רמב״ם - הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ה׳

ספר עבודה · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ה׳

הלכה א׳

כֹּהֵן גָּדוֹל צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה גָּדוֹל מִכָּל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים בְּנוֹי בְּכֹחַ בְּעשֶׁר בְּחָכְמָה וּבְמַרְאֶה. אֵין לוֹ מָמוֹן כָּל הַכֹּהֲנִים נוֹתְנִין לוֹ מִשֶּׁלָּהֶן כָּל אֶחָד לְפִי עָשְׁרוֹ עַד שֶׁיַּעֲשִׁיר יוֹתֵר מֵעָשִׁיר שֶׁבְּכֻלָּן:

הלכה ב׳

וְאֵין אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מְעַכֵּב אֶלָּא כָּל זֶה לְמִצְוָה אֲבָל אִם נִתְרַבָּה מִכָּל מָקוֹם נִתְרַבָּה:

הלכה ג׳

וְחַיָּב כֹּהֵן גָּדוֹל לִנְהֹג כָּבוֹד בְּעַצְמוֹ. וְלֹא יָקֵל בְּעַצְמוֹ עִם שְׁאָר הָעָם וְלֹא יִרְאוּ אוֹתוֹ עָרוּם לֹא בְּבֵית הַמֶּרְחָץ וְלֹא בְּבֵית הַכִּסֵּא וְלֹא כְּשֶׁמִּסְתַּפֵּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא י) "הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו" מְלַמֵּד שֶׁנּוֹהֲגִין בּוֹ גְּדֻלָּה יְתֵרָה. רָצָה הוּא שֶׁיִּרְחֲצוּ אֲחֵרִים עִמּוֹ הָרְשׁוּת בְּיָדוֹ:

הלכה ד׳

לֹא יִכָּנֵס לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה וְלֹא לִסְעֻדָּה שֶׁל רַבִּים אֲפִלּוּ הֵם שֶׁל מִצְוָה. אֲבָל הוֹלֵךְ הוּא אִם רָצָה לְבֵית הָאָבֵל. וּכְשֶׁהוּא הוֹלֵךְ אֵינוֹ הוֹלֵךְ בְּעִרְבּוּבְיָא עִם שְׁאָר הַכֹּהֲנִים. אֶלָּא מְסַבְּבִין אוֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְחוֹלְקִין לוֹ כָּבוֹד. וְהַסְּגָן מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. וְהַסְּגָן וּמָשׁוּחַ שֶׁעָבַר מִימִינוֹ. וְרֹאשׁ בֵּית אָב וְהָאֲבֵלִים וְכָל הָעָם מִשְּׂמֹאלוֹ. וְאוֹמֵר לַאֲבֵלִים תְּנֻחֲמוּ. וְהֵן מְכַבְּדִין אוֹתוֹ כְּפִי כֹּחָן:

הלכה ה׳

מֵת לוֹ מֵת אֵינוֹ יוֹצֵא אַחֲרָיו. וְאֵינוֹ יוֹצֵא מִפֶּתַח בֵּיתוֹ אוֹ מִן הַמִּקְדָּשׁ. וְכָל הָעָם בָּאִים לְנַחֲמוֹ לְבֵיתוֹ. וְהוּא עוֹמֵד בְּשׁוּרָה וּסְגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב וְכָל הָעָם מִשְּׂמֹאלוֹ. וְאוֹמְרִים לוֹ אָנוּ כַּפָּרָתְךָ וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם תִּתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם:

הלכה ו׳

וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל. וְאֵינוֹ קוֹרֵעַ עַל מֵתוֹ כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא י) "וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם". וְאִם קָרַע לוֹקֶה. אֲבָל קוֹרֵעַ הוּא מִלְּמַטָּה כְּנֶגֶד רַגְלָיו. וְאֵינוֹ מַרְבֶּה פֶּרַע לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא י) "אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע" וַאֲפִלּוּ בְּעֵת שֶׁלֹּא יִכָּנֵס לַמִּקְדָּשׁ. אֶלָּא מְסַפֵּר מֵעֶרֶב שַׁבָּת לְעֶרֶב שַׁבָּת. וְאֵינוֹ מְסַפֵּר בְּתַעַר אֶלָּא בְּזוּג רֹאשׁ שַׂעֲרָה זוֹ בְּעִקָּר זוֹ עַד שֶׁיֵּרָאֶה כְּאִלּוּ הוּא צָמַח כְּאַחַת שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מד כ) "רֹאשָׁם לֹא יְגַלֵּחוּ וּפֶרַע לֹא יְשַׁלֵּחוּ כָּסוֹם יִכְסְמוּ אֶת רָאשֵׁיהֶן":

הלכה ז׳

וּבַיִת יִהְיֶה לוֹ מוּכָן בַּמִּקְדָּשׁ וְהוּא הַנִּקְרָא לִשְׁכַּת כֹּהֵן גָּדוֹל. וְתִפְאַרְתּוֹ וּכְבוֹדוֹ שֶׁיִּהְיֶה יוֹשֵׁב בַּמִּקְדָּשׁ כָּל הַיּוֹם. וְלֹא יֵצֵא אֶלָּא לְבֵיתוֹ בִּלְבַד בַּלַּיְלָה אוֹ שָׁעָה אוֹ שְׁתַּיִם בַּיּוֹם. וְיִהְיֶה בֵּיתוֹ בִּירוּשָׁלַיִם וְאֵינוֹ זָז מִשָּׁם:

הלכה ח׳

כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ וּמְעִידִין עָלָיו. וְאֵין דָּנִין אוֹתוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת אֶלָּא בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יח כב) "כָּל הַדָּבָר הַגָּדל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ":

הלכה ט׳

הָיָה יוֹדֵעַ עֵדוּת אֵינוֹ חַיָּב לְהָעִיד וַאֲפִלּוּ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁזֶּה אֵינוֹ כָּבוֹד לוֹ שֶׁיֵּלֵךְ וְיָעִיד. וְאִם הָיְתָה עֵדוּת לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה הוֹלֵךְ בְּבֵית דִּין הַגָּדוֹל וּמֵעִיד לוֹ:

הלכה י׳

וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּסֵפֶר קְדֻשָּׁה שֶׁהוּא אָסוּר בְּאַלְמָנָה וּמְצֻוֶּה עַל הַבְּתוּלָה. וְאֵינוֹ נוֹשֵׂא שְׁתֵּי נָשִׁים וְאִם נָשָׂא שְׁתַּיִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד בְּיוֹם הַצּוֹם עַד שֶׁיְּגָרֵשׁ לְאַחַת. וְחוֹלֵץ וְחוֹלְצִים לְאִשְׁתּוֹ. וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ. וְאִם גֵּרֵשׁ אִשָּׁה מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לִשְׁאָר הָעָם:

הלכה י״א

בִּזְמַן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנַס לַהֵיכָל לְהִשְׁתַּחֲווֹת שְׁלֹשָׁה אוֹחֲזִין בּוֹ. אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ וְאֶחָד בַּאֲבָנִים טוֹבוֹת שֶׁבָּאֵפוֹד מֵאֲחוֹרָיו. וְיִכָּנֵס לַהֵיכָל וְיִשְׁתַּחֲוֶה. וְכֵיוָן שֶׁיִּשְׁמַע הַסְּגָן קוֹל רַגְלָיו שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁהוּא יוֹצֵא מַגְבִּיהַּ לוֹ אֶת הַפָּרֹכֶת. וְאַחַר שֶׁיֵּצֵא יִכָּנְסוּ אֶחָיו הַכֹּהֲנִים וְיִשְׁתַּחֲווּ וְיֵצְאוּ:

הלכה י״ב

בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְטִיר הַקְּטֹרֶת מַקְטִיר וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ בְּקָדְשֵׁי הַמִּקְדָּשׁ כֻּלָּן. כֵּיצַד. כְּשֶׁיִּרְצֶה אוֹמֵר זוֹ הַחַטָּאת שֶׁלִּי וְזֶה הָאָשָׁם שֶׁלִּי. וְאֵינוֹ עוֹבֵד בְּפַיִס. אֶלָּא כָּל עֵת שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְרִיב מַקְרִיב כָּל מַה שֶּׁיִּרְצֶה. וַהֲרֵי הוּא בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים:

הלכה י״ג

בִּזְמַן שֶׁרוֹצֶה כֹּהֵן גָּדוֹל לְהַקְרִיב הָיָה עוֹלֶה בַּכֶּבֶשׁ וְהַסְּגָן מִימִינוֹ. הִגִּיעַ לְמַחֲצִית הַכֶּבֶשׁ אָחַז הַסְּגָן בִּימִינוֹ וְהֶעֱלָהוּ. וְהוֹשִׁיט לוֹ הַכֹּהֵן שֶׁהוּא מוֹלִיךְ אֶת רֹאשׁ הָעוֹלָה הָאֵיבָרִים שֶׁבְּיָדוֹ וְסוֹמֵךְ עֲלֵיהֶן וְזוֹרְקָן לָאֵשׁ:

הלכה י״ד

וְכָךְ הָיוּ מוֹשִׁיטִין לוֹ שְׁאָר הָאֵיבָרִים. כָּל אֶחָד וְאֶחָד נוֹתֵן הָאֵיבָרִים שֶׁבְּיָדוֹ לָרִאשׁוֹן. וְהָרִאשׁוֹן נוֹתֵן לְכֹהֵן גָּדוֹל וְהוּא סוֹמֵךְ וְזוֹרֵק לָאֵשׁ. וְאִם רָצָה לִסְמֹךְ בִּלְבַד וְיִהְיֶה [כֹּהֵן] אַחֵר זוֹרֵק לָאֵשׁ עוֹשֶׂה. וְאֵין שָׁם סְמִיכָה עַל הָאֵיבָרִים אֶלָּא לְכֹהֵן גָּדוֹל בִּלְבַד מִפְּנֵי כְּבוֹדוֹ. אֲבָל כָּל הַסְּמִיכוֹת עַל בַּעֲלֵי חַיִּים הֵם:

הלכה ט״ו

כְּשֶׁיִּגְדַּל הַכֹּהֵן וְיֵעָשֶׂה אִישׁ הֲרֵי הוּא כָּשֵׁר לַעֲבוֹדָה. אֲבָל אֶחָיו הַכֹּהֲנִים לֹא הָיוּ מְנִיחִין אוֹתוֹ לַעֲבֹד בַּמִּקְדָּשׁ עַד שֶׁיִּהְיֶה בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה. וְאֵינוֹ נִכְנָס לָעֲזָרָה לַעֲבוֹדָה תְּחִלָּה אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁהַלְוִיִּם אוֹמְרִים שִׁירָה:

הלכה ט״ז

אֵין הַכֹּהֵן עוֹבֵד תְּחִלָּה וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל אֵינוֹ עוֹבֵד תְּחִלָּה עַד שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה מִשֶּׁלּוֹ וְעוֹבֵד בְּיָדוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו יג) "זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ". וְאִם עָבַד קֹדֶם שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁעָבַד בִּכְהֻנָּה גְּדוֹלָה קֹדֶם שֶׁיָּבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה:

הלכה י״ז

כֹּהֵן שֶׁלֹּא עָבַד עֲדַיִן מִיָּמָיו שֶׁמִּנּוּהוּ כֹּהֵן גָּדוֹל הֲרֵי זֶה מֵבִיא עֲשִׂירִית הָאֵיפָה וְעוֹבְדָהּ בְּיָדוֹ בַּתְּחִלָּה כִּשְׁאָר חִנּוּךְ כָּל כֹּהֵן הֶדְיוֹט וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שְׁנִיָּה שֶׁהִיא חִנּוּךְ כֹּהֵן גָּדוֹל. וְאַחַר כָּךְ מַקְרִיב עֲשִׂירִית הָאֵיפָה שְׁלִישִׁית שֶׁהִיא חֲבִיתֵי כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמַּקְרִיב בְּכָל יוֹם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר וּמַעֲשֵׂה שְׁלָשְׁתָּן שָׁוֶה הוּא:

הר המוריה · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ה׳

א׳

מכל אחיו וכו'. יומא י"ח א' הוריות ט' א' חולין קל"ד ב' ירושלמי יומא פ"א ה"ג ובתוספתא שם פ"א ובתו"כ אמור פ"א וביומא שם בש"ס ליתא רק בנוי וחכמה ועושר ורק בחולין והוריות איתא נמי בכח ובמראה ליתא כלל בש"ס רק בתוספתא ובתו"כ ובירושלמי והגר"א מחק מהתוספתא תיבת ובמראה יעו"ש ורבינו גרס לכלם ובילקוט אמור אינו גורס במראה רק במדה יעו"ש ור"ל שיהיה גדול בקומה מכל אחיו ובשם התנחומא מביא שיהיה ג"כ גדול בשנים יעו"ש. ונסתפקתי מי שהיה גדול בחכמה מכולם ואחר היה גדול ממנו בנוי ואחר גדול ממנו בכח ואחר גדול ממנו במראה מי מהם קודם. ובעושר לא נסתפקתי כי יכול הדבר להיות מתוקן ע"י אחיו הכהנים אבל באינך מיבעיא לי ומסתברא כי בחכמה הדבר תלוי ומסתייע מילתא מהדא דיומא דאל"כ לא הוה פריך הש"ס מידי וק"ל. אין לו וכו'. אף דבש"ס איתא זה בשם אחרים מ"מ הכי הלכתא דהכי מבואר בתוספתא ובתו"כ ומעשה רב.

ב׳

כ"ז למצוה וכו'. הכי משמע ממאי דבבית שני לא היו חכמים אף דהיא המעלה הגדולה שבכולם כמש"כ בהלכה א'.

ג׳

לנהוג כבוד וכו'. כ"ז מבואר בתוספתא פ"ד דסנהדרין (וע"ע ביוסיפון ליהודים בפ' ממעשה דאסרטובלוס גיסו של הורדוס יעו"ש). רצה הוא וכו'. פסק כת"ק דשם בתוספתא ולא כר' יהודה ועי' ביו"ד סי' ר"מ סעי' ז' בהג"ה וסי' רמ"ב סעי' ל"ב יעו"ש (וכ"מ מהך עובדא שרמזתי לעיל בד"ה לנהוג כבוד).

ד׳

לבית המשתה וכו'. למד זה מהא דאיתא שם בתוספתא וז"ל והולך להברות את אחרים ואחרים באים להברותו עכ"ל משמע הא לסעודה אחרת אף דהוא סעודה של מצוה דומיא דאבל אסור. והסגן ממצעו וכו'. כ"ז מבואר בסנהדרין י"ח א' במשנה שם. והסגן ומשוח וכו'. שם י"ט א' ותוספתא שם. ואומר לאבלים וכו'. הכי משמע מלשון הש"ס שם דקאמר שם והוא אומר תתנחמו ומוקי לה במנחם את אחרים ומדקאמר לשון והוא אומר אלמא דהם נמי היו אומרים לו דברי כבוד וריצוי דומיא דמתנחם מאחרים יעו"ש היטיב ופשוט.

ה׳

ואינו יוצא וכו'. שם בסנהדרין י"ח א' ובתו"כ שם ופסק הלכה כר' יהודה ועי' ירושלמי פ"ג דהוריות ה"ה ויש שם ט"ס וצריך להגיה שם יעו"ש היטיב ודו"ק. ועי' לקמן פ"ב מהל' ביאת מקדש ה"י ומש"כ רבינו דאינו יוצא מפתח ביתו וכו' עי' במרן מש"כ בזה ומדבריו משמע דה"ג שם י"ט א' א"ה ביתו נמי לא ור"ל לדידך דאמרת דמן המקדש לא יצא דווקא א"כ גם בביתו אינו רשאי להיות ואיהו שמע מר"י דאם אינו יוצא מפתח ביתו סגי בזה אף שאינו במקדש. ומכאן יצא לרבינו דאם הוא בביתו סגי דבאמת הא דכתיב ומן המקדש לא יצא היינו שמקדושתו לא יצא אבל כשהוא יושב בביתו שפיר דמי. ודע כי הב"ח הגיה שכצ"ל א"ה מביתו נמי לא יעו"ש ולכאורה אין לו הבנה. ואולי הכי כוונתו דאיהו שמע לר"י דס"ל דאינו רשאי לצאת מפתח ביתו וכדעת רבינו ולכן מקשה לדידך דס"ל דמן המקדש הוא דווקא הא תינח כשהוא במקדש אבל כשהוא בביתו אמאי לא יצא מביתו ושיעור דבריו הוא כך א"ה. מביתו נמי לא. בתמיה אמאי לא יצא מביתו (אבל יותר היה ראוי לפי"ז להגיה א"ה מביתו אמאי לא) ואולי שט"ס הוא וכצ"ל בביתו נמי לא וכוונתו למש"כ מרן. אבל לגי' שלנו לביתו נמי לא אתי שפיר כפשוטו וה"ק לדידך דמן המקדש לא יצא הוא כפשוטו א"כ אסור לו לצאת מן המקדש לביתו ופשוט וק"ל ועוד י"ל כוונת הב"ח בפשיטות דה"ק א"ה לדידך דאסור לצאת אחר המטה א"כ למה כתיב מן המקדש וכו' הא גם מביתו אסור וכו' וממילא לפי המסקנא גם מביתו אסור ודו"ק וי"ל כי כוונת מרן ג"כ כך. וסגן מימינו וכו'. וכאן לא נזכר משוח שעבר משום דלא היה נכנס אז והטעם איתא שם י"ט א' והובא במרן ולא יכולתי לעמוד על דעתו במש"כ ואיני יודע למה השמיטו רבינו עכ"ל הא שפיר כתב רבינו דהמשוח שעבר לא היה עמו ואם על השמיעו את הטעם תמה הלא אין מדרך רבינו רק לכתוב פסקים ולא טעמים. ואומרים לו וכו'. כן הוא שם במשנה ובתוספתא שם יעו"ש.

ו׳

כל העם מסובין וכו'. שם במשנה וכמש"כ מרן. אבל קורע הוא וכו'. כן הוא בהוריות י"א ב' וכרב ועי' בתו"כ אמור שם (ויש להגיה שם כמו שהוא בש"ס יעו"ש היטיב) ועי' בירושלמי פ"ג דהוריות ה"ה וז"ל ר"א בשם כהנא למעלה למעלה מקמי שפה למטה למטה מקמי שפה ר"י אמר למטה למטה ממש ר"י סליק מבקרא לר' חנינא כד הוה גו אוסטירטא שמע דדמך שלח ואייתי מנוי טבייא דשבתא ובזעין ר"י פליג על דר"י תרתין ואתיא ר"א בשם כהנא כר"י אין כר"י לא יפרום כל עיקר לא אתיא דא אלא על אביו ועל אמו כדברי ר"מ דתניא על כל המתים אינו מבדיל קמי שפה אלא על אביו ועל אמו כדברי ר"מ ר' יהודה אומר כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה ה"ז קרע של תפלות מאי כדון אומר הוא בכה"ג שיהא מבדיל קמי שפה עכ"ל ובאמת אין הבנה לדברים אלו. ובמו"ק בירושלמי פ"ג ה"ח אי' שם כל הסוגיא זאת וכן אי' שם אין כר"י לא יפרום כל עיקר מאי כדון חומר הוא בכה"ג שאינו מבדיל קמי שפה עכ"ל וגם לזה אין לו ביאור לכן נ"ל שהדא יליף על הדא וכל אחד צריך לתקן משל האחר ויגיד עליו ריעו והעיקר כמו שהוא בהוריות וכצ"ל חומר הוא בכה"ג שאינו מבדיל קמי שפה. ומסקנת הירושלמי דמשנה דהוריות אתי כר"מ ומיירי באביו ובאמו ולכן כל הכהנים היו צריכים להבדיל קמי שפה משא"כ הכה"ג ומה שאמר דר"י פליג על דר' יהודה בתרתי היינו דר' יהודה ס"ל דכה"ג אינו פורם כל עיקר וגם במה דס"ל כל קרע שאינו מבדיל קמי שפה ה"ז קרע של תפלות ור' יוחנן ס"ל דשפיר קרע הוא ולכן בכה"ג יש לקרוע למטה ממש ור' יוחנן ור"א בשם כהנא לא פליגי לדינא דר"א בשם כהנא מיירי באביו ואמו ור' יוחנן מיירי בשאר מתים כנ"ל ביאור הירושלמי לנכון וע"ע בירושלמי פ"ב דסנהדרין ה"א יעו"ש ודו"ק היטיב. ורבינו פסק כש"ס דידן דאף באביו ואמו אין לקרוע רק למטה דכיון דבשאר מתים הוי קריעה אף דאינו מבדיל לקמי שפה מיקרי זה קריעה לגבי כה"ג ודו"ק. ועיין מל"מ שתמה על רבינו דלמה לא כתב דדינים אלו נוהגים אף במשוח מלחמה יעו"ש היטיב. והנה מאי דהקשה מהא דמוזהר על הבתולה פשיטא דלק"מ דרבינו ס"ל דכהן משוח מלחמה אינו מוזהר על הבתולה וחייליה מהא דאי' שם בהוריות וז"ל כתנאי והוא אשה בבתוליה יקח אחר שחלק הכתוב רבה דברי ר' ישמעאל ר"ע אומר אין לי אלא שעבר מחמת קירויו מחמת מומין מנין ת"ל והוא עכ"ל ונמצא דר"י הוא דאוקמי על כהן משוח מלחמה אבל ר"ע אוקמה על כה"ג שעבר מחמת מום והלכה כר"ע מחבירו לכן לא פסק דהוא מוזהר על הבתולה ועי' בפי"ז מהל' איסורי ביאה ה"א שפסק כר"ע יעו"ש וכיון שהך ברייתא לאו כהלכתא היא לכן באינך דברים ג"כ לא פסק ג"כ כוותה דהנה כל עיקר הלימוד שם מהא דכתיב והכה"ג מאחיו זה כה"ג אשר יוצק על ראשו שמן המשחה זה משוח מלחמה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים זה מרובה בגדים על כולן הוא אומר ראשו לא יפרע וכו' יעו"ש והנה בתו"כ פרשת אמור דריש מהך קרא לענין אחר דנתרבה יום אחד ונמשח יום אחד עי' לעיל פ"ג ה"ג יעו"ש היטיב א"כ אין לנו דרש על משוח מלחמה ואף דבתו"כ שם דריש והוא אשה וכו' לכהן משוח וכו' יעו"ש אך כבר מפורש בהוריות דזה דוקא לר"י ולא לר"ע ומשמע שם בהוריות דהך ברייתא אתיא כוותיה דר"ש ועיין יומא ע"ג א' משמע דהך ברייתא יחידאה הוא יעו"ש ולכן דחה זה רבינו מהלכה וכולי האי ואולי. ואפילו בעת וכו'. דבעת שנכנס למקדש גם כהן הדיוט אסור לגדל פרע כדאיתא שלא יכנסו למשמרתן כשהן מנוולין עיין בתענית י"ז א' ועיין לקמן פ"א מהל' ביאת מקדש ה"י יעו"ש היטיב וע"ש. מע"ש לע"ש. עיין תענית י"ז א' וסנהדרין כ"ב ב' יעו"ש. בעיקר זו וכו'. עי' בסנהדרין שם ובנדרים נ"א א' יעו"ש ועיין בראב"ד ובמרן מש"כ בזה.

ז׳

והוא הנקרא וכו'. עי' לעיל פ"ה מהלכות בית הבחירה הי"ז ד"ה והיא יעו"ש. שיהי' יושב במקדש וכו'. עי' ירושלמי חגיגה פ"ב ה"ד יעו"ש היטיב אבל בסוגיא דיומא י' א' לא משמע כן יעו"ש היטיב ועוד י"ל כי רבינו אזיל לטעמיה שכתב לעיל בהלכה ה' דאינו יוצא מביהמ"ק כל עיקר לכן תפס המקרא כפשוטו ולפי ששם הפי' דאינו יוצא אחר המטה שמא ישכח ויגע לכן לא כתב זה בדרך מצוה חיובית רק למצוה מן המובחר (ועי' בחי' הר"ן בסנהדרין י"ט א' דשם הביא בשם ס' מצות לרבינו דפליג אהרמב"ן וס"ל דלר' יהודה מדאורייתא אינו יוצא אחר המטה ודלא כהרמב"ן יעו"ש היטיב ודלא כמר"ן בסעי' ה' ועי' ס' המצות לרבינו לאוין סי' קס"ה יעו"ש היטיב). ויהיה ביתו וכו'. קאי זה על ותפארתו וכבודו. שתפארת וכבוד הוא לו שיהיה כן שיהיה ביתו בירושלים כדי שלא יתרחק מביהמ"ק אבל לא מחיובא.

ח׳

דן ודנין וכו'. כ"ז בסנהדרין י"ח א'. דיני נפשות וכו'. לאפוקי דיני ממונות ודיני מלקות עיי"ש י"ח ב' ושם ט"ז א' ועיין לעיל פ"ד הכ"ב.

ט׳

ואפי' בבי"ד וכו'. מדלא מוקי לה הש"ס בסנהדרין י"ח ב' דמיירי בבי"ד הגדול יעו"ש היטיב ודו"ק. עדות למלך ישראל. אף דהש"ס פריך ע"ז והא מלך אין דנין אותו היינו דוקא בזמן שהיה רעים וחטאים אבל רבינו כתב הילכתא למשיחא ואז יהיו המלכים טובים וישרים נכנעים לתורה והא למלכי בית דוד שפיר מעיד כמש"כ התוס' בד"ה והא תנן וכו'. רק דהש"ס לא רצה לאוקמה המשנה דמיירי במלכי בית דוד דוקא וכמש"כ התוס' שם (ועיין במר"ן מש"כ בזה) ועוד בפשיטות ניחא דמיירי כאן בדיני כה"ג ולא בדיני מלך וקמ"ל דבאותו מלך שדנין אותו אז הכה"ג מעיד לו אבל יש לעיין אמאי לא כתב נמי דין זה דבפני המלך מעיד ומשמע מתוס' דשם ד"ה והא אין וכו' דדוקא בבן מלך זה הדין ולא בהדיוטים יעו"ש היטיב ועוד יש לעיין למה כתב ה"ז הולך בבי"ד הגדול הא גם המלך נדון לפני בי"ד קטן כגון בדיני ממונות ובדיני מלקות אמנם למדתי תירוץ לזה מהלח"מ פ"א מהל' עדות ה"ג שכתב דכל בי"ד לבד בי"ד הגדול מיקרי קטן לגבי הכה"ג יעו"ש היטיב לכן כתב דוקא לבי"ד הגדול אבל מה שהשמיט הך דבן מלך יש לעיין בזה ודוחק לומר דהך למלך ישראל ר"ל כל שנוגע למלך ישראל היינו בנו ג"כ דא"כ הו"ל להביא הך דבא מלך ויושב בשעת העדות ואולי דה"ק מעיד למלך ישראל ר"ל בפני מלך ישראל אבל אין הלשון הולמתו דמלשון עדות למלך ישראל מבואר דהעדות עצמה היא למלך וצ"ע בזה (ועי' מש"כ הלח"מ עוד דלכן כתב בבי"ד הגדול משום דאין דנין המלך רק בבי"ד הגדול צ"ע דאכתי בדיני ממונות ומלקות מאי איכא למימר) ואם צריך להעיד במילתא דאיסורא ובעיבור החודש עיי"ש בתוס' שצריך להעיד ובכ"מ שם בהל' עדות כתב דא"צ להעיד יעו"ש היטיב ולח"מ שם יעו"ש. בספר קדושה וכו'. הוא בפי"ז מהל' איסורי ביאה יעו"ש. ואינו נושא וכו'. עיין בפי"ז שם דכתב הה"מ דיצא לו כאן מה דאיתא ביבמות נ"ט א' אשה אחת ולא שנים יעו"ש ואמת שכן משמע מלשון רבינו שם אולם כל הראשונים לא פי' הסוגיא שם כן אבל יותר נראה דהטעם כמש"כ הראב"ד שם דמשום דלא יצטרך לגרש בכל יום צום יעו"ש ומשמע כאן שעיקר הקפידא היא על יום הצום דאל"כ הוה דינא ככהן הנושא נשים בעבירה שאסור לו לעבוד עד שידיר שיגרשנה כמש"כ לקמן פ"ו מהל' ביאת מקדש הט"ו עו"ש ומה שהקשה הראב"ד מהא דכתיב וישא לו יהוידע ב' נשים כבר ראיתי בס' תולדות אדם שכתב בשם חכם אחד שלא לקח יהוידע לעצמו רק השיא את יהואש יעו"ש אלא שקשה לי לפי"ז לשון וישא שהוא בקל ופועל עומד וכל הראשונים לא פי' כן לכן י"ל כמש"כ הה"מ שם שנשא אחת אחר מיתת או גירושי האחרת. וכ"כ המגדול עוז שם. וחולץ וכו'. עי' יבמות כ' א' ובסנהדרין שם. מותרת להנשא וכו'. קמ"ל אע"ג דבמלך אין הדין כן דאין נושאים אלמנותו של מלך ומטעם זה אין מייבמין לאשתו וכן אין חולצין לה וכתב רש"י בסנהדרין י"ט ב' דלכן אין חולצין לאשת מלך משום דאסורה להנשא יעו"ש (ומבואר מזה דיבמה שאינה רוצית להנשא א"צ חליצה וליכא מצוה בזה).

י״א

שכה"ג נכנס וכו'. כ"ז מבואר בפ"ז דתמיד. ויכנס להיכל וכו'. כתב מרן שאתי לאפוקי ממש"כ בתוס' מנחות כ"ז ב' בד"ה להיכל וכו' יעו"ש אמנם כבר כתב שם על הגליון דט"ס הוא בתוס' וצ"ל אלמא להיכל שרי יעו"ש וכן משמע שם ריהטת לשון התוס' וכ"כ בס' באר שבע בתמיד שם. הסגן וכו'. במשנה אי' שם הממונה וכבר כתב רבינו לעיל פ"ד הט"ז שהוא הסגן יעו"ש. את הפרוכת. כי גם בכותל המזרחי של ההיכל היה שם פרוכת בפתח דבכל פתח היה שם פרוכת וכן ראיתי להבאר שבע אמנם לא ירדתי לסוף דעתו מש"כ מתחלה דמיירי בבית שני דאילו בבית ראשון לא היה שם פרוכת יעו"ש צ"ע דהא הך נפק"מ לא היה רק בכותל של הק"ק דבבית ראשון היה שם אמה טרקסין ובבית שני היה שם פרוכת אבל בכותל המזרחי של ההיכל כך לי בית ראשון כמו בית שני והבן. והנה לפנינו אי' שם במשנה וז"ל וכיון ששמע הממונה את קול רגליו של כה"ג שהוא יוצא הגביה לו את הפרוכת נכנס והשתחוה ויצא א"כ כיון שאמר מתחלה קול רגליו שהוא יוצא ע"כ הכוונה על פתח המזרחי. אבל ממה דאי' אח"כ נכנס והשתחוה ויצא משמע דפתיחת הפרוכת היתה קודם שהשתחוה והייתי אומר שהיו פותחין לו פרוכת של קדש הקדשים והשתחוה בהיכל נגד קדש הקדשים וא"כ אתי שפיר דברי הבאר שבע אבל הבאר שבע בעצמו כתב וז"ל אם אין מלת יוצא ט"ס וצ"ל נכנס צריך לפרש הא דקאמר אח"כ נכנס והשתחוה היינו הממונה א"נ קאי על כה"ג ור"ל יוצא מחדרו כדי ליכנס להיכל עכ"ל א"כ כוונתו על כרחך על פתח המזרחי. ודברי רבינו כאן מתוקנים היטיב שכתב כסדר נכון מאד ומש"כ מרן וז"ל שלפי דבריו גם שם היתה פרוכת עכ"ל לא ידעתי מי לא יודה לו בזה דשם היתה פרוכת הלא הוא ש"ס מפורש ביומא נ"ד א' בפרוכת דבבי וכמש"כ למעלה פ"ד מהל' בית הבחירה ה"ב וביותר תמהתי על מש"כ התוס' יו"ט שם בד"ה הפרוכת וכו'. וז"ל פי' הר"ב שעל האולם ויפה פי' ואישתמיטתיה להכ"מ שנדחק בהל' כלי המקדש וכתב שצ"ל שגם על ההיכל היה פרוכת ע"כ וזה לא שמענו בשום מקום עכ"ל וצ"ע איך נעלם ממנו ש"ס הנ"ל שוב ראיתי להמל"מ שתמה עליו בזה.

י״ב

הקטורת וכו'. משא"כ בשאר הכהנים שחדשים היו מפיסין על הקטורת כמו דאיתא לקמן פ"ד מהל' תמידין ומוספין ה"ז וכ"ש שאר עבודות שמקריב בכל יום אם ירצה וכ"כ מרן ועיין יומא י"ד ב' ושם ע"ג א' והוריות י"ב ב' ותוספתא דיומא פ"א. והרי הוא בקדשי וכו'. שם בתוספתא. וכ"כ המל"מ. [ומלשון התוספתא והרמב"ם שאומר חטאת זו שלי אשם זו שלי מבואר דיכול ליקח לעצמו כל החטאת וכל האשם. ובסיפא דתוספתא מסיים חלה אחת משתי חלות ארבע וחמש חלות מלחם הפנים. רבי אומר אומר אני שיהא זה נוטל מחצה שנאמר והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו שיהא אהרן שקול נגד בניו ועי' יומא י"ז ע"ב. ועד כאן לא פליגי רבנן ורבי אלא אם נוטל מחצה או פחות ממחצה אבל כולו לכו"ע לא שקיל. וצ"ל דרישא חטאת זו שלי אשם זה שלי מיירי בקרבן יחיד דבזה יכול ליקח לעצמו כל הקרבן אבל בקרבן צבור אינו יכול ליקח לעצמו כולו רק בורר לו מנה יפה וחולק עם אחיו הכהנים ונוטל מחצה או מעט פחות ממחצה לכל מר כדאית ליה. וכן הוא בהדיא בירושלמי פ"א דיומא ה"ב שכהן גדול מקריב בראש ונוטל חלק בראש. היך עבידה עור זה שלי חלה אחת משתי חלות שש חלות מלחם הפנים. הכא נסיב כולה והכא הוא נסיב פלגא. א"ר זעירא כאן לקרבן יחיד כאן לקרבן צבור ע"כ. ונראה דבזה כו"ע לא פליגי וכי פליגי רבי ורבנן בקרבן צבור. ועי' בשיורי קרבן שם שכ' וז"ל כתב הרמב"ם פ"ה מכלי המקדש ונוטל חלק בראש כיצד כשירצה אומר זו החטאת שלי זה האשם שלי ע"כ. ונראה שזה דעת רבנן שלעולם אינו נוטל אלא אחת ובפ"ד מתמידין פסק הרמב"ם כה"ג נוטל לעולם מכל משמר חצי החלות וכו' ופסק זה כרבי וכו' וא"כ תימה שדבריו סותרין זה את זה וכו' עכ"ל ודבריו בלתי מובנים דהא הרמב"ם פ"ה מכלי המקדש על כרחך מיירי מקרבן יחיד וכמ"ש וזה אתיא ככו"ע ולא תלי כלל בפלוגתא דרבי ורבנן. ומיהו בלא"ה קשה למה לא ביאר הרמב"ם דבריו דמיירי מקרבן יחיד וזה מוכרח כמ"ש וכמבואר בירושלמי וצ"ע. מפי ידי"נ הרה"ג מו"ה צבי הלוי נ"י בלייווייס מווארשא].

י״ג

הי' עולה וכו'. כ"ה במנחות צ"ד א' ובתמיד פ"ז וכמש"כ מר"ן.

י״ד

רצה וכו'. שם במשנה.

ט״ו

אבל אחיו וכו'. חולין כ"ד ב' ועי' תו"כ אמור פ"ב פרשתא ג'. תחלה אלא בשעה וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א טעה טעות גדולה שלא אמרו דבר זה אלא על לוי קטן שאינו ראוי לעבודה אלא לשיר ומסניפין לאחיו הגדולים מפני שקולן דק ונותנין תבל בנעימה ואין עולין מן החשבון עכ"ל ועיין מש"כ מרן ע"ז ועיין בתוספתא פ"ב דערכין דאי' שם אין אשה נראית בעזרה אלא בשעת קרבנה ולא נראה קטן בעזרה אלא בשעה שהלוים אומרים שירה יעו"ש היטיב ומשמע כדברי רבינו ויש לפרש גם דברי הש"ס לזה דבימי עזרא הוצרכו הרבה כהנים להתחנך לעבודה ולכן עמד יהושע לומר שירה כדי שיכנסו הכהנים כלם להתחנך (ועי' פ"ג ה"ג יעו"ש היטיב דרבינו לא מפרש כלל דמיירי בקטני לוים יעו"ש היטיב) ודו"ק וצ"ע בזה.

ט״ז

עד שיביא עשירית וכו'. עי' מנחות נ"א ב' ושם ע"ח א' ובירושלמי שקלים פ"ז ה"ג ובתו"כ פרשת צו פרשה ג'. ועובדה בידו. שם בתו"כ ובירושלמי ובתוספתא שם ובתוספתא חגיגה פ"ב. עבודתו כשרה וכו'. כ"ה בתוספתא שם ובירושלמי שם ובתוספתא פ"ב דחגיגה אמנם בתו"כ שם הגי' פסולה יעו"ש וכתב הקרבן אהרן מדכתיב זה הרי הוא לעיכובא ובאמת בתוספתא דשקלים י"ל דהא דנקט כשרה היינו אם אינו עובדה בידו הא אם לא הביא כלל פסול ומעכב אמנם בתוספתא דחגיגה א"א לומר כן והגר"א הגיה בירושלמי שם שצ"ל פסולה יעו"ש ועי' ביומא ה' א' ב' ובירושלמי שם פ"א ה"א. ומי יכניס ראשו בזה. שוב פקח ה' עיני וראיתי במל"מ שהעיר בזה וכתב שהעיקר דכשר דאל"כ איך יעבוד ביוה"כ בלי חביתין ונשען על מש"כ התוס' דמנחות ע"א א' ד"ה אחת וכו' יעו"ש היטיב ובאמת לענ"ד לא מכרע כלל דביוה"כ כיון דלא קרב חביתין דא"א ליקרב חביתין ביוה"כ לכן אינו מעכב ועוד די"ל דבכהן הממונה תחת כה"ג לא מעכב מידי כמו דכשר אף אם לא נמשח ולא נתרבה בבגדים ה"נ י"ל דכשר אף דלא הביא חביתים ועוי"ל בכמה גווני וצ"ע לדינא וע"ע במ"ר פרשת צו פ"ח דאיתא שם דמעכב יעו"ש היטיב.

י״ז

מביא עשירית וכו'. הכי מבואר במנחות ע"ח א' וז"ל א"ר חסדא כה"ג המתקרב לעבודה צריך שני עשרונות האיפה אחת להמשחו ואחת לחינוכו מר בר רב אשי אמר שלשה ולא פליגי הא דעבד עבודה כשהוא כהן הדיוט עכ"ל הגמ' ולא ידעתי למה למרן להביא ממרחק לחמו מהירושלמי פ"ז דשקלים ובאמת נהפוך הוא כי שם מבואר שא"צ רק שני עשרונות אחד לחינוכו ואחד להמשחו. שוב ראיתי כן להשיירי קרבן שתמה על מרן בזה ונדחק בזה יעו"ש היטיב וגם הוא לא זכר מש"ס מפורש שהבאתי. כמו שיתבאר. לקמן בפ"ג מהל' תמידין ומוספין מהלכה י"ח ואילך יעו"ש. ומעשה שלשתן וכו'. וכ"כ רבינו בפי' המשניות דמנחות בפ"ז והקשה המל"מ מהא דאיתא בתו"כ פרשת צו ספ"ד וז"ל יכול מה אהרן מביא בכל יום אף בניו מביאים בכל יום ת"ל זה יכול מה אהרן דוחה את השבת ואת הטומאה אף בניו יהיו מביאים ודוחים את השבת ואת הטומאה ת"ל זה מה אהרן מביא ג' לוגים לעשרון אף בניו יהיו מביאים ג' לוגים לעשרון ת"ל זה מה אהרן מביא רבוכה אף בניו מביאים רבוכה ת"ל זה עכ"ל אלמא דלא שוה מידי לקרבן כה"ג ולא יתן בו אלא לוג אחד שמן ולא רבוכה עיי"ש בקרבן אהרן וכן הוא בתוספתא דמנחות פ"ז יעו"ש היטיב והנה בהא דרבוכה כבר כתב שם רש"י שם ע"ח א' בד"ה מקיש חינוכו וכו' דבכהן הדיוט מביא רבוכה יעו"ש היטיב (והמל"מ כתב זה בשם דעת עצמו ותמהתי למה לא הביא דברי רש"י ז"ל) ועיין יתר דברי המל"מ במש"כ בהא דג' לוגין שמן וכו' יעו"ש היטיב).

נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ה׳

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ה׳ ארוך במיוחד (12 קטעים, 22,512 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ה׳

מעשי למלך על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ה׳ ארוך במיוחד (15 קטעים, 62,435 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת מעשי למלך על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ה׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ה׳

א׳

כ"ג צריך שיהיה גדול מאחיו בכל הדברים דכתיב הגדול סתם משמע דכולהו גדולות איתנהו ביה ואם אין לו ממון אחיו הכהנים מעשירין אותו יותר מעשיר שבכולן דכתיב גדול מאחיו דמשמע שהוא גדול מכל אחיו שאין גדול כמוהו ומשמע שגדולתו בא לו מהם כדכתיב גדול משל אחיו. ואם נתרבה מ"מ נתרבה [כדכתיב אשר יוצק על ראשו (ויקרא כא, י) מ"מ משמע דליכא בהו עיכובא] וכתיב הכהן הגדול מאחיו דמשמע נמי שנוהגין בו אחיו גדולה יתירה ואינו קורע על מתו כדכתיב ובגדיו לא יפרום ואינו מרבה פרע כדכתיב את ראשו לא יפרע ויהו' דר בירושלם כדי שיהא לעולם במקדש כדכתיב ומן המקדש לא יצא.

ח׳

כ"ג דן ודנין אותו ומעידין עליו ואין דנין אותו נפשות אלא בב"ד הגדול דכתיב את הדבר הגדול דבריו של גדול כדאמר'. ואינו חייב להעיד דאינו כבוד וגדולה לו וכתיב והכהן הגדול אלא א"כ יודע עדות למלך ישראל שמעיד לו בפני ב"ד של ע"א דכבוד הוא לו להעיד לפני המלך ואפשר דאינו מעיד מדרבנן הוא כיון שמעיד למלך והא דאינו מעיד מדרבנן היינו היכא דיודע אחר העדות אבל אם אינו נשלמת העדות אלא עמו נראה דמעיד אפילו להדיוט דעדות מצוה מדאוריתא היא. אסור באלמנה דכתיב אלמנה וגרושה וגו' ומצווה על הבתולה כדכתיב והוא אשה בבתוליה יקח ואינו נושא שתי נשים ואם נשא אין יכול לעבוד ביום צום עד שיגרש הא' דכתיב בכהן העובד וכפר בעדו ובעד ביתו וחולץ וחולצין לאשתו ומייבמין אשתו ואם גרשה מותר לאחר לנושאה דליכא כבוד בכל הני.

י״א

ונוהגין בו כבוד ג"כ בכניסתו ויציאתו מההיכל מהשתחוות. ובכל יום שירצה להקטיר קטרת [מקטי'] ונוטל חלק בראש בכל מה שירצה להקריב דבלחם הפנים כתיב והיתה לאהרן ולבניו מחצה לאהרן ומחצה לבניו ובשאר הקרבנות דלית להו קצבה מה שירצה להקריב יקריב דכתיב אהרן והדר בניו ובקדשי הגבול הרי הוא כשאר הכהנים.

ט״ו

כשיגדיל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה דאיש כתוב בכהנים. אין הכהן עובד תחלה וכן כ"ג לכהונה גדולה אינו עובד תחלה עד שיביא עשירית האיפה משלו ועובד בידו דכתיב זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו עשירית האיפה אהרן מביא לעצמו ובניו דהיינו הדיוטים לעצמו כל אחד ואם עבדו קודם עבודתם כשרה דלא תלה הכתוב עבודה אחריתי בעשירית האיפה. כהן שלא עבד עדין מימיו שמינוהו מביא עשירית האיפה ככהן הדיוט ואח"כ עשירית האיפה שניה לחינוך כ"ג ואח"כ עשירית האיפה שלישית שהיא חביתי כ"ג דהא ילפינן עשירית האיפה לחינוך כ"ג מדכתיב זה קרבן אהרן וגו' ומשום הדיוט דכתיב ובניו וחביתי כהן גדול נמי דכתיבי בהאי ענינא:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ה׳

ה׳

מת לו מת אינו יוצא אחריו וכו'. כתב מרן וידוע דהלכה כר"י ועיין במ"ש מרן ספ"ז מהלכות אבל ודבריו שם הם תמוהים וכמ"ש שם הרב לח"מ יע"ש:

ו׳

ואינו קורע על מתו כו'. לא ידעתי אמאי לא ביאר רבינו שדין זה נוהג אף במשוח שעבר וכדאיתא בפ"ג דהוריות (דף י"ב) וגבי איסור האלמנה וחיוב הבתולה ביאר רבינו בהלכות איסורי ביאה שנוהג אף במשוח שעבר ומיהו לזה אפשר לומר שסמך על מ"ש בריש הלכות עבודת יוה"כ וכל מצות כהונה גדולה עליו והכוונה שהוא אסור בדברים שכ"ג אסור בהם. אך מה שאני תמיה הוא דלמה לא ביאר שדין זה נוהג אף במשוח מלחמה וכדאיתא התם וכולן אין נוהגין במשוח מלחמה חוץ מחמשה דברים האמורים בפרשה לא פורע ולא פורם ואין מטמא לקרובים ומוזהר על הבתולה ואסור באלמנה. והביאו עוד ברייתא אחרת שם דמרבה מקרא למשוח מלחמה בחמשה דברים הללו. ובהלכות אבל כשהביא שכ"ג מוזהר על טומאת הקרובים גם שם לא ביאר שדין זה נוהג אף במשוח מלחמה ולא ידעתי למה:

י״א

בזמן שכ"ג נכנס להיכל וכו'. עיין במ"ש מרן לקמן פ"ב מהלכות ביאת מקדש דין ד'. ומ"ש וכיון שישמע הסגן כו'. במתני' לא נזכר סגן כי אם ממונה ואולי סובר רבינו דסתם ממונה הוא הסגן וכמ"ש לעיל פ"ד דין ט"ז אך אין זה הכרח דמצינו בכמה מקומות שאמרו ממונה ואינו הסגן והרב באר שבע כתב שזה הממונה אינו הסגן כי אם הממונה על הפרוכת והסגן היה אחד מהג' שאוחזין בו והוא אוחז בו בימין יע"ש. ומ"ש מרן ולפי מ"ש רבינו צ"ל דהא דתנן הגביה את הפרוכת שלפי דבריו גם שם היה פרוכת. הנה רבינו עובדיה רפ"ז דתמיד פירש דפרוכת שהיה תלוי בפתחו של אולם היה מגביה ובעל תיו"ט הסכים לדבריו ותמה על מרן שכתב שגם על ההיכל היה פרוכת שזה לא שמענו בשום מקום. ואני תמיה על מרן למה אמרה כמסתפק והלא גמרא ערוכה היא בפרק שני דייני גזירות (דף ק"ו) וביומא (דף נ"ד) א"ר זירא אמר רב י"ג פרוכות היו במקדש ז' כנגד ז' שערים אחד לפתחו של היכל ואחד לפתחו של אולם כו' והביא רבינו מימרא זו לקמן פ"ז מהלכות אלו דין י"ז יע"ש:

י״ב

והרי הוא בקדשי הגבול כשאר הכהנים. כתב מרן כן משמע מדלא אשכחן שייפו כחם בהם. ובתוספתא פ"ק דיומא נוטל חלק בראש בד"א בקדשי מקדש אבל בקדשי הגבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקין בשוה ע"כ:

ט״ז

אין הכהן עובד תחלה כו'. פירש"י דכשהכהן הדיוט נתחנך לעבודה באותו יום היה מקריב עשרון. עוד כתב לישנא אחרינא ביום המילואים היה כך אבל לדורות לא נהג ע"כ. וזה אינו וכדאיתא בפרק התודה (דף ע"ח). ומ"ש רבינו שאם עבד בכהונה גדולה קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשרה. בת"כ אמרינן דפסולה וכתב שם הרב קרבן אהרן דדייק לה מדכתיב זה דמשמע מיניה עיכובא. ונראה דט"ס הוא ועיקר הנוסחא היא דכשרה וראיה דאי אמרת פסולה א"כ היכא דאירע פיסול בכ"ג ביוה"כ זה האחר שנכנס ע"כ מביא עשירית האיפה דאי לא עבודתו פסולה והא ליתא דא"כ מאי האי דבעי תלמודא בפ"ק דיומא אירע בו פיסול אחר תמיד של שחר במה מחנכין והלא היה צריך להקריב חביתי חינוך ויחנכו אותו בהם שיקריב בח' בגדים אלא ודאי דעבודתו כשרה והכי איתא בירושלמי ספ"ח דשקלים וכיון שכן ביה"כ אינו מקריב חביתי חינוך לפי שהם קרבן יחיד ואינן דוחים את השבת וכמ"ש התוס' בפרק התודה (דף ע"ח) ד"ה אחת יע"ש:

י״ז

כהן שלא עבד עדיין מימיו וכו' ומעשה שלשתן שוה הוא. יש לתמוה על זה שהרי בפי"ג מהלכות מעשה הקרבנות דין ד' כתב ואח"כ חולק כל חלה וחלה כו' ואם היתה מנחת חינוך אינו חוצה אלא מקריבה כולה כאחת הרי שיש חילוק בין חביתי כ"ג למנחת חינוך ומיהו לזה י"ל דלעולם מעשה שלשתם שוה הוא אלא דחביתי כ"ג שצריך להקריב מחצה בבקר ומחצה בערב חוצה אך מנחת חינוך שמקריב כולה כאחת אינו חוצה ואין זה סותר שמעשה שלשתן שוה דודאי עשייתם שוה היא אך באופן הקרבתם יש חילוק ביניהם. אך מה שאני תמיה על רבינו הוא דבת"כ בפרש' חביתין אמרינן יכול מה אהרן מביא ג' לוגין לעשרון אף בניו יהיו מביאין ג' לוגין לעשרון ת"ל זה יכול מה אהרן מביא רבוכה אף בניו מביאים רבוכה ת"ל זה ע"כ הרי שנשתנה דין מנחת חינוך ממנחת חביתין בב' דברים באופן עשייתם אם בשיעור השמן ואם במהות החלות שלא היתה רבוכה במנחת חינוך והדבר צריך אצלי תלמוד. ודע שלפי סברת ת"כ דמנחת חינוך לא היה מביא ג' לוגין נראה דהשיעור הוא לוג אחד ככל המנחות שמביא לוג שמן לעשרון וכמ"ש רבינו בפי"ב דין י"ב. ודע דבפרק התודה (דף ע"ח) תנן דהמלואים היו באים רבוכה ואמרינן מה"מ דכתיב זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו וכי מה למדנו לבניו מיום המשחו אלא מקיש חינוכו להמשחו מה המשחו רבוכה אף חינוכו רבוכה ע"כ. והנה פירושו הוא דחינוכו הם המלואים וכי היכי דהמשחו רבוכה דכתיב מורבכת אף חינוכו רבוכה ומכאן יש ללמוד דחינוך פשיטא ליה דבעינן רבוכה מפשטא דקרא דכתיב זה קרבן אהרן ובניו דמפסוק זה למדנו מנחת חינוך וכדאמרינן בפרק התכלת (דף נ"א) אלא דלא מצי למילף מלואים מחינוך בלא היקש שהרי מצינו שנשתנו דין המלואים שהיה חלות ורקיקים משא"כ במנחת חינוך ומש"ה איצטריך היקש וע"כ היקש זה לאו לחינוך דעלמא איצטריך שהרי מפשטא דקרא נלמד אלא ודאי דאתא ללמוד על חינוך דמלואים שדומה להמשחו והוא ברבוכה ואי אמרת דסתם חינוך לא בעי רבוכה הוא דבר תימה שיקיש חינוך להמשחו לרבוכה ובחינוך דמשתעי בה קרא לא יהיה רבוכה. וראיתי לרבינו בפי' המשנה עלה דמתני' דהמלואים היו באים רבוכה שהביא דרשה זו והנראה מדבריו הוא דבגמרא לא רצו ללמוד מהיקש זה אלא על סתם חינוך דליבעי רבוכה כמו חביתי כ"ג ומכאן נלמוד למלואים שהיו רבוכה והנה בין כפי פירושנו בין כפי מה שפירש רבינו נראה שעל סוגיא זו סמך רבינו ודחה דברי הת"כ ועדיין יש להתיישב בזה. ובאידך דרשא דת"כ דממעט ג' לוגין שמן ממנחת חינוך הנה כפי מ"ש רבינו גם זה יש ללמוד מההיקש ומה גם לפי שכתב רבינו בפירוש המשנה פ"ט דמנחות מ"ג שפירש מורבכת הוא מרובה בשמן וא"כ מאחר שלמדנו שמנחת חינוך היא רבוכה ממילא למדנו שהיא מרובה בשמן ומיעוטא דזה כבר דרשו אותו בת"כ לדברים אחרים דהיינו שאין מנחת חינוך דוחה את השבת וכן אינו בא לחצאים. ועיין בת"כ בפרשת חביתין דאמרינן אין לך רבוכה בתורה אלא זו ורבוכה שבתודה ושל מילואים ועיין במ"ש שם הרב בעל קרבן אהרן שהביא הסוגיא שכתבנו דפרק התודה יע"ש:

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ה׳

ב׳

אבל אם נתרבה כו'. נ"ב עיין ירושלמי יומא פ"א על המשנה ואם אינו חכם ל"ק כאן בראשון כאן בשני וכן בבלי שם:

ד׳

לא יכנס כו' ולא לסעודה של רבים כו'. בזה א"ש מה דתניא פ"ב דסנהדרין אין מושיבין כ"ג בעבור שנה ולא תני בעיבור החודש, משום שבעיבור החודש היו עושין סעודה כדתנן פרק בן סו"מ אכל בעיבור החודש, ובגמ' שם אין עולין בסעודה כו' ויעוין פרק י"ח מהלכות קדוש החודש ה"ט שאף בעיבור חודש לפי חשבון היו עושין סעודה לכן לא היה יכול לכנוס לעבור החודש, רק בעבור שנה שלא היו עושין סעודות אמר משום צינה יעו"ש, ובירמיה ט"ז ובית משתה לא תבוא כו' דלא הי' כ"ג כמפורש בסדר עולם זוטא. ונראה דרבינו הקדים זה להלכה הסמוכה דתנן וכשמברין אותו ואמאי לא תני כשמברה אחרים איך הדין אם אבל מיסב בראש, לכן הקדים רבינו דאינו נכנס לסעודת מצוה דמקרייא בפרק בן סו"מ תנחומי אבלים לכן כש"כ דאינו נכנס לבית המשתה דבית האבל קודם לבהמ"ש יעוין תוספתא מגילה פ"ד ודוק:

ט״ז

ואם עבד קודם שיביא עשירית האיפה וכן כ"ג שעבד כו' קודם שיביא עשירית האיפה עבודתו כשירה. בתו"כ הגירסא פסולה, והנה מירושלמי דריש יומא מכנסיים ועשירית האיפה מעכבין אין ראיה דהא זה גופא מימרא דריב"ח דמייתי בתלמודין דבמלואים מעכב גם עשירית האיפה וכל הכתוב בהן אף מקרא פרשה מעכב דלא כמ"ד דבר שאין מעכב לדורות אינו מעכב בהן יעו"ש בירושלמי היטב, דכן אמר לענין פרישת שבעה דדבר שאינו מעכב למד ממילואים ותמן מעכבא, אמנם בירושלמי שקלים ובמדרש הגירסא דכשירה. ולכאורה תמיה דאיך היו מחנכין כה"ג ביוהכ"פ, ולומר דזה היו מקריבין, מלבד דהוא קרבן יחיד ואינו דוחה את השבת דלא עדיף מחביתין, ולומר דהוי מכשירין של עבודה כיון דבלא זה עבודתו פסולה הא מכשירין לא דחי שבת ואף אם נולד בו יבלת בשבת וכמו דאמר בירושלמי ר"פ אלו דברים מין יבלת אפשר מאתמול ועיין פרק המוציא תפילין, וכן מוכח מהא דבעי במה מחנכין כ"ג לעבודה ביוהכ"פ ולא אמר במנחת חביתין וכמו שהוכיחו מזה תוס' פרק התודה יעו"ש, ובכ"ז תמה במשל"מ: ונראה לדעתי דאף אם נאמר דעשירית האיפה מעכבא ובלא זה אינו נמשח לעבודה ואינו כהן ומעכבא, מכל מקום לא עדיפא מקדוש ידים ורגלים דאם אינו מקדש עבודתו פסולה, ובכ"ז אמרו כ"ג שלא קידש ידיו ורגליו בין עבודה לעבודה עבודתו כשירה, ואמרו בזבחים (דף י"ט) שנאמר חק עולם לו ולזרעו דבר המעכב בזרעו מעכב בו דבר שאינו מעכב בזרעו אינו מעכב בו, וא"כ כאן דכתיב זה קרבן אהרן ובניו אמרינן דבר המעכב בבניו מעכב בו, והקרבן חינוך שמקריב לתחלת הכנסו לעבודה שלא עבד מימיו מעכב בין בכ"ג בין בכהן הדיוט שאם עבד עבודתו פסולה, אבל אם היה כהן הדיוט ואחרי זה מה שנכנס לעבודת כה"ג היה בלא מנחת חינוך זה אינו מעכב דהמנחה זו אינו נוהג בכהן הדיוט, וכן מוכח ממה דאיתא במדרש שמואל דעלי נתמנה בעצרת לכהן גדול [ומש"ה היה יושב בעזרה ועיין מש"כ בהלכות מלכים פ"ב] אע"ג דאין קרבן חינוך קרב בעצרת דהוי כמו נדרים ונדבות דאין קרבין ביו"ט יעו"ש. ולכן ביוהכ"פ דנכנס תחתיו לעבודה מי שהי' כהן ועבד עבודה בהדיוטתו תו אין עשירית האיפה שלו מעכבא, וא"כ הירושלמי דאמר אחד כהן הדיוט ואחד כה"ג הפירוש שלא עבד כשהי' כהן הדיוט וזה תחלת הכנסו לעבודה בשמונה בגדים, ובפרט כפי מה דאמר שם בירושלמי דכה"ג שלא עבד מימיו אינו מביא רק מנחה אחת לחינוכו ועולה לו לבד לכן אמר אם לא הקריבה עבודתו פסולה, ומיושב הלשון שפיר דבין כ"ג ובין כהן הדיוט אינו מביא רק אחת לחינוכו, והא דמעכב מדכתיב חק עולם וסבר דחוקה קאי אכולה פרשתא גם על מנחת חינוך, וזה נכון. וזה מכוון התו"כ פ' אחרי פ"ח ומנין לכהן אחר המתמנה ת"ל וכפר הכהן יעו"ש, שזה במי שנתמנה ביוה"כ בלא הקרבת מנחת חביתין ודוק: אולם מסתברא כגירסת רבינו, דהא כמה תנאי סברי דאין מנחה קריבה בבמה, (נ"ב. ומדברי תוס' זבחים ק"א ד"ה ההוא לברכה, דלא נתכהן פנחס משום דלא הקריב מנחת חנוך משמע דעבודתו פסולה ודו"ק.) והוכיחו רבוותא בתוס' (דף קי"ז) ד"ה ורבנן דבבמת צבור ג"כ אינה קריבה, וא"כ איך הי' מתחנך הכהן לעבודה אם נאמר דמעכבא, ועל כרחין מוכח לפ"ז דאם עבד בלא עשירית האיפה ג"כ עבודתו כשרה, והגר"א יסבור דלא כשיטת התוס' ולדידיה בבמת צבור איכא מנחה רק בבמת יחיד ליכא ושם אין כהונה דגם זר כשר בבמה ועיין תוס' (דף קי"ט) ד"ה אין מנחה בבמה. והנה הוכחנו דגם התוס' סברי כרבינו ודוק היטב:

י״ז

כהן שלא עבד כו' ואח"כ מקריב כו'. כן הוא מפורש במנחות (דף ע"ח) שמביא שלשה כשלא עבד בכהונה מעולם ונעשה כה"ג, וכן בפירוש המשנה שם. ודלא כהכס"מ שהביא ירושלמי שקלים פ"ז ר' מנא בעי מימר שאינו מביא רק שתים אחת לחינוכו ואחת לחביתין הרי דסובר דסגי באחת לחנוך כה"ג וכהן הדיוט. ונראה לי דתלוי אם נאמר דכה"ג אבנט שלו ושל כהן הדיוט שווים הרי דכהן גדול הוי גם כהן הדיוט שד' בגדיו שוים רק שנתוסף עוד ארבעה בגדים לכן מביא כדאמר בגמ' דילן אחת לחינוך כהן הדיוט ואחת לחינוך כה"ג שהוא נעשה כהן הדיוט ג"כ, אבל אם נאמר דאבנטו של כהן הדיוט של בוץ ושל כה"ג של כלאים א"כ הוי כה"ג דבר אחר בפני עצמו ואינו כהן הדיוט כלל לכן אינו מביא רק אחת לחינוכו ודוק: ובזה א"ש בזבחים (דף י"ח) ואכתי מהכא נפקא מהתם נפקא וערכו בני אהרן הכהנים כו' מכאן לכהן הדיוט שלבש בגדי כה"ג ועבד עבודתו פסולה אי מהתם אמינא הני מילי חיסור אבל יתור אימא לא קמ"ל, ומשמע דלמעט שלבש שתי בגדים לא צריך קרא למעוטי דפשיטא דהוי כחסר, רק שלבש בגדי כה"ג צריך קרא למעט, וזה א"ש אם נאמר דאבנטן שוים א"כ הוי יתור בגדים אבל אם נאמר דאבנטם אינן שוים הוי כהן הדיוט מחוסר אבנטו של בוץ כשלבש בגדי כה"ג והוי חיסור בגדים ודמי לכה"ג שלבש בגדי כהן הדיוט ומייתר קרא לכן מרבה ר' יהודה בת"כ ומייתי לה בכורות (דף מ"ג) וערש"י שם לרבות הקרחנים, וא"כ סבר ר' יהודה דכהן הדיוט הוי אבנט של בוץ והוי כה"ג איש בפני עצמו כמו כהן הדיוט לכן לא צריך קרא לרבות כה"ג שמוזהר כשהוא בעל מום על קדושת כה"ג הנתוספת עליו כמו שמבואר אצלינו במק"א, אבל אם נאמר דכה"ג הוי כהן הדיוט ג"כ רק שנתוסף עליו קדושת כה"ג אחר זה שפיר לא ילפינן דברים הנתוספים בכה"ג מפני קדושה חמורה מכהן הדיוט, והדבר מבואר אצלי בחידושי תורה יעו"ש ודוק:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ה׳

ט׳

הי' יודע עדות אינו חייב להעיד ואפי' בב"ד הגדול שזה אינו כבוד לו שילך ויעיד, ואם היתה למלך ישראל ה"ז הולך בב"ד הגדול ומעיד לו. הכ"מ הקשה דהא בהא דתנן כ"ג מעיד ומעידין אותו פריך בגמ' מדין זקן ואינה לפי כבודו, ומשני רב יוסף מעיד למלך ופריך בגמ' והא תנן המלך לא דן ולא דנין אותו, לא מעיד ולא מעידין אותו, ומוקמינן דמעיד בפני המלך דמשום יקרא דכ"ג אתי וכו', וקשה מה שהביא הרמב"ם אוקימתא דרב יוסף דאידחיא וכתב דכונת הרמב"ם למלך ממלכי בית דוד, וסמך על מה שכתב בפ"ג מהל' סנהדרין החילוק בין מלכי בית דוד למלכי ישראל, וקשה דבפי"א מהל' עדות כתב הרמב"ם מלכי ישראל לא מעידין ולא מעידין עליהם מפני שהם אלמים ובעלי זרוע ואינן נכנעין תחת עול הדיינים, אבל כהן גדול מעידין עליו ומעיד הוא למלך בב"ד הגדול כמו שבארנו, וכיון דבהלכה זו מיירי במלכי ישראל איך כתב בסתמא דמעיד למלך. ונראה דיש לחלק בין מעיד על המלך היינו לחובתו דומיא דעובדא דינאי המלך דעבדיה קטל נפשא, ובין מעיד למלך היינו לטובתו של המלך, והרמב"ם מפרש הא דתנן מלך לא מעיד ולא מעידין אותו היינו לחובתו דומיא דלא דנין אותו, וזהו שכתב ולא מעידין עליהם, אבל לטובתו של מלך שפיר מעידין ואפי' אם יצטרך לעמוד לא יקפיד, ורק דקשה למה לא תירצו כן בגמ'. -מלואים והשמטות- לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון בפ"ה הל' ט' ד"ה ונראה, במש"כ היינו לחובתו כתב בזה צ"ע איך יתכן שיקבלו עדות רק לזכותו ולחוב לא יקבלו דהא אין לדעת אם מוכחשים הם, מש"כ דזהו דוקא לחובתו היינו אם באו לחייב את המלך להוציא ממנו ממון או קרקע, אבל אם המלך הוא התובע ודאי רשאי הנתבע להביא עדים לזכותו, ולא יקפיד המלך, ומשום זה גופא דאל"כ א"א לקבל העדים שלו, וכדבריו ועוד שהוא כבר בב"ד וא"צ להזמינו לב"ד ולהעמידו, וכעובדא דינאי המלך. [עד כאן]. ונראה דזה תלוי בדין כל האמור בפרשת מלך, מלך מותר בו אם הפי' הוא דיכול ליקח כל מה שרוצה לעצמו, או דאינו מותר אלא לצרכי מלחמותיו, וכבר עמדו בזה בתוס' בסנהדרין דף כ' ע"ב על מ"ד כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו דלמה נענש אחאב בדבר נבות כיון שלא רצה למכור לו כרמו וכונתם דא"כ הי' מורד במלכות, ותירצו בתוס' כמה תירוצים ותי' א' כתבו דדוקא ונתן לעבדיו ולא לעצמו, ולשאר התירוצים שכתבו משמע דאפי' לעצמו מותר, וא"כ יש לומר דהרמב"ם סובר דהגמ' דפריך על תירוצא דרב יוסף ע"כ סבר דיש להמלך רשות ליקח לעצמו כל מה שרוצה, ולכן לא משכחת לה לטובתו של המלך, אבל הרמב"ם דסובר דדוקא לצרכי מלחמתו מותר ולא לעצמו כמו שכתב בפ"ד מהל' מלכים הל' א', והוכחתו הוא ממה שהביאו התוס' מהגמ' דב"ק דשאל דוד אם מותר לו להחליף גדישין דישראל ליתן לפני בהמתו, וראית התוס' צריכה באור, דהא השיבו לו אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו, וצ"ל בכונתם דכיון דהשיבו לו דמלך פורץ לעשות לו דרך משמע דרק בזה דהוא לפי שעה מותר ודומיא דהכי במה שרצה ליקח הגדישין ע"מ לשלם, אבל ע"מ שלא לשלם אסור. אכן אפשר לומר עוד דשם מוקי מעיקרא רב הונא דגדישין דשעורים דישראל דהוו מטמרי בהו פלישתים וקא מיבעי לי' מהו להציל עצמו בממון חברו, וע"ז פשטו לו דאסור אבל אתה מלך אתה ומלך פורץ לעשות לו דרך, ולרב הונא משמע באמת דדוקא בכה"ג שהוא לצרכי מלחמתו, ולרבנן ואיתימא רבה בר מרי דהשאלה הי' ליתן לפני בהמתו וע"ז השיבו דמלך פורץ דרך מוכח דאפי' לצרכי עצמו מותר, וא"כ י"ל דרב יוסף סבר כרב הונא וסוגיית הגמ' סברה כרבה בר מרי ולכן פסק הרמב"ם כרב יוסף וכרב הונא דדוקא לצרכי מלחמתו מותר, ושפיר שייך מעיד למלך לטובתו שבא להוציא מהמוחזק.

ט״ו

כשיגדל הכהן ויעשה איש הרי הוא כשר לעבודה אבל אחיו הכהנים לא היו מניחין אותו לעבוד במקדש עד שיהי' בן עשרים שנה, ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחלה אלא בשעה שהלוים אומרים שירה. השגת הראב"ד ואינו נכנס לעזרה א"א זהו טעות גדולה שלא אמרו דבר זה במשנה אלא על לוי קטן שאינו ראוי לעבודתו אלא לשיר ומסניפין לאחיו הגדולים מפני שקולן דק ונותנים תבל בנעימה ואין עולין מן החשבון. ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחלה, הכ"מ כתב וז"ל בסוף פ"ב דערכין דף י"ג תנן אין קטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, ואע"ג דמשמע דלא איירי בכהן אלא בלוי, וכדפירש"י דהא גבי לוים מיתני, משמע לרבינו דה"ה לכהן דמ"ש והכי משמע מדקתני לעבודה דמיירי בכהן דאילו בלוי שאומר בשיר אינה עבודה אלא עבודת עבודה וכו', הלכך משמע דה"ק אין קטן לוי וכהן נכנס לעזרה, לוי לעבודת לוי וכהן לעבודת כהן, אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, וכיון דשייך בכהן לישנא דעבודה אע"ג דבלוי הוי עבודת עבודה לית לן בה, עכ"ל. והנה הכ"מ מודה במקצת להראב"ד אלא שכתב דבתרווייהו מיירי והוכיח זה מלשון לעבודה, ותמוה טובא דא"כ למה לא הזכיר הרמב"ם גם לוי, ועוד שצירף דעת הרמב"ם לדברי הראב"ד ולפירש"י והם ענינים שונים שאינם שייכים זה לזה כלל, דפירש"י והראב"ד הוא בקטן ובכל יום אינו נכנס לוי קטן לעזרה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר והכי מוכח מתני' לפי פירושם, ומה שכתב הרמב"ם בכהן הוא כשמתגדל ובפעם הראשון שמתחיל ליכנס לעבודה כמו שכתב כשיגדל וכו', ואינו נכנס לעזרה לעבודה תחלה וכן כתב בפיהמ"ש וז"ל ומה שאמר בקטן רצונו לומר שבתחלת הכנסו לעבודה לא יתחיל אלא בשעה שהלוים אומרים שירה, ואם כונת הכ"מ דהרמב"ם מפרש כפירושו כשמתגדל ובפעם הראשון, ודין זה הוא בין בכהן בין בלוי אכתי הי' להרמב"ם להזכיר גם לוי, ובפ"ג הל' ז' כשכתב הרמב"ם אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו וכו', ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל הביא הכ"מ הך מתני' דתנן אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, והביא פירש"י דאין לוי קטן נכנס לשום עבודה כגון לכבד את העזרה ולהגיף את הדלתות אלא בשעה שהלוים עומדים על הדוכן בשיר, אז נכנסים לוים קטנים לשורר עמהם, וזהו ודאי דלא כדעת הרמב"ם כאן דמיירי כשמתגדל ובפעם הראשון. והנה לשיטת הרמב"ם שבפשוטו מפרש מתני' רק בכהן כשמתגדל ובפעם הראשון, צריכים אנו לפרש מתני' דערכין והסוגיא שם דלכאורה מבואר כפירש"י והראב"ד, וכן פי' רבינו גרשם דמיירי בלוי קטן כשבא לעזור להגדולים לשורר, דהכי איתא שם במתני' אין פוחתין משנים עשר לוים עומדין על הדוכן ומוסיפין עד עולם, אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה, ראב"י אומר אין עולין למנין ואין עולין לדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהן בין רגלי הלוים וצערי הלוים היו נקרין, ופירש"י על ולא היו אומרים בנבל וכנור, ולא היו אותן קטנים אומרים בנבל וכנור אלא בפה, ובמה דתנן אין הקטן נכנס לעבודה וכו', איתא בגמ' מנה"מ אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויעמוד ישוע ובניו וגו', וכתבו בתוס' דיליף מסיפא דקרא דכתיב בניהם ואחיהם הלוים דלמה לי הלא כבר הזכיר לכל אחד בניו וש"מ דלהכי כתבי' דהוא מיותר ומשמע קטנים, [ומה דכתיב ואחיהם צ"ל דהוא איידי דכתיב בניהם] ואח"כ על הא דתנן וצערי הלוים היו נקרין איתא בגמ' תנא וסועדי הלוים היו נקרין, ותנא דידן כיון דהני קטין קלייהו והני עב קלייהו הני מקטטי והני לא מקטטי קרו להו צערי, ופירש"י שהקטנים קולם דק ועל מקטטי פי' כלומר מקטינים ועושים קולם דק ויפה ומצערין הלוים שאין יכולין לבסם קולם כמותן, ומבואר מפשטות המשנה ומכל סוגיית הגמ' דקאי על לוי קטן דמזה הוא ראיית ר' יוחנן, וגם על זה קאי הא דצערי הלוים וכדמפרש בגמ' וצריך להבין פירושו של הרמב"ם. וראיתי בפיהמ"ש להרמב"ם שכתב שם וז"ל אין פוחתין מי"ב לוים וכו' אלו הי"ב לוים וכו', ונבל וכנור מכלי היתרים ומשתנים בשינוי המיתרים אם מעט ואם הרבה, וכבר אמרנו שעיקר השירה בפה ותבל בנעימה ר"ל להנעים הקול ולהמשיך אותו, אח"כ אמר ראב"י שהאומרים השיר על הכלים ואין אומרים בפה אין עולין ממנין י"ב לוים וכו'. וצעירי הלוים היו נקראין נגזר מן צער רצונו לומר שהיו מצערין אותן לפי שנגון כליהם היו מסתיר יופי נעימות שיר הלוים שהיו אומרים שיר בפה, ומה שאמר אין קטן רצונו לומר שבתחלת הכנסו לעבודה לא יתחיל אלא בשעה שהלוים אומרים שירה עכ"ל, הבאתי כל דבריו כדי לבארם, הנה מוכח דהא דתנן אין קטן נכנס לעזרה הי' בגירסתו בסוף המשנה אחר דברי ראב"י, ומה דתנן ולא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה קאי על הלוים עצמן שלא היו שרים בנבל וכנור בלא אמירה בפה, ומה דתנן כדי ליתן תבל בנעימה היינו דהנבל וכנור אינו אלא להנעים הקול ולהמשיך אותו, ומה דאמר ראב"י אין עולין למנין וכו' היינו אותן שהיו מנגנים בכלים ואין אומרים בפה והם היו נקראין צערי הלוים וכמפורש בדבריו, ומבואר עכשיו מה דאמר בגמ' כיון דהני קטין קלייהו דקאי על הכלי זמר שקולם דק יותר, ומה דאמר הני מקטטי והני לא מקטטי נראה דהוא מלשון קטע והוא כפל הט' או דבאמת צ"ל מקטעי, והכונה דהקול בפה א"א להמשיך אותו כ"כ באורך כמו הקול בכלי זמר. ונשאר לנו לבאר מה דלמד ר' יוחנן הא דאין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר מקרא דויעמוד ישוע ובניו ואחיו קדמיאל ובניו ובני יהודה כאחד לנצח עשה המלאכה, והנה בתוספתא בערכין בפ"ב איתא ראב"י אומר צוערי לויה בני יקרי ירושלים היו בעזרת נשים ראשיהן בין רגלי הלוים כדי ליתן תבל בנעימה, שנאמר ויעמוד ישוע ובניו וגו' ומשמע דעיקר ילפותא הוא על כדי ליתן תבל בנעימה, והיינו דהנגון על הכלים הוא כדי לעזור להמשוררים, וזה יליף מהא דכתיב לנצח על עשה המלאכה, ולפי"ז צריך לגרוס גם בבבלי כן דמנה"מ וקרא דר' יוחנן קאי על ליתן תבל בנעימה, וע"כ כן הוא לפי גירסתו של הרמב"ם דגריס אין הקטן בסוף המשנה, ובתוספתא הי' אפשר לומר דהילפותא הוא על בני יקרי ירושלים והיינו שאינם לוים, ולמד זה מקרא דכתיב בני יהודה, ומצאתי שהמצפה שמואל הביא כן בשם מוהר"ד ז"ל, אבל בהא דר' יוחנן א"א לפרש כן דבמתני' לא תנן זה וע"כ כמש"כ. והנה בתוספתא שם איתא מעולם לא נראה אשה בעזרה אלא בשעת קרבנה בלבד, לא נראה קטן בעזרה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, לא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה, ולכאורה משמע כדברי רש"י דהך לא היו אומרים קאי על הקטנים, אבל אפשר דהוא מילתא אחריתא, והא דלא היו אומרים הוא כמו במתני' דקאי על הגדולים דלא היו אומרים בנבל וכנור בלבד, ומה דתנן במתני' אין הקטן נכנס לעזרה אין זה מה דתניא בתוספתא, דבתוספתא הא לא תניא לעבודה וזהו בקטנים ממש, אבל מתני' דתנן לעבודה זה קאי על כהן שנכנס לעבודה כשנתגדל וכנ"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יכהן פאר · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ה׳

י״ז

כהן שלא עבד עדיין מימיו וכו' ה"ז מביא עשירית האיפה ועובדה בידו בתחלה כשאר חינוך כהן הדיוט. יעו"ש וכן הוא במנחות (דף ע"ח ע"א). ונסתפקתי בעשירית האיפה שמביא חינוך משום חינוך דכהן הדיוט אם עובד בשמונה בגדים או דעובד בארבעה בגדים משום דעדיין לא נתחנך. אבל מסתברא דעובד בשמונה בגדים. (כ"מ במל"מ פ"ה מהל' כלי המקדש).

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו ה׳, מתוך הלכות כלי המקדש והעובדין בו שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות כלי המקדש והעובדין בו כל הרמב״ם