רמב״ם - הלכות קרבן פסח · פרק ב׳

ספר קרבנות · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות קרבן פסח · פרק ב׳

הלכה א׳

אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא לִמְנוּיָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ד) "תָּכֹסּוּ עַל הַשֶּׂה" מְלַמֵּד שֶׁמִּתְמַנִּים עָלָיו כְּשֶׁהוּא חַי. וְאֵלּוּ הַמִּתְמַנִּים עַל הַפֶּסַח הֵם הַנִּקְרָאִים בְּנֵי חֲבוּרָה:

הלכה ב׳

יָחִיד שֶׁשָּׁחַט אֶת הַפֶּסַח לְעַצְמוֹ כָּשֵׁר. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לֶאֱכוֹל אֶת כֻּלּוֹ. וּמִשְׁתַּדְּלִין שֶׁלֹּא יִשְׁחַט לְכַתְּחִלָּה עַל יָחִיד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב מז) (במדבר ט יא יב) "יַעֲשׂוּ אֹתוֹ":

הלכה ג׳

אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא עַל מִי שֶׁרָאוּי לֶאֱכל. הָיָה אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה קָטָן אוֹ זָקֵן אוֹ חוֹלֶה אִם יָכוֹל לֶאֱכל כְּזַיִת שׁוֹחֲטִין עָלָיו וְאִם לָאו אֵין שׁוֹחֲטִין עָלָיו שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ד) "אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ" עַד שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לֶאֱכל. אֲפִלּוּ חֲבוּרָה שֶׁל מֵאָה וְאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכל כְּזַיִת אֵין שׁוֹחֲטִין עֲלֵיהֶן:

הלכה ד׳

אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה נָשִׁים וַעֲבָדִים אוֹ קְטַנִּים וַעֲבָדִים מִפְּנֵי שֶׁלֹּא תִּהְיֶה קַלּוּת רֹאשׁ בֵּינֵיהֶן. אֲבָל עוֹשִׂים חֲבוּרָה כֻּלָּם נָשִׁים אֲפִלּוּ בְּפֶסַח שֵׁנִי. אוֹ כֻּלָּהּ עֲבָדִים. וְשׁוֹחֲטִין עַל הַקְּטַנִּים שֶׁיִּהְיוּ מִכְּלַל בְּנֵי הַחֲבוּרָה. לֹא שֶׁתִּהְיֶה חֲבוּרָה כֻּלָּהּ קְטַנִּים שֶׁאֵינָן בְּנֵי דַּעַת. וְכֵן אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ חוֹלִים אוֹ זְקֵנִים אוֹ אוֹנְנִים אַף עַל פִּי שֶׁהֵן יְכוֹלִין לֶאֱכל הוֹאִיל וַאֲכִילָתָם מְעוּטָה. שֶׁמָּא יַשְׁאִירוּ הַפֶּסַח וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פְּסוּל. וְאִם עָבְרוּ וְשָׁחֲטוּ עַל חֲבוּרָה זוֹ כָּשֵׁר. וְכֵן אֵין עוֹשִׂין חֲבוּרָה כֻּלָּהּ גֵּרִים שֶׁמָּא יְדַקְדְּקוּ בּוֹ וִיבִיאוּהוּ לִידֵי פִּסּוּל. וְאִם שָׁחֲטוּ עֲלֵיהֶן כָּשֵׁר:

הלכה ה׳

שְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו אוֹ לְמִי שֶׁאֵין כָּל אֶחָד מֵהֶן יָכוֹל לֶאֱכל כְּזַיִת אוֹ שֶׁשְּׁחָטוֹ לַעֲרֵלִים אוֹ לִטְמֵאִים פָּסוּל. שְׁחָטוֹ לְמִי שֶׁיָּכוֹל לֶאֱכל וּלְמִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לֶאֱכל כְּזַיִת. לִמְנוּיָיו וְשֶׁלֹּא לִמְנוּיָיו. לְמוּלִים וְלַעֲרֵלִים. לִטְהוֹרִים וְלִטְמֵאִין. כָּשֵׁר. שֶׁאֵלּוּ הָרְאוּיִין לוֹ אוֹכְלִין כַּהֲלָכָה וְהָאֲחֵרִים כְּאִלּוּ לֹא חָשַׁב עֲלֵיהֶם:

הלכה ו׳

שְׁחָטוֹ לְמוּלִים וְזָרַק הַדָּם לְשֵׁם מוּלִים וַעֲרֵלִים פָּסוּל. שֶׁהַזְּרִיקָה חֲמוּרָה שֶׁהִיא עִקַּר הַקָּרְבָּן. שְׁחָטוֹ לְמוּלִים שֶׁיִּתְכַּפְּרוּ בּוֹ עֲרֵלִים פָּסוּל שֶׁהֲרֵי יֵשׁ מַחֲשֶׁבֶת עֲרֵלִים בִּזְרִיקָה. שְׁחָטוֹ לְאוֹכְלָיו לִזְרֹק דָּמוֹ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו הַפֶּסַח כָּשֵׁר וְאֵין אָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ לְפִי שֶׁאֵין מַחֲשֶׁבֶת אוֹכְלִים בַּזְּרִיקָה:

הלכה ז׳

מִי שֶׁהוּא בָּרִיא בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וְחוֹלֶה בִּשְׁעַת זְרִיקָה. אוֹ חוֹלֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה וּבָרִיא בִּשְׁעַת זְרִיקָה. אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עָלָיו עַד שֶׁיִּהְיֶה בָּרִיא מִשְּׁעַת שְׁחִיטָה עַד שְׁעַת זְרִיקָה:

הלכה ח׳

שׁוֹחֵט אָדָם עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים בֵּין מִדַּעְתָּן בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן. אֲבָל אֵינוֹ שׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְלֹא עַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּן. וְאִם שָׁתְקוּ וְלֹא מִחוּ הֲרֵי זֶה מִדַּעְתָּן:

הלכה ט׳

שָׁחַט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים וְהָלְכוּ וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן:

הלכה י׳

שָׁחַט עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ וּבְנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְשָׁחֲטוּ הֵן לְעַצְמָן. אֵין לְךָ מִחוּי גָּדוֹל מִזֶּה וְאֵינָן יוֹצְאִין אֶלָּא בְּשֶׁל עַצְמָן:

הלכה י״א

הָאִשָּׁה שֶׁהִיא בְּבֵית בַּעְלָהּ שָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ תֹּאכַל מִשֶּׁל בַּעְלָהּ. הָיְתָה נֶחְפֶּזֶת לָלֶכֶת לְבֵית אָבִיהָ בָּרֶגֶל הָרִאשׁוֹן הַסָּמוּךְ לְנִשּׂוּאֶיהָ כְּדֶרֶךְ כָּל הַבָּנוֹת וְשָׁחַט עָלֶיהָ אָבִיהָ וְשָׁחַט עָלֶיהָ בַּעְלָהּ תֹּאכַל מִשֶּׁל אָבִיהָ. מִכָּאן וְאֵילָךְ תֹּאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהִיא רוֹצָה. וְהוּא שֶׁתִּבְרֹר לָהּ מָקוֹם שֶׁתִּרְצֶה בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה. וְכֵן יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפּוֹטְרוֹפְּסִין יֹאכַל מִמָּקוֹם שֶׁהוּא רוֹצֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּיָתוֹם קָטָן. אֲבָל גָּדוֹל נַעֲשֶׂה כִּמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְּסָחִים וְהַמְמַנֶּה עַצְמוֹ עַל שְׁנֵי פְּסָחִים אֵינוֹ אוֹכֵל אֶלָּא מִן הַנִּשְׁחָט רִאשׁוֹן:

הלכה י״ב

עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שֻׁתָּפִין בִּזְמַן שֶׁמַּקְפִּידִין זֶה עַל זֶה שֶׁלֹּא יִגְנְבֶנּוּ לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן. וְאִם אֵינָן מַקְפִּידִין מִמָּקוֹם שֶׁיִּרְצֶה יֹאכַל:

הלכה י״ג

מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין. לֹא יֹאכַל לֹא מִשֶּׁל רַבּוֹ וְלֹא מִשֶּׁל עַצְמוֹ עַד שֶׁיֵּעָשֶׂה כֻּלּוֹ בֶּן חוֹרִין:

הלכה י״ד

עַד כַּמָּה נִמְנִים עַל הַפֶּסַח. עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ כְּזַיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד. וְנִמְנִין עָלָיו וּמוֹשְׁכִין אֶת יְדֵיהֶן מִמֶּנּוּ עַד שֶׁיִּשָּׁחֵט. כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁחַט אֵינוֹ יָכוֹל לִמְשֹׁךְ אֶת יָדוֹ שֶׁהֲרֵי נִשְׁחַט עָלָיו. נִמְנוּ עָלָיו וְחָזְרוּ אֲחֵרִים וְנִמְנוּ עָלָיו. רִאשׁוֹנִים שֶׁיֵּשׁ לָהֶם כְּזַיִת אוֹכְלִים וּפְטוּרִים מֵעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי וְאַחֲרוֹנִים שֶׁרָבוּ עַד שֶׁלֹּא נִמְצָא בּוֹ כְּזַיִת לְכָל אֶחָד אֵינָן אוֹכְלִין וְחַיָּבִים לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי:

הלכה ט״ו

הַמְמַנֶּה אֲחֵרִים עִמּוֹ עַל חֶלְקוֹ וְלֹא יָדְעוּ בָּהֶן בְּנֵי הַחֲבוּרָה הֲרֵי בְּנֵי הַחֲבוּרָה רַשָּׁאִין לִתֵּן לוֹ חֶלְקוֹ אַחַר שֶׁיִּצָּלֶה בְּעֵת הָאֲכִילָה וּבְנֵי הַחֲבוּרָה אוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן וְהוּא אוֹכֵל חֶלְקוֹ עִם הָאֲחֵרִים שֶׁמָּנָה עָלָיו בַּחֲבוּרָה שְׁנִיָּה. וְכֵן בְּנֵי הַחֲבוּרָה שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם גַּרְגְּרָן רַשָּׁאִים לְהוֹצִיאוֹ מֵהֶן וְנוֹתְנִין לוֹ חֶלְקוֹ וְיֹאכְלֵהוּ בַּחֲבוּרָתוֹ. וְאִם אֵינוֹ זוֹלֵל אֵינָן רַשָּׁאִין לְחַלֵּק:

קרית ספר · הלכות קרבן פסח פרק ב׳

א׳

אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו דכתיב תכוסו על השה מלמד שמתמנין עליו כשהוא חי דתכוסו ובמכסת לשון מנין הוא כדכתיב את מכסת הערכך. יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר פ' האשה תנן אין שוחטין את הפסח על היחיד דברי רבי יהודה ורבי יוסי מתיר ומפרש טעמיה דרבי יוסי בגמרא דכתיב איש לפי אכלו תכוסו דמשמע דעל איש אחד תשחטו ובלבד שיהיה ראוי לאוכלו כדכתיב לפי אכלו ולכתחלה לא ישחוט על היחיד דכתיב יעשו אותו.

ג׳

אין שוחטין את הפסח אלא על מי שראוי לאכול פרק תמיד נשחט שחטו שלא לאוכלו פסול ובגמרא ת"ר כיצד שלא לאוכלו לשום חולה או לשום זקן ומנ"ל אמר קרא איש לפי אכלו תכוסו לפי אכלו פרט לזקן ולחולה ולערל וטמא ואפילו הן מנויין ואיתקש אוכלין למינויין כדכתיב אכלו תכוסו מה השוחט שלא למנויין פסול כדילפינן מבמכסת תכוסו דשנה עליו הכתוב לעכב אפילו חבורה ואין אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליו דכתי' איש לפי אכלו דבעינן לכל אחד כדי אכילה דהוי כזית ובדיעבד כשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כדלקמן.

ד׳

אין עושין חבורת נשים ועבדים וקטנים משום קלות ראש כדתנן התם אבל עושין חבורה כולה נשים או עבדים כיון דאתרבו למנוייו או לערלים או לטמאים שם פרק תמיד וילפינן לה מדשנה עליו הכתוב במכסת תכוסו לעכב ורב אומר לשון סורסי הוא זה כאדם שאומר לחברו כוס לי טלה זה למימרא דבשעת שחיטה צריך לכוין למנוייו וערל וטמא אימעיטו מאיש לפי אכלו דכיון דלא מצו אכלי מיניה דהוו ערלים או טמאים חשיבי כולהו שלא לאוכליו.

ה׳

שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו שם במשנ' לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולי' ולערלי' לטמאים ולטהורים כשר ובגמרא מ"ט לשמו ושלא לשמו פסול לאוכליו ושלא לאוכליו כשר לשמו ושלא לשמו פיסולו בגופו של קרבן לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולים ולערלים לטהורים ולטמאים אין פיסולו בגופו אלא בדבר אחר לשמו ושלא לשמו דהוי פסולו בגופו משום דאי איפשר לברר איסורו חלק שהוא לשמו וחלק שאינו לשמו אבל הני איפשר לברר חלק הראוי לאוכלו בצד אחד וחלק שאינו ראוי לאוכלו לצד אחר ועוד לשמו ושלא לשמו ישנו בד' עבודות והני אינן בארבע עבודות ועוד לשמן ושלא לשמן ישנו בצבור כביחיד ומחשבת אכילה לא שייכא בקרבן צבור דלא שייכא אלא בפסח ומשום הכי לא ילפינן לשמו ושלא לשמו מהני דכשרים לאוכליו ושלא לאוכליו למנוייו ושלא למנוייו למולי' ולערלים לטהורים ולטמאים וילפינן דמקצת אוכלין פסולין לא פסלי מדכתיב וכל ערל לא יאכל בו כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה ולרב אשי דאמר דילמא האי וכל ערל משמע כל דהו ערלה כתב רחמנא זאת חוקת הפסח דעד דאיכא כולה ערלה לא פסלה וטומאה לא עשה בה מקצת טומאה ככל טומאה דאילו איטמי חד מאבריה האי דאיטמי שרפינן ליה ואידך אכלינן ליה והכי נמי אי איכא ד' גברי טמאים וד' טהורים לא פסלי להו טמאים לטהורים וכיון דבהני לא פסלי מקצת שאינן ראויין לאכול כערל וטמא שלא לאוכליו ושלא למנוייו נמי לא פסלי במקצת דכולהו מחד קרא נפקי דכתיב איש לפי אכלו וכיון דלא מצי אכלי ליה חשיבי שלא לאוכליו ואיתקשי אוכלין למנויין כדאמר' לעיל. שחטו למולים וזרק הדם לשם מולים וערלים פסול שהזריקה חמורה שהיא עיקר הקרבן דלא כאתקפתא דרב אשי שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול שם פלוגתא דרב חסדא ורבה אמר רבה מנא אמינא לה דתניא יכול יפסל ערל בני חבורה הבאים עמו וכו' ורב חסדא אדרבא לאידך גיסא ת"ל וכל ערל לא יאכל בו כולה ערלה פסלה מקצת לא פסלה בשחיטה אבל זריקה אפילו מקצתה פסלה וכי תימא ה"ה לזריקה דלא פסלה עד דאיכא כולה ערלה תלמוד לומר זאת חוקת הפסח זאת משמע בעבודה א' הוא דלא פסלה ערלות במקצת והיינו בשחיטה דהיא תחלה לעבודות אבל בזריקה אפילו מקצתה נמי פסלה ומאי חומרא דזריקה דלא מיקבע פגול אלא בזריקה שהיא סוף העבודה דקודם זריקה כל שעתא הוא בספק שמא יחשוב פיסול אחר ויפקיע שם פיגול ממנה ובתוס' כתבו על רב חסדא דאמר פסול מ"ש שחטו למולים ולערלים דכשר ותירצו דהתם יש מחשבת מולים בשחיטה אבל הכא לא פתיכי מולים בזריקה משמע דאי פתיכי מולים בזריקה נמי כשר והרב ז"ל כתב שאם זרק לשם מולים וערלים פסול ונראה שהתוספות כתבו זה לפי אוקמתא דרב אשי והרב ז"ל כתב כסתמא דתלמוד' דקאמר אליבא דרב חסדא אדרבה לאידך גיסא וכו' שחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו הפסח כשר פר' כיצד צולין זרק דמו שלא לאוכליו הפס' עצמו כשר ואדם יוצא ידי חובתו נימא כרבי נתן דאמר אכילת פסחים לא מעכבא אפילו תימא רבנן אין מחשבת אוכלים חולה וזקן בזריקה דכי כתיב איש לפי אכלו תכוסו אשחיטה כתיב כדילפי' לעיל.

ז׳

מי שהיה בריא בשעת שחיטה וחולה בזריקה או איפכא אין שוחטין וזורקין עליו עד שיהא בריא משחיטה עד זריקה בריתא שם והינו לכתחלה דבדיעבד אין מחשבת אוכלים בזריקה.

ח׳

שוחט אדם ע"י בנו ובתו הקטנים וע"י עבדו ושפחתו הכנענים בין מדעתן בין שלא מדעתן פרק האשה תניא נמי הכי שה לבית משמע איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתו דאינן יכולין למחות ועבדו ושפחתו כנענים נמי על כרחן ימשכו אחריו דהם סמוכים עליו אבל אינו שוחט על יד בנו ובתו הגדולים ולא על יד עבדו ושפחתו העברים ולא על יד אשתו אלא מדעתן בשתיקה אבל מיחו לא ואפילו שפחה עברית דלא משכחת לה אלא בקטנה היוצאה בסימנים כיון דאין עליו לחנכה יכולה למחות שחט הוא עליהם ושחטו הן לעצמן אין לך מיחוי גדול מזה והא דקתני חוץ מן האשה היינו חוץ מן האשה וכל דדמי לה גדולים ועבדים דאם שחטו לעצמן הוי מיחוי.

י״א

האשה שהיא בבית בעלה שחט עליה אביה ושחט עליה בעלה תאכל משל בעלה שם במשנה דמסתמא דעתה לימנות על של בעלה כל זמן שלא פירשה שיהא דעתה בשל אביה הלכה רגל ראשון לעשות בבית אביה תאכל במקום שהיא רוצה שמעת מינה יש ברירה דקס"ד דבמקום שתרצה בשעת אכילה תאכל ואמרינן הוברר דשחיטה וזריקה דהאי פסח שפיר איזדריק עלה דהאי אתתא ומשני מאי רוצה בשעת שחיטה ששאלו את פיה בשעת שחיט' ואמרה בזה אני רוצ' ורמינהי אשה רגל ראשון אוכלת משל אביה מכאן ואילך רוצה אוכלת משל אבי' רוצה אוכלת משל בעלה ל"ק כאן ברדופה כאן בשאינה רדופה ומתני' בשאינה רדופה לילך תמיד לבית אביה הילכך בית בעלה חביב לה כשאר כל הרגלים ושייכא בתריה ורגל ראשון במקום שרוצה בשעת שחיטה כיון שאינה רדופה לילך ובריתא ברדופה הילכך רגל הראשון ודאי בתר אביה מכאן ואילך במקום שרוצה בשעת שחיטה דאם לא בררה בשעת שחיטה אינה אוכלת לא משל זה ולא משל זה. וכן יתום ששחטו עליו אפטרופסים יאכל במקום שהוא רוצה שם במשנה יאכל במקום שהוא רוצה ובגמרא שמעת מינה יש ברירה א"ר זירא שה לבית מכל מקום וכתבו בתוספות דשה לבית לאו דאוריתא ואף על גב דשלא למנוייו אסיר התם ילפינן מלא תאכלום לא תאכילום בשרצים ונבלות דהיינו בידים אבל כי האי גונא דהוי חנוך מצוה לקטנים שרי והכי נמי בבניו ובנותיו קטנים.

י״ב

עבד של שני שותפין במשנה שם לא יאכל משל שניהם ואפילו המנהו האחד על פסחו דמי נתן רשות לחלק האחר לימנות על פסח זה ובגמרא והתנן רצה מזה אוכל רצה מזה אוכל מתני' בדקפדי אהדדי שני הבעלים ואין אחד מהם רוצה ליהנו' מחלק חברו ושוחט כל אחד על חלק חברו וסבור שחברו אינו מקפיד אם יאכל חלקו משלו וחברו אינו רוצה ולכך לא יאכל משל שניהם דקפדי כל חד אחלקו שלא יהנה משל חברו ובריתא דלא קפדי. מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ולא משל עצמו שם במשנה לא יאכל משל רבו דמסתמא לא הוי דעת רבו להמנות חלק החירות על פסחו ובגמרא הא משל עצמו יאכל והתניא לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו ל"ק כאן כמשנה ראשונה כאן כמשנה אחרונה דחזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש דכופין את רבו ועושה אותו בן חורין וכותב שטר על חצי דמיו והואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו.

י״ד

עד כמה נמנין על הפסח עד שיהא כזית לכל אחד דהוי שיעור אכילה ונמנין עליו ומושכים את ידיהם ממנו עד שישחט שם במשנה לעולם נמנין עד שיהא כזית לכל אחד ונמנים ומושכים ידיהם עד שישחוט רש"א עד שיזרוק הדם אמר אביי מחלוקת לימשך בההיא קאמר ר"ש עד שיזרוק דכתיב אם ימעט הבית מהיות משה אם באו לימעט ולימשוך ידיהם מהיות משה בעוד היותו לשה יתמעטו מהוויותה דהיינו קודם גמר עבודותיו ורבנן סברי מהיות משה מחיותה משה בעודה בחיים יתמעטו אבל לימנות דברי הכל עד שישחט דכתיב במכסת נפשות והדר תכוסו. נמנו עליו וחזרו ונמנו עד שאין לכל אחד כזית ראשונים שיש להם כזית אוכלים ופטורים מלעשות פסח שני ואחרונים אינם אוכלים וחייבין לעשות פסח שני פ' כיצד צולין בריתא פלוגתא דרבנן ור' נתן דסבר ואלו פטורים שכבר נזרק הדם ורבנן סברי דאכילה מעכבא. הממנה אחרים על חלקו שם במשנה כשאין בני חבורה ליתן לו את שלו ואמר טול אתה חלקך וצא ואכול אתה וחבורתך את חלקך דאית ליה להאי תנא דפסח נאכל בשתי חבורות ואחר שנחלק לכל חבורה חלקם אסור להוציא חלק חבורה לחבורה אחרת וכן לגרגרן נותנין חלקו בעיא שם ופשיטו לה מבריתא היו ידיו של אחד מהם יפות לישנא מעליא שממהר לאכול נותנין לו חלקו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות קרבן פסח פרק ב׳

ג׳

היה אחד מבני חבורה קטן או זקן כו' אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו כו'. בסוף פרק לולב הגזול יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו הפסח שנאמר איש לפי אכלו ר' יהודה אומר עד שיכול לברר אכילה כיצד נותנין לו צרור וזורקו אגוז ונוטלו, הנה טעמא דר"י לא איתפרש. והנ"ל דאין עושין חבורה שכולה קטנים כמוש"פ רבינו לקמן ה"ד דאינם בני דעת להזהר בקדושת הפסח ועל כרחין דמיירי כשיש כאן נמנין על הפסח גדולים ואנן קיי"ל דקטן שהגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו מן התורה בדעת אחרת מקנה אותו הא פחות מזה אינו זוכה לעצמו אף בדעת אחרת מקנה אותו ועיין גיטין (דף ס"ד) ובתוספות שם, ועיין חו"מ סימן רמ"ג ובהגהות, וא"כ רבנן לא חיישי מאומה דאם יש אחד גדול מנוי מאי איכפת לן בהך קטן שיכול לאכול כזית צלי הנמנה עליו, ואף אם מאכילו שלא למנויו מאי איכפת לן כיון דשה לבית אבות לאו דאורייתא, עיין נדרים (דף ל"ו) בר"ן דפירש דמה"ת אין הקטנים צריכים להמנות עליו ואוכלין אע"פ שלא נמנו ודוקא בראוין להמנות קפיד רחמנא דיהא נאכל למנויו עיי"ש, אבל ר"י לטעמו אזיל דסבר אין שוחטין את הפסח על היחיד א"כ משכחת בכולהו קטנים ואחד גדול וכיון שלא הגיע לצרור וזורקו אגוז ונוטלו אין הקטן זוכה בדעת אחרת מקנה אותו מן התורה ונמצא שאינו זוכה בפסח ולאו מנוי הוא ונמצא נשחט הפסח על היחיד לכן סבר דיהי' בכה"ג שיודע לברר אכילה וזוכה לעצמו מה"ת ובר מנוי הוא, אבל רבנן אע"ג דסברי דלכתחילה אין שוחטין על היחיד בכ"ז כיון דאם שחט הפסח על היחיד כשר ולא דרשי לזה קרא דלא תוכל לזבוח הפסח באחד שעריך לכן לא חיישי לזה ודוק:

ד׳

אבל עושין חבורה כולה נשים אפילו בפסח שני. בגמרא (דף צ"א) אשה בראשון שוחטין עליה בפ"ע ובשני עושין אותה טפלה לאחרים דברי ר' יהודה, פירוש דסבר נשים בשני רשות וא"כ אם לא הוי רשות היינו שאינה נעשית טפילה אז לא שייכא בפסח כלל ואם אוכלת הוי נאכל שלא למנויו ואם שוחטין עליה בפני עצמה אינו פסח כלל ונעשה כמפריש פסח בתוך השנה וכיו"ב, אבל כיון דחזינא דנמנית בפסח אף דפטורה מפסח אמרינן דנעשית טפילה, אבל בכ"ז לשחוט עליה בפני עצמה אי אפשר דהוי כמו שתביא אשה עולת ראיה כיון דפטורה מינה ומיחזי כחולין בעזרה דלר' יהודה אינה רשאה עיין עירובין (דף צ"ו), אבל לדידן דקיי"ל נשים סומכות רשות ואם רצו להביא עולת ראיה מביאין ה"נ עושין חבורה שכולה נשים וכן פסק רבינו, והא דלא מפרש הגמ' טעמא דרבי יוסי דאמר אשה בשני שוחטין עליה בפ"ע דסבר נשים סומכות רשות ואם רצו להביא עולת ראיה מביאין, דא"כ לא הוה פליג עליו ר"ש דאזיל לטעמיה בעירובין דסבר כר' יוסי, וע"כ דכוונתו דחייבין לשחוט עליהן אפילו כשהן בפני עצמן ודוק:

ו׳

שחטו למולים שיתכפרו בו ערלים פסול כו'. הנה ר"י בתוספות פירש דשנוי בעלים הוא בשוחט על מנת לזרוק לשם אחר וזה להתכפר בו אחר אבל שוחט שלא למנויו הוא שעצם השחיטה הוא לשם אחר וזה רק בפסח והאריך בזה בסוגיא ואנכי בחידושי בגמרא הארכתי בפלפול ארוך אכ"מ להעתיקו כולו רק במה שנוגע להבנת דברי רבינו, וז"ל שמה. לדעתי לא מצאנו הך חידוש שחדשו תוספות רק א"ש כפשוטו דלפירוש ריב"א בד"ה שחטו למולים דהא דאין מחשבת אוכלין בזריקה היינו שזרק להאכיל הבשר שלא לשם אוכלים בהא כשר ובלהתכפר בו פליגי יעו"ש, א"כ א"ש כפשוטו דשוחט להאכיל הבשר שלא למנויו פסול וזה לא פסול כלל בשארי קרבנות, וזה מחוור יותר מפירוש ר"י דלפ"ז א"ש סוגיא דלקמן דאפשר לברר אפילו בשחטו להאכיל שלא למנויו ולמנויו כיון דהמחשבה הוא להאכיל שלא למנויו א"כ נראה מי יאכל, ועוד אפשר לחלקו לחלקים כפירוש קמא ברש"י והא דנקיט הגמרא לשנוי בעלים דא"א לברר הוא בשנוי בעלים ששחטו להתכפר בו שלא לשם בעלים והסברא נכונה. ולפ"ז לק"מ מה שהקשו תוס' לקמן ד"ה רבה דנילוף מקו"ח דמה הריני שוחט כו' שוחט לשם ערלים דפסול כו' ולפ"ז א"ש דשוחט לערלים כשר רק בשוחט להאכיל לערלים מבשרו פסול וה"ה תיליף מינה דזורק להאכיל ערלים וע"ז כתיב מיעוטא, אבל שיפסל לזרוק לערלים להתכפר בו לא שייך קו"ח דגם בשחיטה לא פסול, אכן גם תירוצם לקמן דזורק לשם ערלים כשר לא שייך לריב"א ודוק: ודע דלכאורה היה נראה לפרש הך דקאמר הגמרא בהאי קרא קא מיפלגי לכפר עליו, פירוש, הא באם ערלים המה ממנויו לכו"ע לא פסלה דאין מחשבת אוכלין בזריקה והא דמתקיף רב אשי לרב חסדא דדחיק לשנוי הא בזריקה חמירא ע"ז פריך שפיר, אבל ז"א דאם לר"ח לחודיה פריך לק"מ דהא פלוגתא דתנאי היא וע"כ כמו שכתבו תוס' דמקשה ממשמעות הברייתא ולתרווייהו מקשה ודוק: ועתה נשים פנינו לשיטת רבינו כי הוא חילק בין מחשבת שלא לאוכליו למחשבת ערלים דאין מחשבת אוכלין בזריקה ומחשבת ערלים פסלא דלא סבר חילוקא דר"י וגם חילוק הריב"א לא נזכר כלל שלשון רבינו מורה דשאני מחשבת ערלים ממחשבת אוכלין וזה צריך ביאור וסברא, גם מה דפסק דאף מקצת ערלה פסול בזריקה צ"ע דכיון דרב אשי מוקי פלוגתיה במילי אוחרי איך יחלוק על רב אשי דהוא בתרא, ובזה השיגו הראב"ד, ויותר פליאה איך לא הביא כלל דערלים שאינם מנויין פסלי וצ"ע מאוד. אך שמע נא דבר ד' דהעיקר דאין מחשבת אוכלין בזריקה טעמא בעי אם כי תכוסו לשון שחיטה מ"מ מה הסברא לחלק ונילוף דיש מחשבת אוכלין בזריקה מקו"ח או במ"מ כמו שהקשו תוס' כאן ובזבחים, ולכך פירש רבינו באופן נאות דאמרינן בזבחים שחיטה לאו עבודה היא ולהכי כשרה בזר מידי דהוה כו' עיי"ש וכתב ר"י דאורליינוש בטעמו דענין שחיטה דמפיק ליה מאבר מן החי ואינה זבוחה הוא גם בחולין כמו בקדשים ובא לתכלית אחד, וא"כ עיקר ענין השחיטה הוא הכשר אכילה דיצאת מידי איסורו בחייו ותו האיסור המונח עליה אינו איסור דבוק בעצמו ובפרט בק"ק דליכא מעילה קודם זריקת דמים, ואם דאיסורא דאורייתא איכא כמו שחקרו בתוס' בכ"מ הוא רק מפני קדושתו הנוספת לו וא"כ מחשבת אוכלין דמנוי הוא על הפסח והוא מחוייב בפסח רק סיבת חסרונו במה שהוא חולה או זקן ואינו יכול לאכול כזית ובפסח עקרו לאכילה ובעי גברא דחזי לאכילה בעת הקרבתו, משום זה אינו נמנה על הפסח גופיה לשחוט עליו ואף בריא בשעת זריקה לא מהני עיין לקמן ע"ח א"כ כיון דכל חסרונו מצד שאינו ראוי באכילה בעי שיהא המחשבה שלא לאוכליו בשחיטה דהיא המתרת באכילה אל הבשר מצד עצמותה בין בחולין בין בקדשים והיא מכשרתם לאכילה, לא כן בזריקה דהיא רק להרצאה והיא המכפרת והיא אינה באה בשביל אכילת הבשר, אדרבא האיסור קודם זריקה נתהווה מסיבת שצריך לרצות עוד בזריקה והיא האוסרת לא המתרת א"כ אם חשב לחולה וזקן דהם בני הרצאה רק חסרונם מצד שאינם ראוים לאכול אין פסול במחשבתם בזריקה וזה ברור: ונקדים עוד דהגמרא מסיק לקמן (דף ס"ט) בשיטת ר' אליעזר דסבר דאע"ג דאין הפסח נשחט שלא לאוכליו דוקא חולה וזקן אבל טמא מת בז' שלו אף שחל להיות בשבת ואין מזין עליו בכ"ז גברא הוא דחזי ותקונו הוא דלא מתקן בכה"ג לא מעכבא אכילת פסחים ועושה פסחו בלא הזאה, ותמהו בתוספות דא"כ אמאי ערל אינו שוחט הפסח בעוד שהוא ערל הא מיחזי חזי ותקונו הוא דלא מתקן ואמאי אינו עושה פסחו בעודו ערל, והנה בחידושי תמהתי עליהם דאיך נוכל לאמר דערל יעשה פסח הא קרא כתיבא המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו הרי אף מילת זכריו דמצווה למולם כ"ז דהמה ערלים מעכבין אותו מפסחו כש"כ מילת עצמו כ"ז שלא מל בודאי אינו עושה, ובארתי שם באנוס דאם היו חבושין בבית האסורים אין מעכב פסחו, וזה דחוק, והבאתי ראיה מירושלמי פרק האשה ה"ו עיי"ש ויצא לנו מזה דאע"ג דמצד אכילתו היה מצי לעשות דמיקרי לר"א גברא דחזי לאכילה בכ"ז אינו ראוי לעשות הפסח מצד עשייתו כ"ז שלא מל ולאו בר הרצאה הוא כלל, א"כ חסרונו אינו מצד העדר אכילתו בלבד רק מפני דלגבי פסח לאו בר הרצאה אף דשאר קרבנותיו משלח בכ"ז בפסח אינו משלח [בלא טעמא דאכילת פסח מעכבא] א"כ תו לא בעי כלל טעמא מדוע פוסל מחשבתו בזריקה דכיון דפסולו מתיחס שאינו בר הרצאה כלל וזה עיקרו של זריקה שמרצה ומכפר ודוק: ובזה מובן טעמא דמה דלגבי ערלים פוסל אף מקצתו בזריקה ובשחיטה אינו פוסל במקצתו, דבשחיטה דלאו עבודה והיא לאו הרצאה ופסולו אינו מקרא דאז יקרב לעשותו דהוא משמע בעבודת הדם היינו זריקה דהיא ההרצאה רק מה דפוסל ערל בשחיטה משום דלא מצי לאכול הפסח ובעינן איש לפי אכלו תכוסו וא"כ הפסול מצד שאינו ראוי לאכול שפיר שייך טעמא דלקמן מפני שאפשר לברר שהראוין לאכול יאכלו ואלו כמאן דלא חשיבא עליה כלל שאינן ראוין לאכול כלל ולכך לאוכליו ושלא לאוכליו [וכן לערלים ולמולים] מחשבת לאוכליו קיימת והיא בטלה בעצמותה, אבל מחשבת ערלים בזריקה דמטעם הרצאה ובשפיכה חדא נתרצו המנוין ומאי שייך לברר בהך זריקה ותו פסול כמו לשמו ושלא לשמו, ומפורש לשונו הטהור שחטו למי שיכול לאכול ולמי שאינו יכול כו' למולים ולערלים כו' כשר שאלו הראוין לו אוכלין כהלכה והאחרים כאילו לא חשב עליהן פירוש דהוה אפשר לברר, ונכון בס"ד ודוק: ולפ"ז סבר רבינו דהא דמסיק רב אשי בהאי קרא קא מיפלגי אין פירושו כפירוש רש"י ז"ל, דזה פלפול ארוך לא נזכר בתלמודין רק פירש כפשטא דאה"נ מקראי ליכא למשמע מיניה מידי רק מסברא דמקצת ערלה פסלה בזריקה והיינו אימת אם נימא דחייל מחשבת שניהן מחשבת מולים ומחשבת ערלים אבל סברת רבה דמכשר בהא הוא כמו שמצאנו וכפר עליו ולא חבירו ודוקא מחוייב חטאת הא למחוייב עולה כשרה, וטעמו משום דמינו מחריב בה ושלא מינו אינו מחריב שאין שום התיחסות כלל אל מי שחשב ולכך בטלה המחשבה במהותה הכא נמי אף אם ערלים המה מנוין בכ"ז כשר אם חשב לערלים ולמולים דכיון דלאו בר הרצאה הוא בפסח רחוק התיחסותו מערלים והוה כמו דלאו מינו ולא מצי מחריב בה ובטלה מחשבתו נגד מחשבת מולים, ורב חסדא סבר דבר כפרה מקרי ומינו הוא ותו מתיחסין שניהם ותו מפסלי מטעם שאי אפשר לברר, וזה כוונת רב אשי דלאו בקראי פליגי רק בסברא פליגי והא דנקיט ע"מ שיתכפרו בו ערלים ולא נקיט למולים וערלים דלרבותא דרבה קמ"ל ודוק. נמצא דלפי מסקנת רב אשי אם מתיחסין מחשבת ערלים ג"כ תו פסולה היה דא"א לברר בזריקה ולשיטתו אזיל לקמן דפסולו לאו בגופו אינו מעלה כלל רק משום דא"א לברר ולכך בזריקה דא"א לברר פסול מקצת ערלה [לר"ח דבת מינו הוא] אבל לר"י דטעמו משום דפסולו אינו מגופו הוא צריך להיות אף מקצת ערלה לא תפסול בזריקה דאף דשניהן מתיחסין וא"א לברר לא דמי לשמו ושלא לשמו דפסולו בגופו, הרי דרב אשי אזיל לטעמו דעיקרו משום דאינו אפשר לברר וכן פסק רבינו כרב אשי והביא רק טעמו דא"א לברר, ודוק כי זה דרך חדש ראוי לרבינו: הפסח כשר ואין אדם יוצא בו ידי חובתו כו'. בגמ' הגירסא יוצא בו י"ח, וכן בירושלמי תמיד נשחט ה"ב למה שוחטו לאוכליו לזרוק דמו שלא לאוכליו כשר נעשה הראשונה כשוחטו לאוכליו ושלא לאוכלו והוא כשר, מוכח דיוצא ידי חובתו בשוחט פסח לאוכליו ושלא לאוכליו, ובודאי כי נפל ט"ס בדברי רבינו:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות קרבן פסח פרק ב׳

י״ג

מי שחציו עבד וחציו בן חורין וכו'. בעבד של שני שותפין מיירי א"נ דרבים טובא ושחרר אחד מהם חלקו וכדכתב רבינו ז"ל א"נ במשחרר עבדו בכסף דהתם קנה ודאי לכ"ע לפום הלכתא דקי"ל כרבה דרב יוסף דקאמר איפכא איתותב וכדבעינן למיכתב בס"ד אבל במשחרר אחד בשטר לא מיתוקמא ודאי דהא תניא בפרק השולח (דף מ"א:) המשחרר חצי עבדו רבי אומר קנה וחכ"א לא קנה וקאמר התם בגמ' אמר רבה מחלוקת בשטר דרבי סבר והפדה לא נפדתה או חופשה לא נתן לה מקיש שטר לכסף מה כסף בין כולו בין חציו אף שטר נמי בין כולו בין חציו ורבנן גמרי לה לה מאשה מה אשה חציה לא אף עבד נמי חציו לא אבל בכסף ד"ה קנה פדויה ואינה פדויה לימא בהא קמפלגי דמר סבר היקשא עדיפא ומר סבר ג"ש עדיפא לא דכ"ע ג"ש עדיפא ושאני הכא דאיכא למיפרך כו' ע"כ. וקי"ל כחכמים ואליביה דרבה. אך קשה לי היכי קאמר דבשטר יליף רבי מכסף והפדה לא נפדתה ורבנן נמי מודו בכסף ורב יוסף נמי דפליג קאמר דרבנן ס"ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון ב"א אימא קרא ודאי מיירי בשפחה חציה כנענית וחציה בת חורין וכהלכתא ומיהו היינו בעבד של שני שותפין דכ"ע מודו בהא וכדמסיק בגמ' א"נ במכר חציו ושחרר חציו וכו' וכדאמר רבה נמי לקמן בגמ' ומיהו לרבה לא קשיא דמשמע ליה דלרבי ולרבנן קרא סתמא קאמר בכל מילי דהכי משמע להו סתמא דקרא ולרב יוסף נמי ניחא ליה למימר דקרא אליבא דרבנן בכולה כנענית אע"ג דהוי דלא כהלכתא ולמימר דס"ל דברה תורה כלשון ב"א משום דאשכחן בר"פ ארבעה מחוסרי כפרה דקאמר הכי ר' ישמעאל בברייתא ר' ישמעאל אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לע"ע א"כ מה ת"ל והפדה לא נפדתה דברה תורה כלשון ב"א והתם נמי במתני' קאמר ר"ש זו שפחה כנענית והיינו כר' ישמעאל דגמ' דהיינו ברייתא דמתניא בספרא דבי רב סדרא דקדושים עיין שם בפירוש כמהר"ר אהרן ן' חיים ז"ל. ולהכי ניחא ליה לאוקומיה הכי כיון דאיכא תנאי דמוקי ליה לקרא הכי. והא דתניא בריש פרק כיצד מערימין ובשלהי פ' האומר דקדושין האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין אם היתה עוברה זכתה לו ומוקי לה בשלהי פ' המביא תניין דהוי ירך אמו והויא כרבי דקאמר המשחרר חצי עבדו קנה בעבד של שני שותפין ודאי לא מצי לאוקומי דהא תנא האומר לשפחתו כו' אלמא ולדות נמי דידיה הוו וכן נמי לא מוכחא מלתא דמכר חציה כו' ואדרבה בספרים המדוייקים גרסינן הרי את שפחתי וולדך בן חורין ודייק לישנא דשפחתי דהיינו שהשארתי לי ולא מכרה וכדכתיבנא אבל מיהו יכול היה לאוקומה כדברי הכל וכגון שנתנה לו את הכסף בעבור ולדה דכי ה"ג שפיר דמי אף לדברי רבנן אלא דלישנא דקאמר זכתה לו משמע דע"י שטר קאמר דהיינו זכות יד בשטר. ותו דלישנא דהאומר לשפחתו משמע ליה בלא נטילת מעות דאי איכא מעות מאי איכא למימר וכדאיתא בפ"ק דקידושין גבי פסקא דבכסף ע"י אחרים ע"ש. ותו איכא למידק בדברי רש"י ז"ל שכתב רבנן סברי ג"ש עדיפא ורבי סבר היקש עדיף דכי איכא למילף מהיקש וג"ש ילפינן מהיקש ושבקינן ג"ש ע"כ. וי"ל דכשם שאמרו בדברי רבי היקש עדיף הכי אמרו בדברי רבנן ג"ש עדיפא וא"כ למה פירש רש"י את דברי רבי שהוא אחרון ולא בתחלה כפי דבריו. ועוד י"ל מעיקרא בעיקר הלשון שרש"י ז"ל כתב רבנן סברי ג"ש עדיפא ורבי סבר היקש עדיף והוא מהופך שהגמ' אמרה תחלה דמ"ס היקש עדיף ומ"ס ג"ש עדיפא ומה ראה רש"י לכתוב כן. תו איכא למידק במאי דכתב רש"י לא דכ"ע ג"ש עדיפא כו' כיון דמסיני גמרינן לה דאין אדם דן ג"ש מעצמו איהו עדיפא מהיקש ע"כ, נראה לשונו דהיקש אדם דן מעצמו ולהכי קאמר דג"ש עדיפא משום דהיא מקובלת מסיני מה שאין כן בהיקש משמע דס"ל לרש"י דמאי דאמרינן אין אדם דן ג"ש מעצמו בדוקא איתמר ג"ש דשאר מדות דן מעצמו אפילו דלאו ק"ו נינהו שהרי הק"ו הדעת מחייבתו. וקשה על זה שהוא סותר דברי עצמו דהא בריש פ' לולב הגזול כתב רש"י בפירוש דחוץ מק"ו אין אדם דן מעצמו אבל היקש ודאי אין אדם דן מעצמו ויש כדמות ראיה לזה בתעניות (דף כ"ז ע"א) דקאמר אסמכתא נינהו ומדרבנן ולקולא והתוס' הקשו עליו שם קושיות חזקות יע"ש: והנה ראיתי לומר לזה דודאי לא קשיא דאע"ג דהכי כתב רש"י ז"ל שם מ"מ ההוא אליבא דרבי יהודה דקאמר לא מקשינן ורבנן הא קאמרי להדיא דמקשינן והיינו משום דס"ל אין אדם דן ג"ש דוקא ולא שאר מדות ויחיד ורבים הלכה כרבים. ומעתה טעה בעל הליכות עולם במ"ש וז"ל אדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו אלא א"כ קבלה ממשה בסיני ונראה מדברי רש"י בפ' לולב הגזול דלאו דוקא ג"ש דכל המדות ג"כ אין אדם דן חוץ מק"ו והתוס' כו' ע"כ. וזה שיבוש כמו שהוכחתי דבין לרש"י ובין לתוס' לא נפקא לן מידי לענין דינא כלל דכולהו מודו דלרבנן דהלכתא כוותייהו ל"ד אדם דן ק"ו אלא הוא הדין שאר מדות. ואחר שכתבתי כל זה נדפס ספר יבין שמועה וצ"ע שם (א"ה עיין מ"ש בזה הרמ"ז בס' כפות תמרים) . ומיהו יקשה דלישנא דקאמר כ"ע מודו משמע דליכא מאן דפליג עליה ויהיב רש"י הך טעמא לכ"ע משמע דליכא מאן דפליג עליה אבל אין זו קשיא דכי אמרינן דכ"ע אין המכוון אלא על ב' הכתות בעלי המחלוקת אשר הוזכרו ודכוותה בפ' אלו נערות דקאמר הכל מודים בבא על הנדה וכו' ובהדיא מסיק גמרא התם וקאמר ולאפוקי מדר' נחוניא בן הקנה כו' והשתא היכי קאמר הכל מודים אלא ודאי דלא קאי אלא לבעלי המחלוקת וכן בפ' כל שעה (דף ל"ג) ובפ' עשרה יוחסין (דף ע"ה) יע"ש. ותו איכא למימר שאין כוונת רש"י לומר דזה הוא דהוי מסיני ולהכי עדיפא אלא דקאמר דמה שלא נאמר דהיקש עדיף כיון שנתקבל מסיני הוא משום דג"ש נמי נתקבל מסיני כו' ואל תתמה על דלא קאמר נתקבלה נמי בלאו דוקא. ומ"ש רש"י בפירוש היקש עדיף זה ולא כתבו בפירוש ג"ש עדיפא נלע"ד שכוונת דבריו לפי שממלת עדיף משמע דודאי משגחינן טובא בהיקש אלא דג"ש עדיפא כו' יע"ש, והשתא בא רש"י לומר שלכאורה היינו מוכרחים לומר דמאי דקאמר היקש עדיף בהכרח הוא לומר דהיינו יותר יש לנו לעשות ההיקש בתכלית משנעשה הג"ש בשלימות, וההוראה בזה דאין לומר דמלת היקש עדיף פירש נעשה ההיקש ונבטל הג"ש מכל וכל דהא ליתא דא"כ איך קאמר התם דכ"ע היקש עדיף דהיינו שיש לנו לעשות ההיקש ושתתבטל הג"ש והכא מוכרח איפכא אלא ודאי היינו מוכרחים לפרש היקש עדיף ותשאר הג"ש למחצה דבזה מאי דקאמר הכא היקש עדיף פירושו דטוב לנו לעשות הג"ש למחצה כו' לזה פירש רש"י דאין זה מוכרח דיכולין אנו לפרש כן וכמו שכתבתי וק"ל ובספרא משמע דסבר כרבי וקי"ל סתם ספרא ר"י ומשמע דעליה יהיב הך טעמא וכדכתיבנא דר"י אית ליה דאדם אינו דן היקש מעצמו וק"ל וצ"ע בתשובת מהר"ם אלשקאר ז"ל: תנן התם ב"ה אומרים עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד ובפ' האשה דפסחים אמרינן הא דתנן לא יאכל משל רבו אבל אוכל הוא משל עצמו ופרכינן מהא דתניא עבד שחציו בן חורין כו' לא יאכל לא משלו ולא משל רבו ומתרץ הא כמשנה ראשונה והא כמשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו יום אחד ואת עצמו יום אחד כו' ב"ש אומרים כופין את רבו ועושהו בן חורין חזרו ב"ה להורות כדברי ב"ש. ופירש"י לפום משנה ראשונה לא יאכל לא משלו ולא משל רבו דאין חלק העבדות נמשך אחר דעתו כלל ואין חלק העבדות נמשך אחר החירות כלל ולמשנה אחרונה הא ה"ל כמשוחרר ואוכל משלו וכן פי' הראב"ד וכדבעינן למיכתב בס"ד. אבל רבינו פירש בפירוש המשנה הפך מזה שכתב וז"ל וכמו כן לא יאכל משל עצמו לפי כי עוד יתבאר לך כי הוא לא יניח עבד חציו בן חורין וחציו עבד ולפיכך לא יאכל ממנו בשום פנים עד שיעשה בן חורין ומה שאמר בכאן לא יאכל משל רבו שיראה ממנו שאוכל משל עצמו זהו דעת האומר מניחין אדם חציו עבד וחציו בן חורין עכ"ל. ובאמת שאין דבריו מובנים ומוהריק"א בפרקין כתב דאין לומר שכוונתו דכיון דאין מניחין א"כ אינו בעולם דא"כ למה לו להביאו בחיבור כו' ובאמת שלא היה צורך לדחות זה מעיקרא. וק"ל למה לא הקשה ג"כ דא"כ איכפל קרא לומר את פני האדון לאשמועינן מלתא דליתיה ותו קשה דהיכי נימא דליתא ומי לא עסקינן ששחררו בערב הפסח ועד שהם כופים אותו הגיע זמן קרבן פסח וצ"ע. ודע דתנן בריש חגיגה נמי כי האי גוונא גבי הך דהכל חייבים יע"ש. והנה רע"ב כתב בפסחים כדעת רש"י ובחגיגה כדעת רבינו וכתב עליו הרב בעל תוי"ט דמחלפא שיטתיה כו' יע"ש ונ"ל שאינה קושיא כלל. וזה שמוהריק"א כתב שה"ר אברהם בנו של רבינו תירץ דה"ק דמשנה ראשונה מדינא פטור אלא דמחייבינן ליה ועבדינן ליה תקנה מד"ס אבל לפי זה שכופין אותו ודאי לא עבדינן הכי כדי שימהר להוציאו. והקשה ה"ר אברהם די בוטין קושיא חזקה דהא הוו להו קדשים בחוץ ובשלמא בחגיגה משכחת לה על תנאי אבל בקרבן פסח ליכא על תנאי ותירץ דהפקר ב"ד הפקר והפקיעו שעבודו מעליו, וקשה על זה קושיא חזקה א"כ בפ' האשה רבה גבי הא דאיפליגו רב נתן בר אושעיא ורב חסדא בההיא דהתורם מן הרעה כו' ופליגי באי יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה ופריך מקדושי קטנה וקאמר הפקר ב"ד הפקר והשתא גבי תרומה נמי איבעי לן למימר הכי אלא ודאי צריך לקיים פירוש התוס' דלא אמרי' הפקר ב"ד הפקר היכא דבתר הכי מוקמת ליה זימנא אחריתי ברשותיה והרי הכא הכי הוו דבתר הכי מוקמת ליה ברשותיה. ועל דברי ה"ר אברהם יש לתמוה טובא וה"ר עובדיה הוקשה לו זה ולהכי גבי חגיגה דשייך תנאי כתב כרבינו והכא כתב כרש"י. תו ק"ל לדברי בן רבינו ז"ל דכיון דלמשנה ראשונה מן הדין אינו אוכל אף משלו א"כ אמאי כי מקשה בפ' האשה חדא אחבירתה משמע דלית ליה אוקמתא בשום צד לתרוצה אלא חדא כמשנה ראשונה וחדא כמשנה אחרונה נימא ואי בעית אימא לעולם הא והא כמשנה ראשונה וכאן מדין תורה וכאן מד"ס ולישנא דיאכל אתי שפיר. ומיהו הא לא קשיא דעדיפא מינה משני לאוקומה חדא אליבא דהלכתא ותו דהך תירוצא לא שייכא דהך דחגיגה דהא קאמר הכל חייבין חוץ משמע דבמלתא דהנך חייבים הנך פטורים ולהכי נקטיה כהך תירוצא. תו איכא למידק במאי דכתב הלחם משנה שבקרבן פסח פטור מילפותא דחגיגה וקשיא טובא היכי מצי יליף והלא איכא למיפרך טובא מה לחגיגה שכן פטורות בה נשים ודכוותייהו תאמר בקרבן פסח שכן חייבות בה נשים וכדבעינן למיפרך. תו ק"ל קושיא אלימתא דאי ס"ד דאיכא למילף מחגיגה לקרבן פסח א"כ ר"ש אמאי איצטריך ליה קרא דחטאו ישא האיש ההוא למעוטי נשים נילף מחגיגה אלמא איצטריך ליה קרא ואע"ג דאנן השתא כר' יוסי קי"ל כדבעינן למיכתב בס"ד מיהו מדר"ש נשמע לדר' יוסי דע"כ לא איפליגו אלא לענין הך דמחייבי אבל לענין אי ילפינן אי לא לא שאני לן בין הך להך כלל וזה ודאי קשה להולמו. ועיקרן של דברים כשנעמוד על פסק רבינו דנשים ועבדים עושים אותם חבורה לעצמם ואמאי פסק הכי. ואיברא דלכאורה טעמו ברור דהא ר"י סבר דראשון חובה ושני רשות ור' יוסי סבור דבין בראשון ובין בשני איכא חיוב כרת כו' יע"ש. ור"ש סבר דראשון רשות ושני חיוב וא"כ הלכה כר' יוסי דנמוקו עמו נגד ר"ש ונגד ר"י וכן כתב הרב מוהרי"ק. אבל קשה דבגמ' מסיים בתר הכי כמאן אזלא הא דקאמר ר' אלעזר אשה בראשון חובה ודוחה את השבת בשני רשות כר' יהודה הרי להדיא דר"א דהוי אמורא פסק להדיא כר' יהודה והלכתא הכי וגם דקאמר ר' יהודה מלתא מציעתא. ואין לומר דר"א בן שמוע הוי דהוא תנא דא"כ ע"כ מלתא בברייתא מיתניא והוה ליה למימר דתניא ותו דאפי' תימא דתנא הוי מ"מ קי"ל הכי דתרי הוו לגבי ר' יוסי ור"ש כל חד לחודיה ואע"ג דבכל חד לחודיה הוי הלכתא כר' יוסי מ"מ הא הכא הוו תרתי ודכוותיה בשלהי ה' כלים ע"ש. ויש לדקדק כן מן הגמרא שבריש מי שהוציאוהו ובריש החולץ אפי' בר"מ ור' יהודה דפליג עליה דר' יוסי כ"ש ר"א דעדיף טפי והוי טוביינא דחכימי כדקאמר רב עילויה בשלהי אלו נערות גבי יתומה בחיי האב וכן בפרק כל הגט גבי ההיא דהכותב טופסי גיטין בסוגיא הידועה שם דפסל ר"א בגיטין וקאמר עליה הכי וכן בכריתות פרק אמרו לו גבי ההיא דאם הפסיק בו או נתן לתוכו מים כו' יע"ש, א"כ למה הרב ז"ל פסק דלא כר' יהודה מאחר דהוי תרתי כ"ש דהוי אמורא כדכתיבנא. ואפשר היה לומר דס"ל לרב דהך דאמרי' כמאן אזלא כו' אמורא הוי וקאמר דלדידיה לר' יהודה הכי הוי ולעולם לא פסק הלכתא כוותיה, ודכוותה בפ"ק דערכין הא דאמר רב גידל אמר רב אדם יודע שאין ערך לכלי וגמר ואמר לשם דמים וכתבו התוס' בר"פ דיני ממונות דהוא אליבא דר"מ קאמר וליה לא ס"ל יע"ש א"כ הכא נמי אמרי' הכי אבל צריך טעם מי הכריחו לזה וצ"ע: וראיתי עוד לו לרב שכתב בלשון הזה היה אחד מבני חבורה קטן כו' אם יכול לאכול כזית צלי שוחטין עליו ושוחטין על הקטנים שיהיו מכלל החבורה לא שתהיה חבורה כולה קטנים שאינם בני דעת וכתב מוהרי"ק בס"פ לולב הגזול קטן היודע לאכול כזית צלי שוחטין עליו מ"ט איש לפי אכלו ומ"ש רבינו שאינם בני דעת ק"ל דטפי הוה עדיף למעוטי מדכתיב בפסח איש ולטעם שנתן רבינו קשה דמהי תיתי דבעינן בפסח בן דעת וי"ל דמאיש לא משמע ליה למעוטי קטן דא"כ הוה מימעיט אף מלהמנות עם בני החבורה ומדתניא שוחטין עליו את הפסח משמע דס"ל לגמרא דהאי איש לאו למעוטי קטן אתא ע"כ. ואחרי המחילה מכבודו אלף אלפי פעמים לא צדקו דבריו דהא בפ' האשה אמרי' עלה דהך דקאמר ר' יוסי אפי' בפסח שני עושים חבורה כולה נשים דמהיכא תיתי ליה מדכתיב ונכרתה הנפש ההיא ואפי' אשה אפי' פסח שני ואלא חטאו ישא האיש ההוא למעוטי מאי למעוטי קטן מכרת ע"כ. אלמא דמאיש ממעטינן ליה לקטן מכרת ודרשינן איש ולא קטן ואין עליך לומר מכרת מפיק ליה ולא מחובה דמשמע בגמרא דכל שאינו מחוייב כרת אין שוחטין עליו לעצמו דהא רבי יהודה מחטאו ישא האיש ההוא ולא האשה קאמר דאין שוחטין עליה בפני עצמה ובהא ליכא פלוגתא כלל, ותו קשה לי במה שהכריח דמאיש לא ממעטינן קטן דאי ממעטינן אף לטפלה דאימא אהני לה ככל חקת הפסח וכדקאמר הכא בגמ' לר' יהודה א"כ מאי קושיא ולר' יוסי נמי אפשר דאהני ליה להא במכסת נפשות. תו קשה במאי דכתב דמהיכא תיתי דבעינן בן דעת גבי פסח וזה פשוט דבכל המצות בעינן בן דעת ואדרבא התוס' שם אמרו תימה אמאי איצטריך דהיכן מצינו קטן שחייב במצות דודאי אינו בן דעת. ויותר נ"ל בדברי רבינו דה"ק אין עושין מהם חבורה והטעם לפי שאינם בן דעת וכיון שאינם בני דעת ודאי לא מיחייבי כרת וכיון דלא מיחייבי כרת אין שוחטין עליהם בפני עצמם ועוד אפשר שהוקשה לו קושית התוס'. ובאמת שעיקר קושית הגמ' צריכה נגר דקאמר דהאיש למעוטי קטן מכרת והתינח בפסח שני דכתיב ביה עונו ישא וגו' בפסח ראשון מאי איכא למימר ותו כל הני קראי דבמכסת נפשות ודכוותיה מאי קא עבדי להו. וראיתי גירסא בספר הילקוט שאמרו בה דבמכסת נפשות דראשון לאתויי נשים ולכאורה קשה דהא כיון דנשים חייבות בראשון א"כ קושטא דמילתא דאיצטריך דאין עונשין מן הדין וק"ל אבל באמת שאינו נ"ל עיקר כדברי רבינו ואין השכל מחייב אלא כדברי הראב"ד ורש"י יע"ש: ודע דקאמר בפ"ק דבתרא דאית דינא דגוד או איגוד גבי ההיא דולא את הטרקלין כו' ומקשינן עלה דהא הכא קאמר דכותב לו גט שחרור מפני תיקון העולם משמע מפני תיקון העולם אין מפני גוד או איגוד לא ומשני שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא ופירש"י ה"ג שאני הכא דאיגוד איכא גוד ליכא העבד רוצה לקנות אבל אינו אומר קנה לי חלקי שאין דמים לבן חורין ע"כ. ונ"ל לדייק במ"ש ה"ג שאני התם דאיגוד איכא גוד ליכא דיראה שבא למעוטי גירסא שהיא איפכא שאני התם דגוד איכא איגוד ליכא והיתה הכוונה על פי מה שכתבו התוס' שם וז"ל וא"ת שאני הכי שאין העבד נותן דמים מיד אלא כותב שטר על דמיו וי"ל דמשמע דלא יבטל כו' ע"כ, ומטעם זה היינו גורסים כן לזה כתב רש"י דאיגוד איכא שהעבד רוצה לקנות אבל הוא אין לו מעות וכו' זה נ"ל לפרש. ובעיקר קושית הגמ' קשה דמאי מקשה דאדרבא תקנת פריה ורביה איצטריך לשלא יאמר לו אקנה השאר האחר דאפי' כי קני אינו מותר לבא בקהל וע"ש ובההיא סוגיא דחגיגה ומאי דכתבו התוס' עלה צריכין נגר ומאי דק"ל בגוה טובא היינו למאי איצטריך קרא דזכורך לישתוק מיניה ומאי דקאמר ולא אדון אחר בהכרח ודאי דעבדים פטורים דהא ודאי יש להם אדון אחר וכיון שכן ודאי נשים פטורות ומיהו הך לאו קושיא היא דאי לאו קרא דכל זכורך אוקימנא לקרא דאת פני האדון בעבדים גמורים דהך לא מיקרו אדון כו' ומאי דקאמר לישא שפחה אינו יכול כתבו בתוס' דכיון דאמרינן הכל מודים בעבד שאין לו יחס ודאי לא מקיים פריה ורביה. ומיהו אפשר לדחות ודאי דדוקא כשהורתו כשהוא עבד אבל כשהורתו כשהוא בן חורין לא אע"ג דשפחה ולדה כמוה. ומיהו בירושלמי פ' כיצד אמרו הרי הוא כבנו לכל דבר אפי' לפריה ורביה ופירש הריטב"א ז"ל דמיקרי בנו וקאמר חוץ מהבא מן השפחה ואפשר דהבא על השפחה לא שייך בתרייהו ומיהו נראה לפרש לפריה ורביה דה"ק אפי' לפריה ורביה. וראיתי בשלטי הגבורים פ' הבע"י שכתב צ"ע אם הוליד בן ממזר אם הבכור נוטל ירושה כו' ולא ידעתי מהו דמכיון שכתבו הטור ורבינו דבכור ממזר הוי כבכור אם כן פשיטא ודאי שהבא אחריו אינו בכור כלל. וראיתי בירושלמי של פסחים שאמרו מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקדש אשה אין קדושיו קדושין דכוותה מי שחציו בן חורין שגירש אין גירושיו גירושין שמואל אמר גירושיו גירושין אתיא דשמואל כי הא דר' יהודה דתנינן מי שחציו עבד וחציו בן חורין ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרים ע"כ. ולא ידעתי מהו דכיון דקדושין לא תפסי בה גירושין היכי משכחת להו הא אין קדושין מעיקרא. ונ"ל לומר כגון שקדש חציה שפחה וחציה בת חורין דאפשר דהתם תפסי קדושין מכיון דבת מיניה היא. וסבור הייתי לומר שאין הכוונה אם גירש את אשתו אלא כי ההיא דאמרי' בשלהי המביא תניין אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה כו' אבל מן הירושלמי דבפ' השולח אינה נראה כן אלא דס"ל לירושלמי כסברא דדחו בגמרא דידן דקאמר קדש עבד ביום של רבו הרי אין קדושין תופסין בה ביום שלו הרי קדושין תופסין ומיהו מאי דמדמי לה לדשמואל כר"י לא ברירא לי ודאי דא"כ מ"ש קדושין מגירושין ובפ' הנחנקין קא מפרש טעמא דר' יהודה משום דאין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. ועוד אאריך בס"ד וע"ש ובפ' החובל יע"ש:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יצחק ירנן · הלכות קרבן פסח פרק ב׳

ו׳

שחטו וכו'. ועיין בכ"מ עד הלכך אוקמתא קמייתא עדיפא וכו'. ולענ"ד נראה שדחה הא דרב אשי משום דלדבריו קשה קושית התוס' מההיא דפ' שני שעירי דף ס"ב ותירוצם ז"ל איכא למשדי בה נרגא וכמ"ש החידושי הלכות [מהרש"א] שם בפסחים דף ס"ב ע"ב בדברי התוס' ד"ה לימא הואיל יעו"ש ומשו"ה דחה הא דרב אשי גם למה שתירצו (בתי') [בתוס' ישנים] ביומא בשם ה"ר אלחנן לקושית התוס' זאת וז"ל דהתם כיון דכל שעה בידו לתקן עצמו ובאיסור כרת הוא עומד הילכך לא חשיב כמחוסר מעשה עכ"ל וקשה דהא בש"ס חשיב לה בפירוש כמחוסר מעשה דאמר בשלמא דרבה אדרבה לא קשיא הכא מחוסר מעשה וכו' ואף דלרבה הוא דקאמר הכי בש"ס מ"מ מאי דקאמר דמחוסר מעשה הוי הערל בזה ליכא פלוגתא מדקאמר בפשיטות הכא מחוסר מעשה ואי כמו שכתבו הם הו"ל למימר הכא ס"ל דמחוסר מעשה ומה גם דמעיקרא מה שקראו אינו מחוסר מעשה לערל כמו זר נחשב ולכן לא חש רבינו להא דרב אשי ועיין בהליכות אלי סי' רע"ג שהביא דברי התוס' דפסחים אלו בט"ס וצריך לתקנו ע"פ ראות דבריהם. ואין להקשות דבההיא פלוגתא דאופה מיו"ט לחול ס"ל דלא אמרינן הואיל ואילו רב חסדא ס"ל הואיל בפ' שני שעירי דף ס"ב באינו מחוסר מעשה וכאן אינו מחוסר מעשה דהיינו הואיל ומקלעי אורחים וכמ"ש בפסחים דף ס"ב משום דהא דר"ח בפ' ב' שעירי במחלוקת היא שנויה דרבה בר שימי מתני לה כדרבה וא"כ רב חסדא ס"ל דלא אמרינן הואיל ומה שהקשו התוס' מהא דפסחים לפ' שני שעירי ולא תירצו לה כדכתיבנא היינו למאי דמוקי רב אשי שם דאית ליה הואיל והוי ממש כההיא סוגייא דפ' ב' שעירי דמתני בדרב חסדא דאית ליה הואיל ואמטו להכי הקשו שפיר וק"ל. ובהאי עניינא דהואיל ראיתי להתוס' בפ' אלו עוברין דף מ"ו ד"ה הואיל ואי וז"ל ורשב"א פירש [וכו'] הוו ליה ב' הואיל ולא אמרינן עכ"ל וקשה דהיכי כתבו הכי והא בפ' כל שעה דף ל"ח נסתפקו בש"ס וז"ל מי אמרינן הואיל וכו' או דלמא חד הואיל אמרינן ב' הואיל לא אמרינן וא"כ היכי פסיקא להו. וי"ל והן קדם נקדים מ"ש רש"י פרק כל שעה וז"ל וא"ת בחלת מעשר שני גופיה איכא ב' הואיל חד הואיל ולא קרא שם וב' הואיל ואי מטמא פריק ליה וכו' הכא לא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק עכ"ל הרי דמוכרח לומר דלא חשיב ב' הואיל כל שיש בידו לעשות, וא"כ נחזי אנן בהא דרשב"א דאמר דהוי ב' הואיל כולהו יש בידו הוו דהראשון דהוי אי בעי מתשיל הוי בידו גם השני דהוי אי בעי מפריש מכל חדא וחדא הוי בידו ג"כ ודברי רשב"א אלו הם בעד רש"י וא"כ יגדל התימה אלא ודאי הכונה דאפ"ה כל כמה דמצינן לעשותו בלא ב' הואיל עבדינן ואינו מדוקדק בדבריהם ורש"י כתב כן בפי' וז"ל הכי שפיר טפי שתאפה תחילה משום רווחא דמילתא וכל כמה דאפשר למעבד בלא שום הואיל ניחא למעבד. ולפי האמור מדברי רש"י לא קשו הסוגייאות אהדדי דאילו כאן מספקא לש"ס אי אמרינן ב' הואיל או לא ובדף מ"ז ע"ב קאמר הואיל וחזי לכסויי דם צפור וראויות לכותשן כלאחר יד והוו ב' הואיל משום דהואיל דכתישה הוי בידו וא"כ ליכא אלא חד הואיל וק"ל. עוד כתבו התוס' בדבור שאחריו המתחיל הואיל מה שהקשו לר' מאיר יעו"ש בפסחים דף מ"ו ע"ב ולענ"ד טפי הו"ל להקשויי כן במתני' ריש פרק שלשה שאכלו דתני אכל דמאי וכו' מזמנים עליו אכל מעשר שני והקדש שלא נפדו אין מזמנים עליו דקאמר בש"ס דטעמא דדמאי משום דאי בעי מפקר לנכסי והוי עני וחזי ליה וא"כ בסיפא נמי נימא דמעשר שני יזמנו עליו דאי בעי פריק ליה ואדרבא הקשו בש"ס פשיטא וקושיא זאת היא אלימתא יותר דהיא מאי שנא רישא מאי שנא סיפא ממה שהקשו לר"מ וכן קשיא במתני' דערובין דף ל"א ודשבת ריש פ' מפנין ברם כד חזינן שפיר לא קשיא אלא אמתני' דפרק שלשה שאכלו דוקא דבהנך ב' מתני' י"ל דהיינו טעמא דמחלק משום דפליג בערובין את"ק דתני מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה וכמ"ש שם בש"ס דף ל' וסומכוס ס"ל כרבנן דאמרי כל שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות ויעו"ש בתוס' יו"ט פ"ג דערובין מ"ב נמצא דהך מתני' אזלא כרבנן דרבי דדבר שהוא משום שבות גזרו עליו בין השמשות וא"כ היינו טעמא דמעשר שני דא"א לפדותו דהוי בממון וגזרו בין השמשות. אשר עפ"ז יש להמליץ דברי רש"י במתני' וז"ל ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ואע"ג דמצי פריק ליה השתא מיהא לא איפרק. ולכאורה יש לדקדק דמאי שנא מדמאי ואף דלא הפקיר אלא כוונתו דשאני פדיון דאין בידו עד לאחר השבת וא"כ שייך לומר השתא מיהא לא איפרק לא כן גבי דמאי דמצי להפקירו אף בשבת אך קשיא לרבינו והרע"ב דפסקו דלא כסומכוס והיינו טעמא דסבירא להו כרבי דבשבות לא גזרו בין השמשות איך פסקו הא דתני ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו הא יכול לפדותו בין השמשות וי"ל דהם יסברו כמ"ש התוס' בתירוצם דאי בעי פריק לא אמרינן דכתיב ביה לה' וכו' יעו"ש. אך קשיא במתני' דברכות מאי שנא דמאי ממעשר שני ולא שייך אלא תירוצם ושם (לא) [הלא] הו"ל להקשות טפי ולרש"י שתירץ במתני' דערובין במעשר שני משום דא"א לפדותו לא קשה דמה יענה לההיא דפרק שלשה שאכלו דיתרץ כמ"ש התוס' אלא דבעירובין לא אצטריך לההיא תירוצא דהך תירוץ מסתברא יותר לחלק ביניהם וק"ל. עוד נראה בכוונת רש"י ע"פ מ"ש רש"י גופיה במסקנה לכו"ע בפ' אלו עוברין דף מ"ח ע"א ד"ה אבל הכא וז"ל ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותיה עד ואף סוגייא וכו' עכ"ל נמצא דס"ל לרש"י לכו"ע דדבר שאינו ברשותו לא אמרינן הואיל דמייתיה לרשותיה וזה שכתב רש"י ואף דמצי פריק השתא מיהא לא איפרק ור"ל בנדון זה דהבאת דבר לרשותו חזינן לדהשתא והשתא מיהא לא איפרק ולא דמי להפקר. ולפ"ז נתיישב מתני' דברכות דתני אכל מעשר שני אין מצטרף דלא אמרינן הואיל בדבר זה דהיינו אי בעי פריק ליה אך דעת התוס' חלוק בזה דעד כאן לא אמרינן הואיל ובעי פריק לא אמרינן אלא כשבא ליד הגזבר דוקא ולמה שהקשיתי להתוס' דאמאי לא קשיא להו בהנך מתני', לק"מ דיש לחלק בין דבור לעשיה וכמו שמחלק רב חסדא לענין הואיל בפרק ב' שעירי יעו"ש ומהאי סוגייא דמערבין לנזיר ביין משום דאי בעי מתשיל וכן הלכה ק"ל אמאי דפסקו התוס' והר"י והרא"ש וטור דג' מודרים זה מזה שאכלו כאחד דאין מצטרפין לזימון דהא לא אתשילו וראיתי למעדני מלך פ' שלשה שאכלו סי' ב' שהקשה כעין זה על דברי הרא"ש מדמאי דמאי שנא מדמאי דטעמו הוי אי בעי מפקיר ליה ואף דלא הפקיר ותירץ דשאני דמאי דמצי מפקיר בעצמו משא"כ שאלה דצריך חכם או ג' הדיוטות וכעין זה תירץ הרב גופי הלכות סי' שס"ב ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא גבי נזיר דהוי מטעם דאי בעי מתשיל וצריך שאלת חכם או ג' הדיוטות ואפי' הכי אמרינן הואיל והתוס' והרא"ש דפסקו ההיא פסקו ההיא דנזירות. עוד כתב המעדני מלך וז"ל ומיהו קשיא לי מפ' אלו עוברין סי' ו' דפסק כרבה דס"ל דאמרינן הואיל ואי בעי מתשיל ודוחק לומר דהתם לחומרא דוקא עכ"ל ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא אפילו בדוחק דהא לעירוב אמרינן הואיל ואפילו להקל וראיתי להבית חדש חלק או"ח סי' קצ"ו על מ"ש הטור דינא דג' מודרים זה מזה דאין מצטרפין וז"ל וא"ת הא תנן בכל מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה מטעמא דאי בעי מתשיל והכי הלכתא כדלקמן סי' שפ"ו י"ל בעירובין הקלו עכ"ל ואחר נשיקת ידיו ורגליו ליתא דהא תנינן ריש פ' מפנין מפנין אפי' ד' וה' קופות וכו' ודמאי ואמרו בש"ס דהיינו טעמא אי בעי מפקר נכסי והוי עני וחזי ליה (והוי) [והא] מוקצה דאורייתא וכמ"ש בריש ביצה מדכתיב והכינו את אשר יביאו ואפי' הכי אמרינן הואיל וא"כ מנגד לחילוק הרב מעדני מלך ולחילוק הב"ח ודוק. וראיתי להרב לשון למודים חלק או"ח סי' ק"ו תירץ לקושית המל"מ מהא דפ' אלו עוברין דלק"מ ע"פ מ"ש רש"י בדף מ"ח שם ד"ה אהדר ליה וכו' דלמסקנא טעמא דר' אלעזר משום טובת הנאה יעו"ש. ומן התימה עליו איך הוציא דבר זה מפיו דהא הרא"ש כתב על פלוגתא דרבה ורב חסדא באופה מיו"ט לחול וז"ל ואסיקנא דבפלוגתא דר' יהושע ור' אליעזר קמפלגי ופסק כר"א דאית ליה הואיל וכן הטור ז"ל וא"כ איך פסקו הא דהתוס' דג' מודרים הנאה וכמו שהקשה המע"מ וק"ל. עוד הביא בס' לשון למודים שם תשובת הרשב"א כת"י דתנינן בה דבאתרוג של טבל אינו יוצא י"ח דלא כהרמב"ן ודלא כמ"ש בס' צרור החיים הל' לולב לדעת הרשב"א ע"פ מ"ש בז' שיטות דליתא דמסכת סוכה הוא מהריטב"א כמו שנראה מלשונו וכ"כ בתחילת החידושין (ועיין עוד בפרט זה שכתבתי פ"ג מהל' אישות הכ"ד) ואיך שיהיה ע"פ כל הני מתני' דריש פ' שלשה שאכלו וריש פ' מפנין וריש פ' בכל מערבין דכולהו סברי הואיל וכמו דמוקמו בש"ס בדוכתייהו פסקו הרי"ף והרא"ש ורבינו כרבה דפ' אלו עוברין דאמרינן הואיל ועיין בהרא"ש פ' אלו עוברין סי' ו' טעם אחר לפסוק כרבה ומאי דאמרן נראה נכון.

י״ג

עיין מ"ש המל"מ בסוף הלשון וז"ל וקשה למאי אצטריך קרא דזכורך למעט נשים מדכתיב האדון דממעט עבד שיש לו אדון אחר ומינה נשים ודאי פטורות דגמר לה לה מאשה אלו דבריו. ואחר נשיקת ידיו ורגליו לק"מ דאי לאו קרא דממעט נשים הוה מחייבי נשים בראיה דיליף לה מהקהל דנשים חייבות וכמ"ש בש"ס חגיגה דף ד' זכורך להוציא את הנשים למה לי מצות עשה שהזמן גרמא היא ונשים פטורות אצטריך סד"א נילף ראיה ראיה מהקהל מה להלן חייבות אף כאן חייבות ואף דאיכא למילף מעבד מ"מ יותר הוה ילפינן מאשה גופא דהקהל והוה אמרינן דאשה חזינן לה חלוקה מעבד בהקהל וה"ה בראיה לזה אצטריך מיעוטא דזכורך ולפי מ"ש התוס' בב"ק דף פ"ח ד"ה יהא עבד כשר ומ"ש הרב זהב שבא דף ע"ו והרב בתי כהונה בבית אבות דף ל' יתיישב ג"כ ועיין להמגיה פ"י מהל' מלכים ה"ז.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות קרבן פסח פרק ב׳

ד׳

עד כמה נמנין כו' עד שיהא בו בכזית כו'. משנה פרק האשה כמ"ש מרן ופסק כת"ק דדריש ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל לאשמועינן דשלוחו של אדם כמותו ודלא כרבי נתן דדריש דאתא לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ואע"פ שאין בו כזית לכל אחד כדאיתא פרק הא"מ דמ"ב ע"א וראיתי לעמוד על מ"ש התוס' ד"ה ודילמא שאני התם כו' פי' אבל לשויה שליח היכא דליכא שותפות מנ"ל כו' ונראה שכונתם ז"ל לאפוקי מפי' הרשב"א ז"ל בחי' שכתב וז"ל ק"ל דהא אנן גבי מתניתין דחבורה שאבד פסחה כו' אתינן למידק עלה מנ"ל ששליחותן כמותן והא שפיר נפקא מדרבי נתן דהוא נמי אית ליה שותפות בגויה ושמא נאמר דהא דאמרינן הניחא לריב"ק אהא דמסקינן לעיל דכולהו שלוחין מגרושין וקדשים אתיין ותרומה אצטריך למעוטי ב"ב קיימינן לומר דהניחא לריב"ק שפיר אתיין שלוחין דעלמא מביניה אבל לרבי נתן דמוקי לה לכל ישראל יוצאין בפסח אחד ומאן דשחיט לית ליה שותפות בגויה היכי אתיין שלוחין דעלמא מביניה ושלוחכם בני ברית מנ"ל עכ"ל אמנם התוס' לא ניחא להו בהך פירושא משום דק"ט לפי זה דאי מאי דפריך בגמ' לר"נ הוא דמנ"ל למעוטי שלוחכם ב"ב כיון דלדידיה איצטריך קרא דגם אתם לאתויי שליחות בתרומה א"כ תיקשי לן עוד היום לר"ש דס"ל דקרא דגם אתם לא איצטריך אלא לאתויי דין שליח ולא למעוטי ב"ב כיון דליתיה בתרומה דנפשייהו א"כ מנ"ל הא דקי"ל בכל התורה דאין שליחות לגוי וכמו שהקשו התוס' בפ"ב דגיטין דכ"ב ד"ה מה אתם ב"ב אלא ע"כ לומר כמו שתירצו התוס' דמ"מ כיון דדרשינן שליחות מתרומה מגם אתם ומינה ילפינן בעלמא מסתמא דלא מרבינן אלא דומיא דאתם יע"ש וא"כ ה"נ איכא למימר לר"נ דס"ל כר"ש והא ודאי צ"ע לפי' הרשב"א מיהא במ"ש ואין לומר דאה"נ כו' דהא תנן בפרק האשה הרי שאמר לו רבו כו' ק' דההיא מתני' בעבד כנעני מיירי מדפריך התם תלמודא גבי שלי יהא והא מה שקנה עבד קנה רבו אמר אביי הולך אצל חנוני הרגיל רבו אצלו כו' ואי בעבד עברי הא מציאתו שלו כדתנן בפ"ק דמציעא וכיון שכן מאי ראי' מייתי מהאי מתני' התם שאני משום דיד עבד כיד רבו ולעולם דבעלמא אין שלוחו כמותו והכי אמרינן בהדיא פרק השואל לענין שאלה בבעלים דאפילו למאן דאמר אין שלוחו כמותו מודה הוא באומר לעבדו צא והשאל עם פרתי משום דיד עבד כיד רבו ע"ש וכן מוכח נמי מההיא דפ"ב דגיטין דהוה ס"ל לר"א דעבד פסול לשליחות אפי' בתרומה דאיתי' בתרומה דנפשיה משום דדריש מה אתם ישראל כו' וק' דא"כ תיקשי ליה מתני' דפרק האשה דמוכח בהדיא דעבד כשר לשליחו' אלא ע"כ דס"ל לר"א דשאני התם משום דיד עבד כיד רבו ואפשר לומר דס"ל להתו' דמתני' דהתם דאומר לעבדו סתמא קתני דמשמע בין בעבד עברי בין בעבד כנעני ומשום הכי פריך התם מה שקנה עבד כו' ומינה שמעי' דין שליחות מדקא מכשר עבד עברי נמי ובהכי ניחא לי מה שהקשה הרא"ה ז"ל דא"כ אמאי לא מייתי לעיל הך מתני' דפרק האשה שהיא מוקדמת ומפורש אפי' לית ביה שותפות בגויה ומייתי ההיא דפרק מי שהיה ואינו מפורש בה אלא בדאית ביה שותפות וכן הק' הרב בעל החידושין שם אכן כפי מה שכתבתי ניחא דלעיל דאכתי לא אסיק אדעתיה הך סברא דאית ליה שותפות בגויה טפי אלימא ליה לאקשויי ממתני' דחבורה שאבד פסחה שמפורש בה דין שליחות בהדיא ולא ממתני' דמי שהיה טמא דאיכא לדחויי ולומר דמתני' מיירי בעבד כנעני ומשום דיד עבד כיד רבו אמנם לבתר דמסיק הך סברא דאית ליה שותפות בגויה לא ניחא ליה לתלמודא למימר הכי לפי האמת משום דעבדו סתמא קתני ומשמע אפי' עבד עברי כנ"ל ודוק ובמה שהקשה התוס' דאמאי לא דחי לעיל נמי לריב"ק דההיא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה איכא למידק דמאי קו' דלריב"ק ודאי דלא ק"ל תלמודא דילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה משום דאם כן למאי איצטריך קרא ושחטו אותו לאשמועינן דין שליחות הא מויקחו להם איש נפקא ואפי' נימא דההיא מבעי ליה לדר"י דאיש זוכה ואין קטן זוכה מ"מ ממילא נפקא דין שליחות שהרי אחד זוכה לכולם וא"כ ע"כ קרא דושחטו אותו אצטריך לאשמועינן אפי' היכא דלית לי' שותפות בגויה אמנם לר"י דס"ל דקרא דושחטו אותו איצטריך לאשמועינן דכל ישראל יוצאין בפסח אחד ולא אתא לאשמועינן דין שליחות קשי' להו שפיר דדילמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה וקרא דויקחו להם איש איצטריך לכדר"י ואע"ג דממילא משתמע דין שליחות מ"מ אימא דקרא מיירי בדאית ליה שותפות בגויה וזהו שכתב רש"י ולעולם בדאית לי' שותפות כו' ועיין בהרב בעל עצמות יוסף דהשתא ליכא למימר דא"כ למה לי קרא דושחטו שהרי לר"י קרא דושחטו לא אתא לאשמועינן דין שליחות ומעיקרא כי פריך ודלמא שאני התם דאית ליה שותפות בגויה דאעיקר פרכא דההוא מבעי ליה לכדר"י קא סמיך אלא שהתרצן לא הבין קו' וכ"נ דעת רש"י ז"ל שכתב בפ"ג דגיטין דכ"ג ע"א ד"ה והא לאו בני דעת וז"ל וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפ"ל מויקחו להם איש שה לבית אבות כו' ע"ש וק"ט דאיך שנה משנתו דלא כהלכתא שהרי לרבינו דס"ל דכל ישראל יוצאין בפסח א' ואכילת פסחים לא מעכבא הוא דנפ"ל שליחות מקרא דויקחו אמנם לריב"ק דהלכתא כותיה דאכילת פסחים מעכבא וכמו שפסק רבינו ז"ל שליחות נפ"ל מקרא דושחטו גם הרי"ף והרא"ש ז"ל הביאו דרשת ריב"ק משמע דהלכתא כותיה ורש"י ז"ל עצמו בפי' החומש סדר בא הביא דרשת ריב"ק וא"כ איך פי' דשליחות נפ"ל מויקחו להם אלא הוא הדבר אשר דברתי דרש"י ז"ל ס"ל דלריב"ק נמי נפ"ל שליחות מקרא דויקחו באם אינו ענין וכמ"ש וע"פ האמור צדקו מאד דברי הגאון הרא"ם ז"ל שכתב על דברי רש"י ז"ל שהביא דרשת ריב"ק וז"ל וא"ת אמאי לא יליף כו' וי"ל דנפ"ל מהני תרי קראי באם אינו ענין כו' כדאיתא בפרק הא"מ ע"ש ותמה עליו הרב חד"ה ז"ל דנעל' ממנו דברי התוס' ז"ל שכתבו דלריב"ק לא תקשי ליה דילמא בדאית ליה שותפות והיינו דלא פריך ליה לעיל לריב"ק אלא הכא לר"י ע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דהרב ז"ל בשיטתיה דרש"י קאי וברוחב בינתו ועוצם חכמתו בזה ראה וקדש שדעת רש"י ז"ל דלריב"ק נמי נפ"ל מהני תרי קראי כדמוכח בהדיא ממ"ש בגיטין וקו' התוס' ל"ק ליה וכמ"ש כנ"ל ולדברי התוס' יש ליישב דס"ל ז"ל בשמעתין כאיכא מ"ד שכתב הר"ן דזכיה לאחר עדיפא משליחות וזכין לקטן ע"י אחר ד"ת ומש"ה ק"ל ז"ל דאמאי לא דחי לעיל לריב"ק שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומקרא דויקחו להם איש לא נפ"ל דהתם מדין זכיה הוא דעדיפא משליחות כנ"ל ודוק:

י׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות קרבן פסח פרק ב׳

א׳

שורש לאו הבא מכלל עשה אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו שנאמר תכוסו על השה. ואיכא למידק אמאי לא מנה רבינו במצות עשה איסור עשה דפסח נשחט שלא למנוייו ונאכל שלא למנוייו דנפ"ל מקרא דאיש לפי אוכלו תכוסו על השה עיין בפ' תמיד נשחט דפ"א ופ' האשה דפ"ח ודפ"ט ונדרים פ' אין בין המודר דל"ו דאמרינן שה לבית אבות לאו דאוריית' דנראה משם דאיכא איסורא דאורייתא בפסח נאכל שלא למנוייו ועיין בנדרים בתוספות ורבינו דרכו למנות לאו הבא מכלל עשה לעשה עיין בס' המצוות שורש הו' ועיין בס' החינוך פ' בא ועיין במה שכתבתי עוד בזה בספרי הקטן ח"א בשורשי המצוות שורש הו'. ודע שבפ' ג' מינים דל"ט ע"א אמרן ת"ר תער אין לי אלא תער תלש מירט סיפסף כל שהוא מנין ת"ל קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר תער אין לי אלא תער מירט תלש סיפסף כל שהוא פטור ופריך והכתיב קדוש יהיה ומשני למימר דאם גילח ליה בתער קאי עליה בעשה ולא תעשה ופי' רש"י ת"ל קדוש יהיה שלא ישירינו בשום דבר ויניחנו לגדל פרע והכתיב קדוש יהיה גדל פרע שלא ישירינו בשום דבר כו' למימרא דכי גילח לו בתער קאי עליה בעשה ול"ת דמשמע קדוש יהיה שלא יעבירנו בתער ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל ונראה שהוצרך לומר דהוי לאו הבא מכלל עשה ולא כתב סתם דקדוש יהיה הוא עשה ועובר בעשה ככל עשין שבתורה דמניעת דבר דומיא דשביתת שבת וי"ט שהוא עשה דתשבות וכן עשה דתענו את נפשותי' וכן עשה דשמיטה כמ"ש רבינו בשורש הו' הוא מפני לשון הש"ס דקאמר דאם גילח בתער קאי עליה בעשה ול"ת ולא קאמר דאם לא גילח בתער קיים עשה דגדל פרע משמ' דכי לא גילח בתער לא קיים עשה כיון שעיק' הכתוב לא בא אלא ללאו הבא מכלל עשה ודוק. ואולם הרמב"ן בס' המצות עשין צ"ב כתב וז"ל מצוה צ"ב היא שציונו שהנזיר יגדל שער ראשו והוא אומרו ית' גדל פרע שער ראשו ולשון המכילתא קדוש יהיה גדל בקדושה גדל פרע מ"ע ומנין בל"ת ת"ל תער לא יעבור על ראשו ושם נאמר מה שנתתי בעשה החופף באדמה והנותן סמנים כלומר שהנזיר שם בראשו סם להסיר השער לא יהיה אז עובר בל"ת כי הוא לא העבי' כעין תער ואמנם עבר על מצות עשה והוא גדל פרע וזה לא גדל ולאו הבא מכלל עשה עשה והוא כמו שהוא שורש אצלינו וכבר נתבארו דיני מצוה זו במסכת נזיר עכ"ל. ויש לתמוה טובא בדבריו דכיון שהוא קורא לעשה זה דגדל פרע לאו הבא מכלל עשה איך מונה אותו במנין העשין הרי הוא ז"ל סובר שאין למנות במנין העשין לאו הבא מכלל עשה דמה"ט לא מנה בכלל המצות עשה מצוה לאכו' תרומה טהורה ולא טמאה וכמ"ש הרב מגילת אסתר לקמן דע"ז ע"ב כיע"ש וכ"כ בשמו הרב יבין שמועה כלל הה' יע"ש. איברא שעיקר דברי הרב מגילת אסתר הללו נראין כסותרין למ"ש הרמב"ן בשורש הו' שדעת רבינו למנות בעשין לאו הבא מכלל עשה ומה"ט מנה במצות קמ"ט וק"ן וקנ"א וקנ"ב עשה סימני דבדיקת סימני טהורה וטמאה וסימני העוף הטמא וסימני דגים וסימני חגבים כולם הם לאו הבא מכלל עשה כמ"ש רבינו בהדיא במצות הללו אלא דאי מהא לא איריא שכבר כתב הרב מגילת אסתר שם בשורש הנז' דמה שמנה הרב לאו הבא מכלל עשה הללו הוא מפני שצריך מעשה לבדוק בסימנים הללו שציותה תורה כדי להבדיל בהם בין הטהור לטמא ואעפ"י שעיקר המצוה של בדיקת סימנין הוא לימנע לאכול אותם שאין בהם סימני טהרה מ"מ כיון שהמניעה בא ע"י בדיקת הסימנים להבדיל מהם משו"ה נמנו במנין העשין משא"כ בההיא דאכילת תרומה טמאה שאין בה שום מעשה כי אם מניעה מלאוכלה בטומאה מש"ה לא מנאה במנין העשין אלא דאכתי קשה לדבריו ממצות גדל פרע שמנאה רבינו במ"ע אעפ"י שאין בה שום מעשה כי אם מניעה בעלמא שלא לגלח השער בשום דבר שמסיר את השער ועיין לה"ה בריש ה' מ"א שכתב וז"ל כבר ביאר רבינו בפתיחת ההלכות אלו שסימני בהמה וחיה מצוה אחת ושל עוף מצוה אחרת וכן של דגים וכן של חגבים וביאר ענין מצות אלו בספר המצות שהוא שאנו רשאים לאכו' הטהורים ולא הטמאים כמ"ש בת"ך אותה תאכלו ולא בהמה טמאה וידוע שלאו הבא מכלל עשה עשה וכן מבואר בגמרא פרק אלו טריפות דס"ו גבי דגים וה"ז כאלו באו מצות עשה על מניעת האסורות בענין הציווי כמניעת המלאכה בימים המקודשים וזה ברור עכ"ל. מבוארים דבריו דעיקר המצוה אינו הבדיקת הסימנים כמ"ש הרב מגילת אסתר אלא המניעה מלאכו' הטמאים כמניעת המלאכה בימים המקודשים דכתיב בהו תשבות ולפי דבריו קשה למה לא מנה רבינו מצות מניעת מלאכול בתרומה טמאה ואפש' דס"ל בדעת רבי' דכל לאו הבא מכלל עשה שלא מצינו בגמרא ובמכילתא שאמרו שהיא מ"ע לא מנאה רבינו אעפ"י שמצינו שאמרו בו שעובר עליו בעשה וכעין זה כתב רבינו בשורש הב' דכל מצוה שלא ביארו בתלמוד שהיא דאורייתא הנה הוא מדרבנן. ומ"מ מה שקרא רבינו למצות גדל פרע לאו הבא מכלל עשה אעפ"י שכן נראה מלשון הש"ס בנזיר כמדובר לעיל קשה מאי שנא משביתת ימים המקוד' ועינוי יו"הכ שלא קרא אותם רבינו לאו הבא מכלל עשה כיון שבא הכתוב תשבות ותענו ה"נ כתיב גדל פרע ואולי משמע ליה לרבינו דכל עשה שבתורה שקיומו הוא בשב וא"ת אעפ"י שנאמר בכתוב בלשון ציווי כגון שבתון ותענו ותשמט וכיוצא נקרא לאו הבא מכלל עשה והוא מנה אותן לעשין מפני שמצינו לחכמים שאמרו בהם שהיא מ"ע ועיין בחי' הרשב"א בפ"ק דר"ה השייך לד"ו ע"ב עמ"ש בגמרא הניחא למ"ד כסידרן משכחת לה כו' שתמה עמ"ש הר"ב המאור דקרא דבשעריך תאכלנו שנה שנה הוא לאו הבא מכלל עשה לבכור ומעשר שלא הקריבן באותה שנה ואיחרן להקריבן לשנה אחרת וכתב עליו דזה לא יקרא לאו בשום מקום אלא עשה ועוד דלאו הבא מכלל עשה אינו לעולם אלא במקיים ענין העשה לא דמאחרו דאלו היה הבכור שעברה שנתו פסו' הייתי יכו' לדרוש ממנו לאו הבא מכלל עשה לפני ה' תאכלנו שנה בשנה ולא בשנה אחרת ואי עביד ליה לאחר שנתו הוה קא עבר על לאו הבא מכלל עשה וכענין בעולה לכ"ג דדרשינן בתולה בעמיו יקח אשה ולא בעולה אבל השתא מאי לאו הבא מכלל עשה איכא דאלת"ה כל עשה שבתור' ישנן בלאו הבא מכלל עשה עכ"ל ועיין להרא"ם בפ' בא סי' י"ב פט"ו סד"ה בערב תאכלו מצות שהוק' לו למה לא דרשו קרא דז' ימי' מצו' תאכלו ללאו הבא מכלל עש' שאם אכל חמץ בפסח מלבד שעובר על לאו דלא תאכלו חמץ עובר נמי בעשה דשבעת ימים מצות תאכלו והניחה בצ"ע ולפי מ"ש הוא ז"ל בפרשת ראה סי' ט"ז פסוק א' נתיישב קושיא זו ודוק.

ד׳

שורש אי נשים חייבות בקרבן פסח אין עושין חבורה כו' אבל עושין חבורה שכולן נשים אפי' בפסח ב'. נ"ב פלוגתא דתנאים בפ' האשה דצ"א דר"י אמר שוחטין עליה בראשון בפני עצמן ובשני עושין אותה טפילה לאחרים ורבי יוסי ס"ל בשני בפ"ע ואצ"ל בראשון ורש"א בראשון טפלה לאחרים בשני אין שוחטין עליה כל עיקר ומפרש התם טעמא דכל אחד וא' והדר קאמר תלמודא כמאן אזלא הא דאמר ר"א אשה בשני רשות ובראשון חובה ודוחה את השבת כרבי יאודה דאמר בראשון בפ"ע בשני טפלה לאחרים וה"ט משום דבא' חובה ובשני רשות ורבינו כאן כתב דשוחטין עליה בפ"ע ואפי' בפסח שני ובפ"ה מה' אלו כתב דבראשון חובה ובשני רשות משמע דס"ל דלאו הא בהא תלייא ואפי' אם הם רשות מ"מ שוחטין עליה בפ"ע וזה תימא דתלמודא תלאן ז"בז ומשו"ה אוקי לדר"א דאמר בשני רשות כר' יאודה דאמר בשני עושים אותה טפלה לאחרים דאי לאו אף כר"י נמי אתי דרשות לחוד ובפ"ע לחוד עיין במרן כ"מ ובלח"מ ועיין בס' מלכי בקדש שהאריך ודחה דברי הכ"מ ולא ירד לסוף דעתו ומה שישב הוא בסוף דבריו שרבי' מפרש מחלוקת התנאים לענין שבת הוא הנכון וכבר קדמו בזה בס' סם חיי ולע"ד ליישב דברי מרן כ"מ מקו' הלח"מ נר' לע"ד דס"ל למרן דטעמא דר"י דאמר בשני עושין אותה טפלה לאחרים הוא משום דכיון שהם רשות אם עושין בפני עצמן יבואו לטעות שהם חובה וישחטו עליהם בשבת ומשו' הכי עושין היכר זה שלא ישחטו עליהם בפ"ע אמנם לר"י שהם חובה שוחטין עליה ואפי' בפ"ע שאפי' ישחטו עליהן בשבת יפה הם עושים ומדחזינן לר"א דאמר נשים בראשון חובה ובשני רשות ולא אמר כלישנא דר"י אין שוחטין עליהן בפ"ע משמע דלענין זה הוא דקי"ל כר' יאודה שהם רשו' דוקא ואין שוחטין עליהן בשבת אבל לגזור עליהן שלא ישחטו בפ"ע שמא יקבעו הדבר חובה בזה קי"ל כר' יוסי דשוחטין עליהן בפ"ע ואפשר דמשום דמספקא ליה לר"א אי הלכה כר"י דאמר בשני רשות או כרבי יוסי דאמר חובה אזיל לחומרא לענין שבת שאין מחללין עליה את השבת אבל לגזור נמי שלא ישחטו בפ"ע לא קי"ל כוותי' דר"י אלא כר' יוסי דלא חש להכי א"נ אפשר דלענין רשות או חובה קי"ל כר' יאודה ולא כר' יוסי לפי הכלל המסור בידינו הלכה כרבי יוסי מחבירו ולא מחביריו דכיון דר"ש ס"ל דאין האשה עושה פסח שני כלל הו"ל ר' יוסי יחיד לגבי ר"ש ורבי יאודה ומשו"ה פסק שאינה דוחה את השבת אמנם במאי דגזר ר' יאודה שלא לשחוט בפ"ע לא קי"ל אלא כר' יוסי ודוק. ודע שזה ימים נשאלתי לבאר תוספתא אחת דמייתי מחלוקת ר' יאודה ור' יוסי ור"ש מסיים בה הכי אמרו לו והלא מעשה ביוסף הכהן שהעלה את בת בתו לעשות פסח שני ולא הניחוהו שמא יקבע הדבר חובה אלא שאינה עושה פסח שני כלל ע"כ ולכאורה לפום מאי דמשמע מפשטא דת"ק ור' יוסי אמרו לר"ש דלדידיה דאית ליה שאין האשה עושה פ"ב כלל איך החמירו ליוסף הכהן לומר טעמא דשמא יקבע הדבר חובה הי"ל להחזירו משום שאין הנשים עושים פסח שני כלל ולזה השיבם דכן הוא האמת ולא משום שמא יקבע וא"כ קשה לדידהו נמי מי ניחא האי עובדא דאי לר"י דאמר רשות אמאי החזירוהו כיון שהם רשות ואיהו לא חייש לשמא יקבע הדבר חובה ואי לר' יוסי הא קאמר נשים בפסח שני חובה ואמאי החזירוהו משום שמא יקבע הדבר חובה ואדרבא לדידהו קשה יותר מר"ש. ואפשר דהני אמרו לו בשיטת ר' יאודה קיימי דס"ל בראשון חובה ובשני רשות וכיון שהן רשות כל היכא דאיכא טירחא יתירה כי האי עובדא דיוסף הכהן דמחזי דאיכא חיובא מדהוצרך לטרוח עמה ולהעלותה לרגל דחו אותה משום שמא יקבע הדבר חובה ויבואו לשחוט בפ"ע ואה"נ דלר' יוסי נמי ק' אלא מעשה שהיה כך היה ששאלוהו לר"ש ולא לר"י ולר"י מצי' למימר שלא היו דברים מעולם ולא אמרו לו ליוסף הכהן כלום עד"ש התוספות ז"ל בפ"ק דביצה ד"ג ע"ב ד"ה לדידי יע"ש.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

ברכת אברהם · הלכות קרבן פסח פרק ב׳

ב׳

שאלה ועוד אמר ז"ל בספר קרבנות יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו ומשתדלין שלא ישחוט לכתחלה על יחיד שנא' יעשו אותו. והאי סברא דאין שוחטין על היחיד כר' יהודה ור"י לא נסיב תלמודיה לפסח ראשון אלא מדכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב ולפסח שני מיתי מיניה ראיה בפרק מי שהיה טמא ובפסח שני הוא דאמרינן כמה דאפשר להדור מהדרינן משום דמיעוט שחטי לה וכיון דהדרינן ולא אשכחן אחרים דמימנו בהדיה שחטינן עליה לכתחלה ועוד מנא ליה אליבא דר' יהודה שאם שחט כשר ואם תמצא לומר אם שחט כשר מנא ליה דאינו כשר אלא אם כן ראוי לאכול את כולו הא אין ראוי לאכול את כולו פסול ואנן לא שמעינן ראוי ושאינו ראוי אלא לר' יוסי ולכתחלה דקתני יחיד ויכול לאכול שוחטין עליו אבל לר' יהודה בין ראוי לאכל את כולו בין אין ראוי אין שוחטין עליו שמעינן ליה ואי אמרת לכתחלה הוא דלא אבל דאי עבד כשר מאי שנא ראוי ומאי שנא שאינו ראוי הא לא שאני ליה ואי אמרת אזלינן בתר טעמא דראוי לאכלו לא משייר מניה הלכך כשר ושאינו ראוי משייר מיניה ואתי ביה לידי פסול היכי אשכחן כי האי גונא דחייב וכי משום דמשייר מניה מיפסיל כוליה ועוד מקרא דקא מייתי לה לא תוכל לזבוח וקרא לא שאני ליה בין ראוי לשאינו ראוי ועוד אי כר' יהודה סבירא ליה דקא מיתי ראיה מלא תוכל לזבוח אם כן ליכא למילף מיניה שאין שוחטין את הפסח בבמת יחיד דליתא אלא לר' יוסי דת"ר מנין שאין שוחטין את הפסח על היחיד ת"ל לא תוכל ר' יוסי אומר יחיד ויכול לאוכלו וכו' ואמרינן ור' יוסי האי באחד מאי עביד ליה לכדתניא ר' שמעון אומר מנין לשוחט את הפסח בבמות יחיד ת"ל לא תוכל וקשיא מאי דקאמר ז"ל בפרק ראשון מהלכות אלו אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים וכו' עד שנא' לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך ואם כן הוי ליה חדא כר' יהודה וחדא כר' יוסי ממ"נ אי כר"י ס"ל הא ר"י לא סבר לה כר"ש במדרש לא תוכל ואי כר"י סבירא ליה ניפסיק כר' יוסי שמותר לשחוט על היחיד אפילו לכתחלה ליפרש לן מר מאי דסבירא ליה במלתא דא. תשובה אע"פ שיש לומר דהאי פסקא כר' יהודה דר' יהודה לכתחלה בלבד אסר דאין שוחטין בלבד קאמר דמשמע לכתחלה וגרסינן בירושלמי על האי מתניתין אמר ר' יוחנן מודה ר' יהודה שאם עבר וזרק את הדם שהורצה עבר ושחט מתירין לו לזרוק אעפ"כ לא פסק אלא כר"י ולפיכך התנה שיהיה ראוי לאכול את כולו כר' יוסי וכן אמר ז"ל בפירוש המשנה והלכה כר' יוסי וכן קיי"ל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כר' יוסי ודקא קשיא לך אי כר' יוסי סבירא ליה אמאי אין שוחטין לכתחלה דר' יוסי בפירוש אמר בברייתא שוחטין דמשמע אפילו לכתחלה ודאי מקום עמידה הוא מיהו לא אמר ז"ל אין שוחטין לכתחלה בפירוש כמו שדרכו לומר בכל אסור לכתחלה אלא דרך זרוז עד שהוא משובח יותר אמר ומשתדלין שלא ישחט לכתחלה על יחיד ולא סמך ז"ל בזה הדבר אלא על הכתוב שהביא ממנו ראיה שנא' יעשו אותו לא על דברי ר' יהודה ולא על טעמיה דאין הלכה כמותו ודקא קשיא לך והאי דכתיב יעשו אותו בפסח שני הוא דכתיב לא בקיאותו אפילו בקרא דאע"ג דכתיב בפסח שני ככל חקות הפסח יעשו אותו קרא אחרינא כתיב בפסח ראשון כל עדת ישראל יעשו אותו ומנה אייתי ז"ל הראיה וליכא עליה קושיא וכאשר פירשו לנו בתלמוד בפרק מי שהוא טמא בפסח שני ועשו אותו כמה דאפשר אין שוחטין את הפסח על היחיד הוא הדין ויעשו אותו הכתוב בפסח ראשון וראיה חזקה היא זו לו ז"ל.

י״ג

שאלה ותו הא דתנן בפסחים (פ"ז.) מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל משל רבו ודייק משל רבו הוא דלא הא משל עצמו יאכל ורמינן עלה הא דתניא לא משל רבו ולא משל עצמו ופרקינן לא קשיא הא במשנה ראשונה הא במשנה אחרונה וכן נמי הא דתנן הכל חייבין בראיה ואוקימנא לאיתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין ודקאמר רבינא מי שחציו עבד יכול פטור מן הראיה וקשיא ליה מתניתין ופרקה כאן במשנה ראשונה וכאן במשנה אחרונה דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין עובד את רבו וכו' ובתרינהו פסק ז"ל דמתני במשנה ראשונה דהכי קאמר לענין פסח מי שחציו עבד וחציו בן חורין לא יאכל לא משל רבו ולא משל עצמו עד שיעשה כולו בן חורין ולענין ראיה אמר הרב ז"ל מי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור מן הראיה מפני צד עבדות שבו ומנין לו דהאי דקאמרי כאן במשנה ראשונה לחייב וכאן במשנה אחרונה לפטור את הטעם מפני צד עבדות שבו קשיא לי היכי מחייב על דעת משנה ראשונה הרי הטעם מצוי ועוד בפסח מה טעם לא הרי מי שכולו עבד חייב בפסח למה על דעת משנה אחרונה אינו אוכל והדעת מכרעת שבמשנה ראשונה מפני שהעבדים פטורין מן הראייה שכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה ונשים פטורין מן הראיה אמר רבינא דפטור ובמשנה אחרונה שנתחייב רבו מן הדין לשחררו נמצא כמי שנשתחרר וחייב אמרינן הכל לאיתויי מי שחציו וכו' ובפסח אע"פ שהעבד חייב באכילה על דעת משנה ראשונה לא יאכל מידי דהוה אעבד של שני שותפין דקפדי אהדדי דלא יאכל הכא ודאי קפדי אהדדי משום הכי לא יאכל אבל משנה אחרונה כיון דעל דעת בי"ד עומד להשתחרר כמשתחרר דמי וראיה על זה שהרי התלמוד מדמי ליה למעוכב בגט שחרור דאיבעיא להו במסכת גטין מעוכב בגט שחרור יש לו או אין לו קנס ואתינן למפשטה מדתניא המית מי שחציו עבד וחציו בן חורין נותן חצי קנס וחצי קנס ליורשיו מאי לאו במשנה אחרונה דלא מחוסר אלא גט שחרור ודחינן לא במשנה ראשונה מכלל דלמשנה אחרונה בן חורין הוא ואינו מחוסר אלא גט בלבד מפני דעת בית דין אם נתברר לכבוד החכם הגדול שמרהו צורו טעם פסק הרב ז"ל פסקא זו יברר לנו ושכרו כפול. תשובה לדברי משנה ראשונה עבדינן ליה תקנה להוציאו מחיובו ומפני זה אוכל משל עצמו ולדברי משנה אחרונה אע"פ שזו היא תקנתו להוציאו מידי חובה שעבדים ובני חורין חייבין בפסח לא עבדינן ליה תקנה שמא יהיה זה גורם לעכוב שחרורו ואנו צריכין לכוף את רבו לשחררו כדי שלא ימנע מן המצות ולפיכך לדברי משנה אחרונה לא עבדינן ליה תקנה כלל אלא אמרינן לרבו זה אינו אוכל לא משלך דלא קרינן ביה עבד ולא משל עצמו שאין לו קניה גמורה אלא מהר ישחררו בלבד כדי שלא ימנע מן המצוה ולפיכך נתקנו עד שיעשה כולו בן חורין אבל לדברי משנה ראשונה דליכא חיוב לשחררו עבדינן ליה תקנה במצות שהוא חייב בהן מספק כדעבדינן ליה תקנתא בשעובר ואוכל משל עצמו וכשם שאין קנייתו גמורה כך אין חיובו גמורה שכבר יצא מתורת עבדים ולא נכנס לתורת בן חורין ולפיכך יוצא בשל עצמו ודברים של טעם הן ולענין ראיה אין הדבר צריך ראיה דמי שחציו עבד וחציו בן חורין פטור ממנה דגרסינן בגמרא דחגיגה על פסקת ועבדים שאינן משוחררין אמר רבינא לא נצרכא אלא למי שחציו עבד וחציו בן חורין דיקא נמי דקתני ועבדים שאין משוחררין מאי שאין משוחררין אי לימא שאין משוחררין כלל ליתני עבדים סתמא אלא לאו ש"מ שאין משוחררין לגמרי ומאי ניהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין והואיל ודוקיא דמתניתין כרבינא ומסקנא דגמרא הוא הלכתא כותיה. והך אוקימתא דאמרינן בתחלת המסכת דאמרינן הכל לאתויי מי שחציו עבד וחציו בן חורין דחייה היא דרבינא פליג עלה דאמרינן לא קשיא כאן במשנה ראשונה כאן במשנה אחרונה פירושו דמשנה ראשונה לחייב מספק ולמשנה אחרונה פטור ועל אותו הדרך שפירשנו בתחלה וחיוב הספק מדברי סופרים הוא ולא חייבו בכאן אע"פ שחייבו במקומות אחרים ודקאמרת דלמשנה אחרונה בן חורין הוא אלא שמעוכב גט שחרור לא יתכן לומר זה דמי שלא הגיע לידו גט שחרור אינו בן חורין שאין העבד קונה עצמו אלא או בכסף או בשטר שהוא גט שחרור אלא מי שחציו עבד וחציו בן חורין אין רבו יכול להשתעבד בו לדברי משנה אחרונה דרבנן אפקינהו לשעבודיה ויצא משעבוד העבדים ולעולם לא יכנס לתורת בן חורין לגמרי עד שיגיע גט שחרור לידו ולא נעשה חציו בן חורין אלא בשטר או בכסף וכן לא יעשה חציו האחר אלא בשטר או בכסף וכל מעוכב גט שחרור אע"פ שיצא לחרות לענין שעבוד אינו נעשה בן חורין ליחוסין או למצות עד שיגיע גט שחרור לידו וכבר הארכנו בתשובה זו יתר ממה שהיא צריכה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מלאכת שלמה · הלכות קרבן פסח פרק ב׳

ג׳

אפי' חבורה של מאה אין כל אחד מהם יכול וכו'. כתב מרן וז"ל משנה ומפרש רבינו שלא יהא בהם אחד שאינו יכול לאכול כזית אע"פ שרש"י לא פי' כן ע"כ הנה רש"י פי' וז"ל ואפי' חבורה של מאה ר' יוסי קאמר לה כלומר לא תליא מילתא דפסח אלא באכילה, יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו, מאה ואין יכולין לאכול כזית בין כולם אין שוחטין עליהם ע"כ. וראיתי למרן החבי"ב בשיירי או"ח בחי' על רבינו שכתב שהוכרח רש"י ז"ל לפרש כן משום מתני' דפ' תמיד נשחט דתנן שחטו לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' כשר והכא קתני אפי' חבורה של מאה שאין יכולין לאכול כזית אין שוחטים ועל זה תירץ דמתני' דהכא מיירי בשאין יכולים לאכול כזית בין כולם דאין קפידא אלא שיאכלו כזית בין כולם וכ"ש אם יאכלו הרבה זתים אע"פ שאחד מן המנין אין יכול לאכול כזית שוחטין עליו והיינו משנה דשחטו לאוכליו ושלא לאוכליו וכו' יעו"ש. ואכתי לא נתקררה דעתי בזה דאי משום כדי לתרץ הני תרי מתני' הוצרך רש"י לפרש כן הכי הו"ל לפרש דהא דאמרו ואפי' חבורה של מאה שאינם יכולין לאכול כזית ר"ל דבכולם אין אחד מהם יכול לאכול כזית ומנ"ל לרש"י דאם בין כולם יכולין לאכול כזית שוחטין ומי מהם יקיים מצות אכילת פסחים כיון דבכולם אוכלין כזית (א"ה ס"ט עי' בס' מלך שלם בפרקין ה"ב ד"ה ולא ידעתי מ"ש על דברי רש"י ובע"ב כתב וז"ל וראיתי להרב רע"ב שכתב בפ"ח דפסחים מ"ז וז"ל יחיד ויכול לאכול כזית שוחטין עליו, מאה ואין אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהם והלכה כר' יוסי וקשה דאם פי' הוא שאין שום אדם מהן יכולין לאכול כזית פשיטא דהיינו ושחטו שלא לאוכליו וכדתנן בפ"ה מ"ג דפסול ואם פי' הוא דצ"ט יכולין לאכול כזית ואחד אינו יכול לאכול מאי שנא מלאוכליו ושלא לאוכליו דכשר ואם פי' הוא אם אין כל אחד מהם יכולין לאכול כזית אלא פחות מכזית הלא פחות מכזית לא שמה אכילה עכ"ל ותמה עליו ידיד נפשי מעלת החכם השלם והכולל כמוה"ר דש"ן נר"ו שדברי הרע"ב הם דברי רבינו בפירקין ה"ג שכתב להדיא וז"ל היה אחד מבני החבורה קטן או זקן או חולה אם יכול לאכול כזית שוחטין עליו ואם לאו אין שוחטין עליו שנא' וכו' אפי' חבורה של מאה ואין כל אחד מהם יכול לאכול כזית אין שוחטין עליהן וכתב מרן כ"מ דמפרש רבינו מתני' דבעינן שלא יהא בהן אפי' אחד שאינו יכול לאכול כזית והוא מוכרח ממ"ש היה אחד מבני חבורה קטן או חולה וכו' ואם לאו אין שוחטין עליו והוא תימה איך נעלם מיניה דברי רבינו סמוך ונראה דברי מרן כ"מ ומה שהקשה על זה ממתני' דלאוכליו ושלא לאוכליו כשר ופסקו רבינו לקמן ה"ה כבר ישבו הרב קרית ספר כלאחר יד וז"ל אפי' חבורה ואין אחד מהן יכול לאכול כזית אין שוחטין עליו דכתיב לפי אכלו דבעינן לכל אחד כדי אכילה דהוי כזית ובדיעבד כשר כששחטו לאוכליו ושלא לאוכליו כדלקמן ע"כ וכ"כ מרן החבי"ב שם לדעת רבינו יעו"ש אלו דבריו נר"ו).

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות קרבן פסח ב׳, מתוך הלכות קרבן פסח שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות קרבן פסח כל הרמב״ם