רמב״ם - הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ח׳

ספר עבודה · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ח׳

הלכה א׳

בִגְדֵי כְּהֻנָּה שְׁלֹשָׁה מִינִים. בִּגְדֵי כֹּהֵן הֶדְיוֹט. וּבִגְדֵי זָהָב. וּבִגְדֵי לָבָן. בִּגְדֵי כֹּהֵן הֶדְיוֹט הֵם אַרְבָּעָה כֵּלִים כֻּתֹּנֶת וּמִכְנָסָיִם וּמִגְבָּעוֹת וְאַבְנֵט. וְאַרְבָּעָתָן שֶׁל פִּשְׁתָּן לְבָנִים וְחוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה. וְהָאַבְנֵט לְבַדּוֹ רָקוּם בְּצֶמֶר:

הלכה ב׳

בִּגְדֵי זָהָב הֵן בִּגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל וְהֵם שְׁמֹנָה כֵּלִים. הָאַרְבָּעָה שֶׁל כָּל כֹּהֵן. וּמְעִיל וְאֵפוֹד וְחשֶׁן וְצִיץ. וְאַבְנֵטוֹ שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל מַעֲשֶׂה רֹקֵם הוּא וְהוּא דּוֹמֶה בְּמַעֲשָׂיו לְאַבְנֵט כֹּהֵן הֶדְיוֹט. וּמִצְנֶפֶת הָאֲמוּרָה בְּאַהֲרֹן הִיא הַמִּגְבַּעַת הָאֲמוּרָה בְּבָנָיו. אֶלָּא שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל צוֹנֵף בָּהּ כְּמִי שֶׁלּוֹפֵף עַל הַשֶּׁבֶר. וּבָנָיו צוֹנְפִין בָּהּ כְּכוֹבַע וּלְפִיכָךְ נִקְרֵאת מִגְבַּעַת:

הלכה ג׳

בִּגְדֵי לָבָן הֵם אַרְבָּעָה כֵּלִים שֶׁמְּשַׁמֵּשׁ בָּהֶן כֹּהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כֻּתֹּנֶת. וּמִכְנָסָיִם. וְאַבְנֵט. וּמִצְנֶפֶת. וְאַרְבָּעָתָן לְבָנִים וְחוּטָן כָּפוּל שִׁשָּׁה וּמִן הַפִּשְׁתָּן לְבַדּוֹ הֵם. וּשְׁתֵּי כֻּתָּנוֹת אֲחֵרוֹת הָיוּ לוֹ לְכֹהֵן גָּדוֹל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. אַחַת לֹבְשָׁהּ בַּשַּׁחַר וְאַחַת בֵּין הָעַרְבָּיִם. וּשְׁתֵּיהֶם בִּשְׁלֹשִׁים מָנֶה מִשֶּׁל הֶקְדֵּשׁ. וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף מוֹסִיף מִשֶּׁלּוֹ וּמַקְדִּישׁ הַתּוֹסֶפֶת וְאַחַר כָּךְ עוֹשֶׂה בָּהּ הַכֻּתֹּנֶת:

הלכה ד׳

בִּגְדֵי כְּהֻנָּה מִצְוָתָן שֶׁיִּהְיוּ חֲדָשִׁים נָאִים וּמְשֻׁלְּשָׁלִים כְּדֶרֶךְ בִּגְדֵי הַגְּדוֹלִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח ב) (שמות כח מ) "לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת". הָיוּ מְטֻשְׁטָּשִׁין אוֹ מְקֹרָעִין אוֹ אֲרֻכִּין יֶתֶר עַל מִדָּתוֹ אוֹ קְצָרִים פָּחוֹת מִמִּדָּתוֹ אוֹ שֶׁסִּלְקָּן בָּאַבְנֵט וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ פְּסוּלָה. הָיוּ מְשֹׁחָקִין אוֹ שֶׁהָיוּ אֲרֻכִּים וְסִלְקָּן בָּאַבְנֵט עַד שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּמִדָּתוֹ וְעָבַד עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה:

הלכה ה׳

כָּל בֶּגֶד מִבִּגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁנַּעֲשׂוּ צוֹאִין אֵין מְלַבְּנִין אוֹתָן וְאֵין מְכַבְּסִין אוֹתָן אֶלָּא מַנִּיחָן לִפְתִילוֹת וְלוֹבֵשׁ חֲדָשִׁים. וּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּלוּ גּוֹנְזִין אוֹתָן. וּבִגְדֵי לָבָן שֶׁעוֹבֵד בָּהֶם בְּיוֹם הַצּוֹם אֵינוֹ עוֹבֵד בָּהֶם פַּעַם שְׁנִיָּה לְעוֹלָם אֶלָּא נִגְנָּזִין בַּמָּקוֹם שֶׁיִּפְשֹׁט אוֹתָם שָׁם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כג) "וְהִנִּיחָם שָׁם" וְהֵם אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה:

הלכה ו׳

מִכְנְסֵי כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים שֶׁבָּלוּ וְאַבְנֵטֵיהֶם הָיוּ עוֹשִׂין מֵהֶן פְּתִילוֹת וּמַדְלִיקִין בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ בְּשִׂמְחַת בֵּית הַשּׁוֹאֵבָה. וְכֻתְּנוֹת כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים שֶׁבָּלוּ הָיוּ עוֹשִׂין מֵהֶן פְּתִילוֹת לִמְנוֹרַת תָּמִיד:

הלכה ז׳

כָּל בִּגְדֵי הַכֹּהֲנִים אֵינָן בָּאִים אֶלָּא מִשֶּׁל צִבּוּר. וְיָחִיד שֶׁהִתְנַדֵּב בֶּגֶד מִבִּגְדֵי כְּהֻנָּה מוֹסְרוֹ לַצִּבּוּר וּמֻתָּר. וְכֵן כָּל כְּלֵי הַשָּׁרֵת וַעֲצֵי הַמַּעֲרָכָה שֶׁמְּסָרָן יָחִיד לַצִּבּוּר הֲרֵי הֵן כְּשֵׁרִין. אַף כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר שֶׁהִתְנַדֵּב אוֹתָן יָחִיד מִשֶּׁלּוֹ כְּשֵׁרִים וּבִלְבָד שֶׁיִּמְסְרֵם לַצִּבּוּר:

הלכה ח׳

בִּגְדֵי כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים הָיוּ עוֹשִׂין מֵהֶן מַחֲלָצוֹת רַבּוֹת. וְשִׁשָּׁה וְתִשְׁעִים חַלּוֹן הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ לְהָנִיחַ בָּהֶן הַבְּגָדִים אַרְבָּעָה חַלּוֹנוֹת לְכָל מִשְׁמָר. וְשֵׁם כָּל מִשְׁמָר כָּתוּב עַל חַלּוֹנוֹתָיו. וְכֻלָּן סְתוּמוֹת. וּכְשֶׁיִּכָּנְסוּ אַנְשֵׁי מִשְׁמָר לַעֲבוֹדָה בַּשַּׁבָּת שֶׁלָּהֶן פּוֹתְחִין חַלּוֹנוֹתֵיהֶן כָּל יְמֵי שַׁבָּתָן וְנוֹטְלִין הַכֵּלִים. וּכְשֶׁיֵּצְאוּ מַחֲזִירִין הַבְּגָדִים לְחַלּוֹנוֹתֵיהֶן וְסוֹתְמִין:

הלכה ט׳

וְלָמָּה עָשׂוּ אַרְבָּעָה חַלּוֹנוֹת לְכָל מִשְׁמָר. לְפִי שֶׁלֹּא יִהְיוּ הַכֵּלִים מְעֹרָבִין. אֶלָּא כָּל הַמִּכְנָסָיִם בְּחַלּוֹן אֶחָד וְכָתוּב עָלָיו מִכְנְסַיִם. וְכל הָאַבְנֵטִים בְּחַלּוֹן אֶחָד וְכָתוּב עָלָיו אַבְנֵט. וְכֵן הַמִּצְנָפוֹת כֻּלָּן בְּחַלּוֹן אֶחָד. וְהַכֻּתָּנוֹת כֻּלָּן בְּחַלּוֹן אֶחָד:

הלכה י׳

כֹּהֵן גָּדוֹל מַנִּיחַ בִּגְדֵי זָהָב בַּלִּשְׁכָּה שֶׁלּוֹ בַּלַּיְלָה אוֹ בְּעֵת שֶׁיֵּצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ:

הלכה י״א

בִּגְדֵי כְּהֻנָּה מֻתָּר לֵהָנוֹת בָּהֶן. לְפִיכָךְ לֹבְשָׁם בְּיוֹם עֲבוֹדָתוֹ וַאֲפִלּוּ שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה חוּץ מִן הָאַבְנֵט מִפְּנֵי שֶׁהוּא שַׁעַטְנֵז:

הלכה י״ב

אָסוּר לְכֹהֵן הֶדְיוֹט לְלֹבְשׁוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה. אֵין הַכֹּהֲנִים לוֹבְשִׁין לַעֲבוֹדָה אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בִּלְבָד:

הלכה י״ג

וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שֵׁשׁ אוֹ בַּד הוּא הַפִּשְׁתִּים וְהוּא הַבּוּץ. וּתְכֵלֶת הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם הִיא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ כְּעֶצֶם שָׁמַיִם שֶׁהוּא פָּתוּךְ מִן הַכֹּחַל. הָאַרְגָּמָן הוּא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ אָדוֹם. וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי הוּא הַצֶּמֶר הַצָּבוּעַ בְּתוֹלַעַת:

הלכה י״ד

כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה שֵׁשׁ אוֹ שֵׁשׁ מָשְׁזָר צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הַחוּט כָּפוּל שִׁשָּׁה. וּמָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּד אִם הָיָה חוּט אֶחָד לְבַדּוֹ כָּשֵׁר. וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר שֶׁיִּהְיֶה כָּפוּל שִׁשָּׁה. וּמָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ מָשְׁזָר בִּלְבָד צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה חוּטָן כָּפוּל שְׁמֹנֶה:

הלכה ט״ו

כָּל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה מַעֲשֶׂה רֹקֵם הוּא שֶׁתִּהְיֶינָה הַצּוּרוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בַּאֲרִיגָה נִרְאוֹת מִצַּד אֶחָד בִּפְנֵי הָאָרִיג. וּמַעֲשֶׂה חשֵׁב הוּא שֶׁתִּהְיֶה הַצּוּרָה נִרְאֵית מִשְּׁנֵי צְדָדִין פָּנִים וְאָחוֹר:

הלכה ט״ז

וְכֵיצַד מַעֲשֶׂה הַבְּגָדִים. הַכֻּתֹּנֶת בֵּין שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט מִשְׁבְּצֹת הָיְתָה שֶׁהִיא בָּתִּים בָּתִּים בַּאֲרִיגָתָהּ כְּמוֹ בֵּית הַכּוֹסוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁעוֹשִׂין הָאוֹרְגִין בַּבְּגָדִים הַקָּשִׁים. וּבֵית יָד שֶׁלָהּ נֶאֱרָג בִּפְנֵי עַצְמוֹ וּמְחַבְּרִין אוֹתוֹ עִם גּוּף הַכֻּתֹּנֶת בִּתְפִירָה:

הלכה י״ז

אֹרֶךָ הַכֻּתֹּנֶת עַד לְמַעְלָה מִן הֶעָקֵב. וְאֹרֶךְ בֵּית יָד שֶׁלָהּ עַד פַּס יָדוֹ. וְרָחְבּוֹ כְּרֹחַב הַיָּד:

הלכה י״ח

הַמִּכְנָסָיִם בֵּין שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל בֵּין שֶׁל כֹּהֵן הֶדְיוֹט הֵם מִמָּתְנַיִם עַד יְרֵכַיִם שֶׁהוּא לְמַעְלָה מִן הַטִּבּוּר קָרוֹב מִן הַלֵּב עַד סוֹף הַיָּרֵךְ שֶׁהוּא הָאַרְכּוּבָה. וּשְׁנָצִים יֵשׁ לָהֶם. וְאֵין לָהֶם לֹא בֵּית הַנֶּקֶב וְלֹא בֵּית הָעֶרְוָה אֶלָּא מֻקָּפִין כְּמִין כִּיס:

הלכה י״ט

הַמִּצְנֶפֶת שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹ הֶדְיוֹט אָרְכּוֹ שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה אַמּוֹת. וְהָאַבְנֵט רָחְבּוֹ כְּמוֹ שָׁלֹשׁ אֶצְבָּעוֹת וְאָרְכּוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אַמָּה. מַקִּיפוֹ וּמַחֲזִירוֹ כֶּרֶךְ עַל גַּבֵּי כֶּרֶךְ. וּבִגְדֵי כְּהֻנָּה כֻּלָּן אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן מַעֲשֶׂה מַחַט אֶלָּא מַעֲשֶׂה אוֹרֵג שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח לב) (שמות לט כב) (שמות לט כז) "מַעֲשֶׂה אוֹרֵג":

הר המוריה · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳

הר המוריה על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳ ארוך במיוחד (18 קטעים, 27,940 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת הר המוריה על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳

י״א

בגדי כהונה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל כבר הוזכר זה סוף הלכות כלאים ובהשגות א"א לא מחוור מן הגמרא הכי אלא כל היום מותר במקדש. והנה ביומא פ' בא לו ופ"ק דתמיד הקשו על המשנה שאמרה שהיו מקפלין בגדי כהונה ומניחין אותם תחת ראשיהן שהיה בהם כלאים ותירץ רב אשי בגדי כהונה קשין הן, משמע שהכהנים מותרים אפילו בבגדים שיש בהן כלאים. אבל רבינו סמך על תירוץ רב פפא שתירץ שם דלאו דוקא תחת ראשיהן. עוד תרצו בתמיד דמתני' באותם בגדים שאין בהם כלאים. וב' התירוצין עולין לדרך אחד לענין הדין ופשוט הוא. ולשני התירוצין אלו ברייתא דקתני בגדי כהונה היוצא בהן במדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר. מיירי באותם שאין בהם כלאים ומשום היתר הנאה ואיסור הנאה נגעו בה והתם מייתי לה למיפשט בעיא דבעי התם בגדי כהונה אי מותר ליהנות בהן או לא. וסומך רבינו על ההא דערכין שכתבתי בסוף כלאים. וכיון דהנהו תירוצין אתיין כההיא סוגיא הכי נקטינן. וכן כתב התוס' דביומא מסיק דלא שרי אלא בשעת עבודה כדעת רבינו. ובסוף ה' בהב"ח כתב רבינו ומניחין אותם כנגד ראשיהן, נראה שסמך אתירוצא דר"פ דאמר לא תימא תחת ראשיהן אלא אימא כנגד ראשיהן דההוא תירוצא עיקר ומתני' בכל בגדים מיירי, דאל"ה אותם שיש בהם כלאים היכן היו מניחין אותם. וכבר כתבתי זה שם. ועדיין נשאר לבאר למה כתב אסור לכהן הדיוט משמע דלכהן גדול שרי. ועוד קשה הא איכא חושן ואפוד שהיו כלאים, שהרי הי' בהן תכלת ושש כאשר יתבאר בפ"ט. וכבר הק' קושיא זו הר"א סוף ה' כלאים. והתירוץ שתירצתי שם לא יתיישב כאן כי כאן סתם וכלל תחילה וכתב שבגדי כהונה מותר כו' ואח"כ פרט ואמר חוץ מן האבנט שאסור לכהן משמע שאין איסור כלאים בשום בגד מבגד"כ אלא באבנט של כהן הדיוט לבד. ונראה שמה שכתב אסור לכהן הדיוט לא בא אלא לומר דבאבנט כהן הדיוט מיירי למעט אבנט המיוחד לכהן גדול לבדו ולא להדיוט דהיינו של יום הכיפורים כי אותו אבנט לא היה בו כלאים, אבל של כהן גדול של כל ימות השנה שוה הוא לשל הדיוט ודין אחד להם ובודאי שאסור גם לכהן גדול כמו להדיוט. וזה שבסוף ה' כלאים לא פרט כהן הדיוט אלא כתב סתם כהנים כו' ל"ש הדיוט ל"ש כ"ג. ומה שהק' מחשן ואפוד אפשר היה לומר שגם הם אסורים שהרי כלאים היו. וכן פירש הרז"ה לדעת רש"י ז"ל דמאי דאמרינן בערכין דאשתרי כלאים בשעת עבודה היינו בבגדי כהן גדול והוא חשן ואפוד, לפי שהוא סובר דאבנט היה קשה. ולדעתו קשה שרי אפילו בהעלאה. ולכך מפרש לה בחשן ואפוד שכיון שהיו ללבושה היו רכין. ואעפ"י שאין זה דעת רבינו כאשר נתבאר בה' כלאים, מ"מ למדנו מדבריו דחשן ואפוד היו אסורין שלא בשעת עבודה. ואעפ"י שרש"י כתב בערכין דאשתרי כלאים לגבייהו באבנט ס"ל להרז"ה דלאו דוקא כתב כן. וא"כ גם דעת רבינו אפשר דה"ה בחשן ואפוד דמאי שנא, אלא שרבינו בסתם כהנים מיירי דהיינו הדיוטים ומינה למה שהוא כלאים בכהן גדול דדא ודא אחת הוא ודין אחד להם וטעם אחד להם, אלא שלא היה לו לרבינו לסתום כ"כ. והיותר נראה שדעת רבינו דחשן ואפוד אין בהן איסור כלאים לפי שאין דרך חמום, וכאשר נראה ממ"ש בה' כלאים אין איסור משום כלאים אלא בגדים שהן דרך חמום כגון הכתונת והמצנפת והמכנסים והאבנט כו' ומדפרט בגדי כהונה אלה מוכח שכוונתו לומר דחשן ואפוד אין בהם משום כלאים ודמי לצלצלים קטנים שהתיר שם יע"ש, לפי שאין דרך חמום בכך דחשן ואפוד לאו מלבוש גמור הם כאשר יתבאר במעשיהן. עוד אפשר לתרץ שדעת רבינו דחשן ואפוד אין בהן איסור כלאים לפי שהן קשין. ואעפ"י שדעת רבינו שגם הקשין אסורין בהעלאה מיהת כאשר נתבאר במקומו, אפשר דהיינו מדרבנן ובמקדש שרי שאין שבות כלל במקדש וכיון שהיו כ"ח חוטין הרי הן קשין, אלא שלפ"ז יהיה דעת רבינו היפך מדעת הרז"ה. ולשונו בה' כלאים מורה כאשר כתבתי. ולפי הדרך האחר היה לו לרבינו לפרש כן. עוד יש לדקדק בדברי רבינו, שבברייתא אמרו במדינה אסור ובמקדש מותר ורבינו סתם דבריו וכתב לובשן ביום עבודתו ואפילו כו'. והיה לו לפרש דוקא במקדש הוא דשרי אבל במדינה אסור שנוהג בהן מנהג חול. ובגמרא הק' על ברייתא זו מעובדא דשמעון הצדיק שלבש בגדי כהונה ויצא לקראת אלכסנדרוס מוקדון דמוכח שגם במדינה מותר. ומסיק דלאו דוקא שלבש בגדי כהונה אלא ראוין לבגדי כהונה א"נ עת לעשות לה' הפרו תורתך. מוכח דהכי נקטינן דבמדינה אסור. ועוד יש לדקדק במ"ש רבינו ביום עבודתו דמנ"ל הכי, כי בברייתא אמרו במקדש מותר בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה ומנ"ל שדוקא ביום עבודתו דוקא דאי לא ליתני בין ביום עבודתו בין שלא ביום עבודתו, אלא משמע דשלא בשעת עבודה מותר ולא שלא ביום עבודה. ועוד דבהאיש מקדש אמרו דבגדי כהונה אין מועלין בהן לפי שלא ניתנה תורה למלאכי השרת ופרש"י שא"א שיהיו זריזין להפשיטן מיד בגמר עבודה, א"כ מהאי טעמא בודאי שאין להתיר אלא ביום עבודה לבד, ומשם למד רבינו כן. ומ"מ נראה שדעת רבינו שביום עבודה מותר אפילו ללבשן לכתחילה, אע"ג דבהא ל"ש טעמא דלא ניתנה תורה למלאכי שרת, כיון שהותר אפילו ישב שלש או ארבע שעות בהן אחר עבודה והוא לבוש בהן אעפ"י שיכול כל אדם ליזהר בהן ולהפשיטן שעה או שתים אחר עבודה לא חלקו בין מעט להרבה מעתה אותו יום מותר לגמרי אפילו הפשיטן וחזר ללבשן לכתחילה שלא לעבודה דלא פליג רבנן. ולכך כתב רבינו לובשן כו'. אבל בתוס' כתבו דללבוש לכתחילה אסור דל"ש בהא לא ניתנה תורה כו' דבזה יכול כל אדם ליזהר. ואפשר היה לפרש לובשן שכתב רבינו דהיינו שיניחם עליו כל יום עבודתו, והוא לבוש בהן כיון שלבשן לעבוד ויכול ללבוש אותם על דעת להניחם עליו כל היום אפילו אחר גמר עבודתו ומהטעם שנתבאר, אלא שבה' מעילה כתב סתם בגדי כהונה החדשים הואיל וניתנו ליהנות בהן אין מועלין בהן ע"כ. משמע דבכל גוונא שרי. ולפ"ז אפשר דבאבנט אין אסור אלא ללובשו לכתחילה וכאשר נראה מלשון רבינו דלהניחו עליו אמרינן לא ניתנה תורה כו' גם באיסור כלאים דמ"ש, וכיון שרבינו כתב יום עבודתו ממילא שדוקא במקדש הוא דשרי, דבמדינה מה לי יום עבודתו ומה לי שאינו יום עבודתו. ועבודה במדינה מאי שייכא ולכך לא הוצרך לבאר דודאי במקדש איירי כיון דלא שרו אלא יום עבודתו, וגם אפשר שבמקדש שנזכר בברייתא היינו יום עבודתו שכתב רבינו שהכהן יום שעובד יושב במקדש, וכשיושב במדינה ודאי שאותו יום אינו עובד. מעתה יום עבודתו שכתב רבינו טעמא יהיב לבמקדש שהזכירו בברייתא. דמש"ה מותר שהוא יום עבודתו וכיון שלובשן לעבודתו הותרו כל היום, נמצא כי דברי רבינו הם דברי הברייתא דמקדש היינו יום עבודתו והוי כאלו אמרו במקדש שהוא יום עבודתו מותר אפילו שלא בשעת עבודה דאילו מקדש לחוד למה יהיה מותר. ול"ש בהא טעמא דלא ניתנה תורה כו' לא מינה ולא מקצתה. ואעפ"י שבה' מעילה כתב סתם אין בהן מעילה, היינו מתורת מעילה, אבל מה שאסור במדינה אפשר דלאו מתורת מעילה הוא, אלא מפני שנוהג בהן מנהג חולין כאשר נתבאר, ומ"מ היה ראוי לבאר. ואפשר שסמך על מ"ש בכאן. ואין לומר שרבינו דוחה אותה ברייתא מההיא דאמרינן בינאי המלך שהיה לבוש בציץ וכאשר הק' בתוס' דודאי לא מכרעה לדחות ברייתא מפורשת משום ברייתא שלא הקשו בתלמוד ממנה. וכבר תירצו בתוס' ההיא דינאי דלא תקשי אההיא דבגדי כהונה ע"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳

מעשי למלך על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳ ארוך במיוחד (17 קטעים, 131,667 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת מעשי למלך על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳

א׳

מצות קיב ללבוש בגדי כהונה לעבודה דכתיב ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך וגו' ואלה הבגדים אשר יעשו וגו' וכתיב ולבני אהרן תעשה כתנות ועשית להם אבנטים ומגבעות וגו' ועשית להם מכנסי בד וגו'. בגדי כהן הדיוט הם אלו הארבעה וארבעתם של פשתן לבנים דבכולהו כתיב שש וכתיב בד ודרשינן דבר העולה מן הקרקע בד בבד דאין לו בדים וענפים כעצים א"נ גמרא גמירי לה מדאתא יחזקאל ואסמכיה אקרא דכתיב פארי פשתן יהיו על ראשם וגו' וחוטן כפול ששה דכתיב ויעשו את הכתנות שש ואת המצנפת שש ואת פארי המגבעות שש ואת מכנסי הבד שש משזר ובד הוא שש הרי חמשה הוה סגי בחד שש וליכתביה לבסוף אלא חד לגופיה דכתנא ניהוו וחד שיהו חוטן כפול ששה וחד שיהו שזורין כל הששה וחד לשאר בגדים דלא נאמר בהם שש וחד לעכב והאבנט לבדו רקום בצמר דהוי כלאים דכתיב ביה ואת האבנט שש משזר ותכלת וארגמן ותולעת שני מעשה רוקם ותכלת עמרא היא.

ב׳

בגדי כ"ג הם שמנה כלים הארבע של כל כהן ומעיל ואפוד וחשן וציץ כדכתיב בקרא ואבנטו של כ"ג מעשה רוקם הוא ואינו דומה במעשיו לאבנטו של כהן הדיוט דאבנטו של כהן הדיוט כתיב ביה תכלת והאי לא כתיב ביה אלא מעשה רוקם ומצנפת האמורה באהרן היא המגבעת של בניו אלא שכ"ג צונף בה כמי שצונף על השבר דלהכי קרייה מצנפת ובניו צונפין אותה ככובע ולפיכך נקראת מגבעת.

ג׳

בגדי לבן הם ד' כלים משמש בהם כ"ג ביום הכיפורים כתנת ומכנסים ואבנט ומצנפת דכתיב כתונת בד קדש ילבש ומכנסי בד ילבש על בשרו ובאבנט בד יחגור ובמצנפת בד יצנוף בגדי קדש הם וגו' והני ארבעה בד דכתיבי בהאי קרא חד לגופיה וחד בד לשון לבד שאין לובש עמהם בגדי זהב כמו שהוא עושה כל ימות השנה ובד שלישי לומר יותר טוב מבד של שאר ימות השנה והד' לומר שטוב משל ערבית א"נ בד שלישי ורביעי מידרשי הכי בד המובחר שבבד וארבעתן לבנים דבר כברייתו שהוא פשתן לחודיה בעינן ואי צבוע לאו היינו בד לחודיה וחוטן כפול ששה כדילפינן לעיל דהתם נמי כתיב בד ומן הפשתן לבדו הם דאין האבנט רקום בצמר כאבנטו של כהן הדיוט דכתיב ביה תכלת. וב' כתנות היו לו לכ"ג ביום הכיפורים א' לובשה בעבודת שחרית של יום הכיפורים ואחד בעבודת בין הערבים שהיא הוצאת הכף והמחתה ושל שחר עדיפא כדדרשינן בלבישת בגדי שחרית בד מובחר שבבד ולא מובחר שבבד של כל שאר ימות השנה לחוד אלא אפילו משל בין הערבים נמי דכתיב ביחזקאל ולבשו בגדים אחרים וגו' דאיכא לאוקומי ביום הכיפורים דכתיב לעיל מיניה והיה בבואם וגו' ולא יעלה עליהם צמר הא ודאי ביום הכיפורים כתיב דבשאר ימות השנה איכא תכלת מעיל וחשן ואפוד וכתיב בתריה ובצאתם אל החצר החיצונה יפשטו את בגדיהם וגו' ולבשו בגדים אחרים דהיינו כשיחזור ויכנס שם בין הערבים והם פחותים מאותם של שחר כדכתיב אחרים משום דעבודה ראשונה חשובה ומכפרת וזו אינה אלא לפנות את המקום שאין כבוד שיהיו מונחים שם הכף והמחתה לפיכך שנה הכתוב בבגדים לפחות ומשום דמשה לא רמזו בתורה והלכתא גמירי לה אתא יחזקאל ואסמכיה אקרא ושתיהם בשלשים מנה של שחר של י"ח מנה ושל בין הערבים של י"ב דבבציר מהכי לאו בגדי חשיבות הוו ליום הכיפורים ומשל הקדש ואם רצה להוסיף משלו מקדיש התוספת דקרא כתיב בגדי קדש הם דמשמע שיהו של הקדש.

ד׳

בגדי כהונה מצותן שיהו חדשים נאים ומשולשלים דכתיב לכבוד ולתפארת וכתיב בד דמשמע בשעה שהיו בבדי פשתנו ולא לעיכובא אלא למצוה. היו מטושטשין בטיט ומקורעין ואפילו הם חדשים פסולים דלאו בגד הראוי הוא דבעינן לכבוד ולתפארת א"נ מדין מחוסר בגדים שאינו לבוש בהם במקום הקרע. היו ארוכין יתר על מדתו או קצרים ואפילו סלקן באבנט עבודתו פסולה דבעינן מדו בד לא פחות ולא יתר וכל סילוק שע"י אבנט ה"ל כחותך ומשום הכי אם היו כמדתו וסלקן ע"י אבנט עבודתו פסולה ואם היו ארוכין וסלקן כמדתו עבודתו כשרה דה"ל כחותך ונוטל היתר שבהם ומכשירו. כל בגד מבגדי כהונה שנעשו צואים אין מלבנין אותם דלכבוד ולתפארת מעיקרא בלי הפסק בעינן אלא מניחן לפתילות דהוו נמי צורך הקדש ובגדי כ"ג שבלו גונזין אותן אפשר דילפינן מבגדי לבן שנגנזין במקום שיפשוט אותה כדכתיב והניחם שם מלמד שטעונים גניזה ואינו עובד בהם פעם שניה לעולם והכא כשבלו לחודה הוא דילפינן מינייהו הואיל וכולהו בגדי כ"ג הם.

ז׳

כל בגדי כהנים אינם באים אלא משל צבור ויחיד שהתנדב בגד כהונה מוסרו לצבור וכן כלי שרת ועצי מערכה ואף כל הקרבנות צבור שהתנדב יחיד ומסרן לצבור כשרים דכיון דמסרום הא הוו כשל הקדש. בגדי כהנים הדיוטים היו עושים מהם מחלצות רבות בגדי כהונה לכל המשמרות.

י״א

בגדי כהונה מותר ליהנות בהם ביום עבודתו אפילו שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז ולא הותר אלא בשעת עבודה. ונראה דלא אסיר מדאוריתא דלא ניתנה תורה למלאכי השרת שיוכלו ליזהר להסירן מיד אחר עבודה והואיל והותרו בשעת עבודה הותרו כל זמן שהם במקדש מדאוריתא. אין הכהנים לובשים לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד דכל מקום שנאמר שש או בד הוא הפשתים והבוץ כדילפינן לעיל ותכלת האמורה בכל מקום הוא צמר צבוע כעצם השמים פתוך מן הכוחל דתכלת עמרא הוא ארגמן הוא צמר צבוע אדום נראה דכך היתה קבלה ביד הרב ז"ל תולעת שני הוא הצמר הצבוע כתולעת והכל צמר כדכתיב בתר כולהו ושש ועזים משמע דעד השתא לא איירי אלא בצמר.

י״ד

כל מקום שנאמר בתורה שש או שש משזר כמו בבגדי כהונה חוטן כפול ששה כדילפינן מדכתיב חד שש יתירא לשיהא חוטין כפול ששה ומקום שנאמר בד אם היה חוט לבדו כשר דהכי משמע בד חוט אחד לבד ומצוה מן המובחר שיהיה כפול ששה דהא כתיב בד אצל שש כדכתיב מכנסי בד שש משזר ומקום שנאמר בו משזר בלבד כדכתיב ויעשו את שולי המעיל רמוני תכלת וארגמן תולעת שני משזר צריך שיהא חוטן כפול שמנה דילפינן משזר משזר מאבנט ויש בו ארבעה מינין תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר וכל אחד כפול ששה וכששוזרן יחד הוו להו כ"ד אף כאן כ"ד וכאן ג' מינין הם תכלת וארגמן ותולעת שני דהוו להו כל חד וחד שמנה ודנין בגד ודבר שלא נאמר בו זהב מבגד ודבר שלא נאמר בו זהב לאפוקי חשן ואפוד ופרכת.

ט״ו

כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם הוא שתהיה הצורה הנעשית באריג נראית מצד א' בפני האריג בלבד מפני שהיא מעשה מחט ומעשה חושב הוא הצורה נראית משני צדדין מפנים ומאחור לפי שהיא מעשה אורג.

ט״ז

הכתנות היו מעשה משבצות שהוא בתים בתים באריגתן כדרך שעושין האורגין כדכתיב מעשה אורג וכתיב ושבצת את הכתנות שש ובית יד שלה נארג דכתיב את בגדי השרד לשרת ודרשינן ביה בגדים שגורדין אותם מכליהם כברייתן דכשהיו חותכין אותם מתוך כלי אריגתן היו נשארים חלולים כברייתן כדרך לבישתן ולא כשאר יריעה שצריך שוב לחותכה למדת הלבוש ולתופרה במחט ומה שמשיירין ומשרדין ממנו מקצת שאינו ארוג עמהם דהוא לשון שרד אינו אותו שיור אלא לבית יד דהיתה נארגת בפני עצמה ומחברה במחט. אורך הכתנת עד למעלה מן העקב נראה דהיינו אחר חגירת אבנט דאי לאו הכי הא בעינן מדו בד כמדתו שוה לארץ ודאמרן לעיל סלקן באבנט עבודתו פסולה היינו שסלקן יותר למעלה מן העקב ואורך בית יד עד פס ידו דהיינו נמי מדו ולא יתר שיוכל לעבוד עבודה בידו ורוחבו כרוחב היד דהיינו מדו.

י״ח

המכנסיים הם ממתנים ועד יריכים כדכתיב ממתנים ועד ירכים יהיו ומוקפין כמין כיס דהשוה הכתוב מדותיו ממתנים ועד ירכים.

י״ט

המצנפת ארכה י"ו אמה ואבנט רוחבו ג' אצבעות וארכו ל"ב אמה ובגדי כהונה כולן מעשה אורג כדכתיב מעשה אורג:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳

משנה למלך על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳ ארוך במיוחד (12 קטעים, 36,878 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳ במלואו

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳

ג׳

ומקדיש התוספת כו'. נ"ב כן הוא בפירוש המשנה:

ז׳

כל בגדי כו'. נ"ב יעוין משל"מ, ובמאירי גירסא ופירוש אחר יעו"ש: אף כל קרבנות הצבור כו'. נ"ב ראש השנה (דף ז') עיי"ש:

י״ג

הארגמן כו'. נ"ב יעוין מדרש חזית על פסוק מרכבו ארגמן זה כפורת שזהבה דומה לארגמן והוא כפירוש רבינו: הצמר הצבוע בתולעת. נ"ב תולעת שבהרים, הביאה שלא מן התולעת שבהרים פסולה, תוספתא מנחות פ"ט יעו"ש:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳

י״א

בגדי כהונה מותר ליהנות לפיכך לובשם ביום עבודתו ואפי' שלא בשעת עבודה חוץ מן האבנט מפני שהוא שעטנז. אסור כהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה. השגת הראב"ד אסור לכהן הדיוט א"א לא מחוור הגמרא הכי אלא כל היום מותר במקדש: הראב"ד קיצר כאן בהשגתו ובפ"י מהל' כלאים הל' ל"ב במה שכתב הרמב"ם כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפי' במקדש לוקין מפני האבנט כתב הראב"ד טעה בזה, שהרי אמרו ביומא פ' בא לו כ"ג, במקדש אפי' שלא בשעת עבודה מותר, ומאי דקאמר מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים, והנה במה דהשיג מהא דיומא כתב הכ"מ דלא מיירי אלא בדין ליהנות בהן כדקתני בהדיא ולכן הוא חוץ מן האבנט, והוכיח זה מהא דאיתא בריש ערכין דשלא בעידן עבודה לא אישתרו, ובמה דהקשה הראב"ד דהא בחושן ואפוד נמי איכא כלאים, כתב הכ"מ דאה"נ והרמב"ם כתב אבנט בכהן הדיוט דשכיח יותר והוא דחוק מאוד, אכן הרדב"ז כתב בתי' ב' דלגבי כ"ג דכתיב ומן המקדש לא יצא וכל שעה שירצה הוא עובד הוי תמיד כמו בשעת עבודה, אבל כהן הדיוט דוקא בשעת עבודה. והנה בס' בית הלוי חלק א' סי' ג' כתב בזה דבר נכון, דכיון דקיי"ל בציץ שמרצה דוקא בעודו על מצחו, ובפשוטו צריך שיהי' כ"ג מלובש בח' בגדים דהא אין בגדיהם אין כהונתן עליהם, וא"כ צריך הוא להיות לבוש בח' בגדים כל היום שהציץ ירצה על כל טומאה שיארע במקדש, אכן בדבריו לא יתיישבו דברי התוספתא דכלאים שהביאו התוס' במנחות דף מ"א הביאה גם הרדב"ז שם דתניא בגדי כ"ג שיצא במדינה חייב, במקדש בין לשרת בין שלא לשרת פטור, מפני שהן ראויין לעבודה, ולשון מפני שהן ראויין לעבודה משמע כדברי הרדב"ז ולא כדברי הבית הלוי דהוא משום הציץ, והבית הלוי לא הביא זה בדברי התוספתא בשביל שהתוס' קיצרו ולא הביאו. ונראה לחזק תירוצו של הרדב"ז עפ"מ שכתבתי לקמן בדעת הרמב"ם דמחלק בדין שכור ופרוע ראש בין מיתה ללאו דמיתה הוא דוקא אם עבד, ולאו הוא אפי' אם לא עבד אם נכנס בשעת עבודה, וכבר תמה בזה הרמב"ן, וכתבתי דדין בבואכם דילפינן מקדוש ידים ורגלים הוא דוקא בעבודה ממש, דהא כתיב לשרת, לכן אינו חייב מיתה אלא אם עבד ממש, אבל לענין לאו ילפינן מדכתיב אתה ובניך אתך, דלשון אתך צריך ביאור דבמה תלויים הבנים באהרן לענין דין שתויי יין, וע"כ דהטעם הוא משום דגם בלא עבד אם רק נכנס בשעת עבודה שתוי יין חייב, ולכן כהן הדיוט הלא לא תמיד הוי אצלו שעת עבודה דאם הוא ממשמר אחר ונכנס למקדש הלא אין אצלו שעת עבודה, ולכן אמר הכתוב אתה ובניך אתך, דכיון דלאהרן הוי שעת עבודה דכה"ג עובד תמיד כל זמן שהוא רוצה, לכן אמר קרא ובניך אתך דגם בניך הם באיסור לאו שלא ליכנס למקדש בשעת העבודה לאהרן, לכן מזה ילפינן דבשעת עבודה אפי' אם אחרים עובדים מוזהר כהן הדיוט שלא ליכנס למקדש. ועכשיו מבוארים דברי הרדב"ז דאצל כ"ג הוי תמיד שעת עבודה, ומותר לו ללבוש בגדי כהונה דזה כבר ביאר בס' בית הלוי דבשעת עבודה מותר לו ללבוש בגדי כהונה קודם, ויישב קושיית הש"א דכיון דהוי משום עשה דוחה ל"ת הא לא הוי בעידנא משום דהכא א"א ומצותו בכך, ולכן בכ"ג כיון דכל שעה יכול לעבוד ואפי' בלילה יכול להפך בצינורא, לכן תמיד אצלו שעת עבודה, וכן כתב הרמב"ם החילוק בדין גידול פרע וקרוע בגדים דכ"ג לעולם אסור שהרי תמיד הוא במקדש, וכונתו ג"כ דתמיד הוי אצלו שעת עבודה, לכן שפיר דמותר בבגדי כהונה במקדש תמיד, וזהו דתני בתוספתא שהרי הן ראויין לעבודה והיינו שאף שאינו עובד עכשיו כל שעה הוא ראוי לעבודה. איברא דלפימש"כ לדמות דין היתר בגדי כהונה לדין שתויי יין, יקשה לפימש"כ הרמב"ן בס' המצות בדעת הרמב"ם דשעת עבודה נקרא ביום ולא בלילה, וכיון דכתבנו דבדין שתויי יין אין צריך דוקא שיהי' שעת עבודה לכהן זה, אלא דכיון דעכשיו הוא שעת עבודה אסור ליכנס שתויי יין, ומוכח דבלילה לא נקרא שעת עבודה כלל, וא"כ גם אצל כ"ג אינו שעת עבודה, וגם כ"ג צריך להיות אסור בבגדי כהונה בלילה, ומדברי הרמב"ם שדייק לכתוב כאן ובהל' כלאים בכהן הדיוט מוכח דכ"ג לעולם מותר, וכן הא קתני להדיא בתוספתא שהבאנו, ומוכח דאינו חד דינא וצריך ביאור במה חלוק זה מזה, אמנם דשם גופא אינו מיושב דכבר הבאנו דברי הרמב"ם בפ"א מהל' ביאת מקדש הל' י' שכתב כשם שאין הכהנים מוזהרים על היין אלא בשעת ביאה למקדש כך אין אסורין לגדל פרע אלא בשעת ביאה למקדש, בד"א בכהן הדיוט אבל כ"ג אסור לגדל פרע ולקרוע בגדיו לעולם שהרי תמיד הוא במקדש, ולכך נאמר בו את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום, ומוכח דאפי' בלילה נמי אסור, וקשה דהא כתב הרמב"ן דבלילה אינו שעת עבודה, ועיקר דין האיסור הא אינו כשהוא במקדש לבד דהא בעי נמי שעת עבודה. אכן שם יש לומר דהנה חזינן דהשוה הרמב"ם דין שתויי יין לפרוע ראש ולקרועי בגדים ומ"מ הך דינא דכ"ג לעולם אסור לא הזכיר בשתויי יין אלא בפרוע ראש וקרועי בגדים, לכן אפשר לומר דהא צריך להבין מה שכתב הרמב"ם שהרי תמיד הוא במקדש דאטו הוא ישן במקדש ובשעת שינה ע"כ הוא בביתו, וע"כ דהבאור הוא דפרועי ראש וקרועי בגדים הוא דבר קבוע, דאף דפרוע ראש יכול לגלח אבל הוא חסרון מעשה רבה ואחר צריך לגלחו, וכן קרוע בגדים אפשר אין לו בגדים אחרים באותה שעה, וכשיכנס למקדש יכשל ויכנס פרוע ראש וקרוע בגדים, ולכן אסרה תורה לכ"ג בלאו מיוחד לגדל פרע ולקרוע בגדים לעולם, דאפי' בלילה אסור לו לגדל פרע ולקרוע בגדיו, אבל שתית יין בלילה לפני השינה כיון דעכשיו לא יכנס למקדש ואינו מחוסר מעשה שבשעה אחת יוסר יינו מעליו, לכן לא החמירה תורה בזה על כ"ג יותר מעל כהן הדיוט, אבל במה שהקשינו דכאן לענין בגדי כהונה מוכח דאפי' בלילה הוי אצל כ"ג שעת עבודה זה צריך ישוב. ונראה דאף דבין בדין בגדי כהונה בין בדין שתויי יין תליא בדין שעת עבודה, מ"מ איכא נ"מ דבלילה אינו שעת עבודה ממש אלא דאפשר לו להפך בצנורא בשעת הקטרת האימורים, ולכן מה דילפינן מקרא דאתה ובניך אתך דבזמן שעת עבודה אפי' לכהן אחר אסור לכל כהן להיות שתויי יין וכן פרוע ראש וקרוע בגדים, אמרינן דזה אינו אלא ביום דהוא עיקר שעת עבודה, אבל כה"ג שלובש בגדים במקדש כיון דהוא יכול בכל שעה לעבוד ולהפך בצנורא, לכן מותר לו להיות לבוש בגדים שיהי' מוכן לעבודה בכל שעה שירצה, אבל עיקר שעת עבודה אינו אלא ביום וכמש"כ הרמב"ן.

י״ב

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ח׳

ו׳

עיין מ"ש המל"מ וז"ל באמצע דבריו דהא דקי"ל דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה היינו דוקא היכא שהודלקה בהיתר אז הנהנה מאותו האור אינו מועל משום דאין בו ממש וכדאיתא בפרק כל שעה אבל הלוקח פתילה של הקדש ומדליקה אין לך מועל גדול מזה עכ"ל. פירוש דבריו כשהפתילה של הקדש הודלקה בהיתר דהיינו לצורך הקדש אז כשנהנה מהשלהבת אינו מועל ברם במדליק הפתילה של הקדש נמצא מועל בפתילה שנהנה ממנה שהיא קודש וודאי מועל ולפי"ז אין מקום למה שהקשה עליו הרב יד מלאכי בכללי הדינים אות קו"ף סי' תקמ"ד מדברי רבינו פ"א מהל' שופר דין ג' גבי שופר של עולה שכתב רבינו דאין בקול דין מעילה אף שהשופר בידו, דהתם אינו נהנה מהקרן עצמו אלא מהקול ומשו"ה ליכא מעילה משא"כ בפתילה שנהנה מהפתילה עצמה ובמה שנהנה ממנה לא נשאר ממנה כלל חשיב מועל מן ההקדש. ברם במה שהקשה להרדב"ז בשניות סי' רצ"ו שכתב דבמריח תפוח או ורד של הקדש או מדליק מנר של הקדש מעל מפני שנהנה מגוף של הקדש קשה משופר של עולה שכתב רבינו דלא מעל וכן הקשה הרב שער המלך בפ"ה מהל' יו"ט הט"ז בסוף דבריו יעו"ש. ולענ"ד יש להליץ בעד הרדב"ז דאינו דומה כל נידונות הרדב"ז לתוקע בשופר של עולה דתוקע בשופר של עולה קרן זה אינו עשוי לתקוע אלא אדם זה תיקנו לתקוע והנאתו ממנו אינו אלא קול בעלמא בזה אמרינן קול וכו' אין בו משום מעילה אמנם בתפוח או ורד של הקדש המריח בו מעל כיון דריח זה בגופו הוא ובבריאתו נברא הריח נמצא נהנה מגופו של הקדש וכן אם לקח כלי שיר של הקדש וניגן בו שעשוי כלי לנגן במקדש כשמנגן לחולין נמצא נהנה מגופו של הקדש וכן כשמדליק משלהבת של הקדש נמצא נהנה מן ההקדש ממש משא"כ כשהולך לאור שלהבת ההקדש או כששומע קול כלי שיר שמנגנים במקדש שאינו נוטל מהקדש כלום אלא הקדש במקומו עומד ואינו נוטל ממנו כלום בזה אמרינן קול ומראה וריח אין בו משום מעילה הכלל העולה דכל הנהו דכתב הרדב"ז דאית בהו מעילה הנאתן בגופן קודם דמשתמש בחולין משא"כ בשופר הך הנאה אינה בגופו של קרן בקודש אלא בחולין כיון דהוי קול ליכא מעילה ודוק. גם מה שהקשה עוד שם הרב שער המלך להרדב"ז לחלוקה שכתב דמדליק משלהבת של הקדש מעל ממה שפירש רש"י ברישא דמתני' בפ"ה דביצה ושלהבת כרגלי מי שהביאו כגון הדליק נרו בשלהבת חבירו וכו' וא"כ סיפא דקתני גחלת של הקדש וכו' ושלהבת לא נהנים ולא מועלים הוי דומיא דרישא שהדליק נרו משלהבת של הקדש ואפ"ה קתני לא מועלין לא קשה דמה שפירש רש"י כן הוא מוכרח דבשלהבת כרגלי מי שהביאו אי אפשר לפרש אלא שהדליק מנר של חבירו דלא שייך שהלך לאור שלהבת חבירו משא"כ בשלהבת הקדש דשייך שם שהלך לאור השלהבת אמרינן דדוקא בזה לא מעל אבל בהדליק בנר של הקדש מעל ואינו הכרח שידמו אהדדי ממש וק"ל. גם מה שהכריח מהירושלמי דס"ל דבמדליק נר מנר הקדש איסורא איכא ולא מעילה ומינה לש"ס דילן וכו' יעו"ש אינו הכרח דיש לדחות דמשום דהירושלמי [ד]ס"ל דבהולך לאור של הקדש שרי במדליק אוסר ולא מועל ברם בש"ס דילן דאוסר בהולך לאור של הקדש מינה דבמדליק מנר מועל והא בהא תליא.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו ח׳, מתוך הלכות כלי המקדש והעובדין בו שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות כלי המקדש והעובדין בו כל הרמב״ם