רמב״ם - הלכות קרבן פסח · פרק ה׳

ספר קרבנות · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות קרבן פסח · פרק ה׳

הלכה א׳

מִי שֶׁהָיָה טָמֵא בִּשְׁעַת שְׁחִיטַת הַפֶּסַח שֶׁאֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו. אוֹ שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. אוֹ נֶאֱנַס בְּאֹנֶס אַחֵר. אוֹ שֶׁשָּׁגַג וְלֹא הִקְרִיב בָּרִאשׁוֹן. הֲרֵי זֶה מֵבִיא פֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בֵּין הָעַרְבַּיִם. וּשְׁחִיטַת פֶּסַח זֶה מִצְוַת עֲשֵׂה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְדוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁאֵין הַשֵּׁנִי תַּשְׁלוּמִין לָרִאשׁוֹן אֶלָּא רֶגֶל בִּפְנֵי עַצְמוֹ לְפִיכָךְ חַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת:

הלכה ב׳

כֵּיצַד. מִי שֶׁשָּׁגַג אוֹ נֶאֱנַס וְלֹא הִקְרִיב בָּרִאשׁוֹן אִם הֵזִיד וְלֹא הִקְרִיב בַּשֵּׁנִי חַיָּב כָּרֵת. וְאִם שָׁגַג אוֹ נֶאֱנַס אַף בַּשֵּׁנִי פָּטוּר. הֵזִיד וְלֹא הִקְרִיב בָּרִאשׁוֹן הֲרֵי זֶה מַקְרִיב בַּשֵּׁנִי. וְאִם לֹא הִקְרִיב בַּשֵּׁנִי אַף עַל פִּי שֶׁשָּׁגַג הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת שֶׁהֲרֵי לֹא הִקְרִיב קָרְבַּן ה' בְּמוֹעֲדוֹ וְהָיָה מֵזִיד. אֲבָל מִי שֶׁהָיָה טָמֵא אוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְלֹא עָשָׂה אֶת הָרִאשׁוֹן. אַף עַל פִּי שֶׁהֵזִיד בַּשֵּׁנִי אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת. שֶׁכְּבָר נִפְטַר בְּפֶסַח רִאשׁוֹן מִן הַכָּרֵת:

הלכה ג׳

וּמִי שֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה וְשָׁחֲטוּ וְזָרְקוּ עָלָיו אֶת הַדָּם. אַף עַל פִּי שֶׁבָּא לָעֶרֶב לֹא הֻרְצָּה וְחַיָּב בְּפֶסַח שֵׁנִי:

הלכה ד׳

טָמֵא שֶׁיָּכוֹל לִטַּהֵר בְּפֶסַח רִאשׁוֹן. שֶׁלֹּא טָבַל אֶלָּא יָשַׁב בְּטֻמְאָתוֹ עַד שֶׁעָבַר זְמַן הַקָּרְבָּן. וְכֵן עָרֵל שֶׁלֹּא מָל עַד שֶׁעָבַר זְמַן הַקָּרְבָּן. הֲרֵי זֶה מֵזִיד בָּרִאשׁוֹן. לְפִיכָךְ אִם לֹא עָשָׂה אֶת הַשֵּׁנִי אֲפִלּוּ בִּשְׁגָגָה חַיָּב כָּרֵת:

הלכה ה׳

כְּשֵׁם שֶׁמִּילַת עַצְמוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח כָּךְ מִילַת בָּנָיו הַקְּטַנִּים וּמִילַת כָּל עֲבָדָיו בֵּין גְּדוֹלִים בֵּין קְטַנִּים מְעַכֶּבֶת אוֹתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מח) "הִמּוֹל לוֹ כָל זָכָר וְאָז יִקְרַב לַעֲשׂוֹתוֹ". וְאִם שָׁחַט קֹדֶם שֶׁיָּמוּל אוֹתָם הַפֶּסַח פָּסוּל. וְכֵן טְבִילַת אַמְהוֹתָיו לְשֵׁם עַבְדוּת מְעַכַּבְתּוֹ. וְדָבָר זֶה מִפִּי הַקַּבָּלָה. שֶׁהַטְּבִילָה לִשְׁפָחוֹת כְּמִילָה לַעֲבָדִים:

הלכה ו׳

הַקָּטָן אֵין מִילַת עֲבָדָיו וּטְבִילַת שִׁפְחוֹתָיו מְעַכַּבְתּוֹ מִלְּהִמָּנוֹת עַל הַפֶּסַח. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מד) "וְכָל עֶבֶד אִישׁ" לְהוֹצִיא אֶת הַקָּטָן:

הלכה ז׳

גֵּר שֶׁנִּתְגַּיֵּר בֵּין פֶּסַח רִאשׁוֹן לְפֶסַח שֵׁנִי. וְכֵן קָטָן שֶׁהִגְדִּיל בֵּין שְׁנֵי פְּסָחִים. חַיָּבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְאִם שָׁחֲטוּ עָלָיו בָּרִאשׁוֹן פָּטוּר:

הלכה ח׳

נָשִׁים שֶׁנִּדְּחוּ לַשֵּׁנִי. בֵּין מִפְּנֵי הָאֹנֶס וְהַשְּׁגָגָה. בֵּין מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה וְדֶרֶךְ רְחוֹקָה. הֲרֵי פֶּסַח שֵׁנִי לָהֶם רְשׁוּת. רָצוּ שׁוֹחֲטִין רָצוּ אֵין שׁוֹחֲטִין. לְפִיכָךְ אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי עַצְמָן בְּשַׁבָּת בְּפֶסַח שֵׁנִי. אֲבָל אִם הָיְתָה הָאִשָּׁה אַחַת מִבְּנֵי חֲבוּרָה מֻתָּר. וְאֵי זוֹ הִיא דֶּרֶךְ רְחוֹקָה. חֲמִשָּׁה עָשָׂר מִיל חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם:

הלכה ט׳

מִי שֶׁהָיָה בֵּינוֹ וּבֵין יְרוּשָׁלַיִם יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר עִם עֲלִיַּת הַשָּׁמֶשׁ חֲמִשָּׁה עָשָׂר מִיל אוֹ יֶתֶר הֲרֵי זֶה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה. הָיָה בֵּינוֹ וּבֵינָהּ פָּחוֹת מִזֶּה אֵינוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְהַגִּיעַ לִירוּשָׁלַיִם אַחַר חֲצוֹת כְּשֶׁיְּהַלֵּךְ בְּרַגְלָיו בְּנַחַת. הָלַךְ וְלֹא הִגִּיעַ מִפְּנֵי שֶׁעִכְּבוּהוּ הַבְּהֵמוֹת בְּדָחֳקָם. אוֹ שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם וְהָיָה חוֹלֶה בְּרַגְלָיו וְלֹא הִגִּיעַ לָעֲזָרָה עַד שֶׁעָבַר זְמַן הַקָּרְבָּן. הֲרֵי זֶה אָנוּס וְאֵינוֹ בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה. מִי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ חוּץ לְחוֹמַת יְרוּשָׁלַיִם וְהִבְטִיחוּהוּ לָצֵאת לָעֶרֶב. שׁוֹחֲטִין עָלָיו וּכְשֶׁיֵּצֵא לָעֶרֶב יֹאכַל. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּיַד יִשְׂרָאֵל. אֲבָל אִם הָיָה חָבוּשׁ בְּיַד עַכּוּ"ם אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו עַד שֶׁיֵּצֵא. וְאִם שָׁחֲטוּ עָלָיו וְיָצָא הֲרֵי זֶה אוֹכֵל. וְאִם לֹא יָצָא פָּטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי שֶׁהֲרֵי נִשְׁחַט עָלָיו. וְכֵן הָאוֹנֵן וְהַחוֹלֶה וְהַזָּקֵן שֶׁהֵם יְכוֹלִין לֶאֱכל שֶׁשָּׁחֲטוּ עֲלֵיהֶן וְאַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם נִטְמְאוּ בְּמֵת וַהֲרֵי אֵינָן יְכוֹלִין לֶאֱכל. הֲרֵי אֵלּוּ פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:

קרית ספר · הלכות קרבן פסח פרק ה׳

א׳

מצות קנב לשחוט פסח שני מי שהיה טמא או בדרך רחוקה או שנאנס בראשון מביא פסח בארבעה עשר לחדש השני בין הערבים ושחיטת פסח זה מצוה בפני עצמה היא כדכתיב איש כי יהיה טמא לנפש ועשה פסח לה' ודוחה את השבת דכתיב ככל חקת הפסח וכתיב נמי במועדו. מי ששגג או נאנס פרק מי שהיה טמא משנה שם מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון יעשה את השני שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני אם כן למה נאמר טמא או שהיה בדרך רחוקה שאלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת טמא ודרך רחוקה ושגג ונאנס פטורין מהכרת כך פירש רש"י והרב ז"ל פירש אלו פטורין מהכרת טמא ודרך רחוקה שנפטרו מפסח ראשון שנאמר בו כרת ונדחו לפסח שני שלא נאמר בו לשון כרת ובששגג או נאנס בראשון ולא עשה השני חייב כרת כי לשון התורה כל מי שלא היה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה פסח כלל חייב כרת והוא אמרו והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה וחדל וגו' ואם היה שוגג או אנוס אף בשני פטור דאנוס רחמנ' פטריה כדילפינן בדוכתיה.

ג׳

מי שהיה בדרך רחוקה ושחטו וזרקו עליו אף על פי שבא לערב לא הורצה כרב ששת דפליג ארב נחמן דמה טמא שספק בידו לעשות אי לאו דדחייה רחמנא דהא קמן קאי וקאסר ליה רחמנא לעשות אף דרך רחוקה שספק בידו לעשות שהיה לו שלוחים לשלח וקאמר רחמנא דאינו עושה ונדחה לשני.

ד׳

טמא שיכול לטהר בפסח ראשון ולא טבל אלא ישב בטומאתו וכן ערל שלא מל עד שעבר זמן הקרבן הרי זה מזיד בראשון לפיכך אם לא עשה השני אפילו בשוגג חייב כרת שלא עשה הראשון דמה דרך רחוקה שאין יכול לבא בשעת שחיטה אף טמא שאין יכול לעלות מטומאתו בשעת שחיטת שני ברית' פלוגתא תנאי אי חייב כרת על הראשון ועל השני דאם שגג על אחד מהם והזיד בחברו חייב כרת אי חייב כרת על הראשון ולא על השני כר' נתן או אף על הראשון אינו חייב כרת אלא אם כן לא עשה את השני ורבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא דכתיב וחדל לעשות הפסח ונכרתה דלא עבר בראשון אי נמי קרבן ה' לא הקריב במועדו דכי משמש בד' לשונות וזה בלשון אי דרשינן ליה ולא קאי אלעיל מיניה לפרושי טעמא למלתא קמייתא כמו לשון דהא אלא מלתא אחריתי היא כמו כי יקרא כי תכלה וממאי דהא ישא כרת הוא דגמרי חטאו דהכא מחטאו דמברך ה' דהיינו מגדף דכתיב ביה כרת ואם לא הזיד בראשון ושגג בשני חייב כדכתב הרב ז"ל לעיל ושגג בראשון והזיד בשני נמי חייב דאית ליה נמי כרת בשני כדאמר'.

ה׳

כשם שמילת עצמו מעכבתו מלעשות פסח כך מילת בניו הקטנים ועבדיו בין גדולים בין קטנים מעכבת אותו דכתיב ומלתה אותו אז יאכל בו מילת זכריו ועבדיו אם יש לו בן ראוי למול או עבד למול אסור האב או האדון לאכול בפסח אלא אם כן מל אותו דכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו וגבי עבד כתי' ומלתה אותו אז יאכל בו האיש בעליו דאי משום עבד הא כתיב כל ערל לא יאכל בו ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול [דאף על גב דמקצת ערלה לא פסלה בשחיטה כדילפינן לעיל (פ"ג) [פ"ב ה"ח] היינו מקצת ערלה דאחריני אבל ערלים דידיה מעכבי ליה מלאכול ואע"ג שלא שחט עליהם כדאמ' ופסלי נמי פסחו משעת שחיטה מדכתיב המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו (שמות יב, מח) ולא קאמר אז יאכל בו כדכתיב לעיל (שם מד) גבי עבד אלא אז יקרב לעשותו דהיינו שחיטה שהיא תחלת עשייה וגלי נמי אמילת עבד דלאו דוקא אכילה אלא כל שלא מל אותו קודם שחיטה נפסל הפסח אע"פ שמל אותו קודם אכילה] וכל טבילת אמהותיו לשם עבדות מעכבתו ודבר זה מפי הקבלה שהטבילה לשפחות כמילה לעבדים דטבילה לגיורת כמילה וטבילה לגרים דגמרינן טבילה לגרים מאבותינו בימי משה שטבלו דכתיב וקדשתם היום ומחר וכבסו שמלותם ומה במקום שאין טעון כבוס כגון בעל קרי בעלמא טעון טבילה דכתיב ורחץ בשרו במים ולא כתיב וכבס בגדיו מקום שטעון כיבוס קיבול תורה דכתיב וכבסו שמלותם אינו דין שטעון טבילה. הקטן אין מילות עבדיו וטבילת שפחותיו מעכבתו מלימנות על הפסח דכתיב וכל עבד איש מקנת כסף להוציא את הקטן.

ז׳

גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני פרק מי שהיה טמא ברייתא פלוגתא דהני תלת תנאי דלעיל ואזדי לטעמייהו דרבי סבר פסח שני רגל בפני עצמו הוא כדכתיב קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני כדאמרן לעיל ואם שחטו עליו בראשון פטור דכיון דשוחטין על הקטן ונמנה על הפסח כדכתיב שה לבית אבות הרי פטור מלעשות פסח שני.

ח׳

נשים שנדחו לפסח שני הרי פסח שני להן רשות פרק האשה פלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון דרבי יהודה סבר אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה ובשני עושים אותה טפלה לאחרים דכתיב במכסת נפשות מדלא כתיב אנשים אשה במשמע וכתיב בשני חטאו ישא האיש ההוא איש אין אשה לא וכי תימא אפי' טפלה נמי בשני לא להכי אהני ככל חקת הפסח לטפלה בעלמא ונראה דסבר הרב ז"ל דהאי דקתני בשני עושין אותה טפלה לא איצטריך אלא היכא דחל ארבעה עשר בשבת בפסח שני דאלו בחול אפילו לרבי יהודה שוחטין עליה בפני עצמה אפי' הוי להן פסח שני רשות וכדכתב הרב בפרק שני דעושין חבורה שכולה נשים ואפילו בפסח שני. אי זו היא דרך רחוקה פרק מי שהיה טמא אי זו היא דרך רחוקה מן המודיעים ולחוץ וכמדתה לכל רוח דברי רבי עקיבא ר' אליעזר אומר וכו' ובגמרא אמר עולא מן מודיעים לירושלם חמשה עשר מילין הויא מדקרי ליה תנא דידן דרך רחוקה לגבי פסח ואזיל לטעמיה דאמר אי זו היא דרך רחוקה כל שאין יכול ליכנס בשעת שחיטה דהיינו מחצות היום ואילך דבין הערבים כתיב ביה כתמיד ותמיד אף על פי שנשחט בשש ומחצה זמנו מן התורה מתחלת שבעה ואילך שמתחלת חמה להתעקם כלפי מערב קצת וטעמא דתלינן בשעת שחיטה ולא בשעת אכילה משום דדרך גבי עשייה כתיב ובדרך לא היה וחדל מעשות הפסח היה בינו ובין ירושלם פחות מזה אינו בדרך רחוקה מפני שהוא יכול להגיע לירושלם אחר חצות כלומר אחר שעבר חצי היום שהוא תחלת שעה שביעית ואם לא הגיע מצד עיכוב ועבר זמן הקרבן הרי זה אנוס ואינו בדרך רחוקה כיון שהיה יכול להגיע בתחלת שעה שביעית שלא היו חמשה עשר מיל בינו ובין ירושלם בשעת הנץ החמה של יום ארבעה עשר דכתיב ובדרך לא היה וכיון שלא היה חמשה עשר מיל הרי לא היה בדרך רחוקה ואם היה העיכוב מפני גמלים וקרונות והוא היה מביא בניו ובני ביתו עליהם יש לו להשמט ולילך יחידי לשחוט ואם לא הלך אין זה אונס וחייב כרת דהוי מזיד אף על פי ששגג בשני ואם היה חולה ברגליו ולא יכול להגיע לעזרה עד שעבר זמן הקרבן הרי זה אנוס ואין בדרך רחוקה ונראה דאפילו היה רחוק יותר מט"ו מיל ורץ בסוסים ובפרדים והגיע בשעת שחיטה ולא שחט דהוי מזיד וחייב דתניא התם תנו רבנן היה עומד חוץ למודיעים ויכול ליכנס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב תלמוד לומר ובדרך לא היה והלא היה בדרך ופי' רש"י יכול יהא חייב כרת אם לא הגיע לעזרה בשעת שחיטה כיון שהיה יכול להגיע בסוסים כדאמרן ת"ל ובדרך לא היה והלא היה דחוץ למודיעים דרך רחוקה היא משמע דמשום דלא הגיע הוא דאינו חייב הא אם הגיע בשעת שחיטה והזיד ולא שחט חייב. מי שהי' חבוש חוץ לחומת ירושלם והבטיחוהו לצאת לערב שוחטין עליו פרק האשה משנה וכן מי שהבטיחוהו להוציאו מבית האסורין שוחטין עליו ועל כולם אין שוחטין עליהם בפני עצמם ובגמרא אמר רבי יוחנן לא שנא דאין שוחטין על החבוש בפני עצמו אלא בית האסורין דגוים אבל בית האסורין דישראל כגון לכופו להוציא אשה פסולה או לשלם ממון א"נ כדתניא אם יקום והתהלך בחוץ וכי תעלה על דעתך זה מהלך בשוק וזה נהרג אלא מלמד שחובשין אותו עד שנראה מה תהא עליו ואם כן בית האסורין דישראל כיון דאבטחינהו מפקי ליה דכתיב שארית ישראל לא ידברו כזב וגו' ובית האסורין דגוים נמי ואם הוא לפנים בית פאגי שוחטין עליו בפני עצמם דמעיילי ליה מן הפסח בתוך בית האסורין לאכול דהא לפנים מירושלם הוא. אם שחטו על מי שהיה בבית האסורין של גוים חוץ לחומה ואחר כך יצא הרי זה אוכל ואם לא יצא פטור מלעשות פסח שני שהם שחטו עליו ונראה דכל שהוא בדרך קרובה אפילו חוץ לחומה בשעת שחיטת הפסח וזכו בשבילו ושחטו עליו שפטור מפסח שני אפילו שלא הגיע לפנים מן החומה בלילה ואם הגיע יאכל כיון שנשחט עליו אבל אם כששחטו וזרקו עליו היה בדרך רחוקה אף על פי שבא לערב לא יאכל וחייב בפסח שני שהרי היה בדרך רחוקה כרב ששת פרק מי שהיה טמא ולרב נחמן הורצה ופטור מן השני. וכן האונן והחולה והזקן שהם יכולין לאכול ושחטו עליהם שם במשנה שוחטין עליהם דאונן לאורתא חזי דאנינות לילה ליתא מדאוריתא אלא אנינות יום כדכתיב הן היום הקריבו יום אסור לילה מותר באכילת קדשים דגבי פסח לא העמידו דבריהם במקום כרת ולהכי שוחטין עליהם בחבורת אחרים ולא בפני עצמן שלא יביאו את הפסח למקום פיסול לפיכך אם אירע בהם פיסול שנטמאו במת ואינם יכולין לאכול פטורין מלעשות פסח שני הואיל ובשעת שחיטה ראויים היו ונזרק הדם עליהם:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות קרבן פסח פרק ה׳

ב׳

הזיד ולא הקריב בראשון הר"ז מקריב בשני ואם לא הקריב בשני אע"פ ששגג הר"ז חייב כרת כו'. שיטת רבינו פה חדשה וכבר הארכתי בכמה מקומות לפרשה וכמה מקומות מיושבין לפירושו, והוא משנה דמי שהיה טמא כו' יעשה את השני, שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני א"כ למה נאמר טמא ושהיה בדרך רחוקה שאלו פטורין בהכרת ואלו חייבין בכרת, ופירוש רבינו מחוור דעל פסח שני קאי שאם לא עשו בשני חייבין בכרת וטמא ושהיה בדרך רחוקה פטורין מן כרת אם לא עשו השני, אבל השוגגין והאנוסין בראשון אם לא עשו במזיד בשני חייבין בהכרת, כן המשנה השניה איזהו דרך רחוקה כו' ר"א אומר מן האסקופת העזרה ולחוץ, פירוש אם הוא חולה ואנוס בשאר אונסין שאינו יכול לכנוס לעזרה אז כיון שלא נכנס בעזרה הוי דינו כמי שהוא בדרך רחוקה ואם הזיד בשני ולא עשה פטור מכרת כיון שבראשון נכלל בדרך רחוקה, ורבנן פליגי עליו וסברי דזה בגדר אנוס בראשון ואם הזיד בשני ולא עשאו חייב כרת וכן פירש בפירוש המשנה. ברייתות, (בדף צ"ג) אלו שעושין את השני הזבין והזבות כו' א"כ למה נאמר טמא ובדרך רחוקה לפוטרו מן הכרת, פירוש אם לא עשאו בשני וכוונת הברייתא דלמה נאמר רק על טמא ושהיה בדרך רחוקה שיעשו השני היינו לפוטרו מכרת אם לא עשה בזדון את השני, וכן (בדף צ"ד), ת"ר היה עומד חוץ למודיעים ויכול לכנוס בסוסים ובפרדים יכול יהא חייב, פירוש אם לא עשה בשני במזיד ת"ל ובדרך לא היה והלה היה בדרך היה עומד בפנים כו' ואין יכול לכנוס מפני גמלים כו' יכול לא יהא חייב, פירוש אם לא עשה את השני במזיד ת"ל ובדרך כו' וכן פירשה רבינו בהלכה ט', וכן (בדף ס"ט) יכול לא יהא ענוש כרת אלא שהיה טהור ושלא היה בדרך רחוקה ערל וטמא שרץ וכל הטמאים מנין ת"ל והאיש, פירושו אין לי שיהא בכרת בהזיד בשני ולא עשאו רק מי שהיה טהור בראשון ולא עשה בזדון או בשגגה או באונס מנין לערל וכל הטמאים בראשון שבשני כשנטהרו ונימולו הזידו ולא עשאו שחייבין כרת ת"ל והאיש. ומצאנו בירושלמי פרק אלו דברים הלכה ג', תמן תנינן איזהו דרך רחוקה כו' ר"א אומר מאסקופת העזרה ולחוץ א"ר יוחנן לא אמר ר' אליעזר אלא לפוטרו מן הכרת, ופירושו לדעת רבינו שאם לא עשה בשני במזיד פטור מן הכרת אר"א מתניתא אמרה כן השיב ר"ע הזאה תוכיח תיפתר כו' שאלו חול היה היה מזה עליו ואח"כ בא ושוחט את פסחו והוא נכנס ואוכלו בערב כו', הרי למדנו שאף לר' אליעזר אף שאינו נכנס לאסקופת העזרה כל היום שוחטין עליו וכי קאמר ר' אליעזר דהוי בדרך רחוקה לפוטרו מן הכרת אם הזיד בשני ודוק, ור' יוחנן מברר מיליה בפרק מי שהיה טמא על הך דמשנה דר' אליעזר, ז"ל שם, ר' זעירא בשם ר' יוחנן כשהוא מזהיר הוא מזכיר רחוקה [פירוש בתחלת הפרשה שצוה שלא יעשה בראשון רק בשני] כשהוא [עונש] כצ"ל, אינו מזכיר רחוקה [רק כתיב והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא היה] היינו הא אילו היה בדרך אעפ"י שאיננה רחוקה כמו מאסקופת העזרה ולחוץ פטור אם לא עשה את השני, וזהו דר' יוחנן אזיל לטעמיה לעיל דאמר לא אמר ר"א אלא לפוטרו מן הכרת ומשום טעמו דמפרש כאן, אולם בריש מי שהיה טמא מפרש המשנה במזיד כמו בבלי יעו"ש. וליישב השמועות דבבלי לפי דעת רבינו הארכנו במק"א ואיהי מוקמא למשנתינו כר' נתן ור"ח בן עקביא דשגג בראשון והזיד בשני פטור מכרת, ולא רציתי להאריך כאן להראות סמוכין לשיטת רבינו ודוק: אבל מי שהיה טמא כו' ולא עשה את הראשון אעפ"י שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפ"ר מן הכרת. בזה נדחו דברי הראב"ד לקמן שכתב דהנך אנשים לא שאלו אלא לאחר שחיטה ונדחו כו' דכיון דהיו יכולים ליטהר רק שהיו אנוסים א"כ דינם כמו טמא שלא נטהר במזיד שחייב כרת אם לא עשה השני, ופשט המקרא מורה שכללן בטמא לפטור מכרת ועל כרחין דלא היו יכולים ליטהר בערב הפסח והוי טמאים ופטורין מכרת על הפסח השני, ובזה מתפרש לנו דברי הגמרא בזבחים (דף ק') הא ר"י הא רע"ק דכיון דלרע"ק לה יטמא מצוה ואין לה תשלומין מטמאינן ליה יעו"ש והרגישו בתוספות דאמאי בעשה דהשלמה דחי ליה עשה דפסח, ולפ"ז א"ש דכאן אם נטמא אותו הלא הוי דין טמא דמה דהוי מצי לעשות הפסח קודם שמת מתו זה לא שייך דאז לא הוי נדחה מפסח דהוי מצי לעשות הפסח עוד ביום וכי נדחה מפסח בסוף יום משום טומאה הוא נדחה ולכן יפטור מכרת אף אם לא יעשה פסח בשני במזיד, א"כ תו אין זה עשה דכרת ולכך דחי זה לעשה דפסח, אבל בהשלמה הלא היה ידוע שאחרי זמן התמיד לא יקריב קרבן כפרתו וכי לא הביא מאיזה סיבה כפרתו קודם התמיד הוי בגדר אונס וכמו טמא שלא נטהר משום סיבה וא"כ אם לא יעשה הפסח בשני במזיד יתחייב כרת א"כ זה עשה דכרת ודחי לעשה דהשלמה, ואי משום דמצי לעשות הפסח בשני זה הוי בגדר תקנה ומשום זה לא נפקא משם עשה דכרת והוי כמו כל חייבי כריתות שעל ידי שילקו יפטרו מידי כריתתן ואפ"ה מקרי כריתות, וזה נכון:

ה׳

כשם שמילת עצמו כו' ואם שחט קודם שימול אותם הפסח פסול. נראה דנפקא ליה מהא דאמר בפרק הערל (דף ע"א) אלא זכריו דאיתנהו בשעת אכילה וליתנהו בשעת עשייה היכי משכחת לה יעו"ש מנא ליה דילמא כוונת הברייתא על אופן שעברו ושחטו עליו הפסח דאינו אוכל עד שימול אותם, וע"כ דאם שחט פסול ולא דמי לשוחט על החמץ דרחמנא רבייה מזבחי ועוד, ולכן פריך כיון דמעכבים אותו מעשייתו תו אכילתו איך משכחת דמעכבים ועיין לקמן סוף פ"ט שהביא סוגיא זו ודוק:

ז׳

גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייבין לעשות פסח שני ואם שחטו עליו בראשון פטור. לכאורה מנ"ל לרבינו הא, הא דמי לכפאוהו שד ואכל מצה דלא יצא אם הבריא אח"כ דמה שאכל כשהיה שוטה ולאו בר חיובא לא מפיק מחיובו שנתהווה עליו אח"כ, וכאן דהיה קטן ואיך מיפטר מחיובו הבא אח"כ וכמו שהקשה בטורי אבן שם. ואע"ג דמובן דפסח לא דמי דשה לבית אבות כתיב ואף למאי דמסיק שה לבית אבות לאו דאורייתא פירשו רבוותא דכיון דלאו בר מנוי הוא לא קפיד רחמנא אם נאכל שלא למנויו בקטנים בכ"ז רחמנא שריה לעשות אותו טפלה ולאכול מפסח כמו גדול, בכ"ז מנא ליה לרבינו כן. ונראה דרבי ורבי נתן סברי אם הזיד בראשון ושגג או נאנס ולא עשה השני דחייב כדמפרש ריש פרק מי שהיה טמא למר משום דתשלומין דראשון ולמר משום דהתורה חייבתו על זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ופרש"י דה"ה אם הזיד בראשון ועשה השני ג"כ חייב כרת יעו"ש, אולם רבינו פסק לעיל ה"א כרבי ובכ"ז כתב אם הזיד בראשון הר"ז מקריב בשני ואם לא הקריב בשני אע"פ ששגג הר"ז חייב כרת הא אם עשה השני בודאי פטור מן כרת [אע"ג שבספר המצות כתב וכן אם הזיד בראשון ועשה השני חייב לרבי דלאו תשלומין נינהו, הרי דוקא לרבי נתן כתב דלא כרש"י דכיון דהוא תשלומין בודאי הוא תשלומין למאן דהזיד בשני וסברת רש"י לר"נ תמוה, אבל לרבי דשני רגל בפני עצמו סובר דחייב כרת אפילו אם עשה השני, כאן בחבורו חזר רבינו ממשנתו והעלה דאף לרבי אם עשה בשני מיפטר מכרת דראשון ודוק] וכן הוא מסתברא (נ"ב. וכן משמע לשון הגמרא זבחים ק"ו ע"ב תאמר בפסח שיש לו תקנה יעו"ש ודו"ק. ורש"י לטעמי' פירש פסחים בדף ס"ט דליכא כרת אם ימול למחר מוכח דבפסח יתחייב כרת אף אם יעשה את השני. אמנם הפירוש האמיתי פירש במס' שבת דף קל"ג יעו"ש ודו"ק ואולי גם רש"י כוון דאם לא ימול בניו כלל יהיו מעכבין אותו מלעשות הפסח כשיגיע ונמצא חייב כרת לכן פירש אם ימול למחר ודו"ק.) דחזינא לרבי אם עשה את הראשון אינו צריך לעשות השני ודוקא למאן דלא עשה הראשון סבר רבי דנתחייב בשני כמו גר שנתגייר בין פ"ר לפ"ש וכיון שהזיד בראשון אינו מתקן כרת של ראשון מה בינו לבין האיש שעשה הראשון, העושה הפסח בראשון יצא מן פסח השני בעשייתו את הפסח ומי שהזיד בראשון יצא בחיוב כרת דדרי אכתפיה ולמה יתחייב בשני על מה שהזיד בראשון הלא נפשו ישא תמורת חטאו, ומסתבר דבעשה השני פטור מכרת דראשון לכו"ע: אולם נראה דתליא בחילוף גירסאות, דבריש מי שהיה טמא קאמר דהך דתנא דברייתא אלו שעושין את השני בועלי נדות וזבין ולא תני נדות וזבות כר"י וכר"ש, דר"י סבר נשים בפסח רשות, ורבינו חננאל גריס דהך דתני אלו שעושין השני זבות ונדות כו' כר' יוסי ור' יהודה והך דלא תני זבות כו' כר' שמעון דנשים אינן עושות בשני כלל וכן נכון. אולם לפי גירסת רש"י הוא משום דבסוף חלה תנן יוסף הכהן כו' אף הוא העלה את בניו ובני ביתו לעשות פסח קטן בירושלים והחזירוהו שלא יקבע הדבר חובה, ובירושלמי חד מפרש דסברי נשים אינן עושות בשני כל עיקר וחד מפרש אפילו כמ"ד רשות שלא יקבע הדבר חובה פירוש ויחשבהו לחובה וידחו השבת עבור הנשים ובאמת הוא רשות ואינו דוחה השבת, לכן למ"ד נשים בשני רשות אינן עושות כל עיקר שלא יקבע הדבר חובה, דבודאי למאן דאמר שלא יקבע הדבר חובה אין פירושו דנשים שבירושלים רצו עושין רק שמחוץ לירושלים לא רצו חכמים שלא יעלה אותן דכפי הנראה גם שבירושלים לא רצו חכמים שיעשה פסח מי שהוא רשות בפסח שני וכמו למאן דסבר לאוקמינהו כר"ש, והא דאמר ר' יהודה דנשים בשני עושין טפילה לאחרים היינו אם הזידה בראשון שתתחייב כרת אם לא תעשה השני אף באונס לכן בכה"ג עושין אותה טפילה לאחרים, אולם רש"י יפרש דהכא על חיובא קא מיירי מי שמחוייב בשני ומן התורה בשני רשות והא דעושין אותה טפילה לאחרים או דהוא מן התורה או דהא דהחזירוהו דוקא על מי שהוא מחוץ לירושלים אבל נשים שבירושלים עושין אף מדרבנן ודוק: והנה לפי מה שנתבאר שיטת רבינו דהזיד בראשון ועשה שני פטור מכרת ודאי דאשה שהזידה בראשון ועשתה את השני פטורה מכרת אף לר' יהודה דנשים בשני רשות, דאין לומר דאשה כיון שפסח שני שלה רשות אינו מתקן את ההזדה דפסח ראשון מכרת, דא"כ מצאנו אשה חמורה מאיש איש שהזיד בראשון ועשה השני פטור מכרת ואשה תהא חייבת בכרת אם עשתה השני וזה דבר זר, ודאי אשה ג"כ פטורה מכרת אם עשתה את השני וזה ברור. [אם כי מה שבארנו לעיל לא משמע כן מהלכה ח' שכתב רצו שוחטין רצו אין שוחטין דכפי הנראה גם מדרבנן ואיהו יפרש הך דחלה על מחוץ לירושלים דוקא וצ"ע אמאי לא הביאו ואולי סבר כמאן דמוקי בירושלמי כר"ש דנשים אינן עושות בשני כל עיקר]. ובזה יומתק לנו מה דאמר בפרק האשה (דף צ"א) ר"י סבר במכסת נפשות כו' אפילו בשני נמי כתיב חטאו ישא האיש ההוא איש אין אבל אשה לא ור' יוסי מ"ט כו' וכתיב בפסח שני ונכרתה הנפש ההיא נפש ואפילו נשים, ועיין רש"י דגמיר ממגדף דכתיב הנפש שם וכמאן דכתיב נפש גבי פסח, ור' יהודה סובר דשפיר איכא כרת בשני אם לא עשתה פסח שני אם הזידה בראשון אבל על השני גופיה כתיב איש ולא אשה ודוק. ומעתה שנתברר שאף לר"י דנשים בפסח שני רשות מתקן את הנשים מחיוב כרת דראשון אעפ"י שלר"י אין שוחטין עליה בפני עצמה, מכש"כ קטנים דבפסח ראשון עושין אותן טפילה והן רשות אם עשו הראשון כש"כ דפטורים מן השני כיון שעשו הפסח בצירוף כל קהל עדת ישראל יצאו ידי חובתן, והא דאמר רבי קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב בפסח שני כגון שלא שחטו עליו בראשון ונכון: ולפי מה שבארו האחרונים בשיטת הירושלמי ריש פרק האשה דמשני על הך דמקשה גמרא דילן בנדרים על ר' יוחנן דאמר אדם מפריש קרבן על מחוסר כפרה שלא מדעתו שכן מביא על בניו ובנותיו הקטנים אע"ג דלאו בני דיעה נינהו, א"כ יפריש אדם פסח על חבירו שלא מדעתו שכן מפריש על בניו הקטנים, ומשני שבפסח הכפרה אינו רק כשהוא קטן ולפי חיוב שלו שצריך האדם להמנות אנשי ביתו הקטנים על הפסח דשה לבית אבות כתיב ושפיר מהני המנין וההפרשה שלו לצאת ידי חיובו כשהוא קטן הא בגדול להפריש שלא מדעתו לא מהני לצאת חובת הגדול דבר חיובא הוא לעצמו לא כן בחטאת הלא בזה שמתכפר כשהוא קטן מפקיע החיוב ממנו כשיגדל הקטן לא יהא צריך להביא חטאת ולכך שפיר ילפינן שאדם מביא על חבירו שלא מדעתו והוא תירוץ נכון. אבל קשה לשיטת רבינו דאף אם הגדיל בינתיים ג"כ פטור אם שחטו עליו בראשון ופטור מלעשות פ"ש הואיל וכבר שחטו עליו בראשון, א"כ קשה תו קושיית הגמרא א"כ יפריש אדם פסח על חבירו שלא מדעתו. אך למתבונן אין זו סתירה כלום, דכאן אף אם היה עו"ג בפ"ר כי נתגייר והוי בר חיובא בפ"ש נתחייב בי"ד של אייר לעשות פסח וא"כ סיבת החיוב שלו הוא חצות י"ד של אייר לעשות פסח, אך בזה יש תנאי אם לא עשה את הראשון דוקא וכשעשה הראשון אף באופן דלא הוי בר חיובא גמור תו לא נתחייב בשני והקרבת הפסח בראשון הוא סיבה שלא יחול עליו החיוב כשיגיע זמן הפסח השני, לא כן במחוסר כפרה הלא סיבת החיוב שלו להביא חטאת כפורים אינו זמן שנעשה בן י"ג שנים שאז לא נטמא בזיבה וצרעת וכיו"ב, רק שסיבת החיוב כשהיה קטן דכשהיה קטן אין הוא בן דעת לצוותו להביא קרבנו וכשנתגדל נעשה בן דעת ועומד הוא בצווי להביא קרבן ואפ"ה מהני ההפרשה כשהוא קטן אף שהוא שלא מדעתו לכפר עליו ולהפקיע החיוב ממנו שהוא מחויב בקרבן חטאת כמו גדול שנטמא בצרעת לכן ילפינן מיניה דאדם מפריש קרבן על חבירו שלא מדעתו, דהקרבן כשהוא קטן עליו הוא ממש כמביא קרבן על גדול שלא מדעתו דהחיוב עליו כעל גדול, לא כן בפסח שרק זמן י"ד של אייר מחייבו ואינו נמשך כלל מחיוב פסח הראשון, דהא עו"ג ונתגייר חייב בפסח שני, א"כ הקרבת פסח ראשון עליו אינו רק סיבה שלא יחול עליו החיוב החדש. וזה כבר בארנו בהוכחה עצומה דאף באופן שהוא אינו חיוב גמור מפקיע את החיוב. וכפי הנראה גם סוגיא דפרק האשה בבבלי סברה כן אליבא דר' יוחנן דשה לבית אבות דאורייתא, ומה"ת צריך להימנות אותם מחיים רק דלא בעי דעתם דבלאו הכי אינם בני דיעה ושה לבית מ"מ, לכן אמרינן דיש ברירה דרק מדרבנן צריך דעתם ולכשירצה אחר שחיטה הוברר מעיקרא ולהכי אמר שם (דף פ"ט) אא"ב דאמנינהו מעיקרא שפיר דמנין בעי מיהא מחיים רק דדעתו לא בעי מחיים ולכן אר"ז על יתום ששחטו עליו אפוטרופסין דמש"ה יש ברירה דשה לבית אבות מ"מ בלא דעתן, והך סוגיא סברה כהירושלמי לתרץ קושיא דפסח על מחוסר כפורים וכמוש"ב, וכיו"ב פירשו רבנן בתוס' גיטין (דף כ"ה), ומש"ה השמיט רבינו הך דקטנים לא בעי מנין מחיים משום דפסק כהך סוגיא דפרק האשה וכל הגט ודוק בכ"ז: וראה בכס"מ מש"כ בשם מהר"י קורקוס וטעמו נכון, ובפרט היכי שהוא מופלא הסמוך לאיש דמה"ת נדרו נדר והקדישו הקדש, ועיין ירושלמי יבמות פרק בית שמאי דבעי אם הקדיש פסח אם מהני וקדוש וז"ל בהלכה ב', מהו שיביא פסח מאחר שהוא חובה אין מביא כו' ומשנהו לשם שלמים מביא מסתברא דלא חייבתו תורה אח"כ בשני ובפרט דשה לבית אבות כתיב ואכמ"ל. וסמוכין לשיטת רבינו נראה מהא דאמרו בחגיגה (דף ט') חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני איכא בינייהו ר' יוחנן אמר תשלומין לראשון כיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ור"א כו' אע"ג דלא חזי בראשון לא חזי בשני ונטמא בראשון כו' וכן בירושלמי שם, ולפלא מדוע שבקי מילתא דשכיחא טובא קטן שהגדיל במועד אם חייב בראיה וחגיגה או לא דאמרינן הואיל ולא חזי בראשון לא חזי בשני לר"י ולר"ה חזי ומחייב בראיה וחגיגה וע"כ משום דקטן חייב מדבריהם כיון שהגיע לחינוך משיכול לרכוב כו' וא"כ הא מייתי קרבן בראשון ופטור לכו"ע בשני. ואם נאמר דלמ"ד תשלומין זל"ז חייב אף אם הקריב בראשון וראה פנים בראשון להקריב משנתגדל ולהראות בעזרה, א"כ הוה ליה לשום תנא להשמיענו דקטנים הנעשים גדולים ברגל ממתינים עד שיגדילו ואביהם אינו חייב לחנכם קודם בראשון שבלא זה יביאו כשיגדילו, וכל כהאי מלתא הו"ל לתנא להשמיענו לר' הושעיא דאמר דהן תשלומין זה לזה, וסתימתן של התנאים יוכיח כי לא חילקו בין קטן לקטן וכל מי שמביא קרבי בעודו קטן ושוב אח"כ הגדיל יוצא במה שנכלל בכלל ישראל ועשה כמוהם בעודו קטן ולא חייבתו גדלותו עוד הפעם, והדבר נכון ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות קרבן פסח פרק ה׳

א׳

מי שהיה טמא בשעת שחיטת הפסח כו'. (א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל בפ"ו מהל' כלי המקדש הלכה ט'):

ו׳

שנאמר וכל עבד איש כו'. עיין מ"ש מרן. ובפ' החולץ (דף מ"ח) אמרינן עבד איש ולא עבד אשה בתמיה. משמע דגם גבי אשה מילת עבדים מעכבת. עוד אני תמיה דלרבינו איצטריך איש למעוטי קטן וא"כ מה הקשו עבד איש ולא אשה. ועיין במ"ש הר"ב חדושי הלכות בפרק הערל (דף ע"א) אההיא דאמרינן כגון שהיו אביו ואמו חבושים יע"ש. (א"ה ועיין בפ' השולח (דף ל"ח) ובחדושי הרשב"א שם):

ט׳

אבל אם היה חבוש וכו'. היה לו לרבינו לבאר דזה שאין שוחטין עליו כשהיה חבוש בידי עכו"ם דוקא לשחוט בפ"ע אבל עם אחרים אפילו חבוש בידי עכו"ם שוחטין עליו וכך מבואר בגמרא. והתוס' הביאו שיטת הירושלמי בהפך מש"ס דילן דדוקא בהבטיחוהו ישראל לצאת שוחטין אבל עכו"ם אפילו עם אחרים אין שוחטין. ויש לתמוה למה תפס שיטת הירושלמי שהיא נגד ש"ס דידן. ואפ"ה קשה דלפום שיטת הירושלמי אפילו בבית האסורים של ישראל אין שוחטין עליהם בפני עצמן ולמה לא ביאר זה רבינו וכתב סתם שוחטין דמשמע אפילו בפני עצמן. וכן קשה גבי אונן וחולה שיכולין לאכול כזית שפירש במשנתנו שאין שוחטין עליהם בפני עצמן למה סתם הרב שישחטו עליהם ולא כתב שוחטין דמשמע לכתחלה. גם לא פירש דדוקא עם אחרים אבל לעצמן לא. גם מהריק"א לא הרגיש בכל זה ולא ידעתי למה:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יצחק ירנן · הלכות קרבן פסח פרק ה׳

ט׳

מי שהיה חבוש וכו'. וכתב מרן משנה וגמ' פסחים דף צ"א ודבריו תמוהים דליתא שם דין זה אלא ירושלמי הביאוהו התוס' שם וכבר הלח"מ נתעורר בזה דאיך שבק ש"ס דילן בעד הירושלמי ונדחק בדברי רבינו. ולענ"ד נראה פשוט טעם כעיקר למה שתפש רבינו כהירושלמי יען ראה בש"ס דילן קידושין דף מ"ה ע"ב דאיתא שם ההוא דאמר לקריבאי וכו' אמר אביי כתיב שארית ישראל וכו' רבא אמר חזקיה וכו' מאי בינייהו דלא טרח ע"כ נמצא רבא לא חשיב ליה הא דשארית ישראל וכו' לדינא והלכתא כרבא ככללין ונמצא דהירושלמי דלא חש להא דשארית ישראל הוא כהלכתא דש"ס דילן ופסק רבינו כן. ואין להקשות דבפ' הזהב דף מ"ט איתא שם דבמתנה מועטת אסור לחזור משום שארית ישראל לא יעשו עולה וכמ"ש רש"י דשאני התם דלגבי מתנה סמכינן אשארית ישראל לא יעשו עולה ופשוט, לאפוקי מהרב מחנה אפרים הל' שלוחין סי' כ"א שנרגש מזה והוצרך לחלק בין כשהמשלח אמר לשליח שיעשה לו שליחות לכשהשליח אמר למשלח אעשה לך כך וכך ע"פ הירושלמי דעירובין שחילק כן, והרואה יראה דאינו ענין זה לזה. וע"פ האמור הנה מקום איתי ליתן טעם לרבינו דפסק בפ"ד מהל' תרומות ה"ו כרב נחמן נגד רב ששת גבי חזקת שליח אי עושה שליחותו דר' ששת ס"ל דחזקת שליח עושה שליחותו ור' נחמן לא ס"ל הכי וקי"ל הלכתא כר"ש באיסורי אלא כיון דרבא דהלכתא כוותיה לא חייש להא דשארית ישראל לא יעשו עולה א"כ לא אמרינן דשליח עושה שליחותו ואזלא עם פסקיו דמקום אחר. ושם ראיתי להרב מחנה אפרים דמתמה על השו"ע סי' של"א סעיף ל"ד דפסק דאין חזקתו תרום כיון דהוא פסק דתרומה בזמן הזה דרבנן ור' נחמן מודה דבשל סופרים חזקת שליח עושה שליחותו ואפי' דאיכא רבוותא דסברי דתרומה בזמן הזה דאורייתא שאני היכא דאומר צא ותרום להיכא שהשליח אומר אני אתרום דמודה רב נחמן משום דשארית ישראל לא יעשו עולה וכמו שחילק הירושלמי וכו' אלו דבריו. ואני אומר דלמה שתפס מה טעם פסק כן לבזמן הזה ידוע דעל הרוב תופש כלשון רבינו ובהל' תרומות כתב רבינו כן והוא לזמן שהוא דאורייתא ומה גם דכמה רבוותא סברי דאורייתא כמ"ש הוא ומה שתפס מהירושלמי לא ידעתי את שיחו דבשו"ע בפירוש איירי באומר המשלח תרום לי וההיא דפסחים לאו הלכה היא וכמו שכתבתי דעת רבינו דפסק כהירושלמי וכרבא סוף דבר כל דבריו של המחנ"א זה מגומגמים.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות קרבן פסח פרק ה׳

ב׳

מי ששגג או נאנס ולא הקריב הראשון כו' שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו. הנה הרב החינוך בפרשת בהעלותך כתב וז"ל והאיש העובר ע"ז כו' אין צ"ל שאם הזיד וביטל הראשון וביטל גם הב' בין בזדון בין בשגגה שחייב כרת לדברי הכל מכיון שהזיד ולא הקריב קרבן ה' במועדו עכ"ל ותמהני במ"ש דלדברי הכל חייב כרת והלא מבואר בגמרא בפסחים פרק מי שהיה דצ"ג ע"ב דאם שגג בראשון והזיד בשני לר' נתן ולר' חנינא ן' עקביא פטור יע"ש וצ"ע.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות קרבן פסח פרק ה׳

ז׳

שאלה ועוד אמר הרב זצ"ל בהלכות קרבן פסח פרק חמישי גר שנתגייר בין שני פסחים וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים חייב לעשות פסח שני. והוא לא אתיא כרבי דאמר שני לאו תשלומין דראשון הוא וכן אמר בספר המצות חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני דברירא וכו' ואמר לבסוף שהלכה כרבי וכשעיינתי נראה לי דקשיא דידיה אדידיה דהא רבי לא נפק ליה דשני רגל בפני עצמו הוא אלא מדדריש הכי וחדל לעשות הפסח ונכרתה בראשון אי נמי קרבן כי לא הקריב במועדו בשני חטאו ישא כרת אחריתי וקא סבר מגדף היינו מברך את השם ומגדף כתיב ביה כרת וכתיב ביה במברך את השם ונשא חטאו וגמר האי חטאו דהכא מחטאו דמברך את השם מה להלן כרת אף כאן כרת אשכחן בפירוש דקא סבר רבי מגדף היינו מברך את השם ור' נתן סבר מגדף עובד עבודה זרה הוא לכך מאן דפסק כרבי בפסח שני מיבעי ליה למפסק כותיה במגדף והוא ז"ל פסק במגדף כר' נתן דהיינו עובד ע"ז שכך אמר ז"ל הלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף וכו' עד לפיכך המקבל עליו ע"ז באלוה אע"פ שהוא חייב כרת ואם הזיד נסקל אם קבל בשגגה פטור מן הקרבן לפי שלא עשה מעשה בעשיתה והמברך את השם לא חייב בו כרת מכלל דמגדף היינו עובד ע"ז והאי סברא כר' נתן הוא ולא אפשר אלא או כרבי בפסח ומגדף או כר' נתן בזה ובזה ועוד הא קיי"ל דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חולקין עליו בשני דתרויהו סברי תשלומין דראשון הוא ועד כאן לא פליגי נינהו אלא בתקנתא ר' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא אע"פ שהזיד בראשון אינו חייב אלא אם לא עשה את השני במזיד ור' נתן סבר אפילו שגג בשני חייב על הראשון אבל בתשלומין שניהם שווין והוו להו רבי וחביריו ואין הלכה כרבי מחביריו ולפי סברא זו אין פסח שני מצוה בפני עצמו ליברר לן מר מאי דאחזיוה בהא מן שמיא. תשובה למה נדחקת להקשות מגר שנתגייר וכו' הלא בפירוש אמר ז"ל בתחלת פרק חמישי מי שהיה טמא וכו' שאין השני תשלומין לראשון אלא רגל בפני עצמו לפיכך חייבין עליו כרת הנה בפירוש פסק כרבי ולענין מגדף נמי לא פסק אלא כרבי דמגדף היינו מחרף את השם שכך אמר ז"ל בהלכות ע"ז וכל המודה בע"ז לפיכך תולין עובד ע"ז כמו שתולין את המגדף ושניהן נסקלין ומפני זה כללתי דין המגדף בהלכות ע"ז וכו' אין המגדף חייב וכו' הנה בפירוש אמר דמגדף מברך את השם הוא מיהו עובד ע"ז כמגדף ולפיכך תולין אותו כמותו וכי עלה על דעת למידחי דרבי דאמר מגדף מברך את השם ולאו עובד עבודה זרה הוא והא מתניתין דיקא כותיה דתנן בסנהדרין כל הנסקלין נתלין דברי ר' אליעזר וחכ"א אינו נתלה אלא המגדף והעובד ע"ז הנה בפירוש תנן דמגדף לאו עובד ע"ז ועוד תנן המגדף אינו חייב עד שיפרש את השם וכו' הנה בפירוש תנן דמגדף היינו מברך את השם לא יסתפק זה לקטני תלמידי אבא מורי ז"ל כל שכן לו. ושאמרת והמברך את השם לא חייב בו כרת כלל היאך תאמר זה וכבר אמר ז"ל בהלכות ע"ז ואחד העובד ע"ז ואחד המגדף את השם יכול מאחר שהשוה מגדף לעובד ע"ז וע"ז חייב בו כרת כך המגדף חייב כרת ובפירוש אמר בהלכות שגגות כל עבירה שחייבין על זדונה כרת חייבין על שגגתה חטאת חוץ משלש עבירות מגדף ומבטל מילה וקרבן פסח וכו' וכי משנה נתעלמה ממנו ז"ל דתנן שלשים ושש כריתות בתורה הבא על האם וכו' והמגדף והעובד עבודה זרה ומהאי דאמר בהלכות שגגות נמי יתבאר שמגדף לאו עובד עבודה זרה דכל עובד ע"ז חייב חטאת חוץ ממקבלה באלוה ואילו סבירא ליה דמגדף עובד ע"ז לא הוה מייתי מגדף בכלל פטורין מן החטאת ודקא דיקת מדאמר בהלכות שגגות לפיכך המקבל עליו ע"ז באלוה וכו' מכלל דמגדף דאמר עובד ע"ז לאו דוקיא היא דהכי פירוש דבריו ז"ל לפי שפטר מגדף מקרבן אע"פ שהוא בלאו שיש בו כרת כדאמר ונתן הטעם מפני שלא עשה מעשה שכך נוסח דבריו והמגדף מפני שאין בו מעשה ונאמר לעושה בשגגה יצא מגדף שאין בו מעשה אמר אחר כך לפיכך המקבל עליו ע"ז באלוה וכו' כלומר לפי שנפטר מגדף מקרבן מפני שלא עשה מעשה כך יפטר מקבל ע"ז באלוה מקרבן מפני שלא עשה מעשה וזה ברור מדבריו ז"ל. הנה נתבאר לך דהאי קושיא לית בה מאי דקשי ליה דדבריו ז"ל ברורים ותרוצים ועומדין שהולכין על שורה אחת ואין ביניהם חלוקה כלל. ושאמרת ועוד הא קיימא לן דהלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו ור' נתן ור' חנניה בן עקביא חלוקין עליו בשני זו ודאי צריכה עיון וראוי לעמוד בה ולהקשות כמותה ופירוקה יתבאר מפירוש השמועה אלא נכנס הספק ובאה הקושיא אלא מזה שאמרת שבין לר' נתן ובין לר' חנניה בן עקביא שני תשלומין לראשון ולאו הכי הוא דהכי אמרינן במאי קא מיפלגי רבי סבר שני רגל בפני עצמו הוא פירושו שאין השני תלוי בראשון אלא חיוב בעצמו כמו שאר הרגלים לפיכך אם הזיד לדבריו בראשון בשני חייב וכן אם שגג בראשון והזיד בשני כדאסיקנא לבסוף הילכך הזיד בזה ובזה וכו' הזיד ושגג בראשון והזיד בשני לרבי ור' נתן חייב וכו' שגג בראשון והזיד בשני לרבי חייב וכו' ור' נתן סבר שני תשלומין לראשון הוא ותקוני לראשון לא מתקנינן ליה ולפיכך לדבריו אם הזיד בראשון ושגג בשני חייב שמשהזיד בראשון נראה לחיוב דתקוני לראשון לא מתקני ליה אליביא ואם לא ישלם התשלומין אפילו שגג בעת התשלומין חייב הוא לא מפני שלא עשה את השני ששגג בו אלא מפני שלא עשה את הראשון להזיד בו ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולדבריו אם שגג בראשון אפילו הזיד בשני או שגג בשני אפילו הזיד בראשון פטור כדאסקנה בסוף הזיד בראשון ושגג בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור שגג בראשון והזיד בשני לרבי וכו' ולר' חנניה בן עקביא פטור וטעם הדבר שאם הזיד בראשון לא נראה לחיוב שכבר עשה לו הכתוב לדבריו תקנה בשני ואם שגג בשני פטור שבעת התקנה שוגג היה וכן אם שגג בראשון והזיד בשני פטור שהראשון שהוא עיקר החיוב פטור הוא עליו מפני ששגג בו ואין השני עיקר חיוב עד שנחייב אותו עליו אם הזיד בו ולא הזיד בראשון הלכך לדברי ר' חנניה בן עקביא אינו חייב אלא בשהזיד בזה ובזה כדאמרינן הזיד בזה ובזה דברי הכל חייב נמצא עכשיו ר' נתן סבר שני תשלומין לראשון ולאו תקנתא הוא ור' חנניה בן עקביא סבר שני תקנתא דראשון הוא ולאו תשלומין הוא שענין התשלומין אינו ענין התקנה כדפרשינן תדע דאם הזיד בראשון ושגג בשני לדברי ר' נתן שאומר שני תשלומין חייב ולדברי ר' חנניה בן עקביא שאומר שני תקנתא פטור. הנה נתבאר לך דאין ר' נתן ור' חנניה שוין בשני תשלומין כשאמרת ורבי אומר שני רגל בפני עצמו הוא ואינו לא תשלומין ולא תקנתא והואיל והדבר כן לא דחינן דברי רבי בדברי ר' נתן ור' חנניה בן עקביא שאין חבריו שוין בדבריהם עד שנאמר אין הלכה כרבי מחביריו אלא גם הם נחלקין זה אומר תקנה וזה אומר תשלומין ואם יאמר אדם אין הלכה כרבי דר' נתן ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני רגל בפני עצמו כך יאמר לו אין הלכה כר' נתן מדרבי ור' חנניה חלוקין עליו ואומרין אין שני תשלומין לראשון וכן נמי אין הלכה כר' חנניה מדרבי ור' נתן חלוקין עליו ואומרין אין שני תקנה לראשון הילכך ליכא למיגמר מזו הדרך הלכה לא כרבי ולא כר' נתן ולא כר' חנניה אבל מדרך אחרת נדע דהלכה כרבי שרבי תנא קמא דברייתא והוא ס"ל שני רגל בפני עצמו בא ר' נתן וחלק עליו ואמר שני תשלומין שכך יצא מכלל דבריו כדאפרש בגמרא במאי קא מפלגי וכו' ובא ר' חנניה בן עקביא וחלק עליו חלוקה אחרת ואמר שני תקנה הוא הילכך הלכה כרבי דרבי ור' נתן הלכה כרבי מחבירו ור' חנניה בן עקביא נמי הלכה כרבי מזה הטעם עצמו שאין ר' נתן ור' חנניה שוים עד שידחו דברי רבי בדבריהם כשאמרת הרי נתברר לך דהלכה כרבי בלא ספק וכל שכן דסתם מתניתין לענין מגדף כרבי כדמפרשינן לעיל ולא אשתאר בקושיא זו ספיקא כלל בסייעתא דשמיא.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות קרבן פסח פרק ה׳

ב׳

כיצד מי ששגג או נאנס ולא הקריב בראשון אם הזיד ולא הקריב בשני חייב כרת, ואם שגג או נאנס אף בשני פטור, הזיד ולא הקריב בראשון הרי זה מקריב בשני ואם לא הקריב בשני אף על פי ששגג הרי זה חייב כרת שהרי לא הקריב קרבן ה' במועדו והיה מזיד, אבל מי שהיה טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת. השגת הראב"ד אע"פ שהזיד בשני א"א עכשיו סותר את דבריו ומאי שנא טמא ודרך רחוקה והזיד בשני משוגג או נאנס בראשון והזיד בשני. בריש מי שהי' טמא איתמר היה בדרך וזרקו עליו ר"נ אומר הורצה וכו' ר"ש אמר לא הורצה וכו' אר"נ מנא אמינא לה וכו' ור"ש וכו' אלא מזיד קתני בהדייהו ה"נ אונן קתני בהדייהו, אמר רב אשי מתני' נמי דיקא דקתני אלו פטורין מהכרת ואלו חייבין בהכרת, אהייא אילימא אשוגג ונאנס שוגג ונאנס בני חיובא נינהו, אלא לאו אמזיד ואונן, ור"נ אמר לך לעולם אמזיד לחודי' ובדין הוא דאיבעי לי' למיתני חייב וכו', והנה הרמב"ם פוסק דשוגג ואונס בראשון ולא עשה את השני חייב כרת וטמא ודרך רחוקה פטורין, וכתב הרמב"ם בפהמ"ש משום דדין כרת כתיב על מי שהיה טמא או בדרך רחוקה וקשה עליו מסוגיית הגמ', והלח"מ כתב משום דבעי הגמ' לאוקמי מתני' כר' נתן ורחב"ע, אבל תירוצו אינו מבורר דכיון דהלכה כרבי מה פריך בפשיטות שגג ונאנס בני חיובא נינהו, ועוד דאמר ר"נ בדין הוא דאיבעי לי' למיתני חייב, ולרבי כולם חייבין וא"כ מוקים מתני' דוקא שלא כהלכה וזה אינו מרווח כלל. ונראה דהנה בגמ' בדף צ"ג איתא דלר' נתן הוי שני תשלומין לראשון ולרחב"ע הוי תקנתא דראשון, אבל רבי סבר דשני רגל בפ"ע ופרש"י דלרבי לא הוי תקנתא דראשון כלל, ואפי' אם עשה בשני מ"מ חייב כרת על הראשון והקשה הצל"ח דהא במסקנא אמר בגמ' דדוקא שגג בראשון והזיד בשני חייב לרבי ומוכח דעשה בשני פטור, ונראה דטעם רש"י הוא מסוגיא זו דלא רצה לפרש דהגמ' קאי דלא כרבי, ולכן פי' דגמ' מפרש מתני' על כרת דפסח ראשון משום דכרת דפסח שני אפי' בטמא ודרך רחוקה חייב וזהו כדעת הראב"ד החולק על הרמב"ם דכיון דשני רגל בפ"ע הוא וכתיב בי' כרת כמו דמפרש רבי דקרבן ד' לא הקריב במועדו קאי על שני וע"כ דזהו אפי' על טמא ודרך רחוקה בראשון דמה בכך כיון דשני רגל בפ"ע הוא, ולכן ע"כ קאי על כרת דראשון ולכן מפרש דקאי אמזיד והיינו אפי' עשה את השני דבלא עשה את השני גם שוגג ואנוס חייבין, ונראה דהרמב"ם ג"כ מפרש כן דתחלת הסוגיא ע"כ הוי סבר הכי אבל מסוף הסוגיא דאמר דלרבי במזיד בראשון ושגג בשני חייב מוכח דבעשה בשני פטור, וזה תלוי איך מפרשינן קרא דבקרא כתיב והאיש אשר הוא טהור וגו' קרבן ד' וגו' ומפרש רבי אי נמי קרבן ד' לא הקריב במועדו, דאי מפרשינן דהך אי נמי קרבן ד' קאי נמי על והאיש אשר הוא טהור א"כ הא מפורש כהרמב"ם, אבל אי מפרש דהך אי נמי קרבן ד' הוא מילתא אחריתא נוכל שפיר לומר דבזה אפי' טמא ודרך רחוקה חייבין וזהו דעת הראב"ד, וסובר הרמב"ם דכיון דסוף הסוגיא מוכח דעשה בשני ודאי פטור מכרת דראשון א"כ מתני' מיירי בחד כרת בין בראשון בין בשני וע"כ דטמא ודרך רחוקה אפי' לא עשה בשני פטורין, ואין לפרש דאיירי אם לא עשה בשני באונס ושוגג וזהו החילוק דטמא ודרך רחוקה פטורין ומזיד חייב אבל זה א"א לפרש דהא לא הוזכר במתני' שוגג ונאנס בשני. ובדעת הראב"ד דלא השיג על הרמב"ם בזה דאינו מחויב כרת אפי' עשה את השני ומשמע דסובר כותי' בזה, אפשר דבאמת מפרש מתני' בשוגג ונאנס בשני אבל זהו דוחק. והנה בעיקר שיטת הרמב"ם דלא כרש"י דאם עשה בשני פטור מכרת אפי' לרבי קשה טובא דא"כ הוי שני תקנתא דראשון ובגמ' אמרינן דלרבי לא הוי שני לא תשלומין ולא תקנתא וכן כתב הרב ר' אברהם בנו של הרמב"ם הובא בכ"מ ואי אפשר לומר דלרבי נמי הוי תקנתא דהא מפורש בגמ' דלרחב"ע דהוי תקנתא אם הזיד בראשון ושגג בשני פטור. ונראה דיש לומר דבאמת לרבי נמי הוי תקנתא אלא דיש חילוק דלרבי דשני רגל בפ"ע הוא מה דהוי תקנתא הוא בגדר לאו הניתק לעשה דדיינינן בי' קיימו ולא קיימו לשיטת הרמב"ם והיינו דיכול לתקן עבירת כרת הראשון במה שיקריב את השני, אבל אי לא ס"ל דשני רגל בפ"ע הוא הוי תקנתא דראשון בגדר הרחבת הזמן וכיון דהוי הרחבת הזמן אינו חייב כרת אלא אם לא הקריב בזדון כל הזמן כמו גבי לאו דלא תותירו דודאי אם בסוף הזמן שגג ולא אכל דאינו עובר על לאו דלא תותירו, ולפ"ז מה דאמר בגמ' ואליבא דר' נתן קסבר שני תשלומין דראשון תקוני לא מתקן אינו רק לאפוקיי ממה דסבר רחב"ע דהוא תקנתא דראשון אלא דהוא נמי לאפוקי מת"ק דהא רבי דסבר רגל בפ"ע. (חסר).

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות קרבן פסח ה׳, מתוך הלכות קרבן פסח שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות קרבן פסח כל הרמב״ם