הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ג׳

ספר עבודה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ג׳
הלכה א׳
זֶרַע לֵוִי כֻּלּוֹ מֻבְדָּל לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י ח) "בָּעֵת הַהִיא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי". וּמִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת הַלְוִיִּם פְּנוּיִין וּמוּכָנִין לַעֲבוֹדַת הַמִּקְדָּשׁ בֵּין רָצוּ בֵּין שֶׁלֹּא רָצוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כג) "וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד". וּבֶן לֵוִי שֶׁקִּבֵּל עָלָיו כָּל מִצְוֹת לְוִיָּה חוּץ מִדָּבָר אֶחָד אֵין מְקַבְּלִין אוֹתוֹ עַד שֶׁיְּקַבֵּל אֶת כֻּלָּן:
הלכה ב׳
עֲבוֹדָה שֶׁלָּהֶן הִיא שֶׁיִּהְיוּ שׁוֹמְרִין אֶת הַמִּקְדָּשׁ. וְיִהְיוּ מֵהֶן שׁוֹעֲרִין לִפְתֹּחַ שַׁעֲרֵי הַמִּקְדָּשׁ וּלְהָגִיף דַּלְתוֹתָיו. וְיִהְיוּ מֵהֶן מְשׁוֹרְרִין לְשׁוֹרֵר עַל הַקָּרְבָּן בְּכָל יוֹם. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח ז) "וְשֵׁרֵת בְּשֵׁם ה' אֱלֹהָיו כְּכָל אֶחָיו הַלְוִיִּם". אֵי זֶהוּ שֵׁרוּת שֶׁהוּא בְּשֵׁם ה' הֱוֵי אוֹמֵר זוֹ שִׁירָה. וּמָתַי אוֹמֵר שִׁירָה עַל כָּל עוֹלוֹת הַצִּבּוּר הַחוֹבָה וְעַל שַׁלְמֵי עֲצֶרֶת בְּעֵת נִסּוּךְ הַיַּיִן. אֲבָל עוֹלוֹת נְדָבָה שֶׁמַּקְרִיבִין הַצִּבּוּר לְקַיִץ לַמִּזְבֵּחַ. וְכֵן הַנְּסָכִין הַבָּאִין בִּפְנֵי עַצְמָן. אֵין אוֹמְרִין עֲלֵיהֶן שִׁירָה:
הלכה ג׳
לֵוִי הָאוֹנֵן מֻתָּר לַעֲבֹד וּלְשׁוֹרֵר. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵים עָשָׂר לְוִיִּם עוֹמְדִים עַל הַדּוּכָן בְּכָל יוֹם לוֹמַר שִׁירָה עַל הַקָּרְבָּן וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם וְאֵין אוֹמְרִין שִׁירָה אֶלָּא בַּפֶּה בְּלֹא כְּלִי שֶׁעִקַּר הַשִּׁירָה שֶׁהִיא עֲבוֹדָתָם בַּפֶּה. וַאֲחֵרִים הָיוּ עוֹמְדִים שָׁם מְנַגְּנִין בִּכְלֵי שִׁיר. מֵהֶן לְוִיִּם וּמֵהֶן יִשְׂרְאֵלִים מְיֻחָסִין הַמַּשִּׂיאִין לִכְהֻנָּה. שֶׁאֵין עוֹלֶה עַל הַדּוּכָן אֶלָּא מְיֻחָס. וְאֵין אֵלּוּ הַמְשׁוֹרְרִים עַל פִּי הַכֵּלִים עוֹלִין לְמִנְיַן הַשְּׁנֵים עָשָׂר:
הלכה ד׳
וּבַמֶּה הֵם מְנַגְּנִין. בִּנְבָלִים וַחֲלִילִים וְכִנּוֹרוֹת וַחֲצוֹצְרוֹת וְהַצִּלְצָל. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי נְבָלִים וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שִׁשָּׁה. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁנֵי חֲלִילִים וְלֹא מוֹסִיפִין עַל שְׁנֵים עָשָׂר. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִשְּׁתֵי חֲצוֹצְרוֹת וְלֹא מוֹסִיפִין עַל עֶשְׂרִים וּמֵאָה. וְאֵין פּוֹחֲתִין מִתִּשְׁעָה כִּנּוֹרוֹת וּמוֹסִיפִין עַד לְעוֹלָם. וְהַצִּלְצָל אֶחָד בִּלְבַד:
הלכה ה׳
בִּימֵי הַמּוֹעֲדוֹת כֻּלָּם וּבְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים הָיוּ הַכֹּהֲנִים תּוֹקְעִים בַּחֲצוֹצְרוֹת בִּשְׁעַת הַקָּרְבָּן וְהַלְוִיִּם אוֹמְרִין שִׁירָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י י) "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וּבְרָאשֵׁי חָדְשֵׁיכֶם וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרוֹת". הַחֲצוֹצְרָה הָיְתָה נַעֲשֵׂית מִן עֶשֶׁת שֶׁל כֶּסֶף. עָשָׂה אוֹתָהּ מִן הַגְּרוּטָאוֹת שֶׁל כֶּסֶף כְּשֵׁרָה. מִשְּׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת פְּסוּלָה. וְהַחֲלִילִין שֶׁהָיוּ מְנַגְּנִין בָּהֶן הָיָה אַבּוּב שֶׁלָּהֶן שֶׁל קָנֶה. מִפְּנֵי שֶׁקּוֹלוֹ עָרֵב. וְלֹא הָיָה מְחַלֵּק אֶלָּא בְּאַבּוּב יְחִידִי מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְחַלֵּק יָפֶה:
הלכה ו׳
בִּשְׁנֵים עָשָׂר יוֹם בַּשָּׁנָה הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ. בִּשְׁחִיטַת פֶּסַח רִאשׁוֹן. וּבִשְׁחִיטַת פֶּסַח שֵׁנִי. וּבְיוֹם טוֹב הָרִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח. וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן שֶׁל עֲצֶרֶת. וּבִשְׁמוֹנָה יְמֵי הֶחָג. וְחָלִיל זֶה דּוֹחֶה שַׁבָּת מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָלִיל שֶׁל קָרְבָּן וְחָלִיל שֶׁל קָרְבַּן עֲבוֹדָה הִיא וְדוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:
הלכה ז׳
אֵין בֶּן לֵוִי נִכְנַס לַעֲזָרָה לַעֲבוֹדָתוֹ עַד שֶׁיְּלַמְּדוּהוּ חָמֵשׁ שָׁנִים תְּחִלָּה. שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח כד) "זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה" וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר (במדבר ד ג) "מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה". הָא כֵּיצַד. חָמֵשׁ לִלְמֹד. וְאֵינוֹ נִכְנָס לַעֲבוֹדָה עַד שֶׁיַּגְדִּיל וְיִהְיֶה (במדבר ד יט) (במדבר ד מט) אִישׁ שֶׁנֶּאֱמַר "אִישׁ אִישׁ עַל עֲבֹדָתוֹ":
הלכה ח׳
זֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה בַּלְוִיִּם (במדבר ח כה) "וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה" אֵינוֹ אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁהָיוּ נוֹשְׂאִין הַמִּקְדָּשׁ מִמָּקוֹם לְמָקוֹם. וְאֵינוֹ מִצְוָה נוֹהֶגֶת לְדוֹרוֹת. אֲבָל לְדוֹרוֹת אֵין הַלֵּוִי נִפְסָל בְּשָׁנִים וְלֹא בְּמוּמִין אֶלָּא בְּקוֹל שֶׁיִּתְקַלְקֵל קוֹלוֹ מֵרֹב הַזִּקְנָה יִפָּסֵל לַעֲבוֹדָתוֹ בַּמִּקְדָּשׁ. וְיֵרָאֶה לִי שֶׁאֵינוֹ נִפְסָל אֶלָּא לוֹמַר שִׁירָה אֲבָל יִהְיֶה מִן הַשּׁוֹעֲרִים:
הלכה ט׳
שְׁמוּאֵל הָרוֹאֶה וְדָוִד הַמֶּלֶךְ חִלְּקוּ הַלְוִיִּם לְאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים מִשְׁמָרוֹת. וְעוֹבֵד מִשְׁמָר בְּכָל שַׁבָּת. וְכָל אַנְשֵׁי מִשְׁמָר מְחַלֵּק אוֹתָם רֹאשׁ הַמִּשְׁמָר לְבָתֵּי אָבוֹת. וְכָל יוֹם מִימֵי הַשַּׁבָּת עוֹבְדִים בּוֹ אֲנָשִׁים יְדוּעִים. וְרָאשֵׁי הָאָבוֹת מְחַלְּקִין אֵלּוּ הָעוֹבְדִים בַּיּוֹם שֶׁלָּהֶן אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ. וְכָל הַלְוִיִּם מֻזְהָרִין עַל עֲבוֹדַת הַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ג) "אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ" לֹא יִקְרָבוּ לַעֲבוֹדָה אֲבָל לִגַּע מֻתָּרִין:
הלכה י׳
וּכְשֵׁם שֶׁהַלְוִיִּם מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדַת הַכֹּהֲנִים. כָּךְ הַכֹּהֲנִים מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא לַעֲבֹד עֲבוֹדַת הַלְוִיִּם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ג) "גַם הֵם" (במדבר יח ג) "גַּם אַתֶּם". וְכֵן הַלְוִיִּם עַצְמָם מֻזְהָרִים שֶׁלֹּא יַעֲשֶׂה אֶחָד מְלֶאכֶת חֲבֵרוֹ. שֶׁלֹּא יְסַיֵּעַ הַמְשׁוֹרֵר לַשּׁוֹעֵר וְלֹא הַשּׁוֹעֵר לַמְשׁוֹרֵר שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ד יט) "אִישׁ אִישׁ עַל עֲבוֹדָתוֹ וְאֶל מַשָּׂאוֹ":
הלכה י״א
לְוִיִּם שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת הַכֹּהֲנִים אוֹ שֶׁסִּיֵּעַ לֵוִי בִּמְלָאכָה שֶׁאֵינָהּ מְלַאכְתּוֹ חַיָּבִין מִיתָה בִּידֵי שָׁמַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח ג) "וְלֹא יָמֻתוּ". אֲבָל כֹּהֵן שֶׁעָבַד עֲבוֹדַת לֵוִי אֵינוֹ בְּמִיתָה אֶלָּא בְּלֹא תַּעֲשֶׂה:

הר המוריה · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ג׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ג׳

א׳
זרע לוי כולו מובדל כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כלו בין לוים בין כהנים ופתח בלוים, לפי שגם הכהנים בכלל לוים ובכ"ד מקום נקראו הכהנים לוים: ובן לוי שקבל עליו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' עד כמה וכן בן לוי שבא לקבל עליו דברי לוייה, וכהן שבא לקבל עליו דברי כהונה חוץ מדבר אחד. אין מקבלין אותו שנאמר המקריב את דם השלמים וגו'. וכתב רש"י ז"ל אבני אהרן משמע שיהא נוהג כל דין בני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ולשון שבאו לאו דוקא שהרי לוים וכהנים בין שרצו בין שלא רצו כופין אותם אלא אגב דנקיט גבי חבר וגוי לשון הבא, נקיט נמי גבי לוי וכהן הבא. ואם אמר חוץ מדבר פלוני אין מקבלין על אותו תנאי, אלא כופין אותו על הכל:
ג׳
לוי האונן מותר לעבוד כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל משום דילפינן דמשוררין על הקרבן מדכתיב ושרת בשם ה' גו' סד"א עבודה ממש הוא. וכי היכי דכהן אונן אינו עובד ואינו משרת, אף לוי אונן אינו עובד ואינו משרת. קמ"ל דמותר דאין זו עבודה גמורה: ואין אלו המשוררים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש די"ב משוררים לוים דוקא היו ולדעת רבינו זהו שאמר ר' אליעזר שם בסיפא אין עולין מן המנין ואין עולין על הדוכן אלא בארץ היו עומדין וראשיהם בין רגלי הלוים וצוערי הלוים היו נקראים. ופי' במשנה כל זה על האומרים שירה על הכלים שיופי נעימות כליהם היה מסתיר יופי קול שיר הלוים ומצערים אותם. אבל רש"י ז"ל פירשה על לוים קטנים שהזכירו ברישא דמתני'. וכ"פ הר"א ז"ל כמו שיתבאר פ"ה:
ד׳
ובמה מנגנים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה אין פוחתין משתי כו'. וכתב רש"י ז"ל גבי נבלים דאין מוסיפין על ששה לא אתפרש טעמא. וכ"כ גם גבי תשעה כנורות דלא אתפרש טעמא, ושתי חצוצרות למדו מדכתיב שתי חצוצרות כסף, ובמה שמוסיפין בחלילין עד י"ב, כנגד י"ב ימים שמכין בחליל בשנה. ופי' נבל כמפוח של נפחים ומתמלא רוח ומוציא קול ע"י רוח. וחלילין נקראים בערבי עזאמי"ר ודרך לתת קנה דק בראשו והוא הנקרא אביב. וכאשר יתבאר בסמוך:
ה׳
בימי המועדות כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' החליל וספרי פ' בהעלותך: החצוצרות היתה נעשית כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ברייתא פ' הקומץ רבה. ויליף לה בגמרא דשאר מיני מתכות פסולין מדכתיב כסף והויה, שתי חצוצרות כסף יהיה לך וגו'. וכ"מ שנאמר והיו היינו לעכב. ואע"ג דכתיב נמי מקשה והיינו מן העשת וכו', כבר אמרו בגמרא דכיון דכתיב גבי מנורה מקשה הוא, הוי מיעוטא, היא מקשה ואין חצוצרות מקשה. פי' שאין מקשה מעכב: והחלילין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה לא היה מכה באביב של נחושת אלא באביב של קנה שקולו ערב ולא היה מחליק אלא באביב יחידי מפני שהוא מחליק יפה. וכתב רבינו בפי' המשנה שאבוב הוא הקנה הדק שבראש החליל שבו מנגנים. וכתב שכן פירושו לו רבותיו. אבל העולה מהתלמוד שאבוב וחליל דבר אחד, כי אבוב עצמו הוא החליל. וכן אמרינן בגמרא פתח בחליל וסיים באבוב אמר ר"פ היינו חליל היינו אבוב. ואמאי קרי לי' חליל, דחליל קליה, וכאן נראה שתפס פי' רבותיו, שכן כתב החלילין וכו' הי' אבוב שלהם וכו'. מוכח דאבוב לאו היינו חליל גופיה, אלא הקנה שמניחים בראשו כאשר כתבתי. אפשר שלפי' זה מה שאמרו בגמרא היינו חליל היינו אבוב פי' שאינם שני מיני כלי זמר, אלא הכל כלי אחד, ושניהם מנגנים כאחד, שהאבוב נותן בראש החליל, וכיון שכן לא תקשי לך פתח בחליל וסיים באבוב. כיון שניגון אחד הוא, וקרי לי' חליל, דחליל קליה. ולא קשה לשיטת רבותיו. ומ"מ הלשון דחוק. ופי' מחליק באבוב יחידי כתב רבינו בפי' המשנה שמחליק הוא הזמר שמזמר המזמר מעין הענין האמור קודם, שיתחיל המשורר שכנגדו. ופי' יחידי שיש בו נקב אחד לבד. אבל רש"י ז"ל פי' מחליק מסיים, כשהיה מסיים הניגון היה אחד לבדו מסיים. ומאריך אחר שתיקת חבירו, כי הוא יותר נעימות וערבות. דפי' מלת מחליק שמחלק בין נעימה לנעימה. וכאן רבינו כתב לשון המשנה סתם ולא ביאר דבר:
ו׳
וחליל זה דוחה שבת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל זה נלמד מדקתני ובשמונת ימי החג ואין שבעת ימים בלא שבת. ורבינו יהיב טעמא, ולא ידענא מה חילול שייך בזה דהשמעת קול בשבת אין בו איסור תורה, דמ"ש משופר, וחכמה הוא ואינה מלאכה וגזרו עליו שמא יתקן כלי שיר, וכהנים זרוזים הם. וליכא למימר דאתא לאשמועינן שאם נתקלקל יכול לתקנו, דהאי ודאי ליתא, דהא בשעה שהוא מתקנו מחלל שבת שלא בשעת עבודה, אע"ג דמכשירי קרבן דוחין את השבת אפ"ה לא ניחא דתיקון הכלי הוי מכשיר ומכשירי קרבן, אלא הנכון בזה דאשכחנא כמה שבותות דגזרו במקדש יח) ושבות זה לא גזרו עליו מפני שהוא עבודה ויאמרו שידחה את השבת, ושבות זה קורא רבינו דחיית שבת:
ז׳
ואינו נכנס לעבודה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, משנה סו"פ שני דערכין אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה, אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר. לא היו אומרים בנבל וכנור אלא בפה כדי ליתן תבל בנעימה ואעפ"י שרבינו מפרש זה בכהן וכאשר יתבאר סו"פ ה', מ"מ יש ללמוד גם ללוי קטן שלא יכנס לעבודה, ואולי במק"א מצאו בפירוש. ומשמע דמשנעשה איש דהיינו בן י"ג יכול לעבוד, וקרא דמבן שלשים לאו לעיכובא, אלא שבן שלשים חייב לעבוד, ומצוה וכופין אותו וכאשר נזכר בראש הפרק. אבל קודם לכן לא. ומיהו אם רצה יכול הוא לעבוד משיעשה איש, א"נ י"ל דדוקא בזמן שעבודה בכתף קפיד קרא על פחות משלשים כי היכא דקפיד על יותר מחמשים דחד טעמא אית להו. וכמאמר התנא בן שלשים לכח. וכאשר למדו מבן חמשים שאינו נפסל, ה"ה לפני שלשים דבחדא מחתא מחית להו קרא. והוא הנכון: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב זה"ל קשה מאד דמשמע דאם נעשה איש דהיינו בן י"ג נכנס לעבודה. והלא מהכתוב משמע דאינו נכנס לעבודה עד שיהא שלשים ובן כ"ה לתלמוד. והכי תניא התם כהן משיבא שתי שערות עד שיזקן כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו. בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה ושנים פוסלים בו. בד"א באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובית עולמים אין נפסלים אלא בקול, וליכא למימר דהכא בכהנים איירי. חדא דלשון ואינו משמע דאלוי קאי. ותו דבאידך פרקא הוי לי' למכתבי'. ותו דקרא דמייתי בלוים כתיב, דאלו בכהנים קרא אחרינא איכא דכתיב איש מזרעך לדורותם, ומהאי קרא ממעט תנא כהן קטן. וי"ל דרבינו ז"ל קשיא לי' קראי. כתוב אחד אומר מבן שלשים שנה ומעלה, וכתוב אחד אומר איש איש על עבודתו דמשמע משעה שנעשה איש כשר. והנך קראי דשלשים שנה. וחמש ועשרים שנה לא נכתבו אלא בזמן שהיה נושאים הארון על הכתף ולאותו הדור לבד, והא דתניא בברייתא בד"א באה"מ שבמדבר, אבל בשילה ובית עולמים אינם נפסלים אלא בקול. ה"ק בין לפני שלשים בין לאחר חמשים אינו נפסול, ולא מייתי קראי אלא ללמד מהם שאינו נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדהו חמש שנים אבל לעולם אימא לך שאם היה חריף והתחיל ללמוד חמש שנים קודם שיגיע להיות איש, משנעשה איש עובד עבודה כשאר אחיו הלוים. והכי תנן פ' יש בערכין. אין פוחתים מי"ב לוים העומדים על הדוכן ומוסיפין עד לעולם ואין הקטן נכנס לעזרה לעבודה וכו' ותנא עלה וסועדי הלוים היו נקראים. ותנא דידן כלומר שקרא אותם צוערי הלוים, כיון דהני קטין קלייהו, והני עב קלייהו, הני מקטטי, והני לא מקטטי קרי להו צערי. ע"כ בגמרא. ופי' ליתן תבל בנעימה מלשון תבלין. ופי' מקטטי מקטינים ועושים קולם דק ויפה ומצערין את הלוים, שאין יכולים לבסם קולם כמותם, הא למדת דקטן השנוי במשנה קטן גמור הוא לפיכך לא היו ממנין י"ב, ולא עולין לדוכן, אבל אם נעשה גדול הרי הוא כשאר אחיו, והרי זה אמת וברור. ובתשובת שאלה העליתי דבן שלשים כופין אותו לעבוד, ובן י"ג נכנס לעבודה וכגון שלמד ה' שנים, אבל זה יותר נכון:
ח׳
ויראה לי שאינו נפסל כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל נמוקו עמו דכי היכי דבמדבר שנים פוסלים מפני שעבודה בכתף, ולדורות שאין עבודה בכתף. אין שנים פוסלים דלשורר ולשוער ל"ש לפוסלו בשנים, ה"נ פסול הקול. לא הוי אלא מאי דשייך דהיינו שורר, אבל לשוער כשר, דקלקול הקול ל"ש לנעילת שערים, וזה ברור. ואפילו במדבר נראה דכשר לנעילת שערים כה) וכן למדו בספרי כו) מהכתוב ושרת את אחיו וגו' ומינה לבית עולמים. וכ"ש הכא: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב סברא נכונה ופשוטה היא. והא דקאמר ויהיו מן השוערים וכ"ש מן השומרים. ושוערים איצטריכא ליה דבעו כח להגפת דלתות ואפ"ה אינו נפסל:19כה) משמע דלשורר ולשוער גם במדבר לא נפסלו בשנים. אמנם ממ"ש אח"כ ואפילו במדבר נראה דכשר לנעילת שערים. ולא נקיט גם לשירה, משמע דלשירה פסול. ובאמת זה תליא במחלוקת דלדעת רש"י שהבאתי לעיל גם במדבר כשר הי' לשירה אבל להרמב"ן שם לא היו ממנים גם לשירה רק הראוים למשא יעוש"ה. וע' חולין כ"ד ע"א יכול אף בשילה ובבית עולמים ופרש"י שאין עבודת לוים אלא שוערים ומשוררים יהו נפסלין בשנים יעו"ש. וצ"ע דלרש"י לשיטתו גם במדבר לא היו נפסלין לשירה בשנים.
ט׳
שמואל הרואה ודוד המלך כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל תניא בפ' בשלשה פרקים משה תקן להם לישראל שמונה משמרות כו'. ואיכא למידק דתנא וקרא מקדימין דוד לשמואל, ורבינו מקדים שמואל לדוד. וכ"ת משום כבוד הנביאה, הא ליתא, שגם דוד היה מדבר ברוח הקודש. ומצינו נתן הנביא שהשתחוה לדוד. וי"ל שבא ללמדנו דשמואל הרואה העמידן על ששה עשר ובא דוד והעמידן על כ"ד, והא דכתיב המה יסד דוד ושמואל הרואה. ה"ק מיסודו של דוד ושמואל הרמתי העמידים על כ"ד כלומר משה ח' ושמואל ח' ודוד ח' הרי כ"ד. ולפיכך הקדימו לשמואל שכך קדם בזמן ולהוסיף על משמרות שהעמיד משה. ועדיין צריך טעם למה לא הוזכר הכתוב משה כיון שהוא העמיד ח' משמרות. ואפשר לומר כי כאשר נלקח ארון האלהים ומתו חפני ופנחס והרג שאול נוב עיר הכהנים נתבטלו המשמרות, וחזרו שמואל ודוד ויסדום. ולפיכך תלה הכתוב בהם: ומוהרר"י קורקוס ז"ל כתב הכי איתא בתוספתא: וכל הלוים מוזהרים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ' אין בערכין ולא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם, והם בשלכם במיתה. הם בשלהם אינה אלא באזהרה. אמר אביי נקטינן משורר ששיער בשל חבירו חייב מיתה דכתיב והחונים וכו' והזר הקרב יומת, מאי זר אלימא זר ממש והא כתיב חדא זימנא, אלא מאי זר לאותה עבודה והקשו עליו משורר ששיער אינו במיתה אלא באזהרה. ומשני תנאי היא כו' דתניא מעשה בר' יהושע בן חנניא שהלך לסייע את ר' יוחנן בן גודגדה בהגפת דלתות א"ל חזור בך שאתה מן המשוררים ואני מן השוערים. מאי לאו בהא קא מפלגי מר סבר מיתה וגזרו בה רבנן, ומר סבר אזהרה היא ולא גזרו בה רבנן. לא דכ"ע אזהרה היא. מ"ס גזרו רבנן במסייע, ומ"ס לא גזרו רבנן. ורבינו פסק כאביי דאמר נקטינן וסבר כר' יוחנן בן גודגדה שאמר לר"י חזור בך. דכיון דאמורא פסק כוותיה. ואמר לה בלשון נקטינן, ודאי דהכי קי"ל והכי נקטינן, אלא דאכתי איכא למידק דהא מוכח מן הסוגיא שכתבתי, דאין מיתה אלא לעושה לבדו, אבל למסייע אין שם מיתה לכ"ע שכן אמרו מר סבר במיתה וגזרו בה רבנן. פי' גזרו במסייע. אבל שיהא מיתה במסייע לא מצינו מי שיסבור כן כלל. וכ"כ רש"י ז"ל ר' יוחנן סבר משורר ששוער חייב מיתה כשהוא לבדו. וגזרו רבנן במסייע דלא ליתי למיעבד לחודיה. וכ"כ גם בתוס' בפירוש. והדבר מעצמו מוכרח מדקאמר וגזרו בה רבנן, וא"כ איך כתב רבינו שאם סייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה, והא ליכא מאן דסבר הכי, ואפשר היה לחלק ולומר דמסייע דמיירי בגמרא היה שאחד לבדו היה יכול לסגור ולהגיף ובכה"ג מסייע אין בו ממש, שהרי ר' יוחנן היה מגיף לבדו ובא המשורר לסייעו ובכה"ג אינו חייב מיתה. אלא שגזרו שמא יגיף לבדו שהרי אחד היה יכול בהו. ומסייע שכתב רבינו היינו שלא היה יכול להגיף לבדו ובא המשורר לסייעו ובכה"ג חייב והרי הוא כעושה לבדו. וזהו שכתב רבינו שלא יעשה אחד מלאכת אחר שלא יסייע כו', פתח בעשייה וסיים בסיוע, מוכח שסיוע היינו סיוע שיש בו עשייה ובכה"ג מפלגינן גבי שבת, אלא דכל כי האי איבעי לי' לרבינו לפרושי ולא לסתום. ותו דבסיוע שוער למשורר ל"ש לומר כן, ומ"מ כבר אפשר לתת טעם וחילוק בזה. רצוני לומר לחלק בין סיוע שמסייע שוער למשורר, לסיוע שמסייע משורר לשוער, וקל להבין. ובס"מ מצות ע"ב כתב רבינו ההוא דר' יהושע ור' יוחנן וכתב בה חזור בך שכבר אתה מתחייב בנפשך וכו'. וכתב הנה התבאר לך מברייתא זאת דספרי כי לוי שעבד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה ביד"ש ע"כ. ובספרים שלנו כך הוא פ' קרח. מוכח דבמסייע לבד היה מתחייב בנפשו, ועלי' סמך רבינו וכאשר כתב בס' המצות. ואפשר שהסוגיא שכתבתי לא ראה לסמוך עלי' דכולה בדרך דחייה אתמר, כי אפשר לומר דאביי סבר דלכ"ע הוא במיתה אלא דר' יהושע סבר דדוקא עושה לבדו, אבל מסייע אין בו ממש. ור' יוחנן א"ל שאף בסיוע מתחייב בנפשו, או אפשר דר' יהושע סבר דלוים לא הוזהרו זה על זה, ור' יוחנן א"ל דכי היכי דהוזהרו על עבודת כהנים הוזהרו זה על זה. והתלמוד לא חש לפרש כן דהלכה כאביי. ואין חילוק בין שיער לבדו למסייע, שהרי אביי סתם ואמר משורר ששיער, ולא אמר ששיער לבדו, ואעפ"י שהוא דחוק בסוגיית הגמרא. כבר הוכחתי כי על לשון ברייתא דספרי סמך רבינו, ואזהרה כתב רש"י ז"ל לא ידענא מהיכא ובתוס' כתבו דאזהרה הוא מדכתיב ועבודה לא יעבוד ככה תעשה ללוים במשמרותם. ורבינו כתב דכתיב איש איש על עבודתו ועל משאו. ולפי זה אינו אזהרת לאו, אבל לדבר התוס' הוא לאו ממש. ואפשר לדעת רבינו שהוא לאו מדכתיב גם הם גם אתם השוה הכתוב את כולם, לומר לך כמו שהלוים בשל כהנים בלאו. כן לוים בשלהם בלאו. וכן נראה מלשון רבינו. דוק ותשכח. ועל מה שכתב רבינו אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה. כתב בהשגות א"א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובספרי נמי הכי דרש לה לעונש ואזהרה. ע"כ. ואי מקרא לחוד ל"ק שרבינו מפרש ולא ימותו אדלעיל מיניה דהיינו אל כלי המקדש, ואל המזבח לא יקרבו וללמד על לוי שעבד עבודת כהן שהוא במיתה, דקרא בהדי כהנים משתעי. וקאמר שהלוים לא יקרבו לעבודתם ולא ימותו, שאם יקרבו ימותו. והדר קאמר גם הם גם אתם לאזהרת לאו בלחוד דמיתה ליכא אלא בלוים דבשום מקום לא אשכחן מיתה לכהנים וקרא לא קאמר ולא תמותו דלישתמע לכהנים. דבהדייהו משתעי קרא, אלא ולא ימותו דהיינו לוים, אלא שהברייתא שכתבתי כדברי הר"א ז"ל הוא בפי' שאמרו בה אתם בשלהם והם בשלכם במיתה. וכן גירסת רש"י. אלא שרבינו נראה שאינו גורס כן. אלא הכי גרס הם בשלכם והם בשלהם במיתה. אתם בשלהם באזהרה. וגרסא זו נראית הגרסא הנכונה מדמייתי עלה אמר אביי נקטינן וכו'. דאלו לגרסת רש"י ז"ל א"כ דאביי פליגי אברייתא וכבר כתב רש"י ז"ל אביי לית לי' ברייתא דקתני לעיל וכו' דהא אית לי' תנא אחרינא דקאי כוותיה. עכ"ל. פי' ר' יוחנן בן גדגדה דמייתי בתר הכי ובודאי שזה דוחק. וכי פריך עליה דאביי לא פריך מהך ברייתא אלא מברייתא אחרינא. ולפי שכתבתי לדעת רבינו א"ש. ובספרי שכתב הר"א ז"ל כך הוא שנויה אין לי אלא לוים שענושים ומוזהרים על עבודת כהנים, כהנים על עבודת לוים מנין, ת"ל גם הם גם אתם. וסובר הר"א ז"ל דכיון דקאמר אין לי כו' וענושים ומוזהרים, ממילא דמאי דקאמר נמי כהנים על עבודת לוים מנין, מעונש ואזהרה קאמר. אבל רבינו מפרש מנין שיהיו באזהרה מיהת דאלו מיתה לית בהו כאשר כתבתי, אלא באזהרה לחוד יליף וכמו שאמרו בברייתא שכתבתי לפי גרסת רבינו בה וכן מצאתיה בספרי זוטא בהדיא וז"ל מנין שהכהנים מוזהרים זה על זה אמרת הם גם הם, אתם גם אתם יכול שהם מוזהרים זה על זה במיתה, ת"ל הם, הם עליהם במיתה ואין אתם עליהם במיתה, הם עליכם במיתה ואין אתם עליהם במיתה ע"כ. ואעפ"י שאין כן הגרסא בספרים שלנו. גרסא זו מוכרחת שם ויוכיח תחילתה על סופה, והרי זה מבואר כדברי רבינו. שוב מצאתי בספר המצות לרבינו שכתב אותה ברייתא דספרי שכתבתי. וכתב ז"ל ובמכילתא אל כלי הקדש, יכול אם נגעו יהיו חייבין ת"ל על עבודתו, משום עבודה הם חייבין ולא משום נגיעה אין לי אלא הלוים ע"י הכהנים, הכהנים ע"י לוים מנין ת"ל גם אתם, ושם אמרו שהלוים ע"י כהנים במיתה. והכהנים ע"י לוים במלקות עכ"ל. נראה ברור שעל ברייתא זו סמך רבינו: לז) ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב משום דאמרינן ועבד הלוי וכתיב ושרת בשם אלקיו ואין שירה אלא בפה. סד"א שיהיו הלוים האומרים שירה כשרים לעבודת המזבח. קמ"ל דכל הלוים מוזהרים על עבודת המזבח:
י׳
וכשם שהלוים מוזהרין כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בפ' אין בערכין ופסק רבינו כאביי דאיכא תנא דמסייע ליה:
י״א
אבל כהן שעבד כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל, בהשגות א"א וכו'. ואיברא דהכי פשטא דהך ברייתא דפ' אין בערכין, ורבינו סמך על המכילתא וז"ל. בס' המצות הנה נתבאר לך כי לוי שיעבוד במקדש זולת עבודתו חייב מיתה ביד"ש. וכן הכהנים לא יתעסקו בעבודת הלוים, אבל אם עברו אינם במיתה אלא במלקות. ובמכילתא אל כלי הקדש יכול אם נגעו יהיו חייבין ת"ל על עבודתו, משום עבודה הם חייבין ולא משום נגיעה, אין לי אלא הלוים ע"י כהנים, כהנים ע"י לוים מנין ת"ל גם אתם. ושם אמרו דכהנים ע"י לוים במלקות, והלוים ע"י כהנים במיתה, ע"כ. והך דספרי ל"ק עלי' דהתם לא השוה אותם אלא למלקות, אבל לעונש לא הושוו. וז"ל שם ולשון ספרי אל כלי המקדש ואל המזבח לא יגשו. אזהרה שמענו, עונש מנין ת"ל ולא ימותו, פי' עם הכהנים מדבר, ולא כתיב ולא תמותו אין לי אלא לוים שנענשים ומוזהרים על עבודת הכהנים, כהנים על עבודת הלוים מנין ת"ל גם הם. וסובר ז"ל דאזהרה לבד קאי ולא אמיתה, דאי לא תימא הכי, קשיא דידי' אדידי', דמייתי הך בספרי והך במכילתא, משמע דס"ל דלא פליגין. עוד שם מעבודה לחברתה מנין ת"ל גם אתם, בקש ר' יהושע לסייע את ר' יוחנן בהגפת דלתות, א"ל חזור בך שאתה מתחייב בנפשך וכו'. וא"ת היכא שביק רבינו ברייתא דמייתי תלמודא דסבר דאיכא מיתה בכהנים, וסמך עלה דהך מכילתא דהך דספרי איכא לפרושי הכי והכי. וי"ל דהך ברייתא דמייתי תלמודא לאו הלכתא הוא דקתני הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה. דהא אביי פליג עלה. ואיכא תנא דקאי כוותיה. ולא מייתי לה תלמודא אלא לסיועי לר"י ולא משום דהלכתא היא. וכי היכא דלא הוי הלכתא סיפא דקתני הם בשלהם אינם במיתה, רישא נמי דקתני אתם בשלהם והם בשלכם במיתה אינה הלכתא, וקרא נמי הכי משמע, והזר הקרב יומת, הזר במיתה ולא הכהנים במיתה אלא בלאו, ואזהרה זו בכלל אזהרת הלוים, וז"ל בספר המצות ובאה אזהרה ממנו לשניהם יחד שלא לעבוד אחד מהם בעבודת האחר, אלא כל כת מהם במה שנצטוותה כמו שאמר איש איש על עבודתו. והלאו שבא בהם, אמרו בלוים. אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יגשו, ושב ודבר אל הלוים ואמר, ולא ימותו גם הם גם אתם ר"ל שאתם בהם באזהרה כי כמו שהזהרתי מעשות עבודתכם והוא כלי המקדש והמזבח, גם אתם מוזהרים מלעשות עבודתם, ע"כ. ומשמע לי דאי הוי כתיב ולא תמותו גם אתם גם הם דהכי הוי לי' למיכתב. כיון שהיה מדבר עם הכהנים הוי משמע מיתה בכהנים, אבל כיון דכתיב ולא ימותו משמע דאין מיתה בכהנים, ומאי גם אתם גם הם לאזהרה השוה אותם ולא למיתה. ומפני שכלל את הלוים והכהנים בלאו אחד לא מנה הרב ז"ל מצוה בפ"ע לכהנים שלא יתעסקו בעבודת הלוים, אלא כלל הכל בלאו אחד. וכתב שלא יעשה אחד במלאכת חבירו במקדש, וכלל בזה שלשה דברים, שלא יתעסקו הלוים במלאכת הכהנים ולא כל אחד במלאכת חבירו, ולא הכהנים במלאכת הלוים. אבל הכהנים לא היו להם עבודות מיוחדות, אלא ע"י הפייס היו זוכין כאשר יתבאר במקומו. וכשמנה הרב ז"ל הלאוין בהלכות סנהדרין מנה לוי שעבד בעבודת כהנים בכלל חייבי מיתה ביד"ש, ומנה כהן שעבד בעבודת הלוים בכלל לאוין שאין בהם מיתה ואעפ"י כן אין נמנים בכלל מנין המצות אלא בחד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ג׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ג׳

א׳
מצות קט שיהיו הלוים מוכנים ופנויים לעבודת המקדש דכתיב ועבד הלוי הוא את עבודת אהל מועד וכל זרע לוי מובדל לעבודת בית המקדש דכתיב בעת ההיא הבדיל ה' את שבט לוי וכיון שהובדלו מתחלה לכך הרי הם מחוייבים בין רצו בין לא רצו והלוי שקיבל עליו כל מצות לויה חוץ מאחד אין מקבלין אותו דגבי כהן כתיב המקריב את דם השלמים וגו' לו תהיה שוק הימין למנה משמע כל שיהא נוהג כל דין בני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה הא מי שאינו מודה בכלן אין לו חלק בכהונה וה"נ גבי לויים.
ב׳
ועבודה שלהן היא לשמור ולהיות שוער ולשורר על הקרבן בכל יום שומרים ושערים כדילפינן לעיל ומשוררים דכתיב ושרת בשם ה' אלהיו ככל אחיו הלויים איזהו שירות שהוא בשם השם שמזכירין בו שם שמים הוי אומר שירה ומתי אומר שירה על כל עולות הציבור חובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין דכתיב ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם עולותיכם דכולהו ישראל קאמר רחמנא ועל זבחי שלמיכם מה עולה קודש קדשים דאין עולה קדשים קלים אף שלמים האמורים כאן שטעונין שיר בשלמים קדש קדשים מישתעי ואין לך שלמים קדשי קדשים אלא כבשי עצרת דשלמי צבור הן וכתיב בהו קדש יהיו לה' לכהן ומה שלמים האמורי' כאן לגבי שיר קבוע להם זמן דהא אוקימנא בכבשי עצרת אף עולה האמורה כאן שקבוע לה זמן לאפוקי נדבת צבור שאין קבוע לה זמן דמקיש עולה לשלמים ושלמים לעולה לענין שיר דאף על גב דהאי קרא בחצוצרות לחוד הוא דמישתעי אפ"ה איתקיש שירה לחצוצרות כדכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד משמע דבשעת תקיעת חצוצרות היו משוררין בפה ולכך נראה דשירה לא הויא מדאוריתא אלא בזמן חצוצרות שהוא במועדים ובר"ח דעולותיכם דומיא דשלמי עצרת שהוא מועד והנסכים הבאים בפני עצמן אינם טעונין שירה דבאכילה ושתיה דמזבח הוא דאיכא שירה דהוי קרבן ונסכים של עצרת אבל שתיה לחודה לא.
ג׳
לוי האונן מותר לעבוד ולשורר [דמום הפוסל בכהנים אינו פוסל בלויים מדכתיב זאת אשר ללוים (במדבר ח, כד) שנים פוסלין בלויים ולא מומין וכיון דמומין אינם פוסלים בהם כל שכן אנינות דנדחה בכהן גדול] ועיקר עבודת השירה היא בפה דכתיב בדברי הימים ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים וכלים לא כתיב דחצוצרות לא כלי שיר נינהו שהן לתקיעות התמידין והמוספין בימי המועדות כולן. ובר"ח היו הכהנים תוקעים בחצוצרות גם כן בקרבן מוסף והלוים אומרים שירה דכתיב וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות וגו' ושירה בפה דלויים נמי אינה אלא בשעת תקיעת חצוצרות כדאמר'. החצוצרות היתה נעשת מן העשת דכתיב שתי חצוצרות כסף מקשה תעשה אותם דהיינו מן העשת מעשה הקשת הקורנס ואם עשה אותה מן הגרוטאות שהוא זהב שבור כשרה דכתיב גבי מנורה מקשה היא ודרשינן היא מקשה ולא חצוצרות מקשה וא"נ מקשה דכתיב בחצוצרות היינו למצוה ואם עשאה משאר מיני מתכת פסולה דכתיב כסף והויה ב' חצוצרות כסף וגו' והיה לך וגו' משמע לעיכובא וחליל נמי הוה דחי שבת אף על גב דלא הוי מדאוריתא דליכא כלי שיר מדאוריתא אלא חצוצרות ואפ"ה בשעת קרבן הוה דחי שבת החליל כדאמר' דליכא אלא שבות בעלמא.
ז׳
אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחלה דכתיב זאת אשר ללוים מבן כ"ה שנה וכתיב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד ה' לתלמוד שילמד העבודה חמש שנים ובן שלשים עובד. ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש דכתיב איש איש על עבודתו ועל משאו ונראה דלא איצטריך האי קרא לגבי לויים דהא כתיב בן כ"ה ובן ל' אלא משום סריס שלא נראו בו כל סימני סריס דהוי קטן עד רוב שנותיו דהיינו ל"ה שנים זה שכתוב ומבן חמשים שנה אינו מצוה לדורות דאין לוי נפסל בשנים ולא במומין דכתיב זאת אשר ללוים ודרשינן ואין אחרת ללוים דאין המומין פוסלים בהם ככהנים ושנים נמי לדורות לא דכתיב לעבוד עבודת משא לא אמרתי אלא בזמן שעבודה בכתף דהיינו נשיאות המשכן ובקלקול הקול מחמת זקנה הוא נפסל לומר שירה דכתיב ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים כאחד אפילו זקנים במשמ' להשמיע קול אחד שצריכין לבשם את קולם שיהא נרא' כקול אחד ואם נתקלקל קולו אינו כקול אחד עם האחרים:
ט׳
אזהרת רו שלא יעסקו הלוים בעבודת הכהנים וכן בהפך כדכתיב איש איש על עבודתו ועל משאו דמשמע כל אחד בעבודתו שאינו רשאי לעבוד עבודת הכהן ולא הכהן עבודתו ולא לוי עבודת לוי אחר במלאכה שאינה מלאכתו כשנתחלקו למשמרות אלא איש איש על עבודתו ועל משאו וכתיב בלויים אך אל כלי הקדש ואל המזבח לא יקרבו ולא ימותו לא יקרבו לעבודה אבל ליגע מותרים והכהנים בעבודת לויים אזהרה שלהן היא מדכתיב גם הם גם אתם ולא קאי ריבויא אלא אאזהרה לא אמיתה אבל לויים במלאכת חברו הוי במיתה דכתיב והחונים לפני המשכן קדמה וגו' וכתיב והזר הקרב יומת מאי זר אלימא זר ממש הא כתיב חדא זימנא אלא לאו זר מאותה עבודה הוי במיתה בידי שמים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ג׳

ה׳
החצוצרה היתה נעשית מן עשת של כסף כו'. התוס' בפרק הקומץ רבה (דף כ"ח) ובפ"ז דזבחים (דף ס"ח) ובפ"ג דע"ז (דף מ"ח) הקשו על המתני' דסוף קנים דקתני קרניו לחצוצרות מוכח דבאות שלא מן הכסף וכן מוכח בפרק כל הצלמים דבעי בגמרא המשתחוה לבהמה קרנים קרניה מהו לחצוצרות. ותירצו דההיא דפרק הקומץ דקאמר דהיו של כסף מיירי בשל משה ודחו תירוץ זה. ודעת רבינו ג"כ הוא שלא כתירוץ זה שהרי הביא להלכה ההיא דפרק הקומץ. עוד תירצו דחצוצרות דקנים מיירי בשופר. וגם תירוץ זה דחו אותו התוספות וכן נראה שהיא דעת רבינו שהרי בפ"ד מהלכות איסורי מזבח דין ז' הביא ההיא דע"ז וכתב קרניה פסולות לחצוצרות והתם במכשירי קרבן מיירי וכמבואר. עוד תירצו דמאי דאמרי דבאות משל כסף היינו בחצוצרות של כהנים אבל של לוים היו באים מכל דבר. ונראה שדין זה הוא דעת רבינו ולא הוצרך לבאר דכיון דפסק דעיקר השירה בפה ומאי דמצרכינן כלי אינו אלא לבסומי קלא פשיטא דמאיזה דבר שירצה יעשה הכלים משא"כ בכהנים דהחיוב הוא בחצוצרות ואיסור ע"ז שאני דאף שאינו כי אם לבסומי קלא בעלמא אפ"ה אסור:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ג׳

ב׳
שנאמר ושרת בשם ד' כו'. הנה רבו הילפותות בגמרא על שיר מן התורה והוא כמו דאמר על כיו"ב בירושלמי (ברכות פרק ד') כל מילא דלא מחוורא סמכין לה מאתרין סגיאין והעיקר שמענו שיר מדוד וגד החוזה ששניהן היו נביאים וכמו שלמדנו הלכות מיחזקאל כן למדנו השיר מדוד וגד רק שאין נביא יכול לחדש דבר התירוץ דהלכתא גמירי להו כו' וכמו שלמדנו פריעה מיהושע יעוין תוס' יבמות (דף ע"א), וכן כתוב בדברי הימים ב' ק' כ"ט כמצות דוד וגד כו' כי ביד ד' המצוה ביד נביאיו, ורק הגמרא מחפש קראי דדוד צוה לשורר בפה דבקראי לא אשכחן רק בכלי שיר לכן מביא הגמ' מקראי דדוד צוה על שיר בפה וחזקיה מביא מקרא דגבי דוד וכנניהו יסר במשא ורי"צ מקרא דשאו זמרו דכתיב גבי אסף ורנב"י מקרא דישעי' דשירה בפה נאמר מפי נביאים ור"א מקרא דשלמה שכתוב שם שעשה ע"פ דוד והכל על שירה בפה מייתי קראי, ועיין תוס' פרק החליל מביא קרא דרב אשי דעיקר שירה בפה יעו"ש, וע"ז נאמר בתפלה הנשמעים בעירך זה בכלי שיר האמורים לפני מזבחך זה בפה על הדוכן ודוק:
י״א
אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא (באזהרה) [בלא תעשה]. נ"ב מפורש בספרי זוטא הובא בילקוט בד"א במשכן אבל בעבודת מקדש אף כהנים ששמשו עבודת הלוים אינן אף באזהרה, ונראה שלזה כוון רבינו בספר המצות בשם המכילתא וצ"ל אלא באזהרה, וא"כ לק"מ מברייתא דילן דתני אתם בשלהם במיתה דזה במשכן דשם הוי עבודת משא אבל בעבודת המקדש אינן אלא בלאו וברור, ובבמה היה מותר משורר להיות שוער כמפורש דברי הימים ט"ו גבי ארון שהי' מעמיד מתתיהו ואליפלהו למשוררים ולשוערים בארון כיון דבבמה אין כהונה נתפרדה החבילה דהוי במת יחיד דבגבעון היה אז המזבח ובמת צבור ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ג׳

י״א
לוים שעבדו עבודת הכהנים או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייב מיתה בידי שמים שנאמר ולא ימותו, אבל כהן שעבד עבודת לוי אינו במיתה אלא בלא תעשה. השגת הראב"ד אבל כהן שעבד עבודת לוי, א"א והלא כבר נאמר ולא ימותו גם הם גם אתם ובספרי נמי הכי דריש לה לעונש ואזהרה. הכ"מ הביא דברי הרמב"ם בס' המצות שהביא מדברי המכילתא, וכתב ושם אמרו הכהנים ע"י הלוים במלקות והלוים ע"י הכהנים במיתה. וכתב הכ"מ ואיני יודע למה דחה ברייתא השנויה בגמ' וסמך על ברייתא השנויה במכילתא, והכ"מ יישב דעת הרמב"ם עפ"מ דאיתא בספרי רבי אומר אינו צריך וכו' ויליף כהנים על עבודת לוים מדכתיב יורידו אותו הלוים ולא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה, וגם דבריו אינם מיושבים דבעצמו הקשה דלמה סמך על ברייתא השנויה במכילתא ולא על ברייתא השנויה בגמ' וא"כ ה"נ למה סמך על ד' רבי בספרי כיון דסתמא דברייתא בגמ' הוא דלא כרבי, ועוד דבס' המצות הא כתב דכהנים בעבודת לוים במלקות, וגם כאן כתב הרמב"ם דאינו במיתה אלא בל"ת, ולהדיא כתב הרמב"ם כן בפי"ט מהל' סנהדרין כשמנה חייבי מלקות שאין בהם מיתה ביד"ש מנה בל"ת ל"ב, כהן שעבד בעבודת הלוים, ולדברי רבי אינו אלא בל"ת הבא מכלל עשה דהוי עשה ואינו לוקה כמבואר בכמה דוכתי וכן כתב הרמב"ם בפ"ב מה', מא"ס הל' א' דלאו הבא מכלל עשה עשה, והוא תימה גדולה על דברי הכ"מ: והנה מה שכתב הרמב"ם בס' המצות מדברי המכילתא וכתב כן הכ"מ הוא פלא דלא נזכר ענין זה במכילתא, וקרא דאל כלי הקודש הא אינו בספר שמות אלא בספר במדבר דשם הוא הספרי שהביא מקודם, וראיתי במלבי"ם פ' קרח בהך קרא דאל כלי הקודש שכתב וז"ל וגירסת הרמב"ם הי' בספרי שכהנים בעבודת הלוים הם רק באזהרה, והראב"ד חולק עליו ועיין בכ"מ שם האריך בזה וכשתעיין תראה שהרמב"ם הוציא דבריו מהספרי זוטא המובא בילקוט ודברי רבינו מבוארים עכ"ל, ועיינתי בילקוט ושם הוא הלשון שהביא הרמב"ם בס' המצות במה שכתב ובמכילתא יכול אם נגעו יהיו חייבין וכו', ולכאורה מבואר שם להדיא דכהנים בעבודת לוים הם רק באזהרה וכדברי המלבי"ם, אלא דאכתי קשה מה שהקשה הכ"מ דלמה סמך על הספרי זוטא ולא על ברייתא דבבלי, אבל אחר העיון יש להסתפק בזה אם הוא מבואר כן בדברי הספרי זוטא. ולבאר הדבר אעתיק לשון הספרי זוטא וז"ל אך אל כלי הקודש יכול אם נגעו יהו חייבין אמרת אך משום עבודת זר הן חייבין ואין חייבין משום מגע ולא ימותו גם הם יכול שאין לי אלא הלוים ע"י הכהנים במיתה, הכהנים ע"י הלוים מנין ת"ל ולא ימותו גם הם גם אתם ומנין כדרך שהכהנים מוזהרין זה על זה אמרת הם גם הם אתם גם אתם יכול שהן מוזהרין זה על זה במיתה אמרת הם הם עליהם במיתה, ואין אתם עליהם במיתה אתם עליכם במיתה, ואין אתם עליהם במיתה ולכאורה איתא להדיא במסקנא דאין אתם עליהם במיתה, אבל הוא תמוה דמעיקרא אמר יכול שאין לי אלא הלוים ע"י הכהנים במיתה הכהנים ע"י הלוים מנין, ת"ל ולא ימותו גם הם גם אתם, ולא משמע מהלשון דיש כאן חזרה, ועוד דהלשון אינו מיושב כלל דמתחיל יכול שהן מוזהרין זה על זה במיתה אמרת הם הם עליהם במיתה, ואין אתם עליהם במיתה דפתח ביכול שהן מוזהרין זה על זה, והיינו לוים בעבודת לוים ומסיים דכהנים אינם במיתה בעבודת לוים, לכן נראה דהוא ט"ס והספרי זוטא דריש כמו הגמ' בערכין בברייתא דאמר שם לא ימותו גם הם גם אתם אתם בשלהם והם בשלכם במיתה, הם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה, וזהו דדריש בספרי זוטא יכול שהן מוזהרין זה על זה במיתה, וצ"ל אמרת הם עליכם במיתה ואין הם עליהם במיתה, אתם עליהם במיתה ואין אתם עליכם במיתה, ואף שקשה לעשות הגהה אבל היא מוכרחה וברורה ודברי הספרי זוטא ברישא קיימים דאמר הכהנים ע"י הלוים מנין ת"ל ולא ימותו גם הם גם אתם, וא"כ אין שום מקור לומר דמדברי הספרי זוטא פסק הרמב"ם כנגד המבואר בבבלי. אלא דבאמת דברי הרמב"ם ברורים מטעם אחר ממה דאיתא שם עוד בספרי זוטא בד"א בעבודת המשכן אבל בעבודת בית המקדש הלוים על הכהנים במיתה ואין הכהנים על הלוים אף לא בלא תעשה, ובודאי תיבות "אף לא" ט"ס וצ"ל "אלא" ונמצא דהרמב"ם אינו חולק כלל על המבואר בבבלי אלא דכל מה דאיתא בגמ' בבבלי ובספרי הוי הכל בעבודת המשכן, אבל בעבודת המקדש אין הכהנים על הלוים אלא בלא תעשה, וזהו מה שכתב הרמב"ם בסה"מ ושם אמרו הכהנים ע"י הלוים במלקות והלוים ע"י הכהנים במיתה, וכונתו בעבודת המקדש ובין בסה"מ בין כאן בהלכה לא מיירי בעבודת המשכן דמאי דהוי הוי וגם בסה"מ אינו מבאר אלא מצות הנוהגות לדורות, ולכן מיירי בעבודת בית המקדש והדברים ברורים. -מלואים והשמטות- לידידי הרב הג' הנעלה מו"ה אברהם שפירא שי' ממצוייני ישיבת חברון בפ"ג הל' י"א ד"ה אלא דבאמת, כתב ע"ז צ"ע דהיכן הלאו שבכאן, נראה דחז"ל דרשו דגם אתם קאי גם על לא יקרבו ואף דקרא קאי על לויים בעבודת כהנים בכלי הקודש והמזבח בא גם אתם לגלות דאזהרה לכהנים שלא יעבדו עבודת לויים, ובעבודת המשכן היתה עבודתם גם בכלי הקודש והמזבח לשאת אותם בנסוע המחנה שזהו משא בני קהת אלא שבעבודת המקדש אין ללויים עבודה בכלי הקדש והמזבח ומ"מ ילפינן מלא יקרבו דגלי קרא גם אתם דכהנים על עבודת לויים באזהרה, בפ"ד הל' ה' ד"ה לכן נראה במש"כ לכן הכסף שייך למשמר כתב מד' הירושלמי סוף סוכה דאין משמר נוטל ושונה עד שיטול חבירו ומשמע דכל המשמר מתחלק, הנה לכאורה לא הוסיף מד' הירושלמי דמבואר בערכין דף כ"ז דמתחלק להמשמר וכן הוא בד' הרמב"ם פ"ד מהל' ערכין הל' כ"ד, אלא שהי' מקום לומר דעכ"פ מבואר בירוש' דלא נעשה אח"כ חלוקה גם לבתי אבות כמו דבקרבנות עיקר החלוקה מן התורה להמשמרות ואח"כ נתחלק גם לבתי אבות ולא נפרש הגמ' בערכין דהכונה לבית אב, אלא דבאמת שדה אחוזה פשוט דלא שייך שיתחלק גם לבתי אבות, כיון דהוא רק כשיגיע יובל ואינו אפשר בכל יום כגזל הגר, ולא דמי לחלוקת משמרות דזהו מן התורה, ועוד דעיקר מה שבארתי בגזל הגר הוא דאף דשדה אחוזה נלמד מגזל הגר, מ"מ כיון דגזל הגר נלמד בקרא מאיל הכפורים דהוא האשם וזה אחר חלוקת בתי אבות שייך להבית אב, ולזה בארתי דמ"מ חלוקת גזל הגר הוא לכל המשמר, וכן היא חלוקת חרמים דאף דזה ג"כ אפשר בכל יום ולא כשדה אחוזה, ומ"מ מתחלק לכל המשמר כמבואר בד' הרמב"ם בערכין בפ"ו הל' ה'. [עד כאן]. והנה במה דפסק הרמב"ם דלוי במלאכת חברו חייב מיתה אף דבספרי זוטא אמר דפטור לא קשה דה"נ איתא בבריתא בערכין דהם בשלהם אינם במיתה אלא באזהרה, ומ"מ פסק הרמב"ם דחייב משום דאביי אמר נקטינן משורר ששיער בשל חבירו במיתה, וכתב הכ"מ דכיון דאביי מוקים פלוגתא דר' יהושע בן חנניא ור' יוחנן בן גודגדא או במיתה או באזהרה, אע"ג דדחי בגמ' לא שבקינין פשיטותא דאביי משום מאי דדחי בגמ' אלא דמ"מ הדבר צריך ביאור דמה שכ' הכ"מ דנקטינן כאביי דאמר דריב"ח וריב"ג פליגי בזה הוא תימה רבה, דאביי הא אמר דבהא קא מיפלגי דמר סבר מיתה היא וגזרו בה רבנן, ומר סבר אזהרה היא ולא גזרו בה רבנן, והגמ' דחי לא דכ"ע אזהרה היא מר סבר מסייע גזרו ביה רבנן, ומר סבר לא גזרו ביה רבנן, עכ"פ מבואר מדברי הגמ' דמסייע לא הוי דאורייתא ולאביי בהא פליגי אם הוא במיתה וגזרו ביה ואם הוא באזהרה ולא גזרו ביה, וא"כ למה כתב הרמב"ם או שסייע לוי במלאכה שאינה מלאכתו חייבין מיתה הא מסייע הוא מדרבנן, ואין לומר דכאן כונתו שסייע ועשה מלאכת חברו לבדו, דא"כ קשה דלמה השמיט הך דינא דמדרבנן אסור עם חברו משום דאם עושה לבדו חייב מיתה. ונראה דהרמב"ם סמך על הספרי לפי גרסת הילקוט ובודאי כן הי' גירסתו דאיתא שם שריב"ג אמר לריב"ח שאתה מתחייב בנפשך, ומבואר דמסייע נמי חייב מיתה. והרמב"ם סבר דזה דאמרו בגמ' דאם מסייע במיתה גזרו ביה רבנן, ואם מסייע בלאו לא גזרו אינה להלכה, דביבמות דף קי"ט מחלק רב נחמן דבאיסור כרת חששו, ובאיסור לאו לא חששו, ופריך רבא מכדי הא דאורייתא והא דאורייתא מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת ויש לומר דהסוגיא בערכין אזלא אליבא דרב נחמן, ואף דאפשר יש לחלק בין חששא לגזירה הרמב"ם אינו מחלק בזה וסובר דבאיסור לאו נמי שייך לגזור כמו באיסור מיתה, ולכן להלכה צריך ע"כ לומר דבזה גופא חלקו ריב"ח וריב"ג, דריב"ח סבר דבמסייע ליכא איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן, וריב"ג אמר לו שאתה מתחייב בנפשך דמסייע נמי חייב מיתה, וסוגיית הגמ' אזלא לפי גירסתם דליכא בברייתא שאתה מתחייב בנפשך, והרמב"ם פסק כגירסת הספרי לפי הילקוט משום דכיון דאין אנו יכולין לומר להלכה אליבא דרבא ביבמות דמזה דגזרו ביה רבנן מוכח דאיכא חיוב מיתה, א"כ מנ"ל לאביי דמשורר ששיער במיתה וע"כ דאביי גרס כגירסת הספרי שאמר לו שאתה מתחייב בנפשך והכי נקטינן, וכן פסק הרמב"ם: ובעיקר הדין דכאן חייב גם מסייע אמר בזה חתני הגאון מו"ה יצחק מאיר שליט"א דהרמב"ם למד זה מקרא דאיש איש על עבודתו ועל משאו, וכתב הפסוק זה כאן וכן בספר המצות, לכן הגדר הוא שיהי' על עבודתו וכיון שהולך לסייע בעבודת אחר כבר עושה מעשה שאינו על עבודתו, ולמד הרמב"ם דקרא זה אף דליכא ביה חיוב מיתה, אבל הוא פי' על עיקר המצוה, והחיוב מיתה הוא מקרא דלא ימותו גם הם גם אתם. והנה הרמב"ם לא הזכיר דכהנים מוזהרים שלא יתעסקו כהן בעבודת כהן חברו, ובספרי משוה להו אהדדי ויליף לה מגם הם גם אתם וזה תימה, ונראה דהרמב"ם סובר דכל הך דינא אינו אלא במשכן שהיו עבודות מיוחדות כדכתיב בפ' במדבר ד' ה' ובא אהרן ובניו בנסוע המחנה והורידו את פרכת המסך וכסו בה את ארון העדות וגו' ובפ' ז' ועל שולחן הפנים יפרשו בגד תכלת ונתנו עליו וגו' ובפ' ט' ולקחו בגד תכלת וכסו בה את מנרת המאור וגו' ובפ' י"ב ולקחו את כל כלי השרת וגו', וכיון שהם עבודות מיוחדות הי' הסדר שלא יכנס אחד במלאכת חברו והי' כל אחד קבוע על עבודתו, אבל בעבודת המקדש לא מצינו שהיו קבועים כהנים מיוחדים על כל עבודה רק שהי' פייס מי יזכה וכן היו משמרות מתי יעבדו אבל לא שייך בזה לדין שלא יכנס אחד במלאכת חברו, ולכן סובר הרמב"ם דעכשיו ליכא הך דינא כלל, איברא דמצינו דבג' מקומות שומרים כהנים את המקדש כדתנן בריש תמיד, אבל נראה דלהכי קתני משורר ששיער ולא משורר ששמר דשמירה כיון שאין שם מעשה ואינו מוכח כלל דהוא התערבות במלאכת חברו ליכא איסור, ולא הוקבעו כהנים מיוחדים דזה רק בבית אבטינס וזה רק בבית הניצוץ דהכל עבודה אחת ואין חילוק, ואם הי' צריך לברר מי שישמור כאן ומי כאן אפשר הי' פייס אבל אין כאן מלאכות מיוחדות ואין כאן איסור כלל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ג׳

א׳
זרע לוי וכו'. כתב רבינו בס' המצוות וז"ל מצוה ע"ב שהזהיר הלוים מעבודת הכהנים והכהנים מעבודת הלוים וכו'. ולא זכיתי להבין אמאי מנה זה למצוה אחת כי אין המניעות שוות דלכהנים מונע מהם עבודת הלוים וללוים מונע מהם עבודת הכהנים דוגמא לזה עיין במצות עשה ע"ה מ"ש רבינו שם יעו"ש.
י׳
וכשם שמוזהרים וכו' כך הכהנים וכו'. ולפי דעת הר"א הם ג"כ במיתה וטעם מחלוקתם יעו"ש במרן שהאריך. ומן התימה על התוס' בתעניות דף כ"ז ע"א ד"ה מר, שכתבו וז"ל ולמ"ד עיקר שירה בכלי א"כ צריך שיהיו כהנים או לוים וכו' עכ"ל, והם דברים תמוהים דכהנים מוזהרים שלא לעבוד עבודת הלוים וכמבואר ולפי חומר הנושא נראה דכהנים לא קאי לשירה בכלי שהיא עבודת הלוים אלא לעבודתם והכי ריהטא דלישנם ולמ"ד וכו' א"כ צריך שיהיו דוקא כהנים ולוים הא כדאיתיה והא כדאיתיה וטעמא דלוים דוקא ולא ישראלים דהא הכלי זמר היה קדוש, ומה שלא הזכירו ישראל במעמדם שהוא ג"כ דוקא משום שלא הוזכר בהך מתניתא ישראל במעמדם ומה שהזכירו לכהנים ללא צורך לומר דלפי"ז אתו חלוקת כהנים דומה ללוים ששניהם דוקא ולא זולתם ולא גרסינן או, אלא ולוים. ואף גם זאת תחילת דבריהם מגומגמים טובא דלפי פשטן של דברים נראה דכונתם דגם פסולים כשרים לומר שירה משום דעיקר שירה בפה ואתמהא וכי משום דעיקר שירה בפה הפסולים יהיו כשרים והא קרא ללוים דוקא ציוה וכן נראה מש"ס ערכין דף י"א ולכן נראה דהכי פירושו דלמ"ד עיקר שירה בפה אפילו פסולים וכו' יכולים לומר שירה בכלי דלא הוי אלא בפה כלומר דהמצוה הוא בפה ומאן דשורר בכלי הוא לבסומי קלא כן נ"ל בכונתם ועיין בחידושי הלכות [מהרש"א] שדבריו תמוהים בכל מכל ואף גם זאת דמאן דהזכיר ישראלים הוא למעמדן ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יכהן פאר · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ג׳

ה׳
בימי המועדות ובראשי חדשים היו הכהנים תוקעין בחצוצרות. יש לעיין למה לא הביא הרמב"ם ז"ל הא דאיתא בספרי בפ' בהעלותך וביום שמחתכם אלו השבתות ור' נתן ס"ל בספרי שם דגם בתמידין של כל יום ויום היתה מצוה זו. והנה הא דלא היה החליל מכה ביו"ט האחרון של פסח. אולי י"ל דכמו שאין אומרים הלל שלם בפסח (כ"מ בגמ' בערכין י. במקומו עיי"ש) ואיתא בספרי הרבי מלובלין זצ"ל דרגיל היה לומר דקרייתא זו הלולא היינו דקריאת השירה היא במקום ההלל וכן י"ל דלזה ג"כ א"צ לתקוע בחליל משום השירה ודו"ק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ג׳

ב׳
שורש אין אומרים שירה אלא על היין איזהו שירות שהוא בשם ה' כו' ומתי אומר שירה על כל עולות הצבור החובה ועל שלמי עצרת בעת ניסוך היין. והנה התוספות בברכות בפרק כיצד מברכין דל"ו ד"ה שאין אומרים שירה על שום אכילת מזבח כגון זריקת דמים וניסוך המי' כי אם על היין אבל ודאי מצינו שירה בלא יין כגון הלל שבשחיטת פסחים עכ"ל וכ"כ בפרק תמיד נשחט דס"ד ד"ה קראוהו את הלל וז"ל ק' לר"י דאמרינן בערכין די"א ובכיצד מברכין אין אומרים שירה אלא על היין והכא חזינן דאיכא שירה בלא נסכים וכן היו מקדשין העזרות בשתי תודות ובשיר ואומר ר"י דה"פ אין אומרים שירה בשעת הקרבת קרבן אלא על היין דמשמח אלדי'ם ואנשים דריש ליה ועיקר שתיה ושמחה היינו בשעת אכילה ודומיא דה"נ לגבוה בשעת הקרבת קרבן קאמר דאין אומרים שירה אלא על היין אבל שלא בשעת הקרבת קרבן היו אומרים שירה שלא על היין בכמה דוכתי עכ"ל. ושמעתי מקשי' ומטו בה משמיה דמורינו הרב הכולל כמהר"י אלבעלי דאם כדברי ר"י מאי פריך הש"ס בערכין די"א עלה דאמר רב מתנה מנין לבכורים שטעונין שירה אתיא טוב טוב איני והאמר רשב"ן אר"י מנין שאין אומרים שירה אלא על היין שנאמר ותאמר להם הגפן כו' ומשני משכחת לה כדתני ר"י הביא ענבים ודרכן כו' יע"ש והשתא כפי דברי ר"י מאי קא ק"ל מדרשב"ן שאין אומרים שירה אלא על היין הא רשב"ן לא קאמר אלא בשעת אכילת מזבח ותקרובת קרבן והכא גבי בכורים שהיו ניתנים לכהנים ולא היו נקרבים במזבח שפיר היו אומרים שירה ולמה הוצרכו לשנויי דמיירי בשהביא ענבים ודרכן ולכאורה היא קושייא אלימתא עיין בספר תועפות ראם לכמוהר"א גאטינייו שהניחה בצ"ע יע"ש. והנלע"ד דכיון דגבי הבאת בכורים איכא נמי קרבן שהרי שנינו בפ"ב דבכורים הבכורי' טעוני' קרבן ושיר ותנופה וכן פסק רבינו בספ"ג מה' בכורים וז"ל וכשם שטעונים תנופה כך טעונים קרבן שלמים כו' וכל דאיכא קרבן איכא נמי נסכים כמו ששנינו בפ"ט דמנחות מ"ו כל קרבנות ציבור ויחיד טעונים נסכים חוץ מן הבכור כו' ושיר של הבכורים לא היה בשעת הקרבת הנסכים אלא בשעת הבאתן לעזרה כמו שכתב שם רבינו ז"ל וכמו ששנינו בפרק ג' דבכורים וכן כתב רש"י ז"ל שם בערכין דאין לומר דשיר זה ששנינו במתניתין היינו מלבד אותו השיר שבשעת הקרבת נסכי' דזה אינו שלא מצינו בקרבן יחיד שטעון שירה אלא בקרבנות שקבוע להם זמן כמ"ש רבינו כאן בפרקין וכיון שכן פריך שפיר תלמודא דאם איתא לדרב מתנה דבכורים טעונים שירה הול"ל שהשירה יהיה בעת הקרבת הקרבן בשעת הנסכי' לא בשעת הבאת הבכורי' לעזרה מאחר דקי"ל דאין אומרים שירה אלא על היין והכא הא איכא יין וקרבן דבשלמא גבי הלל דפסח ניחא שלא היה באותו קרבן נסכים וכמו ששנינו חוץ מן המעשר והבכור והפסח אבל הכא דאיכא נסכים הול"ל שיהיה השיר בעת הנסכים ומשני דאה"נ ומתני' מיירי כשהביא יין לבכורים ודוק ועיין בירוש' פ' תמיד נשחט הלכה ה' על מ"ש תקעו והריעו ותקעו אמרו תני תמיד שיש לו נסכים תוקעין לנסכין פסחים שאין לו נסכין תוקעין לשחיטתו יע"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו ג׳, מתוך הלכות כלי המקדש והעובדין בו שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות כלי המקדש והעובדין בוכל הרמב״ם