הר המוריה על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳ ארוך במיוחד (13 קטעים, 23,606 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת הר המוריה על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳ במלואו
רמב״ם - הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ב׳
ספר עבודה · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק ב׳
הלכה א׳
הַקְטֹרֶת נַעֲשֵׂית בְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה וַעֲשִׂיָּתוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר וְאַתָּה קַח לְךָ סַמִּים וְגוֹ'. וְנִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה אַרְבָּעָה מִסַּמְמָנֶיהָ. וְהֵן (שמות ל לד) "נָטָף. וּשְׁחֵלֶת. וְחֶלְבְּנָה. וּלְבֹנָה". וּשְׁאָר סַמְמָנֶיהָ הֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי:
הלכה ב׳
אַחַד עָשָׂר סַמְמָנִים נֶאֶמְרוּ לוֹ לְמשֶׁה מִסִּינַי. וְהֵם שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן בְּמִשְׁקָל מְכֻוָּן. וּמוֹסִיפִין עִמָּהֶן בְּלֹא מִשְׁקָל מֶלַח סְדוֹמִית וְכִפַּת הַיַּרְדֵּן. וְעֵשֶׂב אֶחָד שֶׁמַּעֲלֶה עָשָׁן. וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִים אוֹתוֹ אֶלָּא אֲנָשִׁים יְדוּעִים וְהוּא הָיָה הֲלָכָה בְּיָדָם אִישׁ מִפִּי אִישׁ:
הלכה ג׳
וְזֶהוּ מִשְׁקַל אַחַד עָשָׂר סַמָּנֶיהָ. נָטָף. וּשְׁחֵלֶת. וְחֶלְבְּנָה. וּלְבֹנָה. מִכָּל אֶחָד מִשְׁקַל שִׁבְעִים מָנֶה. וְהַמָּנֶה מֵאָה דִּינָרִין. וּמוֹר. וּקְצִיעָה. וְשִׁבּלֶת נֵרְדְּ. וְכַרְכֹּם. מִכָּל אֶחָד שִׁשָּׁה עָשָׂר מָנֶה. קֹשְׁטְ שְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה. קִנָּמוֹן תִּשְׁעָה מָנִים. קִלּוּפָה שְׁלֹשָׁה מָנִים. מִשְׁקַל הַכּל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וּשְׁמוֹנָה מָנֶה. שְׁחוּקִין הַכּל הָדֵק. מוֹסִיפִין לָהּ רֹבַע הַקַּב מֶלַח סְדוֹמִית. וְכִפַּת הַיַּרְדֵּן וּמַעֲלֶה עָשָׁן כָּל שֶׁהוּא. וּמַקְטִיר מִמֶּנָּה בְּכָל יוֹם עַל מִזְבַּח הַזָּהָב מָנֶה. שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה מָנֶה כְּנֶגֶד יְמוֹת הַחַמָּה. וְהַשְּׁלֹשָׁה מָנִים הַנִּשְׁאָרִים שׁוֹחֵק אוֹתָם עֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים דַּקָּה מִן הַדַּקָּה עַד שֶׁמּוֹצִיא מִמֶּנָּה מָלֵא חָפְנָיו לְהַקְטִיר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְהַשְּׁאָר הוּא מוֹתַר הַקְּטֹרֶת שֶׁאָמַרְנוּ בִּשְׁקָלִים:
הלכה ד׳
נָטָף הָאָמוּר בַּתּוֹרָה הוּא עֲצֵי הַקְּטָף שֶׁיּוֹצֵא מֵהֶן הַצֳּרִי. וְהַשְּׁחֵלֶת הִיא הַצִּפֹּרֶן שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָהּ בְּנֵי הָאָדָם בְּמֻגְמָרוֹת. וְהַחֶלְבְּנָה כְּמוֹ דְּבַשׁ שָׁחוֹר וְרֵיחוֹ קָשֶׁה וְהוּא שְׂרַף אִילָנוֹת בְּעָרֵי יָוָן. וְזֶהוּ שְׁמוֹת הַסַּמָּנִים בְּלָשׁוֹן עֲרָבִי. עוּד בְּלַסַאן וְאַצְפַאר טִיב. וּמִיעָה. וּלְכַאן. וּמוּסְקִי. וּקְצִיעָה. וְסַנְבְּלִי אַלְנַטוֹרִין. וְזַעֲפְרָן. וְקֹשְׁט. וְעוּד [הַיַּרְדִּי]. וְקַסַּר סְלִיכָה. וְעִנְבָּר:
הלכה ה׳
כֵּיצַד מְפַטְּמִין אֶת הַקְּטֹרֶת. מֵבִיא תִּשְׁעָה קַבִּין בֹּרִית כַּרְשִׁינָה וְשָׁף בָּהּ אֶת הַצִּפֹּרֶן וְאַחַר כָּךְ שׁוֹרֶה אֶת הַצִּפֹּרֶן בְּאֶחָד וְעֶשְׂרִים קַב שֶׁל יֵין קַפְרִיסִין אוֹ יַיִן לָבָן יָשָׁן חָזָק בְּיוֹתֵר. וְאַחַר כָּךְ שׁוֹחֵק כָּל אֶחָד מִן הַסַּמָּנִים בִּפְנֵי עַצְמוֹ הָדֵק. וּכְשֶׁהוּא שׁוֹחֵק אוֹמֵר הָדֵק הֵיטֵב הָדֵק הֵיטֵב כָּל זְמַן שֶׁשּׁוֹחֵק וּמְעָרֵב הַכּל:
הלכה ו׳
וְכָל מַעֲשֶׂיהָ בַּקֹּדֶשׁ בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה וּמִשֶּׁל הַקֹּדֶשׁ. וְהַמְפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת מִן הַחֻלִּין אוֹ בִּכְלִי שֶׁל חֻלִּין פְּסוּלָה:
הלכה ז׳
פַּעֲמַיִם בַּשָּׁנָה הָיוּ מַחֲזִירִין אוֹתוֹ לַמַּכְתֶּשֶׁת. בִּימוֹת הַחַמָּה הָיוּ מְפַזְּרִים אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא תִּתְעַפֵּשׁ. וּבִימוֹת הַגְּשָׁמִים צוֹבְרִין אוֹתָהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יָפוּג רֵיחָהּ:
הלכה ח׳
נָתַן לְתוֹכָהּ דְּבַשׁ כָּל שֶׁהוּא פְּסָלָהּ. חִסֵּר אֶחָד מִסַּמְמָנֶיהָ חַיָּב מִיתָה שֶׁהֲרֵי נַעֲשֵׂית קְטֹרֶת זָרָה. פִּטְּמָהּ מְעַט מְעַט בְּמַתְכֻּנְתָּהּ כְּשֵׁרָה אֲפִלּוּ פִּטֵּם פְּרָס בְּשַׁחֲרִית וּפְרָס בֵּין הָעַרְבַּיִם:
הלכה ט׳
הָעוֹשֶׂה קְטֹרֶת מֵאַחַד עָשָׂר סַמְמָנִין אֵלּוּ לְפִי מִשְׁקָלוֹת אֵלּוּ כְּדֵי לְהָרִיחַ בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא הֵרִיחַ חַיָּב כָּרֵת עַל עֲשִׂיָּתָהּ אִם עָשָׂה מֵזִיד. וּבְשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא עָשָׂה הַמִּשְׁקָל כֻּלּוֹ אֶלָּא חֶצְיוֹ אוֹ שְׁלִישׁוֹ. הוֹאִיל וְעָשָׂה לְפִי מִשְׁקָלוֹת אֵלּוּ חַיָּב כָּרֵת. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לז) "בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם" (שמות ל לח) "אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו":
הלכה י׳
עֲשָׂאָהּ לְהִתְלַמֵּד בָּהּ אוֹ לְמָסְרָהּ לַצִּבּוּר פָּטוּר. הֵרִיחַ בָּהּ וְלֹא עֲשָׂאָהּ אֵינוֹ חַיָּב כָּרֵת אֶלָּא דִּינוֹ כְּדִין כָּל הַנֶּהֱנֶה מִן הַהֶקְדֵּשׁ. לֹא חִיְּבָה תּוֹרָה כָּרֵת אֶלָּא לָעוֹשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לְהָרִיחַ בָּהּ:
הלכה י״א
מִזְבַּח הַזָּהָב שֶׁבַּהֵיכָל עָלָיו מַקְטִירִין הַקְּטֹרֶת בְּכָל יוֹם. וְאֵין מַקְרִיבִין עָלָיו דָּבָר אַחֵר. וְאִם הִקְטִיר עָלָיו קְטֹרֶת אַחֶרֶת שֶׁאֵינָהּ כָּזוֹ. אוֹ שֶׁהִקְטִיר עָלָיו קְטֹרֶת כָּזוֹ שֶׁהִתְנַדֵּב אוֹתָהּ יָחִיד אוֹ רַבִּים. אוֹ הִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן. אוֹ הִסִּיךְ נֶסֶךְ. לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל ט) "לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעוֹלָה וּמִנְחָה" וְגוֹ':
הלכה י״ב
בְּעֵת שֶׁמּוֹלִיכִין אֶת הָאָרוֹן מִמָּקוֹם לְמָקוֹם אֵין מוֹלִיכִין אוֹתוֹ לֹא עַל הַבְּהֵמָה וְלֹא עַל הָעֲגָלוֹת אֶלָּא מִצְוָה לְנָטְלוֹ עַל הַכָּתֵף. וּלְפִי שֶׁשָּׁכַח דָּוִד וּנְשָׂאוֹ עַל הָעֲגָלָה נִפְרַץ פֶּרֶץ בְּעֻזָּא. אֶלָּא מִצְוָה לְנָשְׂאוֹ עַל הַכָּתֵף שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז ט) "כִּי עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בַּכָּתֵף יִשָּׂאוּ":
הלכה י״ג
כְּשֶׁנּוֹשְׂאִים אוֹתוֹ עַל הַכָּתֵף נוֹשְׂאִין פָּנִים כְּנֶגֶד פָּנִים וַאֲחוֹרֵיהֶם לַחוּץ וּפְנֵיהֶם לְפָנִים. וְנִזְהָרִים שֶׁלֹּא יִשָּׁמְטוּ הַבַּדִּים מִן הַטַּבָּעוֹת. שֶׁהַמֵּסִיר אֶחָד מִן הַבַּדִּים מִן הַטַּבָּעוֹת לוֹקֶה. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה טו) "בְּטַבְּעֹת הָאָרֹן יִהְיוּ הַבַּדִּים לֹא יָסֻרוּ מִמֶּנּוּ":
הר המוריה · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳
נחלת הכלל · Friedberg Edition
באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳
א׳
הקטורת נעשית כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל פ"ק דכריתות א) הכל עד י"א סימנים, ופי' כפת הירדן עשב שגדל על שפת הירדן: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב פ"ק דכריתות קטורת היתה נעשית שס"ח מנה כנגד שס"ה ימות החמה וג' מנים היתרים שמהם מכניס כ"ג מלא חפניו ביום הכיפורים והשאר נתנה לאומנים בשכרן, דהכי סליק חושבן סממנין דבורית כרשינה ויין. ב) לאו סממנים הוא כפרש"י ז"ל וגם מלח סדומית לאו בכלל הסממנים הוא, וגם כיפת הירדן אינו מכלל הסממנים ולא ידעתי למה השמיטו רש"י ז"ל: ג) ועשייתו מצות עשה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל כ"כ למעלה ד) שאין עשייתו עיקר המצוה אלא הקטרתו ולפיכך לא מנה הרב ז"ל עשייתו בכלל מנין המצות אלא הקטרתו. למה הדבר דומה לעשיית סוכה ולולב ציצית ותפילין שאין עשייתן עיקר המצוה. ומה שכתב ועשייתו מצוה לאו דוקא, אלא עשייתו והקטרתו: א) ו' ע"א.
ב) נראה דט"ס וחסר תיבות ומעלה עשן כפרש"י שם.
ג) אפ"ל דדעת רש"י כמ"ש התוס' ישנים בשם הר"מ כהן דמלח סדומית וכיפת הירדן באין רק אם לא מצא יין קפריסין כדי לשרות הציפורין יעו"ש ובפסקי תוס' בזה. וא"כ כשזכר רש"י יין שפיר השמיט מלח סדומית וכיפת הירדן וא"ש. וע' בק"ס להמבי"ט דכל אלו ובורית כרשינה לא הוי מדאורייתא דהם רק מכשירי הקטורת יעו"ש ובשו"ת הרדב"ז ח"ד סי' אלף ק"י.
ד) בפ"א מכהמ"ק ה"א.
ב׳
ומוסיפין בלא משקל כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ברייתא שם, ומ"ש והשאר הוא מותר הקטורת שאמרנו בשקלים, תניא בכריתות מותר הקטורת מה היו עושין בה מפרישין ממנה שכר האומנים ומחללין אותה על מעות האומנים ונותנים אותה לאומנים בשכרן וחוזרין ולוקחין אותה מתרומת הלשכה. ותניא התם אחת לששים או לשבעים שנה היו מפטמין אותה לחצאין, לפי שמותר ס' או ע' שנה הי' מתקבץ ממנו חצי הקטורת והכל לפי החפנים. והנה נשאלה בזה שאלה לפני החכמים אשר היו בדור הזה לפני וזהו והלא סתם חפניו של כהן גדול לא היה פחות מחצי מנה אפילו שלא יהיו חפניו גדולים נמצא המותר בכל שנה שני מנים וחצי לשבעים שנה, יעלו קע"ה מנים. ועדיין לא יגיעו לחצי הקטורת שהוא קפ"ד, נמצא חסרים ט', וכ"ש אם הכהן היה גדול, וכ"ש לששים דודאי לא יגיע לחצי הקטורת. ואפילו תרצה לפרש מ"ש רש"י ז"ל או סמוך להם היינו סמוך לאחוריו למעלה משבעים ולמעלה מששים, הא ניחא שבעים אבל ששים מאי איכא למימר. ורבו בזה התשובות והמשא ומתן ביניהם ולא עלה להם כהוגן, וגם אני נמניתי עמהם בשאלה ותמהתי עליהם איך שכחו במלח שהרי היה נותן בה רובע הקב מלח סדומית נמצא לששים שנה, ט"ו קבין מלח, ובשעה שהיה שוקל פרס בבקר ופרס בין הערביים הרי היה בתוכו קצת מהמלח, והוא לא היה מכלל משקל הסימנים וא"כ יקשה לך לאידך גיסא דאפילו בפחות מס' שנה היה שם מותר חצי הקטורת, אלא שי"ל כי בשעת שחיקה ובשעת שיפה בע"כ היה חסר מהמשקל, והמלח ממלא כל החסרונות. וזה שכתב רש"י ז"ל או סמוך להם לששים או לשבעים שנה. וגם את בעלי התוס' אני חושד שלא זכרו את המלח. ועיין בפ"ק דשבועות, ואם תשאל למה בא המלח, דע כי המלח מחזיק פעולת הסממנים. ועוד כדי שלא תתעפש, וקרא דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח. ואם תשאל עוד למה היה צריך שלשה מנים יתרים והלא חפונת אדם בנוני הוא פרס, במנה יתר הוי סגי. דע כי אי אפשר לחפון מלא חפניו אם לא יהיה שם יתר הרבה, ולפיכך היה צריך שלשה מנים יתרים: (השמטה מהערות) ע' שו"ת הרדב"ז ח"ג סי' תקל"ד שביאר באריכות יותר.
ג׳
וזהו משקל אחד עשר סמניה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש פ"ק דכריתות ברייתא כלשון רבינו, וכתב רבינו וכפת הירדן ומעלה עשן כל שהוא. נראה דכל שהוא אתרווייהו קאי. וכר' נתן שאמר שם אף כפת הירדן כל שהוא. גם שם בברייתא אמרו דקה מת"ל והלא כבר נאמר ושחקת ממנה הדק, אלא שתהא דקה מן הדקה, וכל השאר מפורש שם: ומקטיר ממנה בכל יום מנה ח) כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ואין שיעור זה מפורש בתורה ט) ואם הקטר ממנה כזית בבקר וכזית בין הערבים יצא. ומהאי טעמא זר שהקטיר כזית חייב מיתה וביום הכיפורים אם הקטיר כזית הזר פטור, עד שיקטיר מלא חפניו דכתיב בקרא: ח) ברמב"ם שאצלנו ומקטיר ממנה כו' מנה.
ט) ע' ברש"י זבחים ק"ט ע"ב דשיעור פרס הוא רק מדרבנן, אבל התוס' ישנים שם בכריתות ז' ע"א ובפסקי תוס' שם כתבו דהשיעור של פרס הוא הלמ"מ ובדיעבד יצא בכזית יעו"ש, ובמל"מ פי"ט ממעה"ק הי"א ובפ"ג מתומ"ס ה"ב. - וע' מ"ש הרדב"ז לקמן פ"ט מביאת המקדש ה"ד ובהערה י"ט שם בזה.
ד׳
נטף האמור בתורה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל שם בברייתא די"א סימנים ואלו הן הצרי וכו', רשב"ג אומר הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. וכתב רש"י ז"ל רשב"ג לפרושי אתא, וא"כ נטף האמור בתורה הוא באלסמו. וכן דעת הרמב"ן ז"ל בפי' החומש ואין נראה זה דעת רבינו אלא רשב"ג לפלוגי אתו, וה"ק דהצרי אינו אלא שרף כו' ובקטורת לא היה נכנס אלא העץ עצמו ולא השמן. ות"ק נמי מודה בהכי שלא היה נכנס בקטורת אלא עץ הקטף, לא השרף, אלא שהוא סובר שהעץ נקרא צרי. ובהא הוא דפליג רשב"ג ואמר הצרי אינו אלא שרף וכו'. ובזה לשון רשב"ג מדוקדק כהוגן. וזהו שכתב רבינו נטף האמור בתורה הוא עצי הקטף, דלכ"ע הכי הוא, וכולם מודים בזה. ומ"מ בפי' מלת צרי נראה שפוסק כרשב"ג דאינו נקרא צרי אלא השרף והוא השמן החשוב הנקרא באלסמו. ולכך כתב שיוצא מהם הצרי וכו'. נראה שהכריח כן מפני מה שאמרו פ' במה מדליקין אין מדליקין בצרי כו', מוכח דצרי הוא השמן שיכולים להדליק בו לא העץ. ומפרשי אמוראי טעמא מפני שהוא עף א"נ שמא יסתפק ממנו. מוכח דהכי קי"ל והלכה רווחת הוא, דצרי הוא השמן הנוטף לא העץ. והרמב"ם ז"ל כתב שדעת אנקלוס ויונתן ב"ע נראה שהוא שמלת צרי סובלת שניהם, כמו הגפן והתאנה שהאילן והפרי שניהם נקראים כן ולכך גבי נכאת וצרי תרגום אנקלוס שעף וקטף כי נכאת פירושו השמן הטוב וקטף הוא העץ. וכן מעט צרי תרגום זעיר קטף, והוא העץ. ובתרגום נטף כתב נטופא ונראה שהוא השמן ונקרא כן בעבור שנוטף וקראו אותו בגמרא צרי. ובפסוק הצרי אין בגלעד תרגום יונתן שעף והוא שם לשמן שמושחים בו כמו דשייף לי' מההוא מינא. ולפי שיטה זו אף אם נפרש נטף האמור בקטורת שהוא העץ כדברי רבינו, היה אפשר לומר דכת"ק אתי שקרא אותו צרי שגם העץ נקרא צרי, אלא שאין נראה דעת רבינו שיכלול שניהם במלת צרי, אלא אם העץ נקרא צרי כדעת ת"ק, אין השמן נקרא צרי, ואם השמן נקרא צרי, כדעת רשב"ג אין העץ נקרא צרי. וכיון דמוכח מההיא דבמה מדליקין שהשמן נקרא צרי מוכח דבפי' מלת צרי כרשב"ג קי"ל, וא"כ נטף אינו צרי. וכיון דאתינא להכי אפשר שגם זה דעת אנקלוס, ולכך תרגום צרי קטף דהיינו העץ וגם נטופא אפשר שהוא העץ ונקרא נטף על שם שממנו נוטף השמן הטוב ומפני זה תרגום אותו נטופא. והוא כדעת ת"ק שסובר שצרי נקרא העץ. ורבינו פוסק כרשב"ג בפי' מלת צרי שאינו אלא שרף ומן ההכרח שכתבתי. ומסכים הוא עם אנקלוס בפי' הברייתא כנ"ל: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב נטף הוא הנקרא בערבי עוד אל בלסם. והנוטף ממנו שהוא כמין שרף האילנות הוא הנקרא צרי הנתן בקטורת והוא דומה למיצטכא:
ה׳
כיצד מפטמין וכו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש בורית כרשינא ששפין בה את הצפורן כדי שתהא נאה. וכתב רש"י ז"ל שפין מושחין שתהא נאה ששחורה היא. עוד שם, יין קפריסין ששורין בה את הצפורן כדי שתהא עזה. וכתב רש"י ז"ל שתהא עזה שיהיה ריחה נודף. ובספרים שלנו גרסת הברייתא בטעות. והגרסא שכתבתי היא האמיתית. וכ"ה בירושלמי דיומא פ' אמר להם הממונה. וכ"ה בילקוט וכן מוכיח לשון רש"י ז"ל שכתבתי. ופי' יין קפריסין, יש מי שפי' ממקום ששמו קפרס והיה יינם חזק ביותר. וכן נראה דעת רבינו כפי גרסת ספרינו. ובעל הערוך פי' שהוא מאילן של קפרס. ובספרי רבינו המוגהים כך הוא הגרסא כ"א קב של יין קפריסין חזק או יין ישן לבן חזק ביותר, והיא הגרסא האמתית כדאיתא בברייתא אם לא מצא יין קפריסין מביא חמר חיוור עתיק. ולפי גרסא זו אין להכריע דבר מלשון רבינו. ופי' בורית כרשינא צאבון ממקום ששמו כרשינא. ורש"י ז"ל פי' עוד שכרשינא הוא מין עשב שממנו עושים הצאבון: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ובורית כרשינא באה ליפות את הצפורן והיין לחזק את ריחה לאפוקי מאותם שגורסים מפני שהיא עזה, והגרסא הנכונה היא, כדי שתהא עזה וכבר הארכתי בזה בתשובת שאלה:
ו׳
וכל מעשיה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש קדש הוא קדש תהיה לכם. כל מעשיה לא תהיינה אלא בקדש. והוא כולל שני דברים לעשות אותו במקום קדש, דהיינו בתוך העזרה ושתהא ממעות הקדש ולא מן החולין. וכן נתבאר. ובירושלמי דשקלים נחלקו כו' ופסק רבינו כר' יוסי בר חנינא:
ז׳
פעמים בשנה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל גז"ש בברייתא כלשון רבינו. ואין ספק כי היה חסר המשקל בכל זה, אלא שהמלח היה משלים וכדכתיבנא:
ח׳
נתן לתוכה דבש כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש ופרש"י ז"ל חסר אחת מכל סמניה כשנכנס ביום הכיפורים באותה קטורת דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות ובזאת יבא וגו' וכי עייל קטורת שלא כהלכתה הוי לי' ביאה ריקנית וחייב מיתה, אבל ביומא פ' הוציאו לו אמרו בגמרא ומנין שנותן בה מעלה עשן וכו' למדנו מזאת הסוגיא שע"כ ברייתא במקטיר קטורת דלפנים ביום הכיפורים מיירי אעפ"י שלא פי', דאלו בשאר הימים מיירי אין שם מיתה לא אביאה ריקנית דלא שייך ולא אהקטרה דקרא דהקטרת ולא ימות ביוה"כ הוא דכתיב כאשר מוכחת הסוגיא שכתבתי. והכוונה חסר אחת מכל סממניה יכול לבוא לידי חיוב מיתה ע"י כך. וכ"כ רבינו סוף פ"ה מהלכות עבודת יוה"כ ושם כתב שני התירוצים דפ' הוציאו לו, תירץ ר"ש ותירץ ר"א. ואעפ"י שבהלכות סנהדרין מנה רבינו י"ח לאוין שיש בהם מיתה בידי שמים ולא מנה בהם מקטיר קטורת חסרה לק"מ, כי שם לא מנה רבינו רק אותם שיש בהם לאו כאשר כתב שם בתחילת לשונו בפי'. ובביאה ריקנית איכא לאו דואל יבא בכל עת. אבל הקטרה חסרה לא למדו אותה אלא מדכתיב הקטרת שלימה ולא חסרה. ולאו הבא מכלל עשה הוא, והוי עשה. ומ"מ לשון הכתוב כאן שהרי נעשית קטרת זרה, אינו מדוקדק כל הצורך דמשמע שבא לחייב משום לאו דקטורת זרה, וליתא דהכא משום ביאה ריקנית הוא דאתיא עלה, או משום קרא דהקטרת שלימה ולא חסרה, ולא משום לאו דקטורת זרה. דההוא לאו מלקות לחוד הוא דאית בה ולא מיתה, אלא שסמך על מה שביאר בהלכות עבודת יוה"כ וכאשר נתבאר. וא"כ מה שהרי נעשית קטרת זרה, ואפשר דאנתן בה דבש קאי. והכוונה שאעפ"י שאינה חסרה, דינה כחסרה, כיון שהיא פסולה, דהקטרת שלימה היינו כשירה, אבל בפסולה אפשר שיש בה חיוב מיתה שאין זה נקרא הקטרת כנ"ל. וא"נ רמז כאן רבינו שמקטיר ממנה בהיכל לאו מיהא איכא והוי בכלל קטרת זרה, כי זהו עיקר הלכות אלו: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב הכי איתא בברייתא כלשון רבינו. וקשיא לי מאי אתא התנא לאשמועינן. והא כתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו כו'. וי"ל שאם יבא מפטם ויאמר אם היו נותנים בה דבש היה ריחה נודף יותר, אומרים לו כבר קדמך התנא שכך הוא, אלא שאין עושין כן מפני שהתורה אמרה כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו': פטמה מעט מעט כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש פטמה לחצאין כשרה, דברי רשב"ג שאמר משום אביו לשליש ולרביע לא שמענו, וחכ"א בכל יום היה מפטם במתכונתה ומכניס. פי' שאם רצה לפטם בכל יום מנה פרס בשחרית ופרס בערבית יכול, והלכה כחכמים. ואמרו עלה מסייע לי' לרבא דאמר קטרת שפטמה לחצאין חייב דכתיב והקטרת אשר תעשה במתכונתה, כל שתעשה. והא אפשר דמפטם פרס בשחרית ופרס בין הערבים. וכתב רש"י ז"ל דחצאין דרבא לאו דוקא אלא כל הראוי להקטיר. ובודאי שכן הוא:
י׳
עשאה להתלמד כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל ברייתא שם והכא לא שינה רבינו לשון הברייתא כאשר עשה גבי שמן המשחה וכבר ביארתי לעיל טעמו ז"ל:
י״א
מזבח הזהב כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל. כתב רש"י ז"ל בפי' החומש שגם קטורת נדבה קטורת זרה נקראת. ואונקלוס תרגם קטרת בוסמין נוכראין. והדעת נותן דה"ה אם חסר מהן. ולכך כתב רבינו שאינה כזו, והוא כולל בין שהוסיף שם נכרי וכתרגום אונקלוס, ובין שחסר מהי"א סמים וכאשר כתב למעלה שהרי נעשית קטרת זרה כי שקולים הם, או שעשה כזו והיא נדבה וכדברי רש"י ז"ל: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב כל זה מבואר בכתוב. ושאלו במדרש והלא לא הי' זובחים עליו שום זבח ולמה נקרא מזבח והעלו שם טעם ע"ד הסוד. ולמדנו ממנו מעלת הקטרת ולפי הפשוט י"ל שהי' צורתו ופעולתו כצורת ופעולת מזבח החיצון שהרי מזבח החיצון היה מרובע ולא הי' שוחטין בראש המזבח ושם הי' מעלין הבשר ומקטירין ועל שם העשן נקרא הקטרה. אף מזבח הפנימי הי' מקטירין עליו הקטרת ונקרא קטרת על שם העשן העולה ממנו וגם היה מרובע כמו מזבח החיצון: לוקה שנאמר לא תעלו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל משמע שאין בו מיתה. והרי כתב למעלה חסר אחת מכל סמניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה. ורש"י ז"ל פי' חייב מיתה כי עייל ביום הכיפורים דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש ולא ימות בזאת יבא אהרן וגו' וכי מעייל קטורת שלא כהלכתה ביאה ריקנית הוא וחייב מיתה. והכי איתא בפ' הוציאו לו. א"כ מת"ל כי בענן אראה מלמד שנותן בה מעלה עשן. ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת, הא אם לא נתן בה מעלה עשן או שחסר אחת מכל סמניה חייב מיתה. ותיפק לי' דקא עייל ביאה ריקנית, אר"ש הב"ע כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה. ר"א אמר אפילו תימא הזיד בזו ובזו. כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה אביאה לא מחייב דהא עייל לה שלימה, אהקטרה מחייב דהא מקטיר קטרת חסרה, ורש"י ז"ל דכתב דחייב משום ביאה ריקנית לא נחית לפרושי משום דאפילו הזיד בזו ובזו ולא עייל אלא הקטרה אחת חייב מיתה משום ביאה ריקנית, אבל ודאי דהאי חייב מיתה דתני תנא בע"כ ביום הכיפורים הוא וטעמא מדכתיב הקטרת שלמה ולא חסרה. וא"כ קשה היכי יהיב רבינו טעמא שהרי נעשית קטרת זרה. והא לא מחייב משום קטרת זרה מיתה אלא מלקות לבד. וי"ל דלעולם חייב מיתה דקאמר משום יוה"כ הוא, אלא הכא איירי הרב ז"ל במעשה הקטרת ובלאו דלא תעלו עליו קטרת זרה. והכי קא קשיא לי' בשלמא ביוה"כ דכתיב הקטרת שלמה ולא חסרה, אבל גבי לא תעלו עליו קטרת לא כתיב בהא. וא"כ אפילו הקטיר חסרה לא ילקה. לזה הוצרך לתת טעם כיון שחסרה נעשית קטרת זרה. ואם הקטיר על המזבח לוקה. וכן אם נתן בו דבש והקטירו על מזבח הזהב לוקה שתים, חדא משום כל שאור וכל דבש וגו', וחדא משום לא תעלו עליו קטרת זרה. ואכתי איכא למידק לא נתן בה מעלה עשן, והקטירו על מזבח הזהב מאי לוקה משום קטרת זרה או לא. דבשלמא ביום הכיפורים כתיב וכסה ענן הקטורת, ובעינן קטרת שלמה ולא חסרה, אבל גבי קטרת זרה מאי. ומסתברא דזרה הוא ולוקה משום שלא נעשית כמצותה. וכן נראה מלשון הרב ז"ל ואם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינו כזו וכו', אלא דאכתי קשיא לי שלא הזכיר הרב ז"ל הכא מיתה למכניס קטרת חסרה או שאין בה מעלה עשן ביוה"כ, וכשמונה חייבי מיתות ב"ד בהלכות סנהדרין לא מנה את זו. ואע"ג דמנה ביאה ריקנית היה ראוי למנות גם את זו, דהא משכחת לה שפיר כדאמרן לעיל. וי"ל שלא מנה הרב אלא חייבי מיתות שיש בהם לאו. ומיתה זו לא מצינו בה לאו מפורש דקרא דכתיב ואל יבא בכל עת אל הקדש, אביאה ריקנית משמע. וקרא דוכסה ענן הקטרת על הכפורת ולא ימות אין בו לאו, ולא מנה אלא אותם שיש בהם מלקות נמצאת למד שאם הקטיר אותה על מזבח הזהב לוקה לבד, ואם הכנס אותה ביום הכיפורים אם היתה ביאה ריקנית לוקה ויש בו מיתה בידי שמים ואם לא היתה ביאה ריקנית יש בו מיתה ואין בו מלקות, ודין קטרת שחסר מסמניה או שאין בה מעלה עשן כתב אותן בהלכות עבודת יום הכיפורים. ונראה שלא הקפידה תורה וחייבה מיתה אלא על מעלה עשן ועל חסרון אחת מכל סמניה דהיינו י"א סמנים שנאמרו למשה מסיני. אבל אם לא נתן בה מלח סדומית או כפת הירדן או שנתן בה דבש, אעפ"י שהוא פסולה, ואם הקטירה על מזבח הזהב לוקה, אם הכניסה בפנים ביום הכיפורים ולא היתה ביאה ריקנית אין בו לא מיתה ולא מלקות
והשתא א"ש הא דתנא אם נתן בה דבש פסלה אבל אין במי שהקטירה בפנים חיוב מיתה, ואם חיסר אחת מכל סמניה והקטירה בפנים ביוה"כ חייב מיתה. והאי דלא תני האי תנא מעלה עשן אפשר דפלוגתא הוא. א"נ תנא ושייר. וא"ת דבהך סוגיא משמע שאם לא נתן בה מעלה עשן אפילו בכל השנה כולה איכא מיתה דאמרינן אין לי אלא ביום הכיפורים בשאר ימות השנה מנין ת"ל וכסה. וי"ל דהכי פי' אין לי אלא ביום הכיפורים בשאר ימות השנה בפנים מנין ת"ל וכסה, דאלו על מזבח הזהב לא שייך לומר וכסה ענן הקטורת על הכפורת. וא"ת דביוה"כ נמי איכא לאו, ואמאי לא מנה אותו רבינו בהלכות סנהדרין, דאמרינן התם חד לעונש וחד לאזהרה. דתניא ר"א אומר ולא ימות עונש כי בענן אראה אזהרה. ל"ק כלל, דאין זה לאו מפורש ללקות עליו. ושימנה אותו הרב ז"ל שהרי הוא לאו הבא מכלל עשה, כי בענן אראה ולא בלתי ענן. ותו דמאן לימא לן דהלכתא כרבא דהא כמה אוקמתי איכא התם. דהא ר"א דהוא בתרא אמר חד למצוה וחד לעכב. ואביי אמר חד לעיקר מעלה עשן וחד לעלה מעלה עשן. כללא דמילתא אם לא נעשית כתקנה הרי הוא קטרת זרה. ואם הקטיר ממנה כזית על מזבח הזהב לוקה ואין בו מיתה, ואם היתה חסרה מעלה עשן או אחד מי"א סמנים והקטיר ממנה מלא חפניו ביוה"כ חייב מיתה ואינו לוקה, ואם היתה ביאה ריקנית לוקה, ואם היתה חסרה אחד משאר דברים כגון מלח סדומית או כפת הירדן או שנתן בה דבש והקטירה בפנים לא קיים המצוה שהרי פסולה היא, אבל אין בו לא מיתה ולא מלקות, וכגון שאינה ביאה ריקנית ואם היתה חסרה מעלה עשן או אחד מי"א סמניה והקטיר אותה בפנים בשאר ימות השנה והיה שוגג בביאה ומזיד בהקטרה. נראה שהוא חייב מיתה דהכי מתרצינן לברייתא בשאר ימות השנה מנין, ת"ל וכסה, ואם היתה שלמה והקטירה בפנים בשאר ימות השנה והיה שוגג על הביאה, אפילו יודע שאין מקטירין בפנים אלא ביוה"כ. מסתברא שהוא פטור ממיתה. ורבינו לא כתב דבר מזה, משום דאי ביאה ריקנית כבר ביאר דינו בהלכות ביאת מקדש ובהלכות עבודת יוה"כ ואם אינה ביאה ריקנית לא נ"מ מידי כיון שאין בו מלקות כנ"ל. וז"ל הרב בהלכות עבודת יוה"כ חסר מן הקטרת אחד מכל סמניה או מעלה עשן חייב מיתה שנאמר ולא ימות כי בענן אראה על הכפורת. וכן חייב על ביאתו בלא מצוה, לפיכך אם שגג בביאה והזיד בקטורת או שנכנס בקטרת שלמה עם החסרה חייב מיתה. הקטיר מן הקטרת של קדש הקדשים כזית בהיכל חייב מיתה, משמע דס"ל דקרא דהקטרת משמע שלמה ולא חסרה בין אם חסר אחת מסמניה בין שחסר מן השיעור מ) דהיינו מלא חפניו ולא נקראת חסרה אא"כ חסרה כזית. הילכך כיון שהקטיר ממנה כזית בהיכל חסרה לה שיעורה וחייב, דקרא דולא ימות אמלא חפניו נמי קאי וקמ"ל דאע"ג דהקטיר כזית בהיכל סד"א דלצטרף עם מה שהקטיר בפנים ולא לחייב. קמ"ל דבעינן מלא חפניו כלו בפנים:
י״ב
בעת שמוליכין את ארון כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ספרי פ' נשא אמרו על פסוק ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם וגו', ר' נתן אומר מכאן נתעלם מעיני דוד שלא נשאו לוים את הארון אלא בעגלה שנאמר וירכיבו את ארון ה', ויחר אף ה' בעוזה, א"ל אחיתופל היה לך ללמוד ממשה רבך שלא נשא אותו אלא על הכתף שנאמר בכתף ישאו, הרי דוד משלחו ומעלהו בכתף שנאמר ויקרא דוד וגו', התקדשו אתם ואחיכם והעליתם את ארון ברית ה' וכו', כי למבראשונה לא אתם פרץ ה' אלקינו וגו', וישאו בני הלוים את ארון וגו', כאשר צוה משה כדבר ה' בכתפם במטות עליהם. והיכן צוה, ולבני קהת לא נתן וגו'. ונתבאר כ"ז בארוכה בפ' אלו נאמרים: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב וא"ת האיך טעה דוד טעות כזה. דזיל קרי בי' רב הוא, ועוד שבפרשת יהושע כאשר עברו את הירדן כתיב עשר פעמים נושאי ארון ברית ה'. וי"ל דטעה לומר שבזמן שישאו אותו בני אדם, לא ישאו אותו אלא על הכתף. אבל לא שיהיה מצוה בבני אדם. לפיכך בחר לישא אותו על עגלה חדשה כדי להרחיק בני אדם מן הארון ולא יגעו בו בשעת המשא ולא נענש עוזה אלא מפני שאחז בארון, כי לא ידע שהארון נושא את נושאיו. וסו"ס טעות היה. דיותר כבוד והדר הוא לארון שינשא על כתפות הכהנים ואם אין שם כהנים על הלוים כאשר הי' במדבר ממה שינשא ע"ג בהמה, וכ"ת כדי שלא יגעו בארון, הרי הבדים היו נושאים, ומשום כבוד אמרו כשהם נושאים יהי' פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ. ומ"מ איכא למידק מה ענין מצוה זו אצל מצות קטרת שחברה הרב ז"ל. וי"ל כי בכלל מצות הקטרת להקטיר ביוה"כ פעם אחת לפני הארון, ואמרינן שהיה מניח המחתה בין בדי הארון. וזהו שסמך הרב ז"ל מצוה זו שאעפ"י שהיו נושאין בבדים על הכתף היו נזהרים שלא ישמטו הבדים מן הטבעות כדרך שאר נושאי משוי. ונמצא שהיו הבדים לעולם על הארון, ובין הבדים היה מניח את המחתה עם הקטרת, ואחר שנגנז הארון היה מניח המחתה על אבן השתיה. והכי תנן התם וכשגנזו הארון גנזו הבדים עמו לקיים מה שנאמר בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, גרסינן בפ' בא לו ר' יוסי ב"ח רמי כתיב בטבעות הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו, וכתיב והובא את בדיו בטבעות, הא כיצד מתפרקים ואינם נשמטים. כלומר לא היו נכנסים בדוחק אלא היו מתפרקים אנה ואנה בתוך הטבעות אבל לא היו נשמטים והיו דוחפין אותם לחוץ עד שהיו בולטים בפרכת כשני דדי אשה. ותניא נמי הכי, וקשה דהאי קרא דוהובא את בדיו במזבח כתיב ולא בארון, וא"כ אמאי שביק קרא דוהבאת את הבדים בטבעות דכתיב גבי ארון. וכ"כ רש"י ז"ל וכתיב והבאת את הבדים אלא דאכתי קשה לי דמאי קושיא דהאי קרא דוהבאת וגו', והך קרא דויעש בצלאל וכו', ויבא את הבדים בטבעות תרוייהו בשעת עשייה צוה שיביאו את הבדים בטבעות וכן עשו ומשם והלאה לא יסורו ממנו. ונראה דקושיא זו דחק לרש"י לפרש מה שפי' שם, ולפי פירושו צ"ל שהיה אפשר להסירן אלא בדוחק כאשר נכנסו. ומה שאני סובר בתירץ קושיא זו דמכח קרא שלישי קא קשיא לי' דכתיב גבי הקמת המשכן, וישם את הבדים על הארון, והלא כבר הביא אותם בצלאל בתוך הטבעות. ומשמע שהוסרו ואח"כ שם אותם משה, והא כתיב ולא יסורו ממנו. ומייתי הך קרא דמפורש טפי, והכי אורחי' דתלמודא. ותירץ נשמטין היו לכאן ולכאן ולא היו נשמטין לגמרי. וכשהביאו אותו אל משה תיקן אותם באמצע הטבעות, והיינו דלא כתיב ויבא את הבדים, אלא וישם את הבדים. והשתא ניחא מקושיא אחרת שהקשו בתוס' פ' בא לו דהא כתיב במסעות ושמו בדיו והם דחקו הרבה בתירוץ קושיא זו ע"ש. ולפ"מ שכתבתי א"ש דלא כתיב והביאו את בדיו אלא ושמו כלומר תקנו שיהיו באמצע הטבעות שיהיה נח לשאת אותו, לפי שבכל מסע ומסע היו דוחפים אותם שיהיו בולטים בפרכת כאשר כתבתי, והרי זה נכון וקצר:
י״ג
כשנושאים אותו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל כן מוכיח פ' שתי הלחם: ונזהרים כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ביומא פ' בא לו. ואיתא נמי בפ' אלו הן הלוקין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
מעשי למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳
מעשי למלך על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳ ארוך במיוחד (13 קטעים, 67,144 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת מעשי למלך על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳ במלואו
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳
א׳
הקטרת נעשת בכל שנה להקטיר ממנו פעמים ביום דכתיב ואתה קח לך בשמים וגו' ונתפרשו בתורה ארבעה סמניה והן נטף ושחלת וחלבנה ולבונה ושאר סמניה הלכה למשה מסיני וכתיב נמי סמים דמשמע שנים והדר כתיב סמים בתר חמשה סמים נטף ושחלת וחלבנה הרי עשרה ולבונה דכתיבא בתר הכי אחד עשר ארבעה הכתובה בתורה מכל אחד מהם שבעים מנה הרי מאתים ושמנים מר וקציעה ושבולת נרד וכרכום משקל ששה עשר מנה כל אחד הקושט שנים עשר קלופה שלשה קנמון תשעה הרי שס"ח מנין וכל הארבעה שמפורשים בתורה הם שוה בשוה דכתיב בד בבד יהיה דמשקלו של זה כמשקלו של זה ושאר הסממנים דאיתרבו מדכתיב סמים סמים לא שוו בשיעורייהו אלא ארבעה מהם ואיפשר דכיון דפשטיה דסמים בתרא נמי לא הוה אלא תרין כקמא הוו להו הני ארבע כאלו כתיבי בהדיא בתורה וקאי עלייהו נמי קרא דבד בבד והנהו תלתא אחריני דאיתרבו מדכתיב סמים בתר חמשה סמים נטף ושחלת וחלבנה והדר סמים דכוותייהו חמשה לא הוו כאלו כתיבי בהדיא בקרא הילכך לא קאי עלייהו קרא דבד בבד ולא שוו בשיעורייהו אלא כל חד כפי מה שצריך לקטרת דסברא היא דהני דכתיבי בהדיא להכי כתבינהו רחמנא לומר שהם עיקר הקטרת ומהם ירבו ליתן בקטרת יותר משאר הסממנים והני דאתו מריבוייא דסמים סמים דפשטיה דקרא לא הוו אלא ארבעה גריעי כולהו מחד מהני שהם מפורשים בקרא דכולהו לא הוו אלא ס"ד מנה והני תלתא דאתו מדכתיב סמים בתר חמשה גריעי טפי אלא דאכתי מנ"ל דשבעים שבעים מנה הוו הני דכתיבי בהדיא ולא שמנים או ששים ואיפשר לומר דבד בבד בגמטרי' ארבעה עשר ורוצה לומר שבעה בשבעה יהיה והאי יהיה רבי ומוקים להני שבעה שיהו עשרות הרי שבעים לכל חד ולהנהו ארבעה דלא כתיבי בהדיא לא מרבינן להו אלא ששה דהיינו בד בבד שהבי"ת שהיא שימושיה לא מוקמי' לה גו מנינא אלא להנהו דכתיבי בהדיא ואם כן הוו ששה אתא קרא דיהיה ורבי להו עשרה אחריני והוו ששה עשר כל חד דלא מרבי מכל חד עשרה אלא להנהו דכתיבי בהדיא בקרא כדאמר' וכל זה לא הוי אלא כעין אסמכתא דקושטא דמילתא הני סמנין ושיעורא הלכתא גמירי להו בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני. ומעלה עשן פ' הוציאו לו דכתיב כי בענן אראה בענן של עשן הקטרת ומעלה עשן גורם לעשן לעלות זקוף כמקל ומנין שנותן בה מעלה עשן דכתיב וכסה ענן הקטרת וחד למצוה וחד לעכב אי נמי חד לעונש וחד לאזהרה כדאי' התם. ושוחקים הכל הדק כדכתיב ושחקת ממנה הדק ומקטיר ממנה מנה בכל יום והשלשה מנים הנשארים שוחק אותם ערב יום הכיפורים דקה מן הדקה עד שמוציא ממנה מלא חפניו להקטיר ממנה ביום הכיפורי' דכתיב התם ומלא חפניו קטרת סמים דקה מה תלמוד לומד דקה והלא כל הקטרת דקה כדכתיב ושחקת ממנה הדק אלא שתהא דקה מן הדקה שמחזירה למכתשת כדאמרינן והשאר הוא מותר הקטרת כדאמר' בדוכתא יין קפריסין ובורית כרשינא ומלח סדומית וכפת הירדן לא הוו דאורייתא ולא הוו אלא מכשירי הקטרת וכל מעשיה בקדש דכתיב קדש תהיה לך לה' כל מעשיה לא יהו אלא בקדש ומשל קדש דאי לאו הכי פסולה.
ח׳
נתן לתוכה כל שהו דבש פסלה דכתי' כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו'. חסר אחת מסמניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה וכתיב לא תעלו עליו קטרת זרה וכי עיילי לפני ולפנים נמי ביום הכיפורים חייב מיתה שהרי היא באה ריקנית כיון שהקטרת הוא שלא כהלכתו ותניא בתורת כהנים גבי פר כהן משיח קטרת הסמים שיהו סממניה לתוכה דיתערבו כולהו סמנין בהדי הדדי והדר מקטיר ליה ולא דאייתינהו לגבי מזבח כל חד וחד באנפיה נפשיה ומקטר ליה פטמה מעט מעט במתכונתה כשרה דכתיב והקטרת אשר תעשה במתכונתה כל שתעשה במתכונתה היא כשרה ואיפשר דעבדא פרס בשחרית ופרס בין הערבים:
ט׳
אזהרת רג שלא לעשות כמתכונת הקטרת מאחד עשר סמנים וכמשקלם להריח בה דכתיב ובמתכונתה לא תעשו לכם איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת מעמיו ואף על פי שלא הריח חייב כרת כדכתיב אשר יעשה כמוה להריח כיון שעשאה להריח אף על פי שלא הריח כדאמר' חייב כרת אם עשאו במזיד ובשוגג מביא קרבן חטאת קבועה דילפינן כולהו כריתות מעבודה זרה כדאמר' בכמה דוכתי אף על פי שלא עשה המשקל כולו אלא חציו או שלישו הואיל ועשה לפי משקלות אלו חייב כרת דהא אמרן דכשרה אפילו עשה פרס שחרית ופרס בין הערבים דכתיב אשר תעשה כל שתעשה כדאמר'. עשה להתלמד בה או למוסרה לצבור פטור דלהריח בה כתיב לא חייבה תורה אלא לעושה כמתכונתה להריח ואם הריח מאותה של צבור הוי כדין הנהנה מן ההקדש:
י״א
אזהרת רד שלא להקטיר על מזבח הזהב חוץ מן הקטרת שמקטירין עליו בכל יום דכתיב לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה וגו' ואם הקטיר עליו קטרת שאינו כזה או קטרת שהתנדב אותה יחיד או רבים דלא נעשית משל הקדש דבעינן דליהוי משל הקדש כדילפינן לעיל או הקריב עליו קרבן או הסיך נסך לוקה על כל אחד מאלו כדכתיב לא תעלו עליו וגו':
י״ב
מצות קח לשאת הארון על הכתף ולא על דבר אחר דכתיב כי עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה פרץ ה' פרץ בעוזה:
י״ג
אזהרת רה שלא יסורו הבדים ממנו והמסיר אחד מהבדים מן הטבעות לוקה דכתי' בטבעו' הארון יהיו הבדים לא יסורו ממנו ונושאים אותו פנים כנגד פנים ואחוריהם לחוץ ופניהם לפנים ואיפשר דילפינן מדכתיב כי עבודת הקודש עליהם דמשמע שידעו כל שעה שעבודת הקודש עליהם והיינו כשפניהם לפנים כדאמר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳
משנה למלך על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳ ארוך במיוחד (4 קטעים, 21,886 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת משנה למלך על הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳ במלואו
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
אור שמח · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳
ט׳
העושה קטורת מאחד עשר סממנים כו'. נ"ב ירושלמי מפורש פ"ק דמגילה הלכה י"א מהו לעשות לו קטורת א"ל חסר בה חד כו' ותוספתא ערוכה במכות פ"ג יעו"ש:
י״ג
כשנושאים אותו כו'. נ"ב מדרש רבה פרשת במדבר עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אבן האזל · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳
ח׳
נתן לתוכה דבש כל שהוא פסלה חיסר אחד מסממניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה פטמה מעט מעט במתכונתה כשרה, אפי' פיטם פרס בשחרית ופרס בין הערבים. בכריתות דף ו' בברייתא דפטום הקטרת בהא דתניא חיסר אחת מכל סממניה חייב מיתה פירש"י כי עייל ביוהכ"פ דכתיב ואל יבוא בכל עת אל הקודש וכו' ולא ימות וכו', וכי מעייל קטרת שלא כהלכה ביאה ריקנית היא וחייב מיתה, והנה מה שכתב רש"י דחייב משום ביאה ריקנית תמה ע"ז הבאר שבע דהא ביומא דף נ"ג מבואר דאיכא תרי חיובא חדא משום ביאה ריקנית וחדא משום קטרת חסרה, ונ"מ אם שגג בביאה והזיד בהקטרה או דעייל שתי הקטרות אחת שלמה ואחת חסרה, והגרעק"א בגליון הש"ס ציין על ד' רש"י מהגמ' דיומא וסיים בוצ"ע, וכן הפר"ח באו"ח סי' קל"ג תמה על ד' רש"י, והנה בד' רש"י יש כאן ב' חדושים א' דכל דין חיסר אחת מכל סממניה דחייב מיתה אינו אלא ביוהכ"פ, ב' דטעמא הוא משום דהוי ביאה ריקנית, והמל"מ האריך כאן הרבה וכן הפר"ח בסי' הנ"ל והשיגו על הב"י וקוטב דבריהם בשיטת הרמב"ם דחיסר אחד מכל סממניה חייב מיתה הוא בכל השנה כמו שכתב הרמב"ם כאן, אבל לא נתן מעלה עשן דחייב מיתה אינו אלא ביוהכ"פ כמו שכתב בהל' עבודת יוהכ"פ, והמל"מ בעצמו הקשה דמנ"ל לחלק בזה דהא מה דקטרת חסרה במיתה מדכתיב הקטרת ולא ימות ביוהכ"פ כתיב, ועוד דהא אמר שם רב ששת אין לי אלא ביוהכ"פ, שאר ימות השנה מנין ת"ל וכסה, א"כ גם בשאר ימות השנה חייב מיתה בין בקטרת חסרה בין בלא נתן בה מעלה עשן, וכתב המל"מ דלדין קטרת חסרה דגמרינן מקרא דכתיב הקטרת ולא ימות דהיינו הקטרת שלימה אבל חסרה ימות, ילפינן ממנה גם על שאר ימות השנה כיון דלא הוי טעמא משום ביאה ריקנית כדאמר בגמ' ביומא, ולכן אין חילוק בין בקה"ק בין בהיכל, אבל דין מעלה עשן עיקר דינו אינו אלא ביוהכ"פ, ובשאר ימות השנה אפי' מצוה ליכא מדאורייתא ומה דמשני רב ששת חד ליוהכ"פ חד לשאר ימות השנה לא קיי"ל הכי. והנה המל"מ בעצמו הביא אח"כ ד' הירושלמי דלא נתן לתוכה מלח או שלא נתן לתוכה מעלה עשן חייב מיתה, ואפי' לפי"מ שכתב המל"מ דקאי ביוהכ"פ, אבל עכ"פ מוכח דגם לבד הי"א סממנים גם אלה שמוסיפין לה הם עיקר ואם לא נתן הוי חסרה דבדין מלח אין חילוק בין יוהכ"פ לשאר ימות השנה, ואפי' לפי"מ שרוצה המל"מ לגרוס אינו חייב מיתה עכ"פ מוכח ממה דאמר שם ר"ז ועובר משום הכנסה, ובתו"י ביומא הביאו ד' הירוש' וליתא שם תיבת ועובר אלא משום הכנסה והיינו משום דהוי ביאה ריקנית, וגם בד' הרמב"ם אינו מוכח דלא נתן מלח אינו חייב מיתה דכשכתב חיסר אחד מסממניה אפשר דקאי גם על מלח סדומית וכפת הירדן, ובהל' ב' כתב י"א סממנים נאמרו לו למשה מסיני והם שעושים אותם במשקל מכוון ומוסיפין עמהם בלא משקל מלח סדומית וכפת הירדן, ויש לפרש דבריו שגם מלח סדומית וכפת הירדן וכן מעלה עשן הוא מדאורייתא גם בכל השנה, והחילוק ביניהם הוא רק שהם בלא משקל, והמל"מ בדבריו שכתב דבשאר ימות השנה ליכא מצוה במעלה עשן כתב וז"ל, וזהו שכתב כשצוה על הקטרת של כל יום ויום לא הזכיר אף ברמז דין זה דמעלה עשן, ודבריו אינם מובנים, דאם כונתו על הרמב"ם הא הזכיר בעיקר דין הקטרת ומעשי' ולמה לו להזכיר בהל' הקטרתה בכל יום, ונראה שיש ט"ס בדבריו ובמקום "שכתב" צ"ל "שהכתוב", וכונתו דבקרא בפ' כי תשא לא הוזכר מעלה עשן, אבל גם זה אינו הוכחה דהא לא הוזכר בקרא אלא ד' סממנים וי"א הם מהלכה וא"כ ה"נ י"ל דמעלה עשן הוא מהלכה. עוד קשה דבסנהדרין פ' י"ט מנה הרמב"ם דיני מחוייבי מיתה ביד"ש שלוקין עליהם ולא מנה דין מקטיר קטרת חסרה, וע"כ צ"ל דסמך ע"ז שמנה דין כהן שנכנס לקדש הקדשים שלא לעבודה, וכדאקשינן בגמ' ותיפוק ליה משום ביאה ריקנית, ואף דמשני כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה או שנכנס בשתי הקטורת מ"מ לא מנה זה ביחוד משום דע"ז היינו להקטיר קטרת חסרה בק"ק ליכא לאו רק דאיכא לאו שלא להקטיר קטרת חסרה בהיכל על מזבח הזהב, והרמב"ם מנה כאן רק מחוייבי מיתה שלוקה עליהם, ובחייבי ל"ת שלוקין עליהם ואין בהם מיתה מנה המקריב על מזבח הזהב אבל אם נימא דמקטיר קטרת חסרה בהיכל חייב מיתה למה לא מנה זה בין מחוייבי מיתה שלוקין עליהן. לכן נראה דפי' דברי הרמב"ם הוא דלא כדברי המל"מ והפר"ח אלא כדברי הב"י, והרמב"ם ג"כ מפרש כד' רש"י דאינו חייב מיתה על קטרת חסרה אלא ביוהכ"פ ואין ראי' כלל ממה שכתב זה כאן בהל' כלי המקדש, דהא כתב להדיא חסר א' מסממניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה, וזה הלא כתב בהל' י"א מזבח הזהב שבהיכל מקטירין עליו קטרת בכל יום ואין מקטירין עליו דבר אחר, ואם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינה כזו וכו' לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטרת זרה וכו', ומפורש להדיא דבקטרת זרה במזבח הזהב ליכא אלא לאו, וא"כ איך כתב כאן בטעמא דחיסר א' מסממניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה, וע"כ משום דמיירי כאן בעשיית הקטרת ועל עשייתה ודאי אינו חייב מיתה אם חיסר א' מסממניה, וע"כ דהכונה דאם חיסר יבוא לידי חיוב מיתה כשיקטיר, וכיון שאין עושין קטרת אלא פעם א' בשנה כמו שכתב בהל' א', וא"כ אם חיסר א' מסממניה יבוא לידי חיוב מיתה, ונשמר הרמב"ם שלא נלמוד דגם בשאר ימות השנה חייב מיתה,וכתב שהרי נעשית קטרת זרה וזה הלא כתב בהל' י"א דעל מזבח הזהב אינו חייב מיתה בקטרת זרה. אכן צריך באור מה שכאן לא הזכיר הרמב"ם אלא אם חיסר א' מסממניה, ולא הזכיר אם לא נתן מעלה עשן שכתבו בהל' עבודת יוהכ"פ שמזה הוכיחו דכאן לא מיירי ביוהכ"פ, אכן נראה דגם זה לא קשה, דכאן מיירי במעשה פטום הקטרת ובזה ליכא חיוב מיתה כלל אם חיסר אלא שכונתו דאם חיסר יהי' חייב מיתה כשיקטיר בזמן שיש חיוב מיתה, והיינו משום דפטום הקטרת הוא פעם אחת בשנה, אבל כל זה הוא במה שצריך לשחקן הכל ולערבן שייך לכתוב דאם לא יעשה הקטורת כדינו יבוא לידי חיוב מיתה, אבל העשב מעלה עשן אינו שייך לדין פטום הקטורת אלא שצריך להניח בה עשב מעלה עשן כל שהוא, ואינו צריך שיתערב עם הקטרת, דדוקא בסממנים צריך לערבן דכתיב ממולח וממילא במעשה הקטרת א"צ לכתוב שאם לא נתן בה מעלה עשן חייב מיתה דזה אינו עיכוב במעשה הקטרת ויכול להניח בה המעלה עשן ביוהכ"פ עצמו, ולכן כתב זה בדין עבודת יוהכ"פ. עתה נבאר דלא תקשה על שיטת הרמב"ם דהא רב ששת מתרץ הברייתא חד ליוהכ"פ וחד לשאר ימות השנה, והמל"מ כתב דהרמב"ם דחה דברי רב ששת מהלכה אבל אין צריך לזה, ויש לומר דהרמב"ם מפרש דלא בא רב ששת כלל לומר דגם בשאר ימות השנה איכא חיוב מיתה בלא נתן מעלה עשן, ולדברינו גם בחיסר א' מסממניה, דבעיקר חיוב מיתה דאיכא תרי קראי חדא מקרא דולא יבוא בכל עת אל הקודש וגו' ולא ימות וגו' כי בענן וגו', ואידך קרא וכסה וגו' ולא ימות דזה פריך בגמ' מעיקרא, ומשני דחד הוי חיוב מיתה מדין ביאה ריקנית, וחד מדין קטרת חסרה, ונ"מ לשגג בביאה והזיד בהקטרה, או לכי עייל בשני הקטרות, ועיקר קושיית הגמ' אח"כ הוא על לשון הברייתא דתניא ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת, וע"ז פריך שפיר קרא לקרא דעל זה שצריך ליתן מעלה עשן הא כבר מייתי קרא דכי בענן אראה, וע"ז משני רב ששת דכאן אשמעינן הברייתא מדין מצות נתינת מעלה עשן בשאר ימות השנה, וזהו מדכתיב וכסה ענן הקטרת, אלמא דבסתם קטרת יש מעלה עשן, אבל זה ודאי דקרא דכתיב ולא ימות לא כתיב אלא בקה"ק ולא בהיכל. והנה המל"מ הביא בסוף דברי הב"י באו"ח סי' קל"ב שכתב ואפי' לדעת הרמב"ם שכתב בפ"ב מה' כלי המקדש חיסר א' מסממניה חייב מיתה שהרי נעשית קטרת זרה איכא למימר דטעמו דקטרת זרה הו"ל ביאה למקדש שלא לצורך, וכתב ע"ז המל"מ והנראה מדבריו שרוצה לומר דרבינו מיירי בקטרת דיוהכ"פ ואחרי בקשת המחילה זה אינו דרבנו מיירי בקטרת של כל יום ויום, והדבר מבואר מעצמו עכ"ל, ולפי"מ שבארתי מבואר להיפוך דדברי הב"י נכונים דכונת הרמב"ם דיתחייב מיתה אם יקטיר ביוה"כ, אלא דמ"מ עיקר דברי הב"י שכתב דמה דחייב מיתה בחיסר א' מסממני' הוא משום ביאה שלא לצורך, זה ודאי תמוה וכמו שהקשו המל"מ והפר"ח על פירש"י בכריתות, דביומא מבואר להדיא דקטרת שחסרה חייב עלי' מיתה מצד הקטרתה לבד ביאה שלא לצורך, ונ"מ לשגג בביאה והזיד בהקטרה או בב' הקטרות, וכן פסק הרמב"ם בהל' עבודת יוהכ"פ. אכן במה שתמהו המל"מ והפר"ח על פירש"י נראה דיש לומר דלא קשה דביומא דתניא ומנין שנותן בה מעלה עשן שנאמר וכסה ענן הקטרת את הכפורת הא נתן בה מעלה עשן או שחיסר א' מכל סממני' חייב מיתה, בזה פריך שפיר ותיפוק לי' דקא מעייל ביאה ריקנית דקרא דביאה ריקנית דכתיב ואל יבוא בכל עת וגו' ולא ימות וגו' כתיב קודם, ולכן הוצרך לשנויי דהכא תני דין חיוב מיתה משום קטרת חסרה לבד חיוב מיתה משום ביאה ריקנית, אבל בכריתות בברייתא דפטום הקטרת דקתני בסתמא חיסר א' מכל סממני' חייב מיתה אין שום הוכחה דכונת הברייתא משום קטרת חסרה ושפיר פירש"י משום ביאה ריקנית והשמיענו דחיסר א' מכל סממני' הוי כמו שלא הקטיר כלל וחייב משום ביאה ריקנית, דכתיב בקרא מעיקרא, ומה דחייב נמי משום קטרת חסרה זה קתני באידך ברייתא דיומא, ובגמ' ביומא משני רב ששת דנ"מ כגון ששגג בביאה והזיד בהקטרה, אבל אה"נ דיש לומר גם להיפוך שהזיד בביאה ושגג בהקטרה, דמשום קטרת חסרה לא יתחייב ומשום ביאה ריקנית חייב, ואף דתירוצא דרב אשי דמשני כגון דעייל שתי הקטרות אחת שלימה ואחת חסרה לא מתרצא אלא מה דצריך לחיובא דקטרת חסרה, אבל מה דצריך לחייב גם משום ביאה ריקנית לא מתרצא בזה, מ"מ שפיר מפרש רש"י דבהא דכריתות הכונה משום ביאה ריקנית דרב אשי נמי מודה לתירוצא דרב ששת ואמר רק אפי' תימא שהזיד בזו ובזו, וכן פסק הרמב"ם בהל' עבודת יוהכ"פ, אבל כל זה יישבנו פירש"י אבל בדברי הב"י שרצה לפרש כן בדברי הרמב"ם דכל החיוב אינו אלא משום ביאה ריקנית, ודאי שפיר השיגו עליו דבגמ' ביומא וכן ברמב"ם הל' עבודת יוהכ"פ מבואר להדיא דחייב משום ב' החיובים וכנ"ל.
י״א
מזבח הזהב שבהיכל עליו מקטירין הקטרת בכל יום ואין מקריבין עליו דבר אחר, אם הקטיר עליו קטרת אחרת שאינה כזו או שהקטיר עליו קטרת כזו שהתנדב אותה יחיד או רבים, או הקריב עליו קרבן או הסיך נסך לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטרת זרה ועולה ומנחה וגו'. או שהקטיר עליו קטרת כזו שהתנדב אותה יחיד או רבים הכ"מ כתב דהיינו שלא מסרה לצבור וכן כתב המל"מ שכן כתבו התוס' במנחות דף נ' ולדבריהם מה שכתב הרמב"ם רבים היינו רבים יחידים, אבל בגמ' במנחות איתא בברייתא יכול יהא יחיד מתנדב ומביא כיוצא בה נדבה וקורא אני בה מוצא שפתיך תשמור ועשית ת"ל לא תעלו עליו קטרת זרה יכול לא יהא יחיד מביא שאין מביא חובתו כיוצא בה, אבל צבור יהא מביא שמביא חובה כיוצא בה ת"ל לא תעלו, ומבואר דפי' מתנדב היינו שמביא קטרת נדבה וממילא בין יחיד בין צבור, והתוס' כתבו שם דמה דאמרינן במעילה דף ז' יביא קטרת שכולה למזבח היינו למסרם לצבור, וכונתם שיקטירו הצבור קטרת חובה, אבל עיקר דין הרמב"ם כאן הוא שקטרת נדבה היא קטרת זרה בין שהתנדב יחיד בין שהתנדבו צבור.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳
י״ב
כתב רבינו בס' המצות וז"ל מצות עשה ל"ד שישאו הכהנים הארון וכו' ואע"פ שזה הציווי בא ללוים וכו' עד סוף הלשון ועיין בסוטה דף ל"ג ברייתות נראין היפך דבריו יעו"ש. ושוב ראיתי להרב החינוך סדר נשא הביא בשם הרמב"ן דפליג עליה דרבינו ז"ל דס"ל דכולם כשרים ולא נפסלו הכהנים אלא כולם שוין, ועיין לו לעיל מצוה ל"ג ובשרש ג'. ולענ"ד נראה דרבינו חזר בו ממ"ש בס' המצוות למ"ש כאן בהל' אלו בתחילתו וז"ל לשאת הארון על הכתף. ולא כתב הכהנים או הלוים ש"מ דשניהם שוין ואח"כ כתב וז"ל שיעבוד הלוי במקדש ודוק. וכן כאן כתב מצוה לנושאו על הכתף שנאמר וכו'. ולא כתב מי ומי, ובריש פ"ג כתב זרע לוי מובדל וכו' ומה היא עבודה שלהן וכו' יעו"ש.
י״ג
שהמסיר וכו'. ועיין לרבינו בס' המצוות כתב וז"ל [מצוה] פ"ו שהזהירנו מהוציא בדי הארון וכו', ודבריו סתרי אהדדי ועיין מ"ש בזה הרב מוצל מאש בסוף ספר אש דת סי' נ"א ודבריו תמוהים וכמו שכתבתי בסוף ספר אגורה באהלך בהשמטות ובס' תועפות ראם סדר תרומה יעו"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק ב׳
י״א
שורש מקטיר קטורת זרה מזבח הזהב שבהיכל עליו מקטירין הקטורת בכל יום ואם הקריב או הקטיר או הסיך נסך לוקה שנאמר לא תעלו עליו קטורת זרה. ע"כ. הנה הרב כמהר"י אלפ'אנדארי בספר מוצל מאש דת סימן נ"א דכ"ג ע"א הקשה על ר' למה לא פירש שיעורו אם הוא בכזית או בכל שהוא כמו שפי' גבי כל שאור וכל דבש בפ"ה מה' איסורי מזבח יע"ש. ולע"ד ל"ק כלל לפי מ"ש התוספות שם בפרק כל המנחות דנ"ח ע"ב ד"ה חצי קומץ גבי פלוגתא דאביי ורבא גבי שאור ודבש דלעולם דהכי קי"ל בעלמא דאין קומץ פחות מב' זיתים ואין הקטרה פחותה מכזית כסברת רבא וריב"ל בפרק הקומץ רבה דכ"ו ע"ב וכדפסק ר' בסוף פרק י"ג מה' מע"הק ובפי"א מה' פ"המ דט"ו יע"ש וכדתנן בפרק השוחט והמעלה דק"ט ע"ב הקומץ והקטרת שהקריב באיזה מהם כזית לחוץ חייב וכדפסק רבי' בפי"ט מה' מע"הק ד"ח וד"ט ושם בר"פ יע"ש אלא דשאני שאור ודבש דרבייה בהו קרא וכמ"ש התוס' שם ובפרק השוחט דק"ז ע"ב ד"ה ר"ל יע"ש ומה גם דאשכחן לאביי גופיה שם בפרק השוחט והמעלה דק"ט ע"ב על ההיא מתני' דקומץ והלבונה וכו' דמפרש בין לרבנן ובין לר"א הקטרת של מזבח שבהיכל היתה בכזית אלא דפליגי אי ילפינן פנים מחוץ או לא יע"ש ועכ"ל דדעת אביי דדוקא גבי שאור ודבש לוקה בכ"ש משום דרבייה קרא אבל לעולם דקטורת של כל יום במזבח הזהב שבהיכל אין הקטרה פחותה מכזית וכדפסק רבינו בהדיא פ"ט מה' ביאת מקדש ודוק.
י״ג
שורש מצות נתינת הטבעות בארון ונזהרין שלא ישמטו הבדים מן הטבעות וכו'. הנה בפסוק ונתת את הטבעות על ארבע פעמותיו נחלקו רש"י והרמב"ן רש"י פי' בזוייות העליונות סמוך לכפורת והרמב"ן פי' בזוייות התחתונות והקשה מרן מלכא בס' עה"ח בפ' תרומה ע"ש מרן זקנו דבפרק המצניע דצ"ב ע"א אמרו המוציא משאוי למעלה מעשרה חייב ויליף לה ממשא בני קהת דארון ט' וכפורת טפח הרי כאן עשרה וגמירי כל טונא דמדלי איניש תלתא מלעיל ותרי תלתי מלרע יע"ש הרי שהבדים היו מונחים בשלישו של הארן יע"ש והשתא קשה בין לשיטת רש"י דלפי' לא היה הארון למעלה מעשרה כיון שהבדים היו בזוייות העליונות גם להרמב"ן קשה שהרי אמרו גמירי כל טונא דמדלי אינשי תלתא מלעיל ולדבריו כל המשא היה למעלה וליכא תלתא מלעיל ומה שישב בזה מרן מלכא שם ובספר חיים וחסד דקל"ח ע"א דפשטיה דקרא משמע או בזויות העליונות או בתחתונות ומש"ה מהדר הש"ס למילף האי מלתא דהמוציא למעל' מעשרה מהמזבח כמ"ש שם ואבע"א מהמזבח גמרינן דס"ל דמארון ליכא ילפותא יע"ש אין זה מן הישוב דמלבד דמסדרא דתלמודא התם אתמר איפכא דמעיקרא יליף ממזבח והדר קאמר ואבע"א יליף מהארון יע"ש עוד זאת דבשלמא לדעת הרמב"ן שפירש שהיו בזויו' התחתונות והכריח כן מתיבת פעמותיו שהוא מלשון פעמיך בנעלים איכא למימר דפשטיה דקרא הכי הוי אבל לדעת רש"י דפעם הוא זוית מה הכרח יש לפרש בזויות העליונו' ולא כדרך כל מדלי טונא וגם לדעת הרמב"ן ז"ל שהכריח מלשון פעמו' שהוא לשון רגל איך הוה ס"ד דתלמודא לומר גמירי כל טונא כו' שהיו הבדים מונחים בשליש ראשון שבזויות הארון דהכתוב קורא בגרון פעמותיו. וסבור הייתי ליישב דברי רש"י ע"פ מ"ש הרמב"ן בשם הראב"ע דשני מיני בדים היו אחד שהיו קבועים בהם ואחרים שלא היו קבועים אלא היו נותנים אותם בשעת סילוק המסעות ובכן אפשר לומר דמ"ש רש"י שהבדים היו נותנים בזויות העליונות היינו הבדים הקבועים שבהם נצטוו ליתנם בתחילת עשיית הארן ובהם כתיב לא יסורו ממנו וההיא דפרק המצניע דמשמע שהיו מונחים בשלישו של הארן היינו אותם שהיו נותני' בשעת סילוק המסעות. ואולם ראה ראיתי להתוס' ביומא פרק הוציאו לו דע"ב ע"א ד"ה כתי' שכתבו כדברי הראב"ע דשני מיני בדים היו והכריחו כן מקרא שכתוב בפ' במדבר בנסוע המסעות ובא אהרן ובניו כו' ושמו את בדיו דמשמע דבשעת סילוק המסעות היו מניחים אותם וכן מוכיח הפסוק דכתיב בפרשת תרומה ויצקת לו ארבע טבעות זהב על ד' פעמותיו והדר כתיב ושתי טבעות על צלעו הא' וב' טבעות על צלעו השנית משמע דארבע טבעות היו על שתי צלעותיו מלבד הארבעה של ארבע פעמותיו יע"ש והשתא אי רש"י ז"ל בשיטה זו קאי הי"ל לפרש כן בקרא דושתי טבעות על צלעו כו' שהן שתים אחרות לכל צד מלבד אותן שהיו על ארבע פעמותיו ואלו הרב בהאי קרא דושתי טבעות נדחק לפרש שהן הטבעות הראשונות שהיו על ד' פעמותיו ומדנחית לפרש קרא דקאי על הראשונות משמע דלא ניחא ליה לפרש כפי' הראב"ע והתוס' שהיו שני מינים בדים וטבעות וכמו שמצינו להרמב"ן שמיאן בפי' זה ובפ' במדבר בפסוק ושמו בדיו פי' הכתוב כאותן שתי פי' שכתבו התוס' שם ביומא הא' דושמו בדיו קאי על כתפות הנושאים והפי' הב' היינו שהיו מושכין את בדי הארון לצד חוץ להיות נראים כבולטין בפרוכת כמין שני דדים כו' יע"ש. ודרך אגב אומר מה שנתקשתי טובא בהבנת דברי התוספות שם ביומא שכתבו וז"ל וא"ת לפי מה שפירשנו דקרא דוהבאת את הבדים בטבעות אכולהו ד' בדים קאי קשה מאי דכתיב ביה לשאת את הארן בהן כו' ונ"ל דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים שהרי אותן הבדים שאינן קבועים מה הוצרך להזכירו כאן. ולא זכיתי להבין כונתם איך ישבו קושייתם במה שתירצו עכשיו דקרא דוהבאת את הבדים לא קאי אלא אהנך בדים הקבועים דאדרבא השתא תיקשי טפי מאי דכתיב לשאת את הארון בהן שהרי באותן בדים הקבועים לא היו נושאים אותו אלא בבדים אחרים שהיו נותנים בשעת סילוק המסעות ואולי כונתם לומר דהשתא דמוקמי' קרא דוהבאת את הבדים בהנך בדים הקבועים אפשר לפ' קרא הכי והבאת את הבדים הללו הקבועים באופן שיהיו הנושאין יכולין לשאת את הארון בהם והיינו שיהיו נתונים לרוחבו על הארון ולא לאורכו שכשירצו הלוים לשאתו יכנסו בין הבדים באורך הארון שהם אמתים וחצי בין בד לבד לא כן אם הבדים הללו נתונים לאורך אינן יכולים לשאת אותו שאין שנים נכנסים בתוך אמה וחצי כדאמרינן בפרק שתי הלחם דצ"ה אבל לעולם כשהיו נושאין את הארן לא היו נושאין אותו בבדים הללו הקבועים בו אלא בבדים אחרים ואזהרת הכתוב הוא שיהיו הבדים נתונים לרוחב הארון ולא לאורך כדי שיהיו יכולים לשאת אותו בהם כלומר אפילו אם יהיו הבדים האלו נתונים שם לא יזיקו אל הנושאים כיון שאין נתונים לרוחב א"נ ה"ק ונתת אל הבדים בנתינה שוה באופן שיהיו יכולים לשאת אותו בהן ולא יהיה אחת ארוך ואחת קצר אף שאין נושאין אותו בהן יהיה באופן המועיל אם ירצו לשאת אותו בהן וכבר זה יכולין אנו לפרש כשנאמר דקרא דוהבאת את הבדי' מיירי דוקא בבדים הקבועים שלא יהיו נושאין אותו בהן משא"כ אם נאמר דקרא מיירי אף בבדים שאינן קבועים א"כ לשאת אותו בהן מתחלף פירושו דלבדים שאינן קבועים פי' לשאת אותן בהן ממש ולבדים הקבועים לאו דוקא וליתר הדקדו' שדקדק הרב ח"ה בדברי התוס' עיין בספר קרבן חגיגה סי' ס"ט ויערב לך יע"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו ב׳, מתוך הלכות כלי המקדש והעובדין בו שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל