רמב״ם - הלכות קרבן פסח · פרק ו׳

ספר קרבנות · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות קרבן פסח · פרק ו׳

הלכה א׳

אֵי זֶהוּ טָמֵא שֶׁנִּדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל אֶת הַפֶּסַח בְּלֵילֵי ט"ו בְּנִיסָן מִפְּנֵי טֻמְאָתוֹ כְּגוֹן זָבִים וְזָבוֹת נִדּוֹת וְיוֹלְדוֹת וּבוֹעֲלֵי נִדּוֹת. אֲבָל הַנּוֹגֵעַ בִּנְבֵלָה וְשֶׁרֶץ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי זֶה טוֹבֵל וְשׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁיִּטְבּל. וְלָעֶרֶב כְּשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל אֶת הַפֶּסַח:

הלכה ב׳

טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁטָּבַל וְהֻזָּה עָלָיו וַהֲרֵי הוּא רָאוּי לֶאֱכל קָדָשִׁים לָעֶרֶב. אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶלָּא נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט ו) "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהֶן הָיָה וְעַל זֶה שָׁאֲלוּ אִם יִשָּׁחֵט עֲלֵיהֶן וְהֵם יֹאכְלוּ לָעֶרֶב וּפֵרֵשׁ לָהֶן שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּטְמָא בְּטֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁהַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן אֲבָל אִם הָיָה טָמֵא בִּשְׁאָר טֻמְאוֹת מִן הַמֵּת שֶׁאֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ עֲלֵיהֶן. שׁוֹחֲטִין עָלָיו בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁיִּטְבּל וְיַזֶּה עָלָיו וּכְשֶׁיַּעֲרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל פִּסְחוֹ:

הלכה ג׳

זָב שֶׁרָאָה שְׁתֵּי רְאִיּוֹת וְסָפַר שִׁבְעָה יָמִים וְטָבַל בַּשְּׁבִיעִי שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְהוּא אוֹכֵל לָעֶרֶב. וְאִם רָאָה זוֹב אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְכֵן שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם טוֹבֶלֶת בְּיוֹם הַשִּׁמּוּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּבִיאוֹת אֲסוּרוֹת. וְשׁוֹחֲטִין עָלֶיהָ וְהִיא אוֹכֶלֶת לָעֶרֶב. וְאִם רָאֲתָה דָּם אַחַר שֶׁנִּזְרַק דַּם הַפֶּסַח פְּטוּרָה מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְאֵין שׁוֹחֲטִין עַל הַנִּדָּה בַּשְּׁבִיעִי שֶׁלָּהּ. שֶׁהֲרֵי אֵינָהּ טוֹבֶלֶת עַד לֵיל שְׁמִינִי וְאֵינָהּ רְאוּיָה לֶאֱכל קָדָשִׁים עַד לֵיל תְּשִׁיעִי:

הלכה ד׳

מְחֻסְּרֵי כִּפּוּרִים שֶׁחָל יוֹם הֲבָאַת קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר. שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן וּמַקְרִיבִין קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בְּנִיסָן בֵּין קֹדֶם שְׁחִיטַת הַפֶּסַח בֵּין אַחַר שְׁחִיטָתוֹ. וְאוֹכְלִין פִּסְחֵיהֶן לָעֶרֶב. וְאֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן עַד שֶׁיִּמְסְרוּ קָרְבְּנוֹתֵיהֶן בְּיַד בֵּית דִּין שֶׁמָּא יִפְשְׁעוּ וְלֹא יַקְרִיבוּ אוֹתָם:

הלכה ה׳

מְצֹרָע שֶׁחָל שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר וְרָאָה קֶרִי בּוֹ בַּיּוֹם הֲרֵי זֶה טוֹבֵל וְנִכְנָס לְעֶזְרַת נָשִׁים וּמֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו. וְאַף עַל פִּי שֶׁטְּבוּל יוֹם אָסוּר לְהִכָּנֵס לְעֶזְרַת נָשִׁים. הוֹאִיל וְאִסּוּרוֹ לְהִכָּנֵס שָׁם מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת מִקְדָּשׁ. וְיוֹם זֶה הוּא יוֹם הַקְרָבַת הַפֶּסַח בְּמוֹעֲדוֹ. יָבוֹא עֲשֵׂה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ כָּרֵת וְיִדְחֶה אִסּוּר שֶׁל דִּבְרֵיהֶם:

הלכה ו׳

טְמֵא מֵת שֶׁחָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת. אֵין מַזִּין עָלָיו אֶלָּא לְמָחָר. וַאֲפִלּוּ חָל שְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ לִהְיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר בְּנִיסָן וְהוּא שַׁבָּת יִדָּחֶה לְיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. וּמַזִּין עָלָיו וְאֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֶלָּא יִדָּחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי. וַהֲלֹא אִסּוּר הַזָּיָה בְּשַׁבָּת מִשּׁוּם שְׁבוּת וְהַפֶּסַח בְּכָרֵת וְהֵיאַךְ יַעֲמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת. מִפְּנֵי שֶׁבְּיוֹם שֶׁהוּא אָסוּר בְּהַזָּיָה מִשּׁוּם שְׁבוּת אֵינוֹ זְמַן הַקָּרְבָּן שֶׁחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת. לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶן בִּמְקוֹמָן אַף עַל פִּי שֶׁהַדָּבָר גּוֹרֵם לֶעָתִיד לָבוֹא לַעֲמֹד בִּמְקוֹם כָּרֵת:

הלכה ז׳

יִשְׂרָאֵל עָרֵל שֶׁמָּל בְּעֶרֶב הַפֶּסַח שׁוֹחֲטִין עָלָיו אַחַר שֶׁמָּל. אֲבָל גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וּמָל וְטָבַל אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל לָעֶרֶב וַהֲרֵי הוּא כְּפוֹרֵשׁ מִן הַקֶּבֶר שֶׁצָּרִיךְ שִׁבְעָה יָמִים וְאַחַר כָּךְ יִטְהַר. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִטָּמֵא גֵּר זֶה לְמֵת לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וְיִטְבּל וְיֹאכַל לָעֶרֶב וְיֹאמַר אֶשְׁתָּקַד כָּךְ עָשׂוּ לִי יִשְׂרָאֵל כְּשֶׁמַּלְתִּי טָבַלְתִּי וְאָכַלְתִּי לָעֶרֶב. וַהֲלֹא גְּזֵרָה זוֹ מִדִּבְרֵיהֶם וּפֶסַח בְּכָרֵת וְהֵיאַךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת בְּיוֹם הַקָּרְבָּן שֶׁהוּא יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר. מִפְּנֵי שֶׁאֵין הַגֵּר מִתְחַיֵּב בְּמִצְוֹת עַד שֶׁיָּמוּל וְיִטְבּל. וְאֵינוֹ טוֹבֵל עַד שֶׁיֵּרָפֵא מִן הַמִּילָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּעִנְיַן הַגֵּרוּת. לְפִיכָךְ הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בְּמָקוֹם זֶה. שֶׁהֲרֵי זֶה הַמָּל יֵשׁ לוֹ שֶׁלֹּא לִטְבּל עַד שֶׁיַּבְרִיא וְלֹא יָבוֹא לִידֵי חִיּוּב כְּלָל:

הלכה ח׳

מִי שֶׁבָּא בְּבֵית הַפְּרָס הֲרֵי זֶה מְנַפֵּחַ וְהוֹלֵךְ וְאִם לֹא מָצָא עֶצֶם וְלֹא נִטְמָא שׁוֹחֵט וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁהָלַךְ בְּבֵית הַפְּרָס. שֶׁטֻּמְאַת בֵּית הַפְּרָס מִדִּבְרֵיהֶן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת טְמֵא מֵת וְלֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְכֵן בֵּית הַפְּרָס שֶׁנִּדּוֹשׁ טָהוֹר לָעוֹשֶׂה פֶּסַח:

הלכה ט׳

הָאוֹנֵן רָאוּי לֶאֱכל הַפֶּסַח לָעֶרֶב. מִפְּנֵי שֶׁאֲנִינוּת לַיְלָה מִדִּבְרֵיהֶם לֹא הֶעֱמִידוּ דִּבְרֵיהֶם בִּמְקוֹם כָּרֵת בְּדָבָר זֶה אֶלָּא שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְטוֹבֵל וְאַחַר כָּךְ אוֹכֵל כְּדֵי שֶׁיִּפְרשׁ מֵאֲנִינוּתוֹ וְלֹא יַסִּיחַ דַּעְתּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁמֵּת לוֹ הַמֵּת אַחַר חֲצוֹת שֶׁכְּבָר נִתְחַיֵּב בְּקָרְבַּן פֶּסַח. אֲבָל אִם מֵת לוֹ הַמֵּת קֹדֶם חֲצוֹת אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו אֶלָּא יִדָּחֶה לַשֵּׁנִי. וְאִם שָׁחֲטוּ עָלָיו וְזָרְקוּ הַדָּם טוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב. מֵת לוֹ מֵת בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר וּקְבָרוֹ בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר הֲרֵי הוּא בְּיוֹם קְבוּרָה אוֹנֵן מִדִּבְרֵיהֶם וְאֵינוֹ תּוֹפֵס לֵילוֹ מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְטוֹבֵל וְאוֹכֵל לָעֶרֶב אַף בִּשְׁאָר הַקֳדָשִׁים. וְיוֹם שְׁמוּעָה וְיוֹם לִקּוּט עֲצָמוֹת הֲרֵי הוּא כְּיוֹם קְבוּרָה. לְפִיכָךְ מִי שֶׁלִּקֵּט עַצְמוֹת מֵתוֹ בְּיוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר אוֹ שֶׁשָּׁמַע שֶׁמֵּת לוֹ מֵת שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְטוֹבֵל וְאוֹכֵל בְּקָדָשִׁים לָעֶרֶב:

הלכה י׳

מִי שֶׁחוֹפֵר בְּגַל לְבַקֵּשׁ עַל הַמֵּת אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו שֶׁמָּא יִמָּצֵא שָׁם הַמֵּת בַּגַּל וַהֲרֵי הוּא טָמֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. שָׁחֲטוּ עָלָיו וְלֹא נִמְצָא שָׁם מֵת הֲרֵי זֶה אוֹכֵל לָעֶרֶב. נִמְצָא שָׁם מֵת אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם. אִם נוֹדַע לוֹ בְּוַדַּאי שֶׁהָיָה טָמֵא בִּשְׁעַת זְרִיקַת הַדָּם כְּגוֹן שֶׁהָיָה גַּל עָגל הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי. וְאִם סָפֵק הַדָּבָר וְשֶׁמָּא לֹא הָיָה עוֹמֵד עַל הַטֻּמְאָה בְּעֵת זְרִיקָה וְלֹא נִטְמָא אֶלָּא אַחַר זְרִיקָה הֲרֵי זֶה פָּטוּר מִפֶּסַח שֵׁנִי:

הלכה י״א

מִי שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ וּמָצָא מֵת מֻשְׁכָּב לְרָחְבָּהּ שֶׁל דֶּרֶךְ. אִם הָיָה הַמֵּת טֻמְאַת הַתְּהוֹם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא טָמֵא לִתְרוּמָה הֲרֵי זֶה טָהוֹר לְפֶסַח וְשׁוֹחֵט וְאוֹכֵל פִּסְחוֹ וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁנָּגַע. הוֹאִיל וְהִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם טָהוֹר לְפֶסַח. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַמֵּת שָׁלֵם וְהוּא מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה פִּסְחוֹ עַד שֶׁיֵּדַע בְּוַדַּאי שֶׁנִּטְמָא בּוֹ. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע אֲבָל אִם הָיָה רוֹכֵב אוֹ טָעוּן מַשָּׂא הֲרֵי זֶה טָמֵא אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טֻמְאַת הַתְּהוֹם. לְפִי שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יִגַּע וְשֶׁלֹּא יָסִיט וְשֶׁלֹּא יַאֲהִיל. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ טֻמְאַת הַתְּהוֹם בְּהִלְכוֹת נְזִירוּת:

הלכה י״ב

מִי שֶׁעָשָׂה פֶּסַח בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא טָהוֹר וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם אֵינוֹ חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי. וְדָבָר זֶה הֲלָכָה מִפִּי הַקַּבָּלָה. אֲבָל אִם נוֹדַע לוֹ שֶׁהָיָה טָמֵא בְּטֻמְאָה יְדוּעָה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי:

הלכה י״ג

מִי שֶׁנִּטְמָא בְּמֵת וְהֻזָּה עָלָיו שְׁלִישִׁי וּשְׁבִיעִי וּבַשְּׁבִיעִי שֶׁלּוֹ נִטְמָא בְּקֶבֶר הַתְּהוֹם וְלֹא יָדַע וְעָשָׂה פֶּסַח בְּחֶזְקַת שֶׁהוּא טָהוֹר וְאַחַר כָּךְ נוֹדַע לוֹ שֶׁהוּא טָמֵא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם אֵינוֹ חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי. שֶׁכֵּיוָן שֶׁטָּבַל בַּשְּׁבִיעִי פָּסְקָה טֻמְאָה הָרִאשׁוֹנָה. אֲבָל אִם נִטְמָא בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם בַּשִּׁשִּׁי לְטֻמְאָתוֹ וְלֹא יָדַע עַד שֶׁעָשָׂה הַפֶּסַח. הֲרֵי זֶה חַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי שֶׁחֶזְקַת הַטָּמֵא טָמֵא עַד שֶׁיִּהְיֶה טָהוֹר וַדַּאי שֶׁרַגְלַיִם לַדָּבָר:

קרית ספר · הלכות קרבן פסח פרק ו׳

א׳

אי זהו טמא שנדחה לפסח שני כל מי שאינו יכול לאכול את הפסח בליל ט"ו בניסן מפני טומאתו פרק מי שהיה טמא תנו רבנן אלו שעושין את השני הזבים והזבות המצורעים והמצורעות ובועלי נדות והיולדות השוגגין והאנוסין והמזידין וטמא לנפש ושהיה בדרך רחוקה ואם כן דאף אלו עושין את השני למה נאמר טמא דאי בעי למיעבד בראשון לא שבקינן ליה אם כן למה נאמר בדרך רחוקה לפוטרו מן הכרת ותניא יכול לא יהו עושין את השני אלא טמא נפש ושהיה בדרך רחוקה זבין ומצורעים וכו' מנין תלמוד לומר איש איש כי יהיה טמא משמע כל טומאה מדלא כתיב לנפש ברישא אבל הנוגע בנבלה ושרץ וכיוצא בהם ביום י"ד הרי זה טובל ושוחטין עליו אחר שיטבול ולערב יאכל דמדכתיב טמא נפש ולא כתיב בעל קרי או טמא שרץ שמעי' מינה דלא פטריה אלא בטומאה אריכתא דלא חזי לאורתא וכל הני טומאות דמרבינן נמי הוי טומאה אריכתא כעולא דסבירא ליה דשוחטין על טמא שרץ ולא כרב יהודה דפליג עליה. וטמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח אף על פי שטבל והוזה עליו אין שוחטין עליו דכתיב איש איש כי יהיה טמא לנפש מי לא עסקינן שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח ואפילו הכי אמר רחמנא לידחי ואף על גב דעולא אליבא דרבי יהודה דקאמר הכי מדקאמר מי לא עסקינן משמע דאיהו נמי סבירא ליה הכי ואע"ג דלערב הוה מצי אכיל רחמנא דחייה כיון דהוי טמא מת וגזרת הכתוב הוא דאין שוחטין עליהם דמדכתיב ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא הא למחר מצו עבדי והיינו שחל שביעי שלו בערב הפסח במה דברים אמורים בשנטמא בטומאת מת שהנזיר מגלח עליהם אבל בשאר טומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהם שוחטין עליו אחר טבילה והזאה ולערב אוכל את פסחו וכתב הראב"ד ז"ל לא מצאתי לזה שורש אבל סברת עצמו הוא כיון שאלו אכל קדש בטומאה זו אין חייבין עליה כרת ולא קרבן אם הזה וטבל דין הוא שלא ידחה מפסחו ע"כ.

ג׳

זב שראה שתי ראיות פרק האשה משנה זב שראה שתי ראיות שוחטין עליו בשביעי דכיון דאין טעון קרבן אף על פי שלא הערב שמשו הא חזי למיכל לאורתא ראה שלשה שוחטין עליו בשמיני שלו דאף על גב דלא חזי למיכל עד דמייתי כפרה שוחטין עליו אם חל שמיני שלו בערב הפסח ואפילו לא הביא כפרתו אלא לאחר מכן דמחוסר כפורים דחי עשה דהשלמה כדאמרינן בתמיד נשחט אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ומחוסר כפורים בערב הפסח כגון זב ששכח ולא הביא כפרתו קודם לתמיד ואם לא יביאנה לא יאכל בפסח דמחוסר כפורים אסור בקדשים וענוש כרת ואף על פי שטבל אתמול בשביעי שלו צריך לטבול מדרבנן אחר שהביא כפרתו דתנן בחומר בקדש האונן ומחוסר כפורים צריכין טבילה לקדש ואוכל את פסחו לערב דיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה שאין בו כרת ואף על גב דבעידנא דמיעקר עשה דהשלמה בהקרבת קרבנו לא מיקיים עשה דאכילת פסח דאינה אלא בלילה אפילו הכי ישחטו פסח עליו קודם שידחו עשה דהשלמה דשוחטין וזורקין על טבול יום ומחוסר כפורים לכולי עלמא אפילו לא יאכל לבסוף הואיל ובידו תלוי ופוטר מפסח שני אפילו לא אכל הילכך כשמקריב כפרתו מיקיים עשה דפסח דאז הוי ראוי לאכול שאם לא היה יכול להקריבה לא יהיה ראוי לאכול לערב והפסח פסול אי נמי עשה דחמיר דחי עשה הקל אפילו לא מיקיים עשה חמיר בעידנא דקא עבר עשה הקל כדמוכח גבי רבי אליעזר ששחרר עבדו וגבי שילוח הקן כדמייתי בתוספות פרק תמיד נשחט ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם הרי זה פטור מלעשות פסח שני דבשעת זריקה הוה חזי כדתניא פרק כיצד צולין רבי יוסי אומר זב בעל שתי ראיות ששחטו וזרקו עליו בשביעי שלו ואחר כך ראה וכן שומרת יום כנגד יום וכו' פטורין מלעשות פסח שני דמדאוריתא לא מיטמו אלא מכאן ולהבא לא הזב בשביעי ולא שומרת יום בשני דמקצת יום עולה להם לספירתן הילכך לגבי פסח טהורים מעליא הוו בשעת זריקה וכן שומרת יום כנגד יום טובלת ביום וכו' שם בההיא משנה גופא שומרת יום כנגד יום שוחטין עליה בשני שלה דכיון שספרה מקצת היום מותרת לטבול ואף על פי שמחוסרת הערב שמש שוחטין עליה וכן ראתה שתי ימים שוחטין עליה בשלישי כדתנן התם ואם ראתה דם אחר שנזרק דם הפסח פטורה מלעשות פסח שני דבשעת זריקה הוה חזיא כדאמרינן גבי זב ואין שוחטין על הנדה בשביעי שלה שם תני תנא קמיה דרב אדא בר אהבה והזבה שוחטין עליה בשביעי א"ל זבה בשביעי מי חזיא וכו' רבינא אמר נדה תנא קמיה והנדה שוחטין עליה בשביעי א"ל נדה בשביעי מי חזיא אפילו למ"ד שוחטין וזורקין על טמא שרץ דחזי לאורתא נדה דאוריתא לשביעי הוא דטבלה עד שמיני דעבדא הערב שמש לא חזיא אלא אימא בשמיני פשיטא וכו' הקמ"ל בשמיני אין בשביעי לא כדתניא כל חייבי טבילות וכו'.

ד׳

מחוסרי כפורים שחל יום הבאת קרבנותיהם בי"ד שוחטין עליהם ומקריבים קרבנותיהם בין קודם שחיטת הפסח בין אחר שחיטתו דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה כדאמרינן ואפילו אחר שחיטת הפסח דכיון דמסר קרבנותיו לב"ד דלא חיישינן לפשיעה כדרב שמעי' דאמר חזקה אין ב"ד של כהנים עומדים משם עד שיכלו מעות שבשופרות.

ה׳

מצורע שחל שמיני שלו בי"ד וראה קרי בו ביום טובל ונכנס לעזרת נשים ריש פרק כל הפסולים ופרק האשה בריתא מצורע שחל שמיני שלו להיות בערב הפסח וכו' אמרו חכמים אף על פי שאין טבול יום אחר נכנס זה נכנס מוטב יבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה שאין בו כרת ור' יוחנן אמר דבר תורה אפילו עשה אין בו דכתיב ויעמוד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה' נכח החצר החדשה מאי החצר החדשה א"ר שחדשו בה דברים הרבה דחצר החדשה היינו הר הבית וחדשו בהלכותיה דטבול יום אלא יכנס למחנה לויה וקרי לה חדשה מפני חידוש שחדשו והוסיפו על קדושתו בו ביום והכי גמיר רבי יוחנן מרביה ופרושי קא מפרש דברי חכמים ובתוספות כתבו דחצר היינו עזרת נשים כדמוכח ביחזקאל וא"כ משמע דמן התורה מותר טבול יום ליכנס לעזרת נשים ולכך טובל ומביא קרבנותיו כדאמר'.

ו׳

טמא מת שחל שביעי שלו בשבת אין מזין עליו ואע"ג דהזיה אינה אלא משום שבות העמידו דבריהם במקומם אע"פ שהדבר גורם לעתיד לעמוד במקום כרת וידחה לפסח שני מפני שהיום שהוא אסור בהזאה משום שבות אינו זמן הקרבן שחייבין עליו כרת וסברא היא נמי דיעמידו דבריהם דהא אפילו ידחו אכתי לא נעשית מצות פסח ושמא יחזור ויטמא ונמצא שלא הועיל לו מה שעבר על דברי חכמים ולכך מוטב שידחה לפסח שני.

ז׳

ישראל ערל שמל בערב הפסח שוחטין עליו אחר שמל שם פ' האשה אמר רבה מחלוקת וכו' אבל ערל ישראל ד"ה טובל ואוכל את פסחו לערב ותניא נמי הכי לא נחלקו ב"ש וב"ה על ערל ישראל שטובל ואוכל את פסחו לערב דליכא למגזר ביה משום שנה הבאה דהא אף בערלתו מקבל טומאה כשאר כל אדם ואם יש לו עכשיו טומאה הוא נזהר בה אבל גר שנתגייר ביום י"ד ומל וטבל אין שוחטין עליו מדרבנן שם במשנה פלוגתא דב"ש וב"ה דסברי ב"ה דהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר ובגמרא מחלוקת בערל גוי דב"ה סברי גזרה שמא יטמא לשנה הבאה ויאמר אשתקד מי לא טבלתי ואכלתי וכו' ותניא נמי הכי בד"א וכו' והעמידו דבריהם במקום כרת כיון שבידו שלא לטבול עד שיבריא ולא יבא לידי חיוב כלל.

ח׳

נכנס לבית הפרס מנפח ואוכל את פסחו וכן בית הפרס שנידוש טהור לעושה פסח דטומאתן לא הוי אלא מדרבנן כדאמר' ס"פ האשה.

ט׳

אונן ראוי לאכול פסחו לערב שם במשנה אונן טובל ואוכל פסחו לערב ואע"פ שעדין לא נקבר דאין אנינות מן התורה אלא ביום דכתיב הן היום הקריבו ואני אונן ואכלתי חטאת היום יום אסור לילה מותר וכתיב ואחריתה כיום מר וטבילה זו לא הויא אלא מדרבנן דהא לא נטמא אלא שהוא אונן על מתו שלא נקבר עדין ובפ' טבול יום מייתי להא מתני' ורמי לה אמתני' דתנן התם אונן אינו חולק לאכול לערב ואי מזמנו ליה אכיל ומשני רב אסי כאן שמת לו מת בי"ד וקברו בי"ד כאן שמת לו מת בשלש עשרה וקברו בארבע עשרה הילכך בפסח אוכל דאנינות לילה מדרבנן דלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל לא בקדשים דגבי קדשים העמידו דבריהם במקום עשה דאכילת קדשים ומתני' דקתני אינו חולק לאכול הא אי מזמני ליה אכיל היינו שמת בשלש עשרה וקברו בארבע עשרה דיום קבורה גופיה דרבנן ולא תפיס לילו אפי' מדרבנן ומאן תנא אנינות לילה מדרבנן ר"ש היא כדתניא ואקשי' מדר"ש לר"ש ומשני רב מארי ואקשו ליה ואמר אביי ל"ק דר"ש אר"ש כאן שמת קודם חצות כאן שמת לאחר חצות דהא דקתני בבריתא פסח אינו בא באנינות בשמת קודם חצות דרחמנא דחייה מהאי קרא דמייתי בבריתא וזבחת שלמים ואכלת כשהוא שלם הוא מביא ולא כשהוא אונן ודקתני בפסחים טובל ואוכל פסחו לערב אלמא מייתי ליה אונן כשמת אחר חצות דקדמה חובת שחיטת פסח לאנינות ותו לא דחיא ליה אנינות מלשלם קרבנות ומיהו על כרחיך ש"מ אנינות לילה מדרבנן דאי מדאוריתא הא לא הוה אכיל נהי דקדמה חובת שחיטה לאנינות אבל חובת אכילה לא קדמה ליה ומנא תימרא דשני לן בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה מטמאין אותו על כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' ורמינהי ולאחותו מה ת"ל בנזיר כיון דכתיב לאביו ולאמו כ"ש לאחותו הרי שהלך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא ת"ל לא יטמא אלמא אתיא חובת דפסח ואסרה ליה ליטמא אלא לאו ש"מ כאן קודם חצות כאן לאחר חצות קמיתא במת קודם חצות דאפקעתיה אנינות מפסח ובתריתא באחר חצות דאתיא חובת פסח ודחיא למצות טומאה יום שמועה ויום ליקוט עצמות הוי כיום קבורה ואוכל בקדשים לערב שם פרק טבול יום בריתא וקאמר עלה הא גופא קשיא ותירצו לה.

י׳

מי שחופר בגל לבקש מת אין שוחטין עליו שמא ימצא שם מת והרי הוא טמא בעת שחיטה פרק האשה משנה האונן והמפקח את הגל שוחטין עליהם בחבורת אחרים דמפקח עודנו בחזקת טהרה ועל כולם אין שוחטין עליהם בפני עצמם שמא יביאו את הפסח לידי פיסול שמא יטמא אונן למתו ומפקח גל ימצאנו מת לפיכך הואיל ובשעת שחיטה ראוים היו ונזרק הדם עליהם אם אירע פיסול בהם כדפי' פטורים מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח את הגל ונמצא המת תחתיו שחייב לעשות פסח שני שהוא טמא מתחלתו בשעת שחיטה שהרי האהיל על הטומאה משעה שהתחיל לפקח ובגמרא מוקי לה רבי יוחנן בגל עגול דמתחלתו האהיל עליו אבל גל ארוך פטור מלעשות פסח שני דאימא טהור הוה בשעת שחיטה ולא האהיל כנגד הטומאה וכיון דספק הוא אם יצא ידי חובת פסח בראשון או לא פטור משום דלא אפשר כדאמר' גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצאת יבלת באחד מהם דפטורים מלעשות פסח שני אף על גב דאיכא חד דלא נפק משום דלא אפשר היכי ליעביד ליתי כל חד וחד פסח קא מייתי חולין לעזרה ליתו כולהו חד פסח וכו' כדאמר' ספ"ג ותמיהא לי בדבר הרב ז"ל שכתב מי שחופר בגל אין שוחטין עליו וכן כתב בפי' המשנה דאפילו עם בני חבורה אין שוחטין עליו ובמתני' תנן בהדיא האונן והמפקח את הגל וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין וכו' שוחטין עליהם וכן כתב למעלה ס"פ חמישי שמי שהבטיחוהו לצאת מבית האסורים שוחטין עליו כדתנן במתני' ואי אפשר לפרש מה שכתב אין שוחטין עליו אין שוחטין עליו בפני עצמו דכל שוחטין עליו או אין שוחטין עליו הוי בחבורה ולעיל כתב גבי נשים דפסח שני יש להם רשות דאין שוחטין עליהם בפני עצמם משמע דכל שוחטין עליו סתמא לא הוי אלא בחבורה וא"כ הדרן קושיין לדוכתיה ואיפשר לומר שהרב ז"ל יפרש רישא דמתני' דמפקח את הגל שוחטין עליו היינו בגל ארוך דשמא לא ימצא שם מת ואפילו ימצא שמא בשעת שחיטה וזריקה לא נטמא ולכך שוחטין עליו לכתחלה בבני חבורה אבל בגל עגול אין שוחטין עליו לכתחלה אפילו בבני חבורה דאם ימצא מת הרי הוא טמא מתחלתו ולכך חייב בפסח שני כדתנן במתניתין חוץ מן המפקח בגל עגול כדמוקמינן בגמרא שהוא טמא מתחלתו.

י״א

מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבו של דרך וכו' פרק כיצד צולין ופרק בתרא דנזיר המוצא מת מושכב לרחבו של דרך לתרומה טמא דלא הותרה בו טומאת התהום לנזיר ועושה פסח טהור ואף ע"ג דטומאת ודאי דאי אפשר שלא נגע או הסיט או האהיל הא מוקמינן לה במהלך ברגליו כדלקמן וכיון דההוא שעתא דעבר עליה טומאת התהום הואי שלא היה שום אדם יודעו ואף לזה לא נודע עד שנשחטו קרבנותיו הל"מ היא שזורקין עליו את הדמים כדמר בר רב אשי דאמר דאפילו נודע לו לפני זריקה מרצה ושקיל וטרי תלמודא בהא מתני' וקאמר בד"א שאין לו מקום לעבור אבל יש לו מקום לעבור אף לתרומה טהור דספק טומאה ברשות הרבים טהור בד"א דכי ממלא את כל הדרך טמא שמצאו שלם אבל משובר ומפורק טהור ובקבר אפילו משובר ומפורק טמא שהקבר מצרפו שכל הקבר מטמא באהל ואפילו ריקם שבו דכתיב או בקבר לרבות קבר סתום וכגון שנפל לקבר ומת דאי קברוהו שם לא הויא טומאת התהום ובד"א במהלך ברגליו אבל טעון או רכוב טמא אף לפסח ונזיר לפי שמהלך ברגליו איפשר שלא נגע ולא יאהיל דטעון משוי על כרחו הולך ונד לכאן ולכאן ומאהיל על צדדיו ולא גמירי הלכתא בטומאת התהום אלא כשהיא מכוסה מן הכל כטמון בתבן או עפר וכו' כדפי' פ"ו דנזיר אבל מים ואפלה ונקיקי סלעים אין זו טומאה מכוסה ונעלמת שהמציץ יכול לראותה. מי שעשה פסח בחזקת שהוא טהור ונודע שהיה טמא בטומאת התהום כדאמר' אינו חייב בפסח ב' דהכי גמירי לה הלכתא אבל בטומאה ידועה חייב בפסח שני דתנן פרק בתרא דנזיר נזיר שגלח ונודע לו שהוא טמא אם טומאה ידועה סותר את הכל וכיון דבטומאת התהום שוים נזיר ועושה פסח כדתניא בבריתא הכי נמי בטומאה ידועה שוים שסותר גם כן בעושה פסח וחייב בשני כדאמ' מי שנטמא במת והוזה בג' וז' ובשביעי נטמא טומאת התהום וכו' שם פרק בתרא דנזיר מימרא דרב המנונא נזיר ועושה פסח שנטמאו במת והוזה עליהם בג' ובז' והלכו בטומאת התהום בשביעי שלהם ולא נודע לעושה פסח עד שעשה פסחו ולנזיר עד שמנה לנזירותו ועד שגלח לנזירות טהרה טהורים מ"ט לא אלימא טומאת התהום למסתר הואיל וכבר עבר ואמר רבא מודינא לך בעושה פסח דלא מחוסר ולא כלום דשמשא ממילא ערבה אבל נטמא בששי לטומאתו ולא ידע עד שעשה הפסח חייב בפסח שני שחזקת טמא טמא עד שיהיה טהור ודאי שרגלים לדבר כדתנן התם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות קרבן פסח פרק ו׳

ב׳

במד"א בשנטמא כו' שהנזיר מגלח עליהן אבל כו' שאין הנזיר מגלח עליהן כו'. נ"ב גמרא מפורשת פרק כה"ג (דף נ"ג) אבל לא לנזיר ועושה פסח כו' ובהשגות ד"ה לא מצאתי לזה שורש. פירוש דקאי על מה דאמר רבינו לאחר שיזה ויטבול וע"ז לא מצא שורש, ובסוף דבריו צ"ל אין חייבין עליו כרת ולא קרבן אם לא הזה ולא טבל דין הוא שלא ידחה מפסחו כצ"ל, ומוכרח הוא לפי שיטתו לעיל דטבול יום שוחטין עליו אפילו כשהנזיר מגלח עליו א"כ בשאין הנזיר מגלח ע"כ שוחטין וזורקין קודם שטבל וז"ב ודוק:

ג׳

ואם ראה זוב אחר שנזרק הדם פטור מלעשות פסח שני. תמיה כיון דמטמאין למפרע איך פוסק דציץ מרצה על טומאת התהום דזיבה אם כי הוא מפרש הך דלא אמרו אלא למת למעוטי הרוג וכיו"ב פירשו בנזיר (דף ס"ה) גבי תפוסת קבורות מכל מקום כיון דנאמר ונשנה בבלי וירושלמי דאין ציץ מרצה על טוה"ת דזבין אמאי פסק דלא כוותיה. ויתכן לומר דלדידן דקיי"ל דשוחטין וזורקין על טמא שרץ מן התורה וכן זב משלח קרבנות דעלמא רק בפסח משום דאינו ראוי לאכילה בערב וכיון דכאן בשביעי שלו הרי היה ראוי לאכול לערב רק משום שראה זוב וסתר למפרע, אטו תוכל להכחיש שזה רק ענין מקרה שהיה באפשרי שלא יראה ולא יסתור א"כ מיחשב גברא דחזי לאכילה בשעת זריקת דם פסחו, רק למ"ד אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ מן התורה למאן דיליף מהאנשים שנשאלו למשה א"כ כי טבל מאי אהני כיון שסתר וטמא למפרע לכן חייב בפסח שני, בכ"ז דחוק דסוגיא בפסחים אזלא למ"ד דשוחטין וזורקין על טמא שרץ ובכ"ז אמר דטומאת התהום דזיבה לא הותרה. ונראה בטעם רבינו דהסוגיא אזלא בלא טבלו הזב והזבה לכן כיון דמטמאין למפרע הוי כאילו זרק עליהם בששי שלהן דאיגלי מלתא למפרע דהם בתוך ימי טומאתם, אבל בטבלו כיון דאף אם ראו אח"ז אינם מטמאין למפרע כ"ח בהיסט כדאמר בפ"ק דמגילה ולקמן סוף פ"ה מטומו"מ לכן פעלה הטבילה שכל כ"ח שהסיטו מרצה טומאת התהום עליהן, וזה יתכן ודוק:

ט׳

האונן כו' אבל אם מת לו מת קודם חצות כו'. הוא כשנוייא דאביי והא דאין שוחטין עליו הוא מצד דכשהוא שלם מביא ולא כשהוא אונן ואביי מוכיח זה מרומיא דברייתות אהדדי דתנא גבי יוסף הכהן וטמאוהו ע"פ וכאן תנא לא יטמא לאחותו וצ"ל כאן קודם חצות מטמא לקרובים ולאחר חצות אינו מטמא לקרובים, ורבינו לא הזכיר זה בהלכות אבל פ"ב דפשוט הוא כיון דאם מת לו קודם חצות אינו אוכל פסח לערב ואין שוחטין וזורקין עליו פשיטא דמטמאין אותו, וכתב אם שחטו וזרקו עליו כו' הוא כשנויא דרבא וגריס אידי ואידי קודם חצות ול"ק כאן ששחטו וזרקו עליו כמו"ש בהגהת הגר"א ופירש דאע"ג דאמרה רחמנא כשהוא שלם ולא חסר ודחיא מהבאת קרבן מכל מקום בדיעבד לא מיפסל הקרבן והא דפריך ליה הגמרא מאי דהוי הוי ואמאי התירו חכמים לאכול כיון ששחטו וזרקו עליו ואמאי יאכל פסחו לערב הא אנינות לילה מד"ס בשלמא היכי שמת אחר חצות שנדחה אנינות דהקרבה דהתורה קפדה ע"ז משום דחובת פסח חלה מעיקרא תו גם חכמים לא העמידו דבריהם אבל במת קודם חצות בעברו ושחטו וזרקו קשיא, מאי תאמר דאם לא יהיה רשאי לאכול תו יהא הפסח פסול משום דגברא דחזי לאכילה בעינן זה אינו דכיון דמה"ת ראוי לאכול בערב רק מד"ס אסור לאכול הוי גברא דחזי לאכילה כמו שמוכח מצבור שנטמאו לפני זריקה יעוין הלכות עדות פי"א מש"כ בזה, ומשני כדרבה בר"ה דאף לאחר הקרבה ג"כ התירו יעו"ש. ובאמת גירסת רבינו מוכרחת, דלגירסת רש"י אית ליה לרבא דלעולם אין שוחטין וזורקין על האונן אפילו מת לאחר חצות והלא משנה ערוכה בפסחים האונן והמפקח את הגל שוחטין וזורקין עליהם כו' וכולא סוגיא (דדף צ"ח) בפסחים כולהו אמוראי אביי ורבא גופיה ורב אשי ורבינא פסיקא להו היכי דמית אחר חצות דאם בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח, חזינן דגירסת רבינו עיקר, אולם מזה גופא דמוקמינן הך דלא יטמא לאחותו לאחר חצות ואם נאמר כגירסת רש"י לרבא דגם לאחר חצות אין שו"ז עליו א"כ אמאי לא יטמא כיון דבלא"ה נדחה מפסח מחמת אנינות ואמאי לא יטמא, וצריך לפרש כגון שמת בי"ג ולא נקבר עד יום י"ד וצריך להטמאות דזה מצד אנינות ליתא דבר תורה (דאין אנינות אלא יום המיתה לבד מה"ת) רק שיתטמא ולא יעשה פסח לכן לא יטמא ורבנן לא גזרו בפסח ודוק אבל העיקר כגירסת רבינו: ודע דפלא גדול בעיני על אשר לא הביא רבינו דינא דקבורת מת מצוה דוחה פסח ומילה דמייתי בכמה דוכתי בש"ס ורבינו לא זכר זה בכל ספריו בחיבורו ובפירוש המשנה בשום מקום ובספר המצות. ולכן נראה דאולי הוי מספקא לרבינו לגירסתו האמיתית בהך דרבא דאם מת קודם חצות ושחטו וזרקו עליו דאוכל פסחו לערב משום דאנינות לילה מדברי סופרים, רואים אנו דהך דדרשינן שלמים כשהוא שלם מביא ולא כשהוא אונן דאין הך דרשה מחוור וכדאמר בירושלמי פסחים דגר שנתגייר דב"ה אמרו דאם עבר וזרק הורצה חזינן דדרשה דאתם ושביכם אינו מחוור וא"כ מה"ת מותר לשחוט ולזרוק עליו, רק באכילת קדשים מחוור בקראי דואכלתי חטאת היום ולכך כיון דאנינות לילה מד"ס תו שוחטין וזורקין עליו מה"ת דחזי לאכול לערב בפסח א"כ הך ברייתא דכהן ונזיר לאחותו אינו מטמא הוא במת קודם חצות כיון דבדאורייתא בר עשיית פסח הוי תו כי יטמא ידחה מפסח לכן לא יטמא, אבל השתא דגזרו חכמים שלא יעשה פסח לכן כיון דבין כך וב"כ נדחה משום אנינות לכן שפיר טמאו ליוסף הכהן, וכיון שכן הא דמידרש דמטמא למת מצוה הוא קודם חצות דלא מטא זמן חיובא וכדאמרו בסוכה (דף כ"ה) ויעוין תוס' שם ד"ה משום דלא מטא מה שהאריכו בזה, ודחקו לרבינו מה דאמר קבורת מת מצוה דוחה עבודה ולא פסח דהגם דלא מטא זמן חיוב זה דוקא על היחיד בפרט אבל על הצבור החיוב קודם הפסח להכין וליטהר לעשות הפסח והוי בגדר עבודה דתמיד שמוטל על הצבור בכלל לא על היחיד ודוק בכ"ז:

י״ב

מי שעשה פסח כו' ואח"כ נודע לו שהיה טמא בטומאת התהום אינו חייב בפסח שני כו'. שיטת רבינו דדוקא כי נודע אחר שעשה שנטמא קודם שחיטת הפסח הציץ מרצה רק במצא מת מושכב לרחבו של דרך והמת הוא טומאת התהום בשעת הטומאה אף דחזקתו שנגע כיון שהלך בלא התבוננות בכ"ז מציאות רחוק שלא נטמא לכן אף אם כי לתרומה טמא לפסח ונזיר טהור לעשות פסחו לשחוט ולזרוק אחר שנודע לו וז"ב וכן כתב המאירי בשיטתו. ונראה עוד לדעתי בשיטתו דאם נודע אחר זריקה שנטמא מקודם בודאי טומאת התהום אינו אוכל הפסח דההלכה דהידיעה הוי כמו הטומאה כאלו נטמא בעת שנודע והוי כנטמא אחר הזריקה, ולפ"ז מובן ממילא דליכא למימר בנודע קודם זריקה בטומאת תהום דמרצה דהא אינו אוכל ואנן גברא דחזי לאכילה בעינן. ומר בר"א אזיל למאי דמוקי משנתינו כר' נתן דלא בעי גברא דחזי לאכילה [עוד הארכתי בחדושי דקאי מר בר"א על כהן הזורק דהוי טומאתו כמו טומאת הדם דהציץ מרצה אף ביחיד. והארכתי הרבה ואכ"מ]. וכן שנו מפורש בירושלמי וט"ס נפל בו וכך צ"ל, צבור שנטמא בספק קבר התהום מהו שירצה עליו הציץ ק"ו ומה אם יחיד שהורעת כחו בטומאה ידועה כו' צבור שיפתה כחו בטומאה ידועה כו' קל שאתה מקיל ביחיד שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמו שנטמא לאחר זריקה בשביל שלא ידחה עליו לפ"ש [פירוש דהידיעה חשובה כטומאה] את מחמיר עליו בצבור שאם נתוודע לו לאחר זריקה יעשה כמו שנטמא עליו לאחר זריקה בשביל שלא יאכל הבשר [דחשוב כמטמאין השתא לאחר זריקה] קל שאתה מקיל בנזיר טהור שאם נתוודע לו לאחר זריקה שלא יביא ק"ט את מחמיר בנזיר טמא שאם נתודע לו אחר זריקה יעשה כמי שנטמא וחזר ונטמא בשביל להביא קרבן על כל אחד [אם נטמא לאחר תגלחת טומאה] ובזה מדוקדק לשון רבינו שכתב אם נודע אחר שעשה פסחו [זה לשון תוספתא ג"כ] פטור מפסח שני אבל אינו לאכילה ודוק: ובזה יבואר הירושלמי פרק כיצד צולין ה"ה, חמש חבורות שנתערבו עורות פסחיהן ונמצא יבלת בעורה של אחת מהן כולן יצאו לבית השריפה ופטורין מלעשות פ"ש סברי מימר דר' נתן היא תיפתר דה"כ במיטמא בספק קבר התהום וכר' נתן זורק את הדם יעו"ש, ולדעתי הכוונה פשוט עפ"י מה שבארתי לעיל שיטת ירושלמי דבטומאת התהום אינו מרצה הציץ כדי לאכלן בטומאה, רק כ"ז שלא נודע הוא מרצה וכי נודע קודם זריקה אינו נאכל בשר הפסח ולכך אינו זורק בפסח דבעינן גברא דחזי לאכילה ולאחר זריקה הורצה כיון דאם לא נודע רק עד אחרי האכילה של פסחו היה מרצה הציץ עליו שוב כשלא נודע עד אחר הזריקה הלא באופן שלא נודע היה מרצה אף באכילה. והנה בבבלי איתמר אמר אביי לא שנו אלא שנתערבו אחר זריקה אבל נתערבו קודם זריקה חייבין בפסח שני כיון דהפסח אינו ראוי לאכילה מחמת הספק שמא כל פסח פסול עיי"ש. והנה להירושלמי לא ניחא לאוקמי הך ברייתא בנתערבו אחר זריקה ולכך מוקי לעולם בנתערבו קודם זריקה ונמצא היבלת אחר זריקה, ונראה אלו לא נודע רק אחר האכילה שאכלו פסחיהן הרי פטורים מפסח שני דהא הכשר נאכל ובאמת היה מותר באכילתו רק כיון שנודע אסורים באכילה דילמא יאכל כל חד הפסול וא"כ הא בשעת זריקה לא נמצא היבלת וא"כ באופן שלא נודע היה עומד לאכילה הכשר רק הידיעה גרמה עיכוב אכילתו והיה נודע אחר זריקה וא"כ נזרק לאכילה ודוק. וזהו ממש כטומאת התהום אם נטמא ונודע קודם זריקה אינו ראוי לאכילה כיון שנודע ואם לא נודע עד אחר האכילה הורצה וכשנודע אחר זריקה דהידיעה מעכבת האכילה הוה כנטמא אחר זריקה דבגוונא דא שלא נודע היה עומד לאכילה, וכצ"ל כמיטמא בספק טומאת התהום דהוא דומה ממש לכאן ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות קרבן פסח פרק ו׳

ב׳

טמא מת שחל שביעי שלו וכו'. עיין בדברי מרן ואיני רואה סתירה לסברת הראב"ד מכל מה שהקשה הרב ז"ל דמ"ש וכי בתר דעבדין מתמלכין אינו דאינהו סבור דאפילו בלא טבילה כיון דלאורתא חזו היו יכולין להקריב ובתר הכי לטבול ומש"ה שחטו עליהם וכשנודע הדבר לפני משה רבינו אמר להם שאין קדשים קרבין בטומאה אפילו דחזו לאורתא והם השיבו לו דמהיכן ידע זה כיון דלאורתא בשעת אכילה חזו לאכול קרבנם ישחטו השתא נמי ע"י שלוחם ועל זה הוזקק לשאול פי הדיבור. ומה שטען הרב דאמאי לא אמר להו שיטבלו וישחטו קרבן אחר. כבר כתב הראב"ד בלשונו שכבר עבר זמן שחיטת הפסח ומה יאמר עוד. ובזה נסתלקה נמי מאי דהביא הרב מלשון ספרי דאין משם ראיה נגד הראב"ד. והתוס' הוסיפו לבאר בפ' האשה דאה"נ דהם טבלו והקריבו קרבן אחר אלא דמשה אמר להם אם לא תטבלו והקריבו נזקקין אתם לפסח שני. ותשובת הדיבור היתה לכל ישראל. ומ"ש הרב שזו ראיה שאין עליה תשובה תמיה אני למה החריד עלינו את כל החרדה הזאת דכיון דמה ששחטו קודם טבילה אינו עולה להם הו"ל כאילו לא הקריבו מאחר שהוזקקו לפסח שני. סוף דבר סוגית הגמרא מוכחת כדברי הראב"ד וגם סברת התוס' נמי הכי הויא ודו"ק:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יצחק ירנן · הלכות קרבן פסח פרק ו׳

ב׳

עמ"ש בספרי תועפות ראם דף ל"ד.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות קרבן פסח פרק ו׳

שער המלך על הלכות קרבן פסח פרק ו׳ ארוך במיוחד (1 קטעים, 20,078 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת שער המלך על הלכות קרבן פסח פרק ו׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות קרבן פסח פרק ו׳

ט׳

שאלה ועוד קשיא לי שאמר זצ"ל בספר קרבנות בד"א שהאונן טובל ואוכל פסחו לערב שמת לו המת אחר חצות שכבר נתחייב בקרבן פסח אבל אם מת לו המת קודם חצות אין שוחטין עליו אלא ידחה לשני ואם שחטו וזרקו עליו הדם טובל ואוכל לערב. שמעינן מהא שאם מת לו המת קודם חצות ועבר עליו חצות ואע"פ שלא ניטמא אינו מתחייב בפסח מפני שהוא אונן נמצא מה שאמרו חכמים באונן לא העמידו דבריהם במקום כרת אינו אלא לאחר חצות אבל קודם חצות העמידו ונדחה לפסח שני ואע"פ שהלכה זו חמורה וצריכה לפנים ולפני ולפנים קשיא לי בה טובא חדא דמי שמת לו מת אחר חצות לאו אונן קרינן בה דהא מחייב קודם לכן ולא חל אנינות עלויה ואם כן מאי לא העמידו דבריהם ולא אשכחת לה אלא קודם חצות דחל עליה אנינות ואפילו הכי בלילה חייבו אותו באכילת פסח והיינו דתנן האונן והמפקח בגל וכו' שוחטין עליהן לכתחלה ועוד היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני והא תנו רבנן אלו שעושין את השני זבין והזבות ולא תנא אונן בהדיהו ועוד הא תנן מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שאלו פטורין מן הכרת ואלו חייבין בה כרת ואוקים רב ששת דמזיד (ואנן קתלי) [ואונן קתני] בהדייהו ועלה קיימי ואלו חייבין בה כרת מכלל דליכא פלוגתא באונן שלא עשה את הראשון חייב כרת ולמאן דשאני לה בין קודם חצות לאחר חצות ליכא לאוקמי אלא בקודם חצות דלאחר חצות לא חלה אנינות ולאו אונן הוא. ואי אמרת הא אשכחן תרתי סוגיא דמוכחי דמת קודם חצות אינו מביא לאחר חצות מביא חדא בפרק מי שהיה טמא הא דת"ר המפריש פסחו וכו' יביאנו לשם הפסח אין בנו וכו' יביאנו לשום שלמים ואמרינן בדמת האב אימת אי לימא דמת קודם חצות בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח הא קא חלה אנינות עלוהי ותירץ רבה לשם פסח שני מכלל דאם חלה אנינות עליה לא מייתי והשנית בפרק טבול יום בזבחים הא דמקשינן בר' שמעון אדר' שמעון דקתני ר' שמעון אומר אנינות לילה אינה מדברי תורה אלא מדברי סופרים מיהא דתני ר' שמעון אומר שלמים כשהוא שלם מביא ואינו מביא כשהוא אונן מנין לרבות את הפסח ותירץ אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות וכאן שמת לו מת אחר חצות קודם חצות דלא איחזי לפסח חלה עליה אנינות לאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה עליה אנינות דשמעת מינה דאם חלה עליה אנינות לא מייתי התשובה על זה האי דקאמרינן בפסחים בנו ממונה עמו יביאנו לשם פסח בתימה הא קא חלה עליה אנינות הכין הוא פירשא הא קא חלה אנינות עלוהי והיכי מייתי פסח לבדו דהא תנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן ואמאי תני יביאנו דמשמע הוא לבדו ותירץ רבה שלא נתכוין התנא אלא לתקן את כבש הפסח וללמד שראוי הוא שיביא פסח שני ואע"פ שמתו מקצת בעליו אם נטמא הבן מביאנו בפסח שני מפני שהוא מצוה להטמא לאביו ולעולם אם לא נטמא ממנו עצמו עם אחרים ושוחטין עליו עמהן לא בא לתרץ התנא שאמר יביאנו. והך דזבחים דאמר אביי לא קשיא כאן שמת לו מת קודם חצות דחלה עליה אנינות לכך שנינו לא יביא ומאי לא יביא בפני עצמו אבל עם אחרים מביא ואע"ג דחלה עליה אנינות שלא העמידו דבריהם במקום כרת אבל לאחר חצות דלא חלה עליה אנינות יביא ואפילו בפני עצמו נמצאת קודם חצות דחלה עליה אנינות ויש לו להטמא לא יביא בפני עצמו אבל מביא עם אחרים ועלה אמרינן אבל אונן טובל ואוכל את פסחו משום דקסבר אנינות לילה מדרבנן אבל לאחר חצות מאחר שנתחייב בפסח אפילו אנינות יום דמאי דאוריתא לא חלה ואין לו רשות להיטמא שוחטין עליו ואפילו בפני עצמו ולא חיישינן שמא יטמא כדקאמרינן הא דתניא להיטמא לא רצה מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' אהא דתניא ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו אמרת לא יטמא ופרקינן הא קודם חצות הא לאחר חצות יעיין מר בהא מלתא ואם יש ראיה לדברי הרב יאיר עינינו בה שאין בנו כח להשיג. תשובה לא ידעתי מאי קושיא דהא תנן טובל ואוכל את פסחו לערב ושקלינן וטרינן בהאי מתניתין טובא בפ' טבול יום ואסיק אביי אידי ואידי כי מת לו מת קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה מת לו מת אחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכך מיפרש בפרק מי שהיה טמא משקלא וטריא דגמרא במפריש את פסחו ומת דקודם חצות אידחי ליה לפסח שני נמצא הא דתנן אונן טובל ואוכל את פסחו לערב תרוצא בשמת לו מת אחר חצות דכבר איחייב ליה בפסח קודם האנינות ומפני זה לא חלה אנינות עליה ולא העמידו דבריהם במקום כרת והך שינויא דשנית להני שמעתתא בתשובתך ואמרת דלא אתא גמרא אלא לאשמעינן דקודם חצות אינו מביא קרבן פסח לבדו ולאחר חצות מביא אפילו לבדו לא ידעתי מנין לך תירוץ זה אי מגמ' לא ידענו ולא ראינו הודיענו באיזה מקום בא תירוץ זה ואי מסברא לא מנחינן תלמוד ערוך מוכיח דלאחר חצות מביא וקודם חצות נדחה והדרינן לשנויך דבכי האי שינויא אמרינן ואנן אשנויי ניקו וניסמך כל שכן שאינו שינוי מצוי בתלמוד אלא בסברא די לך. ודאמרת דלא אירי גמרא אלא בענין הכבש עצמו אם ידחה לשני או לא ידחה אם תדחוק ותאמר כך שמעתא דפסחים דהיא בענין המפריש את פסחו מה תאמר בשמעתא דזבחים דהיא בפירוש באונן עצמו ואמרינן קודם חצות דלא חזי לפסח חלה אנינות עליה ולאחר חצות דאיחזי לפסח לא חלה אנינות עליה וכמה יש לתמוה על זה השבוש שאמרת דאונן דחלה אנינות עליה אע"פ שאינן שוחטין עליו בפני עצמו שוחטין עליו עם אחרים דמאחר דחלה אנינות עליה ולא חזי לפסח מה לי בפני עצמו מה לי עם אחרים וכי יעלה על הדעת דאונן דתנן גבי מפקח בגל וחבריו אין אונן דלאחר חצות דהוא ראוי ומחוייב לקרבן ומן הדין היה לשחוט עליו אלא בפני עצמו אלא גזרה שמא מפני כאב לבו לא יאכל וישאר הבשר ויבא לידי שריפה והיינו דתנן ועל כולן אין שוחטין עליהן בפני עצמן שלא יביאו את הפסח לידי פסול ולדבריך אונן דקודם חצות כאב לבו הרבה ומפני זה אין שוחטין עליו בפני עצמו ושלאחר חצות לא חיישינן ביה שמא יביא את הפסח לידי פסול שכאב לבו מועט ואינו כראשון ומפני זה שוחטין עליו בפני עצמו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא מי שימות לו מת קודם חצות אבלו מרובה יותר ממי שימות לו מת אחר חצות ואין בנו צורך להאריך בביאור הפסד זה הפירוש. ושאמרת בכלל קושיתך היכי אשכחן תנא דפטר אונן ודחה אותו לפסח שני הא אשכחן ליה בענין המפריש פסחו ומת וכו' כדתריץ רבא ושאמרת הא תנו רבנן אלו עושין את השני הזבים והזבות ולא תנא אונן בהדיהו לא קשיא מידי דמידי דפסיק ליה לתנא כגון זבים וזבות תנא מידי דלא פסיק ליה כגון אונן דפעמים נדחה לשני ופעמים עושה בראשון בשמת לו מת אחר חצות לא תנא והא תנא בהדיהו טמא שהוא טמא מת ואונן שמת לו מת קודם חצות סתמיה דטמא הוא כדגרסינן בזבחים לסיועי לאביי ומנא תימרא דשאני לך בין קודם חצות לאחר חצות דתניא לה יטמא מצוה לא רצה ליטמא מטמאין אותו בעל כרחו ומעשה ביוסף הכהן וכו' ואי בעית אימא תנא ושייר ודקא מקשית מאוקמתא דרב ששת דמזיד ואונן דקתני בהדיהו לא קשיא מידי דאנן דומיא דמזיד קאמר מזיד שהוא חייב בקרבן פסח בראשון כך אונן שהוא חייב בראשון ולא הקריב ואינו אלא באונן דאיחזי לפסח כגון שמת לו מת אחר חצות כדאמר אביי ולא דחינן גמרא בכי הני קשיא דמיפרקי מכמה אנפי שאמרת בתחלת דברך דמי שמת לו מת קודם חצות לאו אונן קרינן ביה טעות הוא דאע"ג דלא חלה אנינות עליה לענין פסח חלה עליה לענין קדשים כדתנן בפירוש טובל ואוכל את פסחו לערב אבל לא בקדשים ולא עוד אלא שאפילו לענין פסח אקרי אונן דאמרינן אונן ומזיד קתני בהדיהו מלשון המשנה עצמה תדע דאונן קרינן ליה ואע"ג דלא חלה אנינות עליה והמשכילים יבינו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות קרבן פסח ו׳, מתוך הלכות קרבן פסח שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות קרבן פסח כל הרמב״ם