הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ז׳
הלכה א׳
חֲמִשָׁה עָשָׂר מְמֻנִּין הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ וְכֵן מְמַנִּים לְעוֹלָם עַל כָּל דָּבָר מֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר דְּבָרִים אֵלּוּ מְמֻנֶּה אֶחָד. וְאֵלּוּ הֵן (א) עַל הַזְּמַנִּים (ב) עַל נְעִילַת שְׁעָרִים (ג) עַל הַשּׁוֹמְרִים (ד) עַל הַמְשׁוֹרְרִים (ה) עַל הַצִּלְצָל עִם שְׁאָר כְּלֵי שִׁיר (ו) עַל הַפְּיָסוֹת (ז) עַל הַקָּנִים (ח) עַל הַחוֹתָמוֹת (ט) עַל הַנְּסָכִים (י) עַל הַחוֹלִין (יא) עַל הַמַּיִם (יב) עַל מַעֲשֵׂה לֶחֶם הַפָּנִים (יג) עַל מַעֲשֵׂה הַקְּטֹרֶת (יד) עַל מַעֲשֵׂה הַפָּרֹכֶת (טו) עַל מַעֲשֵׂה בִּגְדֵי כְּהֻנָּה:
הלכה ב׳
כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמְּמֻנִּים אֵלּוּ תַּחַת יָדוֹ אֲנָשִׁים הַרְבֵּה כְּדֵי לְהָכִין הַמְּלָאכָה שֶׁהוּא מְמֻנֶּה עָלֶיהָ. זֶה שֶׁעַל הַזְּמַנִּים הוּא וַאֲנָשָׁיו מְשַׁמְּרִים אֶת הַזְּמַנִּים. כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ עֵת הַקָּרְבָּן מַכְרִיז הוּא אוֹ אֶחָד מֵאֲנָשָׁיו בִּרְשׁוּתוֹ וְאוֹמֵר עִמְדוּ כֹּהֲנִים לָעֲבוֹדָה וּלְוִיִּם לַדּוּכָן וְיִשְׂרָאֵל לַמַּעֲמָד וְכֵיוָן שֶׁיִּשְׁמַע קוֹלוֹ יָבוֹא כָּל אֶחָד לִמְלַאכְתּוֹ:
הלכה ג׳
זֶה שֶׁעַל נְעִילַת שְׁעָרִים עַל פִּיו נוֹעֲלִין וְעַל פִּיו פּוֹתְחִין וְאֵין הַתּוֹקְעִין תּוֹקְעִין בְּכָל יוֹם לִפְתִיחַת הַשְּׁעָרִים אֶלָּא בִּרְשׁוּתוֹ. וּבְכָל יוֹם תּוֹקְעִין בַּמִּקְדָּשׁ שָׁלֹשׁ תְּקִיעוֹת לִפְתִיחַת הַשְּׁעָרִים תְּקִיעָה תְּרוּעָה וּתְקִיעָה:
הלכה ד׳
זֶה שֶׁעַל הַשּׁוֹמְרִים הוּא אִישׁ הַר הַבַּיִת שֶׁמְּסַבֵּב עַל הַלְוִיִּם בְּכָל לַיְלָה וְכָל מִי שֶׁיָּשֵׁן עַל מִשְׁמָרוֹ מַלְקֶה אוֹתוֹ בְּמַקְלוֹ וְשׂוֹרֵף אֶת כְּסוּתוֹ:
הלכה ה׳
זֶה שֶׁעַל הַמְשׁוֹרְרִים הוּא בּוֹרֵר בְּכָל יוֹם הַמְשׁוֹרְרִים שֶׁעוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן לוֹמַר שִׁירָה בַּפֶּה. וְעַל פִּיו תּוֹקְעִין עַל הַקָּרְבָּנוֹת. אֵין פּוֹחֲתִין בַּמִּקְדָּשׁ מֵאַחַת וְעֶשְׂרִים תְּקִיעָה בְּכָל יוֹם. שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שְׁעָרִים. וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל שַׁחַר. וְתֵשַׁע לְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְיוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף מוֹסִיפִין תֵּשַׁע עַל קָרְבַּן מוּסָף. וְאִם חָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ אוֹ יוֹם טוֹב לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁחָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שֶׁיֵּשׁ שָׁם שְׁלֹשָׁה מוּסָפִין אֵין תּוֹקְעִין לְכָל מוּסָף וּמוּסָף בִּפְנֵי עַצְמוֹ אֶלָּא תּוֹקְעִין תֵּשַׁע בִּלְבַד לְכָל הַמּוּסָפִין:
הלכה ו׳
בְּעֶרֶב שַׁבָּת מוֹסִיפִין שֵׁשׁ. שָׁלֹשׁ לְהַבְטִיל אֶת הָעָם מִן הַמְּלָאכָה וְשָׁלֹשׁ לְהַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחל. וּבָרֶגֶל מוֹסִיפִין שָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שַׁעַר הַתַּחְתּוֹן וְהוּא שַׁעַר עֶזְרַת נָשִׁים וְשָׁלֹשׁ לִפְתִיחַת שַׁעַר הָעֶלְיוֹן הוּא שַׁעַר נִקָּנוֹר וְלָמָּה נִקְרָא שַׁעַר עֶלְיוֹן לְפִי שֶׁהוּא לְמַעְלָה מֵעֶזְרַת נָשִׁים. וְכֵן תּוֹקְעִין שָׁלֹשׁ לְמִלּוּי הַמַּיִם שֶׁמְּנַסְּכִין בֶּחָג וְאֵין תּוֹקְעִים לְמִלּוּי הַמַּיִם בְּשַׁבָּת. וְתוֹקְעִין שָׁלֹשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ בְּשָׁעָה שֶׁמְּנַסְּכִין הַמַּיִם. וְכָל הַתּוֹקְעִים שֶׁתּוֹקְעִים עַל הַקָּרְבָּנוֹת מִתַּחַת יַד זֶה שֶׁעַל הַמְשׁוֹרְרִים וּבִרְשׁוּתוֹ. וְכָל אֵלּוּ הַתְּקִיעוֹת בַּחֲצוֹצְרוֹת הֵן:
הלכה ז׳
זֶה שֶׁעַל הַצִּלְצָל הוּא הַמַּעֲמִיד כָּל הַמְשׁוֹרְרִים עַל פִּי כְּלֵי שִׁיר שֶׁסּוֹעֲדִין עִם הַלְוִיִּם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ח׳
זֶה שֶׁעַל הַפְּיָסוֹת הוּא מֵפִיס בֵּין הַכֹּהֲנִים בְּכָל יוֹם עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל אִישׁ וְאִישׁ עוֹשֶׂה מְלַאכְתּוֹ שֶׁזָּכָה בָּהּ בַּפַּיִס. וְאַרְבַּע פְּעָמִים הָיוּ מְפִיסִין בְּכָל יוֹם וּבְהִלְכוֹת תְּמִידִין אֲבָאֵר כֵּיצַד הָיוּ מְפִיסִין:
הלכה ט׳
הַמְמֻנֶּה שֶׁעַל הַקִּנִּים הוּא שֶׁפּוֹסְקִין עִמּוֹ שֶׁיִּמְכֹּר הַקִּנִּים לַקָּרְבָּנוֹת כָּךְ וְכָךְ בַּסֶּלַע וְכָל מִי שֶׁהוּא חַיָּב תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה יָבִיא דְּמֵיהֶם לַמִּקְדָּשׁ. וְזֶה הַמְמֻנֶּה נוֹתֵן הַקִּנִּים לְבַעֲלֵי הַקָּרְבָּנוֹת וְעוֹשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הַגִּזְבָּרִין וְנוֹתְנִין לוֹ. מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם פּוֹסְקִין עִמּוֹ הַשַּׁעַר. וְאִם הוּזְלוּ הַקִּנִּים מַסְפִּיק כְּשַׁעַר הַזּוֹל וְאִם הוּקְרוּ מַסְפִּיק כְּמוֹ שֶׁפָּסְקוּ עִמּוֹ שֶׁיַּד הֶקְדֵּשׁ עַל הָעֶלְיוֹנָה. וְכֵן קֵן שֶׁנִּמְצָא פָּסוּל אוֹ שֶׁנִּפְסַל קֹדֶם שֶׁיִּקָּרֵב נוֹתֵן אַחֵר תַּחְתָּיו:
הלכה י׳
זֶה שֶׁעַל הַחוֹתָמוֹת הוּא שֶׁמְּקַבֵּל דְּמֵי הַנְּסָכִים מִמְּחֻיְּבֵי נְסָכִים וְנוֹתֵן לָהֶן חוֹתָמוֹת. וְזֶה שֶׁעַל הַנְּסָכִים הוּא שֶׁמּוֹכֵר הַנְּסָכִים:
הלכה י״א
כֵּיצַד. אַרְבַּע חוֹתָמוֹת הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. הָאֶחָד כָּתוּב עָלָיו עֵגֶל. וְהַשֵּׁנִי כָּתוּב עָלָיו זָכָר. וְהַשְּׁלִישִׁי כָּתוּב עָלָיו גְּדִי. וְהָרְבִיעִי כָּתוּב עָלָיו חוֹטֵא:
הלכה י״ב
כָּל מִי שֶׁיָּבִיא קָרְבְּנוֹתָיו לַמִּקְדָּשׁ נוֹתֵן דְּמֵי הַנְּסָכִים לְזֶה הַמְמֻנֶּה עַל הַחוֹתָמוֹת וְנוֹתֵן לוֹ חוֹתָמוֹת כְּמִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁלּוֹ. וְאִם הָיָה מְצֹרָע עָשִׁיר נוֹתֵן לוֹ חוֹתָם אֶחָד שֶׁכָּתוּב עָלָיו חוֹטֵא וְהַלָּה הוֹלֵךְ בַּחוֹתָמוֹת שֶׁבְּיָדוֹ לְזֶה הַמְמֻנֶּה עַל הַנְּסָכִים וְנוֹתֵן לוֹ נְסָכִים כְּמִנְיַן הַחוֹתָמוֹת וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב בָּהֶן וְלָעֶרֶב בָּאִים זֶה אֵצֶל זֶה מוֹצִיא אֶת הַחוֹתָמוֹת וּמְקַבֵּל כְּנֶגְדָּן מָעוֹת אִם הוֹתִירוּ הַמָּעוֹת הוֹתִירוּ לַהֶקְדֵּשׁ וְאִם פָּחֲתוּ הַמָּעוֹת יְשַׁלֵּם זֶה שֶׁעַל הַחוֹתָמוֹת מִבֵּיתוֹ. מִי שֶׁאָבַד חוֹתָמוֹ מַמְתִּינִין לוֹ עַד הָעֶרֶב אִם מָצְאוּ בַּמָּעוֹת יֶתֶר כְּדֵי חוֹתָם שֶׁטּוֹעֵן נוֹתְנִין לוֹ וְאִם לָאו אֵין נוֹתְנִין לוֹ. וְשֵׁם כָּל הַיּוֹם כָּתוּב עַל הַחוֹתָם מִפְּנֵי הָרַמָּאִים שֶׁלֹּא יַשְׁהֶא הַחוֹתָם אֶצְלוֹ עַד שֶׁיּוּקְרוּ הַנְּסָכִים:
הלכה י״ג
מִשְּׁלֹשִׁים יוֹם לִשְׁלֹשִׁים יוֹם פּוֹסְקִין שַׁעַר הַיַּיִן וְהַסּלֶת עִם הַמְמֻנֶּה עַל הַנְּסָכִים. אִם הוּקְרוּ נְסָכִים מְסַפֵּק לָהֶן כְּמוֹ שֶׁפָּסְקוּ עִמּוֹ. וְאִם הוּזְלוּ מְסַפֵּק לָהֶן כְּשַׁעַר הַזּוֹל. וְהַשָּׂכָר שֶׁמִּשְׂתַּכֵּר הַהֶקְדֵּשׁ בִּשְׁעָרִים אֵלּוּ הוּא הַנִּקְרָא מוֹתַר נְסָכִים וְלוֹקְחִין בּוֹ עוֹלוֹת לְקַיִץ הַמִּזְבֵּחַ. וְאֵין מְקַיְּצִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ בְּעוֹלוֹת עוֹף שֶׁאֵין בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר עוֹף:
הלכה י״ד
הַכֹּהֲנִים מִפְּנֵי שֶׁהֵן עוֹמְדִין עַל הָרִצְפָּה תָּמִיד וְאוֹכְלִין בָּשָׂר הַרְבֵּה וְאֵין עֲלֵיהֶן בְּגָדִים בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה אֶלָּא חָלוּק אֶחָד הֵם חוֹלִין בִּמְעֵיהֶן. לְפִיכָךְ מַעֲמִידִין מְמֻנֶּה אֶחָד שֶׁיִּהְיֶה מְבַקֵּר אוֹתָן וּמְרַפֵּא כָּל תַּחְלוּאֵיהֶן וְעוֹסֵק בָּהֶן תָּמִיד הוּא וַאֲנָשָׁיו שֶׁתַּחַת יָדוֹ:
הלכה ט״ו
וְכֵן מְמַנִּין אַחֵר לִהְיוֹת חוֹפֵר בּוֹרוֹת וְשִׁיחִין וּמְתַקֵּן הַבּוֹרוֹת שֶׁל רַבִּים כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַמַּיִם מְצוּיִין בִּירוּשָׁלָיִם לְכָל אֶחָד מִיּוֹשְׁבֶיהָ וּלְכָל עוֹלֵי הָרְגָלִים. וְאֶחָד מְמֻנֶּה עַל כָּל אֻמָּנֵי לֶחֶם הַפָּנִים וְהוּא מְתַקֵּן כָּל מְלַאכְתּוֹ. וְאֶחָד מְמֻנֶּה עַל כָּל אֻמָּנֵי הַקְּטֹרֶת וְהוּא מְתַקֵּן מְלַאכְתָּהּ:
הלכה ט״ז
זֶה שֶׁעַל הַפָּרֹכֶת מְמֻנֶּה עַל כָּל אוֹרְגֵי הַפָּרֹכוֹת וְהַרוֹקְמִין בָּהֶן שֶׁיִּהְיוּ מוּכָנוֹת לַהֵיכָל וְלַשְּׁעָרִים. וּשְׁתֵּי פָּרֹכוֹת הָיוּ עוֹשִׂין בְּכָל שָׁנָה לְהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְקֹדֶשׁ הַקֳדָשִׁים. וְחוּטֵי הַפָּרֹכֶת כְּפוּלִין שִׁשָּׁה שִׁשָּׁה. וְאַרְבָּעָה מִינִין הָיוּ בָּהּ שֵׁשׁ וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי. וְכָל אֶחָד מֵהֶן כָּפוּל שִׁשָּׁה הֲרֵי אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים חוּטִין. וְטֶפַח הָיָה עָבְיָהּ וְעַל שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים נִירִין הָיְתָה נֶאֱרֶגֶת אָרְכָּהּ אַרְבָּעִים אַמָּה וְרָחְבָּהּ עֶשְׂרִים אַמָּה:
הלכה י״ז
וּשְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה פָּרֹכוֹת הָיוּ בְּמִקְדַּשׁ שֵׁנִי שֶׁבַע עַל שִׁבְעָה שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה וְאַחַת עַל פֶּתַח הָאוּלָם וְאַחַת עַל פֶּתַח הַהֵיכָל וּשְׁתַּיִם לַדְּבִיר בֵּינוֹ וּבֵין הַקֹּדֶשׁ וּשְׁתַּיִם כְּנֶגְדָּן בַּעֲלִיָּה:
הלכה י״ח
פָּרֹכֶת שֶׁנִּטְמֵאת בִּוְלַד הַטֻמְאָה מַטְבִּילִין אוֹתָהּ בִּפְנִים וּמַכְנִיסִין אוֹתָהּ מִיָּד לְפִי שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְשֶׁנִּטְמֵאת בְּאַב הַטֻמְאָה מַטְבִּילִין אוֹתָהּ מִבַּחוּץ וְשׁוֹטְחִין אוֹתָהּ בַּחֵיל מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה הַעֲרֵב שֶׁמֶשׁ. וְאִם הָיְתָה חֲדָשָׁה שׁוֹטְחִין אוֹתָהּ עַל גַּב הָאִצְטַבָּא כְּדֵי שֶׁיִּרְאֶה הָעָם אֶת מְלַאכְתָּהּ שֶׁהִיא נָאָה:
הלכה י״ט
וְכָל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים שֶׁאִם יִטַּמְּאוּ הָרִאשׁוֹנִים יָבִיאוּ הַשְּׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶם:
הלכה כ׳
זֶה הַמְּמֻנֶּה עַל מַעֲשֶׂה בִּגְדֵי כְּהֻנָּה עוֹסֵק בַּהֲכָנַת בִּגְדֵי כֹּהֲנִים הֶדְיוֹטִים וּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל וּבַאֲרִיגָתָן וּמִתַּחַת יָדוֹ נַעֲשָׂה הַכּל. וְלִשְׁכָּה הָיְתָה לוֹ בַּמִּקְדָּשׁ:
הר המוריה · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ז׳
ב׳
אנשים הרבה וכו'. מוכח כן מהא דהגרוס בן לוי על השיר ובן ארזה על הצלצל ובן גבר על נעילת שערים וכו' דלא ע"י עצמם נעשו ונגמרו אלו העניינים רק על כרחך על פי פקודתם וציוויים נעשו כל אלו הדברים וכן תקיש על השאר. מכריז הוא וכו'. שם בירושלמי וביומא בש"ס דידן כ' ב' יעו"ש.
ג׳
על פיו נועלין וכו'. עי' מש"כ לעיל פ"ד הי"ז יעו"ש. שלש תקיעות וכו'. סוכה נ"ג ב' ובתוספתא שם פ"ד.
ד׳
שמסבב וכו'. עי' לעיל פ"ח מהל' בית הבחירה ה"י ומש"כ שם.
ה׳
לומר שירה וכו'. עי' לעיל פ"ג ה"ג ודע דהרע"ב כתב שהוא היה ממונה להתחיל וכן לסיים וצע"ק. מאחד ועשרים. סוכה שם ערכין י' א'. מוסיפין תשע וכו'. כן הוא שם בסוכה. אין תוקעין וכו'. כן הוא מסקנת הש"ס שם נ"ה א' וכ"ה בירושלמי שם ה"ו רק שיש שם ט"ס בירושלמי ועיי"ש בקרבן העדה שנדחק בהגהתו וצ"ע למה לא כתב שהיו מאריכין בתקיעה או שמרבין בתוקעין וצ"ע.
ו׳
מוסיפין. שם במשנה ועי' שבת ל"ה ב' ומש"כ שם בחי' יעו"ש. מוסיפין שלש וכו'. לכאורה משמע שם בכל הסוגייא דרק בסוכות תוקעין על שני השערים האלה ולא ברגל אחר ועיי"ש נ"א ב' ומרבינו משמע דבכל רגל תוקעין על פתיחת שני שערים האלה ועיי"ש נ"ד א' רש"י ד"ה ובצרי וכו' יעו"ש היטיב וצ"ע בזה. שער העליון וכו'. עי' הל' בית הבחירה פ"ה ה"ה יעו"ש. שלש למילוי וכו'. שם מ"ח ב' נ"ג ב'. למילוי המים וכו'. שם נ"ד א' מימרא דרבא אבל לפתיחת שערים תוקעין אפי' בשבת יעו"ש היטיב בסוגייא. וה"ה ביו"ט דאין תוקעין ועיי"ש ב' יעו"ש היטיב. ע"ג המזבח וכו'. עי' רש"י שם נ"ג ב' בד"ה שלש לגבי המזבח וז"ל כשזוקפין את הערבה כדתנן לעיל מ"ה א' וזוקפין את הערבה בצידי המזבח תקעו והריעו ותקעו עכ"ל והנה בהלכות לולב הביא רבינו הא דזקיפת ערבה ואי נימא דבניסוך המים היה עוד שלש תקיעות פשו להו תקיעות ועי' ברש"י נ"ד א' ד"ה ה"ג לגבי מזבח וכו' יעו"ש היטיב דמסיק דזקיפת העזרה היה בשעה שמוליך המים ע"ג המזבח וה"נ י"ל לרבינו דזקיפת הערבה היה בעת שמנסכים המים ע"ג המזבח יעו"ש היטיב וק"ל. התקיעות בחצוצרות וכו'. זה פשוט שם בכל הסוגיא יעו"ש היטיב וק"ל.
ז׳
עפ"י כלי שיר וכו'. עי' לעיל פ"ג ועי' בתמיד פ"ז יעו"ש.
ח׳
תמידין וכו'. לקמן פ"ד מהל' תמידין ומוספין ה"ה יעו"ש.
ט׳
כך וכך וכו'. עיין בראב"ד שהשיג על זה יעו"ש וכתב דהממונה אינו אלא גזבר בעלמא יעו"ש היטיב וכ"ה דעת רש"י במנחות ס"ה א' יעו"ש היטיב. משלשים יום וכו'. עיין שקלים פ"ד מ"ט וס"ל לרבינו דה"ה לענין קינים ועיין בתוספתא שם פ"ב. כשער הזול וכו'. הכל שם במשנה ועיין ב"מ נ"ז ב' ומנחות צ' א'. שנמצא פסול וכו'. עיי"ש ספ"ז. ובירושלמי שם ס"פ וז"ל א"ר יצחק תנאי בי"ד הוא המספק את הקינים הוא מספק את האובדות ואת הפסולות עכ"ל ומטעם זה פסק רבינו כן ועיי"ש בר"ע ברטנורא ובזה א"צ לדוחקים שדחק מרן עצמו יעו"ש.
י׳
שמקבל דמי וכו'. כן הוא שם משנה ד' בפ"ה דשקלים. שמוכר וכו'. אזיל לטעמו בהלכה ט' וכבר כתבתי שם שהראב"ד השיג ע"ז יעו"ש. ארבע חותמות וכו'. כן הוא שם במשנה ג' ומפרש שם וז"ל עגל משמש עם נסכי בקר גדולים וקטנים זכרים ונקבות. גדי משמש עם נסכי צאן גדולים וקטנים זכרים ונקבות חוץ משל אלים. זכר משמש עם נסכי אלים בלבד. חוטא משמש עם שלש נסכי בהמות של מצורעים עכ"ל ועי' מנחות צ"א ב' ועי' ספרי פרשת שלח לך פיסקא ק"ז. ודע דשם במשנה איתא וז"ל בן עזאי אומר חמשה היו וארמית כתוב עליהן עגל. זכר. גדי. חוטא דל. וחוטא עשיר עכ"ל. והנה (ו)פסק כת"ק וחוטא עני היה לוקח חותם גדי יעו"ש היטיב בר"ע ברטנורא ופירוש רבינו שם. והנה ז"ל הירושלמי שם וכבן עזאי חוטא דל למה היה מביא לוגו עמו ברם כרבנן מביא גדי עכ"ל ופי' שם מהר"א [פולדא] דמקשה על בן עזאי כיון דמביא מצורע עני חותם בפ"ע א"כ יורה זה הסימן דצריך ליתן לו ג"כ לוג שמן שניתן על בהונות א"כ למה היה מביא לוג שמן מביתו כמבואר בתוספתא ובשלמא לרבנן דס"ל דמצורע עני היה נוטל חותם גדי ושם אינו מפורש דנותנין לו ג"כ לוג שמן של מצורע רק נותנין לו שלשה לוגין שמן ושלשה לוגין יין ולכן היה מביא לוג שמן של בהונות מביתו. והשיירי קרבן הקשה עליו דא"כ מצורע עשיר לכו"ע לא היה מביא לוג של בהונות מביתו והא בתוספתא מבואר דגם מצורע עשיר מביא לוג מביתו לכך פי' בקרבן העדה איפכא דהכי מקשה בשלמא לבן עזאי ניחא דלהכי הוצרך לעני מצורע חותם בפני עצמו כי היכי דלא ליצטרך להביא מביתו לוג של בהונות אבל לרבנן דס"ל דעני היה מביא חותם גדי א"כ ס"ל דהיה מביא לוג של בהונות מביתו א"כ לפי"ז למה הוצרך למצורע עשיר חותם בפ"ע הו"ל להביא שלש חותמות של גדי ואי משום לוג של בהונות יביא מביתו כמצורע עני. כן הוא תורף פירושו ונשאר בקושיא על רבנן. אבל גם פירושו דחוק שנשאר הירושלמי בקושיא על רבנן ולא תירץ כלל על זה. והנה ז"ל התוספתא ארבע חותמות היו במקדש חוטא היה מביא לוגו עמו חוטא דל כדברי בן עזאי היה מביא לוגו עמו עכ"ל והנה לפי' מהר"א [פולדא] שפי' מביא לוגו עמו היינו מביתו ודאי יקשה א"כ למה מצורע עשיר מביא לוגו מביתו וכמו שהקשה הש"ק ולדידי יותר יקשה דא"כ אמאי קאמר חוטא דל כדברי בן עזאי מביא לוגו עמו הא כ"ש לרבנן דמביא מצורע עני לוגו מביתו ודוחק לומר דה"ק אפי' לבן עזאי וכ"ש לרבנן. ועל כרחך צ"ל דה"ק דלרבנן מצורע עשיר מביא לוגו מהנסכים שלוקח בחותמו אבל מצורע עני דלרבנן לא היה לו חותם בפ"ע רק חותם גדי א"כ היה צריך להביא לוגו מביתו וע"ז קאמר דלבן עזאי דהיה למצורע עני ג"כ חותם בפ"ע א"כ לא היה מביא לוגו מביתו רק היה לוקח מהמספק נסכים אמנם לרבנן קושטא דמילתא הכי הוא דמצורע עשיר מביא לוג שמן מהמספק אבל מצורע עני מביא מביתו (וצ"ל על כרחך הטעם דבשלמא עשיר כיון דלא שייך אצלו להביא חותם אחד מהשלשה הקדומים ולהביא שלש חותמות גדי לא רצו לתקן ולהכי מועיל חותמו נמי אלוג של בהונות ג"כ משא"כ במצורע עני דלא הוצרכו לתקן בשביל עיקר הנסכים חותם אחר דדי בחותם גדי א"כ בשביל הלוג של בהונות לבד לא תקנו חותם בפ"ע ומביא מביתו וטעם זה מוכרח הוא להתוספתא וק"ל) ובהיות כן יש לפרש דברי הירושלמי בפשיטות דה"ק דלדברי בן עזאי מצורע עני כשמביא חותמו חוטא דל היה לוקח ג"כ לוגו מהמספק משא"כ לרבנן לא היה מביא רק גדי ואמטו להכי היה מביא לוגו מביתו. שוב ראיתי להתוס' יו"ט בד"ה חוטא וכו' וז"ל הקשה ר' ענשקן חפץ לוג שמן דמתן בהונות ושיריה נאכל לכהנים כדין קדשי קדשים כמש"כ הרמב"ם בספ"ד מהל' מחוסרי כפרה ואם כן צריכין להיות על טהרת הקדש מאין היה מביאו והשבתיו דזהו שאמר בירושלמי בזה הלשון וכבן עזאי חוטא דל למה היה מביא לוגו עמו ברם כרבנן מביא גדי ע"כ נראה דלבן עזאי קמ"ל דלא צריך להביא עמו מביתו הלוג אבל לרבנן שהיה מביא גדי היה מביא לוגו עמו מביתו ונעשה על טהרת הקדש עכ"ל ונתתי שמחה בלבי שת"ל כוונתי לדבריו ותמהתי על המפרשים הנ"ל למה ברחו מדרך הפשוט.
י״א
היו במקדש וכו'. כן הוא בפ"ה דשקלים ונזכר ג"כ קצת מזה ביומא כ"ג א' ובמנחות ס"ה ב' יעו"ש. על הזמנים וכו'. היינו גביני כרוז. נעילת וכו'. הוא בן גבר השנוי במשנה. על השומרים. הוא בן בבי על הפקיע לפי מסקנת הש"ס ביומא כ"ג א' אמנם בירושלמי אי' דהיה ממונה על הפתילות והוא כהו"א דאביי עי' במרן ובתוס' יו"ט שם. על המשוררים. זהו הגרוס בן לוי על השיר. על הצלצל וכו'. היינו בן ארזה על הצלצל. על הפייסות. היינו מתתיא בן שמואל על הפייסות ועי' ביומא כ"ח א' מתתיא בן שמואל אומר עד שבחברון ופירש"י שחולק על הת"ק דס"ל דהרואה אומר ברקאי ומתתיא בן שמואל ס"ל דהרואה אומר האיר כל פני המזרח. עד שבחברון. היינו דהעומדים למטה היו שואלים אותו אם האיר כ"כ עד שבחברון והרואה אומר הן. אמנם במנחות ק' א' פירש"י ותוס' דמתתיא בן שמואל הוא בעצמו אומר להרואה אם האיר פני כל המזרח עד שבחברון והיה משיב הרואה הן ועי' בתמיד ל' א' במפרש שם מה שהשיג ע"ז יעו"ש ואני תמה עוד על פירש"י דמנחות דא"כ דהממונה על הפייסות דהוא מתתיא בן שמואל היה אומר האיר פני כל המזרח עד שבחברון א"כ איך קאמר התם ביומא וז"ל מאן אמר הן אילימא הך דקאי אאיגרא הוא חלים והוא מפשר אלא הך דקאי אארעא מנא ידע איבעית אימא הך דקאי אארעא ואיב"א הך דקאי אאיגרא איב"א הך דקאי אאיגרא אמר איהו האיר פני כל המזרח וא"ל הך דקאי אארעא עד שבחברון וא"ל איהו הן ואיב"א הך דקאי אארעא אמר איהו האיר פני כל המזרח וא"ל עד שבחברון וא"ל הן ולפי פירש"י דמנחות מאי מספקא להו פשיטא דהך האיר פני כל המזרח אמר מאן דקאי אארעא. שוב ראיתי בתוס' ישנים ביומא שם שהרגישו בזה אמנם לשונם מגומגם שנראה מלשונם שמסכימים לפירש"י שבמנחות וצ"ע. על הקינים. שם פתחיה על הקינים פתחיה זה מרדכי למה נקרא שמו פתחיה שהיה פותח בדברים ודורשן ויודע שבעים לשון. ועיין ירושלמי שם וז"ל שלש נשים הביאו קיניהן אחת אומרת לעינתי ואחת אומרת לימתי ואחת אומרת לזיבתי. זו שאומרת לעינתי סברין מימר שופעת כמעיין אמר לין בעונא סכנית זו שאומרת לימתי סברין מימר שופעת כים אמר לון בימה סכנת זו שאומרת לזיבתי סברין מימר זבה ממש אמר לון זאב בא ליטול את בנה עכ"ל ועי' במנחות ס"ד ב' שם בקצת אופן אחר יעו"ש היטיב. על החותמות. שם יוחנן בן פנחס על החותמות. על הנסכים. שם אחיה על הנסכים. על החולין. שם בן אחיה על חולי מעיים. על המים. שם נחוניא חופר שיחין. על מעשה לחם הפנים. שם בית גרמו על מעשה לחם הפנים. על מעשה הקטורת. שם בית אבטינס על מעשה הקטורת. על מעשה הפרוכת. שם אלעזר על הפרוכת. מעשה בגדי כהונה. שם ופנחס על המלבוש.
י״ב
אם הותירו וכו'. הר"ע ברטנורא כתב שם במשנה ד' דלא אמרינן שמא מעותיו של יוחנן הם שנתערבו במעות של נסכים עכ"ל ור"ל אם נמצאו מעות יתרים על החותמות תלינן שמא הנותנים מעות על החותם נתנו יתרים מכדי שיווי החותמות או שמא לא הביאו כל חותמיהם להממונה ונאבד בידם ולא רצו לבא ולתבוע בעד מעות או זולת זאת הסיבה ונמלכו ולא באו ומחלו ממונם להקדש אמנם רבינו בפי' המשנה הסיבה נמלכו ולא באו ומחלו ממונם כתב וז"ל אם הותירו אצלו הותירו להקדש ולזה המותר רמז בפרק המוקדם באמרו מותר נסכים עכ"ל וכוונתו למה דאיתא בפ"ד מ"ד ומותר נסכים לכלי שרת ר' חנינא סגן הכהנים אומר מותר נסכים קייץ למזבח. והנה במנחות צ' א' נתפרש שם מהו מותר נסכים וקאמר שם דהוא בירוצי המדות או מה שמשתכרין מהמספק וכמו שמבואר בסעי' ט' יעו"ש היטיב וא"כ כוונתו הכא נמי ע"ז ולפי שרבינו ס"ל דהממונה הוא בעצמו המספק כמו שכתב בהלכות ט' וי' לכן כשמיירי כאן מהממונה קאמר דאם הותירו המעות הותירו להקדש משא"כ להראב"ד שם בהשגות וכמבואר בס"ק ל"ה א"כ מפרש כאן על כרחך כפי' הרע"ב וק"ל ועיי"ש בתוס' יו"ט. והבן. ממתינין לו וכו'. כן הוא שם במשנה ה' יעו"ש. ושם כל היום וכו'. שם במשנה איתא ושם היום כתוב עליהן מפני הרמאים ופי' שם רבינו וז"ל ואמר מפני הרמאים כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לבעליו או לאחיו או ליוחנן ויגבה בו או יקח חותם אחד ויניחנו אצלו עד שייקר השער ויגבה בו עכ"ל וצ"ל לפי' הראשון כי באותו היום יירא לבא מפני שבעליו מחזר אחריו וימתין עד שישתכח הדבר וכ"כ הר"ע ברטנורא יעו"ש וכאן לא כתב רבינו כי אם פי' השני והטעם כמש"כ מרן דא"כ למה לי לכתוב שם היום לכתוב שם בעליו ודי בזה ובראב"ד כתב וז"ל א"א לא כי אלא שמא יעשנו אובד ויביא לידי אחר ויוציא חותמו עכ"ל והוא ט"ס וצ"ל ויביא ליום אחר וכו' ור"ל שמא ביום שיקח חותמו לא יראינו ומ"מ יתנו לו מחמת שימצא מעות יתרים כנגד חותמו וביום אחר יביא חותמו ויתנו לו וישלם אז זה שעל החותמות מביתו וכמש"כ מרן. ומש"כ רבינו ושם כל היום הוסיף תיבת כל ואולי כוונתו למאי דאיתא שם. בירושלמי ה"ג וז"ל הגע עצמך שזייג אותו היום שם משמר כתוב עליו הגע עצמך שזייג אותו משמר שם היום שם השבת שם חדש היה כתוב עליו שאפי' רוצה לזייג לא מצי לזייג עכ"ל ועיי"ש בקרבן העדה וזה שכיון רבינו במש"כ כל היום.
י״ג
פוסקין שער וכו'. עיין לעיל ס"ק ט"ו. הוא הנקרא וכו'. ולוקחין בו וכו'. וכר"ח סגן הכהנים בפ"ד מ"ד והטעם כי שם במנחות צ' א' כל הסוגיא אליביה אזלא והשתי ברייתות דמייתי הש"ס כוותיה אתי יעו"ש היטיב ופסק רבינו כר' יוחנן שם ואותה הפלוגתא דר' יוחנן ור' חייא בר יוסף דמנחות נזכר נמי בירושלמי דשקלים פ"ד ה"ד יעו"ש היטיב רק דשם נתחלפו האמוראים (וכבר הראיתי כמה פעמים הכי בחי' על גמרא). בעולת עוף. שבועות י"ב ב' ועי' תוס' שם ובתוס' יומא מ"א ב' ד"ה והאי וכו'. ובתמורה כ"ג ב' יעו"ש ותוס' נזיר כ"ז א'. בקרבנות צבור וכו'. עי' שבועות שם וזבחים צ' א' ומנחות ה' א' ובתמורה י"ד א' ובתוספתא שם פ"א ועי' לקמן פ"א ממעשה הקרבנות ה"ד יעו"ש.
י״ד
עומדין על וכו'. ובפי' רבינו על המשניות שקלים פ"ה מ"א הוסיף עוד טעם מפני שמשתמשים במים ובירושלמי שם ה"א וז"ל ע"י שהכהנים מהלכין יחפים על הרצפה והיו אוכלין בשר ושותין מים היו באין לידי חולי המעיים והוי ידע האי דין חמר טב למעיים והאי דין חמר סמס למעייא עכ"ל ולא נזכר שם מחמת מיעוט בגדיהם ורבינו כאן השמיט הא דשתיית מים והוסיף הך מיעוט בגדים וצ"ע בזה והרע"ב כתב כדברי הירושלמי ממש.
ט״ו
חופר בורות וכו'. עי' ב"ק נ' ב' ועי' בשקלים שם בירושלמי. על כל וכו'. עי' יומא ל"ח א' ובירושלמי שם ובפ"ה דשקלים ה"א ובתוספתא פ"ב דיומא. על כל וכו'. שם ושם ושם ושם.
ט״ז
ושתי פרוכות וכו'. מ"ה בפ"ח דשקלים ובחולין צ' ב' ובתמיד כ"ט ב'. והרע"ב כתב שלכן היו עושין אותה ארבעים אורך ועשרים רוחב כמדת שער האולם יעו"ש א"כ מבואר מדבריו שקאי על פרוכת שער האולם ואותו הפרוכת הוא שהיו עושין פעמיים בשנה ועי' ברש"י בחולין שם ובמפרש לתמיד שם שהסכימו לפי' רבינו כאן דקאי על אותן הפרוכות המבדילות בין היכל לקדש הקדשים ולכן היו שתים לפי ששתי פרוכות היו מפסיקות כדאיתא לעיל פ"ד מהל' בית הבחירה ה"ב יעו"ש אמנם בתוספתא פ"ג דשקלים משמע דקאי על מקדש ראשון ואם נטמא אחד פורסין השני וז"ל התוספתא ר"ח בן אנטיגנוס אומר שתי פרוכות היו שם אחת פרוסה ואחת מקופלת נטמאה פרוסה פורסין את המקופלת בעיוה"כ מכניסין את החדשה ומוציאין את הישנה עכ"ל אלמא דלכן היו שנים כדי שאם אחת נטמאת פורסין את השניה ולפי"ז יכול להיות כהרע"ב ג"כ דמיירי על פרוכת האולם והבן. ואילו לפי' רבינו שניהם בבת אחת היו משתמשין. כפולין ששה. שם ושם ושם ועי' יומא ע"א ב'. היה בה וכו'. שם ושם ושם ויומא ע"ב א'. וטפח היה וכו'. עי' במפרש לתמיד שם שפקפק בזה דא"כ איך היה הכהן גדול מהלך בנתים יעו"ש ואפ"ל דבשביל כך בחר הרע"ב פי' אחר וכנ"ל בס"ק נ"ג. ודע דשם איתא עוד ומשמונים ושתים רבוא היתה נעשית ושלש מאות כהנים מטבילין אותה ורבינו לא הביא זה לפי שלשון גוזמא היא וכדאיתא בחולין ותמיד שם ובירושלמי שם ה"ב ורבינו דעתו שגם השמונים ושתים רבוא הוא גוזמא כמו שמבואר בלשונו בפי' המשניות בשקלים שם.
י״ז
ושתים וכו'. עי' מש"כ לעיל פ"ד מהל' בית הבחירה הי"ב יעו"ש. ומקור הדברים ביומא נ"ד א' וכתובות ק"ו א' עי' מר"ן ומל"מ.
י״ח
לפי שאין וכו'. כ"ה במ"ד פ"ח דשקלים ועי' תוס' זבחים צ"ח ב' ד"ה טבול יום וכו' ובחגיגה כ"א א' ד"ה האונן וכו'. על גב וכו'. ובמשנה שם הנוסחא על גג האיצטבא וכן נראה יותר עי' פסחים י"ג ב' וסוכה מ"ה א' ודו"ק שוב ראיתי בתוס' יו"ט בסוכה שהעיר בזה והובא כאן במל"מ.
י״ט
היה להם וכו'. עי' חגיגה כ"ו ב' והובא במרן.
כ׳
ומתחת ידו וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א אומר אני שהוא פינחס המלביש עכ"ל וכתב ע"ז מרן וז"ל ופשוט הוא ואיני יודע מה מלמדנו עכ"ל ולענ"ד נראה כי דבר גדול מלמדנו ובא להשיג על רבינו שכתב שהוא ממונה על הכנת הבגדים ואריגתן ואולי שהיה גורס כמו שהוא במשניות ובירושלמי במשנה (הנדפס בבבלי) ופינחס על המלבוש ור"ל בכל מה שנוגע בבגדים אמנם הראב"ד גורס פינחס המלביש שהיה ממונה רק על עצם ההלבשה לפי שמלאכה גדולה היתה בזה וכמו דאיתא בירושלמי שם וז"ל שהיה מלביש בגדי כה"ג מעשה בכהן אחד שהלביש לאסטרטיוס אחד ונתן לו שמונה זהובים ואית דאמרי תרי עשר יהב ליה עכ"ל ומשמע שהי' ממונה רק על ההלבשה לבדה (ועי' בס' שבט יהודה מש"כ בזה דיש שם פנים לכאן ולכאן) ורבינו כתב בפי' המשנה וז"ל ופינחס המלביש היה מלביש הכהנים בגדיהם והיה מתעסק בהצנעתן ובעשייתן עכ"ל ואולי ט"ס הוא וצ"ל ופינחס על המלבוש. ולשכה היתה וכו'. עיין פ"ה מהלכות בית הבחירה הי"ז יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ז׳
א׳
ט"ו ממונים היו במקדש כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל אחד על הזמנים, היינו גביני כרוז, שני על נעילת שערים, היינו בן גבר, שלישי על השומרים. זה לא נזכר במשנה רביעי על השיר, היינו הגרום בן לוי, חמישי על הצלצל היינו בן ארזא, ששי על הפייסות היינו מתיא בן שמואל, שביעי על הקנים היינו פתחיה והוא היה מרדכי בלשן שהיה פותח ודורש בשבעים לשון, שמיני על החותמות היינו יוחנן בן פנחס, תשיעי על הנסכים היינו אחיה ואע"ג דתנן במתני' על הסלתות איכא למימר שהיה ממונה על שתיהם כיון שלא מצינו שהיה לסלתות ממונה בפני עצמו, עשירי על החולים היינו בן אחייה על חולי מעיים, אחד עשר על המים היינו נחוניא חופר שיחין, י"ב על מעשה לחם הפנים היינו בית גרמו, י"ג על מעשה הקטורת היינו בית אבטינס, י"ד על מעשה הפרוכת היינו אליעזר על הפרוכת, ט"ו על בגדי כהונה היינו פנחס המלביש, וקשיא לי על רבינו למה השמיט בן בבי על הפקיע בין שיהיה פירושו עושה פתילות בין שהיה פירושו הלקאה ברצועה. וי"ל שאין זה מינוי במקדש אלא על כל העיר ואפילו תימא שהיה ממונה במקדש דוקא לא נקרא זה מינוי של שררה אלא שליח בעלמא. ובפ"ב דיומא ה) אמרינן בהדיא דפקיע היינו רצועת מלקות, ותנא במתני' תני ליה אגב הנך ונסתלקה השגת הראב"ד ז"ל ו) והכניס הרב ז"ל במקומו זה שעל השומרים והוא הנקרא איש הר הבית ב) ותנא דבמתני' לא הוצרך להזכירו ב) לפי שהוא מפורסם בתמיד ובמדות ובכמה מקומות:
ד׳
זה שעל השומרים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זהו בן בבי על הפקיע, וכאשר נתבאר ונקרא פקיע הרצועה שמלקים בה על שם שהיא קרועה לרצועות דקות מלשון מפקעים לפתילות כ"כ רש"י ז"ל ביומא:
ה׳
זה שעל המשוררים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זה בן הגרום על השיר שאמרו במשנה ובמס' סוכה פ' החליל נתבארו כל התקיעות ושם נתבאר שכשיש שנים או שלשה מוספין אין תוקעים לכלם אלא תקיעה אחת ויליף לה מדכתיב ובראשי חדשיכם ותקעתם איזהו חדש שיש לו שני ראשים, זה ראש השנה שיש בו מוסף ר"ח ומוסף ר"ה ואמר רחמנא חדשכם חסר שהכתוב עשאן כאחד לענין תקיעות, ואביי אמר שהוקשו כל החדשים זה לזה, פי' דכתיב ובראשי חדשיכם. וטעם מנין התקיעות נתבאר שם שא"א לתרועה מבלתי תקיעה לפניה ותקיעה לאחריה דכתיב ותקעתם תרועה הרי תקיעה לפניה, תרועה יתקעו הרי תקיעה לאחריה. ונקראים שלשה לפי שיכול להפסיק ביניהם, ובקרבן תשע כי שלשה פרקים היו בשיר שהיו מפסיקים בו ובכל פרק היו תוקעים כדאיתא בתמיד, ובערב שבת היו תוקעים שלש תקיעות לבטל העם כדאיתא בשבת. ומ"מ עדיין לא קדש היום ואין עדיין חיוב סקילה לכך תוקעים עוד שלש להודיע שכבר קדש היום ויש חיוב סקילה וזהו להבדיל בין קדש לחול וכאשר נתבאר בה' שבת בפירוש. וברגל היו מוסיפין לכבוד הרגל והכל בפ' החליל: אין פוחתים במקדש מכ"א תקיעות כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בפ' אין בערכין תנן אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש ואין מוסיפין על מ"ח. וכולהו מפרש להו בסוכה פ' החליל כלומר אין פוחתין מכ"א תקיעות בכל יום. ויש שם יום שמוסיפים עד מ"ח כדמפרש ואזיל. ופסק כרבנן דסתם מתניתין דסברי תקיעה לחוד ותרועה לחוד ותקיעה לחוד. וילפי' לה דכתיב ובהקהל את הקהל תתקעו ולא תריעו. ואי ס"ד תקיעה ותרועה ותקיעה חדא היא אמר רחמנא עביד פלגא דמצוה. ומהאי טעמא מותר להפסיק בין תקיעה לתרועה. והיינו דאמר ר' יוחנן שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא. דאילו לרב יהודה היה צריך לעשות תקיעה ותרועה ותקיעה בבת אחת. והא דאמר רב כהנא אין בין תקיעה לתרועה ותקיעה ולא כלום אזלא כר"י ולא קי"ל כוותיה:
ז׳
זה שעל הצלצל כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זהו בן ארזא שעל הצלצל שהוזכר שם והוא כלי שמנגנים בו על הקרבן וכאשר נתבאר פ"ג מהלכות אלו ובמשנה פי' רבינו שהיה ממונה על זה הכלי ומכה בו הוא וכן אמרו שם בירושלמי. ובתמיד פ' אחרון הניף הסגן בסודרין והקיש בן ארזא בצלצל. וכאן נראה שסובר רבינו שהוא היה ממונה על כל כלי השיר שמנגנים בהם. והיה מסדר כל אחד בשלו. ובודאי שגם היה הוא התוקע בצלצל כאשר נזכר כי כיון שלא היה אלא צלצל אחד היה הממונה מכה בו לבדו לכבודו כיון שהוא היה ממונה על הכל: שסועדים עם הלוים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל תפס הרב עיקר גרסת תנא ברא דגריס וסועדי הלוים היו נקראים, דאי לפי גרסת תנא דידן דגרס צוערי הלוים יש קצת דוחק לפי פירושו דפי' דמיירי בלוים המשוררים. וכבר הארכתי בזה הרבה למעלה ע"ש:
ח׳
זה שעל הפייסות כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זה מתתיה בן שמואל על הפייסות ובתמיד וביומא נתבארו פרטי הפייסות ויתבארו במקומם ופירש פייס גורל:
ט׳
וממונה שעל הקינים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זהו פתחיה על הקינים, וסובר רבינו שהממונה הזה הוא שהיה מתחייב לתת הקינים לקרבנות ונוטל הדמים מן הגזברים, כי החייבים הקינים היו נותנים דמיהם לגזברים והרי זה דומה להממונה על הנסכים ויתבאר בסמוך. וסופ"ד דשקלים אמרו משלשים לשלשים יום משערים את הלשכה וביאורו שכל צרכי הלשכה פוסקים הערך עם המוכרים משלשים לשלשים יום. ואם יתיקר באותם השלשים יום אין הגזבר מוסיף על הערך שפסק עם המוכר, ואם יוזיל לוקח ממנו כשער הזול שיד הקדש על העליונה. כן נתבאר שם גם במציעא פ' הזהב: וכל קן שנמצא כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גם בשקלים פ"ז ר' יוסי אומר המספק את הקנים מספק את הפסולות, וכתב שם רבינו ואמר ר"י כי מוכר הקינים כיון שפסק דמים עם הגזברים חייב להמיר כל שנמצא בו פסול כמו שאמרנו פ"ד במוכרי נסכים שאינו מקבל מעותיו עד שיהא המזבח מרצה ואפילו נפסל היין או הסולת ברשות הגזבר אחר שלקחו ממנו שהמוכר חייב לקבלו ולהמירו כמו כן כאן כו', ומאמר ר"י אמת אמרו תנאי ב"ד הוא המספק את הקנים מספק את הפסולות:
י׳
זה שעל החותמות כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זהו יוחנן בן פנחס על החותמות שאמרו במשנה פ"ה, ושם נתבאר שהיו שם ד' חותמות וכתוב עליהם עג"ל גד"י זכ"ר חוט"א. וביאר רבינו שם כי הנסכים כלם הם שלשה מינים והוא כי הקרבנות הצאן שהם כוללים שני מינים הכבשים והעזים יתחייב כל אחד עשרון ויין לנסך רביעית ההין וזהו כשהוא כבש בן שנתו, אבל אם הוא איל והוא בן שנתים נסכו שלישית ההין, אבל בעזים אין חילוק בין גדול לקטן, והמין הג' הוא הבקר כי נסכו חצי ההין, וגם בבקר אין חילוק בין גדול לקטן, והחטאת והאשם אין טעונים נסכים אלא חטאת מצורע ואשמו בלבד, ואם הוא עשיר יביא שלשה בהמות ונסכיהם שלשה עשרונים בלולה בשמן ולוג שמן. ולכך הוא הד' חותמות עג"ל כולל גדולים וקטנים והוא חצי ההין כי אין בהם חילוק כאשר נתבאר, זכר הוא איל והוא שלישית ההין, גד"י הוא רביעית ההין והוא כולל הקטנים והגדולים שבעזים וכבשים קטנים, חוט"א הוא מצורע עשיר ונקרא חוטא כי בחטאו נצטרע ומצורע עני מביא כבש לבד ודי לו בחותם שכתוב בו גדי. וזה ברור:
י״ב
כל מי שיביא כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש מי שהוא מבקש נסכים הולך אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות ונותן לו מעות ומקבל ממנו חותם בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים נותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים לערב באים זה אצל זה אחייה מוציא את החותמות ומקבל כנגדם מעות אם הותירו הותירו להקדש, ואם פחתו היה משלם יוחנן מביתו שיד הקדש על העליונה, והם דברי רבינו ז"ל ובהשגות א"א לא כי הממונה על הקנים ועל הנסכים כו'. כוונת דבריו ז"ל שהוא סובר שאין הממונה מתחייב לתת הקנים או הנסכים אלא משתדל לקנותם עד שיקריבם. אבל דעת רבינו כי הממונה הוא המתחייב לספק קנים יינות שמנים וסלתות, ועמו פוסק הגזבר הערך כל שלשים יום, ועל הממונה אמרו מי שקבל לספק כו' ופשט המשנה שהזכרתי כן נראה. שאמר בא לו אצל אחייה שהוא ממונה וכו' ולערב וכו' ואם הותירו וכו', והדבר ברור כי אין שם לא בעל הבית מוכר ולא זולתו וממונה שעל הקנים למד רבינו מהממונה שעל הנסכים כי ודאי שוים הם ודרך אחד להם. ומאמר מותר נסכים לקיץ המזבח יתבאר בסמוך: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בהשגות א"א כו'. ורבינו ז"ל סובר דגזבר לחוד וממונה לחוד, דשלשה גזברים היו שם, והם היו גובים כל ההקדשות והממונה על הקנים הנזכר במתני' לאו היינו גזבר דלא הוי קרי לי' תנא ממונה, ותו דשלשה גזברים תנן ולא ארבעה או חמשה, ולא היו ממנים גזברים במקדש לדברים פרטיים אלא לכל ענין המקדש, ותו ק"ל דקרא כתיב וביום השמיני יקח לו שתי תורים וגו' ונתנם אל הכהן, וכתיב ביום השמיני תקח לה שתי תורים וגו' והביאה אותם אל הכהן, משמע דבעל הקרבן היה מביא קרבנו בידו אל הכהן, ועל מה יביא קרבנו על ידי שליש דהכהנים זריזים ואין [נצרכים] לגזבר, וא"כ גזברות זה ללא צורך היה, אלא ממונה זה היה על הקנים ועמו היו פוסקים ואחד מג' גזברים של המקדש הוא שלוקח המעות והממונה נותן הקנים לבעלים ואח"כ עושה חשבון עם הגזבר. וכן מ"ש הר"א ז"ל וכן על הנסכים היה איש ממונה ולוקח במעות של תרומת הלשכה יינות שמנים וסלתות כו'. הוא ז"ל הרגיש קושיא וכתב ואעפ"י שאמרו אין משתכרים בשל הקדש ודחק לתרץ. ורבינו אתיא לי' כפשטא שלא היו חולקים במעות של הקדש כלום, ותו ק"ל שכתב ז"ל וכל מחוייב נסכים מביא מעות ולוקח מזה הממונה, משמע מדבריו שבעל הקרבן נותן המעות לממונה ובמתני' לא משמע הכי, דתנן התם מי שהוא מבקש נסכים הולך אצל יוחנן שהוא ממונה על החותמות נותן לו מעות ומקבל ממנו חותם בא לו אצל אחייה שהוא ממונה על הנסכים ונותן לו חותם ומקבל ממנו נסכים. וצ"ל דלאו דוקא אלא מביא מעות ונותן לממונה על החותמות, אבל הנכון מ"ש רבינו שזה הממונה לוקח במעותיו שאם היה לוקח במעות של תרומת הלשכה לא היה קורא אותו ממונה אלא גזבר: מי שאבד חותמו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש פ"ה דשקלים. וכתב שם רבינו אם מצא כדי חותמו פי' שימצא במעות שביד יוחנן יותר כמו החותם שהוא אומר בלי תוספת וגרעון, וזהו שכתב כאן כדי החותם שטוען משמע שכוונתו שאם מצא יותר או פחות אין נותנים לו כלום כיון שאין היתרון מכוון למה שטוען: ושם כל היום כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש וכתב עלה רבינו בפי' המשנה ואמר מפני הרמאים כדי שלא ימצא חותם שנפל קודם לכן לאחייה או ליוחנן ויגבה או יקח חותם אחד ויניח אותו אצלו עד שיוקר השער ויגבה בו, ורבינו כאן חדא מתרי חששי נקט. ובהשגות א"א לא כי אלא כו'. וכבר כתבתי שרבינו חדא מנייהו נקט: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב שני הטעמים בפי' המשנה. והכא השמיט האחד, ויפה עשה, חדא דלנפילה לא חיישינן כולי האי, ותו דאי משום האי טעמא יכתבו שם האיש, אלא עיקר טעמא הוא שמא ישהה החותם עד שיוקירו הנסכים:
י״ג
והשכר שמשתכר כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש מותר הנסכים לקיץ המזבח. ובמנחות פ' שתי מדות, המקבל לספק סלתות מד' ועמדו מג' זהו ששנינו מותר נסכים לקיץ המזבח. ופי' לקיץ המזבח כשהמזבח בטל קונים באלו עולות ומקריבין אותם כדי שלא יהיה המזבח בטל, והוא במקום פירות שאוכל אדם תוספת על סעודתו כמו תאנים וענבים שסוחטים אותם ומיבשים אותם ונקראים קיץ וכן ימות החמה נקרא קיץ, וכן קרבנות אלו תוספת על החיוב כדי שלא יהיה בטל כאשר נתבאר ולכך נקרא קיץ המזבח: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב והשכר כו', כלומר בנסכים ובקנים אשר היה מרדכי ממונה עליהם ומכאן אתה למד גדולת בית אלקינו, וכמה היו חפצים גדולי ישראל שיהיה להם שום מינוי או שררה במקדש שהרי מרדכי היהודי שהיה משנה למלך אחשורוש היה ממונה על הקנים: ולוקחים בו עולות כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל פ"ק דשבועות תניא מה הם מביאים מן המותרות קיץ כבנות שוח למזבח, כלומר כבנות שוח לאדם שמביאים מיני מתיקה בקנוח סעודה, דרש ר"נ בר ר"ח אין מקייצין בעולת העוף וטעמא אמרו התם המותרות לנדבת צבור אזלי ואין עולת עוף בציבור. ופ"ד דשקלים תנן ר' חנניא סגן הכהנים אומר מותר נסכים לקיץ המזבח ולאו דוקא מותר נסכים אלא ה"ה מותר קנים כדתניא מה הם מביאים מן המותרות כו' וז"ל בפי' המשנה ופסק ההלכה בכ"ז אומרם תנאי ב"ד על המותרות שיקריבו עולות:
י״ד
הכהנים מפני שהם עומדים כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היו יחפים כדי שלא יהא דבר חוצץ בין רגליו לרצפה, ותנן בפ"ה דשקלים אחייה על חולי מעיים מפני שחולי זה היה מצוי בהם ביותר מפני הצנה ואכילת הבשר. נקט חולי מעיים וה"ה לכל תחלואיהם כאשר כתב ז"ל, ירושלמי דשקלים בן אחייה על חולי מעיים ע"י שהכהנים היו מהלכים על הרצפה יחפים והיו אוכלים בשר ושותים מים היו באים לידי חולי מעיים, והוה ידע האי חמר טב למעייא והאי דין חמר סמם למעייא. ושני דברים היו מגינים עליהם ההרגל, ועל הכל ההשגחה פרטיות אשר היתה עליהם דכתיב שומר מצוה לא ידע דבר רע:
ט״ו
וכן ממנים אחד חופר כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו נחוניא חופר שיחין שנפלה בתו לבור ועלתה ואמרו בירושלמי דהאי ממנא הוא ידע הי' דין כוף מקורר מייא והי דין כוף אית ביה שרבובי וכו' וזהו עיקר מינויו, אבל לא היה הוא לבדו חופר אלא אנשים אחרים היו עמו כאשר כתב גבי בן אחיה הרופא: ואחד ממונה על כל אומני לחה"פ כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל זהו בית גרמו על מעשה לחם הפנים. וביארו שם בירושלמי שלא היתה הפת שלהם מתעפשת שהיו בקיאים באפייתו ורדייתו. וכן נתבאר שם בית אבטינס על מעשה הקטורת שהיו מכירים מעלה עשן ובקיאים בו ובפטומו: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב אע"ג דתנן בית גרמו על לחם הפנים, מ"מ אחד מהם היה ממונה עליהם והיו בקיאים ברדייתו ולא רצו ללמדה ולא היו חכמים מזכירים אותם לשבח כדמפרש התם: ואחד ממונה על מעשה הקטורת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל היינו בית אבטינס והם היו בקיאים במעלה עשן והקטורת שלהם היה מתמר ועולה כמקל ופוסה ויורדת, ושל אומני אלכסנדריא היה פוסה מיד, ולא רצו ללמדה לפי שהיה מסורת בידם שהבית עתיד ליחרב שלא ילמדו אחרים ויהיה עושין כן לפני ע"ז שלהם והיו מזכירים אותם לשבח. והכי איתא בירושלמי. ואפשר כי בתחילה לא היו מזכירים אותם לשבח, ואחר שידעו הטעם למה לא רצו ללמד הזכירו אותם לשבח:
ט״ז
זה שעל הפרוכת כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש אלעזר על הפרוכת ופי' בירושלמי שהיה ממונה על אורגי הפרוכת. ובשקלים פ' כל הרוקין אמרו במשנה רשב"ג אומר פרוכת עביה טפח וכו' והובאה בתמיד פ"ב ובחולין פרק ז': ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב משמע מהכא שהקרימה לא היתה מעשה אורג אלא אחר האריגה היו רוקמים אותה כמעשהו בזמן הזה. ובפרקים דלקמן כתב כל מקום שנאמר בתורה מעשה רוקם הוא שתהיה הצורה הנעשית באריגה נראית מצד אחד בפני האריג בלבד, ומעשה חשב הוא שתהיה נראית משני צדדין פנים ואחור, ומשמע שרקימה היא באריגה עצמה. וי"ל דדוקא בגדי כהונה לא היה בהם מעשה מחט אלא מעשה אורג ומשמע דוקא בגדי כהונה אבל פרוכת אפשר שהיה מעשה מחט על הארוגה, אלא דקשה ע"ז דהא באפוד כתיב מעשה חושב ובפרוכת כתיב נמי מעשה חושב, ומשמע דשניהם שוים, וכי היכא דאפוד לא הוי מעשה מחט אף פרוכת לא הוי מעשה מחט. ויש לפרש שמקצת היו בקיאים באריגה וקצת בקיאים ברקימה, ולעולם אפשר לומר שהכל היה באריגה ולא מעשה מחט, וזהו שכתב אורגי הפרוכת והרוקמים בהם. ולקמן אכתוב שיטה אחרת יותר נכונה בע"ה, והא דנקיט בגדי כהונה לאו דוקא תדע דגרסינן בירושלמי על מעשה הפרוכת כתוב אחד אומר מעשה רוקם וכתוב אחד אומר מעשה חושב. מעשה רוקם פרצוף אחד מעשה חושב שני פרצופות ר' יהודה ור' נחמיה ח"א מעשה רוקם ארי מכאן וארי מכאן, מעשה חשב ארי מכאן וחלק מכאן. וחרנא אמר מעשה רוקם ארי מכאן וחלק מכאן מעשה חשב ארי מכאן ונשר מכאן, ותפס הרב כמ"ד מעשה רוקם פרצוף אחד מכאן, מעשה חשב שני פרצופות מכאן ומכאן: ושתי פרוכת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כבר כתבתי למעלה כי בבית שני עשו שתי פרוכת במקום אמה טרקסין מפני הספק: וחוטי הפרוכת כפולין ששה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל תניא פ' בא לו כ"ג, דברים שנאמר בהם שש חוטן כפול ששה, מושזר שמונה, מעיל י"ב, פרוכת כ"ד, חושן ואפוד כ"ח. ואמרינן עלה פרוכת כ"ד ד' דשיתא שיתא לית דינא ולית דיינא כלומר אין ערער בדבר, וכ"מ שנאמר שש היינו פשתן דכתיב פארי פשתים יהיו על ראשם ומכניסי פשתים יהיו על מתניהם וגמרא גמירה לה ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא. ומלת שש כולל שני דברים שהוא פשתן וחוטן כפול שש ותכלת וארגמן ותולעת שני ילפינן מינה שיהא כל אחד כפול שש הרי כ"ד: וטפח היה עוביה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל הכי איתא במשנה ובכמה דוכתי לפי שהיתה נארגת על ע"ב נימין הי' עוביה טפח שעל כל נימא ונימא כ"ד חוטין, והכי תנן בפ' בתרא דשקלים רשב"ג אומר משום ר"ש בן הסגן פרוכת עוביה טפח ועל ע"ב נימין נארגת ועל כל נימא ונימא כ"ד חוטין. ארכה מ' אמה ורחבה כ' אמה ומשמונים ושתים רבוא היתה נעשית ושתים נעשים בכל שנה ושנה ושלש מאות כהנים מטבילים אותה:
י״ז
וי"ג פרוכות היו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל יומא פ' הוציאו לו מימרא דרבי זירא והשתים אשר לדביר הי' במקום אמה טרקסין ומיירי במקדש שני וכבר נתבאר בהלכות בהב"ח: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ומדקאמר ושתים כנגדן בעלייה יש לדקדק דבבית ראשון שלא היה שם בדביר אלא פרוכת אחת גם למעלה בעלייה לא היה אלא פרוכת אחת להבדיל בין העלייה שעל הקדש ובין העלייה שעל קדש הקדשים:
י״ח
פרוכת שנטמאת כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל שקלים פ' כל הרוקים, וביאר שם רבינו כי להיות הפרוכת כלי אינה מקבלת טומאה מולד אלא משקה וכלי אשר נטמא במשקה אינו צריך הערב שמש אלא א"כ נטמא באב הטומאה, ולכך פרוכת זו מכניסים אותה מיד, וכשנטמאת באב הטומאה כתוב במשנה בספרים שלנו שוטחים אותה בחול הגס ובספרי רבינו כתוב כאן שוטחין אותה בחיל. וכבר נתבאר שהחיל הוא חומה סביב כל העזרה לפנים מחומת הר הבית:
י״ט
וכל הכלים שהיו במקדש כו'. תנן סוף חומר בקודש כיצד מעבירין על טהרת העזרה מטבילים את הכלים שהיו במקדש שהיו להם שניים ושלישים שאם נטמאו הראשונים יביאו שניים תחתיהם. כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת מפני שהם כקרקע דברי ר"א וחכ"א מפני שהם מצופין. ק"ל בשלמא לטעמיה דר"א מזבח הנחושת קרא אותו הכתוב מזבח אדמה ומזבח הזהב הוקש לו, אלא לטעמייהו דחכמים הא איכא שלחן הזהב שהיה מצופה זהב, וי"ל שהיו אומרים להם הזהרו שלא תגעו בשלחן לפי שאי אפשר להסירו משם ולהטביל דכתיב לפני תמיד והכי איתא במקצת נוסחאות במשנה ואומרים להם הזהרו שלא תגעו בשלחן, והוי יודע דלא היו אומרים להם הזהרו במנורה לפי שלא נאמר בה לפני ה' תמיד אלא להעלות נר תמיד, והיה אפשר לסלקה ולהביא אחרת ואע"ג דיש במקצת נוסחאות הזהרו שלא תגעו בשלחן ובמנורה, סמי מכאן מנורה הא למדת שכל הכלים היו מטבילין חוץ מהמזבחות והשלחן, והטעם שבכל הרגלים היו עולים כהנים עמי הארץ ועובדים ונוגעים בכלים, ולפיכך היו מעבירים עליהם כלומר מעבירים אותם ממקומם להטבילן, וא"ת מאי טעמא דרבנן דאמרי מפני שהם מצופין זהב ונחושת וצפויין בטל לגביהם והוי ככלי עץ העשוים לנחת שאין מטמאין. ולפי פי' זה לא פליגי אלא בטעמא. וא"כ הא דתנן ואומרים להם הוזהרו שלא תגעו בשלחן לר"א היא, דאי לחכמים אפילו שיגעו בו לא היה טמא, דהא כלי עץ העשוי לנחת דצפויי בטל לגביה. עוד י"ל דשלחן שעשו בני הגולה כלו של זהב היה. וי"מ דחכמים פליגי עלי' דר"א בעיקר דינא וה"ק וחכמים מטמאים מפני שהם מצופין שאם לא היו מצופין יש לטהרם משום פשוטי כלי עץ העשוים לנחת. והראשון עיקר:
כ׳
זה הממונה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש בשקלים, ט"ו ממונים, והוא פנחס המלביש כדברי הר"א ז"ל וכן הוא פ"ק דמדות מבואר שאצל שער ניקנור היו שתי לשכות אחת מימין ואחת משמאל, אחת לשכת פנחס המלביש ואחת לשכת עושי חביתין. וכבר כתבו רבינו פ"ה מה' בית הבחירה: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בהשגות א"א אומר אני שהוא פנחס המלביש. כוונתו לפרש שלא היו שנים אחד ממונה על מעשה הבגדים ואחד המלביש את הכהנים, כי פנחס לא היה מלביש את הכהנים אלא החזנים היו מלבישים אותם, אלא היה ממונה על המלבושים. וראיתי מי שכתב סג) שפנחס בעצמו היה מלביש אותם ומתקן הבגדים. - וצריך לתת טעם לסדרו של רבינו שלא סידר אלו הממונים כפי סדר השנויים במשנה, התחיל בממונה על הזמנים שהוא קודם לכל העבודות והיינו גביני כרוז ואמרו נעילת שערים דהיינו פתיחת שערים ונקיט לישנא דמתני' כי הנועלים הם היו הפותחים ואחר פתיחת השערים היו השומרים הולכים לבתיהם, ואחריו המשוררים בפה והם עיקר השירה כי אין שירה אלא בפה ואחריו על הצלצל וכלי השיר שהיו סועדים הלוים ואחריו הפייס הקודם לכל העבודות אבל לא היתה עבודה, ואחריו על הקנים שהוא תדיר והוא מינוי על ענין הקרבן, ואחריו על החותמות והוא קודם לנסכים שהוא היה נותן החותם לקחת הנסכים, אבל לא הי' כ"כ תדיר כמו הקנים אעפ"י שהכל ענין קרבן, ואחריו על החולים לפי שהוא תקנת הכהנים העובדים, ואחריו על המים שהוא צורך חיי נפש ודומה לאותו שעל החולים, ואחריו לחם הפנים, אחר שסידר הממונים על העבודה והעובדים סידר מעשה לחם הפנים שאעפ"י שהוא קדש לא היה קרב אלא מתחלק לכהנים, ואחריו על מעשה הקטורת. וכן סידר אותם התנא דמתני' וכן על מעשה הפרוכת ועל מעשה בגדי הכהנים בסדרא דתנא דתנן ואלעזר הכהן ופנחס המלביש ואפשר דתנא דמתני' סדר אותם כפי חשיבותם אבל הסדר שתפס רבינו הוא נכון:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
