניא התם ומוקי לה ר' יוחנן אפילו כרבנן ומשום האי גזרה כדאיתא התם. היו כלי שרת טמאים בשרץ יעשוהו בטהרה ויאכל מימרא דרב חסדא שם כדא' לעיל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות קרבן פסח פרק ז׳

ח׳

ואינו נאכל לכל טמא אלא לטמאי מת כו' אבל הטמאים שהטומאה יוצאה עליהן מגופן כו' לא יאכלו ממנו. עיין כס"מ, ובירושלמי פרק כיצד צולין ה"ז אמר על דעתין דדרומאי מגע זב כזב, פירוש דדרומאי אמרי שם דטמא ששימש בין בטומאת מת בין בטומאת שרץ [ודלא כמסיק לדידהו בבלי זבחים (דף כ"ב) דטמא שרץ מחלל עבודה עיי"ש] אינו מחלל עבודה הואיל ורבים עושים בטומאתן בפסח [והירושלמי סבר דאין שו"ז על טמא שרץ ולכן צבור עושים בטומאה יעו"ש ה"ו רב אמר מטמאין אחד בשרץ ואתיא כו' יעו"ש] ומוקי להך טמא ששימש בזב ומצורע, ולכן בעי אם מגעי זבין לדידהו ג"כ מחללין עבודה, ופשיט מהך דאמר ר"ה ונשא עון הקדשים לא עון המקדישין ובטומאת מת לא מצי לאוקמי לזקני דרומאי דלדידהו בין טומאת מת בין טומאת שרץ אינו מחלל עבודה ואיך שייך שאינו נושא עוון המקריבים וע"כ בזב ומצורע, ולזה אמר מהו עון הקריבים לא זב דם זב [בתמיה] לא מגע זב, ודכוותיה עון המקריבין מגעי זב, פירוש דאם הכהן העובד הוא נוגע בזב אין הציץ מרצה ומחלל עבודה הדא אמרה היה הצבור מגעי זבין ומגעי זבות אינן עושין בטומאה, דאם היו עושין בטומאה בצבור לא היה ביחיד הכהן העובד מחלל עבודה וכדאמרו זקני דרומאי, אבל לדידן דלא קיי"ל כוותייהו מוקי הך דונשא עון הקדשים בכל הטומאות בעולם שהמקריבין הטמאין מחללין עבודה אם כי בצבור הותרה כל טומאת מגע, ואף לזקני דרומאי אם הדם והקריבין נגעו בזב הציץ מרצה. אולם מלבד כי הגמרא דבכורות מורה דכל טמאי מגע הותרו כן נראה עוד מהא דפסחים (דף ע') דמית נשיא אילימא דמית בי"ג סכין למה לי דטבלי ולימא דמטביל ליה משום מגע זב דמטמא ליה לבשר וזה לא הותרה בצבור וע"כ דהכל הותר וזה בכלים: אולם לכאורה מצאנו מקום דטומאת מגע זב הוי כזב, בסוגיא דדרומאי בבלי (דף כ"ג) דאמר א"ה אימא סיפא כו' לא למעוטי טומאת התהום דזיבה, ומה שפרש"י שראה בין השמשות דהוי ספק זב כבר דחו בתוס' דאין זה טומאת התהום דבעינן שלא יהא נודע עד לאחר השחיטה לשום אדם ושלא יהא אחד מכיר בסוף העולם יעו"ש. ולפרש כמו שאמרו בפסחים דביום השביעי טבל ואחרי זה ראה וסתר, זה לא יתכן רק בבעלים לא בעובד דאי הכי איך עביד עבודה הא הוי טבול יום ומחוסר הערב שמש, וצ"ל כפי מה שפירשו בתוספות שראה אחת בי"ג וטבל והעריב שמשו ולמחר עביד בפסח ואחרי כן ראה פעם ב' ומצטרפת להיותו זב גמור להצריך ז' נקיים, וזה תמהון דאטו נעשה זב למפרע הלא אין טומאתו החמורה מתחיל רק משעה שראה השניה ואז נעשה זב, דמעיקרא אף ביום ראשון היה כטמא שרץ ונטהר לגמרי ולמחר מתחלת טומאתו החמורה, ומה שבנתיים נטהר הוא טהור גמור, באשה דאשכחן שימור ביום אחד וטומאתה חמורה הוי הדין כן דמטמאה למפרע אבל בזב הוא זר ופלא ודברי התוס' תמוהים, וצריך לומר דסברה הך סוגיא דטומאת מגע זב לא הותרה בציבור וא"ש כגון כהן שנגע בזב אחר שטבל ביום השביעי ואחרי זה ראה הזב זוב וסתר למפרע והכהן טמא וטרם שראה הזב עבד הכהן עבודה זה לא נודע הספק לשום אדם ובזה הציץ מרצה רק בטומאת זב אפילו מגע זב גרע ממגע שרץ ואין טומאת התהום שבו נרצה. אולם יש לומר דכאן לזקני דרומאי במגעי זבין הוי כמו טמא שרץ דלשיטתן בבבלי מחללי עבודה הואיל ושוחטין וזורקין עליהן ובטומאת התהום הציץ הוי מרצה לולא הך דר"ח דלא אמרו אלא למת. ובכ"ז אינני יודע טעם לחלק בין שרץ למגע זב כיון דקראי דטוה"ת במת משתעי ואפ"ה לא ממעטינן שרץ רק מגעי זב, אם לא דנאמר דמשום דלא הותרה בציבור ואולי הלכה גמירי כך. או נוכל לומר דהך סוגיא ס"ל טבול יום דזב לאו כזב דמי ובפסח הבא בטומאה אוכלין טבול יום דזב ועובד ג"כ כדין טמא מת וא"כ בפסח הבא בטומאה דכהן זב שטבל בשביעי ועבד בפסח ואח"ז ראה זוב וסתר ונמצא טמא למפרע טומאת זיבה גמורה דלא הותרה בציבור ובזה אין הציץ מרצה אף שהוא טומאת התהום. ועיין בתוס' (דף י"ז) ד"ה קסבר, ועיין נזיר (דף מ"ד) בזה: והנה בנדה (דף ט"ו) דפריך ותיפוק ליה דהוי נוגע במל"ע שבנדה, באמת הו"מ לשנויי כגון שעושין בטומאה וקטורת קרבן צבור דמשום מגע נדה הותר בצבור ובועל נדה הוי כנדה וכטומאה היוצא מגופו ולא הותר בצבור כמפורש פ"ק דיומא גבי פרישת כה"ג דמטומאת מת אין מפרישין אותו ומטומאת ביתו מפרישין אותו [ודברי התוס' במוע"ק (דף ט"ו) ד"ה ובועלי נדות תמוהים יעו"ש] כיון דבארנו דמגע זב אינו כזב וקמ"ל דאינו טמא משום בועל נדה רק עדיפא משני ודוק: ולפ"ז נסתר מה שהוכיחו הקדמונים דבימי האמוראים היה אפר פרה מהא דאמר עולא חברייא מדכן בגלילא, דאימור היו עושים יינם ושמנם על טהרת הקודש, דרק משום מגע טומאה היוצא מגופן חשו דסברי כזקני דרום דמגע זב הוי כזב ולא הותרה בצבור, אבל משום טומאת מת לא חשו דטומאתה הותרה בצבור וכאשר יבנה המזבח ויקריבו קרבנות הלא יעשו בטומאה, והא דפריך בפרק חומר בקודש על הא דאמר רצועה של כותים היתה מפסקת, פירוש ואם בזמן המקדש היו עושים על טהרת הקודש שפיר שאף בימי החורבן היו עדיין עושין על טהרת הקודש אף שלא יהא מצוייר להקריב רק בטומאה בצבור, אבל אם נאמר דבזמן המקדש לא היו עושין על טהרת הקודש איך היו נוהגין אחר החורבן, ובפ"ק דנדה (דף ו') דאמר קדש בימי רבי מי הוי כדעולא כו' מדכן בגלילא, פירושו דעל טומאת מת לא חשו דהותרה בצבור רק על מה שראתה נדה ואיתטמאי הך שמן במגע זב ואסורה למנחות דזקני דרומאי סברו מגע זב כזב, ובפרט דעל האכילות כמו מנחת העומר אין ציץ מרצה ומגע זב לא הותרה בצבור לזקני דרום. וזה יותר נוח לומר דאזלא הך שקלא וטריא דאיפרוך לזקני דרום מלומר דבימי האמוראים היה אפר פרה וכן פרש"י פרק עד כמה דרב נחמן אמר וכי הזאה יש לנו בזמן הזה שלאחר החורבן לא היה הזאה אף בארץ, ועיין משל"מ הלכות אבל פ"ג מה שהביא מהר"ש חלה פ"ד יעו"ש. אמנם גם זה אינו מוכרח דאימור סברו דמגע זב לא הוי כזב ורק דהוי מדכן דעשו כמתניתין דטהרות פ"ג טמא מת שסחט זתים וענבים כביצה מכוון טהור כו' ורק להנך שמטמאין בהיסט חששו וא"ש סוגיא דנדה ולעולם לא היה להן אפר פרה, ונכון: ובמה שבארנו לעיל יש להתבונן בשילהי חגיגה דפריך ותנא מ"ט לא תני מנורה יעו"ש דלימא משום דטומאה הותרה בצבור רק בשולחן שאם יגעו בשולחן ויטמאו את השולחן שוב יחזור ויטמא את הלחם ואינו נאכל בטומאה וכין דאיכא שיריים לאכילה מהדרינן אטהרה כדאמר פ"ק דיומא (דף ז') וע"כ דעמי הארץ כזבים שוינהו רבנן והוי מגע זב ולא הותרה בצבור. ולכאורה נראה דמגע זב אם הותרה בצבור תלוי בהא דר' שמעון בסוף פ"א מתוספתא דכלים דמשכב ומושב של זב משתלח חוץ לשני מחנות כזב ויעוין ירושלמי סוף פ"ח דשקלים דאוכל ומשקה דמצורע משתלח חוץ לג' מחנות כן לענין רצוי ציץ הוי כזב עצמו, ודוק בכ"ז:

ט׳

שחטוהו בטהרה ונטמאו רוב הצבור קודם זריקה זורק את הדם כו'. ירושלמי פרק כיצד צולין ה"ה שחטו בטהרה ונטמא (הצבור) [הבעלים] יזרק הדם בטהרה ואל יאכל הבשר בטומאה ר' לא בשם ריו"ח ר' נתן היא דר"נ אמר יוצאין בזריקה בלא אכילה [דלרבנן הא בנטמא הבעלים בזריקה נדחה לפסח שני וכן א"ר אלעזר בבלי (דף ע"ח) עיי"ש] שחטו בטהרה ונטמאו הדם והצבור [כצ"ל] יזרק הדם בטומאה ואל יאכל הבשר בטומאה ר"י בשם ריו"ח מפני מראית העין שלא יאמרו ראינו פסח כו' ונאכל בטומאה מעתה לא יזרק הדם בטומאה שלא יאמרו ראינו כו' הא סופך מימר דר' נתן היא [פירוש דלר' נתן דסבר אכילת פסחים לא מעכבא ויוצאין בזריקה בלא אכילה א"כ תו אף אם נטמאו הצבור קודם הזריקה ג"כ אינו נאכל בטומאה דיוצאין בזריקה בלא אכילה ולא שייך מה דאמר לעיל שמתחלה לא בא אלא לאכילה, אבל לרבנן הרי אם תאמר דאינו נאכל תו לא נזרק הדם וציבור הא אין נדחין לפסח שני וע"כ עבדי בטומאה ונאכל בטומאה], מודה רבי נתן בחולה וזקן, [פירוש אע"ג שהוא חולה בשעת זריקה אין זורקין הדם דגברא לא חזי לאכילה] ודוקא טמא שאם טמא מתחלתו הותרה גם אכילה בצבור לא מיקרי גברא דלא חזי לאכילה וזה סברת ר' אלעזר בתלמודא דילן אליבא דר' נתן וגם ריו"ח לא פליג עליו. נמצא היכי דאינו מגיע כזית שהפסח לא חזי לאכילה אינו מעכב כלל לר' נתן והיכי שנטמא הבעלים והדם טהור והעובד טהור אם היה טמא בשעת שחיטה רחמנא דחייא ואם היה טהור בשעת שחיטה ונטמא בזריקה זורקין הדם עליו ואינו אוכל בטומאה והיכי דהוא חולה בשעת זריקה לא זורקין עליו דגברא לא חזי לאכילה ועיין זבחים (דף כ"ג) ד"ה זקני דרום כו' ופסחים (דף ע"ח) ד"ה לימא ר"נ, וצ"ל דהך סוגיא דבבלי וירושלמי סברה טמא מת משלח קרבנותיו דלרבינו דסבר דאפילו טבול יום דמת ג"כ אינו משלח קרבנותיו אעפ"י שהוא ראוי לאכילה בערב א"כ מאי אהני לר"נ איך זורקין על הטמא מת אעפ"י שסובר דלא בעינן חזי לאכילה לא עדיף מטמא מת בז' שלו, ור' אלעזר דבבלי דאיהו אמר הא מני ר"נ הוא אזיל לטעמיה דמוקי בירושלמי פרק א"ד ה"ג הזאה אינה דוחה שבת כשחל י"ד בשבת דאם היה בחול היה מזין עליו והיו שוחטין עליו הפסח הואיל וחזי לאכילה בערב, אלמא סובר זורקין על ט"מ והעיכוב אינו רק דלא חזי לאכילה, ויש להאריך ולפרש בטומאות שאין הנזיר מגלח אך א"כ בשחיטה נמי לר"נ והדברים ארוכים אכ"מ ודוק: ובזה יש לפרש מה דאמרינן בירושלמי סוף פרק האשה יחיד שנטמא בספק רה"י בפסח ר' הושעיא אמר נדחה לפסח שני ריו"ח משלחין אותו לדרך רחוקה, דכיון דספק הוא שמא טהור ואינו עושה פסח שני, והא כיון דספק הרי לא חזי לאכילה ולא קרינא ביה איש לפי אכלו והוא נדחה לפסח שני כמו חולה וזקן דאף אם גלי קמי שמיא דטהור הוא מ"מ לא חזי לאכילה ואם שחטו עליו הפסח פסול דכן סבר ר"י לקמן סוף מי שהיה טמא דחבורות שאמרו לאחד כו' דרבי נתן היא דאמר יוצאין בזריקה בלא אכילה יעו"ש, ודלא כתוספות שכתבו (דף צ"ח) לא דמי כו' ועיין לח"מ, וכן לעיל פרק האשה הלכה ב' בשכח מה אמר לו רבו יעו"ש אע"ג דאין זה רק מצד ספק. אולם לפמש"ב א"ש דאם היו כאן צבור שנטמאו בספק רה"י הרי עשו הפסח ואכלוהו תו לא דמי לחולה דליתנהו בצבור ולא מקרי גברא דלא חזי לאכילה [דאף ר"נ מודה] רק אם הוא טמא רחמנא דחיה ואם הוא טהור וגליא קמי שמיא אילו היו שוחטין וזורקין עליו אע"ג דלא יאכלנו משום ספיקא הוי כמי שאינו מגיע כזית לכל אחד, ור' נתן סבר יוצאין בזריקה בלא אכילה וא"כ משלחין אותו לדרך רחוקה שפטור מפסח ור"י אליבא דר' נתן דכמה סתמי אליביה לפי הירושלמי כן נ"ל. והא דתניא בתוספתא טהור בשעת שחיטה וטמא בשעת זריקה הוא כרבנן ולא כר"נ, ומיושב שפיר מה דמייתי הגמרא דילן (דף ע"ח) הך סיפא דחולה בש"ש כו' ולא הך דטמא דלשיטת התוס' כולא חד ודוק בכ"ז:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות קרבן פסח ז׳, מתוך הלכות קרבן פסח שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות קרבן פסח כל הרמב״ם