המרכיב זכר על נקבה וכו'. משנה בס"פ הפרה (ב"ק נ"ה).
ומ"ש ואפי' במיני חיה שבים. שם:
ומ"ש בין בארץ בין בח"ל. פשוט הוא שהרי אין מצוה זו תלויה בארץ.
ומה שכתב ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חבירו. בתורת כהנים פרשת קדושים:
ומ"ש אבל אם העלם זה על זה בלבד וכו' מכין אותו מכת מרדות. דאע"ג דאינו לוקה מ"מ משמע לרבינו דאסור מדרבנן:
ואינו לוקה עד שיכניס וכו'. בפרק הפועלים (ב"מ צ"א:) מימרא דשמואל:
ב׳
ומ"ש ואסור ליתן בהמתו לעכו"ם להרביעה לו. בפרק הפועלים איבעיא אמירה לעכו"ם באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא:
מותר להכניס שני מינים וכו'. שם:
ג׳
מי שעבר והרכיב בהמתו כלאים וכו'. משנה ריש פרק ח' כלאי בהמה מותרין לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע.
ומ"ש ואם היה מין טהורה עם מין טהורה מותר באכילה כמו שביארנו במאכלות אסורות, בפ"א:
ד׳
שני מיני בהמה או חיה שדומים זה לזה וכו' כיצד הזאב עם הכלב וכו'. משנה בפ"ק:
ה׳
מין שיש לו מדברי וישובי כגון שור הבר עם השור וכו'. משנה בפ"ח:
ומ"ש אבל אווז עם אווז בר כלאים זה בזה וכו'. בס"פ הפרה (ב"ק דף נ"ה):
והכוי כלאים עם החיה וכו'. בפ"ב דבכורים:
ו׳
הילודים מן הכלאים וכו'. בפ״ח דכלאים תנן ר' יהודה אומר כל הנולדים מן הסוס אע״פ שאביהם חמור מותרים זה עם זה וכן הנולדים מן החמור אע״פ שאביהם סוס מותרים זה עם זה אבל הנולדים מן הסוס עם הנולדים מן החמור אסורים זה עם זה. ובפרק אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט) איבעיא להו מי פשיט ליה לר' יהודה דאין חוששין לזרע האב או דילמא ספוקי מספקא ליה למאי נ״מ למשרי פרי עם האם אי אמרת פשיטא ליה פרי עם האם שרי אלא אי אמרת מספקא ליה פרי עם האם אסור מאי וכו' ת״ש דאמר רב הונא בריה דרב יהושע הכל מודים בפרי עם האם שאסור שמע מיניה ספוקי מספקא ליה ואע״ג דחנניא פליג ואמר חוששין לזרע האב ולדבריו כל מין פרדות מותרים שבכולם יש שני צדדים ופסק התם שמואל כוותיה פסקו הפוסקים הלכה כר״י משום שבפרק שני דייני גזירות (כתובות דף קי״א) פסיק הלכתא כוותיה ועובדא דר' אבא בפ' אותו ואת בנו כוותיה אתיא. והרא״ש תמה על רבינו שכתב אם היו אמותיהם משני מינים אסור להרכיבם זה על זה ואם הרכיבן לוקה וכן אם הרכיב זה הנולד אפי' על מין אמו לוקה דמדקאמר אם היו אמותיהם משני מינים לוקה אלמא פשיטא ליה דאין חוששין לזרע האב והדר קאמר אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה אלמא פשיטא ליה דחוששין לזרע האב ואם היה מזכיר בשניהם אסור או לוקה מכת מרדות הוה ניחא עכ״ל. ואני מצאתי בספר אחר שעבר הקולמוס על ואם הרכיבן לוקה, ואין אותה נוסחא נוחה דא״כ מ״ש וכן אם הרכיב זה הנולד אפילו על מין אמו לוקה קשה מאי וכן כיון שהם מוחלקים זה מזה דבזה לוקה ובזה אינו לוקה ועוד (דבלא כן) אכתי קשה למה בהרכיב זה הנולד על מין אמו לוקה דהא ספיקא הוא ואפשר דלוקה דקאמר היינו מכת מרדות וכדאמרינן בכמה דוכתי בגמרא ולפ״ז שפיר גרסינן בתרווייהו לוקה אלא שקשה שאין דרך רבינו להוציא מכת מרדות בלשון מלקות ועוד (דאף מכות מרדות אין מלקין על הספק) ויותר נכון היה לגרוס בשניהם אינו לוקה.
ומה שכתב רבינו לפיכך הרוצה להרכיב פרד על פרדה או למשוך וכו' בפ' אותו ואת בנו (חולין דף ע״ט):
ז׳
כל העושה מלאכה וכו'. משנה בס"פ הפרה (דף נ"ד:) אחד שור ואחד כל בהמה וכו' לכלאים וכו' א"כ למה נאמר שור או חמור אלא שדבר הכתוב בהוה.
ומ"ש אחד החורש או המושך וכו' או הנהיגם כאחד. משנה פ"ח דכלאים.
ומ״ש ואפילו בקול לוקה. שם בירושלמי ובגמרא פרק הפועלים (בבא מציעא דף צ':) פלוגתא דר״י וריש לקיש ופסק כרבי יוחנן:
ומדברי הטור נראה שהוא מפרש שרבינו מחייב אפילו אינם קשורים יחד אם הנהיגם בקול ואע"פ שבחבורי בית יוסף הראיתי פנים לסברא זו לדעת רבינו לפי האמת אינו נראה לי אלא אם אינם קשורים יחד והנהיגם בקול רבינו נמי פטר ולא בא לומר אלא שאף ע"פ שלא משך ולא הנהיגם ביד חייב אם הנהיג בקול והוא שיהיו קשורים יחד, זה הוא הנראה בפשט דברי רבינו. ועוד אני אומר שאותה סברא א"א להעלותה על הדעת דהא מושך ומנהיג ביד אין לחייב אלא א"כ קשורים יחד דאל"כ לא קרינן בהו יחדיו והיאך אפשר להחמיר במנהיג בקול יותר מבמושך ומנהיג וזה פשוט.
ומ"ש אבל המזווגן פטור עד שימשוך או ינהיג. ברייתא פרק הפועלים (דף צ"ח:):
ח׳
אחד שור וחמור וכו'. בפ' שמיני דכלאים תנן כלאי בהמה מותרים לגדל ולקיים ואינם אסורים אלא מלהרביע וכו' בהמה עם בהמה חיה עם חיה בהמה עם חיה חיה עם בהמה טמאה עם טמאה וטהורה עם טהורה טמאה עם טהורה טהורה עם טמאה אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג. וכתב רבינו בפירוש המשנה שעל מה ששנה אינם אסורים אלא מלהרביע שנה דהני מילי בהמה עם בהמה או חיה עם חיה או טמאה עם טמאה או טהורה עם טהורה אבל טמאה עם טהורה יש בה תוספת על איסור ההרבעה והוא שהם אסורין לחרוש ולמשוך ולהנהיג זהו מדין תורה אבל מד"ס בכולם אסור והכי תניא בתוספתא פ' בתרא דכלאים לא יקשור סוס לפרד ופרד לחמור וחמור לערוד מפני שמנהיגין זה את זה ואם עשה כן רבי מאיר מחייב וחכמים פוטרים. וכתב סמ"ג פוטרים פי' ממלקות אבל אסור הוא שהרי לא יקשור דרישא דברי הכל הוא. והרא"ש כתב שאין נראה לו דברי רבינו אלא כל שני מיני בהמות לוקה עליהן מן התורה.
ומה שכתב רבינו שהחזיר מין בהמה והפיל והכלב מין חיה משנה בפ"ח דכלאים וכת"ק. וכתוב בספרי רבינו או חיה עם חיה כחמור עם הפיל וט"ס הוא דחמור מין בהמה הוא וצריך להגיה ולכתוב כיחמור וכן מצאתי בספר מוגה.
ומה שכתב ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים. בס"פ הפרה (דף נ"ה) בעיא דלא איפשיטא:
ט׳
עגלה שהיו מושכים אותה וכו' וכן אם היה אחד יושב בעגלה וכו'. משנה בפ"ח המנהיג סופג את הארבעים והיושב בקרון סופג את הארבעים ר"מ פוטר (היושב בקרון) ופסק כת"ק. וקשה דאמרינן בריש מציעא (דף ח' ע"ב) דשמואל מפיך ותני דחכמים פוטרים את היושב בקרון ואפשר דמשמע לרבינו דשמואל בלחוד הוא דהוה מפיך אבל שאר רבנן כולהו לא הוו מפכי וקי"ל כוותייהו. והרא"ש כתב וז"ל רבי יצחק פסק כשמואל דלא אשכחן אמורא דפליג עליה ואע"ג דפריך ליה טובא הא שני לכולהו ומתניתין דהיו שנים רוכבים על גבי בהמה מוקי לה שמואל במנהיג ברגליו והרי"ף לא הביא דברי שמואל כלל אלא הביא המשנה כצורתה משמע דליתא להך משום דפריך ליה טובא ואע"ג דשנינהו נראה להר"י אלפס דשינויי דחיקי נינהו ולא מפכינן למתני' והיושב בקרון לוקה משום דאזלא מחמתיה משום דלא גרע ממנהיגה בקול ולוקה משום דבדיבור קא עביד מעשה עכ"ל.
ומ"ש וכן אם היה יושב אחד בעגלה ואחד מנהיג שניהם לוקין וכו'. פשוט הוא:
ודע דתנן במתני' והשלישית שהיא קשורה לרצועות אסורה ורבינו השמיט דין זה ונראה לי שטעמו מפני שהיה מפרש המשנה דהיינו שהעגלה השלישית הקשורה עם הקרון אסור לשבת בה כשימשכו העגלות ההם בהמות כלאים ולא הוצרך לכתוב זה שמאחר שכתב שהיושב בעגלה לוקה מפני שישיבתו גורמת לבהמה שתמשוך ממילא משמע דאפילו לישב בעגלה שלישית אסור דהא ודאי ישיבתו גורמת בבהמה שתמשוך העגלה:
י׳
מותר לעשות מלאכה באדם ובבהמה וכו'. משנה בספ"ח דכלאים ואדם מותר עם כולם למשוך ולחרוש ולהנהיג:
י״א
בהמת פסולי המוקדשין וכו' לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשים או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים. מימרות בסוף מכות (דף כ"א:):
וכתב הראב"ד אנו אין בידינו וכו'. ודברי רבינו כפירוש רש"י ודברי הראב"ד כפי' ר"ת:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות כלאים פרק ט׳
א׳
אזהרת קסג שלא להרביע בהמת כלאים דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים ואם הרכיב זכר על נקבה שאינו מינו לוקה מן התורה בבהמה דכתיב בהמתך וחיה בכלל בהמה היא כדכתיב זאת הבהמה וגו' איל וצבי ויחמור וגו' וילפינן נמי בהמתך בהמתך משבת דכתיב וכל בהמתך מה להלן חיה ועוף בכלל אף כאן וגבי שבת מנא לן דנאמר בהמתך בדברות הראשונות ובדברות האחרונות נאמר שורך וחמורך וכל בהמתך והלא שור וחמור בכלל כל בהמתך האמור בצידן היו ויצאו לומר לך מה שור וחמור האמור כאן חיה ועוף כיוצא בהם דוכל משמע ריבוי וריבה הכל אף כל חיה ועוף כיוצא בהם ואפילו על מיני חיה שבים לוקה דאתיא למינהו למינהו מיבשה דנוהג בהם כלאים ובין בארץ בין בחוצה לארץ דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים והוי חובת הגוף דנוהג בכל מושבות ואחד בהמה חיה ועוף שלו או של חברו [משום דדרשי' בת"כ (קדושים פ"ד פי' יד) מנין בהמתך על בהמת אחרים, בהמת אחרים על בהמתך, בהמת אחרים על בהמת אחרים, ת"ל את חקותי תשמורו]. ואינו לוקה עד שיכניס בידו כמכחול בשפופרת אבר הזכר בנקיבה דכתיב לא תרביע כלאים דמשמע דומיא דמין במינו שדרך בני אדם להכניס כמכחול בשפופרת דבעיבידתיה טריד וליכא פריצותא ובלאו הכי לא אסיר אלא מדרבנן.
ג׳
מי שעבר והרכיב כלאים הנולד מהם מותר בהנאה ובאכילה אם הוא מין טהור מדאסר רחמנא כלאים לגבוה כדכתיב שור או כשב או עז פרט לכלאים מכלל דלהדיוט שרי דאי לאו הכי מיעוטא למה לי בגבוה.
ד׳
שני מיני בהמה וחיה שדומין זה לזה הם כלאים זה בזה כיון שהם שני מינים דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים והייתי אומר אפילו שור שחור על גבי שור לבן תלמוד לומר בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך מה התם שני מינין לא זה ממין זה ולא זה ממין זה כדכתיב צמר ופשתים אף כאן שני מינין אע"פ שדומין ככלב עם זאב הם כלאים זה בזה ומדברי בישובי כשור הבר עם שור הישוב הוו מין אחד ואווז בר עם אווז כיון שחלוקים זה מזה בבצים שזה ביציו מבחוץ אווז ביציו מבפנים הם שני מינים. הכוי כלאים עם הבהמה ועם החיה ואין לוקין עליו דהוי התראת ספק אי חוששין לזרע האב אי לא.
ו׳
הילודים מן הכלאים אם היו אמותיהן מין אחת כפרד שאמו חמורה עם פרדה שאמה חמורה מותר להרכיבם ואסור להרכיבו אפילו על החמור משום זרע האב דמספקא לן אבל פרד שאמו סוס אסור להרכיבו על פרדה שאמה חמורה ולוקה דהוו שני מינין ובקול וזנב ואזנים ניכר אם אמן ממין א':
ז׳
אזהרת קסד שלא לעשות מלאכה בשני מיני בהמה דכתיב לא תחרוש בשור ובחמור ואינו חייב מן התורה אלא בשני מינין אחד טמא ואחד טהור כדכתיב שור וחמור וילפינן שור שור משבת דכתיב שורך וחמורך וכל בהמתך מה התם בהמה וחיה ועוף אף כאן ובספרי מפיק להו מדכתיב לא תחרוש מכל מקום והיינו שהאחד טמא והאחד טהור דומיא דשור וחמור ואחד החורש או הזורע או המושך בהם עגלה או אבן כל שמשכן והנהיגן אפילו בקול לוקה דכתיב יחדיו מכל מקום והנהגה בקול ואינו אוחז במרדע הויא נמי בכלל מלקות דעקימת פיו הויא מעשה והוי לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו והמזווגן פטור דלא תחרוש כתיב דהיינו מושכו או מנהיגו. שני מינים שהם כלאים בהרבעה ושניהם טמאים או טהורים אין אסור לחרוש בהם אלא מדרבנן דבהמה חיה ועוף דמרבינן לאיסור חרישה היינו כשהם דומיא דשור וחמור כדאמר' ואסור להנהיג בהמה מן היבשה עם חיה שבים דהוי ספיקא דאוריתא ולחומרא.
ט׳
עגלה שהיו מושכין אותה כלאים היושב בעגלה לוקה דאזלא מחמתיה וחשיב כמנהיג וכן אם היה יושב ומנהיג שניהם לוקין ואפילו מאה שהנהיגו כאחד כולן לוקין דכולן הנהיגו.
י׳
אדם יכול למשוך עם כל בהמה או חיה דלמה נאמר שור וחמור לומר לך בשור וחמור אי אתה חורש אבל אתה חורש בשור ואדם או בחמור ואדם ונראה דמשום דבשר אדם אסור בעשה לדעת הרב ז"ל נקט שור ואדם דכיון דאסור מן התורה הוה כשור וחמור אי לאו מיעוטא דקרא וחמור ואדם דכיון דלא אסיר בלאו כחמור אלא בעשה הוה כשור וחמור אי לאו מיעוטא דקרא דאי לאו הכי שור ואדם תיפוק לי דשניהם טהורים ואינם באיסור כלאים ולא צריך קרא ולסברת האומר שהאדם הוא טהור מן התורה לא איצטריך קרא אלא לאדם וחמור דהוי טהור וטמא.
י״א
בהמת פסולי המוקדשים קדש וחול מעורבין בה ונמצאת כבהמה טהורה עם טמאה מעורבין כאחד הרי הוא אומר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו וגו' מפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בפסולי המוקדשין וקראה טמאה לפיכך החורש בשור פסולי המוקדשין או המרביע הרי זה לוקה משום כלאים ואסור זה מדברי קבלה ורש"י ז"ל כתב שלהי מכות ולא שמעתי ראיה מנא לן דחולין וקדשים כלאים זה בזה ודבר תימה הוא עכ"ל:
ואם היה מין טהור עם מין טהורה מותר באכילה. הכ"מ לא הראה מקור לזה, ובב"י יו"ד סי' רצ"ז כתב דכן משמע בפ"ב דבכורים דכוי חלבו אסור משמע דבשרו מותר, וכ"כ הבאה"ג שם סעיף ה' ובאמת דברי רבינו מבוארין להדיא בחולין (דף קט"ו ע"א) ואימא כלאי כרם אסורין בין באכילה בין בהנאה כלאי זרעים באכילה אסורים בהנאה שרי איתקוש לכלאי בהמה דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך היוצא ממנה מותר אף שדך היוצא ממנו מותר, וכלאי בהמה גופייהו מנלן מדאסר רחמנא כלאים לגבוה מכלל דלהדיוט שרי ע"כ, ומצאתי בשעה"מ פ"א מהל' כלאים ה"ז שעמד בזה ע"ד הב"י ע"ש:
י״א
במל"מ בסוף הדבור, ודע דהמרביע פסוהמ"ק ע"ג פסוהמ"ק נראה דאינו לוקה דומיא דהילודים מן הכלאים דמותרים זה בזה. עיין רש"י מכות כ"ב ע"א על מימרא דר' הושעיא המרביע שור פסוהמ"ק מבואר דלא כהמל"מ ע"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות כלאים ט׳, מתוך הלכות כלאים שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
