הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ד׳

ספר עבודה · 22 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ד׳
הלכה א׳
הַכֹּהֲנִּים הֻבְדְּלוּ מִכְּלַל הַלְוִיִּם לַעֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כג יג) "וַיִּבָּדֵל אַהֲרֹן לְהַקְדִּישׁוֹ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים". וּמִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לְהַבְדִּיל הַכֹּהֲנִים וּלְקַדְּשָׁם וְלַהֲכִינָם לְקָרְבָּן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא ח) "וְקִדַּשְׁתּוֹ כִּי אֶת לֶחֶם אֱלֹהֶיךָ הוּא מַקְרִיב":
הלכה ב׳
וְצָרִיךְ כָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל לִנְהֹג בָּהֶן כָּבוֹד הַרְבֵּה וּלְהַקְדִּים אוֹתָם לְכָל דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה. לִפְתֹּחַ בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן. וּלְבָרֵךְ רִאשׁוֹן. וְלִטֹּל מָנָה יָפָה רִאשׁוֹן:
הלכה ג׳
משֶׁה רַבֵּנוּ חִלֵּק הַכֹּהֲנִים לִשְׁמוֹנֶה מִשְׁמָרוֹת. אַרְבָּעָה מֵאֶלְעָזָר. וְאַרְבָּעָה מֵאִיתָמָר. וְכֵן הָיוּ עַד שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא. וּבִימֵי שְׁמוּאֵל חִלְּקָם הוּא וְדָוִד הַמֶּלֶךְ לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִשְׁמָר. וְעַל כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר רֹאשׁ אֶחָד מְמֻנֶּה. וְעוֹלִין לִירוּשָׁלַיִם לַעֲבוֹדָה מִשְׁמָר לְכָל שַׁבָּת. וּמִיּוֹם הַשַּׁבָּת לְיוֹם הַשַּׁבָּת הֵן מִתְחַלְּפִין מִשְׁמָר יוֹצֵא וְהָאַחֵר שֶׁהוּא אַחֲרָיו נִכְנָס. עַד שֶׁיִּגְמְרוּ וְחוֹזְרִין חֲלִילָה:
הלכה ד׳
וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת כָּל הַמִּשְׁמָרוֹת שָׁוִים בָּרְגָלִים. וְכָל שֶׁיָּבוֹא מִן הַכֹּהֲנִים בָּרֶגֶל וְרָצָה לַעֲבֹד עוֹבֵד וְחוֹלֵק עִמָּהֶם. וְאֵין אוֹמְרִין לוֹ לֵךְ עַד שֶׁיַּגִּיעַ מִשְׁמָרְךָ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ו) "וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ" וְגוֹ':
הלכה ה׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּקָרְבְּנוֹת הָרְגָלִים וּבְחִלּוּק לֶחֶם הַפָּנִים וּבְחִלּוּק שְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁל עֲצֶרֶת. אֲבָל נְדָרִים וּנְדָבוֹת וּתְמִידִין אֵין מַקְרִיבִין אוֹתָן אֶלָּא מִשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ וַאֲפִלּוּ בָּרֶגֶל. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ח) "חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ לְבַד מִמְכָּרָיו עַל הָאָבוֹת". כְּלוֹמַר חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכְלוּ בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר. וְאֵין חֵלֶק כְּחֵלֶק בִּשְׁאָר הַדְּבָרִים שֶׁכְּבָר חָלְקוּ אוֹתָם הָאָבוֹת וּקְבָעוּם כָּל מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר בְּשַׁבַּתּוֹ:
הלכה ו׳
וְכֵן עֲבוֹדַת לֶחֶם הַפָּנִים בַּמִּשְׁמָר שֶׁזְּמַנּוֹ קָבוּעַ. אֲבָל עֲבוֹדַת שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בְּכָל הַמִּשְׁמָרוֹת. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בָּרְגָלִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ו) "מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכָּל יִשְׂרָאֵל" בְּשָׁעָה שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל בָּאִין בְּשַׁעַר אֶחָד. וּמִנַּיִן שֶׁאֵינוֹ מְדַבֵּר אֶלָּא בַּכֹּהֲנִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ח) "חֵלֶק כְּחֵלֶק יֹאכֵלוּ". וְאֵין שָׁם מַתָּנוֹת בַּמִּקְדָּשׁ לְהֵאָכֵל אֶלָּא לַכֹּהֲנִים בִּלְבַד:
הלכה ז׳
וְכֵן כֹּהֵן שֶׁהָיָה לוֹ קָרְבָּן הֲרֵי זֶה בָּא לַמִּקְדָּשׁ וּמַקְרִיבוֹ בְּכָל יוֹם שֶׁיִּרְצֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ו) "וּבָא בְּכָל אַוַּת נַפְשׁוֹ" (דברים יח ז) "וְשֵׁרֵת". וַאֲפִלּוּ חַטָּאתוֹ וַאֲשָׁמוֹ הוּא מַקְרִיב וּמְכַפֵּר עַל יְדֵי עַצְמוֹ וְהָעוֹר שֶׁל קָרְבָּנוֹ וַאֲכִילָתוֹ שֶׁלּוֹ. וְאִם רָצָה לִתֵּן אֶת קָרְבָּנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה לְהַקְרִיבוֹ נוֹתֵן. וְעוֹר הַקָּרְבָּן וַעֲבוֹדָתוֹ לְאוֹתוֹ הַכֹּהֵן בִּלְבַד שֶׁנָּתַן לוֹ:
הלכה ח׳
הָיָה הַכֹּהֵן בַּעַל הַקָּרְבָּן בַּעַל מוּם נוֹתֵן קָרְבָּנוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר וְהָעוֹר שֶׁלָּהֶם. הָיָה זָקֵן אוֹ חוֹלֶה שֶׁיָּכוֹל לַעֲבֹד עַל יְדֵי הַדְּחָק נוֹתֵן קָרְבָּנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְהָעוֹר וְהָעֲבוֹדָה לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲבֹד כְּלָל הֲרֵי הַקָּרְבָּן כֻּלּוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר:
הלכה ט׳
הָיָה טָמֵא בְּקָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְכָל הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים נוֹתְנוֹ לְבַעֲלֵי מוּמִין טְהוֹרִים שֶׁבְּאוֹתוֹ מִשְׁמָר. וְעוֹרוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר הַטְּמֵאִים:
הלכה י׳
הָיָה הַקָּרְבָּן שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל וְהָיָה אוֹנֵן נוֹתְנוֹ לְכָל כֹּהֵן שֶׁיִּרְצֶה וְעוֹרוֹ וַעֲבוֹדָתוֹ לְאַנְשֵׁי מִשְׁמָר. כֵּיוָן שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל הָאוֹנֵן רָאוּי לַעֲבוֹדָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר הֲרֵי זֶה עוֹשֶׂה שָׁלִיחַ לְקָרְבָּנוֹ:
הלכה י״א
כָּל רֹאשׁ מִשְׁמָר וּמִשְׁמָר מְחַלֵּק מִשְׁמָרוֹ לְבָתֵּי אָבוֹת. עַד שֶׁיִּהְיֶה כָּל בֵּית אָב וַאֲנָשָׁיו עוֹבֵד בְּיוֹם אֶחָד מִימוֹת הַשַּׁבָּת. וְהָאַחֵר בְּיוֹם שֶׁל אַחֲרָיו. וְהָאַחֵר בְּיוֹם שֶׁל אַחֲרָיו. וּלְכָל בֵּית אָב וְאָב רֹאשׁ אֶחָד מְמֻנֶּה עָלָיו:
הלכה י״ב
וּמְמַנִּין כֹּהֵן גָּדוֹל הוּא רֹאשׁ לְכָל הַכֹּהֲנִים. וּמוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וּמַלְבִּישִׁין אוֹתוֹ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא י) "וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק" וְגוֹ'. וְאִם אֵין שָׁם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מְרַבִּין אוֹתוֹ בְּבִגְדֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא י) "אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבּשׁ אֶת הַבְּגָדִים". כְּשֵׁם שֶׁמִּתְרַבֶּה בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כָּךְ מִתְרַבֶּה בִּבְגָדִים:
הלכה י״ג
כֵּיצַד מְרַבִּין אוֹתוֹ בִּבְגָדִים. לוֹבֵשׁ שְׁמוֹנָה בְּגָדִים וּפוֹשְׁטָן וְחוֹזֵר וְלוֹבְשָׁן לְמָחָר שִׁבְעַת יָמִים יוֹם אַחַר יוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כט ל) "שִׁבְעַת יָמִים יִלְבָּשָׁם הַכֹּהֵן תַּחְתָּיו מִבָּנָיו". וּכְשֵׁם שֶׁרִבּוּי בְּגָדִים שִׁבְעָה כָּךְ מְשִׁיחָה בְּשֶׁמֶן שִׁבְעָה יוֹם אַחַר יוֹם. וְאִם עָבַד קֹדֶם שֶׁיִּתְרַבֶּה בִּבְגָדִים כָּל שִׁבְעָה אוֹ קֹדֶם שֶׁיִּמָּשַׁח כָּל שִׁבְעָה עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה. הוֹאִיל וְנִתְרַבָּה אוֹ נִמְשַׁח פַּעַם אַחַת נַעֲשָׂה כֹּהֵן גָּדוֹל לְכָל דָּבָר:
הלכה י״ד
אֵין בֵּין כֹּהֵן מָשׁוּחַ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים אֶלָּא פַּר שֶׁמֵּבִיא כֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ אִם שָׁגַג בְּאֶחָד מִן הַמִּצְוֹת שֶׁחַיָּב עֲלֵיהֶן חַטָּאת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ד ג) "אִם הַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ יֶחֱטָא" וְגוֹ'. אֲבָל לִשְׁאָר הַדְּבָרִים שָׁוִים הֵם:
הלכה ט״ו
אֵין מַעֲמִידִין כֹּהֵן גָּדוֹל אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁל אֶחָד וְשִׁבְעִים. וְאֵין מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו יג) "בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ". וְכֵן אִם נִתְרַבָּה בִּבְגָדִים בִּלְבַד אֵין מְרַבִּין אוֹתוֹ אֶלָּא בַּיּוֹם. וְאֵין מְמַנִּין שְׁנֵי כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים כְּאַחַת:
הלכה ט״ז
מְמַנִּין כֹּהֵן אֶחָד יִהְיֶה לְכֹהֵן גָּדוֹל כְּמוֹ הַמִּשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ וְהוּא הַנִּקְרָא סְגָן. וְהוּא הַנִּקְרָא מְמֻנֶּה וְיִהְיֶה עוֹמֵד לִימִין כֹּהֵן גָּדוֹל תָּמִיד וְזֶה כָּבוֹד הוּא לוֹ. וְכָל הַכֹּהֲנִים מִתַּחַת יַד הַסְּגָן:
הלכה י״ז
וְעוֹד מְמַנִּין קַתִּיקוֹלִין לִהְיוֹת לַסְּגָן כְּמוֹ הַסְּגָן לְכֹהֵן גָּדוֹל. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנַיִם. וּמְמַנִּים אֲמַרְכָּלִין אֵין פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה. וּמַפְתְּחוֹת הָעֲזָרָה בְּיָדָם רָצָה הָאֶחָד לִפְתֹּחַ אֵינוֹ יָכוֹל עַד שֶׁיִּתְכַּנְּסוּ כָּל הָאֲמַרְכּוֹלִין וְיִפְתְּחוּ:
הלכה י״ח
וּמְמַנִּין גִּזְבָּרִין מִתַּחַת יְדֵי הָאֲמַרְכּוֹלִין. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁלֹשָׁה גִּזְבָּרִין. וְהַגִּזְבָּרִין הֵם שֶׁגּוֹבִין כָּל הַהֶקְדֵּשׁוֹת. וּפוֹדִין אֶת הַנִּפְדֶּה מֵהֶן וּמוֹצִיאִין אוֹתָן בִּדְבָרִים הָרְאוּיִין לָהֶן לְהוֹצִיאָן:
הלכה י״ט
כֹּהֵן הַגָּדוֹל הַמָּשׁוּחַ קוֹדֵם לִמְרֻבֶּה בְּגָדִים. וּמְרֻבֶּה בְּגָדִים הָעוֹמֵד לְשָׁרֵת קוֹדֵם לְמָשׁוּחַ שֶׁעָבַר מֵחֲמַת קֶרִי. וְהָעוֹבֵר מֵחֲמַת קֶרִי קוֹדֵם לְעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם. וְהָעוֹבֵר מֵחֲמַת מוּם קוֹדֵם לְכֹהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה. וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה קוֹדֵם לִסְגָן. וּסְגָן קוֹדֵם לְקַתִּיקוֹל. וְקַתִּיקוֹל קוֹדֵם לַאֲמַרְכָּל. וַאֲמַרְכָּל קוֹדֵם לְגִזְבָּר. וְגִזְבָּר קוֹדֵם לְרֹאשׁ מִשְׁמָר. וְרֹאשׁ הַמִּשְׁמָר קוֹדֵם לְרֹאשׁ בֵּית אָב. וְרֹאשׁ בֵּית אָב קוֹדֵם לְכֹהֵן הֶדְיוֹט מִשְּׁאָר הַכֹּהֲנִים. נִמְצְאוּ הַכֹּהֲנִים תָּמִיד שְׁמוֹנֶה מַעֲלוֹת זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ:
הלכה כ׳
כְּשֶׁיָּמוּת הַמֶּלֶךְ אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל אוֹ אֶחָד מִשְּׁאָר הַמְמֻנִּים מַעֲמִידִין תַּחְתָּיו בְּנוֹ אוֹ הָרָאוּי לְיָרְשׁוֹ. וְכָל הַקּוֹדֵם לְנַחֲלָה קוֹדֵם לִשְׂרָרוֹת הַמֵּת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מְמַלֵּא מְקוֹמוֹ בְּחָכְמָה אוֹ בְּיִרְאָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹתוֹ בְּחָכְמָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּמֶלֶךְ (דברים יז כ) "הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". מְלַמֵּד שֶׁהַמַּלְכוּת יְרֻשָּׁה. וְהוּא הַדִּין לְכָל שְׂרָרָה שֶׁבְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל שֶׁהַזּוֹכֶה לָהּ זוֹכֶה לְעַצְמוֹ וּלְזַרְעוֹ:
הלכה כ״א
מְשׁוּחַ מִלְחָמָה אֵין בְּנוֹ מִתְמַנֶּה תַּחְתָּיו לְעוֹלָם אֶלָּא הֲרֵי הוּא כִּשְׁאָר הַכֹּהֲנִים. אִם נִמְשַׁח לַמִּלְחָמָה נִמְשַׁח וְאִם לֹא נִמְשַׁח לֹא נִמְשַׁח. וּכְשֶׁכֹּהֵן מְשׁוּחַ מִלְחָמָה מְשַׁמֵּשׁ בַּמִּקְדָּשׁ מְשַׁמֵּשׁ בְּאַרְבָּעָה כֵּלִים כִּשְׁאָר כֹּהֲנִים. מַעֲלִין מִשְּׂרָרָה לִשְׂרָרָה גְּדוֹלָה מִמֶּנָּה וְאֵין מוֹרִידִין אוֹתוֹ לַשְּׂרָרָה שֶׁהִיא לְמַטָּה מִמֶּנָּה. שֶׁמַּעֲלִין בַּקֹּדֶשׁ וְלֹא מוֹרִידִין. וְאֵין מוֹרִידִין לְעוֹלָם מִשְּׂרָרָה שֶׁבְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל אֶלָּא אִם סָרַח:
הלכה כ״ב
וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁעָבַר עֲבֵרָה שֶׁחַיָּב עָלֶיהָ מַלְקוֹת מַלְקִין אוֹתוֹ בְּבֵית דִּין שֶׁל שְׁלֹשָׁה כִּשְׁאָר מְחֻיְּבֵי מַלְקוֹת וְחוֹזֵר לִגְדֻלָּתוֹ:

הר המוריה · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ד׳

א׳
מצות קי לקדש הכהנים מתוך הלויים לקרבן ולכל דבר שבקדושה דכתיב וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב וכתיב ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים וצריך כל אדם לנהוג בהם כבוד הרבה ולהקדימם לכל דבר שבקדושה דכתיב וקדשתו דמשמע לכל דבר שבקדושה ומתחלקים הכהנים למשמרות לעבודת המקדש משמר יוצא ומשמר נכנס דכתיב לבד ממכריו על האבות:
ד׳
מצות קיא שיהיו כל המשמרות שוות ברגלים וכל כהן שיבא עובד וחולק דכתיב וכי יבא הלוי מאחד שעריך ובא בכל אות נפשו וגו' ושרת וגו' ובכ"ד מקומות נקראו כהנים לויים יכול אף בשאר ימות השנה כן ת"ל באחד שעריך ודריש ליה הכי כמו באחד שעריך כשכל ישראל נכנסין בשער אחד כלומר בעיר אחד וכיון דזוכה בעבודה זוכה באכילה דכתיב לכהן המקריב אותה לו תהיה בד"א בקרבנות הרגלים דכיון דאיתרבי לעבודה מבאחד שעריך דהיינו ברגלים איתרבי לאכילה כדכתיב המקריב אותה כדאמר ובחלוק לחם הפנים דכתיב בתריה דההוא קרא דאוקמי' ברגלים חלק כחלק יאכלו ואי בקרבנות מהתם נפקא דעובד ואוכל כדאמר אלא לחם הפנים איצטריך לרבוי שאין שום עבודה להם שכבר נעשית עבודתו משבת שעברה ובחלוק שתי הלחם של עצרת נמי שהרי הם באים בגלל עצרת אבל חובות הבאים שלא מחמת הרגל ברגל אין מקריבין אותם אלא משמר שזמנו קבוע דכתיב לבד ממכריו על האבות חוץ ממה שמכרו אבות זה לזה שהתנו ביניהם שיהו משמשים כל אחד שבוע ונדרים ונדבות ותמידים דאיתנהו בשאר ימות השנה והן למשמר המשמש ליתנהו בכלל הרגל שלא יהי' שוין בהם אלא למשמר שבאותו שבוע יהי' כבשאר ימות השנה הילכך על כרחך לא איתרבו מחלק כחלק יאכלו אלא ממשמעותיה דקרא דבר שאין בו אלא אכילה והיינו לחם הפנים דאכילה אית ביה אבל עבודה לית ביה השתא ועבודת לחם הפנים דהשתא סידורו והקטרת הבזיכין למשמר הקבוע דלאכילה רבייה רחמנא לכל המשמרות מחלק כחלק יאכלו לא לעבודה.
ז׳
וכן כהן שהיה לו קרבן מקריבו בכל יום שירצה אף במשמר שאינו שלו דכתיב ובא בכל אות נפשו ושרת בין נדר בין חטאת ואשם חובת כולהו איתרבו מבכל אות נפשו דהוא מקריב ומכפר ע"י עצמו והעור של קרבנו לעצמו דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו ואם רצה לתת קרבנו לכל כהן שירצה נותן ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד ולא לכל בני משמרתו דהא מתנה הוא דיהיב ליה כיון שהוא עצמו היה יכול להקריב אבל היה זה הכהן הבא בעל מום נותן קרבנו לאנשי משמר והעור שלהם כיון דהם הקריבוהו והוא לא היה ראוי להקריבו. היה זקן או חולה שהיה יכול לעבוד ע"י הדחק מצי משוי שליח לכל כהן שירצה אבל עור ועבודה לכל אנשי משמר דכיון דאכילה ע"י הדחק אכילה גסה היא לאו כלום היא ולהכי עור ועבודה לאנשי משמר ואם אינו יכול לעבוד כלל הרי הקרבן לכל אנשי משמר דכיון שאינו יכול לעבוד לא מצי משוי שליח.
ט׳
היה טמא בקרבנות הצבור וכל הכהנים טמאים נותנו לאכילה לבעלי מומין שבאותו משמר דקי"ל איש חולק ואפילו בעל מום ועורו לאנשי משמר הטמאים דאינהו מקרבי ליה.
י׳
היה הקרבן של כ"ג והיה אונן נותנו לכל כהן שירצה ועורו ועבודתו לאנשי משמר דכיון שכ"ג אונן ראוי לעבודה כדכתיב לאביו ולאמו לא יטמא ומן המקדש לא יצא וגו' הרי זה עושה שליח לקרבנו אבל עור ועבודה לאנשי משמר דהא הוא אינו חולק ואינו אוכל ולהכי לא מצי יהיב לזר אלא לכל אנשי משמר כדאמר'.
י״א
והמשמרה מתחלקת לבני אבות. וממנים כ"ג ראש לכל הכהנים ומושחין אותו בשמן המשחה ואם אין שמן מרבין אותו בבגדי כהונה בלבד דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו ללבוש את הבגדים כשם שמתרבה בשמן המשחה כך מתרבה בבגדים.
י״ג
ריבוי בגדים שבעת ימים דכתיב שבעת ימים יום אחר יום ילבשם הכהן תחתיו מבניו וכן משיחה בשמן שבעה ימים זה אחר זה דאיתקש לריבוי בגדים דכתיב אשר יוצק על ראשו וגו' ללבוש את הבגדים וגו' ואם עבד קודם משיחה או לבישת בגדים כל שבעה עבודתו כשרה הואיל ונמשח או נתרבה בבגדים פעם אחד נעשה כ"ג לכל דבר דלכתחלה הוא דבעינן שבעה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ואפילו שעה אחד ללבוש את הבגדים ואפילו שעה א'.
י״ד
ואין בין כהן משיח למרובה בגדים אלא פר שמביא כהן משיח אם שגג בא' מן המצות שחייבין עליהן חטאת דכתיב אם הכהן המשיח יחטא דוקא משיח ולא מרובה בבגדים ולשאר הדברים שוים הם דעל כולן הוא אומר את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום ועל כל נפשות מת לא יבא. אין מעמידין כ"ג אלא בב"ד של ע"א דכתיב כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול דינו של בעל שררה כגון נשיא וכ"ג ומשה במקום ע"א קאי ואין מושחין אותו אלא ביום דכתיב ביום המשח אותו וכן אם נתרבה בבגדים כתיב שבעת ימים ילבשם וגו' ואין ממנין שני כהנים כא' דכתיב ביום המשח אותו דמשמע דוקא אותו מושחין ולא שנים. וממנין סגן לכ"ג וסגן לסגן.
י״ט
כהן המשיח קודם למרובה בגדים דכתיב אשר יוצק על ראשו והדר אשר ימלא את ידו ללבוש את הבגדים ומרובה בגדים העומד לשרת קודם אפילו למשיח שעבר מחמת קרי שהרי אינו משרת ועובר מחמת קרי קודם לעובר מחמת מום ועובר מחמת מום קודם למשיח מלחמה ונראה דהני מעלות מסגן ואילך מדרבנן וכ"ג אע"ג דמדאוריתא כולהו כ"ג איקרו פר הבא על כל המצות איכא בין משוח למרובה בגדים והקרבת אונן איכא בין משיח למשיח מלחמה ומילי אחריני ופר יום הכיפורים ועשירית האיפה איכא בין כ"ג שעבר לכ"ג העובד.
כ׳
כשימות המלך או כ"ג בנו הממלא מקומו קודם לשררה דכתיב הוא ובניו בקרב ישראל מלמד שהמלכות ירושה וה"ה לכל שררה שבקרב ישראל שהזוכה לה זוכה לעצמו ולזרעו כשממלא מקומו דכתיב ואשר ימלא את ידו דמשמע ממלא מקומו.
כ״א
משוח מלחמה אין בנו מתמנה תחתיו דכתיב שבעת ימים וגו' תחתיו מבניו אשר יבא אל אהל מועד מי שעיקר משיחתו לאהל מועד לכפר בקדש עליו הכתוב אומר תחתיו מבניו שבנו יהא תחתיו יצא משוח מלחמה שאין עיקר משיחתו אלא למלחמה וכשכהן משוח מלחמה משמש במקדש משמש בארבעה כלים כשאר כהנים נראה דלא הוי אלא מדרבנן משום איבה דכהן גדול משוח דמדאוריתא מחזא חזי. מעלין לשררה גדולה ולא מורידין כדילפינן בעלמא למעלין בקדש ממחתות החטאים דמתחלה תשמישי מזבח והדר עשאום מגופו של מזבח כדכתיב וירקעום צפוי למזבח ואם סרח מורידין דהא חלל קדושתו.
כ״ב
וכ"ג שעבר עבירה שחייב עליה מלקות מלקין אותו בב"ד של ע"א וחוזר לגדולתו דכיון דדרשינן את הדבר הגדול דבר של גדול משמע שכל דבריו של גדול דנים ונשאר גדול דאי לאו הכי לא הוה צריך דהא לא הוי גדול:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ד׳

ה׳
בד"א בקרבנות הרגלים כו'. בירושלמי פ"ב דחגיגה הלכה ד' היכא דחל יום טבוח אחר השבת עורות של מי רבי טבי בשם רבי יאשיה איתפלגון ר"י ורשב"ל ר"י אומר של המשמרות רשב"ל אמר של אותו משמר ע"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו דין זה וגם על הירושלמי קשה למה נקטו הבעיא בעורות ולא נקטו סתם העבודה של מי גם לא ידעתי אמאי לא כתב ג"כ עומר התנופה שהיו מקריבין בי"ו בניסן שהיה מתחלק לכל המשמרות. ובפ"ה דסוכה (דף נ"ה) תנן בג' פרקים בשנה היו כל המשמרות שוות באימורי הרגלים ובחילוק לחם הפנים בעצרת א"ל הילך מצה כו' והנה בלישנא דמתני' לא קשיא מידי משום דהתנא באומרו באימורי הרגלים שפירושו מה שאמור ברגלים כלל הכל קרבנות הרגלים ושתי הלחם ועומר התנופה ואח"כ שנה ובחילוק לחם הפנים ללמד שאם אירע שבת ברגל שחולקין כל המשמרות לחם הפנים ומה ששנו עוד בעצרת א"ל כו' הוא ללמדנו דין אחר שאין חולקין מנחה נגד מנחה אך לרבינו קשה למה לא כתב ג"כ עומר התנופה. ומ"ש רבינו אבל נדרים ונדבות ותמידין כו' לא ידעתי למה לא ביאר בפירוש דפר העלם דבר של ציבור ושעירי ע"ז וקיץ המזבח שאין מקריב אותם אלא משמר שזמנו קבוע דכל הני נשנו במשנה דתנן ושאר קרבנות צבור מקריב את הכל ואמרינן בגמרא דאתא לאתויי כל הני שכתבתי הרי דאחר דשנה התנא הוא מקריב תמידין נדרים ונדבות הוצרך ג"כ לרבות את אלו וא"כ הי"ל לרבינו ג"כ לבארם. ודע דרבינו לא הביא הא דתנן בעצרת א"ל הילך מצה כו' לפי שסמך על מ"ש בפ"י מהלכות מעשה הקרבנות דין ט"ו שאין חולקין מנחה כנגד מנחה אפי' מעשה מחבת כנגד מעשה מחבת וכ"ש לחם הפנים כנגד שתי הלחם שאין מעשיהם שוים. ומ"מ הי"ל להביא משנה זו ללמדנו מה חולקין בתחילה אם חמץ או מצה דבברייתא איפליגו בזה ונתבאר בגמרא טעם מחלוקתם וכעת לא ראיתי לרבינו שהביא דין זה:
י״ד
אין בין כהן משוח וכו'. כתבו התוס' יומא (דף נ"ז) ד"ה אני בשם ריב"א דפר העלם דבר של ציבור לא היה בבית שני לפי שלא היה שם כהן משוח כי אם מרובה בגדים ופר זה מקריבו כהן משוח ולא מרובה בגדים. ורבינו ס"ל כסברת ר"י דההיא דמגילה הוא דוקא בהוראת כהן משוח לעצמו וכ"כ בפ"ק דמגילה (דף ט') ד"ה אין יע"ש בתוס':
י״ז
ואין פוחתין משנים וכו'. אני תמיה על זה דבריש תמיד וריש מדות שנינו בית המוקד וכו' זקני בית אב ישנים שם ומפתחות העזרה בידם ומבואר הוא בספ"ק דמדות מקום הנחתן של המפתחות וראיתי להרב באר שבע בפ"ק דתמיד שהקשה קושיא זו ותירץ דמתניתין דשקלים מיירי במפתחות העזרה של חדרים שהיה בהם ממון הקדש והכי דייק סיפא דקתני והגזברין נכנסים אחריהם ומוציאין מה שהם צריכים והתם מפרש מה היו עושין אלו ג' גזברין ואמר שהם מתעסקין בממון ההקדש והן פודין הערכין והחרמין וההקדשות כו' והכא איירי במפתחות העזרה של שאר חדרים שלא היה בהן ממון הקדש כי אם צרכי העבודה ע"כ. והנה מ"ש בסוף דבריו והכא איירי במפתחות של שאר חדרים כו' לא ידעתי מהו דהכא פשיטא דמפתחות העזרה דקתני היינו מפתחות השערים דז' שערים היו לעזרה ואיכא מ"ד י"ג כדאיתא פ"ו דשקלים. ואעיקרא דדינא החילוק שכתב אינו מתיישב אצלי דמפתחות העזרה סתם לא שייך לומר במפתחות החדרים ועוד דבתוספתא תנן ז' אמרכלין מה הן עושין ז' מפתחות העזרה בידם וא"כ ע"כ דמפתחות העזרה דקאמר היינו מפתחות דז' שערים שהיו בעזרה דאי מפתחות החדרים מנין זה היכא רמיזא בחדרים ורבינו עובדיה הביא תוספתא זו כלשונה בשקלים. והנראה אצלי דמעלת השבעה אמרכלין היתה שלא היה שום אדם רשאי לפתוח עד שיתכנסו כל השבעה אמרכלין ויפתחו. ומשום האי מילתא קאמר ומפתחות העזרה בידם אבל לעולם שלא היתה בידם אלא ביד זקני בית אב וכבר נתבאר בספ"ק דמדות דמקום היה בבית המוקד אמה על אמה ושם היו מונחים המפתחות ובבקר כשהיו רוצים לפתוח העזרה היו מתכנסין כל השבעה אמרכלין ופותחין. ויותר נ"ל דלעולם כל שנכנסין לעבודה לא היו מתכנסין האמרכלין אלא איש אחד היה ממונה על נעילת שערים ועל פיו היו נועלין ועל פיו היו פותחין וכמ"ש רבינו לקמן פ"ז מהלכות אלו דין ג'. אך כשהיו רוצים ליכנס בעזרה לשאר צרכים או להוציא שום דבר או להכניס אז היו מתכנסין כל השבעה אמרכלין ופותחין והגזברים נכנסים אחריהם ומוציאים מה שירצו להוציא ועיין בפיסקי תוס' דתמיד: (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לעיל פ"ח מהלכות בית הבחירה סוף דין ד'):
כ״ב
וכהן גדול שעבר עבירה שחייב עליה מלקות. כתב מרן בירושלמי פ"ב דסנהדרין כהן גדול שחטא מלקין אותו ואין מורידין אותו מגדולתו ומשמע התם דבב"ד של שלשה מלקין אותו כו'. והכי איתא בש"ס דידן בסנהדרין (דף י"ח):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ד׳

ז׳
ואפילו חטאתו ואשמו הוא מקריב כו'. נ"ב ואפילו במזיד, שם:
ח׳
נותן [קרבנו] לכל כהן שירצה. נ"ב פירוש אף אם אינו מן המשמר. ושם ואם אינו יכול כו' נ"ב יעוין תוס' יומא (דף י"ט) סד"ה מי איכא מידי דנפ"מ אי אמר בעל הקרבן לא בעינא כו' ובתוס' קידושין ומהרש"א שם ודוק, ולענין כהנים של אותו משמר אם ביד הבעלים לברור כהן מהם יעוין משל"מ פ"ד מתמידין ומוספין שהדבר תלוי בדעת הבעלים כו' יתנו אותו להקריב יעו"ש:
ט׳
היה טמא בקרבנות הצבור כו' נותנו לאנשי משמר הטמאים ועורו ועבודתו לבעלי מומין טהורין שבאותו משמר. כצ"ל, והוא נוסחא שלו בדברי הגמרא דלא כגירסא דילן נותנה לכל מי שירצה רק גירסתו נותנה לכהן שבאותו משמר, וטעמו דכיון דהטמא אינו ראוי להקריב רק משום מעלה דקרבן צבור יכול להקריב לכן לא מצי משוי שליח להקרבה רק להמשמר שכבר מכרו האבות בפרט דהקרבן אינו שלו רק של צבור שזכו בהן הבית אב, ולכן בכה"ג אונן פירש כיון שכ"ג ראוי מצד עצמו לכן מצי משוי שליח ומכש"כ להלכה דקיי"ל דטומאה דחויה היא בציבור ולא הותרה לכן לא מצי משוי שליח רק לאנשי משמר וכן משמע לשון הגמרא טמאים מי מצי עבדי ולא מסיים ושלוחא מי מצי משוי ודוק:
י״א
כל ראש משמר כו'. נ"ב ירושלמי תענית פ"ד ועמדו ראשי משמרות וחלקו עצמן לבתי אבות ועיין שם כל הסדר, ועיין רש"י מנחות (דף ק"ז ע"ב) ד"ה ששה בתי אבות ובשבת היו כולן שוין יעו"ש וצ"ב:
ט״ו
וכן אם נתרבה בבגדים בלבד אין מרבין אותו אלא ביום. יש להתבונן ביומא (דף י"ב) דאמר כי אירע פסול לכ"ג ביוהכ"פ אחר תמיד של שחר במה מחנכין לו יעו"ש, ולפ"ז אם אירע לו טומאה לכ"ג בלילה קודם תרומת הדשן במה מחנכין אותו להרים הדשן דאין מרבין כה"ג בלילה ובמה עובד עבודת לילה. ולכן נראה דרבינו לטעמיה בהלכות יוהכ"פ שרק עבודת התמידין ומוספין והטבת הנרות עבודות היום צריכין כה"ג אבל תרומות הדשן מפייסין ויעוין מלחמות ביומא באורך ודוק:
ט״ז
ממנין כהן אחד יהי' לכ"ג כמו המשנה למלך כו'. כוון רבינו למה שכתוב במלכים ב' ק' כ"ג ויצו המלך את חלקי' הכהן הגדול ואת כהני המשנה, ושם כ"ה שריה כהן הראש ואת צפניהו כהן משנה וכן בירמי' נ"ב ותרגום יונתן סגני כהונה: והוא הנקרא ממונה. נ"ב סנהדרין (דף י"ט) היינו סגן היינו ממונה כו':
י״ח
והגזברין הן שגובין כו'. נ"ב תוספתא שקלים:
י״ט
נמצאו הכהנים תמיד שמונה מעלות זו למעלה מזו. עיין כס"מ, אמנם פירושו פשוט, דבתוספתא שקלים תנינן היו כשרים בכהנים ובלוים ובישראל, פירוש דהאמרכל והגזבר והוה"ד הקיתוקול היו כשרים להיות גם מזרים לוים וישראלים וא"כ בכהנים גופייהו ליכא רק שמונה מעלות כהן מרובה בגדים, משוח שעבר משום קריו, עבר משום מום, משוח מלחמה, סגן, [קיתוקל אמרכל גזבר ישראלים הן] ראש משמר, ראש ב"א כהן הדיוט, ודברי רבינו פשוט:
כ׳
וכל הקודם לנחלה. נ"ב תוספתא שקלים פ"ב:
כ״ב
[במשל"מ] (בכס"מ) ומשמע התם דבב"ד של ג' כו': נ"ב מפורש בירושלמי פ"ג דהוריות והביאו בכס"מ בהלכות סנהדרין שם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ד׳

ג׳
משה רבינו חלק הכהנים לח' משמרות וכו'. כתב רבינו בס' המצוות וז"ל מצוה ל"ו היא שציונו שיהיו הכהנים עובדים למשמרות וכו'. ועיין להרמב"ן מה שהשיג עליו ולענ"ד נימוקו עמו ומה שהליץ המגילת אסתר באות א' כי ראיית רבינו הגדול הוא מתחילת הכתוב ליתא כי גם מזה הוא שלילה דדוקא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד אינן רשאין ליחלק מכלל דבשאר ימות השנה רשאין ליחלק ולעשות משמרות. ומה שהביא דמיון דלא אכלתי באוני ממנו ליתא כלל וכלל. גם מ"ש באות ב' לפרש דבריו שבחיבורו א"צ להשיב כי נראה ברור שכונתו לטובה להליץ בעד רבינו אבל המוחש לא יוכחש. גם מ"ש באות ד' אינו כלום דמדברי הש"ס מורה דהוי הכל תיקון דרבנן. גם מ"ש באות ה' דזה לא יזיק למה לא יזיק דמשם באר'ה דכשם דבלוים הוא תיקון נביאים גם בכהנים כן וילמד סתום מן המפורש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו ד׳, מתוך הלכות כלי המקדש והעובדין בו שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות כלי המקדש והעובדין בוכל הרמב״ם