הלכות קרבן פסח · פרק א׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁחֹט אֶת הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ נִיסָן אַחַר חֲצוֹת. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אֶלָּא מִן הַכְּבָשִׂים אוֹ מִן הָעִזִּים בִּלְבַד זָכָר בֶּן שָׁנָה. וְאֶחָד הָאִישׁ וְאֶחָד הָאִשָּׁה חַיָּבִין בְּמִצְוָה זוֹ:
הלכה ב׳
ומִי שֶׁבִּטֵּל מִצְוָה זוֹ בְּזָדוֹן וְעָבַר יוֹם אַרְבָּעָה עָשָׂר וְלֹא הִקְרִיב וְהוּא לֹא טָמֵא וְלֹא בַּדֶּרֶךְ רְחוֹקָה הֲרֵי זֶה חַיָּב כָּרֵת. וְאִם בִּטְּלָהּ בִּשְׁגָגָה פָּטוּר:
הלכה ג׳
אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח אֶלָּא בַּעֲזָרָה כִּשְׁאָר הַקָּדָשִׁים. אַף בִּשְׁעַת הֶתֵּר הַבָּמוֹת לֹא הָיוּ מַקְרִיבִין אֶת הַפֶּסַח בְּבָמַת יָחִיד [ב.] וְכָל הַמַּקְרִיב אֶת הַפֶּסַח בְּבָמַת יָחִיד לוֹקֶה [ג.] שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז ה) "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לַשּׁוֹחֵט בְּבָמַת יָחִיד אֲפִלּוּ בִּשְׁעַת הֶתֵּר הַבָּמוֹת:
הלכה ד׳
שְׁחִיטַת הַפֶּסַח אַחַר חֲצוֹת. וְאִם שְׁחָטוֹ קֹדֶם חֲצוֹת פָּסוּל. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ אֶלָּא אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. אַחַר שֶׁמַּקְטִירִין קְטֹרֶת שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וְאַחַר שֶׁמֵּיטִיבִין אֶת הַנֵּרוֹת מַתְחִילִין לִשְׁחֹט אֶת הַפְּסָחִים עַד סוֹף הַיּוֹם. וְאִם שְׁחָטוֹ אַחַר חֲצוֹת קֹדֶם תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם כָּשֵׁר וְיִהְיֶה אֶחָד מְמָרֵס בְּדַם הַפֶּסַח עַד שֶׁיִּזָּרֵק דַּם הַתָּמִיד וְאַחַר כָּךְ יִזְרֹק דַּם הַפֶּסַח אַחֲרָיו. וְאִם נִזְרַק דַּם הַפֶּסַח קֹדֶם דַּם הַתָּמִיד כָּשֵׁר:
הלכה ה׳
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח בִּזְמַנּוֹ וְהָיָה לוֹ כְּזַיִת חָמֵץ בִּרְשׁוּתוֹ לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יח) "לֹא תִזְבַּח עַל חָמֵץ דַּם זִבְחִי". שֶׁלֹּא יִזְבַּח הַפֶּסַח וְהֶחָמֵץ קַיָּם. אֶחָד הַשּׁוֹחֵט וְאֶחָד הַזּוֹרֵק אֶת הַדָּם וְאֶחָד הַמַּקְטִיר אֶת הָאֵימוּרִין אִם הָיָה בִּרְשׁוּת אֶחָד מֵהֶם אוֹ בִּרְשׁוּת אֶחָד מִבְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁאוֹכְלִין פֶּסַח זֶה כְּזַיִת חָמֵץ בִּשְׁעַת הַקְרָבָתוֹ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה וְהַפֶּסַח כָּשֵׁר:
הלכה ו׳
דַּם הַפֶּסַח טָעוּן שְׁפִיכָה כְּנֶגֶד הַיְסוֹד. וְאַחַר שֶׁשּׁוֹפְכִים דָּמוֹ מַפְשִׁיטִים אוֹתוֹ וְקוֹרְעִין אֶת בִּטְנוֹ וּמוֹצִיאִין אֶת אֵימוּרָיו וּמַקְטִירִין אוֹתָן חֲלָבִין כָּל זֶבַח וְזֶבַח לְבַדּוֹ. וּבַעַל הַזֶּבַח נוֹטֵל פִּסְחוֹ עִם הָעוֹר שֶׁלּוֹ וּמֵבִיא לְבֵיתוֹ לִירוּשָׁלַיִם וְצוֹלֵהוּ וְאוֹכֵל לָעֶרֶב:
הלכה ז׳
הַמַּנִּיחַ אֵימוּרִים וְלֹא הִקְטִירָן עַד שֶׁלָּנוּ וְנִפְסְלוּ בְּלִינָה הֲרֵי זֶה עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כג יח) "לֹא יָלִין חֵלֶב חַגִּי עַד בֹּקֶר". וְאַף עַל פִּי שֶׁעָבַר אֵינוֹ לוֹקֶה לְפִי שֶׁאֵין בּוֹ מַעֲשֶׂה:
הלכה ח׳
וּמַקְטִירִין חֶלְבֵי פְּסָחִים כָּל הַלַּיְלָה עַד שֶׁיַּעֲלֶה עַמּוּד הַשַּׁחַר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁחָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שֶׁהֲרֵי חֶלְבֵי שַׁבָּת קְרֵבִין בְּיוֹם טוֹב. אֲבָל אִם חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּחל אֵין מַקְטִירִין חֶלְבֵי חֹל בְּיוֹם טוֹב:
הלכה ט׳
הַפֶּסַח נִשְׁחָט בְּשָׁלֹשׁ כִּתּוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ו) "וְשָׁחֲטוּ אֹתוֹ כּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל". קָהָל. וְעֵדָה. וְיִשְׂרָאֵל. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁלֹשִׁים בְּנֵי אָדָם בְּכָל כַּת וְכַת:
הלכה י׳
הָיוּ הַכּל חֲמִשִּׁים. נִכְנָסִים בַּתְּחִלָּה שְׁלֹשִׁים וְשׁוֹחֲטִין. וְיוֹצְאִים עֲשָׂרָה וְנִכְנָסִין עֲשָׂרָה. וְחוֹזְרִין וְיוֹצְאִין עֲשָׂרָה וְנִכְנָסִין עֲשָׂרָה:
הלכה י״א
הָיוּ פָּחוֹת מֵחֲמִשִּׁים אֵין שׁוֹחֲטִין אֶת הַפֶּסַח לְכַתְּחִלָּה [וְאִם שָׁחֲטוּ כָּשֵׁר]. וְאִם שָׁחֲטוּ כֻּלָּן בְּבַת אַחַת כָּשֵׁר. כֵּיצַד נִשְׁחָט. נִכְנְסָה הַכַּת הָרִאשׁוֹנָה עַד שֶׁתִּתְמַלֵּא הָעֲזָרָה וְנוֹעֲלִין דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה וּמַתְחִילִין לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחֵיהֶן. וְכָל זְמַן שֶׁהֵן שׁוֹחֲטִין וּמַקְרִיבִין קוֹרְאִים הַלְּוִיִּים אֶת הַהַלֵּל. אִם גָּמְרוּ הַהַלֵּל וַעֲדַיִן לֹא שָׁלְמָה הַכַּת מִלְּהַקְרִיב שׁוֹנִים. וְאִם שָׁנוּ וְלֹא שָׁלְמוּ לְהַקְרִיב מְשַׁלְּשִׁין. וּמֵעוֹלָם לֹא שִׁלְּשׁוּ:
הלכה י״ב
עַל כָּל קְרִיאָה וּקְרִיאָה תּוֹקְעִין שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת בַּחֲצוֹצְרוֹת. תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה. הוֹאִיל וְאֵין לוֹ נְסָכִים לִתְקֹעַ בִּשְׁעַת נִסּוּךְ תּוֹקְעִין בִּשְׁעַת שְׁחִיטָה:
הלכה י״ג
הַכֹּהֲנִים עוֹמְדִים שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת וּבִידֵיהֶן מִזְרְקֵי כֶּסֶף וּמִזְרְקֵי זָהָב. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ כֶּסֶף כֶּסֶף. שׁוּרָה שֶׁכֻּלָּהּ זָהָב זָהָב. וְלֹא הָיוּ מְעֹרָבִים כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם נוֹי. וְלֹא הָיוּ לַמִּזְרָקִין שׁוּלַיִם כְּדֵי שֶׁלֹּא יַנִּיחוּם וְיִקְרַשׁ הַדָּם:
הלכה י״ד
שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט וְקִבֵּל הַכֹּהֵן. נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ כְּדֵי שֶׁיִּתְעַסְּקוּ רַבִּים בַּמִּצְוָה עַד שֶׁיַּגִּיעַ הַדָּם אֵצֶל כֹּהֵן הַקָּרוֹב לַמִּזְבֵּחַ. שׁוֹפְכוֹ שְׁפִיכָה אַחַת כְּנֶגֶד הַיְסוֹד וּמְקַבֵּל מִזְרָק אֶחָד מָלֵא וְאַחַר כָּךְ מַחְזִיר אֶת הָרֵיקָן. וְתוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין אֶת כֻּלּוֹ וְקוֹרְעוֹ וּמְמַחֶה אֶת קְרָבָיו עַד שֶׁמֵּסִיר מֵהֶן הַצּוֹאָה וְהַפֶּרֶשׁ. וּמוֹצִיא אֶת הָאֵימוּרִין וְנוֹתְנָן בִּכְלִי וּמוֹלְחָן וּמַקְטִירָן הַכֹּהֵן עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. וְכֵיצַד תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. מַסְמְרוֹת שֶׁל בַּרְזֶל הָיוּ קְבוּעִין בַּכְּתָלִים וּבָעַמּוּדִים שֶׁבָּהֶן תּוֹלִין וּמַפְשִׁיטִין. וְכָל מִי שֶׁלֹּא מָצָא מָקוֹם לִתְלוֹת מַקְלוֹת דַּקִּים וַחֲלָקִים הָיוּ שָׁם מַנִּיחַ עַל כְּתֵפוֹ וְעַל כֶּתֶף חֲבֵרוֹ וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט:
הלכה ט״ו
שָׁלְמוּ מִלְּהַקְרִיב פּוֹתְחִין דַּלְתוֹת הָעֲזָרָה וְיוֹצֵאת כַּת הָרִאשׁוֹנָה וְנִכְנְסָה שְׁנִיָּה. יָצָאת שְׁנִיָּה וְנִכְנְסָה שְׁלִישִׁית. כְּמַעֲשֵׂה רִאשׁוֹנָה כָּךְ מַעֲשֵׂה שְׁנִיָּה וּשְׁלִישִׁית. שָׁלְמָה כַּת שְׁלִישִׁית וְיָצָאת רוֹחֲצִים אֶת הָעֲזָרָה:
הלכה ט״ז
חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת כְּמַעֲשֵׂהוּ בְּחל כָּךְ מַעֲשֵׂהוּ בְּשַׁבָּת. וְרוֹחֲצִין אֶת הָעֲזָרָה בְּשַׁבָּת שֶׁאֵין אִסּוּר שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ אֲפִלּוּ בְּדָבָר שֶׁאֵינוֹ צֹרֶךְ עֲבוֹדָה אִסּוּר שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ הֶתֵּר הוּא:
הלכה י״ז
אֵין כָּל אֶחָד וְאֶחָד מוֹלִיךְ אֶת פִּסְחוֹ לְבֵיתוֹ בְּשַׁבָּת. אֶלָּא כַּת הָרִאשׁוֹנָה יוֹצְאִין בְּפִסְחֵיהֶם וְיוֹשְׁבִין בְּהַר הַבַּיִת. וְהַשְּׁנִיָּה יוֹצְאִין בְּפִסְחֵיהֶן וְיוֹשְׁבִין בַּחֵיל. וְהַשְּׁלִישִׁית עוֹמְדִין בִּמְקוֹמָן בָּעֲזָרָה. וְשׁוֹהִים הַכּל עַד מוֹצָאֵי שַׁבָּת וְהוֹלֵךְ כָּל אֶחָד בְּפִסְחוֹ לְבֵיתוֹ:
הלכה י״ח
שְׁחִיטַת הַפֶּסַח וּזְרִיקַת דָּמוֹ וּמִחוּי קְרָבָיו וְהֶקְטֵר חֲלָבָיו דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת. שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן קֹדֶם הַשַּׁבָּת שֶׁהֲרֵי קָבוּעַ לוֹ זְמַן שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט ב ג) "בְּמוֹעֲדוֹ". אֲבָל הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ מִחוּץ לַתְּחוּם וַחֲתִיכַת יַבָּלָתוֹ בִּכְלִי אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן קֹדֶם הַשַּׁבָּת. וְאִם יָכוֹל לַחְתֹּךְ יַבַּלְתּוֹ בְּיָדוֹ בְּשַׁבָּת חוֹתֵךְ. וְאִם הָיְתָה יְבֵשָׁה חוֹתְכָהּ אֲפִלּוּ בִּכְלִי שֶׁאֵין שְׁבוּת בַּמִּקְדָּשׁ כְּלָל. וְכֵן צְלִיָּתוֹ וַהֲדָחַת קְרָבָיו אֵינָן דּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת שֶׁהֲרֵי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָן לְאַחַר הַשַּׁבָּת:
הלכה י״ט
שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין לֹא יְבִיאֶנָּה בְּשַׁבָּת. אֶלָּא נוֹתְנָהּ בֵּין קַרְנֵי הַכֶּבֶשׂ אוֹ בְּצַמְרוֹ וּמַכִּישׁוֹ עַד שֶׁמְּבִיאוֹ לָעֲזָרָה וּמַקְדִּישׁוֹ שָׁם. וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא מְחַמֵּר בְּשַׁבָּת מְחַמֵּר כִּלְאַחַר יָד הוּא וּמִפְּנֵי הַמִּצְוָה מֻתָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁלֹּא הִקְדִּישׁ פִּסְחוֹ עֲדַיִן וְלֹא אָמַר זֶה פֶּסַח אֲבָל אִם הִקְדִּישׁוֹ לֹא יָבִיא סַכִּין עָלָיו מִפְּנֵי שֶׁהוּא עוֹבֵד בְּקָדָשִׁים. וּמִפְּנֵי מָה הִתִּירוּ לְהַקְדִּישׁ פִּסְחוֹ בְּשַׁבָּת הוֹאִיל וְקָבוּעַ לוֹ זְמַן מֻתָּר לְהַקְדִּישׁוֹ בְּשַׁבָּת. וְכֵן מַקְדִּישׁ אָדָם חֲגִיגָתוֹ בְּיוֹם טוֹב וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ:
הלכה כ׳
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפֶּסַח וְנִמְצָא בַּעַל מוּם אוֹ טְרֵפָה הֲרֵי זֶה שׁוֹחֵט אַחֵר בֵּין בְּחל בֵּין בְּשַׁבָּת אֲפִלּוּ מֵאָה זֶה אַחַר זֶה שׁוֹחֵט וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁיִּכְשַׁר אֶחָד אוֹ עַד שֶׁתֶּחֱשַׁךְ וְיִדָּחֶה לַשֵּׁנִי שֶׁהֲרֵי אָנוּס הוּא:
קרית ספר · הלכות קרבן פסח פרק א׳
א׳
מצות קנא לשחוט הפסח בי"ד לחדש ניסן אחר חצות דכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד זכר בן שנה כדכתיב זכר בן שנה מן הכבשים או מן העזים תקחו ואחד האיש ואחד האשה חייבים במצוה זו פרק האשה פליגי תנאי ונקטינן כרבי יהודה דאמר אשה בראשון שוחטין עליה בפני עצמה ובשני עושין אותה טפלה דכתיב במכסת נפשות מדלא כתיב אנשים אפילו אשה במשמע ובשני כתיב חטאו ישא האיש ההוא איש אין אשה לא. ומי שבטל מצוה זו בזדון ועבר ולא הקריב והוא לא טמא ולא בדרך רחוקה חייב כרת כדכתיב אשר לא טמא ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח ונכרתה וגו'.
ג׳
אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר קדשים דכתיב בהו כי אם אל המקום וגו' אף בשעת התר הבמות לא היו מקריבין הפסח בבמת יחיד והמקריב לוקה דכתיב לא תוכל לזבוח את הפסח באחד שעריך מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבמת יחיד אפילו בשעת התר הבמות פרק קמא דמגלה תנן אין בין במה גדולה לבמה קטנה אלא פסחים ובגמרא פסחים ותו לא והא קתני סיפא כל שאינו נידר ונידב אינו קרב בבמה אלא אימא כעין פסחים דקבע להם זמן.
ד׳
שחיטת פסח אחר חצות דבין הערבים משמע משש שעות ולמעלה שהצל נוטה קרינא בין הערבים ואם שחטו קודם חצות פסול דאפילו בן בתירא דפוסל בנשחט בשחרית שלא לשמו בפרק קמא דזבחים מודה דלשמו נמי פסול דבין הערבים משמע כדאמרן ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערבים יאוחר פסח שכתוב בו בערב ובין הערבים לתמיד שלא נאמר בו אלא בין הערבים ומשום האי טעמא גופא דכתיב בפסח בערב ובין הערבים קודמין לו קטרת ונרות דלא כתיב בהו אלא בין הערבים דכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה והאי בין הערבים אתרוייהו קאי. ואם שחטו אחר חצות קודם התמיד כשר פרק כל התדיר קודם התמיד כשר ואף על פי שלכתחלה מצוה לאחרו כדתניא יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים וגו' ויהא אחר ממרס בדמו עד שיזרק דם התמיד הואיל והוא קודם ואם נזרק קודם דם התמיד כשר דלכתחלה הוא דבעינן תמיד קודם הפסח כדאמרן:
ה׳
אזהרת רנד שלא לשחוט הפסח ועדיין החמץ קיים שנאמר לא תשחט על חמץ דם זבחי שלא יזבח הפסח ועדיין החמץ קיים ומניין שזבח זה פסח הוא דבר הלמד מענינו דכתיב בסיפיה דקרא ולא ילין לבקר זבח חג הפסח ועוד אי זהו קרבן שקרב ביום איסור חמץ זה פסח ומנין שבי"ד הכתוב מדבר שנאמר לא תשחט ולא ילין דורש בפרק תמיד נשחט לא תשחט אותם שעוברים בלא ילין ומי ששחט והיה לו כזית חמץ ברשותו לוקה והפסח כשר דהא לא שנה עליו הכתוב לעכב. אחד השוחט ואחד הזורק את הדם וא' המקטיר האימורים אם היה לאחד מהם או לאחד מבני החבורה שאוכלים את הפסח כזית חמץ בשעת הקרבתו הרי זה לוקה שם פרק תמיד נשחט בריתא וזורק אתרבאי מדם זבחי דכתיב ודם זבחיך ישפך כרבי עקיבא במכילתא והקטרה נמי אתיא מדסמכיה ללא ילין כל שישנו בעבודות שלהן באזהרת הלנה ישנו נמי באזהרת חמץ הילכך מקטיר נמי עובר הואיל וישנו בהלנת אימורים דכתיב בהו נמי לא ילין חלב חגי ויש לאחד מבני החבורה הוי בעיא דרב אושעיא ופשיט ליה רב אמי מי כתיב לא תשחט על חמצך לא תשחט על חמץ כתיב דמשמע אפילו חמץ של אחד מבני החבורה אי הכי אפילו לאחד שאינו מבני החבורה בסוף העולם נמי אמר ליה אמר קרא לא תשחט ולא ילין לא תשחט על חמץ הנך דעבר עליה משום לא ילין וכל בני חבורה בכלל לא ילין מן הבשר הן דלא תותירו ולא ילין בחד קרא נינהו ולא מיחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא דבני חבורה לית בהו מעשה וכל שהחמץ ברשות אחד מהם אפילו אינו בעזרה עמו כרבי יוחנן דאמר לא בעי' על בסמוך דאף על גב דלא חזינן ליה בשעת התראה הואיל דאשתכח דהוה ליה חמץ אחר התראה מיחייב.
ו׳
דם הפסח טעון שפיכה כנגד היסוד פרק תמיד נשחט תנן וזורקו זריקה אחת כנגד היסוד ובגמרא מאן תנא בזריקה רבי יוסי הגלילי דכתיב גבי בכור ואת דמם תזרוק על המזבח דמו לא נאמר אלא דמם אלמא אחריני נמי משתמעי לימד על הבכור מעשר ופסח שמעינן מתן דמים שלא מצינו במעשר ופסח מתן דמים אלא כאן ומנא לן דטעונין יסוד אתיא זריקה זריקה מעולה כתיב הכא ואת דמם תזרוק וכתיב התם וזרקו בני אהרן מה עולה טעונה יסוד כדכתיב אל יסוד מזבח העולה אף פסח נמי טעון יסוד ואחר כך מפשיטין אותו כדתנן התם ומוציאין את אימוריו ומקטירן כל זבח לבדו דכתיב והקטירו ומשמע לבדו שלא יערב חלבים של קרבן זה בחלבים של קרבן זה אבל חלבי זבח אחד בעי' בבת אחת דכתיב והקטירם שיהא כולו כאחד כל האימורין של קרבן אחד. הקטרת אימורים בפסח נפקא לן מדכתיב בבכור ואת חלבם תקטיר חלבו לא נאמר אלא חלבם לימד על בכור ומעשר ופסח שטעונין אימורין לגבי מזבח כדילפינן גבי זריקה ובעל הזבח נוטל פסחו ועורו ויוצא לביתו בירושלם וצולהו ואוכלו לערב כדכתי' ואכלו את הבשר בלילה וגו':
ז׳
אזהרת רנה שלא ילין אימורי פסח עד הבקר ואם הלינן הרי זה עובר בלא תעשה דכתיב לא ילין חלב חגי עד בקר והוא הדין שאר אימורין של פסח וכתיב נמי לא ילין לבקר זבח חג הפסח והיינו בארבעה עשר שחל להיות בשבת דחלבי שבת קרבין ביום טוב אבל חל בחול אין מקטירין אותם בלילה שהוא י"ט בפרק תמיד נשחט רמי רב ספרא כתיב לא ילין לבקר זבח חג הפסח לבקר הוא דלא ילין הא כל הלילה ילין ויקטירם בלילי י"ט ואף על פי שהיה חול יום י"ד והכתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא ביום טוב ומשנינן הכא בי"ד שחל להיות בשבת עסקינן דחלבי שבת קרבין ביום טוב ומדקשו קראי אהדדי על כרחין קראי גופייהו מוקמי אנפשייהו הכי.
ט׳
הפסח נשחט בשלש כתות שם במשנה הפסח נשחט בשלש כתות שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל בין הערבים קהל ועדה וישראל ואין פחותים משלשים בני אדם בכל כת וכת בגמרא אמר רבי יצחק אין הפסח נשחט אלא בשלשה כתות של שלשים בני אדם מאי טעמא קהל עשרה עדה עשרה ישראל עשרה מספקא לן דילמא בבת אחת צוה לשוחטו והיו בה שלשים או בזה אחר זה ג' כתות של עשרה בני אדם הילכך שלש כתות בעי' דדילמא בזה אחר זה קאמר ושל שלשים בעינן דילמא בבת אחת קאמר ואינו יכול לשוחטו בפחות משלשים הילכך בחמשין נמי סגיא דעיילי תלתין ונפקי עשרה ועיילי עשרה ונפקי עשרה דאי בהדדי קאמר הא איכא ואי בזה אחר זה ג' כתות קאמר הא איכא והיינו למצוה דבדיעבד אם שחטו כולן בבת אחת כשר דליכא עיכובא בהא. כל זמן ששוחטין ומקריבים קוראים הלוים את ההלל והא דאמרינן דאין שירה אלא על היין תרצו בתוס' דבשעת הקרבה אין אומרים שירה אלא על היין דמקרא דמשמח אלהים ואנשים הוא דילפינן בערכין ועיקר שתיה ושמחה הויא בשעת אכילה והכי נמי בקרבן לגבוה בשעת הקרבה הוא דקאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבה היו אומרים שירה בכמה דוכתין והכא בשעת שחיטה דוקא היו אומר' ועל כל קריאה תקיעה דבשעת תקיעה הויא שירה בפה כדילפינן התם מקרא ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים דמשמע תרוייהו בהדי הדדי. וחליל נמי מכה בשחיטת הפסח ודוחה שבת כדתנן פרק אין בערכין אף על גב דליכא כלי שיר מדאוריתא אלא חצוצרות וכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וגו'. והכהנים עומדים שורות בכלי כסף וזהב ולא היה לכלים שהם המזרקים שולים משום גזרה דרבנן שלא יניחום ויקרש הדם. ונותן הכוס לחברו עד שזורק שיעסקו רבים במצוה והקרוב למזבח שופכו כנגד היסוד כדאמר' לעיל ומוציא את האימורין ונותנן בכלי שרת כדתנן התם ובגמרא אימא להקטירם על גבי המזבח ומליחה בעינן כדילפינן מליחה לכולהו במלח תמלח וגו'.
ט״ז
חל ארבעה עשר להיות בשבת שחיטת הפסח וזריקת דמו ומיחוי קרביו והקטר חלביו דוחין השבת שאי איפשר לעשותן קודם השבת שהרי קבוע להם זמן כדכתיב במועדו פרק אלו דברים בפסח דוחין את השבת וכו' ובגמרא תנו רבנן הלכה זו נתעלמה מבני בתירא וכו' אמר להם נאמר מועדו בפסח ונאמר מועדו בתמיד מה מועדו דתמיד דוחה את השבת אף מועדו דפסח דוחה את השבת ועוד קל וחומר ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת פסח שענוש כרת אינו דין שיהא דוחה את השבת ותמיד גופיה מנא לן דדוחה שבת דכתיב עולת שבת בשבתו מכלל דתמיד קרבה בשבת ומשום דבק"ו איכא פירכא מה לתמיד שכן תדיר וכליל איצטריך גזרה שוה ושאר דברים אינן דוחין את השבת כדתנן התם. שכח ולא הביא סכין בערב שבת לא יביאנה בשבת כדאמר' דאיפשר הוה להביאו מבעוד יום אלא נותנה בין קרני הכבש או בצמרו דמחמר כלאחר יד מפני המצוה מותר כיון דלאו אורחיה בכי האי מלאכה ואם הקדישו לא יביא סכין עליו מפני שהוא עבודה בקדשים בגמרא פריך והא קא עביד עבודה בקדשים וכתיב לא תעבוד בבכור וגו' ומשני דעבדי כהלל דלא מקדשי להו עד דמייתי להו לעזרה ובירושלמי אמרי דכל עבודה שלצורך הקרבן אין בה מעילה והתירו להקדיש פסח בשבת דקבוע לו זמן ומדאוריתא מותר להקדיש כל דבר.
כ׳
השוחט את הפסח ונמצא בעל מום שוחט עד שיכשר אחד ואפילו בשבת פרק אלו דברים תנן שחטו ונמצא בעל מום חייב שחטו ונמצא טרפה בסתר פטור [בגלוי] חייב חטאת כיון ששחטו בשבת דשוגג הוא ולא אנוס דה"ל לבקוריה אבל טרפה בסתר הוי אנוס ובתרוייהו משמע דכיון דלא עלו לו דחוזר ושוחט אחר אפילו בשבת ואם לא הספיק עד שתחשך הוי אנוס ונדחה לפסח שני כדניליף לקמן אנוסין לפסח שני [בפ"ה] (ב"ה):
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות קרבן פסח פרק א׳
א׳
עיין מ"ש המל"מ על מ"ש התוס' אי נמי נציבין חו"ל היא ולא ידעתי מה מועיל היותו חו"ל וכו'. ועיין במ"ש בזה בספרי אשר קריתי תועפות רעם סדר אמור. וכעת נראה להביא ראיה ממאי דתנן בפ"א דתענית דף י' רבן גמליאל אומר ט"ו יום אחר החג עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת והענין הוא שלא היו שואלין מטר עד שהעולי רגלים יחזרו לבתיהם כולם והיותר רחוקים מעולי רגלים הוי מט"ו יום שהוא נהר פרת, ואם איתא דגם מחו"ל חייבים צריך היה להמתין יותר מט"ו יום אלא ודאי דמחו"ל פטורים ודוגמא לזה היא מה שציינתי שם בספרי משם בעל ספר פרשת הכסף שהביא גם הוא ראיה לדבריהם ממ"ש שם בתעניות דף ד' מאי שנא לדידן דאית לן פירי בדברא לדידהו נמי אית להו עולי רגלים יעו"ש נראה דבחו"ל ליכא עולי רגלים, ויפה כח הדוחה הוא חכם בני הי"ו דאי משם יש לומר דמ"ש לדידהו אית להו עולי רגלים לאו למימרא דלדידן ליכא עולי רגלים אלא גם בני חו"ל חייבים אלא כלפי דלדידן קאמר דאיכא פרי דדברא משא"כ בארץ ישראל אהא קאמר דגם בא"י איכא עולי רגלים דמזיק להו הגשמים ואה"נ דגם לדידן איכא עולי רגלים וכל זה משום יגדיל תורה דהראיה האמיתית היא מה שהבאתי שם בסיפרי מש"ס גיטין דף ד' משם הרב מהרי"א קחינו משם. ודרך אגב עמדתי על דברי הרב שער אפרים סי' ל"ח מחלק או"ח במ"ש על דברי התוס' דחגיגה ריש דף כ"ה שכתבו וז"ל אבל קשה היאך ישראל עלו לרגל והלא צריך הזאה ג' וז' וצ"ע ואיהו מותיב לה שטיהרו עצמם ג' וז' ועלה בדעתו לומר דקיימי בין פסח לעצרת דלא יספיק הזמן ולא ניחא ליה דעד נהר פרת ליכא רק ט"ו יום וסיים דאפשר לומר דעד נהר פרת ט"ו אבל משם ואילך הוא זמן ארוך עד שיגיע לסוף ארץ ישראל עכ"ד. ואבא היום על אחרון ראשון שכתב דמנהר פרת ואילך הוא זמן ארוך דא"כ דמשום אותן דמבני נהר פרת ואילך שהוא זמן ארוך הוא שכתבו התוס' נמצא דהיו עולין לרגל אף אחר נהר פרת וא"כ למה היו שואלין הגשמים אחר ט"ו יום דוקא עד שיגיע אחרון שבישראל לנהר פרת היה להם להמתין עוד לשאר עולי רגלים שאחר נהר פרת אלא ודאי שנהר פרת הוא סוף ארץ ישראל וליכא עוד עולי רגלים וכן כתבו התוס' בפ' אלו מציאות בב"מ דף כ"ח ד"ה ט"ו יום דאחר נהר פרת לא היה עוד ישוב אלא שדות וכרמים ומשו"ה לא היו ממתינים מלשאול יותר מט"ו יום וכן התוס' יו"ט פ"א דתענית מ"ג הוכיח דנהר פרת הוא בקצה הצפון של א"י ויש לכוון דבריו עם התוס' דלא היה קצה ממש אלא שהיה אח"כ יותר משדות וכרמים היוצא מבין כולם שמאחר נהר פרת לא היו עולי רגלים ודוק ומן התימה על התוס' יו"ט פ"ג דחגיגה מ"ד שבא לתרץ קושית התוס' ולא הרגיש בכונתם מה הקשו ואי לא דמסתפינא אמינא דכוונת קושייתם הוא דהלא צריך הזאה ג' וז' ולא מצינו בשום דוכתא שהיו מזין על אותן שבגליל וחסר מדבריהם דברות ב' שהן ארבע. ועיין מ"ש עוד המל"מ על דברי התוס' פסחים דף ג' ומ"ש הרב מרכבת המשנה עליו דשגג בכוונת התוס' דמ"ש דפטור מפסח כמו בראיה מוסב דוקא על זקן שאינו יכול להלוך ברגליו וכמ"ש רבינו בפ"ה ה"ט מהירושלמי אבל מי שאין לו קרקע חייב בפסח וכו' ואדרבא איהו שגג בכוונת התוס' דאי כמו שהבין הוא דמי שאין לו קרקע חייב בפסח מה תירץ התוס' בעד ר' יהודה בן בתירא שלא עלה כיון שחייב לעלות בעד הקרבן פסח וודאי שכוונתם להקשות איך לא עלה לרגל לעשות חובת הרגל דהיינו ראיה וחגיגה וקרבן פסח ואהא תירץ שלא היה לו קרקע וכדר' אמי דמי שאין לו קרקע אינו עולה וה"ה לקרבן פסח וכמו שסיימו דדין הקרבן פסח כמו ראיה וכן מי שאינו יכול לעלות ברגליו דפטור בקרבן פסח כמו בראיה וכן תירץ דנציבין חו"ל ופטור בקרבן פסח כמו בראיה וא"כ משו"ה לא עלה ריב"ב לעשות חובת הרגל ופשוט וממילא נדחה מ"ש, דמ"ש בנציבין שהוא חו"ל היינו מטעם שלא היה לו קרקע בארץ ישראל ומשו"ה נפטר דתירוץ זה ניחא לעלית א"י לקרבן ראיה אבל לא לקרבן פסח דאין למדין זה מזה וחזרה הקושיא דלמה היה עולה למצוות קרבן פסח. ואף גם זאת דבריו אלו אין להם שחר דכיון דהסכים בדבריהם דחו"ל אינו מעלה ומוריד לפטור ממצות ראיה אלא דוקא הקרקע מעכב מי זאת אמר דצריך שיהיה לו הקרקע בארץ ישראל דוקא ולא בחו"ל מה לי זה או זה הא שייך ביה קרא דכתיב לא יחמוד איש את ארצך בעלותך ומה לי ארץ זו או זו ואי משום דסיגנון הכתוב רהיט ואזיל בא"י אין זה כלום דשבח דקרא קאי באורשת גוים מפנינו שאז היו כולם עולים לא"י אבל ה"ה גם בזמן דאיכא ישראל בחו"ל הדין כן דכל דיש לו קרקע גם בחו"ל חייב ברגל ודוק ועיין בספרי תועפות ראם סדר אמור.
ה׳
נסתפק המל"מ אי זרק או הקטיר על חמץ אחר שנפסל הקרבן באחד מהדברים הפוסלים אי לוקה או לא ופשיט לה מר מהירושלמי יעו"ש ואנא אמינא דאמאי לא פשיט לה מר ממתני' פסחים דף ס"ג ר' שמעון אומר הפסח בי"ד לשמו חייב שלא לשמו פטור כו' וטעמא דכל שהזבח כשר לוקה על שחיטתו וכל שהוא פסול אינו לוקה ואף לר"ש היינו בהא דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה אבל בפיסול אחר דהוי פיסול גמור לא מצינו דפליג עליה ונמצא דכל שהזבח פסול ליכא מלקות בשחיטתו על החמץ.
י״ד
וכל מי שלא מצא וכו'. ותולה ומפשיט עכ"ל. ובהל' ט"ז כתב חל י"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו'. נראה דגם בשבת תולה על מקלות דקים וחלקים והיינו משום דמפרש במתני' דפסחים דף ס"ד דתני מקלות דקים וחלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ותולה ומפשיט דפליגי ת"ק ור"א ולת"ק אפי' בשבת היה תולה על מקלות וכן כתב בפי' המשנה ופסק כת"ק ותימה דבשבת דף קכ"ג מוכח בפירוש פירושא דהאי מתני' דלא פליגי וכן פירש רש"י שם. ושוב ראיתי די"ל דהמשנה דקלושטרא שהביא אח"כ במחלוקת היא שנויה ופי' הסוגייא עיין מ"ש התוס' שם ואף אנו נאמר כן בפי' דהאי מתני'. אך קשה דכיון דאיהו פסק פ"ה מתמידין ומוספין הי"א לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת והיינו מטעם שבות איך פסק הא דמקלות והא איכא טלטול ושניהם שוים וכמו שנראה מהש"ס דשבת שם גם מ"ש רש"י במתני' דפסחים וז"ל י"ד שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן המקלות שהוא הפך מש"ס דשבת שם דשם נראה שהוא מטעם טלטול צדק בס' שושנים לדוד דכתב דט"ס הוא וצ"ל לטלטל דהא א"צ תקון דהא אמרו מקלות דקים וחלקים היו שם.
ט״ז
וכל מי שלא מצא וכו'. ותולה ומפשיט עכ"ל. ובהל' ט"ז כתב חל י"ד להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת וכו'. נראה דגם בשבת תולה על מקלות דקים וחלקים והיינו משום דמפרש במתני' דפסחים דף ס"ד דתני מקלות דקים וחלקים היו שם מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט ר' אליעזר אומר י"ד שחל להיות בשבת מניח ידו על כתף חבירו ותולה ומפשיט דפליגי ת"ק ור"א ולת"ק אפי' בשבת היה תולה על מקלות וכן כתב בפי' המשנה ופסק כת"ק ותימה דבשבת דף קכ"ג מוכח בפירוש פירושא דהאי מתני' דלא פליגי וכן פירש רש"י שם. ושוב ראיתי די"ל דהמשנה דקלושטרא שהביא אח"כ במחלוקת היא שנויה ופי' הסוגייא עיין מ"ש התוס' שם ואף אנו נאמר כן בפי' דהאי מתני'. אך קשה דכיון דאיהו פסק פ"ה מתמידין ומוספין הי"א לא סידור הקנים ולא נטילתן דוחה את השבת והיינו מטעם שבות איך פסק הא דמקלות והא איכא טלטול ושניהם שוים וכמו שנראה מהש"ס דשבת שם גם מ"ש רש"י במתני' דפסחים וז"ל י"ד שחל להיות בשבת ואינו יכול לתקן המקלות שהוא הפך מש"ס דשבת שם דשם נראה שהוא מטעם טלטול צדק בס' שושנים לדוד דכתב דט"ס הוא וצ"ל לטלטל דהא א"צ תקון דהא אמרו מקלות דקים וחלקים היו שם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות קרבן פסח פרק א׳
ג׳
אף בשעת היתר הבמות כו'. ועיין במ"ש בזה הרמ"ל ועיין בספר נשמת חיים למרן מלכא מהרח"א דצ"א ע"ב יע"ש.
ד׳
שורש פסח נשחט אחר תמיד של בין הערביים שחיטת הפסח אחר חצות וכו' ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערביי' כו'. הנה התוספות בפרק א"ל הממונה דכ"ט ע"א ד"ה אלא כו' שם בסוף הדיבור נסתפקו אי פסח שני זימניה בתר תמיד של ב"הע כמו פסח ראשון ומייתו ראיה דנעשה כן ממה שלא מנו בפרק מי שהיה טמא דצ"ה בדברים שבין א' לב' ושוב דחו זה באומרם דהתם תנא ושייר דהא שייר נמי כרת דאיכא למ"ד חייב כרת על הא' ולא על הב' ומורי הרב מר יהודה ז"ל הק' וז"ל ואיכא למידק טובא בדבריהם דאיך כתבו דשייר כרת דחייב על הא' ולא על הב' שהרי באותה משנה קתני סיפא דשניהם דוחים את השבת וכתב רש"י שם בגמרא ע"ב ד"ה דוחין את השבת דשני כתיב ביה במועדו למ"ד קרבן ה' לא הקריב במועדו בשני עכ"ל ומאן דסבר דמועדו קאי אב' ס"ל שם בדצ"ג דחייב כרת אף על השני יע"ש והשתא כיון דהאי תנא ס"ל דבמועדו קאי אב' ומשו"ה דוחה את השבת ע"כ דס"ל נמי דחייב כרת אף על הב' ואיך כתבו דשייר כרת ושוב מצאתי להרב שע"ה בהלכות ק"פ פ"ג ה"ט שהק' כן משמו והוא ז"ל תירץ דהתוספות אזלי לשיטתם שכתבו בפרק הוציאו לו דנ"א ע"א ד"ה דוחה את השבת דאפילו מאן דלא דריש במועדו דקאי אב' ס"ל דדוחה שבת מקרא דככל חוקת הפסח יעשו אותו יעש"ב. ומ"מ עדיין ק' לע"ד שהיה להם לומר דשייר ההיא דקתני בתוספתא הראשון נשחט בג' כיתות ואין הב' נשחט בג' כיתות וכן ביקור ד' ימים דליתיה בב' וכמ"ש התוספות בפסחים דצ"א ע"א ד"ה מה בין ראשון לב' שכתבו וז"ל בתוספתא קתני נמי הראשון נשחט בג' כיתות וכו' והכא תני ושייר דשייר נמי ביקו' ד' ימים דליתיה בב' כדאמרינן בגמרא ובתוספתא דלא קתני ביקור דלא חשיב אלא הנך דנוהגים בפסח לבדו וביקור נוהג נמי בתמיד עכ"ל ולשון התוספתא כך היא אלו דברים שבין א' לב' הא' בג' כיתות וכו' הראשון דוחה את הטומאה ולא הב' הא' חייב עליו כרת והב' אין חייבים עליו כרת דברי רבי ר' נתן אומר אף הב' חייב עליו כרת ור' חנניא ן' עקביה אמר אם עשה את הב' אין חייבים על הא' הא' טעון חגיגה ואין הב' הראשון נוהג כל ז' והב' יום א' עכ"ל והשתא נראה שהתוספות ז"ל הוקשה להם מרישא דהך תוספתא דקתני הא' נשחט בג' כיתות וכו' וה"ה מכל הנך דקתני שם וא"כ ק' דאמאי הוצרכו לומר דשייר ביקור ד' ימים דהי"ל לומר דשייר כל הנך דתוספתא דקתני שם וכעת צ"ע.
ה׳
שורש דין שוחט את הפסח על החמץ השוחט את הפסח בזמנו והי"ל כזית חמץ ברשותו לוקה שנאמר לא תזבח על חמץ דם זבחי וכו'. הנה הרב מש"ל עלה ונסתפק אם זרק או הקטיר את הפסח על החמץ אחר שנפסל הקרבן בא' מהדברים הפוסלים את הקרבן אם לוקה על לאו זה דאפשר דלא קפיד קרא אלא בקרבן כשר שלא יעשה אחד מן העבודות על החמץ אבל אם נפסל הקרבן שוב ליכא חייובא ע"כ ומה שיש לעמוד על דבריו אלו עיין למורי הרב בס' שע"ה בפרקין יעש"ב. אך את זה ראיתי להר' מש"ל שהביא לשון הירוש' דתני חזקיה לא תשחט על חמץ דם זבחי התורה קראו אותו זבח א"ר מנא אילולי דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול וחייבים עליו המחמץ את הפוסלה אית תנויי תני פטור אמר רב חסדא מ"ד חייב כשפיסולו מחמת חימוצו מ"ד פטור כשלא נפסלה מחמת חימוצו ע"כ וביאר הרב כונת הירושלמי דר' חזקיה בא להוכיח דהפסח כשר כששחטו על החמץ ממה שקראו הכתוב זבח ואתא לאפלוגי על ר"ש דקאמר התם דכשר ממה שחייב כרת דזה אינו הכרח ור' מנא ג"כ דחה הכרח ר"ש ואמר דאלמלא ברייתא דר' חזקיה עדיין הייתי אומר שהפסח פסול ואפ"ה חייב הזורק דומיא דמנחה פסולה שנפסלה מחמת עצמה ואפ"ה חייב ותמה ע"ד הירוש' הנז' דמשמע דאלמלא קרא דזבחי או סברא זו שאמר ר"ש מדחייב הזורק הסברא היה נותנת לומר שיהיה הזבח פסול וזה היפך מ"ש ברפ"ה דמנחות ואימא לא תאפה חמץ למיקם עליו בלאו זה בעלמא ותירצו מצה תהיה הכתוב קבעו חובה הרי דאדרבא איצט' קרא לומר דפסול והניחה בצ"ע יע"ש ואני אומר אי כל חיליה דהרב ז"ל הוא מההיא דמנחות ל"ק כלל דאדרבא בתר דגלי לן קרא התם דהמנחה פסולה מקרא יתירה דתהיה היא היא הסברא לומר נמי הכא גבי לא תשחט שהזבח נפסל ולא מסברא בעלמא אלא משום דהוה ילפינן מההיא דמחמץ את המנחה דגלי לן קרא שהמנחה פסולה וכבר הרב בתחילת דבריו כתב ע"ש התוספו' דלמדו מההיא דמנחה למקום אחר ואפשר נמי דהיא היא מאי דקאמר ר' מנא אלמלא דתניתיה חזקיה מצינו דבר פסול שחייבים עליו ומינה הוה ילפינן להך דהכא ולהכי איצטריך קרא דזבחי ומה שיש לעמוד עוד בדברי הרמ"ל הללו עיין למו"ה בס' שע"ה יעש"ב. וראיתי לו ז"ל שם שהביא דברי הרפ"ח ז"ל ע"ד התוספות דפרק כ"ש וכתב וז"ל וראיתי להרפ"ח בספר מים חיים שכתב אדברי התוס' הללו וז"ל וליתא דהא קי"ל כרבא פ"ק דתמורה דס"ל כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא ה"ט משו' דקראו זבח כו' יע"ש ולדעתי נראה דלק"מ דהא דאמר רבא כל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני אלא דוקא בכל התורה אבל בקדשים כיון דקי"ל דבעינן שנה עליו הכתוב לעכב אפילו רבא מודה כו' יע"ש עכ"ל מורי הרב. ולק"ד לעיקר קושית הפ"ח לק"מ והוא ע"פ מ"ש הרב הגדול מהרימ"ט בח"א סימן ס"ט דפ"ד סע"א וע"ב וג' דהאי מילתא דרבא לא איתמר אלא דוקא בכל כי הני מילי דמייתי תלמודא בפ"ק דתמורה וכיוצא שאם היינו אומרי' דמהני נמצאו דברי תורה בטלין שהתורה אמרה לא יחליף והרי החליף וכן לא ימכר ולא יגאל והרי גאל ומכר וכשאנו אומרים דלא מהני ד"ת קיימים משא"כ במידי דאיסורא שכבר נעשה ואין בידינו לתקן האיסור שעשה כגון שעמד בדין לפני הערכאות ש"ג שאף אם אנו אומרים שהדין בטל אין תיקון למה שעוות ועשה בפני הערכאות וכו' ושם האריך עוד להביא ראיו' לדבריו ובסוף דבריו הביא הך ברייתא דתנייא השוחט את הפסח על החמץ כשר ואינו נפסל משום דעבר אמימרא דרחמנא יע"ש והדברים נכונים בטעמם ונימוקם עימם ובהכי ניחא דלא תיקשי לרבא מה שהקשינו מכל מילי דקדשי' דבעינן תרי קראי חד למצוה וחד לעכב ולדברי הרפ"ח והם דברי התוס' בתמורה ק"ט ולא ידעתי איך לא ראה מוהרימ"ט דברי התוס' דתמורה שהם סותרים את דבריו וצ"ע ושוב ראיתי להרפ"ח בה' בכורות פ"ו ד"ה עמד בהך מילתא דאביי ורבא ושקי' וטרי והעלה כדברי מהרימ"ט ובמקום אחר כתבתי עוד בזה וצ"ע. אם היה ברשות א' מהם או ברשות אחד מבני חבורה שאוכלין פסח זה כו'. וראיתי להתוס' ז"ל בפרק תמיד נשחט דס"ג ע"א ד"ה או לא' מבני חבורה אומר ר"י דלא מחייב בעל החמץ אלא השוחט והזורק דלא תשחט אמר רחמנא ועוד איך יתחייב לר"י הא לאו שאין בו מעשה עכ"ל ולכאורה ק"ק מהא דדרשינן גבי קרא דושחטו אותו כל קהל עדת ישראל ודרשינן וכי כל קהל שוחטין אלא מכאן ששלוחו של אדם כמותו וא"כ ה"נ אף ע"ג דכתיב לא תשחט אפשר דאף בני חבורה בכלל כיון דהשוחט הוא שלוחן הו"ל אינהו גופייהו ממש וא"כ איך הכריח ר"י מדכתיב לא תשחט דלא מחייבו בני החבורה י"ל דר"י דקדק מדכתיב לא תשחט לשון יחיד ואי קרא קאי אבני חבורה הו"ל למימר לא תשחטו כדכתיב ושחטו אותו אבל ק"ק דאימא דבני החבורה נפקא מהיקשא דלא תשחט ולא ילין כדנפ"ל אזהרה למקטיר דלקי לרב פפא כדאמרינן שם בסוגייא דלקמן והנה רש"י לא קאי בשיטת ר"י הלזו אלא ס"ל דאף בני חבורה עוברים בלא תשחט על חמץ שכתב בד"ה רשב"ג אומ' לעולם אינו חייב עד שיהא לשוחט כו' וז"ל ואע"ג דכתיב על חמץ סתמא אם היה לאחד שאינו מבני חבורה אין עוברים ואם יש לאחד מהם כולם עוברים וכ"כ בפשיטות הרב חד"ה לקמן בלשון רש"י ד"ה הואיל וישנו בהלנת אמורים עכ"ל יע"ש וכ"נ מלשונו בפי' התורה בפ' כי תשא שכתב וז"ל לא תשחט את הפסח ועדיין החמץ קיים אזהרה לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה נראה מדבריו דאף בני חבורה הם בכלל אזהרה ובכן אני תמיה על הרא"ם שכתב וז"ל אבל מ"ש או לאחד מבני חבורה יחוייב בהכרח שיפרש המאמר הזה של רש"י שהאזהרה היא שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח לא לשוחט ולא לזורק ולא לא' מבני החבורה אבל לא שפי' בזה מי הוא העובר אם הוא השוחט או הזורק או כל א' משניהם ויהיו כאן שתי אזהרות אזהרה לשוחט מאומרו לא תשחט ואזהרה לזורק מאומרו לא תזרוק עכ"ל. וביאור דבריו שבתחילת המאמר כתב הוא ז"ל שרש"י הודיע לנו שהמקר' הזה מסורס כאלו כתיב לא תשחט זבחי על החמץ וקצר כאלו כתיב לא תשחט זבחי ולא תזרק דמו על החמץ ולפיכך אמר אזהרה לשוח' או לזורק כמ"ש רבינו א' השוחט וא' הזורק כו' ושוב חזר בו וכתב שלא כיוין רש"י לזה באומרו אזהרה לשוחט או לזורק דא"כ איך סיים או לא' מבני החבורה מאחר שבני החבורה אינן באזהרה זו כמ"ש התוס' בפ' תמיד נשחט ולכן בהכרח שנאמר שכונת רש"י היתה לומר שאזהרת הלזו דלא תשחט על חמץ היינו שלא יהיה החמץ מצוי בעת שחיטת הפסח הוא בחמץ של השוחט או של זורק או מבני החבורה אבל לא בא לפרש אזהרת העובר מי הוא אם השוחט או הזורק או שניהם יחד ואם יהיו שניהם יהיו כאן שתי אזהרו' כמ"ש בתחילת דבריו דעל העובר אי אפשר שתהיה כונת רש"י כנ"ל לע"ד בכונת דברי הרא"ם ולפי מ"ש רש"י בפ' ת"נ משמע ליה דאף בני החבורה הם בכלל אזהרה אין מקום לדברי הרא"ם דדברי רש"י מבוארי' כפשטן דהולך הוא ע"פ שיטתו בגמ'. וראיתי למוהר"ח עשאל בביאורו לה' ק"פ רפ"א שכתב וז"ל נראה דמ"ש רבינו א' השוחט ואחד המקטיר אם היה ברשות אחד מהם חייב לאו למימרא דאם נמצא ביד השוחט או הזורק שעוברין כולם דמה לו לשוחט עם חמץ הזורק והלא הוא אינו מבני החבורה אלא הנמצא בידו הוא עובר דוקא יהיה מי שיהיה השוחט או הזורק או המקטיר אבל שיהיה חייב זה מפני זה ודאי אינו חייב אלא בנמצא ביד א' מבני החבורה אז חייבים כולם כנ"ל ברור ועפ"ז יישב מה שמקשי' לקמן בסוגייא דפ' ת"נ עלה דאמר רב פפא כהן המקטיר את החלב עובר בל"ת דמאי קאמר הילכך והלא כי אמרי' מעיקרא דדרשינן סמוכין דלא תזבח ולא תלין היינו לומר דלא מחייב בלא תשחט על חמץ אלא בחמץ דהנהו דקיימי בלא ילין אבל איפכא בהנהו דקיימי בלא ילין קיימי בלא תשחט ליכא למימר שהרי בני החבורה לפי שיטת התוס' והרמב"ם דקיימי בלא ילין לא קיימי בלא תשחט וא"כ הכי הו"ל לר"פ למימר דאף על החמץ דהמקטיר עובר השוחט והזורק אבל לא שהמקטיר עצמו יעבור על הלאו. וע"פ מה שכתבתי דאין סברא לומר שיעבור השוחט על חמץ הזורק או המקטיר ניחא דקאמר הכי דלומר שיעבור השוחט על חמץ המקטיר אין סברא עכ"ל יע"ש ואני בעוניי התבוננתי בדבר וראיתי דשפיר איכא למימר שיעבור השוחט על חמץ הזורק ודלא כדברי הרב והכי מוכח לשון רשב"ל דקאמר לעולם אינו חייב עד שיהא החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה דעלה דמתני' קאי דקאמר השוח' את הפסח על החמץ עובר בל"ת וקאמר דאינו חייב השוחט אלא כשיהיה החמץ לשוחט או לזורק או לא' מבני החבורה שאם נאמר דה"ק שהשוחט אינו חייב עד שיהא ברשותו וכן הזורק וכן בני החבורה זה לא יתכן לדעת התוס' שכתבו דבני החבורה לא מחייבי לעולם ולשיטת רש"י ניחא אלא ודאי כדאמרן ומפני שהזורק הוא מקבל את הדם כמ"ש רבינו בפ"ו מה' תו"מ ומתעסק הוא בפסח להכי חשיב גם הוא כבני החבורה שאף השוחט עובר על חמץ הזורק כיון שכבר התחיל בעבודת הדם דקר' קפי' שלא ימצא חמץ באחד מן המתעסקים בו ואם ימצא לא ישחט עד שיבער וכיון שהתרו בו בשוחט שלא ישחט כל שיש חמץ ברשותו של זורק אמאי לא יתחייב אך אמנם על חמץ של מקטיר אין סברא דכיון שעדיין לא התחיל בעבודת ההקטרה ואפשר בכהן אחר למה יתחייב השוחט על חמץ המקטיר והכי מדוקדק לשון רשב"ל שלא נקט אלא עד שיהא החמץ לשוחט לזורק או לא' מבני החבורה ולא נקט מקטיר מפני שעל חמצו של מקטיר אין סברא שיתחייב השוחט כנלע"ד. ומ"מ עדיין יש לגמג' בעיקר דברי ר"י הללו שהכרי' דמדכתיב לא תשחט ש"מ דבני החבורה שיש להם חמץ פטורים כו' דנהי דמלא תשחט לא שמעי' בני החבורה אבל אכתי נחייביה מהיקשא דלא תשחט ולא ילין כמ"ש לעיל אכן ע"פ מ"ש דההכרח ר"י הוא מדכתיב לא תשחט ולא תשחטו ניחא דאם איתא דבני החבורה מחייבי ליכתוב רחמנא לא תשחטו בלשון רבים דלא תשחט משמע מיעוטא ודוק ודע דעמ"ש שם בגמ' אמר ר"פ הילכך המקטיר את החלב עובר בל"ת כתב שם רש"י בד"ה המקטי' את החלב וז"ל של פסח על החמץ שהיה לו בשעת הקטרה אם לא היה לא' מבני החבורה חמץ בשעת שחיטה ויש לו לכהן בשעת הקטרה עכ"ל וק' אם כונתו לומר דרב פפא מיירי בשלא היה לו חמץ לא' מבני החבורה שאם היה לא' מבני החבורה עובר המקטיר עליו כשוחט וכזורק דאפילו שאין להם חמץ עוברים מפני החמץ של בני החבורה למה לו לרש"י ז"ל לומר שאין להם בשעת שחיטה הי"ל לומר שאין להם בשעת הקטרה ומה לנו לשעת שחיטה. ואולי דאורחא דמילתא נקט וכונתו לומר שמפני שלא היה להם משעת שחיטה לא היה להם בשעת הקטר' שאילו היה להם בשעת הקטר' גם בשע' שחיט' היה להם והי"ל לר"פ לומר שגם המקטי' עובר מלבד השוח' והזור' ומדל' נקט אלא המקטי' לבד משמ' דמיירי כשלא היה להם לבני החבור' בשע' שחיט' ואילך ור"פ לא נקט אלא המקטיר לבד משמע דמיירי כשלא היה להם לבני חבורה בשעת שחיטה ואילך ור"פ דלא נקט לה בכה"ג שהיה להם בשעת שחיטה ועוברים כולם אורחא דמילתא נקט שלא יתכן שיהיו כולם השוח' והזורק והמקטי' עוברים על לאו זה ועיין להרב סם חיי בליקוטיו רפ"א מה' ק"פ מ"ש בזה ולדידי דברי רש"י הללו עדיין צריכין ישוב. עו"כ רש"י ז"ל שם בד"ה הואיל דכתיב ביה נמי ולא ילין חלב חגי עיין מ"ש בזה הרב חד"ה ועיין להרב מש"ל פ"א מה' אלו ה"ה תוך הלשון שרצה להכרי' מהך מימרא דר"פ כסברת רבינו והסמ"ג דקרא דלא ילין באמורי פסח מיירי דאי באמורי כל הקרבנות או בחגיגת ט"ו לא אתי שפיר דרשא דר"פ ומכח הך סוגייא פסק דלא כרב הונא דקרא דחלב חגי מיירי באמורי חגיגת ט"ו יע"ש ואין ראייתו מכאן מכריע כלל דאפשר דר"פ מפיק ליה מהיקשא דלא ילין זבח חג הפסח דמיירי בהלנת אמורים של פסח נמי כמ"ש התוס' בסוגייא דלעיל דנ"ט ע"ב ואפשר דהיא שיטת רבינו ג"כ כמו שצדד הרב בסוף דבריו והוא הנכון לע"ד בכונת רבינו ומה שנקט קרא דלא ילין חלב חגי לאזהרת מקטיר אמורים פסח בין בחיבורו ובין בס' המצות אינו מכריע כלל דכיון דמשם אנו למדי' לכל הקרבנות כמ"ש התוס' לקמן ד"ע והן הן דברי המכי' נקט האי קרא נמי לאמורי פסח וא"נ דמשום דההוא קרא דלא ילין לבוק' זבח חג הפסח משמע נמי הלנת בשר נקט קרא דלא ילין שהוא לאו מיוחד אלא שדבריו בס' המצוו' צריכין ישוב קצת שכתב דקרא דלא ילין הוא אזהרה לאמורי פסח וה"ה לשאר אמורים משמע דס"ל דקרא מיירי באמורי פסח ומשם הוא למד לשאר אמורין ולפום תלמודא דידן משמע דס"ל דפשטיה דקרא מיירי באמורי חגיגת ט"ו ומשם אנו למדין לשאר אמורי קרבנות ואפשר ליישב לשונו באופן אחר וברור. ומ"מ ק"ק לי למה לא כתב בספר המצו' שהוכפלה אזהרה פעם שלישית בקרא דכתיב בפרשת ראה ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבוקר דאמרינן בפ"ק דחגיגה דיו"ד ע"ב דהאי קרא אתא לאזהרת הלנת אמורים ג"כ וכמ"ש התוס' ודומה לקרא דלא ילין לבוקר זבח חג הפסח שכתב בס' המצות דמיירי בהלנת אמורים ג"כ ודוק גם בעיקר דברי המכילתא שלמד שאר אימורי קרבנות מקרא דלא ילין חלב חגי קשה דהיכי יליף מהתם לשאר אמורים כיון דכלל גדול בידינו אין מזהירין ועונשין מן הדין וה"ה במ"מ כמ"ש הרב גופיה הלכות בכלליו ואפשר ליישב ע"פ מ"ש ה"ה בפ"א מהלכות מ"א דכל דכתוב העשה בהדייא מייתינן לאו בק"ו דהו"ל כגילוי מילתא בעלמא יע"ש ה"נ הכא הרי איכא עשה לכל האמורין מקרא דהיא העולה על המזבח כל הלילה כדדרשינן בנידה ד"מ ע"ב מכאן לכל העולין על המזבח שלא יקטירו אלא עד הבוקר ועיין בפ"ק דחגיגה דיו"ד ע"ב ודוק.
י״ד
שורש דין הפשטת עור ק"פ בשבת ותולין ומפשיטין את כולה וכו'. מצאתי כתוב למ"וה כמוהרי"ן בשע"ה שכתב בדין זה וז"ל מ"ש מרן וז"ל נראה שכתב כן לאפוקי מר"י ן' ברוקה דקאמר בתוספתא מפשיטי' עד החזה וכו' אשתמיט מיניה סוגייא דפ' כל כתבי דקי"ו ע"ב דאיתא התם הך פלוגתא להדיי' ובמנחו' ר"פ ר"י יע"ש ועיין להלח"מ שהק' על רבינו דשם בפ' כ"כ אסיקו בגמרא דלרבנן מפשיטו עד החזה ומחזה ולמטה שקיל להו בברזי וכ"כ התוספות בפ' א"ד וא"כ הי"ל לרבי' לפרש כן ותירץ דרבינו ס"ל דההיא דפרק כ"כ רבנן לדברי ר"י ן' ברוקה קאמרי דלדידהו מותר להפשיט להו לגמרי יע"ש והן הן דברי התו' בפ' כ"כ דקי"ז ד"ה דשקיל ליה ומן התימא על הרב הנז' איך אשתמיט מיניה דבריהם ז"ל גם דברי התוס' סותרים דשם כתבו וז"ל ועוד אומר ר"י דרבנן לדברי ר"י ן' ברוקה קאמרי כו' ואלו בפ' א"ד כתבו משם ר"י עצמו דלרבנן נמי השאר שקיל להו בברזי ותו ק"ל לדבריהם דפ' א"ד מהא דגרסינן בפ' ר"א דמילה דקל"ג ע"ב מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבה בר בר חנא אמר ר"י ריב"ב היא דתניא כו' י"ד שחל להיו' בשבת מפשיט עד החזה כו' והשתא אם איתא דלרבנן נמי שקיל להו בברזי דליכא שבות כלל מאי אירייא ריב"ב אפילו כרבנן נמי מצי אתי דע"כ לא קאמרי רבנן דמפשיטין את כולו משום דליכא איסור כלל משא"כ בציצין המעכבין את המילה דעביד איסורא דאורייתא אלא ודאי משמע דלרבנן מפשיטין את כולו כדרכו וכן ראיתי להרשב"א שם שהקשה כן ותירץ דרבנן לדברי ריב"ב קאמרי וכדברי' דפ' כ"כ אכן לדבריהם דפ' א"ד ק' טובא ושמא נאמר דה"ה דמצי אתי כרבנן נמי אלא משום דריב"ב קתני בהדיא מפשיט עד החזה ובדברי רבנן לא בא הדבר מפורש אלא מתוך שקלא וטריא נקט תלמודא ריב"ב. ודע שהתוספו' פ' כ"כ הקשו לפי שיטתם ז"ל שם דלרבנן מפשיטו כדרכו דא"כ אמאי לא חשיב ר"פ א"ד דחיית הפשט בהדי הנך דקתני התם ותירצו דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי וק"ל שהרי מתני' קתני התם דמיחוי קרביו דוחה שבת וכ"ז שלא יסרח וכמ"ש רש"י והרע"ב שם ומשמע דס"ל מפשיט עד החזה כל דאתעביד ביה צורך גבוה לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח שהרי טעמייהו דס"ל דמפשיטין את כולו קאמר רב יוסף התם דהיינו משום חשש שמא יסריח ואפ"ה לא שרי ריב"ב וא"כ דכותא נמי מיחוי קרביו דלריב"ב לא דחי שבת משום חשש שמא יסריח כיון דאתעביד צורך גבוה וא"כ איך כתבו דמתני' בפלוגתא לא קא מיירי ושמא נאמר דריב"ב דקאמר מפשיט עד החזה ה"ט משום דלא חיישינן שמא יסריח ותדע שהרי ר"א דקאמר התם טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלים כנבלה ע"כ דס"ל דלא חיישינן שמא יסרח וא"כ דכוותא לרב יוסף דס"ל דחיישי' שמא יסריח בהא פליגי רבנן וריב"ב דריב"ב לא חייש שמא יסריח ורבנן חיישי ומיהו במיחוי קרביו כיון דרבים הם איכא למיחש טפי לשמא יסריח ומש"ה לכ"ע דוחה שבת כנ"ל. וראיתי למורינו הרב המופלא בספר עץ החיים בלשונות ד"ה שהקשה על רבינו ז"ל שהרי שם בפרק כ"כ אמרינן דטעמייהו דרבנן משום שמא יסריח וא"נ שלא יהיו קדשי שמים מוטלין כנבלה ואמרי' מאי בינייהו איכא בינייהו דמונח אפתורא דדהבא וא"נ ביומא דאסתנא ואי ס"ל לר' טעמא שלא יהיו קדשי שמים מוטלי' כנבילה הי"ל לאסור במונח אפתורא דדהבא ואיך התיר לגמרי להפשיט כולו יע"ש שהניחו בצ"ע והיא קו' רבתי ולדידי ק"ל עוד על רבינו דבפ' ר"א דמילה אמרינן מאן תנא פירש אינו חוזר אמר רבב"ח ריב"ב היא. הנה מבואר דלרבנן דס"ל מפשיטין את כולו ע"כ ס"ל דאפי' פי' חוזר ואף על גב דדחי התם תלמודא להא דרבה בר חנא היינו לומר דאפילו ריב"ב מצי סבר דאם פירש חוזר דע"כ לא קאמר אלא משום דליכא זה אלי ואנוהו כו' אבל כרבנן ודאי לא מצי אתי הך ברייתא כוותייהו וליכא למימר דע"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח וא"נ משום ביזיון קדשים אבל גבי ציצין שאינן מעכבין את המילה אפי' רבנן מודו דא"כ אמאי קאמר רבב"ח מאן תנא פי' כו' ריב"ב היא כו' הא אפי' כרבנן מצי אתי ולפחות מיהא כדדחי תלמודא ודילמא ע"כ ל"ק ריב"ב כו' הי"ל למצדד לומר וא"נ ע"כ לא קאמרי רבנן אלא משום דחיישינן שמא יסריח כו' כדדחי תלמודא דכוותא ר"פ ר"י אלא משמע ודאי דע"כ ברייתא דפירש אינו חוזר לא מצי אתי כרבנן כלל דכיון דשרו התם אע"ג דאתעביד ביה צורך גבוה מטעמא דשמא יסריח ה"נ אית לן למימר גבי ציצין מטעמא דזה אלי ואנוהו דדא ודא חדא היא ומאחר שכן תימא על רבינו ז"ל דכיון דפסק כרבנן דמפשיטין את כולו איך פסק בפ"ב דמילה כברייתא דאם פי' אינו חוזר. שוב ראיתי להרשב"א בחי' שכתב דלמסקנ' דאוקימנא לה כרבנן דלחם הפנים אידחי כל מאי דאמרי' לעיל ואשמועינן דלא שייכא בפלוגתא דהנהו דלעיל כלל וליכא מאן דפליג עלה אלא ר"י דלחם הפנים לבד ולית הלכתא כותיה יע"ש ומ"מ לא ביאר לנו מה טעם יש לחלק בין ההיא דמפשיטין את כולו אליבא דרבנן אע"ג דאתעביד ביה צורך גבוה לההיא דציצין. ותו ק"ל טובא דממ"ש רבינו ומפשיטין את כולו וקורעו כו' ומוציא את האימורין מבואר דס"ל דהוצאת האימורין היא אחר הפשטת כולו והוא מן התימא שהרי מסוגיא הנז' מבואר דהוצאת האימו' היתה מיד כשהפשיט עד החזה בין בחול בין בשבת דאל"כ היכי קאמר תלמודא דברייתא דקתני פירש אינו חוזר אתיא כריב"ב והלא נהפוך הוא דכריב"ב לא מצי אתי שהרי קתני בברייתא דכל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על ציצין המעכבין בין על ציצין שאינן מעכבים ואלו ריב"ב ס"ל דאפי' כל זמן שהוא עוסק כיון דאתעביד צורך גבוה לא דחי שבת ואדרבא כרבנן דריב"ב מצי אתי שפיר דע"כ לא קאמרי רבנן מפשיטין את כולו משום שהוא עוסק בו אבל פי' רבנן מודו וכ"כ שם רש"י בהדיא בד"ה מפשיט וז"ל והיינו פי' דתנן במסכת תמיד כו' והיה מפשיט ויורד עד שמגיע לחזה סילק את ידיו ומתעסק בניחוח קצת וגבי עולה דכליל כולה כו' וגבי פסח משהפשיט עד החזה ויכול לסלק את האמורין מוציאין מיד והו"ל פרוש מן ההפשט כו' יע"ש וכ"כ הריטב"א בשיטת כ"י וז"ל וחכ"א מפשיטין את כולו כלומר יתן האמורין כשיגיע לחזה ואח"כ יחזור ויפשוט דגמר מעשה ראשון הוא וכיון שכן תימה על רבינו איך כתב ומפשיטין את כולו ואח"ך מוציא האמורין והי"ל לומר דמפשיט עד החזה ומוציא האימורין ואח"כ מפשיט את כולו כדרך שכתב גבי עולה בפ"ו מה' מע"הק ד"ה יע"ש. כי ע"כ אלה לדידי חזי לי ליישב הכל ולומר דלר' ז"ל קשיתיה קושיית התוספו' שהקשו שם בד"ה דשקיל וז"ל וא"ת הא דתניא בסוף ת"נ תנא חשכה נותן פסחו בעורו א"כ לאו בברזי הוה שקיל ומשמע דבשבת איירי דאמתני' דהתם קאי דקתני י"ד שחל בשבת וכו' כי ע"כ ס"ל דמתני' דפרק ח"נ פליגא דריב"ב דריב"ב ס"ל דבין בחול בין בשבת היה מפשיט עד החזה ומוציא האימורין מיד ואח"כ מפשי' את כולו דומיא דעולה דמפשי' עד החזה ואח"כ חותך הראש והילכך ס"ל דבשבת לא היה מפשיט אלא עד החזה דכיון דצריך להוציא האימורין מיד הו"ל פירש וכדין ציצין שאינן מעכבין את המילה דקתני בברייתא דאם פירש אינו חוזר אמנם מתני' דפרק ת"נ משמע דפליגא וס"ל כסתם מתני' דא"צ להוציא את האימורין מיד כשמפשיט את החזה ודוקא בעולה דינא הכי ותדע שהרי קתני מתניתין י"ד שחל בשבת מניח ידו כו' ותולה ומפשיט ודוק עכ"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות קרבן פסח פרק א׳
ג׳
-הערות רבנו בגיליון ספרו- בדברי הרמב"ם פ"א מקרבן פסח הל' ג' אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה כשאר הקדשים, והלח"מ כתב וז"ל קשה דלמה לא פירש רבינו דהיינו דוקא לאחר חצות אבל קודם חצות ליכא איסורא כלל כדאמרו בזבחים דף קי"ד יכול אף בשעת היתר הבמות כן ת"ל באחת שעריך, ויש לומר דסתמו כפירושו דאין נקרא פסח אלא מאחר חצות ואילך אבל קודם לכן הוי שלמים עכ"ל. והנה מה שהביא הלח"מ הגמ' דזבחים דאמר יכול אף בשעת היתר הבמות כונתו לפ"מ דמסיק הגמ' דהוא על אחר חצות וכמו שפרש"י בד"ה היתר במה וז"ל וסיפא ה"ק יכול אף בשעה שהוא מותר בבמה כגון קודם חצות שהוא לשלמים, וכן כתבו שם התוס' בד"ה היתר במה לחבירו וז"ל ושעת היתר הבמות דקתני היינו קודם חצות דכשר בבמה שלא לשמו, אכן מש"כ הלח"מ לתרץ דסתמו כפירושו דאין נקרא פסח אלא מאחר חצות ואילך אבל קודם לכן הוי שלמים, אינו מבואר תירוצו דהא קיי"ל דגם קודם חצות אם שחטו שלא לשמו פסול וכבן בתירא במשנה בזבחים דף י"א ע"ב וכמו דמפרש בדף י"ב משום דמקצתו ראוי א"כ עכ"פ אינו לגמרי שלמים אלא אם שחטו בסתם כשר דהוי שלמים, א"כ כשכתב הרמב"ם אין שוחטין את הפסח אלא בעזרה הא משמע אפילו שחטו לשם פסח ובזה אין הוכחה דאינו עובר קודם חצות, אלא דבאמת מדברי רש"י ותוס' שהבאתי אין הכרח דקודם חצות ליכא איסורא דיש לומר במה שכתבו כגון קודם חצות שהוא לשלמים היינו בסתם שהוא שלמים אבל בשחטו בפי' לשם פסח אפשר דעובר על לא תזבח אלא דיש לומר דכיון דקיי"ל כבן בתירא דפסול גם אם שחטו לשם פסח כדאמר הגמ' פוסל הי' בן בתירה בין לשמו בין שלא לשמו אפשר דבאמת מטעם זה אינו עובר על לא תזבח. אכן עיקר דינו של הרמב"ם מה שהביא זה להלכה צריך ביאור דלמה הביא זה כיון דעכשיו כבר איסור הבמות בין במות יחיד בין במות צבור וממילא מי שמקריב קרבן חוץ לעזרה עובר על שחוטי חוץ וכמו שכתב כאן הרמב"ם בתחילת דבריו אין שוחטין את הפסח בעזרה כשאר הקדשים, וא"כ כל חדוש הדין בזה הוא רק בשעת היתר הבמות וכמו שכתב אף בשעת היתר הבמות לא היו מקריבין את הפסח בבמת יחיד, וא"כ מה שכתב אח"כ וכל המקריב את הפסח בבמת יחיד לוקה שנאמר וכו' וסיים אפילו בשעת היתר הבמות, צריך לבאר דמה שכתב אפילו היינו דבשעת איסור הבמות פשיטא דהוי שחוטי חוץ, אמנם המנ"ח במצוה תפ"ז כתב בדעת הרמב"ם דלבד מה שעובר כשמקריב פסח בבמת יחיד משום שחוטי חוץ עובר ג"כ משום לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח, ולוקה גם בשביל לאו זה, אבל ממה ששנה הרמב"ם בפי"ט מהל' סנהדרין כל הלאוין ולא מנה לאו זה מוכח דאינו סובר דחייב גם משום לאו זה עכשיו אחר איסור הבמות דהוי שחוטי חוץ ואף שמנה שם הלאוין שאין בהם כרת אבל אח"כ כתב נמצא כל הלוקים כ"ז שנכנס בחשבון זה כל הלוקים גם הלוקים שיש בהם כרת וכיון שלא מנה לאו זה מוכח דלאחר איסור הבמות ליכא לאו דלא תוכל לזבוח את הפסח, ומה שכתב הרמב"ם הלכה זו כאן אף שכבר אינה להלכה צריך לומר דבא לפרש דכל הלאו הוא דוקא בשעת היתר הבמות וממילא לאחר איסור הבמות ליכא ומיושב מה שלא כתב כאן החילוק בין קודם לאחר חצות כיון דאין זה עתה להלכה. בתשו' הגרעק"א סי' ח' כתב מדברי התוס' שבת דאם שחט בחוץ בהמת קדשים וכסבור שהוא חולין פטור משום בה פרט למתעסק ומטעם זה הקשה דאמאי חייב לר' ישמעאל על העלם מקדש הא הוי מתעסק, והנה במקום שציין הגרעק"א מד' התוס' דף ע"ב ד"ה נתכוין שם לא נמצא דבר זה, אך בדף ע"ג ע"א בד"ה אלא כתבו וז"ל וליכא לאוקמי כו' כגון שהיה לחתוך מה שחתך אלא שהי' סבור שהי' תלוש ונמצא שהוא מחובר דבכה"ג אם פטור לענין שבת מאשר חטא בה פטור נמי לענין חוץ עכ"ל ולכאורה מפורש כדברי הגרע"ק. אכן דבריו צריכים עיון מגמ' וסברא, דאין מקום בסברא לומר דיהי' מתעסק דמתעסק אינו אלא שלא נתכוין לעשות מלאכה זו, וה"נ תלוש לגבי מחובר לא הוי מלאכה וא"כ לא נתכוין כלל שתעשה מלאכת קצירה ממחובר, אבל שחט חולין ונמצא קדשים הא אין כאן במעשיו שום טעות והתעסקות אלא טעות בדין שחשב שהוא דבר מותר ונמצא שהוא דבר אסור ואין זה מתעסק אלא כשאר שוגג. ועוד ראי' ברורה ממשנה מפורשת בפסחים דף ע"א ע"ב ושאר כל הזבחים ששחטן לשם פסח אם אינם ראויים חייב ואם ראויים הם ר' אליעזר מחייב חטאת ור' יהושע פוטר וטעמא דר' יהושע משום דהוי טועה בדבר מצוה הא לאו הכי חייב ואוקימנא בגמ' בטועה, וא"כ הא הוי מתעסק שטעה וסבר שהוא פסח, ואין מקום בסברא לומר דחולין לגבי קדשים הוא כמו גוף אחר משא"כ קדשים לגבי קדשים דלא מצינו בגמ' סברא זו. ולכן נראה דעלינו לומר דגם התוס' לא כיוונו לזה וכונתם באופן אחר אלא שקצרו בדבריהם דבעיקר רצו לומר דלא נוכל לחלק משבת לענין שאר מצוות ולכן כתבו דמשום סברא זו דאשר חטא בה בשחוטי חוץ נמי מיפטר דפטורא דאשר חטא בה לא בשבת לחוד, ומשכחת לה בשחוטי חוץ בכה"ג דסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר כגון שסבור שהיתה שחוטה שלא ראה כגון בלילה ושחט בצואר פעם שנית, ואף דבשחיטת קדשים כה"ג הוי מפסל משום מתעסק אבל מכיון דבשחיטת חולין כה"ג הוי שחיטה כשרה הוי חייב לענין שחוטי חוץ אילולא פטורא דאשר חטא בה פרט למתעסק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות קרבן פסח א׳, מתוך הלכות קרבן פסח שבספר קרבנות. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
