הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק א׳

ספר עבודה · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות כלי המקדש והעובדין בו · פרק א׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁיִּהְיֶה מוּכָן לִדְבָרִים שֶׁצְּרִיכִין מְשִׁיחָה בּוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל, כה) "וְעָשִׂיתָ אֹתוֹ שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ":
הלכה ב׳
וְכָכָה עָשָׂהוּ משֶׁה רַבֵּנוּ בַּמִּדְבָּר. לָקַח מִן הַמּוֹר וְהַקִּנָּמוֹן וְהַקִּדָּה מִכָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן חֲמֵשׁ מֵאוֹת שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. וּמִקְּנֵה הַבּשֶֹׁם חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות ל כג) "וְקִנְּמָן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם" שֶׁשּׁוֹקְלִים אוֹתוֹ בִּשְׁתֵּי פְּעָמִים חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם בְּכָל פַּעַם. וְשׁוֹחֵק כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְבַדּוֹ. וְעֵרֵב הַכּל וְשָׁרָה אוֹתָן בְּמַיִם זַכִּין וּמְתוּקִין עַד שֶׁיֵּצֵא כָּל כֹּחָן בַּמַּיִם וְנָתַן עַל הַמַּיִם שֶׁמֶן זַיִת הִין וְהוּא י"ב לוֹג. כָּל לוֹג אַרְבַּע רְבִיעִיּוֹת. וּבִשֵּׁל הַכּל עַל הָאֵשׁ עַד שֶׁאָבְדוּ הַמַּיִם וְנִשְׁאַר הַשֶּׁמֶן וְהִנִּיחוֹ בִּכְלִי לְדוֹרוֹת:
הלכה ג׳
הַמּוֹר הוּא הַדָּם הַצָּרוּר בְּחַיָּה שֶׁבְּהֹדּוּ הַיָּדוּעַ לַכּל שֶׁמִּתְבַּשְּׂמִין בָּהּ בְּנֵי אָדָם בְּכָל מָקוֹם. וְהַקִּנָּמוֹן הוּא הָעֵץ שֶׁבָּא מֵאִיֵּי הֹדּוּ שֶׁרֵיחוֹ טוֹב וּמִתְגַּמְּרִים בּוֹ בְּנֵי אָדָם. וְהַקִּדָּה הִיא הַקּוֹשְׁט. וּקְנֵה בּשֶֹׁם הֵם הַקָּנִים הַדַּקִּים כְּתֶבֶן הָאֲדֻמִּים הַבָּאִים מֵאִיֵּי הֹדּוּ וְרֵיחָן טוֹב וְהֵם מִמִּינֵי הַבְּשָׂמִים שֶׁנּוֹתְנִין אוֹתָם הָרוֹפְאִים בְּצֹרִי:
הלכה ד׳
הָעוֹשֶׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה כַּמַּעֲשֶׂה הַזֶּה וְכַמִּשְׁקָל הַזֶּה וְלֹא הוֹסִיף וְלֹא גָּרַע בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. בְּשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לג) "אֲשֶׁר יִרְקַח כָּמֹהוּ" (שמות ל לג) "וְנִכְרַת מֵעַמָּיו". וְהוּא שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹתוֹ לְהִמָּשַׁח בּוֹ. אֲבָל אִם עָשָׂהוּ לְהִתְלַמֵּד אוֹ לִתְּנוֹ לַאֲחֵרִים פָּטוּר:
הלכה ה׳
הַסָּךְ מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה כְּזַיִת בְּמֵזִיד חַיָּב כָּרֵת. וּבְשׁוֹגֵג מֵבִיא חַטָּאת קְבוּעָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לג) "וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר וְנִכְרַת מֵעַמָּיו". וְאֵין חַיָּבִין אֶלָּא עַל סִיכַת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁעָשָׂה משֶׁה שֶׁנֶּאֱמַר מִמֶּנּוּ. מִזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ (שמות ל לא) "שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי". וּמֵעוֹלָם לֹא נַעֲשָׂה שֶׁמֶן אַחֵר חוּץ מִמַּה שֶּׁעָשָׂה משֶׁה:
הלכה ו׳
אֶחָד הַסָּךְ אֶת עַצְמוֹ וְאֶחָד הַסָּךְ אֶת אֲחֵרִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לג) "וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר". הַסָּךְ כֵּלִים וּבְהֵמָה וְעַכּוּ"ם שֶׁהֵם כְּמוֹתָהּ אוֹ שֶׁסָּךְ מֵתִים בּוֹ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לב) "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ":
הלכה ז׳
אֵין מוֹשְׁחִין מִמֶּנּוּ לְדוֹרוֹת אֶלָּא כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים וּמְשׁוּחַ מִלְחָמָה וּמַלְכֵי בֵּית דָּוִד בִּלְבַד. אֲפִלּוּ כֹּהֵן בֶּן כֹּהֵן מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ו טו) "וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו" וְגוֹ':
הלכה ח׳
בְּבַיִת שֵׁנִי שֶׁלֹּא הָיָה שָׁם שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה הָיָה כֹּהֵן גָּדוֹל מִתְרַבֶּה בִּלְבִישַׁת בְּגָדִים בִּלְבַד שֶׁהָיָה לוֹבֵשׁ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה גְּדוֹלָה:
הלכה ט׳
כֵּיצַד מוֹשְׁחִין אֶת הַכֹּהֵן. צָק אֶת הַשֶּׁמֶן עַל רֹאשׁוֹ וְסָךְ מִמֶּנּוּ עַל גַּבֵּי עֵינָיו כְּמִין כִּי יְוָנִית כָּזֶה X שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ח יב) "וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ". וּמַלְכֵי בֵּית דָּוִד מוֹשְׁחִין אוֹתָן כְּמִין נֵזֶר עַל רֹאשׁוֹ. וְלֹא יִמְשַׁח בִּמְקוֹמוֹת אֲחֵרוֹת וְלֹא יַרְבֶּה בְּשֶׁמֶן:
הלכה י׳
הַנּוֹתֵן מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל גַּבֵּי מֶלֶךְ אוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁכְּבָר נִמְשְׁחוּ פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לג) "וַאֲשֶׁר יִתֵּן מִמֶּנּוּ עַל זָר" וְאֵין אֵלּוּ זָרִים אֶצְלוֹ. אֲבָל הַסָּךְ מִמֶּנּוּ אֲפִלּוּ לְמֶלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל חַיָּב שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ל לב) "עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ" כָּל אָדָם בְּמַשְׁמָע. וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּטַל שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מֵרֹאשׁוֹ וְסָךְ בְּמֵעָיו חַיָּב כָּרֵת וְהוּא שֶׁיָּסוּךְ מִמֶּנּוּ בִּכְזַיִת:
הלכה י״א
אֵין מוֹשְׁחִין אֶת הַמֶּלֶךְ אֶלָּא עַל גַּבֵּי הַמַּעְיָן. וְאֵין מוֹשְׁחִין מֶלֶךְ בֶּן מֶלֶךְ שֶׁהַמַּלְכוּת יְרֻשָּׁה לַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז כ) "הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל". וְאִם הָיְתָה שָׁם מַחְלֹקֶת מוֹשְׁחִין אוֹתוֹ כְּדֵי לְסַלֵּק הַמַּחֲלֹקֶת וּלְהוֹדִיעַ לַכּל שֶׁזֶּהוּ מֶלֶךְ לְבַדּוֹ. כְּמוֹ שֶׁמָּשְׁחוּ שְׁלֹמֹה מִפְּנֵי מַחְלֹקֶת אֲדוֹנִיָּהוּ. וְיוֹאָשׁ מִפְּנֵי עֲתַלְיָה. וִיהוֹאָחָז מִפְּנֵי יְהוֹיָקִים אָחִיו. וְזֶה שֶׁמָּשַׁח אֱלִישָׁע לְיֵהוּא לֹא בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה מְשָׁחוֹ אֶלָּא בְּשֶׁמֶן אֲפַרְסְמוֹן. וְדָבָר זֶה מָסֹרֶת בְּיַד הַחֲכָמִים:
הלכה י״ב
כָּל כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ שֶׁעָשָׂה משֶׁה בַּמִּדְבָּר לֹא נִתְקַדְּשׁוּ אֶלָּא בִּמְשִׁיחָתָן בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז א) "וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם". וְדָבָר זֶה אֵינוֹ נוֹהֵג לְדוֹרוֹת. אֶלָּא הַכֵּלִים כֻּלָּן כֵּיוָן שֶׁנִּשְׁתַּמְּשׁוּ בָּהֶן בַּמִּקְדָּשׁ בִּמְלַאכְתָּן נִתְקַדְּשׁוּ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ד יב) "אֲשֶׁר יְשָׁרְתוּ בָם בַּקֹּדֶשׁ" בְּשֵׁרוּת הֵם מִתְקַדְּשִׁין:
הלכה י״ג
הַכַּפּוֹת וְהַקְּעָרוֹת שֶׁמְּקַבְּלִין בָּהֶם הַמְּנָחוֹת וְכֵן הַמִּזְרָקוֹת שֶׁמְּקַבְּלִין בָּהֶן הַדָּם וּשְׁאָר כְּלֵי הַשָּׁרֵת כֻּלָּן שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב הָיוּ וּמֻתָּר לַעֲשׂוֹתָן מִשְּׁאָר מִינֵי מַתָּכוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְכֻלָּן מִתְקַדְּשִׁין בִּמְלַאכְתָּן. וְאִם נִשְׁבְּרוּ מַתִּיךְ אוֹתָם וְעוֹשֶׂה אוֹתָן כְּלִי אַחֵר וְאֵין קְדֻשָּׁתָן מִסְתַּלֶּקֶת מֵהֶן לְעוֹלָם:
הלכה י״ד
כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ שֶׁנִּקְּבוּ אוֹ שֶׁנִּסְדְּקוּ אֵין סוֹתְמִין אוֹתָן אֶלָּא מַתִּיכִין אוֹתָן וְעוֹשִׂין אוֹתָן חֲדָשִׁים:
הלכה ט״ו
סַכִּין שֶׁנִּשְׁמַט מִן הַנִּצָּב אוֹ שֶׁנִּפְגַּם אֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ וְאֵין מַשְׁחִיזִין אוֹתוֹ. אֶלָּא גּוֹנְזִין אוֹתוֹ בְּצַד הַהֵיכָל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וְהָאוּלָם לַדָּרוֹם וְעוֹשִׂין אֲחֵרִים. שֶׁאֵין עֲנִיּוּת בִּמְקוֹם עֲשִׁירוּת:
הלכה ט״ז
שְׁתֵּי מִדּוֹת שֶׁל יָבֵשׁ הָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ. עִשָּׂרוֹן. וַחֲצִי עִשָּׂרוֹן. הָעִשָּׂרוֹן לִמְנָחוֹת. וַחֲצִי הָעִשָּׂרוֹן לְחַלֵּק בּוֹ מִנְחַת כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבְּכָל יוֹם:
הלכה י״ז
וְשֶׁבַע מִדּוֹת שֶׁל לַח הָיוּ שָׁם. הִין. וַחֲצִי הַהִין. וּשְׁלִישִׁית הַהִין. וּרְבִיעִית הַהִין. וְלוֹג. וַחֲצִי לוֹג. וּרְבִיעִית. וְלָמָּה הָיוּ חֲצִי הַהִין וּשְׁלִישִׁית הַהִין וּרְבִיעִית הַהִין. לִמְדִידַת הַנְּסָכִים שֶׁל זְבָחִים. וְלוֹג לִמְדִידַת שֶׁמֶן הַמְּנָחוֹת. וַחֲצִי לוֹג לִמְדִידַת שֶׁמֶן לְכָל נֵר מִנֵּרוֹת הַמְּנוֹרָה. וּרְבִיעִית לְחַלֵּק בָּהּ הַשֶּׁמֶן לַחֲבִיתִין:
הלכה י״ח
וְאֵין לָנוּ דָּבָר לִמְדֹּד בּוֹ הִין וְלָמָּה הָיָה שָׁם. הוֹאִיל וְהָיָה בַּמִּקְדָּשׁ מִימֵי משֶׁה שֶׁמָּדַד בּוֹ שֶׁמֶן לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה. וּבַחֲצִי לוֹג שֶׁיִּהְיֶה בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ מוֹדְדִין מַיִם לְמֵי סוֹטָה וְשֶׁמֶן לְתוֹדָה. וּבָרְבִיעִית שֶׁהָיְתָה שָׁם הָיוּ מוֹדְדִין שֶׁמֶן לֶחֶם הַנָּזִיר. וּמַיִם לְטָהֳרַת מְצֹרָע. וְלֹא מִפְּנֵי מַעֲשִׂים אֵלּוּ נִתְקַדְּשׁוּ אֶלָּא מִפְּנֵי הַמְּלָאכוֹת שֶׁל מִקְדָּשׁ שֶׁאָמַרְנוּ:
הלכה י״ט
כָּל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ קֹדֶשׁ וּמִכְּלֵי הַשָּׁרֵת. אֶלָּא שֶׁמִּדּוֹת הַלַּח נִמְשְׁחוּ מִבִּפְנִים וּמִבַּחוּץ. וּכְלֵי הַיָּבֵשׁ לֹא נִמְשְׁחוּ אֶלָּא בִּפְנִים. לְפִיכָךְ בֵּירוּצֵי מִדּוֹת הַלַּח קֹדֶשׁ. וּבֵירוּצֵי מִדּוֹת הַיָּבֵשׁ חל:

הר המוריה · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

באורי מהר"י קורקוס והרדב"ז · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק א׳

א׳
מצות עשה לעשות שמן המשחה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל, הנה קרא הרב ז"ל שם הלכות אלו כך לפי שסדר בהם הכלים שהם משותפין לצורך המקדש ועובדיהם, שאפילו בגד"כ כלי המקדש נינהו שהרי לא ניתנו ליהנות בהם, ובגדי קדש נקראו. והקדים ז"ל לעשות שמן המשחה לפי שהוא ענין כלול למשוח בו כלי המקדש והכהנים והמלכים, וכן הקדימו הכתוב דכתיב שמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטורת הסמים. וכן הקדימו בפ' כי תשא. ויש תימה בדברי רבינו שלא מנה בכלל המצות לעשות הקטורת ובריש פ"ב כתב הקטורת נעשית בכל שנה ועשייתו מצות עשה. ותו קשה דבשמן המשחה מנה עשייתו מצוה. ולא מנה משיחתו מצוה. ובקטורת מנה הקטרתו מצוה ולא מנה עשייתו בכלל מנין המצות. וי"ל שלא מנה הרב ז"ל אלא המצות הנוהגת לדורות, ומשיחת כלי הקדש לא היתה נוהגת לדורות. ובמשיחת כלי המשכן נתקדשו כל הכלים לעת"ל. והכא איתא בספרי אמר יתעלה שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם הרי שעשייתו עומדת לדורות, ואין המשיחה לדורות. וכי היכא דמשיחת הכלים לא הוי מצוה לדורות כך משיחת כהנים ולוים אינה מצוה. וכיון שאי אפשר למנות משיחתו אי אפשר שלא נמנה עשייתו, אבל מעשה הקטורת כיון שתכלית עשייתו להקטיר ממנו על מזבח הזהב אין ראוי למנות עשייתו והקטרתו, אלא הקטרתו שהוא תכלית המצוה. וכן מנה אותו הרב ז"ל בהלכות תומ"ס. ומ"ש הכא ועשייתו מצוה, לאו דוקא עשייתו, אלא עשייתו והקטרתו הכל נמנה מצוה אחת:
ב׳
וככה עשהו משה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל בפ"ק דכריתות נתבאר שמה שהיה שוקלים הקנמון בשתי פעמים כדי שיהיה בו שתי הכרעות בכל פעם הכרעה. עוד שם ברייתא ת"ר שמן המשחה משלקו בעיקרים דברי ר' יהודה, א"ל ר' יוסי והלא לסוך בו העיקרים אינו ספק כיצד עושה הביאו העיקרים ושלקום במים והציף עליהם שמן המשחה וקלט הריח וקפחו. וידוע דר"י ור"י הלכה כר' יוסי ופרש"י ז"ל שלקום במים שיבלע וכשיציף עליהם שמן לא יבלעוהו, וקלט השמן את הריח וקפחו קנחו לשמן מעל העיקרים ונתנו בצליחות עכ"ל. ואפשר לפרש קפחו כמו קפאו ויציף הברזל מתרגמינן זקפא פרזלא, ובקצת ספרים מצאתי וקפאו, וגירסת רבינו נראה שהוא ושראום במים כי לא היתה שם נתינה על האש, עד אחר שיצא כל כח העיקרים במים ע"י שרייה, ואז נותן השמן ושולקן. וכך הוא שנויה בהוריות פ' אחרון ואעפ"י שבברייתא לא הוזכר כלל נתינה על האש מסתמא כך הוא כדי שיקלוט הריח כי כן דרך הרקחים. והכתוב אומר מעשה רוקח, פי' שיעשה אותו כדרך שהרקחים עושים. וכן כתב הרמב"ן ז"ל בפי' החומש ובירושלמי דשקלים ה"ג לה. י"ב לוג שבו שולקים את העקרים דברי ר"מ ר' יהודה אומר שולקן הי' במים ונותן מלמעלה כדי שיהא קולט את הריח ומעבירו כדרך שהפטמין עושים שנאמר רוקח מרקחת מעשה רוקח, גם לפי גירסא זו ר"מ ור"י הלכה כר"י. וכבר כתבתי שגרסת רבינו ושראום במים. וי"ב לוג נלמד מקרא דכתיב יהיה זה, זה בגמטריא י"ב: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב שמן המשחה שעשה משה במדבר, לא ידעתי מה בא ללמדנו. וכי לא ידענו שבמדבר עשאו, ורבינו תפס לשון הברייתא דתניא ר' יהודה אומר שמן המשחה שעשה משה במדבר הרבה ניסים נעשו בו. וחזרה שאלתנו על התנא: לקח מן המור כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בכריתות פ"ק ת"ר שמן המשחה מר דרור ת"ק. קדה ת"ק. קנמון בשם ת"ק. קנה בשם מחציתו ר"נ, נמצא כולם אלף ושבע מאות וחמשים. והתם מפרש מנינא למ"ל וגזרת הכתוב שישקול הקנמון פעמים. ר"נ בכל פעם, כדי שיהיו לו שתי הכרעות. ואר"י הקב"ה יודע הכרעות. אלמא דאית בהו הכרע דקנמון בשם אמאי מייתי מחציתו דת"ק. ר"נ בחד זימנא ור"נ בחד זימנא כיון דכלהון חמש מאות הוין ניתי ת"ק בב"א. ש"מ מדקמייתי לקנמון בתרי זימנא הכרע אית בי' והקב"ה יודע בהכרעות ומאי בד בבד אמר רבינא שלא יניח משקל במשקל וישקול כלומר שלא ישקול הקדה כנגד המור אלא כל אחד ישקול בשקל הקדש. וא"ת למה לא פי' הרב שהוא שוקל בהכרעות. וי"ל דמאי דהוי הוי והקב"ה יודע בהכרעות. ויש מי שפי' שלא היה שוקל ההכרעות לבד אלא מניחו כמות שהוא, והקב"ה יודע מה משקלו. וכיון דפלוגתא דאמוראי הוא ולא נפקא מינה מידי, דאפילו הלכתא למשיחא לא הוי. כי אותו שעשה משה עדיין הוא דכתיב יהיה זה לי לדורותיכם. והכי אמרינן בגמרא והלא כמה ניסים נעשו בו מתחילתו ועד סופו, תחילתו לא היה אלא י"ב לוג ובו נמשח המשכן וכליו ואהרן ובניו כל שבעה ימי המלואים ובו נמשחו כהנים גדולים ומלכים וכולו קיים לע"ל שכתב שמן משחת קדש יהיה זה לי לדורותיכם, זה גמטריא י"ב הוי:
ג׳
המור הוא הדם כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בהשגות א"א אין דעתי מקבלת כו'. כוונתו ז"ל כי המור אשר היו נותנים בשמן המשחה או בקטורת לא הי' מס"ך אלא שרף אילן הנקרא "מירא" וריחו רע וחזק. ובשלמא בקטורת יש טעם לדבר לחזק ריח הקטורת אבל בשמן המשחה לא ידעתי למה יתנו אותו כיון שריחו רע, ורבינו ז"ל סובר כי המור הנזכר בכתוב הוא מס"ך, וקרא אותו מר דרור כלומר חפשי שאין בו זיוף כלל והדבר ידוע כי המס"ך מזייפין אותו שדמיו יקרים, ולא כן המיר"א. והכתוב שאמר מר עובר כלומר נקי, שעובר בכל מקום וריחו טוב וחזק מאד ולכך מתבשמים בו בני אדם בכל העולם. ומה שכתב הראב"ד ז"ל שהוא דם חיה טמאה, לא ידעתי מנין לו. כי אני שאלתי לתגרים המביאים אותו ממקומו ואמרו לי שהוא מין חיה דומה לצבי או לעופר האיילים ושמא חיה טהורה היא, ואם מפני שהוא דם חיה ולא מצינו דם חיה נכנס למקדש. ל"ק כלל שכבר נתבטל מתורת דם ונפסד מהיות אוכל וחזר להיות עפר בעלמא. ועוד שאין נהנים מממשו של דבר אלא מהריח, וריחא לאו מילתא הוא. ומאלו הטעמים אנו מתירים לתת אותו במרקחת הנאכלות ולא ראינו מי שיערער בדבר. וכ"ש במקדש שלא היה ליהנות בו אלא למשוח או לריח הקטורת. והריח אין בו מעילה. ומה שאמר הכתוב אריתי מורי אמרו כי החיות האלו רועות שבלת נרד הנקרא בערבי שנבו"ל שריחו טוב מאד ונעשה להם כמין אבעבועות ומתחככות ונופלות שם, ובאים בני אדם ולוקטים אותן בזמן שלוקטים הסונבו"ל, והיינו דכתיב אריתי מורי עם בשמי:
ד׳
אבל אם עשהו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל איכא למידק מאי לאחרים, ואמאי שני לישנא דברייתא דקתני למוסרו לציבור. וי"ל דברייתא קשיא רישא לסיפא, דקתני לסוך בו חייב ומשמע להמשח הוא בעצמו. אבל למוסרו לאחרים שימשחו בו פטור, אימא סיפא למוסרו לציבור פטור, אבל למוסרו לאחרים חייב, לפיכך אמר הרב ז"ל דלמוסרו לאחרים פטור אע"ג דהנך אחרים ימשחו בו והרי העושה פטור שהרי לא עשה אותו לסוך בו והסך בו נמי פטור, שאין חייבין כרת, אלא על אותו שעשה משה, וברייתא מתרצינן לה רישא דוקא. וסיפא אמרינן נעשה העושה למסור לאחרים כאלו עשאה למסור לציבור דפטור. א"נ דהאי לציבור דקתני היינו אחרים שהרי הציבור לא הי' צריכים, שהרי היה להם שמן שעשה משה, ולא נעשה זולתו כלל. ומשום דתניא גבי קטורת למוסרו לציבור, תני נמי גבי שמן הכי. ורבינו פי' דברייתא קמ"ל בשנוי הלשון נמצאת למד דאין חייב כרת אלא למפטם שמן כדי לסוך בו הוא בעצמו. אעפ"י שלא סך ממנו מתחייב משעת עשייה, ואם מסרו לציבור אעפ"י שסך הוא בעצמו ממנו פטור יט) שאין חייבין אלא על אותו שעשה משה:
ו׳
ואחד הסך את עצמו כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל, ואיכא למידק ואחרים מאי חייב או פטור. ויש ללמוד ממ"ש סוף הלכות כלאים, וז"ל המלביש את חבירו כלאים, אם היה הלובש מזיד הלובש לוקה, והמלביש עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול, ואם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים, והיה המלביש מזיד, המלביש לוקה והלובש פטור, וכיו"ב כתב בהלכות אבל המטמא את הכהן, אם היו שניהם מזידים, הרי הכהן לוקה וזה שטמאו עובר על לפני עור וגו'. היה הכהן שוגג וזה שטמאו מזיד. הרי זה שטמאו לוקה, ודכוותא הכא, וקשיא לי אמאי לא ביאר הרב זה כאן כאשר בשאר מקומות. ולפיכך נ"ל שאם היו שניהן מזידין שניהם חייבים דכתיב ואשר יתן ממנו על זר. כיון שהוא מזיד חייב על הנתינה, ולא שני לן שיהיה הזר מזיד או שוגג. ואם היה גם הזר מזיד גם הוא חייב, דהא ניחא לי' ונהנה בו וסייע עמו דומיא דהא דאמרינן גבי המגלח את הפאות שאם סייע המתגלח למגלח חייב, וה"נ ל"ש, ואם היה הסך מזיד והניסוך שוגג, הסך חייב והניסוך פטור וזהו שסתם הרב ואמר ואחד הסך את אחרים חייב דמשמע בכל גוונא:
ז׳
אין מושחין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל ברייתא דכריתות ובירושלמי דשקלים פ"ו:
ט׳
כיצד מושחין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש בכריתות ובהוריות ושקלים ופי' כ"ף יונית, כתב רש"י ז"ל שמתחיל למשוח באצבע בין ריסי עיניו ומושך אצבעו על הראש עד שמגיע לעורף ככ"ף יונית, ורבינו כתב במשנה ומושחין גבות עיניו כמו כ"ף יונית: שנאמר ויצק משמן כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, פי' דמוכח מקרא דיציקה ואח"כ משיחה, ודלא כמ"ד בגמרא בתחילה נותנים על ריסי עיניו ואח"כ על ראשו, כן נתבאר שם: לא ימשח כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, יתבאר ממה שיבא הדין לא ירבה כו', שאמר דשני טפין היו תלויות לאהרן בזקנו והיה דואג שמא מעל על שריבה בשמן: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ואפילו בראש אבל אין בו חיוב כרת:
י׳
הנותן משמן המשחה כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, גז"ש בברייתא הסך למלכים כו'. ובהשגות א"א לא מיחוור מתוך הגמרא כו'. ובודאי הדין עמו כי הסוגיא שכתבתי כן מוכחת דלחייב הסך לכ"ע בכ"ש חייב. ובנתינה על הדיוט הוא שנחלקו בכמה מקומות, דר"מ יליף מסיכה ור"י יליף מנתינה בעלמא. ובודאי דהלכה כר"י. ואין חייב בנתינה על ההדיוט אלא בכזית ואפשר לתרץ לדעת רבינו, שהוא מפרש דר"י ה"ק. מה נתינה דעלמא בכזית אף נתינה על זר כזית. ומינה ילפינן לסיכה, דמה נתינה בכזית אף סיכה בכזית, דלא גרעה מנתינה, דהא כמה יסוך ויהא חייב נקט במילתיה. ועוד כיון דבהדיוט מיירי, נתינה וסיכה לגבי הדיוט הדעת מכריע שהם שוים, וא"כ ע"כ סיכה ילפינן מנתינה אליבא דר"י וכדנקיט במילתיה וכמה יסוך כו' ולא נקיט וכמה יתן כו'. ואי אפשר לחלק קרא דסיפא לחצאין דנימא דלכהן בכל דהו ועל זר בכזית, אלא ודאי סיפא בכזית סבר ר"י, ומה שאמרו שם אבל לממשח כו'. ד"ה כו'. פי' למשוח אותם לקדשם אין צריך כזית אלא בכ"ש סגי. א"נ דוקא כ"ש שלא ירבה בשמן, כמ"ש רבינו למעלה, ולפי שיטה זו, הסך בשמן המשחה כו', ששנו ברישא דברייתא גבי מלכים וכהנים לאו בדוקא דסך חייב הוא, אלא לנותן קרי לי' סך. וזה שאמרו שם דפלוגתייהו בקרא ואשר יתן ממנו וגו'. פי' דר"י מדמה סיכה לנתינה כאשר כתבתי בסמוך, ורבינו סמך אברייתא דתני ר"ח קמיה דרבא מנין לכ"ג שנטל משמן המשחה מראשו ונתן במעיו שחייב שנאמר על בשר אדם לא יסך, ע"כ. ופליגא אדר"י דסבר דסך את הכהן שנמשח פטור, דלא מפליג בין נתינה לסיכה, וכיון דר"ח תני לה קמיה דרבא ורבא קבלה מוכח דהלכתא היא. ושאני בין נתינה דכתיב בי' על זר, לסיכה דכתיב בה אדם סתם וכהן ומלך אדם איקרו וככל אדם הם: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב מכאן אתה למד שהנותן ממנו על זר אפילו שלא סך אותו חייב כרת דכתיב ואשר יתן ממנו על זר: אבל הסך ממנו אפילו למלך כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל פי' שסך לו על בשרו והשמן לא ניתן, אלא ליתן על הראש ולא על הבשר: והוא שיסך ממנו בכזית כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בהשגות א"א לא מיחוור כו'. כוונת השגתו דלר"י דקי"ל כוותיה לא בעי שיעור כזית אלא לנתינה אבל לסיכה אפילו בכ"ש חייב. זהו כוונתו, אעפ"י שאין הלשון מתוקן והיה יכול להשיג עליו למעלה, שכתב הסך משמן המשחה כזית במזיד חייב כרת, אלא דנטיר לי' לבסוף. - תניא בפ"ק דכריתות הסך בשמן המשחה כו' לכהנים, ר"מ מחייב ור"י פוטר, וכמה יסוך ויהא חייב, רמ"א כ"ש ר"י אומר כזית. ופסק רבינו בתרווייהו כר"י, כפשטא דברייתא, ואמרי' עלה ר"מ ור"י במה פליגי אמר ר' יוסף כו'. והראב"ד ז"ל תפס לו לשון הברייתא כפשוטו, דמשמע דסיכה לד"ה בכל שהוא, ולא בעי ר"י כזית אלא לנתינה. וקשיא לי עלה טובא דפלוגתייהו הוי בסיכה. ואיך אפשר דנימא במסקנא דל"פ אלא בנתינה. ותו דסיכה ונתינה הוקשו. ומהאי היקשא יליף ר"מ דנתינה בכ"ש, אלא הנכון נראה דעת רבינו דבתרווייהו פליגי בנתינה וסיכה, דר"מ סבר מה סיכה בכל שהוא דלא אשכחן שיעור בסיכה אף נתינה כ"ש. אע"ג דנתינה בעלמא כזית, ור"י ס"ל דודאי הוקשו כדקאמרת, אבל לאידך גיסא, מה נתינה בעלמא כזית, דגמרינן מנתינה דונתן לכהן את הקודש דכתיב בי' אכילה ואיש כי יאכל קדש, וכל אכילה כזית, אף נתינה דעל זר. וסיכה דהוקשו לה בכזית, אבל סיפא לממשח מלכים וכהנים במצותן. ד"ה בכל שהוא כיון דלא אשכחן בי' שיעורא אבל סיכה לחייב לא הוי פחות מכזית דומיא דנתינה, ועלו דברי הרב כהוגן. ודברי הראב"ד ז"ל צל"ע דע"כ האי דאמרינן אבל סיכה לממשח את המלכים וכהנים ד"ה בכ"ש במשיחה דמצוה הוא, דגרסינן עלה ואמר ר"י במאי פליגי ר"מ ור"י גבי מלכים וכהנים ר"מ סבר ואשר יתן ממנו על זר כתיב, ומלך וכהן השתא זרים נינהו. פי' שכבר נמשחו ור"י סבר בעינן זר מתחילתו ועד סופו, ומלך וכהן מעיקרא לאו זרים נינהו, ולא נחלק ר"מ אלא בנתינה דשמן המשחה אבל נתינה בעלמא כגון לא יתן עליה לבונה דמנחת חוטא מודה הוא דהוי בכזית. ואיכא למידק כיון שכתב הרב למעלה הסך בשמן המשחה כזית כו' אמאי איצטריך לשנות ולומר והוא שיסך ממנו בכזית. ונ"ל לומר דאתא לאשמועינן דלא תימא שיצטרפו מה שנתן בראשו עם מה שסך על מעיו לכזית ויתחייב. קמ"ל דסיכה גופא שסך במעיו בעינן שיהיה כזית. ואכתי איכא למידק כולה בבא מאי קמ"ל הרי כתב למעלה אבל הסך ממנו למלך וכהן חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך, כל אדם במשמע, הא מיתרצא במה דאמרינן בגמרא תני ר"ח קמיה דרבא מנין לכ"ג שנטל משמן המשחה שעל ראשו ונתן על בני מעיו שהוא חייב שנאמר על בשר אדם לא ייסך א"ל ר"א בריה דרבא לר"א מ"ש מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש, א"ל התם ומתו בו כי יחללוהו כתיב. וכיון דאחליה הא איתחל אבל גבי שמן המשחה כתיב כי נזר אלקיו עליו שמן המשחה קרייה רחמנא דאע"ג דאיתיה עליו לא אתחיל ע"כ בגמרא דאע"ג דסך בו ראשו כמצותו לא יצא לחולין אלא הרי הוא בקדושתו. ומזה הטעם אמרו שלא ירבה בשמן שלא יפול על בשרו:
י״א
אין מושחין כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, כבר נתבאר. ושם נתבאר שיהוא לא נמשח בשמן המשחה שהרי מלך ישראל היה. ומלך ישראל אינו נמשח בשמן המשחה מדכתיב כי זהו וגו' כאשר נתבאר. ולא עדיף סופו מתחילתו, וא"כ אף מפני המחלוקת אין למשחו בו, אלא ע"כ באפרסמון נמשח. וגם יהואחז ע"כ לא בשמן המשחה נמשח, שהרי יאשיה אביו גנזו וכאשר כתב רבינו ריש פ"ד מהלכות בית הבחירה, וא"כ ע"כ באפרסמון נמשח. וכן אמר רב פפא שם בגמרא בהדיא. וא"כ קשה על רבינו למה לא ביאר כן גבי יהואחז כמו שביאר גבי יהוא, ואפשר לתרץ שרבינו לא חשש לבאר גבי יהואחז משום דלא נ"מ מידי. דא"נ היה בשמן המשחה, ל"ק מידי. כי מה שלא נמשח בשמן המשחה לא היה אלא מפני שלא היה להם שמן כי כבר נגנז, אבל אם היה להם ודאי שהיה מושחים בו. ולכך לא חשש רבינו לבאר דבר בזה, כי אין קושיא על מה שכתב וליכא למיטעי מידי. ול"ק אלא גבי יהוא שהיה ממלכי ישראל ואין מושחין אותם אפילו במקום מחלוקת. וא"כ קשיא מיהוא ואיכא למיטעי ולמילף מיהוא דבמקום מחלוקת מושחים, אפילו מלכי ישראל, לפיכך הוצרך רבינו לבאר ולתרץ דלא נמשח אלא באפרסמון, והשתא ל"ק על שאמר וליכא למיטעי מידי, אבל ביהואחז ליכא למיטעי ולא הוצרך לפרש: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ולא ידעתי למה השמיט רבינו הא דאין מושחין אלא מלכי בית דוד לבד. וי"ל דאין כאן מקומו אלא בהלכות מלכים:
י״ב
כל כלי מקדש שעשה משה כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל בפ"א דיומא. וכבר כתבתי דמהאי טעמא לא מנה הרב ז"ל משיחה מצוה בפני עצמה. ואע"ג שהיו מושחין מלכים וכהנים אין ראוי למנותה מצוה בפ"ע. ואפשר שהוא בכלל מצות למנות מלך וכהן גדול. כי מתנאי המלך וכ"ג שימשחו אותם, ואין ראוי למנות פרטי המצוה או תנאיה כל אחד בפני עצמה. עוד יש טעם אחר לפי שאין המשיחה מעכבת כלל, שאם אין שם שמן המשחה כ"ג מרבין אותו בבגדי כהונה. וכן המלך אין המשיחה מעכבת שהרי ירושה הוא, ולפיכך לא היה מושחים מלך בן מלך, הילכך כיון שאין המשיחה מעכבת לא מנה אלא עשייתו:
י״ג
ואם נשברו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל, זבחים ס"פ המזבח מקדש ת"ר כלי קדש שניקבו אין מתיכין אותן ואין מתיכין לתוכן אבר. נפגמו אין מתיכין אותן סכין שנפגמה כו'. ופרש"י ז"ל אין מתיכין אותן כמו שעושין למדות מנוקבות, שמתיכין אותן סביבות הנקב, ונסתם הנקב, ואין מתיכין לתוכן אבר לסתום הנקב וכלהו משום דמחזי כעניות ולאו אורח ארעא נפגמה פגימה גדולה שתיקון השחזה ניכר ע"כ. ורבינו כלל במלת אין סותמין אותם שני מיני סתימות שהוזכרו בברייתא או להתך בכל סביבות הנקב או להתך לתוכו אבר. והוסיף לבאר אלא מתיכים אותם וכו'. או אפשר שהיה גורס רבינו בברייתא מתיכים אותם ואין מתיכין לתוכן אבר. פי' מתיכין אותם לגמרי ועושים אותם מחדש, והכל יוצא לדרך אחד. ומה שביאר רש"י ז"ל גבי סכין שנפגמה דהיינו פגימה גדולה שתיקן השחזתה ניכר, אפשר דס"ל ז"ל שלא עלה על הדעת שבשביל פגימה כ"ד או בחגירת ציפורן או פחות מכן. או יותר מעט יגנזו. ול"ש בה עניות ולא גנאי, כי הסכין דכ"ש של שחיטה נוח הוא ליפגום וליפסל. וכל שעה צריך לתקנו ואין תיקונו ניכר ולא מיחזי כעניות כלל, אלא מיירי בפגימה גדולה שתיקן השחזה ניכר. ואז מחזי כעניות והאי לאו אורח ארעא ויש להכריע זה עוד ממה שאמרו שם בסוף הברייתא אבא שאול אומר סכין מטרפת היתה במקדש ונמנו עלי' הכהנים וגנזוהו, פי' שהיתה נוחה ליפגום פגימות דקות ומטרפת את הקדשים ולכך גנזוהו. מוכח דדוקא מפני שהיתה מטרפת גנזוהו, הא לאו הכי לא הי' גונזים אותה אלא הי' מתקנים אותה והרי לא גנזוהו בפעם ראשונה שנפגמה עד שראו אותה שהיתה מטרפת מיד, זה דעת רש"י, ורבינו כתב לשון הברייתא, ולא ביאר דבר. אפשר שסובר דאבא שאול פליג את"ק כלומר לאו כדאמרת שאין משחיזין סכין שנפגם, אלא סכין שהיתה מטרפת הוא שגנזו. אבל אי לאו הכי לא היו גונזים אותה דל"ש בזה עניות כי קל הוא הסכין ליפגם כאשר כתבתי. ולא מפליגין בין פגימה גדולה לפגימה קטנה. ובודאי הלכה כת"ק. וכבר נתבאר בהלכות בית הבחירה פ"ד המקום שהיה בהיכל נקרא בית החליפות ששם גונזים את הסכינים:
ט״ז
שתי מדות כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל מנחות ריש פ"י ור"מ פליג וסבר דשני עשרון היו שם דכתיב עשרון עשרון, והלכה כרבנן דסברי שלא היה שם אלא עשרון אחד דכתיב ועשרון א'. וקרא דעשרון עשרון דרשי ליה לרבות חצי עשרון. וכתב רבינו לחלק בו מנחת כהן גדול וכו' ומשום דהתם תנן במתני' שבו היה מודד וכו', ופריך מודד פי' בתמיהא ורמינהו וכו', ולכך כתב רבינו לחלק כסתמא דמתניתין:
י״ז
ושבע מדות של לח כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה וכבר נתבאר שאעפ"י שברביעית ההין או הלוג היו יכולים למדוד לחצי שתי פעמים. ולשלם ארבעה, כלל היה במקדש שמדה אחת לא היתה משמשת לשתי מדידות, אלא רביעית למה שצריך רביעית לבד, וחצי לחצי, ולוג ללוג. ואפשר שהטעם הוא משום דמיחזי כעניות, ופי' רביעית לוג לחלק בה השמן שהיה נותן רביעית בכל חלה וחלה. וכאשר ביאר כ"ז רבינו בהלכות מעה"ק פי"ג: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב ובגמרא אמר מר ר"ש אומר לא היה שם הין כלל. שפיר קאמר להו ר"ש לרבנן, ורבנן הוה הין שעשה משה לשמן המשחה דכתיב ושמן זית הין, מר סבר כיון דלדורות לא הוי צריך לפי שעה הוא דעבדי', ואיגנז, ואידך כיון דהוי הוי, וקי"ל כרבנן. ומסתברא שאפילו בזמן שלא היה אותו שעשה משה לעולם היו עושין אותו לזכר בעלמא אעפ"י שלא היה משמש כלום. והשתא ניחא דמתני' שנוייה אפילו בזמן בית שני: וחצי לוג למדידת כו'. כתב מהר"ד ן' זמרא ז"ל משנה שם ובגמרא אמרו מנה"מ וכו' ושיעורו חכמים חצי לוג מאורתא עד צפרא. ואע"ג דאין הלילות שוות, לפי הלילות הי' מעבה את הפתילות. ובתוס' תמהו למה היה צריך לקדש את השמן בכ"ש, ואני אומר שכל דבר שנכנס למקדש היה צריך לקדשו בכ"ש. והכי משמע מדאמרינן התם יתיב רבי וקא קשיא לי' חצי לוג למה נמשח, אי לסוטה כו'. וכתב רש"י ז"ל עלה אי לחצי לוג של מי סוטה חוץ הוא, שהיה משקה אותה בחוץ בשער ניקנור ולא היה צריך להכניס בעזרה ולקדשם בכלי ע"כ. משמע שאם היה צריך להכניסם בעזרה היה צריך לקדשם בכלי. וכי האי קושיא הוי קושיא ליה לרבי גבי רביעית וא"ל ר"ח שבה הי' מודד לחביתי כ"ג רביעית שמן לכל חלה, וקרי רבי עלי' מארץ מרחק איש עצתי שר' חייא עלה מבבל:
י״ח
ולא מפני מעשים אלו כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל כל זה בגמרא שם. אלא שגבי חצי לוג פריך למה נמשח, אי משום סוטה וכי חולין הוא דצריכי לקדושי, והרי מים קדושים כתיב בהו, כך הוא גרסת התוס' ז"ל. ופירשו והלא קודם שישים אותם בלוג הי' קדושים שנתקדשו בכיור, וא"כ אף אם יהיה החצי לוג חול אין בכך כלום. והקשו ע"ז שאחר שנתקדשו אין להניח אותם בכלי חול שגנאי הדבר, ותירצו דכיון שאינו קרב לגבי מזבח אין מקפידין בכך, אבל רש"י ז"ל נראה שגורס גם בזו והלא חוץ הוא. ופי' כמו שכתבנו למעלה:
י״ט
כל המדות האלו קדש כו'. כתב מוהרר"י קורקוס ז"ל גז"ש במשנה וגמרא. ופי' ברוצין פרש"י ז"ל שנופל מן המדה אחר שנתמלאת ונזכר זה גם בהמזבח מקדש: ומהר"ד ן' זמרא ז"ל כתב וא"ת בירוצי מדות מה היו עושין בהם תנן מותר נסכים לקיץ המזבח, מאי מותר נסכים, אמר רב יוסף בירוצי המדות, ואע"ג שנתקדשו לוקחים בהם כבשים לעולת קיץ דלב ב"ד מתנה עליהם מיסוד התוס':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק א׳

א׳
מצות קז לעשות שמן המשחה שיהיה מוכן לדברים שצריכים משיחה בו דכתיב ועשית אותו שמן משחת קדש.
ב׳
וככה עשהו משה רבינו במדבר לקח מן המור והקנמון והקדה מכל אחד משלשתן חמש מאות שקל בשקל הקדש בשמים ראש מר דרור חמש מאות וקנמון בושם דכתיב מחציתו חמשים ומאתים ולהכי נקט מחציתו שלא יהו שוקלין אותו הכל ביחד לחצאין וגזירת הכתוב הוא לרבות בו שתי הכרעות וקדה חמש מאות ומקנה הבשם חמשים ומאתים דמחציתו דקרא לא קאי אלא אקנמון בושם ומדמייתי לקנמון בושם בתרי זימני שמע מיניה הכרע אית ביה ולא היה שוקל אהכרעות לבד אלא מניחן כמות שהן והקב"ה יודע מה משקלן ומאי בד בבד דמשמע שלא היה בהם הכרע שלא יניח משקל במשקל וישקול שישקול כל בושם ובושם כנגד הברזל ולא ישקול במנין דמר דרור ויחזור וישקול קדה כנגד מר דרור. וכולהו שקלים בשקל הקדש ושוחק כל אחד ואחד לבדו דכיון שחלקם הכתוב במשקלם משמע שלא יערבם עד שישרה אותם במים זכים שלא יבלעו השמן כשיציפו אותו עליהם וכשהציף אותו עליהם קלט את הריח וקפחו שקנח השמן מעל העיקרין ונתנו בצלוחית וכשהציף אותו היה השמן י"ב לוגין כדכתיב שמן זית הין ובשל הכל על האש עד שאבדו המים כדכתיב רוקח מרקחת ונשאר השמן והניחו בכלי לדורות כדכתיב יהיה זה לי לדורותיכם אלמא כולהו שנים עשר לוגין קיימי לעתיד לבא:
ד׳
אזהרת רא שלא לעשות כמוהו כמעשה זה וכמשקל זה ואם עשהו חייב כרת דכתיב ובמתכונתו לא תעשו כמוהו וכתיב איש אשר ירקח כמוהו וגו' ונכרת מעמיו בשוגג מביא חטאת קבועה דכולהו כריתות ילפי' מעבודה זרה דכתי' בה וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות וגו' דבעבודה זרה מישתעי דשקולה כנגד כל המצות ומה היא אית בה כרת וחייבין עליה חטאת אף כל שחייבין עליה כרת חייבין עליה חטאת. והוא שיעשה אותו להמשח בו אבל אם עשהו להתלמד או ליתנו לאחרים פטור דכתיב אשר ירקח כמוהו והרי רקח אבל ללמד או למוסרו בצבור פטור דכתיב במתכונתו ויליף מבמתכונתו דקטרת דכתיב ביה לא תעשו לכם לכם הוא דאסור לא לצבור וללמד לא הוי כמוהו כיון דאינו למשיחה ופטור נמי:
ה׳
אזהרת רב שלא לסוך ממנו והסך ממנו כזית חייב כרת דכתיב על בשר אדם לא ייסך וכתיב ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו ובשוגג חייב חטאת קבועה כדילפינן ואין חייבין אלא על סיכת שמן שעשה משה דכתיב ממנו מאותו של משה שנאמר בו שמן משחת קדש יהיה זה לי ומעולם לא נעשה שמן אחר חוץ ממה שעשה משה. אחד הסך עצמו ואחד הסך לאחרים דכתיב ואשר יתן ממנו דמשמע למי שיתן. הסך כלים ובהמה וגוים או שסך מתים פטור דכתיב על בשר אדם לא ייסך אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם אלא כבהמה דכתיב בשר חמורים בשרם ומת נמי לא מיקרי אדם.
ז׳
אין מושחין ממנו לדורות אלא כהן גדול ומשוח מלחמה ומלכי בית דוד דכתיב שמן משחת קדש יהיה זה לי למשוח בו משיח קדשי אשר אבחר בו לדורותיכם ולא יותן על זר שאיננו לי ולכן ימשחו ממנו המלכים והכהנים הגדולים בפירוש כתיב בתורה ואת אהרן ואת בניו תמשח וקדשת אותם וכו' אפילו כהן בן כהן מושחין אותו דכתיב והכהן המשיח תחתיו מבניו נימא קרא והכהן שתחתיו מבניו מאי המשיח הא קמשמע לן דאפילו מבניו ההוא דמשח הוי כהן גדול ואי לא משח לא הוי כהן גדול ובבית שני שלא היה שמן המשחה היה כהן גדול מתרבה בלבישת בגדים בלבד דכתיב בהו לקדשו לכהנו לי.
ט׳
כיצד מושחין את הכהן צק את השמן על ראשו כדכתיב ויצק משמן המשחה על ראש אהרן וסך ממנו על גבי עיניו כמין כי' יונית דכתיב בתריה וימשח אותו לקדשו והמלכים של בית דוד מושחין אותן כמין נזר דמשיחה לחוד הוא דאיתרבי בהו ממשחת קדש יהיה זה לי כדאמ' ולא בעי יציקה וכמין נזר רמז למלכות לא ימשח במקומות אחרות ולא ירבה בשמן.
י׳
הנותן משמן המשחה על גבי מלך או כהן גדול שכבר נמשחו פטור דכתיב ואשר יתן ממנו על זר ואין אלו זרים אצלו אבל סך ממנו אפילו לאלו חייב דכתיב על בשר אדם לא ייסך כל אדם במשמע דלא כתיב זר. (זר) וכהן גדול שנטל שמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב כרת כדאמר דכתיב אדם והוא שיסוך ממנו בכזית דהוי שיעור לכל איסורי תורה בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני דכתיב הכא נתינה וכתיב התם נתינה ונתן לכהן את הקדש מה נתינה דהתם כזית דכתיב ביה אכילה ואיש כי יאכל קדש וכל אכילה כזית אף נתינה דהכא הויא כזית.
י״א
אין מושחין מלך בן מלך שהמלכות ירושה למלך לעולם כדכתיב הוא ובניו בקרב ישראל ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת כמו שמשחו את שלמה וכיון דמשיחה לצורך הוא ליכא חיובא ומה שמשח אלישע ליהוא בשמן אפרסמון היה לא בשמן המשחה והוא מסורת ביד החכמים דדוקא למלכי בית דוד דכתיב משחת קדש יהיה זה לי לאותם שהם שלי שהם מלכי בית דוד.
י״ב
כל כלי המקדש שעשה משה לא נתקדשו אלא במשיחתן בשמן המשחה דכתיב וימשחם ויקדש אותם במשיחה הוא שקדשם ודבר זה אינו נוהג לדורות אלא הכלים שעשו אחר כך כיון שנשתמשו בהם במקדש במלאכתם נתקדשו דכתיב אשר ישרתו בם בקדש בשירות הם מתקדשים.
י״ג
כל כלי שרת של כסף ושל זהב היו כדכתיב בקרא ומותר לעשותן מכל שאר מיני מתכות כדילפינן לעיל פרק א' מהלכות בית הבחירה וכלן מתקדשין במלאכתם כדילפינן מאשר ישרתו בם. ואם נשברו מתיך אותן ועושין אותן כלי אחר דאין קדושתן מסתלקת מהן לעולם כיון שנתקדשו בקדושת הגוף. תיקון הכלי [לא היה בכלי מקדש] דאין עניות במקום עשירות ואיפשר דהוי דאוריתא.
ט״ז
שתי מדות של יבש ושבע של לח היו במקדש ובמלאכות של מקדש נתקדשו כדילפינן מאשר ישרתו בם וכולם קדש וכלי שרת אלא שמדות הלח נמשחו מבפנים ומבחוץ ומדות היבש לא נמשחו אלא מבפנים דכתיב וימשחם ויקדש אותם ואכלי מזבח קאי דלחים הם ואותם מיעוטא למדת יבש בחוץ לפיכך בירוצי [מדות] הלח קדש ובירוצי מדות היבש חול דלא נתקדשו מבחוץ כדאמר':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק א׳

ג׳
והקנמון הוא העץ שבא מארץ הודו כו'. וכתב הרמב"ן שהוא האדכיר הנקרא פאג"א די מיק"א והוא מרעה הגמלים ותימה איך לא הזכיר הרב מהרי"ק דברים הללו שכתב הרמב"ן שם שנראה כחולק עליו על פי' דברי רבינו יע"ש:
י״ב
ודבר זה אינו נוהג לדורות כו'. כתבו התוס' בפרק כל המנחות (דף נ"ז) שדרשא זו דאותם במשיחה כו' היא דוקא לר"ע דאית ליה דמדת יבש לא נתקדשה אבל למאן דאית ליה דנתקדשה מבפנים הא איצטריך קרא למעט מדת יבש מבחוץ ולפ"ז קשיא לרבינו שהרי בסוף פירקין פסק דלא כר"ע ויש ליישב ודו"ק:
י״ד
כלי הקדש שניקבו וכו'. ברייתא בפרק המזבח מקדש (דף פ"ח) והטעם הוא משום דמיחזי כעניות ואין עניות במקום עשירות. וא"ת והא אמרינן בפרק ב' דערכין (דף י') מכתשת היתה במקדש של נחשת היתה ומימות משה היתה והיתה מפטמת את הבשמים נתפגמה והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוה כו' הרי שכלי הקדש מתקנים אותם. וי"ל דהא דאמרינן דאין מתקנים אותם מיירי בכלים שאינם עושים מעין מלאכתם וכיון שכן תו לא מהני לכלי שרת ולפ"ז אין מתקנים אותם לעשותם כלי שרת משום דמיחזי כעניות אבל כלים שניקבו ועושין מעין מלאכתם דקי"ל דמקדשים אם רצו לסתום הסדק או הנקב משום כבוד בעלמא שפיר דמי ואותה מכתשת אף שנפגמה היתה עושה מעין מלאכתה דהא תניא התם נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה. (א"ה שוב ראיתי בתוס' פ"ק דשבועות (דף י"א) ד"ה מכל שהקשו קושיא זו ותירצו דמכתשת של משה שאני שהיתה מפטמת ביותר וי"מ דמכתשת לא היתה כלי שרת אלא שהקטורת היה קדוש קדושת פה בדיבורו שהיה אומר יהא זה קטורת היה חל עליה קדושת הגוף אחר כתישה במכתשת ע"כ. והנה מדבריהם יש ללמוד דס"ל דהא דקי"ל דכלי שרת שנשברו אין מתקנים אותם מיירי אפי' שעושין מעין מלאכתם. ומ"ש דמכתשת לא היתה כלי שרת עיין בירושלמי פ"ד דשקלים הלכה ה' דאמרינן א"ר הונא מכתשת עשו אותה ככלי שרת לקדש. ודו"ק):
ט״ז
שתי מדות של יבש היו במקדש כו'. גרסינן בפרק שתי מדות (דף פ"ז) בעא מיניה רמי בר חמא מרב חסדא חצי עשרון לר"מ גדוש היה או מחוק ותיבעי ליה לרבנן לרבנן עשרון גופיה קא מיבעיא ליה גדוש היה או מחוק אמר להי ליה מדר"מ נשמע לדר"מ ומדר"מ נשמע לרבנן מדא"ר מאיר עשרון מחוק חצי עשרון נמי מחוק מדר"מ מחוק לרבנן נמי מחוק. ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו דין זה. ועיין עוד שם בגמרא (דף צ'):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

אור שמח · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק א׳

ג׳
המור הוא הדם הצרור. ולא אסור להריח בו בחולין לצורך הדיוט מטעם ריחא מילתא דפירשו בתוס' דהוי כשתיה, דזה דוקא היכי דהוא ראוי לאכילה אבל כאן דנתקשה כאבן ואינו ראוי לאכילת כלב הגם דלאכלו אסור מטעם דאחשביה באכילתו כמוש"כ רא"ש לענין חמץ שחרכו קודם זמנו מכל מקום כי מריח בו לא אחשביה לאכילה וכיון שכן מותר להריח בו, והשלטי גבורים בעו"ג פ' השוכר את הפועל לא דק בזה ויעוין שו"ת אמונת שמואל סימן מ"ה בזה:
ד׳
או ליתנו לאחרים פטור. עיין בגמרא הגירסא למוסרו לציבור, ובתוס' נזיר ריש פרק כ"ג נדחקו בזה, וגירסת רבינו מחוור טובא:
י״ב
כיון שנשתמשו בהן במקדש במלאכתן נתקדשו כו' בשירות הן מתקדשין. נראה לחקור אם מנחה פסולה הניחו בכלי להתעסק בעבודה מי קדשה הכלי. ונראה קצת כי בכל הענינים שווים כלי שרת לכהנים ואמרו ביומא (דף י"ב) דכה"ג עבודתו מחנכתו כמו כלי שרת וכן פסק רבינו בהלכות עבודת יוה"כ פ"א ה"ג, ובמנחות (דף ט"ז) פיגל בין בראשונה בין בשניה בין בשלישית וכ"ת ה"נ בשתי דיעות הניחא למ"ד בפר ואפילו בדמו של פר יעו"ש דפשטא דמילתא דעבודתו מחנכתו וא"כ הוא עובד במקדש בהזיית דם פיגול שנפסל בהזיית בין הבדים ואפילו כן הוי כהן גדול מדחייב כרת ובפיגול אינו חייב כרת עד שיקריבו המתירין בהכשר ואם אמרת דעבודה פסולה אינה מחנכתו הלא לא הוזה בהיכל בכה"ג רק בכהן הדיוט ולא קרבו המתירין בהכשר דפסול שנעשה שלא בכה"ג ואינו חייב כרת. ויש לדחות דאולי באבנט מתחנך וכמ"ד דאבנט של כהן הדיוט כלאים הוי. ולפלא על רבינו בהלכות עבודת יוהכ"פ דהא סובר דאבנטו של כהן הדיוט כלאים הוי וא"כ אבנטו מחנכו והרגיש זה בלח"מ. ולכאורה יש לומר דבגדי כהונה איקרו כלי שרת יעוין זבחים (דף יג) וברש"י ד"ה ובכלי שרת, ואשכחן דבראשונה נמשחו הבגדים בהזיית שמן המשחה ובדם שעל המזבח בשבעת ימי מלואים וא"כ לדורות המה ככלי שרת דעבודה מקדשתן, וברור דהלבישה של כהן גדול או כהן הדיוט מקדשתן בלא עבודה בהן דגוף הלבישה הוי מצוה ומקדשתן, אך זה בשכבר כהנו אבל בזה שצריך להיעשות כה"ג א"כ כי ילבש ד' בגדים חדשים איך יתחנך באבנט כיון דהאבנט גופיה צריך להתקדש א"כ מי מקדש להאבנט, ועל כרחין דעבודה מחנכתו לכה"ג וכיון דהוא כה"ג נתקדשו הבגדים בלבישתו אותן, אבל ז"א דא"כ כהן המתמנה בשמונה בגדים יהא צריך ללבוש בגדים שכבר לבש אותם כה"ג וזה לא שמענו והא מדו כמדתו וחדשים למצוה ואם כי איכא ציץ כו' אטו אם נשבר הציץ ונעשה חדש בכה"ג שנתמנה ע"י בגדים במה יתחנך אם לא בעבודה. והנראה כמו דאמר בירושלמי יומא פ"ג דמנחה שנתנה בכלי חול קדושה ומתקדשת כאחד, כן ה"נ בלבישת כה"ג הבגדים נתקדשו הבגדים וקידוש הכהן כאחד ופשוט: אמנם בל"ז יש לאמר דכיון דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול לכן חשיב עבודה לחנך הכה"ג ולעשותו לכה"ג. ובזה היה נראה לנו לפרש שמועה דמנחות שם ע"ב דפריך והאי כיון דחשיב בה בפנים פסלה כי מדי בהיכל מיא בעלמא הוא דקא מדי דנדחקו קדמאי רש"י ותוס' דא"כ בכל הפגולים נמי, ולפ"ז יש לפרש דכיון דאיפרוך בקשיא שינויא דרבא ור"א ועל כרחין דרב סבר כמ"ד ואפילו בדמו של פר וכמו שפסק רבינו בפ"ה הי"ג א"כ במה מתחנך ונעשה כה"ג אם בעבודה הלא היא פיגול מטעם שהוזה בין הבדים בפיגול וא"כ אינו מתחנך ונעשה כה"ג והוי כהן הדיוט ומיא בעלמא מדי וא"כ איך מתחייב כרת הא לא קרבו מתיריו בהכשר, וזה משני רבא לפיגולו מרצה וחשובה היא לחנכו להיות כה"ג כיון דאיכא בה הרצאה וכמו דאמרו כיו"ב שמשום זה עושה שיריים ומשום זה אם עלו לא ירדו שם (דף ל"ד) ושם (דף פ"ד), וזה נכון מאוד. אמנם בזבחים פרק בית שמאי איתא להא שמועה ושם לא יתכן לפרש כן אם לא דנאמר דשיטפא דספרי הביאו כל השמועה דמס' מנחות ובירושלמי הרבה מצוי כזה, ורגלים לדבר דבתר זה אמר מיתבי כו' לריש לקיש חזינא דרהיטא דספרי כן, אבל אין לנו רשות לאמר כאלה. (נ"ב. וכיו"ב כתב רש"י בפרק בהמה המקשה ע"ה ד"ה חלבו דמאי וכן בתו' פרק האשה שנתארמלה דף כ"ה ד"ה וכי מסקינן.) ויעוין פרק התכלת (דף מ"ז) דכבשים מקדשי ללחם אף בזריקת פיגול יעו"ש ואכמ"ל ודוק בכ"ז: במשל"מ. נ"ב עיין פ"ב ממהע"ק ה"ט מש"כ שם:
י״ג
ואם נשברו מתיך אותן כו' ואין קדושתן מסתלקת. נ"ב עיין לקמן פ"ח ממעה"ק הכ"א פוחתו עד שיטהר כו' וחוזר ומרדדו עד שיסתם הפחת כו' ומוכח דעדיין הוא כלי וקדושתו אינה מסתלקת:
ט״ו
אלא גונזין אותו בצד ההיכל. נ"ב מדות פ"ד משנה ז' בית החליפות ששם היו גונזין את הסכינין:
י״ט
אלא שמדות הלח נמשחו כו' וכלי היבש כו'. נ"ב פרק כל המנחות באות מצה (דף נ"ז ודף צ') בדברי ת"ק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק א׳

י׳
וכהן גדול שנטל שמן המשחה מראשו וסך במעיו חייב כרת. והוא מש"ס כריתות דף ז' ומזה קשיתיה למהר"ח אבואלעפיה בס' ישרש יעקב בכריתות שאמר שם כשמן הטוב על הראש כעין ב' טיפות וכו' שמא מעלתי בשמן המשחה יצאת בת קול ואמרה כטל חרמון מה טל זה אין בו מעילה אף שמן שבזקן אהרן אין בו מעילה ופי' הרמ"ה משום דכל דבר שנעשה מצותו אין בו מעילה והרי חייב כרת אף אחר דנעשית מצוותו והצריך עיון. וראיתי להרב לשון ערומים דף מ' כתב וז"ל ולענ"ד נראה לחלק בין שוגג למזיד דבמזיד אף אחר שנעשה מצותו חייב כרת אבל בשוגג שהמעילה היא על השוגג אמרינן אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו וזה ברור עכ"ל. ואחרי המחילה ליתא כלל וכלל דהא בכריתות דף ז' דתני שם הך דינא דכהן גדול שנטל משמן המשחה וסך בו חייב הקשו מהא דתניא כהן שסך בשמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ותירצו בשלמא תרומה הא איתחיל אבל בשמן המשחה כתיב נזר שמן משחת אלהיו עליו אע"ג דאיתא עליו לא איתחיל ע"כ, הרי דמאי דחייב במזיד הוא מקרא דגלי דגם אחר שהוא עליו לא איתחיל וכיון דלא איתחיל איך אמרינן דנעשה בו מצוותו ואין בו מעילה והא לא איתחיל דקדושתו עליו. וכן ראיתי כתוב לחכם בני יצ"ו דחי ליה ממאי דתנן בריש כריתות כל דבר שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת. גם מה שרצה לתקן החכם בני הי"ו ליתא והוא עפ"י מ"ש שם בכריתות ת"ר המפטם את הקטורת וכו' והמריח בו פטור אלא שמעל וכו' ריח אחר שתעלה תמרתו אין בו מעילה דאין לך דבר אחר שנעשית מצותו והרי תרומת הדשן וכו' הוי תרומת הדשן ועגלה ערופה שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדים, ובדף ז' הקשו התוס' דאמאי לא אמר כאן בדף ו' דשמן המשחה ג"כ גלי ביה קרא דהוי דבר שנעשה מצותו (ואין מועלין) [ומועלין] והו"ל ג' קראי ותירצו דלא חשיב נעשית מצותו אלא לאחר שניגב השמן כדמסיק שמן משחת אלהיו עליו אע"ג דאית עליו לא איתחיל אלו דבריהם והוי תירוץ דחוק דגם בתרומת הדשן נימא הכי דכיון דכתיב ושמו אצל המזבח דמועלין בו וכן בעגלה ערופה דכתיב שם והוא מצוותה דשם תהא קבורתה א"כ נמצאו דעדיין מצוותן עליהן ונמצא א"כ דהסוגיות חולקות ושפיר כתב הרמ"ה וקאי להסוגיא דלא חשיב לשמן המשחה דנעשה מצוותו וחייב ורבינו ז"ל הכא פסק כסוגיא האחרת אלו דבריו. והנה מה שהקשה בתירוץ התוס' לא קשה כלל דשאני ענין שמן המשחה מתרומת הדשן ועגלה ערופה דשמן המשחה מדקרי ליה רחמנא נזר שמן משחת אף אחר שהוא עליו מורה דעדיין בקדושתיה קאי ולא נתחלל וככחו אז כחו עתה משא"כ בתרומת הדשן ועגלה ערופה משום דהטעינם הכתוב גניזה לא משמע דבקדושתייהו קיימי אלא אף דנעשית מצוותן גלי קרא בהם דטעונים גניזה והוי שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין. ועוד קשה דאיך אפשר דפליגי הסוגיא דמפטם את הקטורת עם ההיא ברייתא וכי האמוראים פליגי עם ברייתא דהסוגיא דמפטם הוא אמוראי דשקלו וטרו וההיא דשמן המשחה הוי ברייתא דתני רב חנניא וגם שקלו וטרו אמוראי לקיומה באופן דקושטא קאי דלא פליגי וכדכתבו התוס' ז"ל וחזרה קושיא לדוכתא על דברי הרמ"ה. והאמת נראה מה שתירץ עוד חכם בני יצ"ו דעד כאן לא אמרו בגמ' דכהן גדול שנטל משמן המשחה וסך במעיו דחייב אלא דוקא כשנטל מראשו דכל זמן שהשמן בראשו מצותו היא ולא חשיב דבר שנעשית מצותו ובקדושתיה קאי דגלי קרא כי נזר שמן משחת אלהיו עליו דכל זמן שהוא בראשו בקדושתיה קאי אבל כשירד השמן מהראש על הזקן דבזקן אין מקום מצותו ודאי דאם נטל מהזקן וסך במעיו דאינו חייב דכבר נעשית מצותו ועל כן אמרו בהוריות מה טל אין בו מעילה אף שמן שבזקן אהרן אין בו מעילה ופי' הרמ"ה משום דהוי דבר שנעשית מצותו דכיון דירד אל הזקן כבר נעשה מצותו ואין בו מעילה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יכהן פאר · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק א׳

י״א
אין מושחין מלך בן מלך וכו' ואם היתה שם מחלוקת מושחין אותו כדי לסלק המחלוקת. ולכאורה נהי דקיי"ל דהמושח כהנים ומלכים פטור משום דאין אלו זרים אצל שמן המשחה וכמבואר בכריתות (דף ו' ע"ב) אבל במלך בן מלך דלא נמשח מעולם לכאורה הו"ל כזר ואסור למשחו וא"כ למה יהיה מותר מפני המחלוקת. גם דהרי אפשר באפרסמונא דכיא וכמבואר בכמה דוכתי בזה בגמ' ולמה נמעול בשמן המשחה. גם דעיקר משיחת מלך אינו מפורש בתורה והאריכו בזה הרמב"ן והראב"ע ז"ל בפ' תשא ומכ"ש בכה"ג למה יהיה מותר.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות כלי המקדש והעובדין בו פרק א׳

י״ב
שורש כלי שרת אין צריך משיחה כל כלים וכו' ודבר זה אינו נוהג לדורות כו'. עיין במה שהק' הרמ"ל דבפרק כל המנחות דפ"ז כתבו התוס' שדרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות הוא דוקא לר"ע דס"ל דמדות יבש לא נתקדשו אבל למאן דאית ליה שנתקדשו מבפנים הא אצטריך קרא למעט מידת יבש מבחוץ ולפ"ז ק' לרבינו שהרי בר"פ פסק דלא כר"ע וי"ל עכ"ל ועיין בספר שיח יצחק בחי' ליומא די"ו ע"ב וע"ג שכתב וז"ל ויראה דלהכי דייק הרמב"ם שם דמוכח ליה מקרא דאשר ישרתו בם בקדש בשירות הם מתקדשים ולא הזכיר דרשא דואותם כלל משום דס"ל דלמ"ד דמידת יבש נתקדשה בפנים להכי אצט' אותם דמשיחה שאינה נוהגת לדורות נפ"ל מאשר ישרתו לחודיה דאי משום דהו"א הני הוא דבמשיחה לדורות במשיחה ובעבודה דהא כתיב וכן תעשו לדורות כדאיתא התם בשבועות דס"ל להך מ"ד דכמו כן תעשו לא אירייא דאתבנית כלים דוקא קאי כמו שפי' רש"י בחומש ועיין בהרא"ם שם ולא אמשיחה וא"כ בלאו אותם ידעינן שפיר דלדורו' בעבודה לא במשיחה אלא דסתמא דתלמו' אשמועי' דאף למ"ד דמידת יבש לא נתקדשה דהשתא אייתר ליה אותם אע"ג דכתיב אשר ישרתו הו"א לדורות במשיחה דהא כתיב וכן תעשו וכי היכי דקפיד קרא אפי' אתבנית אימא דקפיד נמי אמשיחה דומיא דמשכן אבל קושטא הוא דלמ"ד נתקדשה אותם אצט' שפיר למעט מידת יבש בחוץ כנלע"ד עכ"ל ולדידי ק"ל דאם אית' דמאשר ישרתו לחודיה נפ"ל ולא מאותם דכלים בעבודה מתקדש דקרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית הכלים כמ"ש רש"י בפי' החומש א"כ מנ"ל שאין מוסיפין על עזרות אלא במלך ונביא ובע"א זקנים ובכל הני דתנן בשבועות דהתם לא נפ"ל אלא מקרא דוכן תעשו ולדברי הרב הנז' נר"ו קרא דוכן תעשו לא קאי אלא אתבנית המשכן וכליו ולא על האופן קדושתן אלא ודאי דקרא אף אאופן עשייתן וקדושתן קאי דרש"י ז"ל בפי' החומש פשטיה דקרא קמפרש כמנהגו הטוב וא"כ הדרא קו' הרמ"ל לדוכתא מיהו לע"ד נראה דרבינו משמע ליה דמאותם שמעינן תרתי בין דרשא זו דאותם במשיחה ולא לדורות במשיחה ובין דרשא זו דאותם במשיחה ולא בחוץ במשיחה ולאו משום דתרתי שמע מינה אלא משום דאי אתי קרא לדרשא דאותם במשיחה ולמעט מידות יבש מבפנים לחודיה הא איכא קרא אחרינא דדריש ר' בספרי ואיתא בילקוט דדריש קרא דוימשח אותו ויקדש אותו כיע"ש ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות כלי המקדש והעובדין בו א׳, מתוך הלכות כלי המקדש והעובדין בו שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות כלי המקדש והעובדין בוכל הרמב״ם