הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ו׳

ספר עבודה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ו׳
הלכה א׳
אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה קָרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב וְהוּא אֵינוֹ עוֹמֵד עַל גַּבָּיו. וְקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר הֵן קָרְבָּן שֶׁל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל כֻּלָּן עוֹמְדִין בָּעֲזָרָה בִּשְׁעַת קָרְבָּן. לְפִיכָךְ תִּקְּנוּ נְבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים שֶׁיִּבְרְרוּ מִיִּשְׂרָאֵל כְּשֵׁרִים וִירֵאֵי חֵטְא וְיִהְיוּ שְׁלוּחֵי כָּל יִשְׂרָאֵל לַעֲמֹד עַל הַקָּרְבָּנוֹת וְהֵם הַנִּקְרָאִים אַנְשֵׁי מַעֲמָד. וְחִלְּקוּ אוֹתָם כ"ד מַעֲמָדוֹת כְּמִנְיַן מִשְׁמְרוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה. וְעַל כָּל מַעֲמָד וּמַעֲמָד אֶחָד מֵהֶן מְמֻנֶּה עַל כֻּלָּם וְהוּא נִקְרָא רֹאשׁ הַמַּעֲמָד:
הלכה ב׳
בְּכָל שַׁבָּת וְשַׁבָּת מִתְקַבְּצִין אַנְשֵׁי מַעֲמָד שֶׁל אוֹתָהּ שַׁבָּת. מִי שֶׁהָיָה מֵהֶן בִּירוּשָׁלַיִם אוֹ קָרוֹב לָהּ נִכְנָסִין לַמִּקְדָּשׁ עִם מִשְׁמַר כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה שֶׁל אוֹתָהּ שַׁבָּת. וְהָרְחוֹקִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מַעֲמָד כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ מַעֲמָד שֶׁלָּהֶן הֵן מִתְקַבְּצִין לְבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁבִּמְקוֹמָן:
הלכה ג׳
וּמַה הֵן עוֹשִׂין אֵלּוּ הַמִּתְקַבְּצִין בֵּין בִּירוּשָׁלַיִם בֵּין בְּבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת. מִתְעַנִּין בְּשֵׁנִי בַּשַּׁבָּת שֶׁלָּהֶן. וּבִשְׁלִישִׁי וּבִרְבִיעִי וּבַחֲמִישִׁי. אֲבָל בְּעֶרֶב שַׁבָּת לֹא הָיוּ מִתְעַנִּין מִפְּנֵי כְּבוֹד שַׁבָּת וּבְאֶחָד בְּשַׁבָּת אֵינָם מִתְעַנִּים כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מֵעֹנֶג שַׁבָּת לְצוֹם:
הלכה ד׳
וּבְכָל יוֹם וְיוֹם מִשַּׁבָּת שֶׁהָיָה מַעֲמָדָן מִתְפַּלְּלִין אַרְבַּע תְּפִלּוֹת שַׁחֲרִית וּמִנְחָה וּנְעִילָה וְעוֹד מוֹסִיפִין תְּפִלָּה אַחֶרֶת בֵּין שַׁחֲרִית וּמִנְחָה וְהִיא יְתֵרָה לָהֶן. וְנוֹשְׂאִין כַּפֵּיהֶן הַכֹּהֲנִים בַּמַעֲמָד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּכָל יוֹם בְּשַׁחֲרִית וּבַתְּפִלָּה זוֹ הַיְתֵרָה וּבִנְעִילָה. וְקוֹרִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים שְׁתֵּי פְּעָמִים בְּכָל יוֹם בְּשַׁחֲרִית וּבַתְּפִלָּה הַשְּׁנִיָּה שֶׁמּוֹסִיפִין אֲבָל בְּמִנְחָה לֹא הָיוּ קוֹרִין בְּסֵפֶר תּוֹרָה אֶלָּא עַל פֶּה כְּקוֹרְאִין אֶת שְׁמַע. וְלֹא הָיוּ מִתְקַבְּצִין לִתְפִלַּת מִנְחָה בְּעֶרֶב שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהֵן טְרוּדִין לְשַׁבָּת:
הלכה ה׳
וְקִבּוּצָן לְכָל תְּפִלָּה מֵאַרְבַּע תְּפִלּוֹת אֵלּוּ וַעֲמִידָתָן שָׁם לִתְפִלָּה וְלִתְחִנָּה וּלְבַקָּשָׁה וְלִקְרוֹת בַּתּוֹרָה נִקְרָא מַעֲמָד:
הלכה ו׳
וּבַמֶּה הָיוּ קוֹרְאִין בְּמַעֲשֵׂה בְּרֵאשִׁית. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן קוֹרְאִין בְּרֵאשִׁית וִיהִי רָקִיעַ. בַּשֵּׁנִי יְהִי רָקִיעַ וְיִקָּווּ. בִּשְׁלִישִׁי יִקָּווּ וִיהִי מְאֹרֹת. בִּרְבִיעִי (בראשית א יד) "יְהִי מְאֹרֹת" (בראשית א כ) "וְיִשְׁרְצוּ". בַּחֲמִישִׁי יִשְׁרְצוּ (בראשית א כד) "וְתוֹצֵא הָאָרֶץ". בְּשִׁשִּׁי תּוֹצֵא הָאָרֶץ (בראשית ב א) "וַיְכֻלּוּ":
הלכה ז׳
פָּרָשָׁה גְּדוֹלָה קוֹרְאִין אוֹתָהּ בִּשְׁנַיִם וּקְטַנָּה קוֹרֵא אוֹתָהּ אֶחָד. וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁקּוֹרְאִין שַׁחֲרִית הֵם שֶׁחוֹזְרִין וְקוֹרִין אוֹתָן בִּתְפִלָּה הַשְּׁנִיָּה בַּסֵּפֶר. וְחוֹזְרִין וְקוֹרְאִין אוֹתָן בַּמִּנְחָה עַל פֶּה:
הלכה ח׳
שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה לֹא הָיוּ אַנְשֵׁי מַעֲמָד עוֹשִׂין מַעֲמָד בְּשַׁחֲרִית. וְכָל יוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ קָרְבַּן מוּסָף לֹא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד לֹא בִּתְפִלָּה שְׁנִיָּה שֶׁלָּהֶם וְלֹא בַּמִּנְחָה. אֶלָּא בְּשַׁחֲרִית וּבִנְעִילָה בִּלְבַד. וְכָל יוֹם שֶׁהָיָה בּוֹ קָרְבַּן הָעֵצִים לֹא הָיָה בּוֹ מַעֲמָד בִּנְעִילָה אֶלָּא בְּשַׁחֲרִית וּבִתְפִלָּה שְׁנִיָּה וּבְמִנְחָה:
הלכה ט׳
וּמַהוּ קָרְבַּן הָעֵצִים. זְמַן קָבוּעַ הָיָה לְמִשְׁפָּחוֹת מִשְׁפָּחוֹת לָצֵאת לַיְעָרִים לְהָבִיא עֵצִים לַמַּעֲרָכָה. וְיוֹם שֶׁיַּגִּיעַ לִבְנֵי מִשְׁפָּחָה זוֹ לְהָבִיא הָעֵצִים הָיוּ מַקְרִיבִין עוֹלוֹת נְדָבָה וְזֶהוּ קָרְבַּן הָעֵצִים וְהָיָה לָהֶם כְּמוֹ יוֹם טוֹב. וַאֲסוּרִין בּוֹ בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית וּבַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה וְדָבָר זֶה מִנְהָג:
הלכה י׳
אֲפִלּוּ יָחִיד שֶׁהִתְנַדֵּב עֵצִים אוֹ גְּזָרִים בַּמַּעֲרָכָה אָסוּר בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם בְּהֶסְפֵּד וּבְתַעֲנִית וּבַעֲשִׂיַּת מְלָאכָה וְדָבָר זֶה מִנְהָג:
הלכה י״א
אַנְשֵׁי מַעֲמָד אֲסוּרִין מִלְּסַפֵּר וּמִלְּכַבֵּס כָּל שַׁבָּת שֶׁלָּהֶן. וּבַחֲמִישִׁי מֻתָּרִין מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. וּמִפְּנֵי מָה אָסְרוּ עֲלֵיהֶם לְסַפֵּר וּלְכַבֵּס כְּדֵי שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ לְמַעֲמָדָם כְּשֶׁהֵם מְנֻוָּלִין. אֶלָּא יְסַפְּרוּ וִיכַבְּסוּ מִקֹּדֶם:

הר המוריה · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ו׳

א׳
של אדם קרב וכו'. עיין בתענית כ"ו א' וכ"ז א' ובתוספתא שם פ"ג. והוא הנקרא וכו'. ונזכר ספ"ה דתמיד והובא בפסחים פ"ב א' וע"ע בפ"ג דבכורים מ"ב.
ב׳
מי שהיה וכו'. שם בתענית ושם בתוספתא.
ג׳
המתקבצים וכו'. כ"ז מבואר בתענית שם ושם כ"ז ב' וע"ע שבת כ"ד א' ועיין במסכת סופרים פרק י"ז הלכה ה'. כדי שלא וכו'. זה הטעם מבואר שם במשנה כ"ו א' ועיי"ש כ"ז ב' מחלוקת אמוראי בזה ועיי"ש במסכת סופרים ומבואר מזה דל"ג זה במשנתינו וכן בירושלמי ליתא זה במשנה.
ד׳
ועוד מוסיפין וכו'. כתב ע"ז הראב"ד וז"ל א"א איני יודע מהו שאמר והיא יתירה להן שאיני מוצאה אלא ביום שיש בו מוסף והיא יתירה לכל ישראל ואינה בכל יום והוא אומר בכל יום משבת שהוא מעמדן מתפללין ד' תפלות עכ"ל ועיין מרן מש"כ בזה ועי' תוספתא פ"ג דתענית וז"ל בשלשה פרקים נושאין כפיהן ד' פעמים ביום בשחר בחצות במנחה ובנעילה עכ"ל מבואר מזה דדעתו דבתענית ומעמדות היה תפלה יתירה וכן הוא בירושלמי וז"ל את ש"מ תלת ש"מ שמתענין במעמדות ושמתפללים ארבע ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום עכ"ל וזהו כדעת רבינו ועי' בקרבן העדה שם ועי' בתוס' יו"ט. אמנם מהתוספתא אין כ"כ ראיה די"ל דה"ק בשלשה פרקים בשנה נושאין כפיהן בכל התפלות ודומיא דמוקים למתניתין שם בש"ס אמנם מהירושלמי מבואר כרבינו. וכבר דברתי מזה בחי' לתענית. ג' פעמים וכו'. דבמנחה אין בו נשיאות כפים משום דבכל יומא שכיח שכרות והלכה כר' יוסי יעו"ש כ"ו ב'. ובתפלה השניה וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א זו התפלה השניה שאמר אם תפלת המוסף היא כמו שאנו סוברים למה אמר שקורין בה שלשה אנשים והלא במוסף קורין ארבעה אלא שהרביעי קורא בעניינו של יום עכ"ל אזיל לטעמיה בהשגה הראשונה שכתב דהך תפלת מוסף מיירי ביום שיש בו מוסף אמנם באמת כוונת רבינו על התפלה השניה שמוסיפין מחמת המעמד גופיה וכנ"ל. והנה שם במשנה איתא וז"ל פרשה גדולה קורין אותה בשנים והקטנה ביחיד בשחרית ובמוסף ובמנחה נכנסין וקורין על פיהן כקורין את שמע עכ"ל ואסיקנא שם כ"ח א' כמש"כ רבינו כאן דבשחרית ובמוסף קורין בספר ובמנחה קורין אותה על פה יעו"ש ובתוספתא שם איתא וז"ל פרשה גדולה קורין אותה בשנים וקטנה ביחיד בשחרית ובמוסף דברי ר' מאיר וחכ"א כל שיש בו מוסף קורין בו מוסף וכל שאין בו מוסף אין קורין בו מוסף בשחרית ובמוסף נכנסין לבתי כנסיות וקורין ובמנחה קורין על פה עכ"ל וא"כ אתי משנתינו כר"מ אבל לחכמים אין קורין בזמן שאין בו מוסף וכן איתא בירושלמי שם ה"ג וז"ל מתניתא דר"מ דר"מ אמר מתפללין וקורין מתפללין וקורין ברם כרבנן מתפללין והולכין להן הא מוסף יש בו מתניתא דר"מ דר"מ אמר מתפללין וקורין עכ"ל ועי' בקרבן העדה מה שפי' בו. ואי לא מסתפינא אמינא דהאי מתניתא דר"מ וכו' שכתוב בירושלמי פעם שנית הוא ט"ס ומיותר וה"ק הירושלמי דהא דפליגי רבנן אר"מ וס"ל דביום שאין בו קרבן מוסף אין קורין בו היינו דווקא על הקריאה פליגי אבל על התפלה היתירה לא פליגי ומודו לר"מ דהיה בו תפלה יתירה וכדעת התוספתא והירושלמי שכתב בס"ק ו' וכדעת רבינו והבן ולקמן אי"ה יבואר עוד בזה. ורבינו פסק כסתם מתניתין וכש"ס דידן דלא מוקי לה ביחידאה ואולי לא ס"ל להש"ס כהך תוספתא וס"ל דהיא משבשתא א"נ מחלוקת בברייתא וסתם במשנה הלכה כסתם משנה. כקוראין וכו'. ר"ל שכל יחיד ויחיד קורא אותה ה"נ כל יחיד ויחיד קורא אותה אבל לא יקרא אחד להוציא את כולם דזה אסור בע"פ וכדעת ר' יוסי שם כ"ח א' ובתוספתא שם ודע דמרן כתב וז"ל כל זה הפרק עד סוף ה"ט הכל בפ' בתרא דתענית זולת מש"כ שקורים בס"ת שלשה אנשים דהכי אמרינן בפ' הקורא עומד כל שיש בו מוסף ואינו יו"ט קורין ארבעה מכלל דכל יום שאין בו מוסף קורין שלשה עכ"ל ולא ידעתי וכי מי סני ליה הא דאיתא בהדיא כאן דפרשה גדולה קורין בשתים וקטנה באחד וא"כ מבואר כאן בהדיא זה. מפני שהם וכו'. שם כ"ו א' במשנה.
ו׳
ביום הראשון וכו'. תענית כ"ו א' ובמגילה כ"ב א' יעו"ש והטעם שקוראין במעשה בראשית עי' בתענית כ"ז ב' ובמגילה ל"א ב'.
ז׳
בשנים וכו'. הכל שם בתענית ובמגילה כ"ב א'. ובמס' סופרים פי"ז שם. הם שחוזרין וכו'. כ"מ שם במשנה ובכל המקומות שם.
ח׳
בשחרית וכו'. שם במשנה איתא וז"ל כל יום שיש בו הלל אין מעמד בשחרית קרבן מוסף אין בנעילה קרבן עצים אין במנחה דברי ר' עקיבא אמר לו בן עזאי כך היה ר' יהושע שונה קרבן מוסף אין במנחה קרבן עצים אין בנעילה חזר ר"ע להיות שונה כבן עזאי עכ"ל והנה דעת רש"י ז"ל דלר"ע קרבן מוסף דוחה דנעילה וכ"ש דמנחה אבל קרבן עצים דוחה דמנחה ולא דנעילה אבל לר' יהושע דהלכה כוותיה דקרבן מוסף דחי דמנחה (וכ"ש דנעילה) אבל קרבן עצים לא דחי רק דנעילה ולא של מנחה יעו"ש היטיב כ"ח א' ובתוס' שם ד"ה מה הפרש וכו' וד"ה הללו וכו' אבל באמת אין הכרע מרש"י ותוס' דס"ל דקרבן מוסף דחי של נעילה וי"ל דווקא דמנחה דחי ולא של נעילה וקרבן עצים דחי דנעילה ולא דמנחה לפי שקרבן עצים מדרבנן אינו דוחה רק נעילה שהיא מדרבנן ולא מנחה וכדעת רבינו כאן וז"ל רבינו בפי' המשניות שם יום שיש בו הלל בלי מוסף הם ימים של חנוכה ולפי שהם מד"ס עשו להם חיזוק ודחו המעמד מתחלת היום עכ"ל מבואר מזה כי גורס בש"ס הללו ד"ת וא"צ חיזוק והללו ד"ס וצריכין חיזוק והיא הגי' שדחאה רש"י ז"ל ומ"מ לדינא לא נפק"מ בין רש"י ז"ל לרבינו ודלא כדעת הרע"ב ז"ל שבחר ג"כ בגי' זו ומטעם זה פי' דלר"י כיון דקרבן מוסף מד"ת וא"צ חיזוק לכן אינו דוחה רק דמנחה ולא דנעילה אבל קרבן עצים שהוא מד"ס וצריך חיזוק ולכן דוחה דמנחה ודנעילה יעו"ש (ואני תמה על בעל קרבן העדה שבפרישתו למשנה בחר בפי' הרע"ב ונטה מפי' רש"י ותוס' ורבינו). ודע דבירושלמי (שהבאתי למעלה ה"ד ד"ה ובתפלה השניה) איתא וז"ל הא מוסף יש בו מתניתא דר"מ דר"מ אמר מתפללין וקורין אית תניי תני ומחליף ר' אחא בשם ר' יסא כמתניתין אר' סימון סוכרא דקיסא טרד א"ר מנא מפני סעודת ר"ח ר' לעזר על שם כל התדיר את חבירו קודם את חבירו קרייא מסייע לר' יוחנן ויהי ממחרת החודש השני אין תימר תרין ירחין הוון והא כתיב מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם א"ר חייה בר בא ר' יוחנן מפקד לכנישתא דכופרא סבין מיעל עד דו איממא ואתון אמרין זמנו ועבורו עכ"ל ועי' קרבן העדה מה שכתב בזה ודחוק מאד. ולכאורה הייתי אומר דמאי דקאמר הא מוסף יש בו וכו' קאי אמתניתין דקאמר דיום שיש בו קרבן מוסף אין בו במנחה אבל מוסף יש בו ודלא כמסקנת הש"ס דידן דקאמר שם כ"ח ב' דמוסף וודאי דוחה וצ"ל מתניתא דר"מ דר"מ אמר מתפללין וקורין מתפללין וקורין. ור"ל דר"מ ס"ל אף ביום שיש בו קרבן מוסף מ"מ מתפללין מוסף וקורין ולאו היינו תוספתא שהבאתי למעלה רק היא ברייתא אחרת. אבל יותר נ"ל כמש"כ למעלה בה"ד דזה קאי על התוספתא (וצ"ל דמיירי לאותם שהיו בעריהם דאותם שהיו בירושלים אדרבה ביום שהיה בו קרבן מוסף היו דוחין תפלת המוסף וכמש"כ בחי' לתענית במשנה שם בשם הריטב"א יעו"ש היטיב) והדר קאמר אית תניי תני ומחליף (ר"ל שהוא מחליף דברי ת"ק שהוא ר"ע לדברי ר' יהושע שלפנינו ור"י ס"ל כר"ע שלפנינו. וא"כ כשחזר ר"ע ופסק כר' יהושע א"כ הדין הוא דקרבן מוסף אין בו בנעילה וקרבן עצים אין במנחה וע"ז מסיים) ר' אחא בשם ר' יסא כמתניתין (א"כ הלכה דקרבן מוסף אין במנחה וקרבן עצים אין בנעילה) א"ר סימון סוכרא דקיסא טרד (ר"ל ר' סימון מקשה וכי אנשי מעמד שבירושלים שהיה כל מלאכתם לחטוב עצים וכמו שפירש"י במשנה וע"ז פריך וכי משא של עצים היתה טירדא גדולה כ"כ דבשביל זה יבטלו כלם ממעמדם ובשלמא בקרבן עצים אתי שפיר דלא היו בטלים רק אותו המשפחה לבד וכמש"כ בחי' שם במשנה בשם הריטב"א אבל בקרבן מוסף דכל המעמד שבירושלים פריך שפיר) א"ר מנא מפני סעודת ר"ח (ונ"ל להגיה ר' מנא א"ר יוחנן או ר' יוחנן בלחוד וה"ק דגם בר"ח היו מתענים כמבואר בריטב"א שם במשנה והיו צריכין לאכול סעודת ר"ח בלילה וטרדתה מרובה לכן מפני זה בטלו את המעמד דמנחה למר או דנעילה למר כי סעודת ר"ח מצוה להרבות בה כמבואר באו"ח סי' תי"ט (ומקורו מירושלמי דמגילה) אבל לכאורה קשה דא"כ אימת אכלו בלילה והא בלילה לא הוי ר"ח וא"כ אין טירדא כ"כ מחמת סעודה זו אלא ודאי דס"ל לר"י דשני ימים הוי ר"ח אף בזמן המקדש וא"כ גם בלילה הוי ר"ח וע"ז מסיק וקאמר) קרייא מסייע לר' יוחנן ויהי ממחרת החודש השני אין תימר תרין ירחין הוון והא כתיב מדוע לא בא בן ישי גם תמול גם היום אל הלחם (ומוכח מכאן דהוו שני ימים ר"ח ובשניהם היו מרבין בסעודה לכן גם בלילה שביניהם מצוה להרבות בסעודה). א"ר חייה בר בא א"ר יוחנן מפקד לכנישתא דכופרא סבין וכו' (ועי' בר"ה פ"ד ה"ד יעו"ש) והוא לראיה דיש שני ימים ר"ח (ועי' מה שפי' הקרבן העדה בזה כאן ובר"ה ובשניהם דחוק מאד ונ"ל יותר על פי מאי דאיתא בש"ס דידן בסנהדרין ע' ב' דכשמעברים החדש עולין לעבר ביום טרם צאת הכוכבים ודווקא בליל עבורו יעו"ש היטיב ור' יוחנן ס"ל דנכנסין בשני הלילות ונכנסין בשעה שהוא יום וזה שאמר סבין (או סכין) מיעל עד דו איממא ואתון אמרין זמנו ועבורו כן נראה לענ"ד בזה) ונ"ל להגיה דדברי ר' לעזר צריך להיות קודם מימרא דר' סימון וקאמר על שם כל התדיר את חבירו קודם. וקאי על הא דמתניתין דס"ל דקרבן מוסף דחי דמנחה וכ"ש דנעילה וכמש"כ למעלה לדעת רש"י ותוס' וקרבן עצים דוחה של נעילה ולא של מנחה וקאמר הטעם דלכן של מנחה עדיף מנעילה משום דתדיר קודם ומנחה הוא תדיר לגבי נעילה. א"נ בא ליתן טעם על קרבן עצים שדוחה דנעילה ולא דמנחה וקאמר לפי שקרבן עצים היה אחר תמיד של בין הערבים דתדיר קודם והיה התמיד נקרב קודם קרבן העצים (וס"ל דלא היה בא קרבן נדבה עם העצים רק העצים גופייהו היה הקרבן) ולכן בזמן מנחה לא היה הקרבן עצים רק אח"כ בשעת נעילה ואי משום דעליה השלם לק"מ עיין יומא תוס' כ"ט א' ופסחים נ"ט א' ועוד דוכתי טובי (והארכתי בזה בריש סי' נ"ד יעו"ש היטיב) ועוד י"ל שבא ליתן טעם למה קרבן מוסף יש בו כח לדחות דמנחה ובקרבן עצים אין בו כח לדחות של מנחה ע"ז אמר הטעם משום דקרבן מוסף שהוא תדיר יותר משל קרבן עצים קודם הוא ויש בו כח יותר. ועוד יש לפרש הך מימרא דר' סימון סוכרא דקיסא וכו' בניחותא ומפרש הטעם למה יום שיש בו קרבן מוסף דוחה את של מנחה וקאמר הטעם משום דסוכרא דקיסא טרד ור' מנא פליג ואמר הטעם משום סעודת ר"ח וכו' וכנ"ל, כ"ז נראה לענ"ד בזה וכולי האי ואולי. ובתפלה שניה וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א הראה דעתו בכאן על אותה תפלה שנייה שאמר שאינה תפלת מוסף שאם היה תפלת מוסף הרי המוסף דוחה של מוסף ושל נעילה כחזרתו של ר' עקיבא סוף דבר אין דברים מכוונים לעיקר ההלכה עכ"ל והנה ברור שיש כאן ט"ס וצ"ל דוחה של מוסף ושל מנחה כחזרתו וכו' וכ"ה בנוסח ההשגה שהובא במרן יעו"ש וכוונת דבריו פשוטים שהנה בהשגה הראשונה (הובאת בס"ק ו') חתר להעמיד דברי רבינו דהא דכתב דמתפללין תפלה שניה מיירי ביום שיש בו קרבן מוסף רק שהוקשה לו דא"כ אינה בכל יום מימי המעמד ועוד דאינה מיוחדת לאנשי מעמד בלבד רק לכל ישראל יעו"ש וכן בהשגה ב' (הובאת בס"ק ח') השיג ג"כ ומ"מ עלה בידו לפרש דמיירי ביום שיש בו קרבן מוסף רק דהוקשה לו דא"כ למה כתב דשלשה קורין הו"ל לכתוב דארבעה קורין יעו"ש ומ"מ יותר עדיף ליה לסבול הדוחק הזה מלפרש דהמעמד היה להם תפלה מיוחדת דלשון הש"ס אינו מורה ע"ז וכמו שמבואר בריש פ"ד דתענית שם אבל כאן כתב דע"כ אין כוונתו על תפלת המוספין ביום שיש בו קרבן מוסף וע"כ כוונתו על תפלה מיוחדת שהיה לאנשי מעמד ביום שלא היה בו קרבן מוסף דליכא לפרש ביום שיש בו קרבן מוסף דא"כ איך כתב דביום שיש בו קרבן עצים היה בו מעמד בשחרית ובתפלה שניה ובמנחה הא קרבן מוסף דחי לתפלה של מוספין (כדאיתא שם כ"ח ב') ודחי ג"כ תפלת מנחה אלא ודאי מיירי ביום שאין בו קרבן מוסף ואפ"ה כתב דהיה בו תפלה שניה והיינו ע"כ לאו תפלת המוספין שהיה לכל ישראל. והבן ופשוט. וכתב זה לפי שמרן כתב בדרך אחרת וכתב שכוונת רבינו לומר שביום שיש בו קרבן מוסף לא היו קורין בתפלה שניה אבל התפלה שניה גופה לא דחו אותה ומסתמא כוונתו על תפלה המיוחדת לאנשי מעמד בלבד דליכא לפרש דקאי על תפלת המוספין של כל ישראל א"כ התפלה עצמה נדחית יעו"ש (ולדבריו קאי ההשגה על מש"כ רבינו לא היה בו מעמד לא בתפלה שניה וכו' יעו"ש היטיב) וכל דבריו דחוקים מאד ורחוקים מהאמת מכמה טעמים ועוד מנ"ל בפשיטות דביום שיש בו קרבן מוסף היתה נדחית תפלת המוספין לגמרי ודילמא היתה התפלה אך לא הקריאה ודומיא שהבין הראב"ד בדברי רבינו ועוד כמה עיקולי ופשורי איכא כאן סוף דבר דבריו תמוהין והעיקר כמש"כ כן נראה לענ"ד.
ט׳
זמן קבוע וכו'. זה מבואר במשנה שם בתענית ושם כ"ח א' ונזכר ג"כ במגילה ה' א' במשנה ועי' תענית י"ב א' ועירובין מ"א א'.
י׳
אסור באותו וכו'. ודבר זה מנהג. עי' משנה למלך שהאריך להוכיח דלאו מחמת העצים בלבד נאסרו בעשיית מלאכה רק מחמת הקרבנות שהקריבו באותן הימים ולא משמע כן בפ"ה דמגילת תענית וז"ל בט"ו באב זמן אעי כהניא דלא למיספד מפני שבעלי גלות הראשונה לא היו מביאין בו קרבן עצים אמרו חכמים למחר כשיעלו הגליות אף הם יהיו צריכים להביא התקינו להם חכמים את יום ט"ו באב שיהיו מביאין בו קרבן עצים וכל מי שהוא מעלה קרבן למקדש אפי' עצים פטור מאותו הספד של אותו היום ואצ"ל חטאות ואשמות נדרים ונדבות בכורות ומעשרות תודות ושלמים לכך הוא אומר כל איניש דאתי עלוהי אעין או בכורים עכ"ל ויותר מבואר בירושלמי פרק ד' דפסחים הלכה א' וז"ל כהא דתני להן כל איניש דיהוי עלוהי אעין ובכורין האומר הרי עלי עצים למזבח וגיזרין למערכה אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה עכ"ל אלמא אפי' בנודר ואומר הרי עלי ומש"כ רבינו אפי' יחיד שהתנדב אין כוונתו דווקא באומר הרי זו אלא אפי' בנודר ואומר הרי עלי כך הדין והא דנקט התנדב היינו שנדבה רוחו אותו לנדור עצים על המזבח. ומש"כ רבינו דאין זה אלא מנהג ר"ל דאין מזה מחמת שום דררא דאיסורא רק מנהג וכמש"כ שם במגילת תענית ראה שהסכימו עליהם הרבים ועשו אותם יו"ט עכ"ל אבל עכשו הוא מתקנת חכמים שכבר תקנו בי"ד של עזרא ומיושב בזה קושיית המל"מ מה שהקשה מהך דעירובין מ"א א' יעו"ש היטיב ודו"ק. גם מה שהניח בקושיא דאיך יעלה על הדעת דלאסור באכילה בע"פ משום הקרבת הקרבן הא אותו יום דהקרבת הקרבן אסור בהספד ותענית יעו"ש שתמה על הש"ס דפסחים ק"ח א' יעו"ש י"ל דיש לחלק בין דבר שהוא חובת הגוף וקבוע לו זמן דאסור לאכול ודומיא דהא דסי' תרנ"ב סעי' ב' יעו"ש. ויש לעיין בזה. [והנכון בישוב קושיא זו דהא נהי דיום זה אסור בהספד ותענית אבל אין לומר דמחויב באכילה דהא אפילו ביו"ט אשכחן תנאי רפ"ב דביצה דס"ל או כולו לה' וכו' אלא על כרחך דעיקר הוא דיום זה הוא יום שמחה ואין זה עת ספוד. ואסור רק בתענית של צער כגון שמתענה על איזה צרה שלא תבא או תענית יאצ"ט וכדומה משא"כ תענית דר' ששת דלאו תענית של צער הוא רק כדי שלא יפשע בהקרבת קרבן זה ודאי אין איסור כלל. תדע דהא לר"א דס"ל דביו"ט אם ירצה מתענה האם נאמר דס"ל דיו"ט מותר בהספד ותענית זה ודאי אי אפשר אלא על כרחך דס"ל דדוקא תענית של צער אסור וכמ"ש אבל תענית שאינו של צער מותר א"כ ה"ה לדידן בימים אלו תענית כזה מותר (עי' טור או"ח סי' רפ"ח ובב"י שם. וגם תענית בכורים בע"פ יוכיח שמתענים כמבואר במס' סופרים אף דמבואר התם דאסור בהספד ותענית אע"כ כיון שאינו תענית של צער מותר. והמל"מ נדחק ליישב דתענית בכורים היא תקנה קדומה ולא הועיל בתרוצו לשיטת התוס' ר"פ מקום שנהגו דיום הקרבת קרבן מדאורייתא אסור במלאכה א"כ ה"ה הספד ותענית כמבואר בירושלמי דחד טעמא לכולהו אלא ודאי דתענית כזה מותר. מפי ידי"נ הרה"ג מו"ה צבי הלוי נ"י בלייווייס מווארשא ]. גם מה שהקשה וז"ל ולא ידעתי טעמו דר' טרפון שאסר יום טבוח בהספד מאיזה טעם הוא אי משום שמי שלא הקריב בחג מקריב ביום שלאחריו א"כ כל ששה ימים שלאחר החג יאסר בהספד וזו לא שמענו עכ"ל עי' בתשובות זכרון יוסף סי' י"ח מש"כ בזה ועי' פר"ח סי' תצ"ד יעו"ש. ומש"כ וז"ל אך הדבר הוא דוחק גדול בעיני שר' טרפון שנה משנתו כב"ש עכ"ל עי' בספ"ק דיבמות דר"ט היה מתלמידי ב"ש יעו"ש. והנה מצאתי להעיר במש"כ התוס' בר"ה י"ט ב' בד"ה מימות וכו' וז"ל ואין לומר דשבקיהו לתעניתייהו משום מחרת יו"ט ומשום כך המתינו בו עד כ"ד דמאז לא היו נוהגין בו עכ"ל כאשר הובא במל"מ ותמוה דבירושלמי פ"ק דע"ז והובא בבאור הגר"א סי' תצ"ד באו"ח מבואר שם דהוה הטעם מחמת מחרת יו"ט יעו"ש היטיב וצ"ע. גם מה שתמה המל"מ על רש"י בסוכה מ"ה ב' שכתב די"א דקאי על אסרו חג ותמה הא מותר להתענות באסרו חג יעו"ש י"ל דאה"נ דמותר להתענות אבל מי שאינו מתענה יש לו להרבות בסעודה וכן משמע בבאורי הגר"א לאו"ח בסי' תכ"ט ס"ק ז' יעו"ש היטיב וגם ביתר דברי המל"מ יש להקשות טובא ועי' בלבוש בסי' תצ"ד ומיושב קצת מה שתמה על המג"א יעו"ש היטיב ודו"ק.
י״א
אסורין מלספר וכו'. מקורו עיין במרן ופשוט.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ו׳

א׳
א) כ"ז ע"ב. אי אפשר שיהיה קרבנו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל תעניות פ' אחרון משנה וברייתא נתבארו בהם כל דברי רבינו. ומ"ש שלא יצאו מעונג שבת לצום, בספרים שלנו הוא במשנה שכן אמרו בה שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו. ופירש וימותו לאו דוקא אלא כלומר יזוקו, ובספרים מוגהים אינו במשנה אלא בגמרא כי שם בגמרא נתבארו טעמים אחרים או מפני הנוצרים פירש שהוא איד שלהם, או מפני שהוא שלישי ליצירה, כי האדם נברא ביום ששי וכל יום שלישי ליצירתו הוא חלוש. עוד אמרו מפני נשמה יתירה שנטלה ממנו והוא חלוש. ורבינו תפס הטעם היותר מבואר ופשוט וקרוב אל השכל כדרכו בכל מקום:
ב׳
בכל שבת ושבת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל גז"ש:
ד׳
ובכל יום ויום כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש בג' פרקים בשנה כהנים נושאים את כפיהם כו' וכתב עלה רבינו בפי' המשנה שיעור זאת המשנה וכו'. עוד שם משנה הסמוכה לה שאמרו בה פרשה גדולה קורים אותה לשנים וכו', וכתב עלה רבינו היו קורין בס"ת כו'. עוד שם משנה שלישית ז"ל, כל יום ויום שיש בו הלל וכו'. וכתב עלה רבינו ז"ל וז"ל יום שיש בו הלל בלי מוסף כו'. מכל דברי רבינו במשנה יתבאר לך כוונת רבינו בתפלה זו היתירה. ומה שהביאו לומר כן, כי משנה זו סוברת שכל יום שיש בו קרבן מוסף אין מעמד לא במוסף ולא בנעילה וכן הכריחו בגמרא כאשר אכתוב בסמוך. והוקשה לו המשנה האחרת שאמרה קורין במוסף וכו' וכתב שאותו מוסף הוא תפלה יתירה שהיו מתפללים והוא הנקרא מוסף וכו', ועל יסוד זה הולך סובב כל הפרק הזה. ובהשגות א"א איני יודע מה שאמר כו'. וכבר נתבאר כי כוונת רבינו על תפלה אחרת שמוסיפים אנשי משמר קאמר והיא יתירה להם לבד. עוד כתב על לשון ובתפלה השנייה וכו' א"א זאת התפלה שאמר כו'. וכבר נתבאר שא"א לסבור כן בדברי רבינו. גם הר"א ז"ל כן הכריח בסמוך מדקאמר בכל יום כו' ולא ידעתי איך חזר להסתפק בכוונת רבינו. עוד כתב על מה שאמר ובתפלה שנייה כו'. א"א הראה דעתו בכאן וכו'. וממ"ש יתבאר לך שיש ט"ס בהשגה. וצ"ל של מוסף ושל מנחה כי זו היא חזרתו של ר"ע וכדברי בן עזאי וכאשר כתב רבינו ולכך הכריע הר"א שאם דעת רבינו שתפלת מוסף היא התפלה השנייה שכותב, איך כתב שיש נשיאת כפים לתפלה שנייה ובמנחה, והרי יום שיש בו מוסף אין מעמד במנחה כאשר נתבאר. והנה כוונת רבינו מבוארת בפי' המשנה גם מלשונו כאן. ומ"מ לא ראיתי מי שיסבור כן ושיטת רש"י והר"ן ז"ל כדברי הר"א ז"ל שאין שם אלא שלש תפלות בכל יום מעמד גם בכל הספרים שלנו בגמרא על קושיא שמקשה על המשנה בג' פרקים כו' בתעניות ובמעמדות מי איכא מוסף ומשני חסורי מחסרא וה"ק בג' פרקים בשנה כהנים נושאים כפיהם בעת שמתפללים ויש מהם ארבע פעמים וכו', ואם איתא דבמעמדות היה שם תפלה יתירה במקום מוסף לא הוי קשה ליה מידי אמעמדות דהא אפשר לישא ארבע פעמים ביום ואפשר שמפני שיום שיש בו קרבן מוסף נדחה המעמד גם במנחה, וא"כ אינו בכל המעמדות ולכך כתב רבינו בלשון המשנה שכתבתי והוא יום הכפורים ובקצת מעמדות וכו', כי אינו בכולם כאשר כתבתי, א"נ אפשר שעיקר קושייתו היא מתעניות. ומעמדות אשגרת לשון נקט לה, א"נ אפשר דלא הוי גריס רבינו אלא תעניות מי אית בהו מוסף וכ"נ מלשון המשנה שכתבתי. ולשיטת רש"י והר"ן והר"א ז"ל מה שאמר במשנה שקורין במוסף היינו ביום שיש בו קרבן מוסף, וקשה ע"ז שהרי יום שיש בו מוסף אין בו מעמד לא במוסף ולא במנחה, ואעפ"י שבמשנה לא אמרו אלא אין בו נעילה כבר אמרו בגמרא השתא דלאו דידיה דחי דידי' מבעיא. וכיון שאין מעמד במוסף למה אמרו במשנה שקורין במוסף שפירושו שקורין שלשה במעשה בראשית ואחד בעניינו של יום כאשר כתב בסמוך בהשגה שנייה. וכן נראה מוכרח מהגמרא שבמה שקורין שאר ימים ושאר תפלות קורין במוסף וכיון שאין שם מעמד מעשה בראשית מה שייטיה הכא הכל ראוי שיקראו בעניינו של יום. ואפשר שאעפ"י שאין מתקבצים ואין מתענים מפני שטרודים בקרבן, מ"מ לא עקרו המעמד לגמרי אלא כיון שקורין בתורה קורין במעשה בראשית ג' כשאר הימים, ואין בזה טרדא יתירה א"נ אפשר דדוקא בירושלים לא היה מעמד מפני שהיו טרודים בקרבן כאשר כתב רש"י ז"ל, אבל בשאר עיירות מתקבצים בעריהם כשאר ימים וקורין במעשה בראשית כשאר הימים. ומ"מ אין נראה זה בדעת הר"א ז"ל וגם אין נראה מהגמרא אלא שם מעמד כלל, ותפוס לשון ראשון: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב בהשגות א"א וכו'. כוונתו ז"ל שלא היתה שם תפלה יתירה אלא שלש תפלות כל יום שחרית מנחה ונעילה ובכל יום שיש בו מוסף לרבים גם הם היו מתפללים תפלת מוסף, והכי משמע מדתנן בשלשה פרקים בשנה כו' ואם איתא תפלה יתירה במעמדות חמש פעמים הוא לר"מ דאית לי' דאיכא נשיאת כפים במנחה ולר' יוסי דקי"ל כוותיה דלית לי' נ"כ במנחה ד' הוי. ותפלה זו היתירה לא הוזכרה באותה סוגייא ואם איתא היה ראוי שיזכיר התלמוד מה היתה תפלתם כאשר הזכיר מה היו קורין ואפשר שלמדו הרב מהא דאמרינן בירושלמי עלה דמתני' את שמע מינה תלת, את שמע מינה שמתענים במעמדות ושמתפללים ארבע ואין נשיאת כפים בלילה אלא ביום, מדתנן שמתפללים תפלת נעילה שמעינן שמתענים, דאין נעילה בלא תענית, ושמע מינה שמתפללים ארבע. ובשלמא אם היא תפלה יתירה היינו דקאמר שמע מינה אלא אם היא תפלת מוסף הא בהדיא קתני להו, לד' תפלות. ובגמרא דילן פרכינן עלה דמתני' תעניות ומעמדות מי איכא מוסף חסורי מחסרא וה"ק בשלשה פרקים כהנים נושאים את כפיהם כל זמן שמתפללים ויש מהם ארבע פעמים ביום שחרית מוסף מנחה ונעילת שערים, ואפשר דלהכי נקט תנא כי האי לישנא לאשמועינן דאיכא מעמדות שנושאים כפיהם ארבע פעמים בכל יום, אע"ג דליכא מוסף, והיינו דקאמר ש"מ שמתפללים ארבע, ואע"ג דבזמן דאיכא מוסף נושאים כפיהם חמשה פעמים לתנא דמתני' כיון דלא משכחת לה אלא במעמדות ובזמן דאיכא מוסף לא תני לה, אבל ארבע פעמים לעולם משכחת להו במעמדות ובכל יום דאיכא מוסף, והכי משמע נמי מדתניא אנשי משמר היו מתפללים על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון ואנשי מעמד מתכנסים לבית הכנסת ויושבים ארבעה תעניות בשני בשבת ובשלישי וברביעי ובחמישי. בשני על יורדי הים, בשלישי על הולכי מדבריות, ברביעי על אסכרא שלא תפול בתינוקת בחמישי על עוברות ומניקות כו'. ואם לא היתה שם תפלה יתירה איך היו מתפללים על כל אלו ובאיזה מקום היו מכניסים את שאלתם. וכי היכא דאנשי משמר היו מתפללים על קרבן אחיהם אנשי מעמד נמי היו מתפללים על כל אלו בתפלה יתירה. בכל יום על עניינו. זה נ"ל בדעת רבינו: ונושאים את כפיהם כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל כבר נתבאר שלדעת רבינו מה שאמרו בגמרא ויש מהן ארבע פעמים קאי איום כיפור ואמעמדות, אבל לשיטת רש"י והר"א והר"ן ז"ל לא קאי אלא איום כפור לבד: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ונושאים כו' דלא קי"ל כת"ק דמתני' אלא כר' יוסי דאמר אין נשיאת כפים במנחה משום שכרות אבל יש ג"כ בנעילה: וקורין בספר תורה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל כבר נתבאר. ומה שאמר כקורין את שמע היינו לומר שיקראו הכל ביחד שאין היחיד יכול לקרות דברי תורה בציבור על פה. כן נתבאר שם בגמרא: ובתפלה שנייה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בהשגות א"א זו התפלה שאמר אם תפלת מוסף הוא כאשר אנו סוברים וכו'. וכבר כתבנו למעלה שהיא תפלה יתירה שתקנו לאנשי המעמד ולא תפלת מוסף, ולפיכך אין קורין בה אלא ג' גברי, אבל בתפלת מוסף קורין בה ארבעה והרביעי קורא בענינו של יום:
ו׳
ובמה היו קורין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל אעפ"י שבפר' בראשית אין בה אלא חמשה פסוקים ואנן קי"ל שאין הקורא רשאי לקרות פחות משלשה פסוקים השני חוזר וקורא ממה שקרא הראשון. וכאשר אנו עושים בפ' ר"ח כן נתבאר שם בגמרא גם בפ' הקורא את המגילה עומד:
ח׳
וכל יום שיש בו קרבן מוסף כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל הכי אמר ר' יהושע וחזר ר"ע ושנה כר"י כדאיתא במתני': ובתפלה שנייה ובמנחה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בהשגות א"א הראה דעתו כו', וגם למעלה הראה דעתו שיש שם תפלה יתירה, וכבר כתבתי למעלה כי דבריו מכוונים להלכה כיון שהיו מתענים על דברים ידועים גם היה להם תפלה ידועה לשאול עליהם. וקרוב אצלי בדעת רבינו דהא דתניא אנשי משמר היו מתפללים על קרבן אחיהם שיתקבל ברצון, לאו על כהני המשמר שהרי הם היו מקריבין הקרבנות אלא על אנשי המעמד העולים עם המשמר קאמר והם היו מתפללים על קרבן אחיהם ושאר אנשי המעמד היו מתכנסים לבית הכנסת. ולפי שיטה זו הרי הוזכרה תפלה באנשי המעמד ובודאי תפלה מיוחדת היתה וזהו שכתב רבינו ז"ל והיא יתירה להם:
ט׳
ומהו קרבן העצים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גם זה שם פ' אחרון דתעניות ושם בארו תשע משפחות שהיו קבועות לזה, וזמן לכל אחת מהן: והיה להם כמו יום טוב כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל כן מוכח פ"ק דתעניות ובעירובין פ"ג א"ר אלעזר בר צדוק אני הייתי מבני סנאה בן בנימין פי' אחד מהתשע משפחות שנזכרו פ' אחרון דתעניות פ"א אירע ט' באב בשבת ודחינהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שיו"ט שלנו היה. פי' כי בעשרה באב היה זמן הבאת העצים שלהם. ובפי' אמרו שם בעירובין שהוא יו"ט דדבריהם:
י׳
אפילו יחיד כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ירושלמי דחגיגה פ' שני:
י״א
אנשי מעמד כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' סדר תעניות כיצד הדין והטעם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ו׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ו׳

א׳
אי אפשר שיהיה קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו דכתיב בפסח שהוא קרבן של כל יחיד מישראל שם תזבח את הפסח אין לי אלא הוא שלוחו מנין ת"ל ובשלת ואכלת וא"כ מה ת"ל שם לומר שאסור לעשות מלאכה דאינו בדין שתהא עסוק במלאכה בזמן שקרבנך קרב וקרבנות הצבור הם קרבנות של כל ישראל ואי אפשר שיהיו כל ישראל עומדים בעזרה בשעת קרבן ועוד דלא כתיב אלא שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני האדון וגו' ובקרבן פסח נמי ילפינן לשלוחו כדאמר' ולא תימא דליהוו אסורין במלאכה כל ישראל כדילפינן בפסח דכתיב שם דאע"ג דאיסור מלאכה ליחיד שקרב קרבנו הוי מדאוריתא ולא אסמכתא אפ"ה בקרבן כל ישראל לא אסירא מלאכה דאם כל ישראל יהיו יושבין ובטלים הא כתיב ואספת דגנך מי אוסף להם את הדגן הילכך אפשר דמדאוריתא בעיא שלוחי כל ישראל לעמוד על הקרבן ולכך תקנו וסדרו הנביאים הראשונים כ"ד מעמדות אבל איסור מלאכה אפילו לאנשי מעמד אינה אלא מדרבנן וכן תעניתם ותפלתם אינו אלא תיקון נביאים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ו׳

י׳
ומהו קרבן העצים וכו' ויום שיגיע לבני משפחה זו וכו'. אפי' יחיד שהתנדב עצים או גזרים במערכה וכו'. ואני מסתפק בזה אם המנהג הזה משעה שהתנדב אותם נאסר בהספד כו' אף קודם שיעלה אותם למזבח ומפשט דברי רבינו הכי מוכח מדלא קאמר אפילו יחיד שהעלה עצים ונקט הדין בנדבה ולא בנדר משום דבנדבה הרי התפיס אותם בקדושה ומש"ה נהגו לעשות אותו י"ט אבל בנדר אין כאן שום מעשה כלל עד שיביאם ליד הגזבר ומ"מ הדבר קשה בעיני דמשום הנדבה יעשו אותו י"ט דבשלמא בהקטרה מצינו כיוצא בזה דהא קי"ל דערב פסח אסור במלאכה מדינא לפי שהוא זמן שמקטירים כל ישראל את קרבנותיהם וראיתי לתוס' ריש פ"ד דפסחים (דף נ') שכתבו בשם הירושלמי דאף יחיד ביום שמביא קרבן אסור במלאכה והקשו בירושלמי א"כ ערב פסח יהא אסור כל היום כמו יחיד שמביא קרבן ומפרש התם משום דראוי להקריב משחרית אבל פסח אינו יכול להקריבו אלא אחר חצות ע"כ. ותו אמרינן התם בירושלמי רבי אבהו בעי אמר הרי עלי עולה משש שעות ולמעלן מותר לעשות מלאכה משש שעות ולמטן אמר ר"י פסח שהקריבו בשחרית אינו פסח עולה שהקריבוה בשחרית עולה היא ע"כ. הרי מכל זה מבואר שמה שהיו עושים י"ט הוא בשביל ההקרבה ואולי נאמר שדברי רבינו לאו דוקא ומ"ש אפי' יחיד שהתנדב רוצה לומר שהתנדב והעלה על גבי המזבח וכל עצמו של רבינו לא בא ללמדנו אלא דאפי' עצים חשיבי קרבן וכדאמרינן בפרק הקומץ רבה (דף כ') ומש"ה אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה וכל שכן המקריב קרבן ממש ונראה דקרבן העצים שהיה להם כמו י"ט לא היה הטעם משום שהיו מתנדבים להביא עצים אלא מפני שהיו מקריבים אותו היום עולות נדבה וכמ"ש רבינו ומש"ה היה להם כמו י"ט אבל מטעמא דהיו מתנדבים להביא עצים לא היה נעשה להם י"ט מתרי טעמי חדא שהרי כבר כתבנו שהעיקר הוא ההקרבה ואלו שהיו יוצאים ליערים להביא עצים מאן אמר לן שבאותו היום היו מביאים אותם ומעלים אותם על המערכה ועוד דאף דנימא שבאותו היום עצמו היו מביאים העצים ומעלים אותם על המזבח אפ"ה לא יתחייב משום זה לעשותו י"ט דאלת"ה א"כ כל יום ויום שהיו מעלים מאותם העצים יעשו אותו י"ט וזה לא אמרה אדם מעולם וטעמא דמילתא אף דקי"ל דיחיד המעלה עצים חשיב כמו קרבן דעושה אותו היום כמו י"ט הכא שאני משום דע"כ אלו שהיו מתנדבים להביא עצים למערכה ע"כ מיירי שהיו מוסרים אותם לציבור דאי לא לא מהני לפי שכמו שהתמידין צריכים שיהיו משל ציבור הכי נמי עצים שהרי אפי' יחיד שהתנדב להביא קרבן צריך שהעצים יבאו משל ציבור וכדאיתא בפרק הקומץ רבה (דף כ"א וכ"ב) ואף שבתלמודא דידן פ"ד דתעניות (דף כ"ח) כשהביאו ברייתא זו דזמן עצי כהנים לא הוזכר שם שהיו מוסרים אותו לציבור אלא אמרו סתמא ועמדו אלו והתנדבו משלהם מ"מ הדבר מוכרח מצד עצמו שהיו מוסרים אותה לציבור ובירושלמי ריש פ"ד דשקלים ובפ"ד דתעניות הלכה ו' הביאו ברייתא זו ואמרו בפירוש ועמדו אלו והתנדבו עצים משל עצמן ומסרום לציבור ע"כ. ועוד היה רוצה רבי אחא שם לומר דברייתא זו דקתני דמהני מסירה לציבור רבי יוסי היא דאית ליה אף הרוצה מתנדב שומר חנם אבל חכמים דפליגי התם הכא נמי לא מהני וכבר הובא מחלוקת זה דרבי יוסי וחכמים סוף פ"ב דמציעא ותירצו בירושלמי דע"כ לא נחלקו רבי יוסי וחכמים אלא בגופו של קרבן אבל במכשירי קרבן כל עמא מודיי שהוא משתנה קרבן יחיד לקרבן ציבור ע"כ ומ"מ לכ"ע בעינן מסירה לציבור וכמ"ש רבינו בפ"ח מהלכות כלי המקדש דין ז' וז"ל וכן כלי שרת ועצי המערכה שמסרן יחיד לציבור הרי הן כשרים ע"כ הרי דלכ"ע בלתי מסירה לציבור לא מהני ומה שיש לשאת ולתת בדינים אלו כבר הארכתי בספר רביעי סימן ס"ד (תמצאנו בהלכות שקלים יע"ש באורך) וא"כ כיון שהיו מוסרים אותם לציבור נמצא דבשעה שהיו מעלים אותם על המזבח לא היה משלהם כי אם משל ציבור ומש"ה לא היו עושים י"ט בזמן הקרבת העצים ומה שהיו עושים י"ט באותם הימים הוא משום עולות נדבה שהיו מקריבים באותם הימים. ומ"ש רבינו אפילו יחיד כו' לא מיירי בדמסר לציבור אלא הכוונה היא שהתנדב עצים משלו דע"כ לא בעינן שיהיו משל ציבור אלא במה שהוא צורך למזבח אבל כל שיש צורך במערכה יכול להתנדב להביא עצים כמו כל קרבן נדבה וכמ"ש רבינו ריש פי"ד ופי"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין י"ג יע"ש ואלו שהיו מקריבים עצים משל עצמן היו עושין אותו י"ט כמו שהוא הדין במקריב קרבנות. וי"ל בדברי רבינו הללו דבכל החלוקות דהיינו זמן קרבן העצים שהיו מקריבים קרבן ובמקריב עצים כתב דמה שהיו אסורים בעשיית מלאכה הוא מנהג משמע דאית ליה דאפילו איסורא דרבנן ליכא והנה התוס' בריש פרק מקום שנהגו כתבו דמהירושלמי משמע דאיסור עשיית מלאכה הוא מדאורייתא והר"ן בריש פ' מקום שנהגו כתב ואפשר דמדרבנן הוא אלא דאסמכו לה אקראי יע"ש ועיין בחידושי הרא"ם במצות ל"ת לסמ"ג סי' ע"ה ד"ה דא"כ יע"ש ומ"מ לדברי הכל אינו מנהג לבד אלא איסורא נמי איכא. ורבינו בפ"ח מהלכות יו"ט דין י"ז כתב דהעושה מלאכה בערב פסח דמנדין אותו מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן והוא הטעם הנאמר בירושלמי וכמ"ש שם ה"ה ומבואר הוא דאיסור המלאכה אחר חצות אינו תלוי במנהג אלא אסור מן הדין וא"כ איך כתב כאן שאיסור עשיית המלאכה הוא מנהג ואולי ס"ל לרבינו דדוקא פסח וחגיגה שהוא כולל לכל ישראל אסרו חכמים במלאכה אבל יחיד המביא קרבן לא אסרו אלא שישראל נהגו כן וכעת לא ידעתי מנין חילוק זה. עוד אני תמיה במ"ש דזמן עצי הכהנים מה שאסורים בהספד ובתענית הוא מנהג ולא מן הדין דהא בפ"ק דתעניות אמרינן א"ר אלעזר בן צדוק אני מבני בניו של סנאב בן בנימין ופעם אחת חל תשעה באב להיות בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנוהו מפני שי"ט שלנו הוא ע"כ ואי אמרת דאיסור התענית אינו אלא מנהג איך יתכן שנדחה התענית שהוא תקנת חכמים מפני המנהג ובפ"ג דעירובין (דף מ"א) למ"ד דהמתענה בערב שבת דאינו משלים הקשו מהך עובדא ואמרו טעמא די"ט הא ערב יו"ט משלימין ותירצו שאני י"ט של דבריהם מתוך שמתענין בו שעות משלימין בו ערביות ע"כ הרי מהך סוגיא מוכח בהדיא דאיסור התענית אינו מנהג לבד אלא איסורא דרבנן איכא וכעת הדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שמדברי הירושלמי ריש פרק מקום שנהגו נראה דביום שהיה מביא קרבן מלבד שאסור במלאכה אסור ג"כ בהספד ובתענית וכן הוא בירושלמי פ"ב דחגיגה הלכה ד' ויראה שזו היא כוונת המשנה בפ"ב דחגיגה (דף י"ז) דתנן ומודים שאם חל להיות בשבת שיום טבוח אחר השבת כו' ומותרים בהספד ובתענית ע"כ ולא נתבאר מהיכא תיתי שיהיו אסורים בהספד ובתענית ולפי דברי הירושלמי שכתבנו ניחא שכיון שהיו מביאין קרבנות באותו היום היו אסורים בהספד ובתענית אלא שהתירו הכל שלא לקיים דברי האומרים עצרת אחר השבת. ובגמרא התם (דף י"ח) רמינן אמתני' דהא איתמר מעשה ומת אלכסא בלוד נכנסו כל ישראל לסופדו ולא הניחם ר"ט מפני שיו"ט של עצרת היה כו' ותירצו לא קשיא כאן ביו"ט שחל להיות אחר שבת כאן ביו"ט שחל להיות בשבת הרי דס"ל לר"ט דהיכא דחל יו"ט אחר השבת דאסור בהספד ובתענית ולא מצאתי שום טעם לזה כי אם מפני שהיה יום הבאת קרבנות ואסור בהספד ובתענית ואע"ג דר"ט לא היה בזמן הבית כי אם אחר החורבן מכל מקום סבירא ליה לרבי טרפון דכיון שנאסר בזמן הקרבן אסור לעולם וכ"כ התוס' בריש פ"ד דפסחים גבי איסור מלאכה בערב פסח וז"ל ונראה דאף בזמן הזה דליכא הקרבה כיון שנאסר אז אסור לעולם וכ"כ הרמב"ן והר"ן ז"ל שם. ומכאן אני תמיה על הרז"ה שכתב דכיון דטעם איסור המלאכה בערב פסח אינו אלא מטעם הקרבן אינו אסור כי אם בזמן הבית אבל בזמן הזה שרי שהרי מדברי רבי טרפון הללו מוכח דכיון דנאסר בהספד ובתענית משום הקרבן אסור לעולם וצ"ע. ודע שיום טבוח כשם שאסור בהספד ובתענית כך אסור בעשיית מלאכה שכבר הוכחנו מדברי הירושלמי שבכל יום שהיה בו הקרבת קרבן אסור בעשיית מלאכה. שוב ראיתי הדבר מפורש לתוס' בפ"ב דחגיגה (דף י"ז) ד"ה אלא לאו לתשלומין שהביאו מן הירושלמי שיום טבוח אסור בעשיית מלאכה וכתבו בסוף דבריהם אף תלמוד שלנו לא פליג בהא דמדרבנן מיהא מיתסר יום טבוח ע"כ. וא"ת לפי זה אמאי לא תנן במתניתין דהיכא דחל יום טבוח באחד בשבת שיהיה מותר בעשיית מלאכה מפני הצדוקין הן אמת דלפי דברי התוס' דריש פרק מקום שנהגו שכתבו דמן הירושלמי נראה דמן התורה מיתסר בעשיית מלאכה ניחא דדוקא איסור של דבריהם רצו לעקור מפני הצדוקין אבל איסור התורה לא ואף שגדול כוחם של רבותינו אפילו לעקור דבר מן התורה היינו דוקא בשב ואל תעשה אבל בקום עשה לא. ונראה דאף לסברת הר"ן דאית ליה דאף הירושלמי מודה דאינו אסור בעשיית מלאכה כי אם מדרבנן והתוס' ג"כ מודים דתלמודא דידן ס"ל דלא מיתסר כי אם מדבריהם וכמו שכתבנו דבריהם ומוכרח מן הסוגיא דקאמר ה"א מה תשלומין של חג המצות אסור בעשיית מלאכה אף תשלומי עצרת אסור בעשיית מלאכה קמ"ל מ"מ נראה דטעמא דלא תנן במתניתין דמותרים בעשיית מלאכה הוא משום דאפשר דחכמים לא רצו לעקור יום טבוח מכל דיניו אלא הניחו מקצת לעשות היכר ליום שהוא יום הקרבת קרבן והניחו אותו באיסור עשיית מלאכה והתירו ההספד והתענית מפני הצדוקין. ודע שלפי מה שכתבנו איסור ההספד והתענית ואיסור עשיית מלאכה ביום הקרבן אחד הוא ולפי זה נראה דערב פסח אסור בהספד ובתענית משום הקרבן דלא גרע ערב פסח מיום טבוח ולא מצאתי דין זה. ואע"ג דבלאו הכי מראש חדש ניסן עד אחר המועד אין מתענין בו ואין מספידין בו מהטעם שכתוב במסכת סופרים מ"מ ע"כ תלמודא דידן לא ס"ל הך דמ"ס דהא בפ"ו דמנחות (דף ס"ה) אמרינן ת"ר אילין יומיא דלא להתענאה בהון מריש ירחא דניסן איתוקם תמידא דלא להתענאה בה ומשמע דדוקא תענית אסור אבל בהספד שרי ולפי מ"ס אף בהספד אסורים ואע"ג דרש"י שם גריס דלא למיספד מ"מ כבר כתבו שם התוס' דעיקר הגירסא היא דלא להתענאה ואף לפי גירסת רש"י הדבר מוכרח דש"ס דילן לא ס"ל הא דמ"ס מדאיצטריכו לטעמא דאיתוקם תמידא וכמבואר וא"כ נהי דלא ס"ל הך דמ"ס מ"מ היה להם לאסור בע"פ תענית והספד דומיא דיום טבוח. וכ"ת הכי נמי הא ליתא דהא בפ"ב דתעניות (דף י"ז) אמרינן אמר מר מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועיא דלא למיספד למה לי עד סוף לימא עד המועד ומועד גופיה יו"ט הוא ואסור. ואם איתא דע"פ אסור בהספד ותענית היה לו להקשות לימא עד ע"פ וע"פ ופסח יו"ט הוא. ומיהו לזה יש לדחות ולעולם דאסור בהספד ובתענית אבל מ"מ אינו אסור אלא מחצות היום ולמעלה שהוא זמן הקרבת הקרבן ומש"ה אינו אסור בעשיית מלאכה כי אם מחצות ולמעלה וכמ"ש התוס' בר"פ מקום שנהגו ומש"ה לא הקשו לימא מתמניא עד ע"פ דהא איצטריך לטעמא דאיתוקם תמידא לע"פ כדי לאוסרו בהספד ותענית אף קודם חצות אבל ביום טבוח אסור כל היום בהספד ותענית מפני שכל היום הוא זמן הקרבת הקרבנות. וא"ת כפי מה שכתבנו דשאני יום טבוח שאסור כל היום מפני שכל היום הוא זמן הקרבת הקרבן א"כ איך כתב רבינו בסוף ה' י"ט שהטעם שאסור במלאכה ע"פ אחר חצות הוא מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן דכיון שיש בו חגיגה יהיה כל היום אסור שהרי זמן הקרבתו דומיא דיום טבוח. הא לא קשיא כלל משום דחגיגה זו דנקט רבינו אינה חגיגת ט"ו דההיא אינה נשחטת מערב יו"ט וכדאמרינן בפ"ז דפסחים (דף ע') אמר עולא אר"א שלמים ששחטן מעי"ט אינו יוצא בהם לא משום שמחה ולא משום חגיגה ורבין לא פליג עליה אלא שיוצא משום שמחה אבל מודה הוא שאינו יוצא משום חגיגה וכדאיתא התם וכבר הכריחו התוס' שם דאפילו הקדישן מתחלה ושחטן לשם חגיגת ט"ו לא מהני אלא חגיגה זו דנקט רבינו ז"ל היא חגיגת י"ד שהיו שוחטים עם הפסח כדי לאכול הפסח על השובע וכיון דמשום פסח קא אתיא זמן הקרבתה הוא עם הפסח ויש להביא קצת ראיה לזה מההיא דאמרינן בפרק אלו דברים (דף ע') איבעיא להו לבן תימא נאכלת צלי או אין נאכלת צלי וכו' וכן נסתפקו שם בשאר דינים הנוהגים בפסח אי הוו ג"כ לבן תימא בחגיגת י"ד ומדלא בעי אי חגיגת י"ד נשחטת בזמן הקרבת הפסח ש"מ דבהא אף רבנן מודו דנשחטת עם הפסח. אך קשה מההיא דאמרינן בפרק תמיד נשחט (דף נ"ט) אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות ופסח ומדלא תני נמי בהדייהו חגיגת י"ד ש"מ דחגיגת י"ד דינה כשאר הקרבנות. וכבר הביא רבינו ברייתא זו בריש הלכות תמידין ומוספין יע"ש. שוב התבוננתי בזה וראיתי דע"כ חגיגת י"ד אינה נשחטת כל היום כדין חגיגת ט"ו שהרי בפ"ו דפסחים (דף ע"א) אמרינן לא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר לימד על חגיגת י"ד שנאכלת לשני ימים ולילה אחד ופירש"י שם אשר תזבח בערב בחגיגת י"ד מיירי דנשחטת עם הפסח בערב דהא ליכא למימר בערב של י"ט ראשון עצמו קאמר קרא דא"כ מאי בערב הלא שחיטתו ביום כולו ע"כ. הרי שהכריחו בגמרא דבחגיגת י"ד מיירי מדכתיב בערב דמשמע דס"ל לתלמודא דזמן שחיטת חגיגת י"ד היא בערב אלא שקשה לזה ההיא דר"פ תמיד נשחט שלא הוציאו מן הכלל חגיגת י"ד. והנראה אצלי בזה הוא דודאי חגיגת י"ד נשחטת אחר חצות מדכתיב בערב אבל אינה נשחטת אחר תמיד של בין הערבים אלא קודם התמיד. וטעמא דמילתא דדוקא פסח הוא אחר התמיד משום דכתיב ביה בערב ובין הערבים ואמרינן יאוחר דבר שנאמר בו בערב ובין הערבים לדבר שלא נאמר בו בערב אלא בין הערבים וכדאיתא בר"פ תמיד נשחט. וא"כ גבי חגיגת י"ד נהי דכתיב ביה בערב לאשמועינן שיהא נשחט אחר חצות אבל לאחרו אחר התמיד מנין לנו כיון דלא כתיב ביה בערב ובין הערבים ולפ"ז ניחא ההיא דפרק תמיד נשחט משום דהתם מיירי בדבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים. ומצינו כיוצא בזה שהרי פסח שני כתיב ביה בין הערבים ואפ"ה נסתפקו התוספות דפ"ג דיומא (דף כ"ט) ד"ה אלא ובפרק התכלת (דף מ"ט) ד"ה ת"ל וערך אם זמן הקרבתו הוא אחר התמיד משום דדוקא פסח ראשון הוא אחר התמיד משום דכתיב ביה ערב ובין הערבים כמו שיע"ש. ונראה דאף אם נאמר דפסח שני נקרב אחר התמיד אין ללמוד משם לחגיגת י"ד משום דשאני פסח שני דמכח ראשון קא אתי וכיון דלמדנו קרא דהוא בין הערבים אמרינן דלכל דיני פסח ראשון אקשיה רחמנא וה"ה דנקרב אחר התמיד אבל חגיגת י"ד דיינו מה שאמרה תורה בערב לומר שיהא נשחט אחר חצות אבל לאחרו אחר התמיד זו מנין לנו מאחר דהזהירנו הכתוב עליה השלם כל הקרבנות כולם. וכ"ת לפי זה אמאי לא שאלו אליבא דבן תימא אם חגיגת י"ד נשחטת אחר התמיד כמו הפסח הא לא קשיא כלל דאפשר דאף לבן תימא אינה נשחטת אחר התמיד משום דכיון דאקשיה רחמנא לפסח ואפ"ה כתיב בה בערב ש"מ דדוקא להך מילתא שיהא בערב הוא דאקשיה אבל שיהא אחר התמיד לא דאי לא תימא הכי למה לי דכתב רחמנא בערב. ועוד שאין ללמוד מאותה סוגיא הך מילתא דאכתי קשה אמאי לא שאלו לבן תימא אם נשחטת חגיגת י"ד על החמץ או לא, הן אמת דמדברי רש"י שכתב דנשחטת עם הפסח משמע דס"ל דנשחטת בזמן הקרבת הפסח דהיינו אחר התמיד והדבר צריך אצלי תלמוד. ובדברי רבינו לא ראיתי גילוי לדין זה שלא כתב אלא בסוף ה' קרבן פסח דין י"ב וז"ל כשמקריבין את הפסח בראשון מקריבין עמו שלמים כו' ובדין י"ג כתב דהכתוב שאומר אשר תזבח בערב מיירי בחגיגת י"ד ומ"מ היה לו לבאר הדין בפירוש. שוב ראיתי להר"מ בחידושיו לסמ"ג במצות ל"ת סי' ע"ה שכתב דערב פסח אחר חצות אסור במלאכה מפני שיש בו חגיגה ושחיטת קרבן וזמן חיוב פסח מתחיל בחצות כתב על זה הרא"ם וליכא לאקשויי מהא דתניא אין שוחטין אחר תמיד של בין הערבים חוץ מקרבן פסח לבדו דמשמע דשחיטת חגיגה קודמת לשחיטת התמיד והיה ראוי לאסור המלאכה קודם חצות די"ל כיון דחגיגת י"ד אינה אלא כדי שיאכל הפסח על השבע והוי טפל אצל הפסח לא חשש התנא לומר חוץ מחגיגה וקרבן פסח א"כ אפילו את"ל דשחיטתו קודם התמיד מ"מ אינו נשחט אלא מחצות יום ולמעלה כו' א"נ כיון דחגיגת י"ד אינו אלא כדי שיאכל הפסח על השבע אין לאוסרה המלאכה אלא בעד שחיטת הפסח לבדו והשתא אתי שפיר הא דפתח בחגיגה ופסח וסיים בפסח לבדו ע"כ. והנה כפי תירוץ האחרון נ"ל דס"ל דחגיגת י"ד זמנה הוא כל היום דומיא דחגיגת ט"ו אלא שאעפ"כ אין לאסור המלאכה בשבילה ותמהני איך עלה בדעת הרב לומר זה שהרי בגמרא אוקמוה לקרא דאשר תזבח בערב בחגיגת י"ד ואי כדברי הרב היכי כתב רחמנא בערב הא זמנה כל היום וצ"ע. העולה מתוך מה שכתבנו דלעולם כל היכא שזמן הקרבן הוא כל היום כל אותו היום אסור בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה ושאני ערב פסח שהקרבן שהיו מקריבין אותו היום היה אחר חצות ולפי זה היה מן הדין שיהא ערב פסח מחצות ולמעלה אסור בהספד ובתענית ולא מצאתי דין זה ואדרבה בפרק ערבי פסחים (דף ק"ח) אמרינן דרב ששת הוה יתיב בתעניתא כל מעלי יומא דפסחא והתוספות כתבו שם דהיה מקבל עליו ממש תענית והמגדיל עלי התימה הוא בגמרא היו רוצים דטעמיה דרב ששת הוא משום קרבן פסח וס"ל כבן בתירא דהיה מכשיר פסח ששחטו שחרית אלמא דס"ל דמשום הקרבן חייב להתענות שמא יפשע ולא יעשה הקרבן ולפי מה שכתבנו הקרבן הוא סיבה למניעת התענית. וממה שהבכורות מתענין לא קשה שאפשר דתענית זה היא תקנה קדומה והכי איתא במסכת סופרים ובירושלמי איתא ריש פרק ערבי פסחים שרבי היה מתענה ערב פסח לפי שהיה בכור אך מאי דקשה לי הוא מאותה דרב ששת דאיך יתכן בשביל הקרבן יתחייב להתענות והדבר צריך תלמוד. עוד אני נבוך בדינים אלו לפי מ"ש למעלה בשם התוס' דיום טבוח אסור בעשיית מלאכה משום הקרבת הקרבנות ודין זה לא הוזכר בשום מקום וכ"ת דדוקא בזמן המקדש היה אסור אבל השתא דליכא קרבן לא הא ליתא שהרי ערב פסח לא נאסר אלא מטעם הקרבן והאידנא נמי אסור וסבור הייתי לומר דפסח שהוא יום שכל ישראל מביאין בו קרבן אסרוהו חכמים בסתם במלאכה מפני הקרבן וה"ה השתא נמי דליכא קרבן אסור במלאכה אבל יום טבוח שאין קרבן לכל העולם דהא קי"ל כב"ה דמביאין בי"ט שלמים ועולות וא"כ יום טבוח אינו אלא למי שלא הקריב בי"ט לא אסרוהו חכמים בעשיית מלאכה. ומ"ש התוס' דיום טבוח אסור בעשיית מלאכה הוא דוקא למי שמקריב באותו יום דלא גרע ממי שמקריב בכל הימים שאסור בעשיית מלאכה אבל מעולם יום טבוח לא נאסר במלאכה אלא שקשה לזה מההיא דרבי טרפון שכתבנו לעיל דמשמע דיום טבוח אסור בהספד ובתענית אפילו האידנא דליכא קרבן ולא ידעתי טעם לחלק בין הספד ותענית לעשיית מלאכה. עוד צריך להתיישב בההיא דאמרינן עלה דהך דרבי טרפון לא קשיא כאן בי"ט שחל להיות אחר שבת כאן בי"ט שחל להיות בשבת ולא ידעתי טעמו של ר"ט שאסר יום טבוח בהספד מאיזה טעם הוא אי משום שמי שלא הקריב בחג יהיה מקריב ביום שאחריו א"כ כל ששה ימים שאחר החג יאסר בהספד וזו לא שמענו וממקומו מוכרח דהוצרך לאוקומי עובדא דרבי טרפון בי"ט שחל אחר שבת משמע דאם חל בשבת לא משכחת יום שיאסר בהספד וסבור הייתי לומר דר"ט ס"ל כבית שמאי דאין מביאים עולות בי"ט ולפי סברת רש"י לב"ש קרבן ראיה וחגיגה אינה קריבה בי"ט ומש"ה ביום שאחר החג היו כל ישראל מקריבין קרבנותיהם ומש"ה ס"ל דאסור בהספד חוץ מהיכא דחל בשבת מפני הצדוקין אבל בשאר הימים אף שהם תשלומים אינם אסורים בהספד כיון שאינו זמן קבוע לכל ישראל אך הדבר הוא דוחק גדול בעיני שר"ט שנה משנתו כב"ש ואליבא דב"ה לא מצאתי טעם לחלק בין יום שאחר שבועות לשאר ימי התשלומין וכל ימי התשלומים נקראים ימי טבוח וכדאיתא בפ"ב דחגיגה (דף י"ז). ועוד אני תמיה שראיתי למרן בשולחנו הטהור טור א"ח סי' רכ"ד שפסק דאסור להתענות במוצאי חג השבועות ובשאר ימים טובים לא אסר להתענות ביום שאחר י"ט משמע דס"ל דנשתנה יום שאחר שבועות משום דהוי יום טבוח ומטי בה מהך דר"ט וכ"כ בחיבורו בשם הר"ר יעקב ן' חביב ז"ל ולא ידעתי לדידן דקי"ל כב"ה מה הפרש יש בין יום שאחר החג לשאר ימי התשלומין. וראיתי להחכם בעל מגן אברהם שכתב דהטעם שאסור להתענות במוצאי חג שבועות הוא משום דכשחל עצרת בשבת היה יום טבוח הקרבנות אחר השבת והדברים אלו הם שלא בדקדוק דאדרבה היכא דחל בשבת מותרים בהספד ובתענית מפני הצדוקין כדתנן במתני' ואדרבה יש לתמוה על מרן דלמה לא ביאר שאם חל לעצרת בשבת שיום א' מותר בהספד ובתענית. וסבור הייתי לומר פי' אחר דבהך מילתא דר"ט דמה שמנע ההספד ביום שאחר עצרת לא היה מפני הקרבן שהרי אינו זמן חיוב להקרבת קרבן לכל ישראל אלא מטעם שכל יום שאחר י"ט אסור בהספד ובתענית ובירושלמי קורא אותו בנה דמועדא וכמ"ש מרן בטור א"ח סי' תצ"ד ובפ"ד דסוכה (דף מ"ה) אמרינן כל העושה איסור לחג מעלה עליו הכתוב כאלו בנה מזבח ופירש"י בשם יש אומרים שהוא יום שאחר החג ובזה הוא ניחא לי הא דכתיב בנחמיה (סי' ט') וביום כ"ד לחדש הזה נאספו בצום ובשקים כו' ויש לדקדק דאמאי לא נאספו ביום כ"ג אלא ודאי משום דהיה אסרו חג ולא רצו לגזור בו תענית. אך ראיתי לתוס' בפ"ק דר"ה (דף י"ט) ד"ה מימות עזרא כו' שהכריחו מפסוק זה דבימי עזרא היה אלול מעובר וכתבו ואין לומר דשבקוה לתעניתייהו משום מחרת י"ט ומשום כך המתינו עד כ"ד בו דמאז לא היו נוהגין בו ועוד דבר שבצבור היה ע"כ. ואף שמדברי התוס' נראה שדין זה אינו אלא מנהג מ"מ אפשר דבימי ר"ט כבר נתפשט מנהג זה ובגמרא הקשו לר"ט דאף דנימא שכל יום שאחר י"ט יהא אסור בתענית מ"מ ביום שאחר עצרת אינו אסור בתענית מפני הצדוקין שהרי אפילו בזמן הבית שהיו מקריבין קרבנות ביום שאחר העצרת והיו אסורין בהספד אפ"ה התירו מפני הצדוקין ותירצו דעובדא דר"ט היה שחל עצרת בימי החול ואף שמדברי המקשה נראה דס"ל דטעמי' דר"ט שמנע ההספד היה מפני שהיה יום טבוח דקאמר אלא אימא שיום טבוח היה י"ל דלעולם דהמקשה לא ידע דין זה דאיסור התענית באסרו חג ובזה ניחא דאיך נעלם מהמקשה תירוץ הגמרא שהוא פשוט עד מאד אלא דהוה ס"ל דע"כ טעמיה דר"ט הוא משום יום טבוח דהא ליכא טעמא אחרינא ויום טבוח לא משכחת לה אלא בשחל בשבת דאז יום טבוח הוא באחד בשבת לפי שכל ישראל חייבים להביא ביום זה קרבן ראיה וחגיגה לפי שאינם דוחים את השבת אבל אם חל עצרת באחד מימי החול אין לו יום טבוח שהרי בי"ט כבר הקריבו כל ישראל קרבנותיהם ומש"ה הקשה לו ממתני' דקתני ומותרים בהספד ובתענית ותירצו דר"ט מיירי בשחל עצרת באחד מימי החול ומה שאסרו בהספד הוא מטעמא אחרינא וכמ"ש ומה שלא תירצו בקיצור דטעמיה דר"ט אינו משום הקרבנות כי אם משום אסרו חג הוא ללמדנו דאף לפי טעם זה דאסרו חג היכא דחל עצרת בשבת מותרים בהספד מפני הצדוקין אלא שקשה לזה דאמרינן בפ"ב דתעניות (דף י"ז) שבתות וימים טובים הן אסורים לפניהן ולאחריהן מותרין הרי מוכח בהדיא דלאחריהם דימים טובים מותרים בהספד ובתענית ולפ"ז יש לתמוה על מה שפירש רש"י בשם יש אומרים וליכא למימר דלאו דוקא דלאחריהם קאי לשבתות ולפניהם קאי לשבתות וימים טובים דהא התם הקשו לימא עד המועד ומועד גופיה י"ט הוא כו' ותירצו לא נצרכא אלא לאסור יום שלאחריו הרי מבואר דיום שלאחריו מותר בתענית וליכא למימר דרש"י לא אמר שחייב באכילה ובשתיה ביום שאחר י"ט כי אם ביום שאחר סוכות שהוא נקרא חג סתמא שהרי הרב בעל המפה הביא דברי רש"י הללו בסוף סי' כ"ט דקאי בהלכות פסח. אך לפי דברי התוס' שכתבנו דמשמע מדבריהם שאינו אלא מנהג ניחא דאף דנימא שהמנהג הוא קדמון מימות התנאים הוצרכו לומר לאסור יום שלאחריו כדי לאוסרו מן הדין ולא מטעם מנהג ועדיין צריך אני להתיישב בכל זה:
י״א
אנשי מעמד אסורים מלספר כו'. דין זה חזר וכתבו רבינו בפ"א מהלכות ביאת מקדש ועיין במ"ש מרן שם:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ו׳

א׳
א"א שיהא קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד ע"ג. נ"ב וכן מורה הפסוק ביחזקאל מ"ו ובא הנשיא כו' ועמד על מזוזת השער ועשו הכהנים את עולתו ואת שלמיו והשתחוה כו' ויצא:
ד׳
ועוד מוסיפין תפלה אחרת. נ"ב ירושלמי מפורש שם ש"מ מתפללין ד' ועיין בק"ע ופ"מ שם, ועיין בשו"ת ר"י אבן מיגש סימן מ"ח באורך:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ו׳

ט׳
עיין להמל"מ מה שהאריך ובתוך הלשון כתב וז"ל ועוד אני תמיה שראיתי למרן בשו"ע או"ח סי' תצ"ד שפסק שאסור להתענות במוצאי חג שבועות וכו' וראיתי להרב מגן אברהם שכתב וכו' ודבריו שלא בדקדוק וכו' עכ"ל. וראיתי להרב מלכי בקודש סוף הל' פסח דף מ"ה דכתב דלא קשה כלל להמג"א ותורף דבריו דכיון דמדינא כשחל בשבת יום טבוח הוא יום ראשון ואסיר בהספד ותענית אלא מפני הצדוקים הוא דשרינן ליה א"כ כשחל בחול דליכא יום טבוח ממשיכינן ליה האיסור מהיכא שחל בשבת להיכא שחל בחול ולא יקשה עליך יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא שהרי ערל וטמא אינו אוכל בתרומה ונשיהם ועבדיהם אוכלים מכוחם אלו דבריו. ולא דמי כלל כעוכלא לדנא חדא דהתם הכהן חזי וכשימול אוכל וכן הטמא כשיטהר אוכל נמצא שפיר חזי אלא לפי שעה הוא דאינו אוכל, ועוד דהעבד והאשה הם כגוף אחד עבד לאדון ואיש לאשה דהוו קניינם ואמטו להכי שפיר אכלי מכוחם דאיש ואדון משא"כ הכא דמכח הצדוקים עקרו הדין מכל וכל והתירו בכל זמן ועת ולא נשאר זמן ועת באיסורו גם כשחל עצרת בחול אינו נמשך מכשחל בשבת והם ענינים נפרדים והיאך נאמר שיהא נמשך מכשחל בשבת ושפיר איכא למתמה יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. והנראה אצלי לומר כיון דגם כשחל בחול איכא יום טבוח למי שלא הקריב ביו"ט דיש לו תשלומים כל שבעה כיון דהוי יום טבוח שלו אסרינן ליה בהספד ותענית אלא מפני הצדוקים התירוהו וא"כ כשחל בחול ביום ראשון דוקא אסרינן ליה בהצטרפות כשחל עצרת בשבת וזה הוא דעת ר' טרפון לאסור ביום טבוח כשחל עצרת בחול אף להלכה של בית הלל ולזה כיון המג"א שכתב דכשחל עצרת בשבת היה יום טבוח אחר השבת כדי לתרץ דכשחל בחול מה לי יום ראשון מה לי שאר הימים הבאים אחריו ולזה תירץ כיון דכשחל עצרת וכו' וכדכתיבנא.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ו׳

ט׳
היום שהגיע לבני המשפחה זו להבי' עצים כו' ואסורים בו בהספד ובתענית ובעשיית מלאכה כו'. ע"כ. עיין במ"ש בזה בספרי הקטן ח"א ה' ח"ומ פ"ח הלכה י"ח שורש איסור עשיית מלאכה בע"פ דק"ו ע"ד יע"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו ו׳, מתוך הלכות כלי המקדש והעובדין בו שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות כלי המקדש והעובדין בוכל הרמב״ם