הלכות קרבן פסח · פרק ד׳
הלכה א׳
כְּבָר נִתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁהַפֶּסַח אֵינוֹ נִשְׁחַט אֶלָּא לְשֵׁם פֶּסַח וּלְשֵׁם בְּעָלָיו וְאִם שְׁחָטוֹ בְּמַחְשֶׁבֶת שִׁנּוּי הַשֵּׁם פָּסוּל. הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח עַל בְּנֵי חֲבוּרָה וְאָמַר לָהֶם לְאַחַר זְמַן אוֹתוֹ הַפֶּסַח שֶׁשָּׁחַטְתִּי עֲלֵיכֶם שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ שְׁחַטְתִּיו. אִם הָיָה נֶאֱמָן לָהֶן סוֹמְכִין עַל דְּבָרָיו. וְאִם לָאו שׁוּרַת הַדִּין שֶׁאֵינוֹ נֶאֱמָן. וְהָרוֹצֶה לְהַחְמִיר עַל עַצְמוֹ הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח וְיָבִיא פֶּסַח שֵׁנִי:
הלכה ב׳
בְּשַׂר הַפֶּסַח שֶׁנִּטְמָא וְנוֹדַע לוֹ קֹדֶם זְרִיקָה אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵימוּרִין טְהוֹרִין לֹא יִזְרֹק אֶת הַדָּם שֶׁאֵין הַפֶּסַח בָּא אֶלָּא לַאֲכִילָה וְאִם זָרַק לֹא הֻרְצָּה. וְאִם לֹא נוֹדַע לוֹ עַד שֶׁנִּזְרַק הַדָּם הֻרְצָּה שֶׁהַצִּיץ מְרַצֶּה עַל שִׁגְגַת הַבָּשָׂר שֶׁנִּטְמָא וְאֵינוֹ מְרַצֶּה עַל הַזָּדוֹן. נִטְמְאוּ מִקְצָת הָאֵיבָרִים שׂוֹרֵף אֶת הַטְּמֵאִים וְאוֹכֵל אֶת הַטְּהוֹרִים. נִטְמְאוּ הָאֵימוּרִים וְהַבָּשָׂר קַיָּם זוֹרֵק אֶת הַדָּם וְהַבָּשָׂר נֶאֱכָל לָעֶרֶב. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אַחַר שֶׁנִּשְׁחַט לֹא יִזְרֹק אֶת הַדָּם וְאִם זָרַק לֹא הֻרְצָּה. לְפִיכָךְ חַיָּבִין בְּפֶסַח שֵׁנִי שֶׁאֵין הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף אֶלָּא אִם נִטְמְאָה בְּטֻמְאַת הַתְּהוֹם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאַת הַמִּקְדָּשׁ:
הלכה ג׳
הַפֶּסַח שֶׁיָּצָא מִירוּשָׁלַיִם אוֹ שֶׁנִּטְמָא בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יִשָּׂרֵף מִיָּד. נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים אוֹ מֵתוּ אוֹ מָשְׁכוּ אֶת יְדֵיהֶם אֲפִלּוּ נִטְמְאוּ אוֹ מֵתוּ קֹדֶם זְרִיקַת הַדָּם מַנִּיחִין אוֹתוֹ עַד שֶׁתְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂרֵף. זֶה הַכְּלָל כָּל שֶׁפְּסוּלוֹ בְּגוּפוֹ יִשָּׂרֵף מִיָּד. בַּדָּם אוֹ בַּבְּעָלִים תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְאַחַר כָּךְ יִשָּׂרֵף. לְפִיכָךְ אִם שְׁחָטוֹ אַחַר שֶׁנּוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ הַבְּעָלִים אֶת יְדֵיהֶם אוֹ מֵתוּ אוֹ נִטְמְאוּ וְנִדְּחוּ לְפֶסַח שֵׁנִי הֲרֵי זֶה יִשָּׂרֵף מִיָּד. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיִּשָּׂרֵף אִם נִטְמְאוּ הַבְּעָלִים כְּשֶׁנִּטְמְאוּ כָּל בְּנֵי הַחֲבוּרָה. אֲבָל אִם נִטְמְאוּ מִקְצָתָן זָכוּ טְהוֹרִים בְּחֶלְקָם שֶׁל טְמֵאִים. אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמְאוּ מִקְצָתָן אַחַר שֶׁהִתְחִילוּ לֶאֱכל זָכוּ הַטְּהוֹרִים שֶׁעֲדַיִן לֹא הִתְחִילוּ. אֲבָל אִם הִתְחִילוּ כֻּלָּן וְנִטְמְאוּ מִקְצָתָן לֹא זָכוּ טְהוֹרִים בְּחֶלְקָן שֶׁל טְמֵאִים אֶלָּא הַטְּהוֹרִים אוֹכְלִין חֶלְקָם וְחֵלֶק הַטְּמֵאִים יִשָּׂרֵף. וְהוּא הַדִּין אִם מֵתוּ מִקְצָתָן. נִטְמָא שָׁלֵם אוֹ רֻבּוֹ שׂוֹרְפִים אוֹתוֹ לִפְנֵי הַבִּירָה בִּפְנֵי הַכּל כְּדֵי לְבַיְּשָׁן עַד שֶׁיִּזָהֲרוּ בּוֹ. וְשׂוֹרְפִין אוֹתוֹ מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּ אוֹתָן וְיֹאמְרוּ מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה גָּנְבוּ. לְפִיכָךְ אִם יִשְׂרְפוּהוּ בְּקַשׁ וּבְקָנִים וְרָצוּ לִשְׂרֹף מִשֶּׁל עַצְמָן שׂוֹרְפִין. נִטְמָא מִעוּטוֹ וְכֵן הַנּוֹתָר שׂוֹרְפִין אוֹתוֹ בְּחַצְרוֹתֵיהֶן מֵעֲצֵי עַצְמָן אֲבָל לֹא מֵעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה שֶׁלֹּא יִשָּׁאֲרוּ מֵהֶן אֶצְלָם וְיִמְעֲלוּ בָּהֶן:
הלכה ד׳
הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְפִסְחוֹ אוֹ זָכָר בֶּן שְׁתֵּי שָׁנִים. יִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם וְיִמָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמָיו פֶּסַח. וְאִם לֹא נָפַל בָּהּ מוּם עַד שֶׁהִקְרִיב פִּסְחוֹ יָבִיא בְּדָמָיו שְׁלָמִים:
הלכה ה׳
הִפְרִישׁ פִּסְחוֹ וּמֵת. לֹא יְבִיאֶנּוּ בְּנוֹ אַחֲרָיו לְשֵׁם הַפֶּסַח אֶלָּא לְשֵׁם שְׁלָמִים. וְאִם הָיָה מְמֻנֶּה עִם אָבִיו עָלָיו יְבִיאֶנּוּ לְשֵׁם פֶּסַח. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁמֵּת אָבִיו אַחַר חֲצוֹת אַרְבָּעָה עָשָׂר אֲבָל קֹדֶם חֲצוֹת הֲרֵי זֶה נִדְחֶה לְפֶסַח שֵׁנִי מִפְּנֵי שֶׁהוּא אוֹנֵן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וְיָבִיא פִּסְחוֹ זֶה בַּשֵּׁנִי:
הלכה ו׳
מִי שֶׁאָבַד פִּסְחוֹ וּמְצָאוֹ אַחַר שֶׁהִפְרִישׁ פֶּסַח אַחֵר וַהֲרֵי שְׁנֵיהֶן עוֹמְדִין יַקְרִיב אֵי זֶה מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה לְשֵׁם פֶּסַח וְהַשֵּׁנִי יִקְרַב שְׁלָמִים. מְצָאוֹ אַחַר שֶׁשָּׁחַט פִּסְחוֹ הֲרֵי זֶה יִקְרַב שְׁלָמִים. וְכֵן אִם הֵמִיר בָּזֶה הַנִּמְצָא אַחַר שְׁחִיטָה הֲרֵי תְּמוּרָה זוֹ תִּקְרַב שְׁלָמִים. אֲבָל אִם מְצָאוֹ קֹדֶם שְׁחִיטַת זֶה שֶׁהִפְרִישׁ. הוֹאִיל וְזֶה הַנִּמְצָא רָאוּי לְהַקְרִיבוֹ פֶּסַח וְרָאוּי לְהַקְרִיבוֹ שְׁלָמִים כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אִם הֵמִיר בָּזֶה הַנִּמְצָא בֵּין קֹדֶם שְׁחִיטַת הַמֻּפְרָשׁ תַּחְתָּיו בֵּין אַחַר שְׁחִיטָה. אֵין תְּמוּרָתוֹ קְרֵבָה אֶלָּא תִּרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בָּהּ מוּם וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ שְׁלָמִים:
הלכה ז׳
פֶּסַח שֶׁעָבְרָה שְׁנָתוֹ וּשְׁלָמִים הַבָּאִים מֵחֲמַת הַפֶּסַח הֲרֵי הֵם כִּשְׁלָמִים לְכָל דָּבָר טְעוּנִין סְמִיכָה וּנְסָכִים וּתְנוּפַת חָזֶה וְשׁוֹק מַה שֶּׁאֵין כֵּן בְּפֶסַח:
הלכה ח׳
פֶּסַח שֶׁנִּתְעָרֵב בִּשְׁלָמִים יִקְרְבוּ כֻּלָּן שְׁלָמִים. נִתְעָרֵב בִּזְבָחִים אֲחֵרִים יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיָבִיא בִּדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן מִמִּין זֶה וּבִדְמֵי הַיָּפֶה שֶׁבָּהֶן שְׁלָמִים וְיַפְסִיד הַמּוֹתָר מִבֵּיתוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין. נִתְעָרֵב בִּבְכוֹרוֹת. יִרְעוּ הַכּל עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם וְיֵאָכֵלוּ כִּבְכוֹר בַּעַל מוּם. וְיָבִיא בְּהֵמָה שֶׁהִיא יָפָה כַּיָּפָה שֶׁבְּתַעֲרוֹבוֹת וְיֹאמַר כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא הַפֶּסַח קְדֻשָּׁתוֹ תָּחוּל עַל זוֹ וְיַקְרִיבֶנָּה שְׁלָמִים אִם קָרֵב פִּסְחוֹ:
הלכה ט׳
הַמַּפְרִישׁ פִּסְחוֹ עַד שֶׁלֹּא נִתְגַּיֵּר וְנִתְגַּיֵּר. עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּחְרֵר וְנִשְׁתַּחְרֵר. עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא שְׁתֵּי שְׂעָרוֹת וְהֵבִיא. הֲרֵי זֶה מַקְרִיבוֹ לְשֵׁם פֶּסַח. שֶׁאֵין בַּעֲלֵי חַיִּים נִדְחִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין:
הלכה י׳
הַמַּפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ וְהוֹתִירוּ. יָבִיא הַמּוֹתָר שְׁלָמִים. הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ. הֲרֵי הַמָּעוֹת שֶׁיִּקַּח מֵהֶן בְּחֶלְקָם חֻלִּין. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה הִפְרִישׁ טָלֶה לְפִסְחוֹ וְזֶה הִפְרִישׁ מָעוֹת לְפִסְחוֹ וְלָקַח מִמֶּנּוּ הַמָּעוֹת וּמִנָּהוּ עַל פִּסְחוֹ הֲרֵי הַמָּעוֹת חֻלִּין שֶׁעַל מְנָת כֵּן הִקְדִּישׁוּ יִשְׂרָאֵל אֶת פִּסְחֵיהֶן וְאֶת חֲגִיגָתָן וְאֶת מְעוֹת פִּסְחֵיהֶן וַחֲגִיגָתָן:
הלכה י״א
עֵצִים שֶׁל צְלִיַּת הַפֶּסַח כְּפֶסַח. וְכֵן מַצָּה וּמָרוֹר הוֹאִיל וְהֵן מַכְשִׁירֵי הַפֶּסַח הֲרֵי הֵם כְּפֶסַח. וְאִם לָקַח מִמְּעוֹת הַפֶּסַח מִמִּי שֶׁמִּנָּה אוֹתָן עִמּוֹ כְּדֵי לְמַנּוֹתָן עִמּוֹ בַּמַּצָּה וּמָרוֹר אוֹ לִהְיוֹת לוֹ חֵלֶק בָּעֵצִים שֶׁצּוֹלֶה בָּהֶן הֲרֵי הַמָּעוֹת חֻלִּין:
קרית ספר · הלכות קרבן פסח פרק ד׳
א׳
פסח ששחטו בשינוי השם פסול דכתיב ועשית פסח שיהו כל עשיותיו לשם פסח שהם ד' עבודות שינוי בעלים מנין דכתיב ואמרתם זבח פסח שתהא זביחה לשם פסח ואם אינו ענין לשינוי קדש תנהו ענין לשינוי בעלים דכתיב הוא לעכב דמשמע בהויתו יהא. האומר לבני חבורה פסח ששחטתי עליכם שלא לשמו שחטתיו אם נאמן להם סומכים על דבורו כדאמ' בקידושין פרק האומר בההוא עובדא דההוא סמיא דאמר ליה אי מהימן לך דקאמר זינתה אשתך אפקה ואי לאו שורת הדין אינו נאמן כדתניא בהנזיקין דאי אמר זבחי' שעשיתי עמך ביום פלוני נתפגלו אינו נאמן כדאמ' התם דאשכחיה ולא אמר ליה מידי ולבתר הכי אשכחיה ואמר ליה ולאביי כיון דאין בידו אינו נאמן והרוצה להחמיר על עצמו הרי זה משובח ויביא פסח שני.
ב׳
בשר הפסח שנטמא ונודע לו קודם זריקה לא יזרוק את הדם פרק כיצד צולין משנה נטמא בשר וחלב קיים אינו זורק את הדם ואמר רב אם זרק הורצה ואמרינן דאתי כרבי יהושע דאמר כל הזבחים שבתורה בין שנטמא בשר וחלב קיים או איפכא זורק הדם אבל לתנא דמתניתין אף על גב דחלב קיים אם זרק לא הורצה דאכילה מעכבא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו ואיתקש אוכלין למנויין דאמר' דאם נשחט שלא למנוייו פסול דכתיב במכסת וכתיב תכוסו הכתוב שנה עליו לעכב ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת בשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון שם במשנה הפסח שנזרק דמו ואחר כך נודע שהוא טמא הציץ מרצה ופטור מפסח שני ובגמרא טעמא דנזרק ואחר כך נודע הא נודע ואחר כך נזרק לא מרצה ורמינהי וכו' אמר רבינא טומאת הבשר בין בשוגג בין במזיד הורצה זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה דאכילה מעכבא כדאמר' והא דאמרינן פרק האשה רבה דמדאוריתא ציץ מרצה אטומאה ואזריקה בין בשוגג בין במזיד ואמרי רבנן דבמזיד לא הורצה לרבינא מזיד דזריקה ולר' שילא מזיד דטומא' נראה דהיינו לכל הזבחים דאכילה דידהו לא מעכבא כפרתן דאף על גב דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים אפילו הכי עיקר כפרה בדם אבל קרבן פסח דעיקריה לאכילה אתא זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה מדאוריתא כיון דלא הוה חזי לאכילה בשעת זריקה אבל בשוגג אף על גב דאיגלאי מילתא בתר זריקה דבטומאה היתה אפילו הכי בשעת זריקה שלא נודע עדין שנטמא הויא זריקה ראויה וכשאחר כך נודע שהיה טמא הפסח הציץ מרצה עליו כדאמר'. נטמאו מקצת האיברים שורף את הטמאים ואוכל את הטהורים נטמאו האימורין והבשר קיים זורק את הדם והבשר נאכל לערב שם במשנה נטמא חלב ובשר קיים זורק את הדם. נטמאו הבעלים אחר שנשחט לא יזרוק הדם שם סוף בריתא דר' יהושע נטמאו הבעלים במת לא יזרוק ואם זרק לא הורצה דרחמנא דחייה לטמא נפש בפסח לשני ואין הציץ מרצה בטומאה אלא כשנטמא טומאת התהום כדאיתא בדוכתיה.
ג׳
הפסח שיצא מירושלם או שנטמא בי"ד ישרף מיד שם במשנה הפסח שיצא או שנטמא ישרף מיד ובגמרא בשלמא טמא כתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל באש ישרף וגבי קדשים קלים הוא דכתיב האי קרא אלא יוצא מנ"ל דכתיב הן לא הובא את דמה אל הקדש פנימה שמא נכנסה דמה אל הקדש בהיכל ונפסלה כדכתיב וכל חטאת אשר יובא מדמה וגו' וא"כ הוא יפה עשיתם ששרפתם אותה או שמא חוץ למחיצתה יצאה חוץ לעזרה ודרשינן לה מקרא יתירא דכתיב פנימה ולא איצטריך אלא לומר שמא יצאה ולא היתה פנימה וא"כ יפה שרפתם אותה א"ל אהרן למשה פנימה היתה ולא יצאה הא למדנו שאם יצאת היה לו לשורפה אשכחן קדשי קדשים קדשים קלים מנין אלא כל פסולי דקדש בשריפה ל"ש קדשי קדשים ל"ש קדשים קלים גמרא גמירי להו הל"מ וחטאת דאהרן לא איצטריך לפרושי בה שריפה באנינות' וביציאתה אלא מעשה שהיה הוא דאשתעי. נטמאו הבעלים או מתו שם במשנה נטמאו בעלים או מתו שאין פסולו בגופו אלא מחמת דבר אחר שאין לו אוכלים תעובר צורתו וישרף בששה עשר ר' יוחנן בן ברוקה אומר אף זה ישרף מיד ובגמרא אמר רב יוסף מחלוקת שנטמאו בעלים לפני זריקה דמשום הכי חשיב רבי יוחנן בן ברוקה פסולו בגופו דלא אתחזי בשר לאכילה אבל נטמאו לאחר זריקה דאתחזי בשר לאכילה אפילו ר' יוחנן בן ברוקה מודה דפסולו מחמת דבר אחר הוא ובעיא צורה אבל לת"ק אפילו נטמאו קודם זריקה בעיא צורה דמ"מ לא בא פסול זה אלא מחמת דבר אחר ור' יוחנן אמר אף לאחר זריקה נמי פליג ר' יוחנן בן ברוקה ואזדא לטעמיה וכו' משכו ידיהם ונזרק דמו בלא בעלים ה"ל כנטמאו או מתו ותעובר צורתו זה הכלל כל שפיסולו בגופו ישרף מיד בדם או בבעלים תעובר צורתו שם בריתא וטעמא דעיבור צורה דכיון דאין פיסולו חמיר דאינו בגופו לא שרפינן ליה בביזיון עד שתעבור הימנו צורת בשר ובתוס' כתבו דשריפה מיד כפיסולו בגופו סברא היא ועיבור צורה כפיסולו מחמת דבר אחר סברא נמי היא לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו בעלים את ידם או מתו או נטמאו ונדחו לפסח שני הרי זה ישרף מיד בתוספתא פ"ה דאפילו רבנן דר' יוחנן בן ברוקה חשבי ליה פסולו בגופו כיון דשחטו בלא בעלים והא דישרף בנטמאו בעלים היינו כשנטמאו כולן אבל נטמאו מקצתן זכו טהורים בחלק הטמאים בתוספתא פ"ז בני חבורה שמתו או נטמאו מקצתן השאר אוכלים ואין חוששין ואם התחילו כולן לאכול ונטמאו מקצתן לא זכו טהורים בחלק הטמאים אלא ישרף חלק הטמאים. נטמא שלם או רובו שורפין אותו שם במשנה ומפרש טעמא בגמרא כדי לביישו ומעצי המערכה דאע"ג דאין יכול להנות מעצי הקדש לב ב"ד מתנה עליהם הואיל והזקיקוהו לשרוף לפני הבירה בפני הכל כדי לביישו שלא נזהר בפסחו לא הטריחוהו להביא מעצים שלו. נטמא מיעוטו וכן הנותר שורפין אותו בחצרותיהן מעצי עצמן כדתנן התם ובגמרא ת"ר מעצי המערכה בחצרותיהם אין שומעין להם דילמא פיישן מינייהו ואתי לידי תקלה משמע דאי לאו הכי שרי מדאוריתא דלב בית דין מתנה עליהם ואפילו מאן דלית ליה בעלמא לב בית דין מתנה עליהם הני מילי בקרבנות דקדושת הגוף אבל בקדושת דמים כולי עלמא מודו ואיפשר נמי דבלאו לב בית דין מתנה עליהם הוה שרי למשרפיה בעצי המערכה דהא קדשים נינהו וכיון דנטמאו דינן בשריפה מדאוריתא ומצי למשרפינהו מעצי הקדש.
ד׳
המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה פרק מי שהיה טמא משנה המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה לשלמים והיינו בנשתיירה אחר הפסח כדתניא בתמורה פ' אלו קדשים דפסח בשאר ימות השנה שלמים הוא דאמרינן סוף פרק התודה מנין למותר הפסח שקרב שלמים דכתיב וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר והלא אין פסח בא אלא מן הכבשים ומן העזים אלא למותר הפסח אבל קודם הפסח יביא בדמיה פסח כדתניא התם וטעמא דלאחר הפסח תרעה ויביא בדמיה שלמים והיא עצמה אינה קרבה שלמים משום דמתחלה לא הוקדשה ליקרב היא עצמה ולא תימא ימכרנה כמות שהיא בלא רעיה כיון שמעולם לא נתקדשה קדושת הגוף דכיון דפסח קרב שלמים אחר הפסח כדילפינן היא עצמה היתה ראויה לשלמים אם תחלה הוקדשה לכך ולהכי בעי' דתרעה ותמכר וכן זכר בן שתי שנים דאינו ראוי לפסח ירעה ויביא בדמיו שלמים אף על גב דדחוי מעיקרו הוי דחוי דמתחלה לא נראה למה שהוקדש והרי הוא כקבוע שנדחה דאין עצמו קרב שלמים אלא דמיו.
ה׳
הפריש פסחו ומת לא יביאנו בנו אחריו אלא לשם שלמים שם במשנה ובגמרא תנו רבנן המפריש את פסחו ומת אם בנו ממונה עמו דעדין יש לו בעלים יביאנו לשם פסח אין בנו נמנה עמו בפסח יביאנו לשם שלמים לי"ו דאין נדרים ונדבות קרבים ביום טוב ובעי' בגמרא דמית אימת וכו' אמר רבינא כגון שהפרישו אחר חצות ומתו בעלים אחר חצות בנו נמנה עמו יביאנו לשם פסח דהא חל עליה חיובא דפסח ברישא אין בנו נמנה עמו יביאנו לשלמים דהא חל עלי' אנינות ברישא ותו לא חיילא עליה חיובא דפסח והא דתנן שוחטין על האונן הני מילי היכא דחיילא חובת פסח ברישא והדר חל אנינות.
ו׳
מי שאבד פסחו ומצאו אחר שהפריש אחר יקרב איזה מהן שירצה לפסח והב' שלמים פרק ב' שעירי תניא מי שאבד וכו' יקריב אי זה מהם שירצה דברי חכמים ורבי יוסי אומר מצוה בראשון ופרק מי שהיה טמא תנן אמר רבי יהושע שמעתי שתמורת פסח קרבה ותמורת פסח אינה קרבה ואין לי לפרש אמר רבי עקיבא אני אפרש הפסח שנמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וימכר בדמיו שלמים וכן תמורתו אחר הפסח קרב שלמים וכן תמורתו ובגמ' איתמר רבה אמר קודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו דוקא ולא זמן שחיטה דהיינו חצות ואשמועינן דאפילו היה אבוד בשעת חצות אם נמצא קודם שחיטת השני הוקבע לפסח וזה שלא הקריבו דחהו בידים ולכך לא יקרב עוד הוא שלמים ורבי זירא אמר קודם חצות ולאחר חצות שנינו דשעת חצות היא הקובעתו לפסח ואם נמצא קודם חצות קבעתיה חצות שהרי נראה וכי לא אקרביה דחייה אבל נמצא אחר חצות אפילו קודם שחיטה ליכא קביעות ולא דיחוי ויקריב אי זה מהם שירצה כדתניא פרק שני שעירי ונקטינן כרבי זירא דסתמא דתלמודא קאמר כהאי שמעתא פרק מי שהיה טמא ואלו בפסח היכא דאבד ונמצא אחר חצות קודם שחיטה קרב שלמים והא לא אתיא אלא כרבי זירא דאמר קודם חצות ואחר חצות שנינו אלמא פסח שהיה לפנינו בשעת כפרה ובלבד שיהא אבוד בחצות קרב שלמים והרב ז"ל כתב אם מצאו אחר ששחט פסחו הרי זה יקרב שלמים וכששניהם עומדים יקריב אי זה מהם שירצה ואם כן ר' עקיבא דאמר נמצא קודם שחיטת הפסח ירעה עד שיסתאב וכו' נראה דפליג אדברי חכמים דר' יוסי דאמר יקריב אי זה מהן שירצה לפסח ונראה לישב דברי הרב ז"ל לכוין דברי חכמים ודברי רבי עקיבא דאם שניהם עומדים יקריב אי זה מהם שירצה ואם הקריב הראשון השני קרב שלמים ואם הקריב השני הראשון קרב שלמי' היכא דלא נמצא אלא אחר חצות אבל נמצא קודם חצות והקריב השני דחהו לראשון דחצות קבעתו ולהכי לא יקרב הראשון אלא ירעה עד שיסתאב וימכר וכו' והא דכתב הרב ז"ל מצאו אחר ששחט את פסחו הרי זה יקריב שלמים דמשמע כרבה דקודם שחיטה ולאחר שחיטה שנינו מצינן למימר דהכי קאמר כששניהם עומדים יקריב אי זה מהם שירצה והשני יקרב שלמים אם נמצא אחר חצות ואם נמצא קודם חצות נמי יקריב אי זה מהם שירצה אלא שאם הקריב הראשון אז השני קרב שלמים ואם הקריב השני הראשון ירעה עד שיסתאב כרבי עקיבא והיינו דכתב והשני יקרב שלמים שהוא אותו שהפריש אחר שאבד הראשון ואחר כך כתב מצאו אחר ששחט את פסחו הרי זה יקרב שלמים דהיינו הפסח הראשון ולא קראו שני ובבריית' נמי לא תני אלא יקריב אי זה מהם שירצה דברי חכמים ורבי עקיבא נמי מודה דאי זה מהם שירצה יקריב אפילו מצאו קודם חצות אלא דאם הקריב הראשון השני יקריב שלמים והיינו דכתב והשני יקריב שלמים ואם הקריב השני דחהו לראשון בידים וירעה עד שיסתאב כדאמר'. וכן אם המיר בזה הנמצא אחר שחיטה יקרב שלמים שם במשנה שמעתי שתמורת פסח קרבה ותמורת פסח אינה קרבה אמר רבי עקיבא הפסח שאבד וכו' וכן תמורתו אחר שחיטת הפסח קרב שלמים וכן תמורתו וכו' ובגמרא אמר רבא לא שנא אלא שנמצא אחר שחיטה והמיר בו אחר שחיטה שאפי' הפסח עצמו לא נדחה אבל נמצא קודם שחיטה שהוא עצמו נדחה אם לא הקריבו כדאמ' לעיל אע"פ שתמורתו לא נדחית בידים אינה קרבה שהרי מכח קדושה דחויה קא אתא איכא דמתני לה ארישא לא שנא אלא שנמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה וכו' איתיביה וסלקא בתיובתא דאפילו נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה תרעה דתניא כשב מה תלמוד לומר אם כבש דהא לעיל מיניה כתיב ואם מן הצאן ובפרשה תחתונה כתיב ואם מן העז מכלל דעד השתא בכבש איירי דאין לך עוד בצאן אלא כבש אלא לרבות תמורת פסח אחר הפסח שקרבה שלמים יכול אף לפני הפסח כן תמורת הפסח שנמצא לפני פסח תהא קרבה שלמים תלמוד לומר הוא פסח הוא פסח כשר קרב ואין תמורתו קרבה ואי נמצא קודם שחיטה והמיר בו קודם שחיטה לא איצטריך קרא לאשמועינן הכי אלא אפילו נמצא קודם שחיטה והמיר בו אחר שחיטה אין קרב אלא תרעה.
ז׳
פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת הפסח הרי הם כשלמים לכל דבר טעונים סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק מה שאין כן בפסח שם פרק מי שהיה טמא אם כשב לרבות פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח כגון תמורתו דאף על גב דדרשינן התם דאין תמורתו קרבה הא מוכח התם דכל היכא דפסח קרב גם תמורתו קרבה והא דאמרינן לעיל אם כבש לרבות תמורת הפסח לא איצטריך האי קרא אלא אסמכתא בעלמא דמזבחת פסח הוא דנפקא לן דמותר הפסח קרב שלמים ותמורה נמי מותר פסח הוא והאי אם כבש לעברה שנתו וכו' הוא דאתא כדאמרן. פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולם שלמים נתערב בזבחים אחרים ירעו עד שיפול בהם מום שם במשנה הפסח שנתערב בזבחים שלשה טלאים אחד של פסח ואחד של אשם וא' של עולה ונתערבו כולם ירעו עד שיסתאבו ויביא בדמי היפה שבהם מכל מין דבכל חד אמרי' שמא מין זה היה יפה והמותר יפריש מביתו ויאמר על כל מין כל מקום שהוא מין זה מחולל על סלע זה אם היה יפה שבהם שוה סלע וכן לכל אחד בסלעו כדפי' רש"י ז"ל התם. נתערב בבכורות ירעו כולם שם במשנה נתערב בבכור רבי שמעון אומר אם לחבורת כהנים היה פסח זה יאכלו את כולם באותה לילה ויקריב פסח לשם פסח כל מקום שהוא אבל לרבנן דרישא דקאמרי נתערב בזבחים סתם ירעו ואמרינן בגמרא ולרבנן היכי עבדינן היכא דנתערב בבכור דאין לו פדיון דכתי' לא תפדה ואינו תופס את דמיו לצאת מקדושתו אלא נאכל לכהן במומו ופסח בר פדיון הוא ואינו נאכל בלא פדיון אמר רבא ממתין לו עד שיוממו ויביא בהמה שמינה ביפה שבהם ויאמר כל היכא דאיתיה לפסח תיחול עליה דהאי ומייתי בהנך מעות שלמים כדין מותר הפסח ואכיל לכל התערובות בתורת בכור בעל מום ואי זו היא תורתו אין נשחט ואין נמכר באיטליז וכו' משום גזרה כדאיתא בדוכתיה.
ט׳
המפריש פסחו עד שלא נתחייב ואחר כך נתחייב כגר ועבד וקטן שנתגייר או נשתחרר או הגדיל מקריבו לשם פסח דאין בעלי חיים נדחים כדילפינן בדוכתיה המפריש מעות לפסחו והותירו יביא המותר שלמים דמותר פסח שלמים כדילפי' מוזבחת פסח לה' וגו'. הממנה אחרים על פסחו ועל חגיגתו המעות שיקח מהם חולין פרק האשה ברית' ומפרשי' טעמא כרבי דתניא אם ימעט הבית מהיות משה החייהו מכדי אכילה ולא מכדי מקח אם ימעט הבית שיהיו המעות מועטין לבעל הפסח מהיות משה שאין לו במה לקנות צרכי הפסח ולקח הוא ושכנו הקרוב אל ביתו יקח מעות משכנו וימננו על פסחו ויקח מאותן המעות צרכי פסח כגון עצים לצלותו אבל אין רשאי למנות אחרים על פסחו ליקח מעות לשאר צרכיו והיינו מכדי אכילה ולא מכדי מקח דהיינו דברים אחרים של סחורה ורבי אומר אף מכדי מקח שאם אין לו מעות לשאר צרכיו ממנה אחר על פסחו ועל חגיגתו שבאה מחמת פסחו ומעות שבידו חולין שעל מנת כן הקדישו ישראל את מעות פסחיהן שאם רצה ליתנם במתנ' יתנם.
י״א
עצים של צליית הפסח כפסח וכן מצה ומרור שהם מכשירי הפסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו שם רבה ורבי זירא חד אמר בעצים לצלייתו כולי עלמא לא פליגי דכגופא דפסחא דמו כי פליגי במצה ומרור רבנן סברי הא אכילה אחריתי היא ורבי סבר כיון דהכשרו דפסח הוא כפסח דמי וחד אמר במצה ומרור נמי לא פליגי דכיון דמכשירי פסח נינהו דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו כגופא דפסח דמי כי פליגי ליקח בו חלוק וטלית רבנן סברי מהיות משה אמר רחמנא החייהו משה עשה צרכי הפסח מן המעות ורבי סבר החייה עצמך משה ואף על גב דמקרא נפיק צריך לטעמא דעל מנת כן הקדישו ישראל את פסחיהן דקמשמע לן קרא דדעתו לכך:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות קרבן פסח פרק ד׳
א׳
השוחט את הפסח על בני חבורה כו' והרוצה להחמיר על עצמו ה"ז משובח ויביא פסח שני. הנה לעיל ביבלת שנמצא בעור של חמש חבורות כתב דפטורין מפסח שני ושם יכול להיות טעמו דבשביל יחיד שלא עשה פסח לא שבקינן לרבים לעשות שלא כדין, אבל ממש"כ פ"ו ה"י בחופר בגל אם ספק הדבר ה"ז פטור מפסח שני אמאי כיון דאית ליה תקנתא למיעבד פסח שני יביא פסחו מספק ועמד בזה הלח"מ עיי"ש ולדעתי נראה עפ"י מה שביאר בשאג"א הא דאמר אימור דקא אמרינן דאי עביד לכתחילה נמי אין פירושו משום דלא מצינן למיעבד לכתחילה לא מייתינן פסח שני, דספק מצוה כזו שחייבין עליה כרת וודאה דוחה עשה דהשלמה כש"כ עשה דליתן בזריקה, רק הכוונה משום דלא מצי ליתן בזריקה משום ספק דשמא פסח שני הוא ובזה אם יתן בשפיכה לא יצא, ודוקא מה שראוי ליתן בזריקה אם נתן בשפיכה יצא הא כל שאינו ראוי ליתן בזריקה אם נתן בשפיכה לא יצא דכל שאינו ראוי לבילה בילה מעכבת בו ומה שאינו ראוי ליתן בזריקה מצד ספק דשמא פסח הוא חשיב אינו ראוי כדמוכח פרק המוכר את הספינה ובהלכות בכורים פ"ד יעו"ש אע"ג דרובא עבדו כדין מ"מ לא מצי לאמר דעל כל פסח אזלינן בתר רובא ושלמים הוא ומצי ליתנו בזריקה, ז"א דחד ודאי פסח הוי והוי קבוע אף דאינו ניכר, מ"מ בכאן דלא בטל כמו שכתבו האחרונים שפיר מיחשב לקבוע וכבר הארכתי בכ"מ וביחוד ראה מש"כ בהלכות חליצה, נמצא דגבי חופר בגל ודאי דלא מצי ליתן בזריקה ולכן אם נתן בשפיכה לא הוכשר אם שלמים הוא, משא"כ כאן דשורת הדין אינו נאמן ואם נדון על פסח שני שהוא בתנאי שלמים אם מצי למיתן אותו בזריקה שפיר אמרינן דיתן אותו בזריקה דהאחד אינו נאמן ופסח ראשון נשחט כדין ופסח שני שלמים הוא ומצי למיתן את דמו בזריקה וכיון דראוי ליתן בזריקה תו אם יתן בשפיכה יצא ושפיר נותן בשפיכה כדי לצאת נפשו ידי פסחו שחייבין עליו כרת משנינין למיתן בשפיכה, ופשוט:
ב׳
ואם לא נודע לו עד שנזרק הדם הורצה שהציץ מרצה על שגגת הבשר שנטמא ואינו מרצה על הזדון. בפרק כיצד צולין תני הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה ופרש"י הפסח או הדם וזה כפירוש רבינו, ובירושלמי שם מתניתא בשנטמא משירד לאוירו של כלי אבל אם נטמא עד שהוא מלמעלן נעשה כמקבל מים, וצריך ביאור מדוע אם נטמא עד שלא ירד לאויר הכלי הוי כמקבל מים אטו מי מפליג רחמנא דעל דם שנטמא קודם שירד לאויר כלי אין הציץ מרצה. הן דאם נאמר כן הוי א"ש הא דתנן פרק דם חטאת חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס בין שהיתה לה שעה"כ בין שלא היתה לה שעה"כ איזו היא כו' שלנה שנטמאת כו', והוא צריך ביאור הלא מה"ת ארצויי מרצה ומה"ת ראוי להזייה ואשר יזה קרינא ביה, כדחזינא פרק כסוי הדם (דף פ"ו) דלמ"ד אין שחיטה לעוף מה"ת בנחירת עוף בסימנים בעי כסוי אף אם שחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה דכי יצוד כו' אשר יאכל כתיב, בכ"ז כיון דמה"ת ראויה לאכילה אשר יאכל קרינא ביה, א"כ ה"ה כאן דאשר יזה כתיב אם מה"ת ראוי לזריקה אשר יזה כתיב ובעיא כבוס, וכבר הרגישו בזה בתוס' שם, אמנם לפי הירושלמי ניחא דמיירי שנטמא הדם קודם שירד לאויר כלי ואז אין הציץ מרצה והוי כמקבל מים ולא קרינא ביה אשר יזה, ואם נתקבל בכלי אז כשנתז אינו טעון כבוס מהבגד. אולם עדיין לא הועיל לנו בזה, דמה נעשה בהא דבעי בגמרא רב חסדא נתז על בגד טמא מהו יעו"ש הא כי נטמא מאי הוי אכתי סופו מן התורה היה ראוי לזריקה, רק ע"כ כשנטמא הדם טרם שירד לאויר כלי ומאי בעי כיון שניתז טרם שנתקבל בכלי מן הצואר הרי משנתינו היא ניתז מן הצואר על הבגד אינו טעון כבוס, וע"כ כתירוץ רבוותא בתוספות: לכן נראה לדעתי פירוש הירושלמי דסבר דאין כלי שרת מקדשין אלא מדעת וכמפורש סוף פרק לולב וערבה וקדשת את המזבח כו', מה המזבח אינו מקדש אלא מדעת אף הכלים לא יתקדשו אלא בדעת עיי"ש, ובפ"ק דמנחות דדם שנתקבל בכלי הוא מתקדש בכלי ובעי קידוש מדעת, וכן קידוש קומץ בעי שיהא במתן כלי לשם קידוש מדעת עיי"ש (דף ז) כל הסוגיא, וא"כ כאן דאילו הוי ידע קודם שנתקדש בכלי דהוא טמא הלא לא היה מקדיש אותו בכלי שרת ולא היה מקבלו נמצא דהוי קידוש בטעות שלא מדעת והוי כאילו נשפך על הרצפה ואספו ופסול והוי דם שלא נתקדש בכלי שרת ולכן אמר דנעשה כמקבל מים וכ"ז בנזרק ואח"כ נודע שנטמא מקודם הא בנודע מקודם קבלה ובזדון קיבלו וזרקו ודאי הורצה מן התורה דהוי דם שנתקדש בכלי שרת, וז"ב דטעמו משום דהוי קידוש בטעות והוי כמו שלא נתקדש מדעת דדעת האדם בעי דאין כלי שרת מקדשין שלא מדעת. אולם לפ"ז מוכרח דמה"ת אסור לזרוק דם יחיד שנטמא רק אם זרק הורצה וכן משמע לשון הירושלמי לעיל ה"ה, הפריש בין קריבין ליחיד לקריבים לצבור הקריבין ליחיד אם יש לו אומרים לו הבא ואם לאו אין מתירין לו לזרוק דמו עבר וזרק הורצה, הקריבין לצבור אם יש לו אומרים לו הבא [דדחויה היא בצבור] ואם אין לו מתירין לו לזרוק לכתחילה כו' ולכן הוי קידוש טעות דאילו ידע שנטמא ואסור לו לזרוק לא היה מקבלה בכלי שרת ולא קידשה והוי כדם שלא נתקדש בכ"ש, אבל אם נימא דמדאורייתא מותר לזרוק לכתחילה רק מדרבנן אסור לזרוק א"כ אמאי הוי קדושי טעות הא כיון דבהעדר ידיעתו זרק הדם כדין טהור והורצה, הא למה הדבר דומה למה שפסק רבינו בפרק ט"ז מהלכות מכירה הי"ד אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מד"ס אם היו הפירות כו' ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום יעו"ש והיינו שאף אם הוזלו קודם שאכלן מ"מ כיון שנעשה מהן מה שהיה עושה בפירות היתר אינו מחזיר לו כלום מדמי המקח ולא אמרינן דהוי מקח טעות וקנינו בטל ומשלם רק כפי מה שהיו שוים בעת אכילתו אותן וכן פסק הש"ך ביור"ד סימן קי"ט עיי"ש וטעמו משום דבאיסור דברי סופרים אין איסור על עצם הדבר רק על כתפא דגברא מונח שמצווה מלא תסור או משאל אביך ויגדך וכי לא ידע מצווי החכמים והיה מתעסק אצל האיסור נמצא שלא עבר על איסורא דלא תסור ונהנה מהן והיו שוים לו כמי שהיו שוים אליו פירות היתר וכאילו היה אוכל פירות היתר, והדבר דומה למה שלמדנו רבותינו בהא דפרק המדיר דאם קידש אשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים אינה מקודשת דתניא אם הלכה אצל חכם והתירה מקודשת למ"ד אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד, ופירשו בעלי התוס' דוקא אם התירה חכם קודם שנודעו לבעל הא אם נודעו לבעל ואח"כ התיר לה חכם אינה מקודשת וטעמא שע"מ כן מקדשה שאם לא ירצה לבטל הקידושין ולא יקפיד מחמת הנדרים שיהיו הקדושין קיימין והיכא דידע קודם שהותרו הרי הוא מקפיד ורוצה שיתבטלו שמא לא יהיה להן היתר אבל היכא דהותרו קודם ידיעתו הא לא רצה לבטלן שאין עתה שום קפידא, הנה אע"ג דהנדרים היו קודם שהתיר חכם ואם היו נודעין לבעל היו הקדושין מבוטלין בכ"ז כשלא נודע לבעל עד אחרי ההיתר שהתירן חכם תו בטלה קפידתו דבעל ומקודשת, כן הכא נמי אעפ"י שאם הי' נודע לו קודם שאכלן היו חכמים מקפידין ומזהירין אותו שלא יאכל ואדעתא דא לא זבין והוי מקח טעות, בכ"ז אם לא נודע ולא היו מקפידין חכמים עליו כיון דלא בעי למידע ומתעסק הוא אצלן ואכלן כפירות היתר הרי נגמר מחשבת קנינו ולא הוי שום אונאה וז"ב. כמו כן בנידון דידן כיון דלא נודע לו עד שנזרק הדם ולא היה שייך שיקפידו ולא יתירו לו לזרוק וכשעבר וזרק הורצה וכדין דם טהור זריק א"כ הוי ממש כדם טהור ונגמר מחשבת קבלתן בכלי וקידושין ולא הוי קדוש טעות כלל, וע"כ דמה"ת אינו ראוי לזרוק הדם לכתחילה ושפיר הוי קידוש בטעות שהרי אסור מה"ת לזרוק ואילו הוי ידע הרי לא קידשן בכלי שרת ולא זרק אותן ע"ג המזבח והוי קידוש טעות וכמקבל מים דכיון דמה"ת אסור לזרוק אע"ג דלא ידע בכ"ז איסורא עביד ולא ניחא ליה למעבד איסורא ודוק. ובאמת לא מצאנו גם בבבלי מי שיסבור דמן התורה ציץ מרצה על טומאת דם לזרוק לכתחילה ביחיד, דמסתברא דכיון דכתיב עון הקדשים מקריא עון ולכתחילה אסור לזרוק רק אם עבר וזרק נשא הציץ עון זה. והא דאמר בפרק האשה רבה דמה"ת ארצויי מרצה ואמרי רבנן לא הורצה היינו דמה"ת אם עבר וזרק אף במזיד הורצה ולא שני בין שוגג למזיד אבל בין דיעבד לכתחילה לא שמענו שיסבור דמה"ת אף לכתחילה שרי לזרוק: ובזה א"ש מה שהקשינו על סוגיא דדם חטאת דאם נטמא הדם אמאי לא קרינא אשר יזה לאצרוכי כיבוס כיון דמה"ת ארצויי מרצה, ולפ"ז ניחא דכיון דמה"ת אסור לזרוק דעון מקריא זריקתו שפיר לא קרינא ביה אשר יזה אע"ג דאם עבר וזרק הורצה, דכיו"ב מצאנו גבי קצירה קודם לעומר דקוצרין מבית השלחין ומפרש טעמא משום דממקום שאי אתה מביא אתה קוצר ומבית השלחין לכתחילה אינו מביא אע"ג דאם הביא כשר ממקום שאי אתה מביא קרינא ביה עיין פרק ר"י (דף ס"ח) תוס' ד"ה קוצרים בה"ש יעו"ש. וסעד גדול דמה"ת אסור לזרוק מהא דרמי בהקומץ רבה (דף כ"ה) הא דתניא על מה הציץ מרצה על הדם כו' שנטמא בין בשוגג בין במזיד על הא דתניא דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא כו' ומשני רב יוסף הא רבי יוסי הא רבנן דתניא אין תורמין מן הטמא על הטהור ואם עבר ותרם כו' במזיד אין תרומתו תרומה כו' ומאי מדמה התם הא עבר על דבר תורה דמה"ת אין תורמין מן הרעה על היפה כש"כ מן הטמא על הטהור דונשא חטאו כתיב שאם לא תרם מחלבו ממנו נושא חטא, לכן שפיר במזיד אין תרומתו תרומה משא"כ כאן דמדבריהם אין זורקין לכתחילה, ויותר יפלא דאמר אימור דשמעית ליה לר"א בתרומה דקילא בקדשים דחמירי מי שמעת ליה כו' הרי אדרבא הך דתרומה קרינא ביה ונשא חטאו דבר תורה, אם לא דנאמר דגם כאן הוי דבר תורה דעון הקדשים כתיבא ועון מקריא זריקתו בטומאה: אמנם הא דפסיקא לרבוותא בתוס' ריש דם חטאת דמה"ת מרצה ציץ לזרוק דם שנטמא לכתחילה הוא מהא דרמי בפרק הנזקין (דף נ"ד) על ר"מ דבדרבנן קניס מהא דתניא דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה ופרש"י דמה"ת זורק לכתחילה דהציץ מרצה, אולם ז"א מוכרח דבשיטת ר"ח סגן הכהנים מוקים כמ"ד אין טומאה למשקין מה"ת כל עיקר ומדרבנן יעו"ש, אך זה דחוק דר"מ סובר תמן טומאת משקין עצמן דבר תורה דסבר ספק ליטמא טמא יעו"ש ודחוק לומר דאליבא דרע"ק אמר עיי"ש בסוגיא ובתוס' וליה לא סבירא ליה, דאיהו סבר אין שני עושה שלישי בחולין. אולם בל"ז יש לומר דהכי פריך בהנזקין דחזינן בהמנסך דדאורייתא הוי קניס משום חומרא דעו"ג ה"נ קדשים דחמירי הוה ליה למיקנס וכמו דאמר בהקומץ רבה קדשים דחמירי מי שמעית ליה ואדרבא יתכן מה דלא משני ר"י היא דאין זה סתם משנה יעו"ש רש"י ותוס' ודוק: ורבינו לא הביא דינא דירושלמי משום דסובר דלמשנה אחרונה משקי בית מטבחייא דכן ודם קדשים אינו מקבל טומאה וכל הנך משניות דלא כיוסי בן יועזר איש צרידה וכמשנה ראשונה אתיא כמוש"ב בפירוש המשנה לעדיות באורך, והא דלא הביאו על דינא דנטמא הבשר בפסח משום שאם נודע לו קודם זריקה וזרקו הרי אין הציץ מרצה והיינו דלא מהני רצוי ציץ משום דאכילת פסחים מעכבא דפוסק דלא כר' נתן ובעיא פסח שני, וע"כ מה"ת אינו מרצה רק בלא נודע משום דהתורה קפדה על הידיעה דוקא נמצא כי לא נודע הרי לא עביד בזריקה שום איסור שכיון שנזרק במחשבת אכילה סגי ברצוי ציץ וכאילו נטמא הבשר בעת שנודע, ואע"ג דסבר אין הציץ מרצה על האכילות זה דוקא בכולהו קרבנות דעלמא הא בפסח שכן מצאנו בציבור שהם אוכלין בטומאה, ורבינו סבר דדחויה היא בציבור ובעיא ציץ לרצויי אף בטומאת הגוף כמוש"כ במפורש בפ"ד מהלכות ביאת המקדש הט"ו וכיון דאכילת פסחים מעכבא מרצה עליו ציץ, לכן ביחיד כיון דאם נטמאו הציבור חזי לאכילה לכן מהני ריצוי ציץ בשגגה דהוי כמו שנטמא אחרי זריקה, וכיון דעל אופן שלא ידע הזריקה מרצה נמצא דעל אופן השגגי אין זה איסור כלל משא"כ בדם שנטמא שמן התורה לא יזרוק ואם זרק הציץ מרצה, דזה הכלל דהיכא שההעדר ידיעה גורם הרצוי לא שייך שעביד איסורא בלא נודע משא"כ בדם שנטמא שהמפעל גורם הרצוי מה שפעל ולא סיבת השגגה ודוק היטב: ודע כי לפי מה שפרשתי בירושלמי יש לדבר בחטאת הגזולה שנודעה דרבנן אמרו דאינה מכפרת טעמא דהוי קידוש בטעות ומסולק קושית התוס' שם דאיך יעקרו חכמים ד"ת. אך צ"ב מהא דאין תורמין מן הטמא על הטהור דבשוגג תרומתו תרומה ולא אמרינן דתרומה בטעות הוה. ועיין תוס' יבמות (דף פ"ט) ד"ה קישות ונמצאת מרה ובמחנ"א הלכות נדרים סימן י"ג שהעיר מפלוגתת רבינו עם הראב"ד בפ"א מהלכות איסורי מזבח במי שדימה שמותר להקדיש בע"מ למזבח אם הוי הקדש טעות ואכמ"ל כי יש לעיין טובא. ואולי יש לחלק דהכא בעת הטעות לא נגמר תכליתו שאין תועלת בקידושו כי לא נזרק עדיין אבל שם בעת התרומה וההקדש שלא ידע נעשה כבר הענין שנפטר כריו וכן מקדש, והוא נידון אחר, ודוק בכ"ז:
ג׳
זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד בדם או בבעלים תעובר צורתו כו' לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם כו' הר"ז ישרף מיד. דברי רבינו תמוהים לכאורה, דאין הבעלים יכול למשוך רק מחיים א"כ הוי נשחט בפסול ומאי נפק"מ אם הודע לו קודם, ומתנגד זה לתלמודין דאמר בכה"ג שלא נודע דהוי פסול הגוף וישרף מיד, וכבר תמה ע"ז הצל"ח. אמנם באמת גמיר רבינו שמעתא דא מירושלמי סוף פירקא ועל כולם היה ר"י בנו של ריב"ב אומר תעובר צורתו ויצא לבית השריפה ר' לעזר בי ר"י בעי קומי ר"י כו' שמשכו הבעלים את ידן מה אנן קיימין אם בחיים פסול מכשיר [בתמיה] פסול [הגוף] הוא אם לאחר שחיטה יש משיכה לאחר שחיטה ומשני מכיון שיש לו רשות למשוך, פירוש דהא איהו שוחט הפסח ברשות והבעלים נמשך ברשות הוא פסול מצד בעלים ופסול מכשיר וטעון עיבור צורה, הרי דבלא נודע אינו רק פסול מכשיר וטעון עיבור צורה, וגמרא דידן לא פליגי להלכה דהא דאמר בתחלת השקליא וטריא אא"ב בעי עקירה כו' הוה פסולו בגופו, היינו דאינו רחוק לומר כן בסברת הך תנא דכיון דמשך מחיים הוה פסול הגוף אף שלא נודע וכקושיית ר"א בי ר"י בתלמוד ירושלמי, וסוף הסוגיא דרב אשי אמר רב דאמר כר"י בנו של ריב"ב כו' אם יש שהות ביום כדי לידע חייב ותעובר צורתו ויוצא לבית השריפה מ"ט כו' הפירוש דהא לדידן אם נודע קודם שחיטה שמשכו הבעלים ידם בודאי הוה פסול הגוף דעדיפא יותר משחטו שלא לאוכליו דשחט קרבן בלא בעלים רק בלא נודע שיש לזה רשות לשחוט כמו כל פסח והפסול מצד שנמשך הבעלים [ברשות] פסול מכשיר הוי, א"כ לריב"ב דאם יש שהות כדי לידע חייב דהיה לו לשאול ולא אמרינן דשחטו ברשות שפיר הוה כמו שחטו לכתחילה בפסול וכמו נודע קודם השחיטה לדידן, ופריך שפיר דלפ"ז פסולו בגופו ואמאי בעי עיבור צורה, לא כן הירושלמי מביאו על אופן דמשנתינו דמיירי דשחט ברשות ופטור שפיר בעי הבשר עיבור צורה דבהכשר נשחט ופסול מכשיר הוא וז"ב בס"ד: ושמע עוד דבר ד' יוצא מקודש הקדשים היא התוספתא וזה לשונה בפרק ה' שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם כו' הרי זה חייב ר"י בנו של ריב"ב אומר אם יש לו שהות כדי שידע הרי זה חייב ואם לאו פטור, ובתוספתא פ"ו תניא שחטו ונודע עד שלא שחטו שמשכו הבעלים את ידם כו' ישרוף מיד ר"י בריב"ב אומר אם יש שהות כדי שידע ישרף מיד ואם לאו תעובר צורתו ויצא לבית השריפה זה הכלל כל שפסולו בגופו כו', הנך רואה בעיניך דלטעמייהו אזלי, והא דתניא בפ"ה שחטו ונודע שמשכו הבעלים כו' חייב ע"כ בנודע לו קודם שחיטה ומש"ה חייב חטאת [כמו שחטו שלא לאוכליו] ור"י בנו של ריב"ב סבר דאם יש שהות כדי לידע ואין זמנו בהול חייב דהוה כשוחט שלא ברשות, ולכך בפ"ו אמר דנודע קודם שחיטה שמשכו הבעלים ידם א"כ שחט שלא ברשות ולכך ישרף מיד וריב"ב סבר דחייב חטאת אם היה שהות כדי לידע ולכך סובר דבכה"ג ישרף מיד דכיון דשחטו שלא ברשות א"כ שחטו בפסול ופסול הגוף הוי. אמנם לגמרא דילן היה תוספתא אחריתי כי התוספתא שלנו נסדר עפ"י נוסחת הירושלמי כאשר יש אתי בזה הרבה, והגר"א הגיה לעיל פ"ה אם יש שהות כו' הר"ז חייב ותעובר צורתו ויצא לבה"ש, ולפ"ז היה לו למחוק בפ"ו תיבות ישרף מיד ואם לאו, ובלא זה כל מעיין יראה כי האמת כמו שהוא לפנינו ודוק בכ"ז:
ו׳
מי שאבד פסחו כו'. תוספתא פ"ט הפסח שנמצא בשלשה עשר ירעה עד שיסתאב בי"ד יקרב שלמים רא"א קודם חצות כו' לאחר חצות כו', נראה טעמייהו דר' אליעזר סובר חצות קבע וכיון שהיה לפנינו בחצות ונקבע ולא הקריבו תו ירעה עד שיסתאב ונדחה משלמים להקריבו עצמו ות"ק סבר כבן בתירא בזבחים פ"ק (דף י"א וי"ב) או דהפסח ששחטו בי"ד שחרית כשר לשמו או דסבר דפסול שלא לשמו א"כ תו בי"ד קודם חצות היום לאו שלמים הוי דהא פסול לשם שלמים ונקבע לפסח להקריבו לאחר חצות וכי מתכפר באחר שוב נדחה מהקרבה וכי אישתכח בי"ד כיון שבתחלת היום לא היה לא נקרב לפסח דלא היה לפנינו בעת חלות שם פסח עליו ואז היה אבוד ממנו נעשה כאילו אבוד בשעת חצות להחולקים עליו אע"ג דאשתכח קודם שחיטה מ"מ קרב שלמים לר"א וז"ב בס"ד:
ח׳
פסח שנתערב בשלמים יקריבו כולן שלמים. הכס"מ כתב זה פשוט עפ"י מה שנתבאר דמותר פסח קרב שלמים, ואני אומר לא כן אבי דמה דפשיטא ליה למרן הנה תוספתא ערוכה סותרת זה והיא בפ"ט, נתערבו בשלמים ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביאו בדמי היפה שבהן פסח ובדמי היפה שבהן שלמים קרב פסחו יביא בדמיו פסח אחר יעו"ש, ואם נימא דטעמא של התוספתא משום דסברה בע"ח נדחין ורבינו אזיל לטעמו דאין בע"ח נדחין וסובר בפסח שאבד ונמצא קודם שחיטת הפסח דקרב שלמים, ז"א דהא בסיפא פליג ר' שמעון בנתערבו בבכור ואיהו סובר בע"ח אינם נדחין ואפ"ה לא פליג ברישא וטעמא דאיתא בתוספתא שלמים שנתערבו בשלמים הבאין מחמת הפסח ירעו עד שיסתאבו כו' ויביא בדמי כו' שלמים ויאכלו ליום ולילה ע"ח, ובדמי היפה שבהן שלמים אחרים ויאכלו לב' ימים ולילה אחד, הרי חזינא דטעמו משום דמותר הפסח נאכל ליום ולילה ושלמים נאכלין לשני ימים ולילה ולא מייתינן קדשים לבית הפסול, וא"כ תמיה על רבינו איך פסק דיקריבו כולן שלמים הא השלמים באין לידי פסול שנאכלין כמותר הפסח וכן אמר הגמרא פסחים (דף פ"ט) דמותר הפסח נאכל ליום ולילה וזה כתוספתא הנ"ל וצע"ג: אולם מהא גופא סייעתא לרבינו דאמאי לא פליג ר' שמעון דסבר דמביאין קדשים לבית הפסול ולימא דהן עצמן יקרבו שלמים ויאכלו ליום ולילה כמו דפליג בנתערב בבכור ובמעשר, וע"כ משום דתניא בתוספתא שם בן עזאי אומר שלמים הבאים מחמת הפסח הרי הן כפסח לכל דבר אלא שהן נאכלין ליום ולילה, ובמאי קאמר הרי הן כפסח ע"כ דאינו טעון סמיכה ונסכים וחזה ושוק, ולכך לא פליג ר"ש דסבר כבן עזאי וא"כ לא מצי למימר יקריבו הן עצמן דהא פסח לא בעי סמיכה ומותר דיליה ג"כ לא בעי סמיכה ואלו שלמים טעונין סמיכה וכמו דאמר (בדף פ"ט). וליכא למימר דאכתי יפלוג בקרבן נשים ז"א דהא ר"ש סובר דאין שוחטין על אשה בפ"ע רק עושין אותה טפילה לאחרים, וא"כ הוא ודאי קרבן אנשים ואין להקריבו משום סמיכה וסובר רבינו דהא דמרבינן שיהא נאכל ליום ולילה היינו משום דדמי בכל מילי לפסח לבן עזאי, אבל לדידן דנפק"ל מאם כשב דמייתי גמרא (בדף צ"ו) לסמיכה ונסכים וחזה ושוק שהן כשלמים לכל דבר תו ודאי דנאכל לשני ימים ולילה אחד כדין שלמים גמורים והסוגיא (דדף פ"ט) קאי לבן עזאי דתנא דתוספתא סבר כוותיה ודוק: אבל מה נעשה אם נעיין במקור הך דרשא בתו"כ דאם כשב לרבות פסח שעבר זמנו ושלמים הבאין מחמת הפסח לכל מצות שלמים שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק כו' לכל מצות שלמים כו' אבל אין נאכלין אלא ליום ולילה כתחלת הקדשן [פירוש אע"ג דפסח אינו נאכל ביום זה הוא מצות חוציי כמו על מצות ומרורים יאכלהו וכיו"ב אבל למחרתו הוא נותר גמור ובכרת ומתפגל אם חשב לאכול בו ולכן המותר הבא מכחו נעשה נותר ביום ולילה כהפסח] בן עזאי אומר אינן נאכלין אלא בלילה ואינן נאכלין אלא צלי, הרי דתנא דסבר דהוא כשלמים איהו מודה שנאכל ליום ולילה רק בבן עזאי פליג תנא דתו"כ עם תנא דתוספתא אבל בזה לא פליגי ואיהו דיליף בצו מתודת שלמיו שלמים הבאים מחמת פסח. וזה נראה ברור דלראב"ע דפסח אינו נאכל רק עד חצות ובחצות נעשה נותר תו מותר הפסח כתחלת הקדישו ונאכל רק עד חצות מן התורה. ומסולק מה שהביאו האחרונים מהא דפריך וניתי מותר הפסח וניתני דהלכה כרע"ק יעוין בישועות יעקב, ולפ"ז בטלה ראייתם דלראב"ע גם מותר פסח עד חצות ודוק. יהיה איך שיהיה דברי רבינו מופלאין וכן מפורש (בדף פ"ט) דמותר פסח נאכל ליום ולילה ובעי סמיכה וצע"ג: ובזה מצאנו דכיון דתמורת פסח יש לו דין מותר פסח והוא נאכל ליום ולילה כעיקר הקדישו כמו שפירשו בתוס' פ"ק דזבחים (דף ט') דזה מקרי שלמים הבאין מחמת פסח, א"כ כי מרבה סוף בכורות מקרא דאם מן הבקר דאחד עשר שבמעשר קרב שלמים א"כ סתמו כל כמה דלא אית לן הוכחה אפכא מרבה ליה גם לזמן אכילה לשלמים דלכולהו מילי איתקוש, וכיון דתמורת שמו דמעשר נאכל לזמן שלמים מסתמא תחלת הקדשו, ג"כ יש לו דין שלמים להיות נאכל לשני ימים וילפינן לזמן אכילה דמעשר מזה ורבנן בתוס' ורש"י סוף איזהו מקומן חקרו בזה יעו"ש ודוק:
ט׳
בכ"מ וסובר רבינו דהיינו כמ"ד בע"ח נדחין: נ"ב ר' יוחנן אמר כן ולטעמיה אזיל דסבר בע"ח נדחין ביומא (דף ס"ד):
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות קרבן פסח פרק ד׳
ג׳
הפסח שיצא מירושלים או שנטמא בארבעה עשר ישרף מיד. נטמאו הבעלים או מתו או משכו את ידיהם אפילו נטמאו או מתו קודם זריקת הדם מניחין אותו עד שתעובר צורתו ואחר כך ישרף. לפיכך אם שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידיהם או מתו או נטמאו ונדחו לפסח שני הרי זה ישרף מיד. אם שחטו אחר שנודע, הנה מדכתב הרמב"ם אם שחטו אחר שנודע משמע דאם שחטו קודם שנודע שמשכו הבעלים את ידם דאז אינו פסולו בגופו ולא ישרף מיד, וזה תימא גדולה דהא תנן במתניתין בפסחים דף ע"א שחטו ונודע שמשכו הבעלים את ידם וכו' פטור מפני ששחט ברשות, וא"כ ע"כ מתני' מיירי דנודע אחר השחיטה דהא קתני ששחט ברשות ואם נודע לו אין זה ברשות, והברייתא קאי על המשנה דקתני ותני עלה בחול כה"ג ישרף מיד וא"כ ע"כ בלא נודע נמי ישרף מיד וז"א כד' הרמב"ם. והנה בשיטת הרמב"ם מבואר להדיא בפי' הר"ח בסוגיין שפי' אא"א לא בעי עקירה כיון דנודע בשעת שחיטה שכבר משכו הבעלים את ידם נמצא דשחיטתו ששחט סתם לשם שלמים הוא, והוא מפורש כדברי הרמב"ם, ודברי הר"ח הם עפ"י דברי התוספתא דקתני להדיא שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידם ישרף מיד, א"כ מפורש הוא דדוקא אם אחר שנודע שחטו הוא דישרף מיד, ובתוספתא דפוס וילנא החדש נדפס שחטו ונודע אחר שמשכו הבעלים את ידם, והוא טעות דמוכח שאין לו שום פירוש, וצ"ל שחטו אחר שנודע שמשכו הבעלים את ידם כמו בדפוסים הישנים, ועי' מש"כ בחסדי דוד. וביאור הדברים הוא עפ"מ דאיתא בירושלמי פרק אלו דברים דאיתא שם ועל כולם הי' ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקא אומר תעובר צורתו ויוצא לבית השריפה, ר' אליעזר בר' יוסי בעא קומי ר' יוסי ניחא שמתו ושנטמאו שמשכו בעלים את ידם מה אנן קיימים אם בחיים פסול מכשיר הוא [פי' בתמי'] פסול הוא אם לאחר שחיטה ויש משיכה לאחר שחיטה, מכיון שיש לו רשות למשוך פסול מכשיר הוא וטעון עבור צורה, וביאור דברי הירושלמי דכיון שהתורה נתנה רשות לבעלים למשוך ידם בהפסח עד שישחט, והיינו עד גמר שחיטה דכיון שלא נגמר השחיטה עדיין לא נשחט הפסח ומסתבר שיכול עדין למשוך ידיו, ורק אחר שנשחט הפסח אינו יכול למשוך את ידיו שכבר נגמר חיובו בענין שחיטת הפסח וכבר נשחט עליו, וכיון שיכול למשוך את ידיו ומ"מ אמרה תורה שיכול השוחט לשחטו לשם פסח, אלמא שם פסח עלה אע"פ שימשכו הבעלים את ידם, אלא דבודאי אם ימשכו הבעלים את ידם יופסל הפסח, וכיון ששם פסח עליו רק שאין לו בעלים טעון עיבור צורה, וכל זה אם יש לו רשות לשחוט אבל אם קודם השחיטה כבר אין להשוחט רשות לשחוט אמרינן דבכה"ג כבר נפקע שם פסח ממנו ונעשה כקדשים פסולים קודם שחיטה, ולכן אנו למדין מסברא זו לחלק בין נודע קודם שחיטה ללא נודע קודם שחיטה דאף דבירושלמי אינו מפורש הנ"מ אבל בזה אנו סומכין על התוספתא דמחלק להדיא וכן הם דברי הר"ח ועפ"ז הם דברי הרמב"ם. אח"כ מצאתי באור שמח שהביא דברי הירושלמי לבאר שיטת הרמב"ם אך לא ראה דברי הר"ח המפורשים כדעת הרמב"ם.
ח׳
פסח שנתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים, נתערב בזבחים אחרים ירעו עד שיפול בהן מום ויביא בדמי היפה שבהן ממין זה ובדמי היפה שבהן שלמים ויפסיד המותר מביתו כמו שבארנו בפסולי המוקדשין, נתערב בבכורות ירעו הכל עד שיפול בהן מום ויאכלו כבכור בעל מום ויביא בהמה שהיא יפה כיפה שבתערובת ויאמר כל מקום שהוא הפסח קדושתו תחול על זו ויקריבנה שלמים אם קרב פסחו. יקרבו כולן שלמים, כתב הכ"מ זה פשוט עפ"מ שנתבאר דמותר הפסח קרב שלמים, ומבואר מדברי הרמב"ם דמותר הפסח נאכל לשני ימים ולילה אחד כשלמים דאל"כ איך יקרבו כולן שלמים הא ממעט באכילתן, ופסק הרמב"ם דאין מביאין קדשים לבית הפסול בהלכה זו לענין אם נתערב בבכורות וכן פסק בפ"ו מהלכות פסוהמ"ק הלכה ה. וא"כ איך פסק דיקרבו כולן שלמים. וקשה לי דהא איתא בזבחים דף ל"ו דשלמי פסחים נאכלים ליום ולילה ואף לרש"י שם דכתב דקאי על חגיגת י"ד מ"מ הא להדיא כתב רש"י בפסחים דף פ"ט דמותר הפסח נמי אינו נאכל אלא ליום ולילה ומביא תוספתא ראי' לדין זה והוכרח רש"י לפרש כן מדמקשינן וניתי במותר פסח וש"מ דמותר פסח דינו כפסח לזמן אכילתו דהיינו ליום ולילה, והתוס' בזבחים דף ט' הביאו מהתו"כ דחגיגת י"ד נאכלת לב' ימים ולילה אחד שלמים הבאים מחמת פסח נאכל ליום ולילה, וכן מוכח בספרא סו"פ י"ח דמותר הפסח נאכל ליום ולילה וקשה איך פסק הרמב"ם דפסח שנתערב בשלמים יקרב שלמים והא ממעט בזמן אכילת שלמים. עוד קשה על הרמב"ם דכיון דפסק דמותר הפסח קרב שלמים וכדרב נחמן דילפינן מקרא דוזבחת פסח וא"כ איך כתב בפרק י' הלכה י"ב דהך קרא נאמר על חגיגת י"ד, וביותר יקשה שכתב שם ובהל' י"ג דחגיגת י"ד רשות ואינו דוחה שבת וקשה דלפי זה דיליף מקרא דוזבחת פסח א"כ תדחי שבת וכדדריש בגמ' אליבא דבן דרותאי דכתי' וזבחת פסח בקר וצאן ובקר היינו חגיגה. והנה הצל"ח כתב בזה עפ"מ דאמרי' בזבחים דף ט' דתלתא קראי כתיבי חד לעברה זמנה ושנתה וחד לעברה זמנה ולא שנתה וחד ללא עברה זמנה ולא שנתה ופרש"י לא עברה זמנה ולא שנתה היינו ששחטו קודם הפסח לשם שלמים, אכן במנחות דף פ"ג פרש"י ששחטו קודם חצות ובטעמא כתב הצל"ח דלשחטו קודם הפסח ל"צ קרא דמה לי אי חזי לפסח ראשון אי חזי לפסח שני עכ"פ קודם י"ד הוי מחוסר זמן וא"כ אמאי אמרינן דצריך קרא מיוחד לעברה זמנו לכן מפרש דשחטו בי"ד קודם חצות דאז חזי למילתי' דאין מחו"ז לבו ביום ואפ"ה כשר, ונמצא לפ"ז דזה אינו אלא לר' יהושע דמכשיר קודם חצות, אבל הרמב"ם לשיטתו דפסק כבן בתירא דפסח ששחטו בי"ד אפילו בשחרית שלא לשמו פסול א"כ אייתר לן קרא דוזבחת פסח לחגיגת י"ד ומ"מ ילפינן מוחגותם דלא דחי שבת ע"ש בגמ' פסחים דף ע'. ועפ"ז יישב מה דפסק הרמב"ם דנאכל לב' ימים דלא כהגמ' והספרא ומשום דתליא בזה דאם נלמוד מותר הפסח מוזבחת אז הוי כפסח ונאכל ליום ולילה אבל אם נלמוד מקרא דואם מן הצאן או מקרא דאם כשב ושניהם בשלמים איירי ולא כתיב פסח בהאי קרא להדיא וליכא ילפותא דדינו כפסח. אכן באמת תירוץ הצל"ח אינו נכון חדא דהא פסק הרמב"ם בפרק זה בהלכה ו' דאפילו נמצא קודם חצות אפשר להקריבו שלמים משום דסובר דבע"ח אינם נדחים וכמו שביאר הכ"מ שם ואף דפוסק כבן בתירא היינו בשלא הפריש קרבן אחר אלא את הפסח הקריב קודם חצות בזה פסול אבל כשמפריש פסח אחר נעשה אחד מהם מותר והוי שלמים אפילו קודם חצות, ועוד דאפילו לפי משנה דפסחים דף צ"ו דאינו קרב היינו דוקא אחר חצות אינו נקרב אבל קודם חצות מקריבין אותו לשלמים דכן פרש"י במנחות דף פ"ג ד"ה לא עברה זמנו ולא שנתו והטעם כמו שכתבנו דכיון שהפריש אחר הוי אחד מהם מותר וקרב שלמים ולא נחלק בן בתירא בזה כלל וא"כ אכתי צריכים תלתא קראי חד לערב פסח היכי דהפריש פסח אחר. לכן נראה בביאור דעת הרמב"ם באופן אחר ומקודם נבאר דטעמא דרש"י במנחות שפי' בערב פסח קודם חצות אינו כמש"כ הצל"ח משום דאין חילוק בין ראוי לפסח שני או ראוי לפסח ראשון דבאמת חילוק גדול יש דהא דאמר בגמרא דחזי לפסח שני אין הכונה דוקא באופן שנטמאו הבעלים אלא אפילו נאבד והפריש אחר ונמצא והא דאמרינן דחזי לפסח שני הכונה משום דיכול למכור למי שצריך פסח שני כדאיתא ביומא דף ס"ו ברש"י בד"ה יקרב בשני, דאם נימא דבאופן שהוא אינו צריך לפסח שני בזה לא היינו אומרים דחזי לפסח שני דא"כ לא הוי לגמרא למימר מעיקרא עברה שנתה דהא אפי' לא עברה שנתה יש נ"מ בין נטמאו הבעלים או לא, ולפי דברינו לא דמי כלל קודם הפסח דחזי לפסח ראשון או אחר הפסח דחזי לפסח שני דאחר הפסח אינו ברור דעומד לפסח שני דאפשר שלא ימצא לוקחים דיכול להיות דעד שימצא לוקחים יקדישו פסח משל עצמם, א"כ אינו ברור שיהי' לפסח כמו קודם הפסח, ושפיר אפשר דהוצרך לרבות גם אם חזי לפסח שני. אמנם הרמב"ם השמיע דין זה שיכול למכור פסח לאחר לצאת חובתו לפסח שני, ומוכח מזה דהרמב"ם אינו מפרש כפרש"י ביומא דף ס"ו פסח שלא קרב בראשון יקרב בשני למכור לטמא דא"כ הי' מביא הברייתא להלכה ובודאי נראה בדעתו דאינו ראוי למוכרו, וראי' לדבריו מהא דתניא בפסחים דף צ"ח ופסק כן הרמב"ם דאם הפריש פסחו ומת אם היה בנו ממונה עליו יביאנו לשם פסח ומפרש רבה דהיינו לפסח שני ומוכח דאם לא היה בנו ממונה עליו אינו ראוי בעדו לפסח שני וא"כ כ"ש דלאחרים אינו ראוי, [ואיברא דהי' אפשר לומר משום דאם לא היה בנו ממונה עליו א"כ הא הוי פסח בלא בעלים וכמש"כ התוס' בפסחים דף ע"ג דמה דנמנין ומושכין את ידיהן עד שישחט הוא דוקא כשנשאר אחד מבני החבורה מנוי עליו שאם נשאר לגמרי בלא בעלים תו לא חזי לפסח, ונימא דאם מכר לאחר לא הי' רגע בלא בעלים, אבל זה שירש מאביו עדין אינו נמנה בזה עליו ולכן אינו ראוי תו לפסח שני עבורו ויל"ע בזה]. ופירוש הברייתא הוא פשוט דהכונה דיקרב בשני היינו עבור עצמו ואשמעינן דלא נימא דאף שנטמא ואינו יכול להקריבו לפסח ראשון מ"מ הפסח שהופרש לפסח ראשון אינו ראוי לפסח שני וירעה ויקדיש קרבן אחר לפסח שני, ובזה אשמעינן דיכול להקריבו לפסח שני או לשנה הבאה אך זה כשמקריבו לחובתו, אבל לא עבור אחרים, וקצת סמך לדברינו דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום [עי' תוס' ב"ק דף ס"ו ד"ה דגזל קרבן דחברי']. א"כ לפי דעת הרמב"ם א"א לפרש דחזי לפסח שני בלא נטמאו הבעלים דא"כ הא לא חזי לפסח שני כלל דהא אינו יכול למכור לאחר שלא קרב עדיין וע"כ מוכרח לפרש הא דאמרינן דחזי לפסח שני היינו כשנטמאו הבעלים וא"כ קשה הא אין חילוק בין ראשון לשני וכמש"כ הצל"ח, אמנם נראה דע"כ מוכרח לפרש דבלא נטמאו הבעלים נמי איירי הגמ' דאי יש חילוק א"כ אמאי קאמר חד קרא לעברה שנתו בלא עברה שנתו נמי צריכים שני פסוקים אם לא נטמאו הבעלים או אם נטמאו אלא צריכים לומר היינו משום דאילו נטמאו הבעלים חזי לפסח שני לכן אף שלא נטמאו הבעלים מ"מ מצד עצמו ראוי לפסח שני ורק שנתכפרו בעליו והו"א דלא נעקר מפסח או לכל הפחות הו"א דבעי עקירה לכך כתב קרא שני לאשמועינן דנעשה שלמים וגם דלא צריך עקירה. ועכשיו מבואר שפיר דאין דמיון כלל בין קודם הפסח דראוי ממש להקרבה ובין אחר הפסח דחזי לפסח שני רק מצד עצמו של קרבן אבל מצד הבעלים א"א להקריבו, אמנם עדין יש להקשות דהדרא קושיא לדוכתי' דא"כ צריכים שני פסוקים חד לנטמאו הבעלים דחזי ממש לפסח שני להקריבו וקרא שני היכי דלא נטמאו דרק חזי מצד עצמו אבל לא להקריבו, אבל אין זה קושיא כלל דנטמאו בעלים הוי באמת כמו קודם הפסח וכמו שכתבו התוס' בזבחים דף ח' ע"ב ד"ה בהג"ה דקודם הפסח או נדחו הבעלים לפסח שני שוה דבתרווייהו בעי עקירה, וא"ש דבעינן תלתא קראי חד לעברה שנתו וחד לעברה זמנו וחזי לפסח שני רק מצד עצמו אבל לא להקרבה דהיינו לא נטמאו הבעלים וחד לקודם הפסח וה"ה אחר הפסח ונטמאו הבעלים דשניהם שוין. ומה דלא ניחא לרש"י במנחות לפרש על קודם הפסח נראה משום דדחיק טובא לאוקמא קרא דוזבחת פסח על קודם הפסח או על אחר הפסח דהא בקרא מיירי בערב פסח דכתיב שמור את חדש האביב ועשית פסח וגו' וזבחת פסח וגו' לא תאכלו עליו חמץ וגו' וא"כ מוכח פשטי' דקרא דקאי על ערב פסח כמו קרא שלפניו ושלאחריו לכן רצה רש"י להעמיד על ערב פסח, אכן באמת אינו מיושב לגמרי דאם נימא דוזבחת פסח קאי דוקא על ערב פסח א"כ לא צריך להני תרי קראי דכיון דבגמרא מוכח דהך דינא דפסח שאבד והפרישו בעלים פסח אחר ונמצא דיכולים להקריבו בערב פסח לשלמים הוא יותר חידוש מהני תרי גוונא וכיון דנאמר דקרא דוזבחת פסח מיירי דוקא בערב פסח א"כ לא צריך להני תרי קראי, ויש לומר דאי לא הוי כתיב הני תרי קראי הוי מוקמינן קרא דוזבחת בעברה שנתו ולא זמנו וכש"כ התוס' ד"ה חד והיינו שהקדיש לכתחילה בן שתי שנים ויהי' שפיר בערב פסח ומה דאוקים בגמ' בעברה שנתו וזמנו היינו עכשיו דאיכא תלתא קראי ומוקמינן קרא דוזבחת בערב פסח דהפריש ואבד כדפרש"י במנחות. אכן דעת הרמב"ם אינו כן אלא דפשטי' דקרא דוזבחת הוא בחגיגת י"ד וכן פרש"י בחומש דמה שכתבנו דאי לא הוי הני תרי קראי הוי מוקמינן קרא דוזבחת בעברה שנתו ולא זמנו דהיינו שהקדישו בן שתי שנים אינו כ"כ מרווח דפשטי' דקרא הוא שיקרב הוא עצמו שלמים ובהקדיש בן שתי שנים לפסח קתני במתני' פסחים דף צ"ח דירעה עד שיסתאב ויקריב בדמיו שלמים וכן פסק הרמב"ם ואף דיש לעיין בטעמא דמילתא ועי' במה שהאריכו בזה הכ"מ והלח"מ אבל עכ"פ להלכה פסק כן הרמב"ם וא"כ א"א לומר כדברי רש"י במנחות דא"כ למה לי תלתא קראי, ולכן סובר הרמב"ם דודאי פשטות הכתוב הוא בחגיגת י"ד אלא דמה דאמר קרא וזבחת פסח וגו' צאן ובקר דאמרינן צאן זה פסח ובקר זה חגיגה ואמאי אמר רחמנא ע"ז וזבחת פסח ולזה דריש רב דמזה למד בן דרותאי דחגיגת י"ד דוחה שבת כיון דאמר רחמנא וזבחת פסח על חגיגת י"ד, וע"ז אמר רב אשי ואנן טעמא דפרושים ניקו ונפרש היינו מה דדריש רב מדכתי' וזבחת פסח על חגיגה וע"כ אמר קרא לכדרב נחמן אמר רבה בר אבוה דמכאן נלמוד דמותר הפסח קרב שלמים והיינו דהוי רק דרשא לכדרב נחמן דאף דפשטא דקרא הוא על חגיגה מ"מ הא דכתיב בהך קרא וזבחת פסח ללמד דאפשר דפסח יקרב שלמים, ולכן שפיר כתב הרמב"ם דחגיגת י"ד נלמד מקרא דוזבחת פסח דזהו בודאי פשטי' דקרא וכן הוא בפרש"י בחומש וכמש"כ. ועכשיו עלינו לבאר מה שפסק הרמב"ם דמותר הפסח נאכל לשני ימים ולילה אחד והוא דלא כגמ' דידן וספרא ותוספתא כמו שהבאנו לעיל, והנה הצל"ח בדף פ"ט הוכיח שפיר דמתניתין דף צ"ח ששנינו הפסח שנתערב בזבחים כולן ירעו וכו' נתערב בבכורות ר"ש אומר אם חבורות כהנים יאכלו, ואם נימא כדעת התוספתא א"כ גם שלמים הם בכלל הזבחים שברישא שנתערב בהם הפסח שגם בזה הדין לת"ק ירעו עד שיסתאבו שהרי אין להם תקנה אחרת שאפילו ישהה אותם עד אחר הפסח אכתי מותר הפסח נאכל ליום ולילה ושלמים נאכלין לשני ימים ולפי זה למה פליג ר"ש דוקא בנתערב בבכורות הו"ל למפלג גם בשלמים שישהה אותם עד חוה"מ אלא ודאי דגם ת"ק מודה בשלמים דישהם עד חוה"מ ויקרבו שלמים משום דזמן אכילתן שני ימים ולילה אחד עכ"ל. אך לבאר במאי פליגי נראה דתליא זה אי פסח בשאר ימות השנה בעי עקירה או לא, דבגמרא בדף פ"ט דמוכח דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אזלא כמ"ד דבעי עקירה דכיון דבעי עקירה ומותר הפסח אע"ג דהוי שלמים אבל עכ"פ לא נעקר מתחילתו ונשאר דינו כפסח דהוי ליום ולילה אבל הרמב"ם פסק כמ"ד דלא בעי עקירה ומתחילתו נמי הוי שלמים ומש"ה נאכל לשני ימים ולילה אחד כשלמים.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות קרבן פסח ד׳, מתוך הלכות קרבן פסח שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
