רמב״ם - הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ט׳

ספר עבודה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ט׳

הלכה א׳

כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַצִּיץ. עוֹשֶׂה טַס שֶׁל זָהָב רֹחַב שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת וּמַקִּיף מֵאֹזֶן לְאֹזֶן וְכוֹתֵב עָלָיו שֵׁנִי שִׁיטִין קֹדֶשׁ לַה' קֹדֶשׁ מִלְּמַטָּה לַה' מִלְמַעְלָה. וְאִם כְּתָבוֹ בְּשִׁיטָה אַחַת כָּשֵׁר. וּפְעָמִים כְּתָבוּהוּ בְּשִׁיטָה אַחַת:

הלכה ב׳

וְהָאוֹתִיּוֹת בּוֹלְטוֹת בְּפָנָיו. [כֵּיצַד]. חוֹפֵר אֶת הָאוֹתִיּוֹת מֵאַחֲרָיו וְהוּא מְדֻבָּק עַל הַשַּׁעֲוָה עַד שֶׁבּוֹלֵט. וְהוּא נָקוּב בִּשְׁתֵּי קְצוֹתָיו. וּפְתִיל תְּכֵלֶת לְמַטָּה מִמֶּנּוּ נִכְנָס מִנֶּקֶב לְנֶקֶב כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נִקְשָׁר בִּפְתִיל כְּנֶגֶד הָעֹרֶף:

הלכה ג׳

הַמְּעִיל כֻּלּוֹ תְּכֵלֶת. וְחוּטָיו כְּפוּלִין שְׁנֵים עָשָׂר וּפִיו אָרוּג בִּתְחִלַּת אֲרִיגָתוֹ. וְאֵין לוֹ בֵּית יָד אֶלָּא נֶחְלָק לִשְׁתֵּי כְּנָפַיִם מִסּוֹף הַגָּרוֹן עַד לְמַטָּה כְּדֶרֶךְ כָּל הַמְּעִילִים וְאֵינוֹ מְחֻבָּר אֶלָּא כְּנֶגֶד כָּל הַגָּרוֹן בִּלְבַד. וְהַקּוֹרֵעַ פִּי הַמְּעִיל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כח לב) (שמות לט כג) "לֹא יִקָּרֵעַ". וְהוּא הַדִּין לְכָל בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁהַקּוֹרְעָן דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה:

הלכה ד׳

וּמֵבִיא תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי כָּל מִין מִשְּׁלָשְׁתָּן שָׁזוּר שְׁמוֹנָה לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר בְּשׁוּלָיו (שמות לט כד) "מָשְׁזָר". נִמְצְאוּ חוּטֵי הַשּׁוּלַיִם אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים. וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּמִין רִמּוֹנִים שֶׁלֹּא פָּתְחוּ פִּיהֶן וְתוֹלֶה אוֹתָן בַּמְּעִיל. וּמֵבִיא שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים זוּגִים וּבָהֶם שְׁנַיִם וְשִׁבְעִים עִנְבּוֹלִים הַכּל זָהָב וְתוֹלֶה בּוֹ שִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים בְּשׁוּלֵי כָּנָף זֶה וְשִׁשָּׁה וּשְׁלֹשִׁים בְּשׁוּלֵי כָּנָף זֶה. וְהַזּוּג עִם הָעִנְבּוֹל הַתָּלוּי בֵּין שְׁנֵיהֶם כְּאֶחָד נִקְרָא פַּעֲמוֹן עַד שֶׁיִּהְיוּ שׁוּלָיו מִשְּׁנֵי צְדָדָיו (שמות לט כו) "פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן פַּעֲמוֹן וְרִמּוֹן":

הלכה ה׳

הַזָּהָב שֶׁבַּאֲרִיגַת הָאֵפוֹד וְהַחשֶׁן הָאָמוּר בַּתּוֹרָה כָּכָה הוּא מַעֲשֵׂהוּ. לוֹקֵחַ חוּט אֶחָד זָהָב טָהוֹר וְנוֹתְנוֹ עִם שִׁשָּׁה חוּטִין שֶׁל תְּכֵלֶת וְכוֹפֵל הַשִּׁבְעָה חוּטִין כְּאַחַת. וְכֵן הוּא עוֹשֶׂה חוּט זָהָב עִם שִׁשָּׁה שֶׁל אַרְגָּמָן וְחוּט אֶחָד עִם שִׁשָּׁה שֶׁל תּוֹלַעַת שָׁנִי. וְחוּט אֶחָד עִם שִׁשָּׁה שֶׁל פִּשְׁתִּים. נִמְצְאוּ אַרְבָּעָה חוּטֵי זָהָב וְנִמְצְאוּ כָּל הַחוּטִים שְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לט ג) "וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב" וְגוֹמֵר (שמות לט ג) "לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ" מְלַמֵּד שֶׁחוּט הַזָּהָב כָּפוּל בְּתוֹכָן:

הלכה ו׳

כֵּיצַד מַעֲשֵׂה הַחשֶׁן. אוֹרֵג בֶּגֶד מַעֲשֵׂה חשֵׁב מִן הַזָּהָב וְהַתְּכֵלֶת וְהָאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וְהַשֵּׁשׁ עַל שְׁמֹנָה וְעֶשְׂרִים חוּטִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ אָרְכּוֹ אַמָּה וְרָחְבּוֹ זֶרֶת וְכוֹפְלוֹ לִשְׁנַיִם. נִמְצָא זֶרֶת עַל זֶרֶת מְרֻבָּע. וְקוֹבֵעַ בּוֹ אַרְבָּעָה טוּרִים שֶׁל אֶבֶן הַמְפֹרָשִׁים בַּתּוֹרָה כָּל אֶבֶן מֵהֶן מְרֻבָּע וּמְשֻׁקָּע בְּבַיִת שֶׁל זָהָב שֶׁמַּקִּיפוֹ מִלְּמַטָּה וּמֵאַרְבַּע רוּחוֹתָיו:

הלכה ז׳

וּמְפַתֵּחַ עַל הָאֲבָנִים שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים כְּתוֹלְדוֹתָם וְנִמְצָא כּוֹתֵב עַל הָאֹדֶם רְאוּבֵן וְעַל יָשְׁפֵה בִּנְיָמִין. וְכוֹתֵב בַּתְּחִלָּה לְמַעְלָה מֵרְאוּבֵן אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְכוֹתֵב לְמַטָּה מִבִּנְיָמִין שִׁבְטֵי יָהּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ כָּל הָאוֹתִיּוֹת מְצוּיוֹת שָׁם:

הלכה ח׳

וְעוֹשֶׂה עַל אַרְבַּע זָוִיּוֹת שֶׁל חשֶׁן אַרְבַּע טַבְּעוֹת זָהָב. וְנוֹתֵן בִּשְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת שֶׁל מַעְלָה שֶׁהַחשֶׁן נִתְלֶה בָּהֶן שְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת הַזָּהָב. וְהֵם הַנִּקְרָאִים שַׁרְשְׁרוֹת. וְנוֹתֵן בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁל מַטָּה שֶׁהֵן כְּנֶגֶד הַדָּדִים שְׁנֵי פְּתִילֵי תְּכֵלֶת:

הלכה ט׳

הָאֵפוֹד רָחְבּוֹ כְּרֹחַב גַּבּוֹ שֶׁל אָדָם מִכָּתֵף לְכָתֵף. וְאָרְכּוֹ מִכְּנֶגֶד אַצִּילֵי הַיָּדַיִם מֵאֲחוֹרָיו עַד הָרַגְלַיִם. וְיֵשׁ לוֹ כְּמוֹ שְׁתֵּי יָדוֹת יוֹצְאוֹת מִמֶּנּוּ בָּאָרִיג לְכָאן וּלְכָאן שֶׁחוֹגְרִין אוֹתוֹ בָּהֶם וְהֵם הַנִּקְרָאִין חֵשֶׁב הָאֵפוֹד. וְהַכּל אָרוּג זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ עַל שְׁמוֹנָה וְעֶשְׂרִים חוּטִין כְּמַעֲשֵׂה הַחשֶׁן. וְתוֹפֵר עָלָיו שְׁתֵּי כְּתֵפוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ עַל כִּתְפוֹת הַכֹּהֵן. וְקוֹבֵעַ עַל כָּל כָּתֵף וְכָתֵף אֶבֶן שֹׁהַם מְרֻבָּע מֻשְׁקָע בְּבַיִת שֶׁל זָהָב. וּמְפַתֵּחַ עַל שְׁתֵּי הָאֲבָנִים שְׁמוֹת הַשְּׁבָטִים. שִׁשָּׁה עַל אֶבֶן זוֹ וְשִׁשָּׁה עַל אֶבֶן זוֹ כְּתוֹלְדוֹתָם. וְכוֹתְבִין שֵׁם יוֹסֵף יְהוֹסֵף. וְנִמְצְאוּ כ"ה אוֹת בְּאֶבֶן זוֹ וְכ"ה אוֹת בְּאֶבֶן זוֹ. וְכָךְ הָיוּ כְּתוּבִין: וְהָאֶבֶן שֶׁכָּתוּב בָּהּ רְאוּבֵן עַל כְּתֵפוֹ הַיְמָנִית. וְהָאֶבֶן שֶׁכָּתוּב בָּהּ שִׁמְעוֹן עַל כְּתֵפוֹ הַשְּׂמָאלִית. וְעוֹשֶׂה בְּכָל כָּתֵף שְׁתֵּי טַבָּעוֹת אַחַת מִלְּמַעְלָה בְּרֹאשׁ הַכָּתֵף וְאַחַת מִלְּמַטָּה לַכָּתֵף לְמַעְלָה מִן הַחֵשֶׁב. וְנוֹתֵן שְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת זָהָב בִּשְׁתֵּי טַבָּעוֹת שֶׁלְּמַעְלָה וְהֵם הַנִּקְרָאִים שַׁרְשְׁרוֹת:

הלכה י׳

וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיס קְצוֹת הָעֲבוֹתוֹת שֶׁל חשֶׁן בַּטַּבָּעוֹת שֶׁל מַעְלָה בְּכִתְפוֹת הָאֵפוֹד. וּמַכְנִיס שְׁנֵי פְּתִילֵי הַתְּכֵלֶת שֶׁבְּשׁוּלֵי הַחשֶׁן בִּשְׁתֵּי הַטַּבָּעוֹת שֶׁל מַעְלָה מֵחֵשֶׁב הָאֵפוֹד. וּמוֹרִידִין אֶת הַשַּׁרְשְׁרוֹת שֶׁבְּטַבְּעוֹת כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד עַד טַבְּעוֹת הַחשֶׁן הָעֶלְיוֹנוֹת כְּדֵי שֶׁיִּדָּבְקוּ זֶה בָּזֶה (שמות כח כח) (שמות לט כא) "וְלֹא יִזַּח הַחשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד". וְכָל הַמֵּזִיחַ חשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד וּמְפָרֵק חִבּוּרָן דֶּרֶךְ קִלְקוּל לוֹקֶה:

הלכה י״א

נִמְצָא כְּשֶׁלּוֹבֵשׁ הָאֵפוֹד עִם הַחשֶׁן יִהְיֶה הַחשֶׁן עַל לִבּוֹ בְּשָׁוֶה וְהָאֵפוֹד מֵאַחֲרָיו וְחֵשֶׁב הָאֵפוֹד קָשׁוּר עַל לִבּוֹ תַּחַת הַחשֶׁן. וּשְׁתֵּי כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד עַל שְׁתֵּי כְּתֵפָיו. וּשְׁתֵּי עֲבוֹתוֹת זָהָב יוֹרְדוֹת מֵעַל כְּתֵפָיו מִכָּאן וּמִכָּאן מִכִּתְפוֹת הָאֵפוֹד עַד טַבְּעוֹת הַחשֶׁן. וּשְׁנֵי חוּטֵי תְּכֵלֶת מְרֻכָּסִין מִתַּחַת אַצִּילֵי יָדָיו. מִשְּׁתֵּי טַבְּעוֹת הַחשֶׁן הַתַּחְתּוֹנוֹת עַד שְׁתֵּי טַבְּעוֹת כִּתְפוֹת הָאֵפוֹד הַתַּחְתּוֹנוֹת שֶׁהֵם לְמַעְלָה מִן הַחֵשֶׁב:

הר המוריה · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳

א׳

רחב ב' וכו'. עיין שבת ס"ג ב' וסוכה ה' א'. קדש מלמטה וכו'. ובגירסא שלפנינו קדש למ"ד למטה וי"ה למעלה וכמש"כ המגיה במרן יעו"ש ובילקוט ראיתי הגירסא י"ה מלמעלה וקדש למטה ואולי ט"ס וצ"ל למ"ד י"ה למעלה וקדש למטה וכגי' רבינו. ועי' בתוס' שם ושם שקדש היה כתוב בתחלת שיטה שניה וה' היה כתוב בסוף שיטה ראשונה יעו"ש. ופעמים כתבוהו וכו'. וכעדות ר' אליעזר ב"ר יוסי שם ושם.

ב׳

כיצד הי' וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחריו עד שהאותיות בולטות מלפניו ומודבק בשעוה שאמר אינו כלום עכ"ל והנה כוונת רבינו דחופר מבחוץ כדי שיהיו האותיות בולטות מלפניו ואי היה מונח על דבר קשה היה אותו הדבר מעכבו ולא היה מניח את האותיות להיות בולטים לחוץ לכן היה מניח את הציץ על דבר רך כן נ"ל ברור כוונתו ויצא לו כן מסוגיא דגיטין כ' ב' יעו"ש היטיב והראב"ד מפרש דהיה מכה בחותם שהיו אותיותיו בולטות מאחוריו דבזה נמי שרי דעד כאן לא קמיבעיא ליה התם בש"ס רק בחותם שאותיותיו שקועות אבל בחותם שאותיותיו בולטות שפיר דמי. אבל מש"כ הראב"ד וז"ל ומודבק בשעוה שאמר אינו כלום עכ"ל לא זכיתי להבין כי כוונת רבינו לדעתי הוא כמש"כ. בשתי קצותיו וכו'. וכתב הראב"ד וז"ל א"א עוד יש בו נקב באמצע שמכניס בו פתיל תכלת וכורכו על המצנפת וקושרו עם הפתיל שבראשו שהוא קשור לו כנגד ערפו עכ"ל והנה המחלוקת הזאת איתא ג"כ בין רש"י בחומש ובין הרמב"ן ורש"י ס"ל כראב"ד ורמב"ן ס"ל כרבינו יעו"ש ונזכר במר"ן ג"כ. שיהיה נקשר. עי' ברמב"ן שם.

ג׳

כולו תכלת. יומא ע"א ב' וזבחים פ"ח ב'. שנים עשר. שם ביומא. בתחלת אריגתו וכו'. מבואר בתורה וכמש"כ מרן. ואין לו וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א גם זו מנין לו עכ"ל ועיין רמב"ן על התורה שהאריך להוכיח בזה מלשון המקרא דבמעיל כתיב הכל בלשון עטייה יעו"ש וגם הכריח שהיה לו כנפים מדכתיב בכנף מעילו ועוד מלשון הש"ס דנקטו מצד זה ומצד זה אלמא דהיה לו ב' כנפים יעו"ש היטיב ונפלאתי על מרן שכתב וז"ל והנה הרמב"ן בפי' התורה כתב כדברי רבינו ואפשר באיזה ברייתא מצא כן עכ"ל ואיך לא השגיח בדבריו לראות שהתעצם להשיג על רש"י ז"ל בסברות שהוציא מדעתו ולמה לא הזכיר מאומה שום רמז שמצא ברייתא כדבריו אלא ודאי מש"כ כתב מדעתו. לכל בגדי וכו'. כ"ה ביומא ע"ב א' וע"ע לקמן הלכה י' ועי' מש"כ לעיל פ"א מהלכות בית הבחירה הי"ז יעו"ש והנה מבואר מלשון הש"ס דכל בגדי כהונה ילפינן ממעיל דגלי קרא בחד וה"ה באידך ואי קשיא ליליף מהא דלעיל סי' א' הנ"ל י"ל דשם איירי מענין המזבח והיכל אבל שאר דברים לא ילפינן מינייהו לכן בעינן קרא גבי מעיל וה"ה לכל הבגדים ועיין לקמן פ"ח מהל' מעשה הקרבנות ה"כ מש"כ בזה יעו"ש היטיב.

ד׳

שזור שמנה וכו'. עי' פ"ח הי"ד. שלא פתחו וכו'. עיין זבחים פ"ח ב'. זוגים וכו'. בזבחים שם ובויקרא רבה אחרי מות פכ"א יעו"ש ודע כי נחלקו בזה רש"י והרמב"ן בחומש כי לדעת רש"י היו הפעמונים תלוים בין הרמונים שבין שני רמונים היה פעמון אמנם לדעת הרמב"ן היו הפעמונים נתונים בתוך הרמונים ממש והרמון מקיפו מבחוץ יעו"ש היטיב והנה לשון הש"ס שלפנינו (שם בזבחים) ומביא שבעים ושנים זגין שבהן שבעים ושנים עינבלין ותולה בהן שלשים וששה בצד זה וכו' ומלשון זה משמע כדעת הרמב"ן שהיו תלוים הפעמונים בתוך הרמונים אמנם מלשון רש"י בד"ה עינבלים וכו' משמע שהיתה גירסא שלו ותולה בו וכו' ומלשון זה משמע דהיו תלוים הפעמונים על המעיל גופיה יעו"ש ולא ירדתי לסוף דעת מר"ן שהביא גי' הש"ס שלפנינו ותולה בהן וכו' ושוב כתב דלישנא דברייתא משמע כרש"י מדנקט לישנא דתולה בו יעו"ש אם לא כי ט"ס הוא והוא גורס ותולה בו וכו' ודע שאני תמה למה נתנו מספר על הפעמונים ולא על הרמונים כיון דהכל חדא. ולפי שיטת רש"י לא ידעתי למה נקטה התורה בלשון דעיקר הם הרמונים ופעמונים הם בתוך הרמונים דילמא איפכא דהרמונים בתוך הפעמונים דמאן מפיס ואולי לכן הקדימה הרמונים כיון שהם משלש מינים משא"כ הפעמונים הן ממין אחד. ושוב קאמר פעמון ורמון וכו' הקדים הפעמון לרמון להורות דהכל אחד וכשם שכל פעמון תלוי בין שני רמונים ה"נ כל רמון תלוי בין שני פעמונים ועיי"ש בויקרא רבה כי מספר הרמונים שוה למספר הפעמונים (ובס' הדרת זקנים מבואר כרש"י). נקרא פעמון וכו'. זה פשוט שם ובהרבה מקומות בש"ס (ועי' נזיר ל"ד ב' שבת נ"ח ב') רבו מלספר.

ה׳

ונותנו עם וכו'. כ"ז מבואר ביומא ע"ב א'.

ו׳

מרובע ומשוקע וכו'. מש"כ משוקע כ"ה דעת רש"י בחומש אמנם הרמב"ן לא כתב כן רק שהיו בולטות לחוץ וכעין מזלגות היה מתחתיהם האוחזים בהם שלא יפלו יעו"ש היטיב וכ"ה במל"מ. וכן מש"כ מרובע עיין ברמב"ן שלא משמע כן יעו"ש היטיב וכן תמה המל"מ וצ"ע.

ז׳

ונמצא כותב וכו'. כ"ז מבואר במדרש רבה ס"פ תצוה יעו"ש היטיב ותפס רבינו הראשון והאחרון ומש"כ שבטי יה עיין במרן מש"כ ע"ז.

ח׳

זויות של חשן וכו'. תמוה לי אמאי לא כתב שיהיו טבעות התחתונות מלפנים החשן לצד גופו של כהן ולא מצד החוץ דהכי כתיב בקרא בהדיא על שפתו אשר אל עבר האפוד ביתה ואולי קורא ביתה לצד מטה לאפוקי לצד פניו וצ"ע.

ט׳

באריג וכו'. ואצל הכתפות כתב ותופר עליו שתי כתפות דהכי מבואר בכתוב דאצל החשב כתיב וחשב אפודתו אשר עליו כמעשהו ממנו יהי' ואצל הכתפות כתב שתי כתפות חוברות יהיו לו אל שני קצותיו וחובר והיינו ע"י מחט וכפירש"י שם ומשמע עוד מדברי רבינו שהכתפות לא היו מחמש מינין שהאפוד נעשה מהן וכ"מ בתורה ולא פורש ממה נעשו הכתפות וצ"ע. משוקע בבית וכו'. עיין לעיל הלכה ו' יעו"ש. יהוסף וכו'. עיין מר"ן שהקשה על זה הא בש"ס סוטה ל"ו ב' איתותבה דעה זו יעו"ש ולפענ"ד כי לפני רבינו היתה גירסת הילקוט תצוה רמז שע"ט וז"ל הני חמשים אותיות נכי נכי חדא הוויין אמר ר' יצחק יוסף הוסיפו לו אות אחת שנאמר עדות ביהוסף שמו רנב"י אמר כתולדותם בכל התורה בנימן חסר והכא בנימין שלם ואביו קרא לו בנימין עכ"ל ולפי"ז ליכא כאן תיובתא וע"ע בירושלמי פ"ז דסוטה וז"ל והלא אינן אלא ארבעים ותשעה אמר ר' יוחנן בנימין דתולדותם מלא א"ר יהודא בר זבידא יהוסף מלא עדות ביהוסף שמו והלא אינן אלא עשרים ושלשה מכאן ועשרים ושבעה מכן א"ר יוחנן בנימן הוה חצוי בן מכן ימן מכאן עכ"ל ולכאורה מסוף דברי הירושלמי מוכח שר' יוחנן ס"ל דיהוסף היה מלא ובנימן היה חסר ושלא כדבריו הראשונים ודוחק לומר דאליבא מ"ד דכשם שהיו חלוקים בהר גריזים ובהר עיבל אזי היה יוסף מלא ובנימין חסר ולאידך מ"ד היה איפכא דא"כ מי דחקו בכך הו"ל לומר דבנימין היה חלוק כך בני מכאן מין מכאן לכן נ"ל שצ"ל איפכא ר' יוחנן אמר יהוסף מלא ור"י ב"ז אמר בנימין דתולדותם מלא ופסק רבינו כר"י ולענין קושיית הש"ס דכתולדותם בעינן י"ל דלק"מ דכתולדותם לא קאי על שמותם רק על סדר שנולדו ולפי דעת הת"ק ופשיטא דלק"מ ואי דלת"ק באבן הראשונה היה יהודה קודם לק"מ דכבר תירץ השנית כתולדותם ולא הראשונה כתולדותם. ואי כרחב"ג ג"כ לק"מ דאף דמפרש כתולדותם דקאי כל השמות יעו"ש הא לא אתי אלא למעוטי רק שמות שקרא להם משה אבל שם יהוסף לא מיעט בזה וכן ראיתי למראה הפנים שם. ועיין כאן במר"ן ודו"ק היטיב. ובפרט אם נאמר דגם לר' חנינא בן גמליאל הא דמקפידין על השמות כתולדותם אינו אלא באבן השנית ולרבינו היה כתוב שם יהוסף על אבן הראשונה. פשיטא דלק"מ. והנה דברי רבינו אינם עולים לא כפי דעת הת"ק ולא כדעת ר' חנינא בן גמליאל וכמו שהקשה מרן דלת"ק היה כתוב באחת יהודה ראובן שמעון לוי דן נפתלי ובשניה כתוב גד אשר יששכר זבולן יוסף בנימין ולדעת רחב"ג היה כתוב על האחת ראובן שמעון לוי יהודה יששכר זבולן ובשניה היה כתוב יוסף דן נפתלי גד אשר בנימין יעו"ש ברש"י והנה מרן כתב דרבינו מפרש דברי רחב"ג דהיה כתוב בני לאה אחד ע"ז ואחד ע"ז וכן בני רחל היו כתוב אחד על זה ואחד ע"ז ובני השפחות היו באמצע בין בני לאה ובין בני רחל יעו"ש והטעם שפי' כן בדברי רחב"ג נראה לענ"ד פשוט דלדברי רש"י א"כ היה באחת כ"ח אותיות ובאבן השנית כ"ב וס"ל לרבינו דאף רחב"ג מודה דבעינן כ"ה על זה וכ"ה על זה ומשו"ה היפך נמי וכתב נפתלי על האבן הראשונה ודן על השניה והא דן קודם לנפתלי בלידה ועל כרחך הוא מטעם זה כי היכי דיהיה על כל אבן כ"ה אותיות. ובאמת אין לשון הש"ס סובלתו לפי' רבינו מדקאמר בני לאה כסדרן בני רחל אחד מכאן ואחד מכאן וכו' ומשמע דכסדרן של בני לאה לא היה כמו בני רחל אם לא שנאמר דרבינו גורס ובני רחל וה"ק דבני רחל נמי כסידרן ושוב מפרש דהאי כסדרן אינו זה אחר זה אלא אחד מכאן ואחד מכאן והאי אחד מכאן ואחד מכאן קאי על כולהו. וע"ע בירושלמי סוטה שם יעו"ש (ושוב מצאתי אריכות דברים בזה בפתיחה לס' כנסת יחזקאל ובס' אור החיים על תורה יעו"ש ודבריהם דחוקים יעו"ש היטיב).

י׳

המזיח וכו'. עי' יומא ע"ב א' ומכות כ"ב א'. דרך קלקול וכו'. עי' לעיל ה"ג ד"ה לכל בגדי ומש"כ שם.

י״א

וחשב האפוד וכו'. לעיל כתב דטבעות שעל חשב האפוד היה ממעל לחשב האפוד והטבעות מכוונים אל קצות החשן התחתונים והחשן היה על הלב א"כ קשירת החשב היה ממטה ללבו ולא נגד הלב ואולי ע"ז תמה הראב"ד וכתב עליו הפליג לעלות ואינו אלא למטה מטיבורו עכ"ל אך מ"מ איני יודע למה הפליג להשפיל כ"כ ובסי' שאח"ז ידובר עוד מזה אי"ה וע"ע ביו"ד סי' קצ"ח סעיף ל"ו יעו"ש היטיב ודו"ק בזה. החשן התחתונות וכו'. כן עיקר הגירסא ועל הגליון כתב וז"ל א"ה צ"ל האפוד עכ"ל ולא ידעתי מה היה לו להגיה בדבר שאין לו שחר ונוסחא דידן ברורה כצמר צחור.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳ ארוך במיוחד (11 קטעים, 26,053 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳

מעשי למלך על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳ ארוך במיוחד (8 קטעים, 38,135 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת מעשי למלך על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳

א׳

כיצד מעשה הציץ עושה טס של זהב רחב ב' אצבעות מקיף מאזן לאזן דכתיב והיה על מצח אהרן וסתם מצח רחב ב' אצבעות וכתבו בתוספות דאין זה אלא מדרבנן דמדאוריתא אין שיעור לציץ ואפשר דמה שאמר דציץ אין לו שיעור היינו שיעור קצוב אלא כל חד לפי מצחו דהא והיה על מצח אהרן כתיב ומינה ילפינן נמי שיקיף מאוזן לאוזן דהיינו מצח. וכותב עליו קדש לה' כדכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם קדש לה' ובשתי שיטות נראה דהוי מדרבנן שלא להקדים שאר אותיות לה' והאותיות בולטות בפניו שחופרן מאחוריו דכתיב ופתחת עליו שיהו האותיות עליו והיינו כשהן בולטות והוא נקוב בשתי קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו כדכתיב ושמת אותו על פתיל תכלת דמשמע דהפתיל הוא למטה נכנס מנקב לנקב כדי שיהא נקשר בפתיל כנגד העורף.

ג׳

המעיל כולו תכלת כדכתיב ביה כליל תכלת שאין מין אחר מעורב בו וחוטיו כפולים שנים עשר דכתיב ביה כליל תכלת וכליל הוא גדיל ואין גדיל פחות משנים ויליף תכלת תכלת מפרכת מה להלן ששה כל מין דכתיב בהו שש והם ד' מינים אף כאן ששה כל אחד מהגדיל דהיינו י"ב ופיו ארוג בתחלת אריגתו דכתיב שפה יהיה לפיו מעשה אורג כפי תחרא ואין לו בית יד אלא נחלק לב' כנפים דכיון דכתיב פעמון ורמון פעמון ורמון על שולי המעיל משמע דב' שולים הם דלהכי איצטריך למימר פעמון ורמון לכל חד מהשוליים כדרך כל המעילים כיון דסתם ביה קרא נראה דצורתו כשאר מעילים: אזהרת רז שלא לקרוע פי המעיל והקורעו לוקה דכתיב לא יקרע וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה דגלי קרא גבי מעיל וה"ה לכל שאר בגדי כהונה כדאמר ונראה דלא איצטריך קרא לקריעת בגדי כהונה אלא אפילו צריך לקריעתן דאי לאו בגדי כהונה אמרינן דבל תשחית דגופיה עדיף אבל בבגדי כהונה לקי לעולם כדאמר'.

ד׳

ומביא תכלת וארגמן ותולעת שני כל מין משלשתן שזור שמנה דילפינן משזר משזר מאבנט מה להלן כ"ד אף כאן כ"ד כדאמר' לעיל ועושה אותם כמין רמונים שלא פתחו פיהם כדכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני על שוליו סביב ושלא פתחו פיהם דכתיב רמונים כברייתן דלאחר גמר בישולם הם מתפתחים מאיליהם כקליפי אגוזים החיצונות ותולה אותם כדכתיב ועשית על שוליו רמוני וגו' ומביא ע"ב זוגין ובהם ע"ב ענבולין הכל זהב ותולה ל"ו בשולי כנף זה ול"ו בזה עד שיהיו שוליו משני צדדיו פעמון זהב ורמון פעמון זהב ורמון וזהו ופעמוני זהב בתוכם סביב ביניהם סביב בין ב' רמונים פעמון אחד דבוק ותלוי בשולי המעיל ומנין הרמונים והפעמונים לא איתפרש מהיכא ואפשר דהלכתא גמירי לה הכי ורמיזה בקרא דכתיב ועשית על שוליו רמוני תכלת וארגמן ותולעת שני דמשמע שיעשה רמונים כמנין חוטי תכלת וארגמן ותולעת שני דהוו כ"ד כדילפינן לעיל והם ג' צבעים הרי הם ע"ב רמונים וכתיב פעמון ורמון דמשמע דפעמונים כי הדדי נינהו ורמון שבראש שולי כנף זה מצטרף לפעמון שבראש שולי כנף זה כי היכי דליהוו פעמונים בין הרמונים.

ה׳

הזהב שבתוך אריגת האפוד והחשן כן הוא לוקח חוט אחד זהב טהור עם ששה חוטין של כל מין תכלת וארגמן ותולעת שני ושש דכיון דכתיב בהו שש חוטן כפול ששה כדילפינן לעיל ואחד של זהב מעורב בכל ששה שבכל מין הרי כ"ח דכתיב וירקעו את פחי הזהב לעשות בתוך התכלת ובתוך הארגמן ובתוך תולעת השני ובתוך השש דמשמע בתוך כל מין חוט א' זהב ובאפוד ובחשן בתרוייהו כתיב זהב ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר.

ו׳

וחשן ארכו אמה ורחבו זרת וכופלו דהוי זרת על זרת מרובע כדכתיב רבוע יהיה כפול זרת ארכו וזרת רחבו וקובע בו ארבעה טורי אבן הכתובים בתורה כדכתיב ומלאת בו מלאת אבן ד' טורי אבן כל אבן מהם מרובע ומשוקע דכיון דהחשן היה מרובע והיו בו ד' טורים אבן הטורים היו שוים זה לזה דאקשינהו רחמנא ד' טורים משמע דכל ארבעה אבנים שבטור זה שוות לארבעה אבנים שבטור זה דאי לאו הכי הטורים אינם שוים וכיון דהטורים שוים באורכן הכי נמי רוחב כל הארבעה טורים הוי כאורך כל טור בחשן דהוי מרובע הרי שהאבנים הם מרובעות כל א' וטוריהם ג"כ מרובעים ומשוקע כבית של זהב שמקיפו מלמטה ומארבע רוחותיו כדכתיב ומלאת בו מלואת אבן שהאבנים ממלאות גומות המשבצות המתוקנות להם וכתיב משובצים זהב יהיו הטורים במלואתם מוקפים משבצות זהב כעומק שיעור שיתמלא עובי האבן זהו לשון מלאותם כשיעור שיתמלא עובי האבן יהיה המשבצת לא פחות ולא יתר. ומפתח על האבנים שמות השבטים כתולדותם כדכתיב איש על שמו דמשמע כסדר שנקראו שמותם שהוא סדר תולדותם כך סדר האבנים אודם לראובן פטדה לשמעון ברקת ליהודה וכן כולן וכן הוא פירש רש"י ז"ל בפי' החומש וכותב למעלה אברהם יצחק ויעקב ולמטה שבטי יה כדי שיהיו כל האותיות מצויות שם ונראה דלא הוי כתיבת שמות האבות ושבטי יה אלא מדרבנן דאף על גב דבעינן דליהוו כל האותיות כדי שישיב לנשאל כדכתיב ושאל לו במשפט האורים לפני ה' אפילו הכי היו יכולין לכתוב צד"י וטי"ת החסרות והרי היו כל האותיות מצויות שם. ועושה על ד' זויות של חשן ארבעה טבעות זהב ונותן בשתי טבעות של מעלה שהחשן נתלית בהם שתי עבותות הזהב והם הנקראים שרשת דכתיב ועשית על החשן שרשות גבלות וגו' ועשית על החשן שתי טבעות זהב וגו' על שני קצות החשן ונתת את שתי עבותות הזהב על שתי הטבעות וגו' ואת שתי קצות וגו' ונותן בשני טבעות של מטה שני פתילי תכלת כדכתיב ועשית שתי טבעות זהב על שפתו אשר מעבר האפוד ביתה וכתיב וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד בפתיל תכלת וגו'.

ט׳

האפוד רוחבו כרוחב גבו של אדם מכתף לכתף דמדכתיב שתי כתפות חוברות יהיה לו וגו' משמע שהוא רחב מכתף לכתף וארכו מכנגד אצילי הידים מאחוריו עד הרגלים ויש לו כמו שתי ידות יוצאות ממנו באריג לכאן ולכאן שחוגרין אותו בהם והם הנקראים חשב האפוד כדכתיב וחשב אפודתו וגו' ממנו יהיה עמו יהיה ארוג והכל ארוג זהב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש על כ"ח חוטין כדילפינן בחשן והכא כתיב כמעשהו כאריגת האפוד מה' המינין כך אריגת החשב ותופר עליו שתי כתפות כדי שיהיו על כתפות הכהן דכתיב שתי כתפות חוברות יהיו לו אל שני קצותיו וחבר ומדכתיב וחבר משמע שלא יארגם עמו אלא אורגם לבד ואח"כ מחברם בתפירה וקובע על כל כתף וכתף אבן שוהם דכתיב ושמת את שתי האבנים על כתפות האפוד וגו' מרובע מושקע בבית של זהב כדכתיב מסבות משבצות זהב מוקפות כמשבצות שעוש' גומא של זהב למדת האבן וסובבת אותה סביב והאי מרובע נראה דאינו מרובע אורכו כרחבו אלא מרובע על ד' זויות לאפוקי משולש או עגול דכיון שהיו השמות כתובין זה למטה מזה נראה שהיה ארכו יותר מרחבו דהא כל האבנים היו מפותחות מן השמות כדכתיב ופתחת עליהם שמות בני ישראל דמשמע דכל רחבן וארכן היו מפותחות ומפתח על האבנים שמות השבטים ששה על אבן זו וששה על אבן זו כדכתיב ששה משמותם וגו' ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם וכותבין שם יוסף יהוסף כדכתיב עדות ביהוסף שמו שהוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה מפני שקדש שמו בסתר דכתיב ותשב באיתן קשתו וגו' משם רועה אבן ישראל משם זכה להיות חקוק שמו עם שמות השבטים באבני ישראל והואיל ומשם זכה להוספת השם ולהיות חקוק באבן נחקק שם שמו בה"א שהוסיפו עליו כדאמר' נמצאו כ"ה אותיות באבן זו וכ"ה אותיות באבן זו. וכך היו כותביןראובן שמעוןלוי יהודהיששכר זבוליןנפתלי דןגד אשריהוסף בנימן ונראה לדעת הרב ז"ל שפירוש כתולדותם כסדר לידת אמותיהן לאה שילדה בראשונה כל בניה זה אחר זה וכן בלהה זלפה ורחל ואין סדורן בכל אבן אלא בשתי האבנים ראובן באבן זו ושמעון אחריו באבן אחרת ולוי תחת ראובן ויהודה תחת שמעון וכן כולם ומדכתיב ששה משמותם על האבן האחת ואת שמות הששה הנותרים על האבן השנית כתולדותם משמע דסדר תולדותם אינה אלא מאבן זו לאבן זו לא שסדורים כסדר תולדותם באבן זו לבד ובאבן זו לבד דהא לא כתיב כתולדותם אלא בתר אבן השנית דמשמע כשיהיו על האבן השנית אז יהיו כתולדותם שהוא קריאתם מאבן זו לזו כדפי' וגרסת הרב ז"ל בגמרא נראה שהיתה שניה כתולדותם ולא ראשונה כתולדותם ור"ל שעם השניה הששה שהם כתולדותם לא בראשונה לחוד כדפי' ול"ג מפני שיהודה מוקדם ואם לא על דרך זה אין לדבריו ישוב בגמרא. והאבן שכתב בה ראובן על כתפו הימנית ושכתוב בה שמעון על כתפו השמאלית דמדכתיב על האבן האחת ועל האבן השנית משמע האחת המיוחדת שהיא הימנית והשמאלית היא שנית לה. ועושה בכל כתף שתי טבעו' אחת מלמעלה בראש הכתף ואחת מלמטה לכתף למעל' מן החשב כדכתיב ועשית שתי טבעות זהב וגו' ממעל לחשב האפוד וירכסו את החשן מטבעותיו אל טבעות האפוד וגו' ושתי טבעות של מעלה אחת בכל כתף שהזכיר הרב ז"ל לא הוזכרו בתורה אלא שתים באפוד והד' בחשן והמשבצות הן שהם על כתפות האפוד כדכתיב על שתי המשבצות ונתת על כתפות האפוד אל מול פניו ובמשבצות הוא נותן קצות העבותות כדכתיב ואת שתי קצות שתי העבותות תתן על שתי המשבצות ונותן פתיל תכלת בשתי טבעות שבשולי החשן ובטבעות האפוד של מעלה מחשב האפוד כדי שידבקו זה בזה ולא יזח החשן מעל האפוד: אזהרת רח שלא יזח החשן מעל האפוד וכל המזיחו ומפרקו דרך קלקול לוקה דכתיב ולא יזח החשן מעל האפוד. נמצא כשלובש האפוד עם החשן יהיה החשן על לבו כדכתיב את חשן המשפט על לבו והאפוד מאחוריו דשתי כתפיו לחוד הוא דנקפלות לפניו וחשב האפוד קשור על לבו תחת החשן ושתי כתפות האפוד על שתי כתפיו כדכתיב על שתי כתפיו ושתי עבותות זהב יורדות עד טבעות החשן כדפי' ושני חוטי תכלת מרוכסין מתחת אצילי ידיו מטבעות החשן לטבעות האפוד כדאמר' דאף על גב דבקרא לא כתיב אלא פתיל תכלת על כרחך לא היו פחות משנים שהרי בשני קצות החשן היו ב' טבעות ואם כן ר"ל בפתיל תכלת בכל טבעת:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳

א׳

עושה טס של זהב רוחב ב' אצבעות כו'. שיעור זה הוא מדרבנן ומן התורה ליכא שיעור. כ"כ התוס' פ"ק דסוכה (דף ה'):

ג׳

שהקורען דרך השחתה לוקה. בעל קרבן חגיגה סי' ס"ח ס"ל דדוקא בשאר בגדי כהונה אינו לוקה כי אם דרך השחתה אבל במעיל לוקה אפי' שלא בדרך השחתה ומטי בה ממ"ש רבינו בפ"ח מהלכות מעשה הקרבנות דין כ' יע"ש ולדידי ליתנהו להני מילי:

ו׳

כל אבן מהן מרובע כו'. לא ידעתי דין זה היכא איתיה. ועיין בקרית ספר. ומ"ש רבינו שמקיפו מלמטה ומד' רוחותיו כן הוא דעת רש"י שכל האבן היתה משוקעת בתוך הזהב ומטעם זה נקראו אבני מילואים על שם שממלאים את הגומא אבל הרמב"ן בפרשת תרומה כתב שהיו עושין מלמטה מושב כמדת האבן ומוציאין ממנו מזלג שלש השנים שיאחזו את האבן ע"כ וכבר נוהגין כן היום באבן יקרה כדי שתהא נראית מכל צד וקורין אותו בלשון תורגמה ג"א רדאקל"י וכתב עוד שדעת אונקלוס הוא ג"כ כסברא זו:

ז׳

ומפתח על האבנים שמות השבטים כו'. בפרק עגלה ערופה (דף מ"ח) אמרינן אבנים הללו אין כותבין אותם בדיו משום שנאמר פתוחי חותם ואין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר במלואותם אלא כותב עליהם בדיו ומראה להם שמיר מבחוץ והן נבקעות מאליהם כתאנה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסרה כלום וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסרה כלום ע"כ. והרמב"ן ז"ל בפרשת תרומה צידד לומר שדין זה אינו אלא באבני החשן דכתיב בהו במילואותם אבל אבני האפוד מסרטין אותם באזמל ומה שכתב איכא שמיר דאייתי משה לאבני אפוד החושן יקרא אפוד בדרך העברה ע"כ. ולא ידעתי אמאי השמיט רבינו כל זה:

ט׳

ששה על אבן זו כו'. (א"ה עיין בס' גט פשוט סי' קכ"ט ס"ק קכ"ז):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳

ב׳

והאותיות בולטות כו' מאחריו כו'. נ"ב מפורש בגיטין (דף כ') לא היה כתבו שוקע כו' מבראי יעו"ש ורושמא חריץ, ודברי הכס"מ צ"ע:

ג׳

המעיל כולו תכלת כו' ואין לו בית יד. עיין בהשגות, ולדעת רבינו א"ש הגמרא יומא (דף ע"ב) מאי היא ר"ל אמר מעשה מחט מיתיבי בגדי כהונה אין עושין אותן מעשה מחט אלא מעשה אורג שנאמר מעשה אורג אמר אביי ל"נ אלא לבית יד שלהן, ופירושו דכאשר תעיין בצווי עשיית הבגדים תראה כי לא נאמר מעשה אורג אך במעיל ואיהו דלא היה לו בית יד היה כולו מעשה אורג ולא מעשה מחט, אבל בכל הבגדים דהיה להם בית יד היה גם מעשה מחט ודוק:

ד׳

פעמון ורמון. נ"ב יעוין כס"מ והוא כפירוש רבינו. וכן פירש הר"ז הלוי בסוף קנים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳

א׳

כיצד מעשה הציץ עושה טס של זהב רחב שתי אצבעות ומקיף מאוזן לאוזן וכותב עליו שני שיטין קודש לה', קדש מלמטה לה' מלמעלה ואם כתבו בשיטה אחת כשר, ופעמים כתבוהו בשיטה אחת. והאותיות בולטות בפניו כיצד חופר את האותיות מאחריו והוא מדובק על השעוה עד שבולט והוא נקוב בשתי קצותיו ופתיל תכלת למטה ממנו נכנס מנקב לנקב כדי שיהי' נקשר בפתיל כנגד העורף. השגת הראב"ד חופר את האותיות א"א אינו חופר אלא מכה בדפוס צורת האותיות מאחריו עד שהאותיות בולטות מלפניו, ומדובק בשעוה שאמר אינו כלום. הכ"מ כתב בטעמו של הרמב"ם דאינו סובר דעושה בדפוס אלא חופר משום דכשמכה בדפוס אינו יכול לכוון שיבא הפיתוח נגד האותיות הכתובות בכיון ממש, שמפרש בד' הרמב"ם שכתב מתחלה וכותב עליו שני שיטין וכו', ואח"כ כתב והאותיות בולטות בפניו כיצד חופר את האותיות וכו', דכונתו שכותבין מקודם האותיות על הציץ, ואח"כ חופר כנגד האותיות מאחריו, וכתב בטעמא דמילתא דצריך לכתוב בו האותיות משום ויכתבו עליו מכתב וצריך שיחפור מאחריו משום דכתיב ופתחת עליו פתוחי חותם, ודבריו תמוהים דהא בגיטין דף כ' בהא דאמר הא דחק ירכות והא דחק תוכות, והיינו דחק תוכות לא הוי כתיבה, ופריך ותוכות לא ורמינהו לא היה כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב, והא דינרי זהב תוכות הן, ופירש"י וגבי ציץ כתוב מכתב פתוחי חותם, וכן אח"כ אמר הגמ' להדיא והא בעינן מכתב וליכא, ואי כפי' הכ"מ שהם שני ענינים דמכתב לחוד ופתוחי חותם לחוד, א"כ מאי פריך, וע"כ דהפתוחי חותם זהו המכתב ובעינן שיהי' על זה תורת כתב, וכונת הרמב"ם במה שכתב מקודם וכותב עליו שני שיטין היינו כמו שמבאר אח"כ דהכתב הי' ע"י זה שחפר האותיות מאחריו ונעשו בולטות והוא פשוט. עוד כתב הכ"מ ועוד דפתוחי חותם אינו הכאה בדפוס וכונתו דכשמפתחים לעשות חותם אינו בדרך הכאה בדפוס אלא בדרך חקיקה וחפירה, ולכן אף דבחותם כשחופרים נעשים האותיות שוקעות, וכשעושים בחותם אותיות בולטות ע"כ הוא ע"י חק תוכות דלא הוי כתיבה, מ"מ למדנו מקרא דצריך לפתח היינו לחפור כמו בחותם אלא דבציץ חופרין מאחריו שיהיו האותיות בולטות, ומשמע דגם בציץ הי' כשר אם היו עושין האותיות שוקעות, דהא גבי גט כשר כדאיתא בגמ' וכן פסק הרמב"ם, אלא דמשום כבוד השם עשו האותיות בולטות וחפרו מאחריו, וגם בגט כה"ג כשר כמו שכתב הרמב"ם בפ"ד מהל' גירושין. והנה גם על תי' זה קשה דהא בגמ' שם א"ל רבינא לרב אשי רושמא מחריץ חריץ או כנופי מכניף, ופירש"י דבעי אם עשו הגט ע"י חותם שהאותיות שוקעות בו ודחקו על טס של זהב ונעשו אותיות בולטות דאי מחריץ חריץ הו"ל חק תוכות ופסול ואי כנופי מכניף כשר, אמר ליה מחריץ חריץ, איתביה לא הי' כתבו שוקע אלא בולט כדינרי זהב ואי ס"ד מחריץ חריץ הא בעינן מכתב וליכא, ומוכח דאי הוי אמרינן כנופי מכניף הוי ניחא ליה שעשו הציץ ע"י חותם כזה ולא קשה ליה הא כתיב פתוחי חותם. ואפשר דאף דמעיקרא ע"כ הוי סבר דגם בכה"ג הוי פתוחי חותם כיון דתניא כדינרי זהב, אבל כדמשני כדינרי זהב ולא כדינרי זהב, כדינרי זהב דבולט ולא כדינרי זהב דאלו התם מגואי והכא מבראי, עכשיו נקטינן לשון פתוחי חותם כפשטיה דדוקא בדרך פתוח של חותם שהוא בדרך חפירה, ואף דהכאה בדפוס הוא ג"כ חפירה מ"מ כיון דבעשיית חותם שוקע אין דרך לעשות בדפוס בשביל שחותם נעשה ממתכת קשה ולא יהיו נחקקין האותיות ע"י הכאה בדפוס אלא דוקא בדרך חפירה, לכן גם בציץ אף שהוא טס דק צריך לעשות בדרך חפירה. ומה שכתב הרמב"ם והוא מדובק על השעוה עד שבולט שכ' הראב"ד ומדובק בשעוה שכתב אינו כלום לא ביאר זה הכ"מ, ונראה דכונת הרמב"ם דאם יחזיק הטס באויר קשה לדחוק בחוזק שיצאו אותיות וצריך להשים הטס על איזה דבר ואם ישימו על דבר קשה כמו על השולחן הלא השולחן יעכב שלא יצאו האותיות, ולכן צריך להשים הטס על שעוה שיהי' אפשר לדחוק בהטס שיצאו האותיות, והוא פשוט.

ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳

א׳

כיצד מעשה הציץ וכו'. קדש מלמטה לה' מלמעלה ואם כתבו שיטה אחת כשר וכו'. הגדתי היום שלא באתי לכונת רבינו בלשון זה דלו יהי דהוה גריס בש"ס דשבת כן כמ"ש מרן מ"מ הו"ל להרגיש דהיא גירסא מוטעת חדא דבמס' סוכה ליתא הכי ועוד דבלא"ה לית דסמכה דנחזי אנן לפי אותה נוסחא איך היה כתוב דאי כתוב לה' מלמעלה וקדש מלמטה ממש זה ע"ג זה אין הדעת סובלו להיות כתוב להיפך תחתונים למעלה ועליונים למטה ואינו נקראת כהלכתו ואי קדש מלמטה הוא בתחילת שיטה ב' ולה' מלמעלה ר"ל בסוף שיטה א' ונקראת כהלכתו וכמ"ש התוס' ז"ל והיה כתוב כן שלא יהיו אותיות אחרות נכתבות קודם אותיות ה' א"כ גם הלמ"ד צריכה ליכתב בשיטה ב' בצד תבת קדש והיינו גירסתנו וכגירסת מס' סוכה שהיא גירסא המתיישבת על הלב ואיך כתב כן גריס רבינו. גם מ"ש ואם כתבו וכו' ופעמים וכו' הן הנה דברי ר"א (בן יעקב) [בר' יוסי] שראה כן ואחרי שראה כן מי הגיד לנו דגם תנא דברייתא שלא ראה אלא שאמר כן מסברא דנפשיה לא חזר בו אלא דמסדר הברייתא כתב לנו מה שאמר ת"ק ומה שאמר ראב"י שראה כן וודאי גדולה ראיה. וגם מ"ש ופעמים וכו' מי הגיד דפעמים היה כתוב הכי ופעמים הכי אלא דמה שראה ר' אליעזר ב"ר יוסי הוא הציץ שהיה במשכן והוא היה והוא הווה דנשאר בגניזה מזמן לזמן ואף אם תימצי לומר דמה שראה ראב"י לא היה הראשון מאן לימא לן דשינה האחרון מן הראשון כיון דלא ראינו הראשון ומן האחרון נילף לראשון ולמה נאמר פעמים הכי ופעמים הכי, ובס' אור החיים רצה ליישב לזה ואין בדבריו כדי שביעה.

ג׳

והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע וה"ה לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה. וכתב הרב מל"מ וז"ל עיין להרב קרבן חגיגה סי' ס"ח דס"ל דדוקא בשאר בגדי כהונה אינו לוקה כי אם דרך השחתה אבל במעיל לוקה אפי' שלא כדרך השחתה ומטי לה ממ"ש רבינו פ"ח דמעשה הקרבנות ה"כ ולדידי ליתנהו להני מילי עכ"ל. ולא פירש לנו טעמו דלא חש לה ואני אפרש לה דכל מה שהכריחו הרבנים ז"ל הוא מדלא הזכירו התיקון דמכניסו פחות פחות בשאר בגדי כהונה משמע דדוקא במעיל חייב אם יקרענו אפילו שאינו דרך השחתה וכו' אבל בשאר בגדים יכול לקורען כיון דלא הוי דרך השחתה וכו' יעו"ש, ומכח זה פירשו הש"ס דיומא דרך חריפות ואמת דצריך לברך ברוך שחלק מחכמתו ליראיו ברם אינו מן הראוי דמתוך פילפול כזה להוציא דין ממנו, ומה שהביאו מפרק דם חטאת ליכא למיגמר מיניה די"ל דמה דנקט מעיל משום דביה איירי קרא ומיניה גמרינן לכל בגדי כהונה דאסור לקורען, ועוד דנקט מעיל ללמד דאף דהוי קשה כמו עבים ורכים ואפי' ג' על ג' יכניס קמ"ל דוקא פחות מג' על ג' יכניס דשאני המעיל דאגב אבוהון חשיבי ולעולם דבין מעיל בין שאר בגדי כהונה דינן שוה דוקא דרך השחתה לוקה. וזכיתי ומצאתי כדברי לרבינו ז"ל גופיה בס' המצוות לא תעשה פ"ח וז"ל ומי שחתכו במספרים או הדומה להם לוקה ע"כ, וודאי הכונה לומר דרך השחתה דאל"ה מה טעם למספריים וכיוצא ודוק ומה שלא הזכיר בס' המצוות לשאר בגדים שהוא לא בא לבאר כל פרטי הדברים אלא מנין המצוות. ושוב ראיתי עוד ראיה לדברינו ממ"ש לקמן ה"י וכל המזיח החשן מעל האפוד דרך קלקול לוקה ע"כ, והתם כתיב ולא יזח החשן מעל האפוד ומאי שנא מלא יקרע ונראה דהכל לא קפיד קרא אלא דרך השחתה.

ט׳

האפוד וכו'. ועיין מ"ש מרן. ועיין בספרי תועפות ראם סדר תצוה מ"ש על דבריו וכעת חזינא שמ"ש שם מתיבות ואם נאמר דט"ס נפל וכו' עד יעו"ש הוא יתר וכנטול דמי, ולעת כזאת כל מה שהקשיתי על דברי מרן כן ראיתי להרב אור החיים סדר תצוה הקשה כן באורך יעו"ש וכל המדברים בזה המה ראו כן תמהו על מרן ז"ל ועיין להרב צדה לדרך סדר תצוה ולמהר"ר שמחה בספר שמות בשם בנימין ובהקדמת ספר נחלת שבעה דשטרות ובחי' הריטב"א דיומא פרק בא לו ובשמע שלמה סדר תצוה ובשיירי כנסת הגדולה בנימוקיו על הרמב"ם ובס' גט פשוט דף קי"ט ובתאוה לעינים קונטרס אחרון מס' סוטה ובס' כנסת יחזקאל ריש ספרו.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יכהן פאר · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ט׳

ג׳

והקורע פי המעיל לוקה שנאמר לא יקרע. והוא הדין לכל בגדי כהונה שהקורען דרך השחתה לוקה ועי' במל"מ מה שמביא בשם הקרבן חגיגה למהר"מ גלאנטי ז"ל. ונראה מלשון הרמב"ם ז"ל דרק בפי המעיל לוקה גם בשלא כדרך השחתה וכלישנא דקרא. אבל בשאר המעיל אינו לוקה כי אם בדרך השחתה וזה שדקדק הר"מ ז"ל ונקיט פי המעיל ומזה סייעתא לדעת הקרבן חגיגה ז"ל ודו"ק.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו ט׳, מתוך הלכות כלי המקדש והעובדין בו שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות כלי המקדש והעובדין בו כל הרמב״ם