רמב״ם - הלכות קרבן פסח · פרק ג׳

ספר קרבנות · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות קרבן פסח · פרק ג׳

הלכה א׳

הָאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ צֵא וּשְׁחֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח. אַף עַל פִּי שֶׁדֶּרֶךְ רַבּוֹ לִשְׁחֹט טָלֶה בְּכָל שָׁנָה וְהָלַךְ וְשָׁחַט עָלָיו גְּדִי אוֹ שֶׁהָיָה דַּרְכּוֹ לִשְׁחֹט גְּדִי וְהָלַךְ וְשָׁחַט עָלָיו טָלֶה הֲרֵי זֶה יֹאכַל מִמֶּנּוּ. שֶׁהֲרֵי לֹא פֵּרֵשׁ וְאָמַר לוֹ שְׁחֹט לִי מִמִּין פְּלוֹנִי. הָלַךְ וְשָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה אֵינוֹ אוֹכֵל מִשְּׁנֵיהֶן אֶלָּא יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה שֶׁאֵין נִמְנִין עַל שְׁנֵי פְּסָחִים. וְאִם הָיָה מֶלֶךְ אוֹ מַלְכָּה וְאָמַר לְעַבְדּוֹ לִשְׁחֹט עָלָיו וְשָׁחַט גְּדִי וְטָלֶה יֹאכַל מִן הָרִאשׁוֹן מִשּׁוּם שְׁלוֹם מַלְכוּת:

הלכה ב׳

הָאוֹמֵר לִשְׁלוּחוֹ צֵא וּשְׁחֹט עָלַי אֶת הַפֶּסַח וְקָבַע לוֹ גְּדִי אוֹ טָלֶה וְשָׁכַח מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ. הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט גְּדִי וְטָלֶה וְאוֹמֵר אִם גְּדִי אָמַר לִי גְּדִי שֶׁלּוֹ וְטָלֶה שֶׁלִּי וְאִם טָלֶה אָמַר לִי טָלֶה שֶׁלּוֹ וּגְדִי שֶׁלִּי. שָׁכַח הַשּׁוֹלֵחַ מָה אָמַר לוֹ שְׁנֵיהֶן יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וְאִם שָׁכַח הַשּׁוֹלֵחַ קֹדֶם שֶׁיִּזָּרֵק הַדָּם חַיָּבִין לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. שָׁכַח אַחַר שֶׁנִּזְרַק הַדָּם פָּטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. וְכֵן הַדִּין בְּאוֹמֵר לְעַבְדּוֹ צֵא וּשְׁחֹט עָלַי וְקָבַע לוֹ וְשָׁכַח הָעֶבֶד מָה אָמַר לוֹ רַבּוֹ. וְהוּא שֶׁיִּתֵּן לוֹ רוֹעֶה שֶׁל רַבּוֹ גְּדִי וְטָלֶה וְיֹאמַר לוֹ שְׁחֹט שְׁנֵיהֶן כְּדֵי שֶׁתִּשְׁחֹט כְּמוֹ שֶׁאָמַר לוֹ רַבְּךָ וַהֲרֵי אֶחָד מֵהֶן שֶׁלְּךָ עַל מְנָת שֶׁלֹּא יִהְיֶה לְרַבְּךָ בּוֹ כְּלוּם. אִם עָשָׂה הָרוֹעֶה כָּךְ אַחַר כָּךְ יִהְיֶה אֶפְשָׁר לָעֶבֶד לְהַתְנוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

הלכה ג׳

בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁאָמְרוּ לָאֶחָד צֵא וּשְׁחֹט לָנוּ אֶת הַפֶּסַח וְאָמַר הוּא לָהֶן וְאַתֶּם שַׁחֲטוּ עָלַי וְשָׁחֲטוּ הֵם וְשָׁחַט הוּא כֻּלָּם אוֹכְלִין מִזֶּה שֶׁנִּשְׁחַט רִאשׁוֹן וְהָאַחֲרוֹן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה:

הלכה ד׳

חֲבוּרָה שֶׁאָבַד פִּסְחָהּ וְאָמְרוּ לָאֶחָד צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחֹט עָלֵינוּ. הָלַךְ וּמָצָא פֶּסַח שֶׁאָבַד וּשְׁחָטוֹ וְהֵם לָקְחוּ פֶּסַח אַחֵר וּשְׁחָטוּהוּ אִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ וְהֵן אוֹכְלִין עִמּוֹ וְהַשֵּׁנִי יִשָּׂרֵף וְאִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן וְהוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ. אֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאַחַת הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ וְהֵן אֵינָן אוֹכְלִין עִמּוֹ וְשֶׁלָּהֶן יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:

הלכה ה׳

אָמַר לָהֶם זֶה שֶׁשְּׁלָחוּהוּ לְבַקֵּשׁ פֶּסַח שֶׁאָבַד וּלְשָׁחֳטוֹ אִם אֵחַרְתִּי שַׁחֲטוּ אַתֶּם עָלַי. הָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט וְהֵם לָקְחוּ וְשָׁחֲטוּ. אִם שֶׁלָּהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן הֵם אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶם וְהוּא אוֹכֵל עִמָּהֶם וְהַשֵּׁנִי יִשָּׂרֵף. וְאִם שֶׁלּוֹ נִשְׁחַט רִאשׁוֹן הוּא אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ וְהֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן. אֵין יָדוּעַ אֵי זֶה מֵהֶן נִשְׁחַט רִאשׁוֹן אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד הֵן אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן וְהוּא אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶן. וְשֶׁלּוֹ יֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה וּפָטוּר מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:

הלכה ו׳

אָבַד לָהֶן פִּסְחָם וְאָבַד לוֹ פִּסְחוֹ וְאָמַר לָהֶן צְאוּ וּבַקְּשׁוּ וְשַׁחֲטוּ עָלַי וְאָמְרוּ לוֹ צֵא וּבַקֵּשׁ וּשְׁחֹט עָלֵינוּ וְהָלַךְ וּמָצָא וְשָׁחַט וּמָצְאוּ הֵם וְשָׁחֲטוּ. כֻּלָּם אוֹכְלִין מִן הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי יִשָּׂרֵף. וְאִם אֵין יָדוּעַ אֵי זֶה נִשְׁחַט תְּחִלָּה אוֹ שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד שְׁנֵיהֶן יִשָּׂרְפוּ וּפְטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי. הָלַךְ הוּא לְבַקֵּשׁ וְהָלְכוּ הֵם לְבַקֵּשׁ וְלֹא אָמְרוּ זֶה לָזֶה כְּלוּם. אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה בְּלִבָּם שֶׁיִּשְׁחֹט כָּל אֶחָד מֵהֶן עַל חֲבֵרוֹ. אוֹ שֶׁהָיוּ שָׁם רְמִיזוֹת וּדְבָרִים שֶׁאֻמְדַּן הַדַּעַת בָּהֶן שֶׁכָּל אֶחָד שֶׁיִּמְצָא יִשְׁחֹט עַל חֲבֵרוֹ. הוֹאִיל וְלֹא פֵּרְשׁוּ וְלֹא אָמְרוּ זֶה לָזֶה כְּלוּם אֵינָן אַחְרָאִין זֶה לָזֶה:

הלכה ז׳

שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶן קֹדֶם שֶׁיִּשָּׁחֲטוּ. חֲבוּרָה זוֹ לוֹקְחִין כֶּבֶשׂ אֶחָד מִן הַתַּעֲרוֹבוֹת. וְהַשְּׁנִיָּה לוֹקְחִין הַשֵּׁנִי. וְאֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה זוֹ בָּא אֵצֶל אֵלּוּ. וְאֶחָד מִבְּנֵי שְׁנִיָּה בָּא אֵצֶל הָרִאשׁוֹנָה. וְכָל חֲבוּרָה מֵהֶן אוֹמְרוֹת לְזֶה הָאֶחָד שֶׁבָּא אֶצְלָם אִם שֶׁלָּנוּ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלְּךָ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלָּנוּ וְאִם שֶׁלְּךָ הוּא הַפֶּסַח הַזֶּה יָדֵינוּ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלָּנוּ וְנִמְנֵינוּ עַל שֶׁלְּךָ. וְכֵן חָמֵשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל חֲמִשָּׁה חֲמִשָּׁה בְּנֵי אָדָם אוֹ עֶשֶׂר חֲבוּרוֹת שֶׁל עֲשָׂרָה עֲשָׂרָה מוֹשְׁכִין לָהֶן אֶחָד מִכָּל חֲבוּרָה לַחֲבוּרָה הָאַחֶרֶת וְכָךְ הֵם מַתְנִים וְאוֹמְרִים וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֲטִין:

הלכה ח׳

שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרְבוּ פִּסְחֵיהֶן זֶה לוֹקֵחַ פֶּסַח אֶחָד מִן הַתַּעֲרוֹבוֹת וְזֶה לוֹקֵחַ לוֹ אֶחָד. וְזֶה מְמַנֶּה עַל פִּסְחוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק וְהָאַחֵר מְמַנֶּה עִמּוֹ אֶחָד מִן הַשּׁוּק כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת. וְאַחַר כָּךְ יָבוֹא אֶחָד מִשְּׁנֵיהֶם אֵצֶל אֵלּוּ וְיָבוֹא אֶחָד מֵאֵלּוּ אֵצֶל הָאַחֵר וּמַתְנֶה כָּל אֶחָד עִם חֲבֵרוֹ שֶׁבָּא אֶצְלוֹ מֵחֲבוּרָה שְׁנִיָּה וְאוֹמֵר אִם שֶׁלִּי הוּא פֶּסַח זֶה יָדֶיךָ מְשׁוּכוֹת מִשֶּׁלְּךָ וְנִמְנֵיתָ עַל שֶׁלִּי וְאִם שֶׁלְּךָ הוּא יָדִי מְשׁוּכָה מִפֶּסַח שֶׁלִּי וְנִמְנֵיתִי עַל שֶׁלְּךָ וְנִמְצָא שֶׁלֹּא הִפְסִידוּ כְּלוּם:

הלכה ט׳

חֲמִשָּׁה שֶׁנִּתְעָרְבוּ עוֹרוֹת פִּסְחֵיהֶן נִמְצֵאת יַבֶּלֶת בְּעוֹר אֶחָד מֵהֶן כֻּלָּם יֵצְאוּ לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וְאִם נִתְעָרְבוּ קֹדֶם זְרִיקַת דָּמָן חַיָּבִין בְּפֶסַח שֵׁנִי. נִתְעָרְבוּ אחַר זְרִיקָה פְּטוּרִין מִלַּעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי שֶׁאִם הִקְרִיבוּ פֶּסַח שֵׁנִי נִמְצָא זֶה שֶׁקָּרַב בָּרִאשׁוֹן קָרְבָּן כָּשֵׁר מֵבִיא חֻלִּין עֲזָרָה. וְאִם נִמְנוּ כֻּלָּן עַל פֶּסַח אֶחָד נִמְצָא נִשְׁחַט שֶׁלֹּא לִמְחֻיָּב וְזֶה כְּמִי שֶׁנִּשְׁחַט שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו. וְאִם הִתְנָה כָּל אחָד מֵהֶן וְאָמַר אִם אֵינוֹ פֶּסַח יִהְיֶה שְׁלָמִים דַּם הַפֶּסַח בִּשְׁפִיכָה וְדַם הַשְּׁלָמִים בִּזְרִיקָה וְהַנִּתָּנִין בִּזְרִיקָה אַל יִתְּנֵם בִּשְׁפִיכָה לְכַתְּחִלָּה לְפִיכָךְ פְּטוּרִין מִפֶּסַח שֵׁנִי:

קרית ספר · הלכות קרבן פסח פרק ג׳

א׳

האומר לעבדו צא ושחוט לי את הפסח אף על פי שדרך רבו לשחוט טלה בכל שנה ושחט עליו גדי או איפכא יאכל ממנו שהרי לא פירש ממין פלוני. שחט גדי וטלה פרק האשה במשנה שחט גדי וטלה יצאו לבית השריפה שאין נמנין על שני פסחים שם במשנה שחט גדי וטלה יאכל מן הראשון והשני ישרף ובגמרא והתניא אין נמנין על שני פסחים כאחד לאכול מאחד מהם שירצה דאין ברירה ודילמא לא הוה דעתיה על האי שאוכל ומשני מתניתין במלך ומלכה דאין מקפידים על סעודתם אם גדיים אם טלאים דיש להם רוב מעדנים הילכך אין כאן דין ברירה דתרוייהו ניחא להו ויאכלו מן הראשון והשני ישרף.

ב׳

האומר לשלוחו צא ושחוט עלי את הפסח וקבע לו גדי או טלה שם במשנה שכח מה שאמר לו רבו יתנה שכח רבו מה שאמר לו שניהם יצאו לבית השריפה ופטורים מלעשות פסח שני דשחיטה וזריקה מעליתא היא חדא אהאי וחדא אהאי וקמי שמיא גליא ובגמרא אמר אביי ל"ש אלא ששכח אחר זריקה דהוה חזי לאכילה בעידנא דאזדריק והיה איפשר לברר אי זה של רב ואי זה של עבד אבל שכח לפני זריקה דכי אזדריק דם לא הוה חזי לאכילה דהא לא ידיעי מינוייו דידיה חייבין לעשות פסח שני. וכן באומר לעבדו צא ושחוט עלי וקבע לו ושכח יתנה שם במשנה שכח מה שאמר לו רבו ישחוט טלה וגדי ויאמר וכו' ובגמרא פריך טלה שלי מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי רועה הרגיל רבו אצלו דניחא ליה בתקנתיה ומקנה לעבד חד מינייהו על מנת שאין לרבו רשות בו והשתא מצי לאתנויי אם גדי אמר טלה שלי וכו'.

ג׳

בני חבורה שאמרו לאחד צא ושחוט עלינו ואמר הוא להם ואתם שחטו עלי ושחט הוא והם כולם אוכלים מן הראשון דהם שלוחיו והוא שלוחם והאחרון יצא לבית השריפה נלמוד מדין הבבו' האחרות אבל לא מצאתי בבא זו מפורשת לא במשנה ולא בברייתא. חבורה שאבד פסחה ואמרו לאחד צא ובקש ושחוט עלינו הלך ומצא ושחט והם לקחו פסח אחר ושחטוהו אם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו והשני ישרף דפסח בלא בעלים הוא דכיון דאמרו לו שחוט עלינו שוב אין יכולין להמנות על שלהן ואם שלהן נשחט ראשון הם אוכלים משלהם שהרי חזרו בהם מן האבוד והוא אוכל משלו שהרי לא נמנה על שלהן ואם אין ידוע אי זה נשחט ראשון או שחטו בבת אחת הוא אוכל משלו שלא נמנה על שלהן והם אינם אוכלים עמו דשמא שלהן נשחט ראשון ונמשכו מזה ושלהן יצא לבית השריפה שמא שלו נשחט ראשון ואין נמנין על השני ופטורים מלעשות פסח שני דממה נפשך בראשון שבהם נמנו ואכילה לא מעכבת דאף על גב דלרבנן דרבי נתן אכיל' מעכבא היינו היכא דמעיקרא בשעת זריקה לא חזי לאכילה משום טומאה או היכא שנמנו עד שאין כזית לכל אחד דליכא כזית לאחרונים אבל הכא אותו שנשחט קודם הוי חזי לאכילה לכולהו אלא שאינו ידוע שנתערב ולהכי כיון דראוי הוא לאכילה ובשר נמי ראוי אלא דאין ידוע אי זו היא לא מעכבא כדאמרינן. אמר להם זה אם איחרתי שחטו אתם עלי הלך ומצא הוא ושחט והם לקחו ושחטו אם שלהם נשחט ראשון כלם אוכלים ממנו ושלו ישרף דכיון שהמנוהו על שלהם הרי נמשך מן הראשון וחזר בו משליחותו ואם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים משלהם שלא אמרו לו שחוט עלינו ואם אינו ידוע או ששחטו כאחת הם אוכלים משלהם שהרי לא אמרו לו שחוט עלינו והוא אינו אוכל משלו דשמא שלהם נשחט ראשון ונמנה עמהם שאמר להם שחטו עלי ושלו יצא לבית השריפה דשמא שלהם נשחט ראשון ונמשך משלו שהרי עשאן שלוחין ופטור מלעשות פסח שני דממה נפשך בראשון יצא. אמר להם ואמרו לו ומצא הוא ומצאו הם ושחטו כולם אוכלים מן הראשון דהם שלוחיו והוא שלוחם והשני ישרף דפסח בלא בעלים הוא ואם אין ידוע או שחטו כאחד שניהם ישרפו דאין ידוע אי זה מהם אחרון דלא נמנו עליו ופטורין מלעשות פסח שני דממה נפשך יצאו כולם בראשון שנשחט ואכילה לא מעכבא כדאמר'. לא אמר להם ולא אמרו לו אינן אחראין זה לזה אלא הם אוכלים משלהם והוא אוכל משלו כדתנן התם כל הני בבי בסוף פרק מי שהיה טמא.

ז׳

שתי חבורות שנתערבו פסחיהם קודם שחיטה אלו מושכין להם א' מן הפסחים ואלו א' וא' מבני חבור' זו בא לו אצל זו וכל חבורה אומרת לאותו שבא אצלם אם שלנו הוא הפסח הזה ידיך משוכות משלך ונמנית על שלנו ואם שלך הוא ידינו משוכות משלנו ונמנינו על שלך דלעולם נמנין על הפסח ומושכין ידיהם ממנו עד שישחט וכן ה' חבורות של חמשה חמשה ושל עשרה עשרה כדתנן התם במתני' ועל כרחנו צריכין אחד מאלו לבא אצל אלו כדאמרינן ולא אמרינן כיון שעדיין לא נשחטו יחזרו וימנו אלו על האחד ואלו על השני משום דאסור למשוך כל בני החבורה מן הפסח להניחו בלא בעלים דכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה מלמד שמתמעטין והולכין ובלבד שיהא אחד מבני החבורה קיים דאם ימעט משמע דאם רצו מתמעטין ונמשכין ומשמ' נמי דנשאר שיור ועכשיו דמושכין א' מבני חבור' זו לזו וא' מבני חבור' זו לזו מה נפשך א' מבני חבור' קיים.

ח׳

שנים שנתערבו פסחיהם כל א' ממנה איש א' מן השוק על פסח שלו כל מקום שהוא ונעשו שתי חבורות של ב' ב' בני אדם וא"כ מתנה כל אחד מן הראשונים עם אותו שנמנה עם חברו ואומר אם שלי הוא פסח זה שמשכתי ידיך משוכות משלך שנמנית עם חברי ונמנית על שלי ואם זה שמשכתי הוא שלך שנמנית עמו ידי משוכות מאותו שלקחתי קודם ונמניתי על שלך ונמצא שלא הפסידו כלום ולכך הוצרך כל אחד להמנות אחד מן השוק דאם בא להתנות כשהן יחידים ואומר אם שלי הוא פסח זה ושלך שלך יפה בררנו ואם לאו הריני מושך ידי משלי ונמנה על שלך נמצא כשהוא נמשך משלו מניח פסחו בלא בעלים שעדיין לא נמנה אחר עליו ואנן בעינן שיור כשמתמעטין כדאמרן.

ט׳

חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהם כולם יוצאין לבית השריפה דאין ידוע מאי זה פסח עור זה ואותו פסח פסול הוא ברייתא פרק האשה ואמר אביי לא שנו אלא שנתערבו לאחר זריקה דבעידנא דאזדריק דם מיהא הוו חזו ארבעה לאכילה ומשום הכי פטורין מלעשות פסח שני אבל נתערבו לפני זריקה חייבין כולם שאין כאן כשר שלא נזרק הדם לאכילת בשר והיכא דפטורין הארבעה אף על גב דאיכא חד דלא נפיק לא איפשר לאיתויי פסח שני דהיכי ליעביד ליתי כולהו חד פסח וכו' כדאיתא התם דאלו פסח בשפיכה דנפקא לן מודם זבחיך ישפך ושלמים בזריקה ואף על גב דתניא כל הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא היינו דיעבד אבל לכתחלה לא וכי תימא משום דלא יעשו מתנות כהלכתן היאך יכנס לידי ספק כרת לא היא שטוב הוא שידחה ספק כרת בשב ואל תעשה ממה שיעשו רובם שלא כהוגן כי כבר רובם עשו פסח:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות קרבן פסח פרק ג׳

ב׳

ויאמר לו שחוט שניהן כו' והרי אחד מהן שלך ע"מ שלא יהיה לרבך (רשות) בו כלום כו'. הנה אם לא התנה כן אע"ג דקני העבד ומה שקנה העבד קנה רבו וא"כ אע"ג דמצי להפריש ולהקדיש גם הטלה גם הגדי דכיון דרבו נתן לו רשות לשחוט פסח כדין א"כ הוא כשליח ממנו, והירושלמי מסתפק מהו שיצא הרב בהקדש עבדו אף בשלא מדעת רבו אע"ג דאמר ריש פרק הא"מ אין אדם מפריש פסחו של חבירו שלא מדעתו, אולי עבד דאיהו בעי למיעבד פסח ג"כ דפסח בראשון בעבדים חובה איהו גריר בתר רבו ואוכל ממה שרבו אוכל כיון דאית ליה בהאי פסח לאכול מצי מפריש גם על רבו בלא שויא שליח יעו"ש. ויעוין תוס' פרק הא"מ ד"ה איש זוכה, אבל כאן דעשהו שליח להפריש פסח ודאי דמצי מפריש גם גדי גם טלה כדי שיושחט פסח על רבו כדין, רק דא מקשה איך מצי העבד להמנות על הפסח השני כשלא המנהו רבו על פסח אחר של רבו לבד ממה שרבו אוכל דהא המנאתו אינו כלום בלא המנות אותו רבו ועל זה לא גילה דעתו כלום שימנה על פסח אחר שלו ונמצא דהפסח השני נשחט גדי או טלה בלא מנוין והוא פסול ולא מצי לשחוט גם על רבו משום דחד מהשניים פסול, לכן כי מקנה ליה הרועה ע"מ שאין לרבו רשות בו הוי זכות לרב מה שלא יזכה בזה הפסח שנשחט על העבד ורבו לא מקפיד אם ימנה על פסח של עצמו, ואם כי כשהעבד זוכה זכה רבו אבל על כרחו של רבו לא זכי רבו וכאן חוב הוא לאדון אם יזכה במה שהעבד נמנה עליו וזכי ביה שע"י זה לא יוכל העבד לשחוט גם פסח של רבו ואין חבין לו שלא בפניו, ולכן מהני כאן ע"מ שאין לרבו רשות בו אע"ג דבכל מקום לא מהני רק בע"מ שתצא לחירות או ע"מ מה שתירצי תעשי [ויעויין מש"כ בסוף הלכות מכירה ובהלכות גו"א ושם חקרתי לענין עבד של קטן יעו"ש] דכאן לא זכי הרב מהעבד דהוי חובה לו הזכיה וכאילו ידוע לן שאינו רוצה בזכיה זו ואין העבד זוכה לרבו מיד אחר בעל כרחו דרבו, וכן הרב המגיד פ"ג מהלכות זכיה לא זכר סוגיא זו משום דכאן הוי כבעל כרחו, וזה אורך לשון רבינו אם עשה הרועה כו' יהיה אפשר להעבד להתנות, ופירושו כיון שאין תקנה לשחוט הפסח בלא זה התנאי ורבו סמיך עליו לשחוט פסחו חובה הוא לרב שיזכה בפסח שהעבד נמנה עליו ולא זכי בעל כרחו ביה לכן מועיל ע"מ שאין לרבו רשות בו, וברור, ודבר זה למדתי מתורתו של תוס' ר"י הזקן פ"ק דקדושין בשיטת רבינו ודוק: תוספתא פ"ז וכולן ספק אם נזרק עליהן דם ספק לא נזרק עליהן דם כו' פטורין מלעשות פ"ש, זה הכלל כל הספיקות פטורין מלעשות פ"ש, בני חבורה שטעו ואכלו פסחיהן של חבריהם אומרים להם [בני חבורה שפסחן נאכל] אכלו את שלנו אכלו את [שלכם] נמצא יבלת בעורו של אחד מהן צריכין לעשות פסח שני, עשו פסח שני וטעו ואכלו פסחיהן של חבריהן [החבורה שאכלו בראשון אכלו בשני] אומרים להם אכלו את שלנו אכלו את שלכם ונמצא יבלת בעורו של אחד מהן כו' נמצאו אוכלין ארבעה פסחים וידי חובתן לא יצאו, חמש חבורות כו' צריכין לעשות פסח שני יעו"ש, ונתבונן נא איך סבר תנא דתוספתא אם סבר מביאין קדשים לבית הפסול ומצי מתנה על פסח בשלמים או במותר הפסח וכר"ש דסבר מביאין קדשים לבית הפסול אמאי אמר לעיל בספק אם נזרק עליהן הדם וכל הספיקות שפטורין מפסח שני אמאי ליתו וליתנו אם נזרק עליו הדם יהיה זה שלמים או מוה"פ, ואי קסבר אין מביאין קדשים לבה"פ איך תני בסיפא דנמצא יבלת וכו' מביאין פ"ש, וליכא לאוקמי בנתערבו קודם זריקה ונמצא יבלת דבשעת זריקה כולן אין ראוין לאכילה וליכא איש לפי אכלו וכדאמר אביי בגמרא דילן, דהא תני באכלו פסחן של חבריהם וע"כ בשאכלו בזמן אכילה היינו בערב ואח"כ נמצא היבלת וצ"ע: וצ"ל דהך תנא הוא ר' נתן דסבר דלא בעי רק גברא דחזי לאכילה אבל מה שאין הפסח ראוי לאכילה לא איכפת ליה וא"כ ברישא לא מצי למיתני פסח שני ע"ת דאין מביאין על תנאי דשלמים משום הניתנין בזריקה כו' אבל בסיפא דחד מנייהו ודאי לא עביד פסח ראשון ושפיר מייתו פסח שני ויאמרו שיהא נשחט לשם מי שלא עשה פסח ראשון, ואע"ג דא"כ כולהו לא מצי לאוכלו מספיקא שמא אינו למנויו ויהא הפסח אינו נאכל ויעובר צורתו, בכ"ז הא אכילה לא מעכבא ולתקוני גברא חד מנייהו דלא עביד פסחו ודא מביאין אותו לבה"פ, וכמו דאמר הגמ' זבחים (דף ע"ו) תקוני גברא שאני עיי"ש, וברייתא דילן בגמרא (דף פ"ח פ"ט) יעו"ש דמפלפל טובא דיביאו קדשים לבה"פ היינו אם יביאו כל אחד ואחד פסח ויתנה דכל חד דמביאו הוא רק מספק אם הוא החייב, לא כן הכא לר' נתן דחמישתן יביאו אותו וביה נתקן ודאי חד גברא דלא עביד בראשון מביאין אותו לבה"פ, ודוגמא לזה תמצא זבחים (דף ע"ה) מי דמי התם שתי קדושות וגוף אחד אבל הכא שתי קדושות ושני גופין ועיין רש"י שם ודוק. וברור: ובזה נתבאר לנו דברי הירושלמי פרק האשה ה"ב א"ר יודן כל הספקות דר' נתן אינון חוץ מן ספק זרק בלילה ספק זרק ביום נעשה כספק כפרה בזורק דם חטאתו כו' וספק כפרה כיפר, שכוונתו על תוספתא דא דנמצא יבלת מביאין פ"ש אף דאינו נאכל כלל דחד מנייהו ודאי לא עביד פסחו, אבל ספק זרק ביום כו' נעשה כספק כפרה וכיפר ולא מייתי מספק ספק קרבן, ועיין בתוספתא דכריתות הזורק דם חטאתו כו' כיפר וע"ז כוון הירושלמי באמרו נעשה כזורק כו', וז"ב ואכמ"ל:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות קרבן פסח פרק ג׳

ב׳

כתוב אצלי בשיטת גיטין דף ע"ו ע"ב גמ' הכי אמר אבא מארי משמיה דרב באומרת נאמנת וכו'. מאן דמתני לה אברייתא אבל אמתני' הא לא אתא ע"כ וכן פסק הרמב"ם פ"ט דגירושין הי"א דאמתני' לא דהא לא אתא ולקולא ומכאן אני תמיה על מ"ש מרן פ"ג מקרבן פסח ה"ב על מ"ש הרמב"ם שכח רבו וכו' ופטורים מלעשות פסח שני וז"ל ובש"ס וכו' פסק רבינו כלישנא קמא שהוא לישנא דסתם גמ' ולא כלישנא דאיכא דמתני ועוד דמאן דתני אמתני' עדיף משום דכ"ש אברייתא עכ"ל. וחוץ דזה התירוץ הב' מצד עצמם הם דברים תמוהים ובלי טעם וכמו שנתעורר הרב סם חיי בנימוקיו להל' קרבן פסח ונדחק עצמו בפירושו, עוד זאת דהא כאן בהל' גירושין פסק דלא כאיכא דמתני אהא וכ"ש אהא. וכעת הקשיתי כן לחכם בני הי"ו וכה אמר אלי דשאני הכא בגירושין דפסק כן משום דעדיף ליה לישנא דסתם גמ' מלישנא דאיכא דמתני כמ"ש מרן בתירוץ ראשון משא"כ הכא דאיכא ב' טעמי ואף דאין כוונת ועוד שכתב מרן להשתמש מתי' א' מ"מ הכי פירושו ועוד טעם אחר לפסק זה כל היכא דליכא טעם אחר לפסוק בהפך ברם אה"נ אי הוה טעם אחר לפסוק בהפך כמו בהל' גירושין דלישנא דסתם ש"ס הוי איפכא ודאי כסתם ש"ס פסקינן. ולי איננו שוה דנמצא לפי האמור דהעיקר הוא דבתר לישנא דסתם ש"ס אזלינן א"כ היינו תירוץ ראשון ולמה ליה למכתב ועוד.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות קרבן פסח פרק ג׳

ט׳

חמשה שנתערבו עורות פסחיהן כו' פטורין מלעשות פסח שני ואם התנה כל א' מהן ואומר אם אינו פסח יהי' שלמים כו'. בברייתא בפרק האשה דף פ"ט ופרכינן עלה בגמ' נייתי כל חד מנייהו פסחו וניתני אי דידי בעל מום האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי דידי תם האי דאייתי השתא ניהוי שלמים כו' והדר פריך ונייתי מותר הפסח ונימא אי דידי ב"מ הוא ניהוי האי דאייתי השתא פסח ואי דידי תם הוא ניהוי האי דהשתא שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד אלא משום סמיכה כו' וק"ל דמאי פריך וניטרחו ונייתי מותר הפסח הא נמי הו"ל ממעט באכילתו דק"פ אינו נאכל אלא בלילה דכתיב ואכלו אותו בלילה ואפי' בפ"ב ואלו מותר הפסח נאכל ליום ולילה ביום הקרבתו ובלילה וא"כ הו"ל ממעט באכילתו וליכא למימר דמותר הפסח ג"כ אינו נאכל אלא בלילה ונאכל ליום ולילה דקאמר בגמ' לאו דוקא שהרי בפסח נמי אמר כי האי לישנא דהא ליתא שהרי כתבו התוס' סוף פרק א"ד דע"א ד"ה לימד על חגיגת י"ד דהא דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה נפ"ל מדכתיב ובשר זבח תודת שלמיו ביום קרבנו יאכל לרבות שלמים הבאים מחמת הפסח וכדאמרינן בס"פ כל הפסולין וא"כ הא קרא כתיב בהדיא ביום קרבנו יאכל והדרא קו' לדוכתא וצריך ליישב ולומר דס"ל לתלמודא דמשום זמן מועט כי האי לא חשיבה ממעט באכילתו כיון דשחיטתו אינו אלא אחר חצות ובידו להשהות הקרבן ולהקריבו לעת ערב כדי שלא ימעט באכילתו וע"פ זה אני תמיה על מה שראיתי להרב מוהר"ץ אשכנזי ז"ל בסי' תי"א שכתב ליישב לשון רש"י ז"ל שכתב בדפ"ח ע"ב בד"ה בתקנתיה דרביה וז"ל שאין לו תקנה אחרת דהא לא מצי למימר גדי שלו וטלה שלמים כדמפרש לקמן שממעט באכילתו דאכיל לתרווייהו באותו הלילה משום ס' פסח וחד מינייהו שלמים הוא ע"כ שדבריו הן קשה ההבנה שהרי כשיבא הרב בלילה ע"כ הוא יודע איזה מהן אמר ואם כן יאכל השני לב' ימים ולילה א' כדין שלמים ואם באתה לחוש שישכח גם הרב כשיבא בלילה גם תנאי זה אינו כלום כי שניהם יצאו לבית השריפה וכתב הרב ז"ל שנראה לו ברור דכיון דקי"ל שלמים נאכלים לב' ימים ולילה א' יפה כח אכילת יום אחד כאכילת יום ב' וכשם דאסור לשחוט שלמים בתנאי תודה משום דממעט באכילת יום ב' ה"ה והוא הטעם באכילת יום אחד שהוא יום זבחו שאסור להתנות עליו בתנאי שהוא אוסרו וממעטו באכילת יום זבחו דמ"ש והכ' הרב לא יבא עד הלילה שהיא זמן אכילת הפסח ועד שיבא הרב ויברר איזה הוא שלמים א"א לאכול אותו שהוא שלמים שהרי אינו ידוע לנו ובכל א' יש לחוש שמא פסח הוא ונמצא ממעט באכילת שלמים מיום א' שהוא יום זבחו והיינו דנקט רש"י דקאכיל לתרוייהו באותו הלילה ר"ל ולא ביום זבחו עכ"ד ולפי מה שכתבתי נראה דהך תירוצא ליתא כלל דכפי דבריו קשה דמאי פריך וניטרחו ונייתו מותר הפסח הרי ממעט באכילת הפסח שהוא יום זבחו אלא ודאי דהא לא חשיב ממעט באכילתו כמ"ש ושוב אחר החיפוש נפלאתי בת"כ סדר ויקרא פרשה י"ח דאמרינן התם דבן עזאי ס"ל שלמים הבאים מחמת הפסח אינן נאכלין אלא בלילה ואינן נאכלין אלא צלי ע"ש ואם כן א"ל דמאי דפריך בגמ' וניטרחו וניתו מותר הפסח הוא משום דבעי לאוקמי להאי ברייתא אליבא דבן עזאי ולעולם דלרבנן דבן עזאי דס"ל דנאכל ליום ולילה לא מצי לאתנויי במותר הפסח משום דהו"ל ממעט באכילת קדשים ביום זבחו כמ"ש הרב הנזכר ז"ל וזה ודאי דוחק עוד הקשה הרב הנזכר וז"ל אלא שיש לי לדקדק עוד איך אפשר להתנות בשלמים אחר תמיד של בין הערבים שהוא זמן הקרבת הפסח דבשלמא בסוגיא דלקמן דאמר פטורין מלעשות פסח שני פריך שפיר אף דיקריב אחר תמיד של בין הערבים מוטב שיבא עשה דפסח שיש בו כרת וידחה עשה דהשלמ' שאין בו כרת כדאמרינן בפרק תמיד נשחט אבל הכא כיון דאפשר לו בתקנתא דע"מ דאין לרבו רשות בו אסור להתנות בשלמים ותי' דהא דקאמר שאין לו תקנה אחרת ר"ל דאף אם לא ימצא מי שירצה להקנות לו על מנת שאין לרבו רשות בו ואז נדחה עשה דהשלמה מפני עשה דפסח א"ה אין להתנות בשלמים משום שממעט באכילתו עכ"ד ע"ש והנה מ"ש דבשלמא בסוגיא דלקמן פריך שפיר אף דיקרב אחר תמיד של בין הערבים משום דיבא עשה דפסח דיש בו כרת וידחה עשה דהשלמה אין דבריו נראין לי כלל שהרי לפי המסקנא טעמא דפטורין מלעשות פסח שני הוא דמשום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה ואע"ג דכל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא הנ"מ דיעבד אבל לכתחלה לא הרי משום אסורא בעלמא ולכתחלה דחינן עשה דפסח וה"ט כמ"ש התוס' שם בד"ה ה"מ וא"כ מכ"ש די"ל דפטורין מלעשות פסח ב' משום עשה דהשלמה דאוריי' כיון דאינו אלא ס' כרת ורובם עושין שלא כהוגן גם מה שתי' דמה שכתב רש"י דאין לו תקנה אחרת ר"ל שאף אם לא ימצא מי שירצה להקנות לו כו' קשה דאם כן כיון דעשה דפסח דוחה עשה דהשלמה דאוריי' מכ"ש שידחה עשה דפסח איסור' דממעט באכילת קדשים דאינו אלא ספק איסור' בעלמא ומדרבנן שהרי ר"ש פליג וס"ל דמביאין קדשי' לבית הפיסול ולפי הנראה אשתמיט מהרב ז"ל דברי התוספות דפרק אמר להם הממונה דכ"ט ד"ה אלא שהקשה שם כקו' הרב ז"ל דמאי פריך בשמעתין דליתי כל חד פסח וליתנו בשלמים וכתבו בסוף דבריהם ומיהו אפילו לא יהא נפסל אחר התמיד קשה דמ"מ לכתחלה מדאורייתא ואי אמרינן דפ"ב מצי להקדומי לתמיד של בין הערבים כיון דלא כתיב בערב כו' והא דלא חשיב להו בהדי דברים של בין א' לב' י"ל תנא ושייר דהא נמי שייר כרת איכא למ"ד חייב כרת על הא' ולא על הב' ואיכא למ"ד נשים בראשון חובה וב' רשות ניחא דפריך וניתי וניתני עכ"ל ע"ש ומ"מ לשון רש"י ז"ל לא יתישב לפי זה שהרי ההיא דלעיל בפסח א' מיירי וא"כ אפשר להתנות בשלמים ועובר אעשה דהשלמה ונ"ל שדעת רש"י כמ"ש התוס' בפ' התכלת דמ"ט ד"ה תדיר בסוף דבריהם דעשה דהשלמה ליכא אלא אחר הקטרת התמיד אבל קודם הקטרתו אף שכבר נזרק דם התמיד מותר להקריב קרבנות אחרים וע"פ זה יתיישבו סוגיא דשמעתין דפריך ונייתי וניתני בשלמים דמיירי בשלא הקטירו אמורין של תמיד הערב דהקטרת אמורין כשר כל הלילה ע"ש דבריהם באורך וא"כ איכא למימר שדעת רש"י ז"ל בהכי קאי והיינו דכתב דאין לו תקנה אחרת ואפי' קודם הקטרת אמורין דליכא עשה דהשלמה כנ"ל ועיין בפרק תמיד נשחט דף ס"ג ע"ב ברש"י ד"ה אבל המולג ובמ"ש הרב ח"ה שם שכפי מ"ש אין צורך למ"ש הוא ז"ל ע"ש אלא דק"ל קצת לפי שיטה זו מהא דגרסינן בריש תמיד נשחט אלא אמר רבא מצותו דתמיד משינטו צללי ערב מאי טעמא דאמר קרא בין הערבים מעידנא דמתחיל שמשה למערב הילכך בשאר ימות השנה דאיכא נדרים ונדבות דרחמנא אמר עליה השלם כו' מאחרינן ליה תרתי שעי ועבדינן ליה בשמונה ומחצה כו' ופרש"י ז"ל ד"ה עליה וז"ל לפיכך אע"ג דזריזין מקדימין למצות התקינו לאחרן כדי שיקרבו נדריהם ויהא כשר להקריבן כו' והשתא אם איתא דקודם הקטרת התמיד אין בו עשה דהשלמה ואפילו מדרבנן שרי להקריבו א"כ קשה דבשאר ימות השנה נמי הו"ל לרבנן לאוקמי אדינה בשש ומחצה משום טעמא דזריזין מקדימין למצות ואי משום נדרים ונדבות הא איתיה בתקנתא שלא יקטירו האמורין עד הערב דבהא ליכא עשה דהשלמה ויש ליישב בדוחק ובדברי התוספות דפרק אמר להם הממונה שכ' דפסח ב' מצי להקדומי לתמיד של בין הערבים והא דלא חשיב ליה בהדי דברים שבין א' לב' י"ל תנא ושייר דהא נמי שייר כרת כו' הקשה אלי החכם השלם רב ועצום כמוהר"י אשכנזי זלה"ה דאיך אפשר לומר דשייר כרת הא במתניתין קתני זה וזה טעון הלל כו' ודוחין את השבת וכתב רש"י ז"ל שם בגמ' דף צ"ה דוחין את השבת וז"ל דב' כתיב ביה במועד למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני ע"ש ואם כן כיון דטעמא דפסח שני דוחה את השבת הוא משום דס"ל דבמועדו אב' קאי הרי מבואר שם באותו פרק דף צ"ג דרבי דס"ל חייב כרת על ב' הוא משום דס"ל דבמועדו אשני קאי ור"נ דס"ל דחייב כרת על הא' ולא על השני ס"ל דבמועדו אראשון קאי וא"כ לר"נ כיון דס"ל דבמועדו אא' קאי משמע דפסח שני אינו דוחה את השבת וכיון דמתניתין קתני ודוחין את השבת ע"כ דאתיא כר' דס"ל דחייב כרת על הב' ואם כן מאי האי דכתבו דהא נמי שייר כרת ולכאורה נראה שהיא קושיא אלימתא ושוב מצאתי דלק"מ דהתוספות ז"ל טעמם ונימוקם עמם דאזלין לשיטתם שכתבו בפ' הוציאו לו דצ"א ע"א ד"ה דוחה את השבת בסוף דבריהם דלר"נ דאמר במועדו אא' קאי צריך לומר דפסח ב' דדוחה שבת נפ"ל מבכל חקת הפסח כר"י דשמעתין יע"ש עוד כתבו התוס' שם וז"ל והיה נראה לדקדק דלא מפסיל אחר התמיד מדתנן בסוף פ' מי שהי' טמא פסח שנתערב בבכור אם חבורת כהנים יאכלו ונתערב מחיים קאמר כו' אלמא לא מפסיל אחר התמיד מיהו מצינו לדחות דפסח דהתם היינו מותר הפסח דהוי שלמים ושחיט להו קודם תמיד של בין הערבים והא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול היינו שממעט באכילת מותר הפסח שנאכל לזרים כבכורים שאינו נאכל אלא לכהנים כו' ע"כ וקל"ט דאמאי הוצרכו לפרש דהא דפריך והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול הוא משום שממעט באכילת הפסח שנאכל לזרים ואמאי לא כתב בפשיטות דהא דפריך ואין מביאין קדשים לבית הפיסול הוא משום דמותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה כדאמרינן בשמעתין ואילו בכור נאכל לב' ימים ולילה אחד וכן קשה למ"ש רבי' בפ"ד דין ח' פסח שנתערב בשלמים יקרבו כולן שלמים וכתב מרן כ"מ ז"ל זה פשוט ע"פ מה שנתבאר דמותר הפסח קרב שלמים ויש לתמוה שהרי מותר הפסח אינו נאכל אלא ליום ולילה ואילו שלמים לב' ימים ולילה א' ונמצא ממעט באכילת שלמים והוה ל"ל ירעו עד שיסתאבו מידי דהוי אאשם שנתערבו בשלמים שכ' רבי' בפ"ז מה' פסולי המוקדשין דירעו עד שיסתאבו מטעם זה וצ"ע ושוב אחר זמן שכתבתי זה מצאתי להרב מש"ל בפ"א מה' תו"מ דין ג' שתמה על דברי התוספות דפרק אמר להם הממונה יע"ש ובר מן דין ק"ל על דבריהם דאם אי' דפסח דמתניתין היינו מותר הפסח אם כן אדפריך תלמודא והא אין מביאין קדשים לבית הפיסול ומשני ר"ש לטעמיה אכתי תיקשי לן דלר"ש נמי אמאי יקרבו הא מותר הפסח בעי סמיכה ומתן ארבע כדאמרינן בשמעתין ואילו בבכור לא בעי סמיכה ואינו אלא מתנה א' ושוב מצאתי להתוספות ז"ל בסוף בכורות ד"ה והא דתני שהקשו שם מעין קושייתנו למאי דקאמר התם בגמ' דברייתא דקתני יצאו ב' בעשירי יקרבו ר"ש היא דס"ל מביאין קדשים לבית הפיסול דאיך יקרבו הא מעשר אינו טעון סמיכה ושלמים טעונין סמיכה וכתב שם לחד תירוצא דשאני הכא דכל חד בשעת הקרבתו שמא לא מחייב בסמיכה ול"ד לקרבן שהוא בר סמיכה חזרו והקשו וז"ל וא"ת היכי קרבי הכא כיון דאין מתנות מעשר ושלמים שוה שזה מתן ד' וזה מתנה א' ותי' דר"ש כר"א ס"ל דאמר נתערבו מתן ד' במתן א' ינתנו במתן ד' דס"ל דמסיק להו לשם מים יע"ש ונראה שזהו דעתם ז"ל ביומא מיהו עיקר דבריהם דבכורות צ"ע שהרי ממתני' דפ' מי שהיה טמא משמע דר"ש לא פליג אלא אחלוקת נתערב בבכורות משום דשוים הם במתנות כמ"ש רש"י ז"ל אבל ברישא דמתניתין דפסח שנתערב בזבחים מודה ר"ש משום דאינן שוים במתנותיהן ואפילו בנתערבו באשם ושלמים דאל"כ אדתני נתערב בבכורות לישמועינן רבותא אפי' נתערב באשם ושלמים ולפי דברי התוספות דר"ש כר"א ס"ל א"כ מאי ארייא בכורות דנקט אפי' נתערב באשם ושלמים נמי וצ"ע ואין להקשות לפי' רש"י ז"ל דאכתי נתערב בבכורות לר"ש אמאי יקרבו הא אין מתנותיהן שוים דפסח בשפיכה כדאמרינן בשמעתין ואלו בכור בזריקה די"ל דר"ש כר"י הגלילי ס"ל דפסח בזריקה כדאמרינן בפ' תמיד נשחט דס"ד ע"ב יע"ש מיהו על רבינו ז"ל ק"ל שכתב בפ"ו מה' פהמ"ק דין י"ב וז"ל בכור שנתערב בפסח ב' ירעו עד כו' ולמה לא יקרבו לפי שהפסח נאכל לכל אדם עד חצות והבכור לב' ימים כו' וק"ק דכיון דהוא ז"ל פסק דפסח בשפיכה אם כן מאי האי דקאמר ולמה לא יקרבו ות"ל משום מתנות דמקמי אכילה ודוק. תו ק"ל בסוגיא דשמעתין דמאי פריך ונטרחו ונייתו מותר הפסח כו' ואמאי לא משני דאכתי ממעט באכילת קדשים בעצמות שיש בהן מוח דאינו יכול לשוברם משום ס' פסח כדאמרינן לעיל בפ' כ"צ דפ"ה דא' עצם שיש בו מוח וא' עצם שאב"מ עובר משום ועצם לא תשברו כו' ואפילו ע"י גומרתא אמרינן התם דאסור משום דילמא פקע או משום הפסד קדשים ושמא שלמים הן ונמצא מביאו ליד נותר בידים ועובר אעשה דואכלו את הבשר וצ"ל ודוק: עוד ראיתי להרב קרבן חגיגה ז"ל סי' ל' דף י"ב ע"ב שהקשה בסוגיא זו במאי דקאמר בגמרא אלו משום מתנות דאלו פסח כו' מאי נ"מ הא תניא כל הנתנין במתן ד' שנתן במתנה אחת כיפר ואלו משום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה מאי נ"מ והא תניא כל הנתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא וז"ל וקשיא לי טובא דכיון דמאן דס"ל דהנתנין על מזבח החיצון שנתן במתנה א' כיפר לא ס"ל דהניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא כדאמרינן במ' זבחים דל"ו סבר לה כר"ע כו' אם כן מאי מקשה תלמודא בשניה מאי נ"מ והתניא כל הניתנין בזריקה שנתן בשפיכה יצא והא אנן קיימינן אליבא דמ"ד כל הניתנין על מזבח החיצון אם נתן במתנה אחת כיפר ואליביה אין זריקה בכלל שפיכה ואם כן ניחא דמשום דפסח בשפיכה ושלמים בזריקה אי אפשר לתקוני אבע"א איפכא אי ס"ל כמ"ד דזריקה בכלל שפיכה משום מתנות א"א לתקוני למאן דס"ל דזריקה בכלל שפיכה ל"ל דהניתנין על מזבח החיצון אם נתן במתנה אחת כיפר ולהכי אי אפשר לתקוני משום מתנות דשתי הסברות אין להם ישוב אחד בעולם אליבא דחד תנא כפי סוגיא דזבחים יעוין שם שנתעצם הרבה בקו' זו ולע"ד דבריו תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיניה סוף הסוגיא דזבחים דהן אמת דאמרינן התם דמאן דס"ל דהניתנין במתן ד' שנתן במתנה אחת כיפר לא ס"ל כהך ברייתא דקאמר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכ' יצא אלא כר"ע דאמר לא זריקה בכלל שפיכה כו' מ"מ היינו דוקא לההיא ברייתא דמפיק להא דהניתנין במתן ד' שנתנן במתנה אחת כפר מקרא דדם זבחיך ישפך משום הכי הא דאמרינן דע"כ לא ס"ל כההוא ברייתא דקאמר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא מקרא דודם זבחיך ישפך דאי ס"ל כהך ברייתא הא קרא אצטריך להכי מנ"ל למדרש להניתנין במתן ד' שנתנן במתנה אחת יצא אמנם בסוף הסוגיא אמרינן התם וכל הנך תנאי דמפקי ליה להאי דם זבחיך ישפך לדרשה אחרינא האי כל הניתנין על מזבח החיצון שנתנן במתנה אחת כפר מנ"ל ס"ל כב"ה דאמר אף חטאת שנתנן במתנה אחת כפר וילפינן כולהו מחטאת ע"כ הרי בהדיא דאפילו מאן דדריש לקרא דודם זבחיך ישפך לומר דהניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אפ"ה מודה דהניתנין במ"ד שנתן במתנה אחת כפר וזה פשוט גם מ"ש עוד שם בס"ד דלר"ע ור"י הגלילי סביר' להו דפסח בכור ומעשר הם בשפיכה ואע"ג דכתיב בבכור ואת דמו תזרוק לאו דוקא יע"ש הם דברים תמוהים דמסוגיא דפ' תמיד נשחט מבואר בהדיא דלר"י הגלילי פסח בזריקה וכמ"ש התוס' ז"ל בד"ה ה"מ דיעבד וז"ל ותימא וכי בשביל דשמא יהיה נותר או משום סמיכה כו' יכנס לידי ס' כרת וי"ל דטוב שידחה ס' כרת בשב וא"ת ממה שיעשו רובן שלא כהוגן כי כבר רובן עשו פסח יע"ש י"ל טובא דמה יענו לההיא דאמרינן בקמא אמתניתין דקתני דאונן והמפקח את הגל כו' לפיכך אם אירע בהם פסול פטורים מלעשות פסח שני חוץ מן המפקח את הגל אמר רב' בר חנה אמר ר"י לא שנו אלא גל עגול אבל גל ארוך פטור מלעשות פסח שני אימא טהור היה בשעת שחיטה ולדעת התוס' קשה דיביא פסח ויתנה ויאמר אי טמא הייתי בשעת שחיטה האי דאייתי השתא ליהוי פסח ואי טהור הייתי ליהוי שלמים ואי משום סמיכה ומתנות כיון דלא מעכבא אל יכנס לידי ס' כרת דהכא ליכא לתרוצי כתירוצם שהרי אין כאן רבים העושים שלא כהוגן ועיין להרב ל"מ ז"ל בפ"ד מה' אילו דין א' ובס' עץ החיים בלשונות הרמב"ם ולע"ד נראה ליישב דהתם ל"ק להו לתוס' מידי משום דלא מצי לאתנויי בשלמים או במותר הפסח משום דאיכא חזה ושוק דלא מצי למיתן לכהנים משום דהו"ל נאכל שלא למנוייו והכי למימר דניתי חד כהן בהדיה כדפריך בגמ' האי כהן היכי דמי אי דעבד פסח דילמא האי פסח הוא ונאכל שלא למנוייו ואי דלא עביד פסח דילמא שלמים הוא ולא עביד פסח ונמצא אם כן דע"כ צריך להביא חזה ושוק לידי נותר ובהא ודאי אמרינן דמוטב שיכנס לידי ס' כרת ולא יביא חזה ושוק לידי נותר בודאי וכמדוקדק בדבריהם שכתבו וכי בשביל דשמא יהיה נותר כו' משום דדוקא משום דהוה ס' דשמא לא יבוא לידי נותר הוא דק"ל דבשביל שלא יבוא לידי נותר יכנס לידי ס' כרת הא אם הוא באופן דיבוא לידי נותר ודאי לא ק"ל משום דלא אתי ס' כרת ומוציא מידי ודאי נותר אלא דבפ"ו צ"ל דההיא דהמפקח את הגל היינו דוקא בישראל דאי' משום חזה ושוק אבל בכהן הכי נמי דיביא פ"ב בתנאי שלמים ובפ"ו מה' פהמ"ק דין י"ח כתבתי עוד ישוב נכון בזה יע"ש וראיתי להרב ח"ה ז"ל שהקשה לדבריהם וז"ל ומיהו קשה מה שכתבו בתרוצם דרובן יעשו שלא כהוגן כו' אמאי לא יעשו כולם סמיכה ומתנות שני' שהן ד' ובזריקה כשלמים דהשתא רובן יעשו כהוגן ודוחק לומר דכל הנהו מילי מעכבין בפסח עכ"ד ודבריו תמוהים ולא ידעתי איך אשתמיט מיני' סוג' מפורשת בס"פ ע"פ דאמרינן התם דכשת"ל לדברי ר"י זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה וכתבו רש"י ורשב"ם שם דאם נתן פסח בזריקה כשלמים לא יצא אבל אם נתן שלמים בשפיכה יצא הרי בהדיא דשפיכה מעכבת והתוס' שם קיימו גירס' רש"י ז"ל יע"ש ואף לגי' הר' חיים כהן שכתבו שם מ"מ נראה ודאי דבהא לא פליג אגירסת רש"י ז"ל וכ"ע מודו דלמאן דסבירא ליה פסח בשפיכה אם נתנו בזריקה לא יצא ומ"מ לענין ב' שהן ד' נראה דאינו מעכב בפסח אם נתנו במתן ד' וכן נראה להוכיח ממ"ש רש"י ז"ל בזבחים דל"ז ד"ה תרי תנאי ואליבא דר"י וז"ל ומאן דאית לי' פלוגתא לית ליה פסח בשפיכה אלא בזריקה כשלמים ומיהו פסח עיקר וזבח טפל לו הלכך אין זבח פוטרו לפסח כו' והשתא אי ס"ל דפסח שנתנו במתן ד' לא יצא אמאי לא כתב בפשיטות דטעמא דברכת הזבח אינו פוטר לפסח אע"ג דפסח בזריקה משום דפסח מתנה א' וזבח במתן ד' דאם נתן לפסח במתן ד' לא יצא אלא משמע ודאי דס"ל דיצא כנ"ל ועיין בס' ידי אליהו דקי"א ע"א ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות קרבן פסח פרק ג׳

ט׳

חמשה שנתערבו עורות פסחיהן וכו'. ברייתא בפ' האשה דף פ"ט ופריך שם ונייתי מותר הפסח ונימא אי דידי בעל מום הוא ניהוי פסח אי דידי תם הוא ניהוי שלמים דמותר הפסח נאכל ליום ולילה אחד אלא משום סמיכה וכו' ע"כ וראיתי להרב שער המלך בפירקין שהקשה דמאי מקשה דנייתי מותר הפסח הא ה"נ הוי ממעט באכילתו דפסח אינו נאכל אלא בלילה ואפי' בפסח שני ואילו מותר הפסח נאכל ליום ולילה וכו' וכתב בתירוץ ב' וז"ל ושוב אחר החיפוש מצאתי בתורת כהנים סדר ויקרא פי"ד פרק י"ח דאמרינן התם דבן עזאי ס"ל שלמים הבאים מחמת פסח אינן נאכלין אלא בלילה ואינן נאכלין אלא צלי יעו"ש וא"כ אפשר לומר דמאי דפריך הגמ' ונטרחו ונייתי מותר הפסח הוא משום דבאו לאוקומי ברייתא זאת אליבא דבן עזאי וכו' יעו"ש. ולענ"ד קשה לי טובא דבתוספתא דפ"ח דזבחים נראה איפכא דתמן תנינן שלמים שנתערבו באחד מכל הזבחים שלמים שנתערבו בשלמים הבאים מחמת פסח ירעו עד שיסתאבו וימכרו ויביאו בדמי היפה שבהם שלמים ויאכלו ליום ולילה עד חצות ודמי היפה שבהם שלמים אחרים ויאכלו לשני ימים ולילה אחד בן עזאי אומר שלמים הבאים מחמת פסח ה"ה כפסח לכל דבר אלא שהן נאכלין ליום ולילה ע"כ. ולכאורה נראה דפי' התוספתא כך הוא דת"ק ס"ל דאין בין שלמים הבאים מחמת פסח לשלמים דעלמא אלא דזה נאכל ליום ולילה עד חצות וזה נאכל לשני ימים ולילה אחד אבל לענין סמיכה ונסכים ותנופה חזה ושוק זה וזה שוין כדאיתא בפ"ק דזבחים דף ט' ע"א ואתא בן עזאי למימר דשלמים הבאים מחמת הפסח ה"ה כפסח לכל דבר ודין פסח יהבינן ליה אלא שהן נאכלין ליום ולילה דבזה הוא שמשתנה מפסח דאילו פסח אינו נאכל אלא בלילה ואילו שלמים הבאים מחמת הפסח נאכלין ליום ולילה הרי להדיא דבן עזאי ס"ל דבזה משתנה מפסח שזה נאכל ליום ולילה היפך מה שהביא מהתו"כ (א"ה ס"ט וכן זאת התוספתא היא שנויה בפ"ט דפסחים ועיין להרב חסדי דוד שם ועיין להתוס' ביומא דף כ"ט ע"א ד"ה אלא אפי' עיי"ש ועיין להרב מל"מ בפ"א מהל' תמידין ומוספין ה"ג יעו"ש ובס' שיח יצחק דף ל"ט ע"ב יעו"ש). עוד ראיתי להרב שער המלך ז"ל שהקשה בדברי התוס' שבסוף מס' בכורות בד"ה והא תניא וכו' ולמאי דקאמר בגמ' התם בברייתא דקתני יצאו שנים בעשירי יקרבו ר' שמעון היא דס"ל דמביאין קדשים לבית הפסול וז"ל וא"ת היכי קרבי הכא כיון שאין מתנות מעשר ושלמים שוה שזה מתן ארבע וזה מתן אחד וי"ל דר"ש כר' אליעזר ס"ל דאמר נתערבו מתן ארבע במתן אחד ינתנו במתן ארבע דס"ל דמסיק להו לשם מים יעו"ש והקשה הרב ז"ל וז"ל ומיהו בעיקר דבריהם צ"ע שהרי מתני' דפ' מי שהיה טמא משמע דר"ש לא פליג אלא בחלוקה דבכורות משום דשוין הן במתנות כמ"ש רש"י ז"ל שם אבל ברישא דמתני' דפסח שנתערב בזבחים מודה ר"ש משום דאין שוין במתנות ואפי' נתערבו אשם בשלמים דאל"כ הא דתני נתערב בבכורות לשמועינן ריבותא אפי' נתערב אשם ולפי דברי התוס' דר"ש כר"א ס"ל מאי אירייא בכורות דנקט אפי' נתערב אשם ושלמים נמי וצ"ע עכ"ל. ויותר מזה קשיא לי ממאי דתני בתוספתא שם לקמן וז"ל הבכור והמעשר ר"ש אומר זה ישחט לשם מי שהוא וזה ישחט לשם מי שהוא ושניהם נאכלין כאחד מפני שמתן דמן שוה ולא הודו לו חכמים שמביא קדשים לבית הפסול ע"כ הרי לך להדיא דמפני שמתן דמן שוה קאמר ר"ש דישחטו שניהם ומאי דלא קפיד הוא מאי דמביא קדשים לבית הפסול אבל היכא שאין מתן דמן שוין מודה ר"ש דירעו וא"כ איך כתבו התוס' דר"ש ס"ל כר"א דיתנו ארבע מתנות וצ"ע.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות קרבן פסח ג׳, מתוך הלכות קרבן פסח שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות קרבן פסח כל הרמב״ם