א׳
הגפנים שגדלו כברייתן וכו'. זה הוא הקדמה להבין השמות שיבאו בפרק זה:
רמב״ם - הלכות כלאים · פרק ח׳
ספר זרעים · 14 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות כלאים · פרק ח׳
הלכה א׳
הַגְּפָנִּים שֶׁגָּדְלוּ כִּבְרִיָּתָן וַהֲרֵי הַשָּׂרִיגִים וְהָאֶשְׁכּוֹלוֹת שֶׁלָּהֶן מֻשְׁלָכִין בָּאָרֶץ הֵן הַנִּקְרָאִין כֶּרֶם. אֲבָל הָעוֹשֶׂה כְּמוֹ מִטָּה אוֹ כְּמוֹ שְׂבָכָה גְּבוֹהָה מֵעַל הָאָרֶץ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הָאֶשְׁכּוֹלוֹת וְהַשָּׂרִיגִים נִמְשָׁכִין עָלֶיהָ וְהִגְבִּיהַּ נוֹף הַגְּפָנִים מֵעַל הָאָרֶץ עַל אוֹתָהּ הַמִּטָּה וְהִדְלָה אוֹתוֹ הֲרֵי זֶה נִקְרָא עָרִיס. וְאוֹתָם הַקָּנִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁעָשָׂה מֵהֶן מִטָּה אוֹ שְׂבָכָה וְהִדְלָה עֲלֵיהֶן אֶת נוֹף הַגֶּפֶן הֵן הַנִּקְרָאִים אַפִּיפְיָרוֹת. וְדִינִים אֲחֵרִים יֵשׁ בְּעָרִיס:
הלכה ב׳
הַנּוֹטֵעַ שׁוּרָה אַחַת שֶׁל חָמֵשׁ גְּפָנִים אוֹ יֶתֶר וְעִרְסָן עַל גַּבֵּי כֹּתֶל גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְכַיּוֹצֵא בּוֹ אוֹ שֶׁנְּטָעָן בְּצַד חָרִיץ עָמֹק עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה הֲרֵי אֵלּוּ נִקְרָאִין עָרִיס. וְצָרִיךְ לְהַרְחִיק מִן הֶעָרִיס אַרְבַּע אַמּוֹת וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע. כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּרְחִיק מִן הַכֶּרֶם:
הלכה ג׳
וּמֵהֵיכָן מוֹדְדִין. מֵעִקַּר הַגָּדֵר שֶׁעֵרְסָן עָלָיו. כֵּיצַד. הִרְחִיק אֶת הַשּׁוּרָה שֶׁל גְּפָנִים מִן הַכֹּתֶל אַמָּה וְנִמְצָא הֶעָרִיס מִן הַגְּפָנִים וְלַכֹּתֶל מוֹדֵד מִן הַכֹּתֶל אַרְבַּע אַמּוֹת וְזוֹרֵעַ. וְנִמְצָא בֵּין הַזֶּרַע וּבֵין עִקְּרֵי הַגְּפָנִים חָמֵשׁ אַמּוֹת. וְאִם בָּא לִזְרֹעַ מִצַּד הַגְּפָנִים מַרְחִיק מֵעִקְּרֵי הַגְּפָנִים אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁנִּמְצָא רָחוֹק מִן הַכֹּתֶל חָמֵשׁ אַמּוֹת. וְעַל דֶּרֶךְ זוֹ דָּנִין בְּכָל עָרִיס:
הלכה ד׳
אֶחָד הַבּוֹנֶה אֶת הַגָּדֵר וְאַחַר כָּךְ נָטַע אוֹ שֶׁנָּטַע וְאַחַר כָּךְ עָשָׂה הַגָּדֵר הוֹאִיל וְעֵרְסָן הֲרֵי זֶה עָרִיס. נֶהֱרַס הַגָּדֵר אוֹ נִסְתַּם הֶחָרִיץ אֵין כָּאן עָרִיס אֶלָּא הֲרֵי כָּל הַשּׁוּרָה כִּגְפָנִים יְחִידִים:
הלכה ה׳
עָרִיס שֶׁחָרַב אֶמְצָעוֹ וְנִשְׁתַּיְּרוּ בּוֹ חָמֵשׁ גְּפָנִים בְּצַד הַגָּדֵר מִכָּאן וְחָמֵשׁ גְּפָנִים בְּצַד הַגָּדֵר הָאַחֵר מִכְּנֶגְדָּן זֶהוּ הַנִּקְרָא פִּסְקֵי עָרִיס. אִם יֵשׁ בֵּינֵיהֶן שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת וְאֶחָד מִשִּׁשִּׁים בָּאַמָּה הֲרֵי זֶה מַרְחִיק מִכָּל שׁוּרָה שִׁשָּׁה טְפָחִים וְזוֹרֵעַ. וְהוּא שֶׁלֹּא יִזְרַע תַּחַת הָאַפִּיפְיָרוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ו׳
הָיָה בֵּינֵיהֶן שְׁמוֹנֶה אַמּוֹת בְּצִמְצוּם הֲרֵי זֶה לֹא יִזְרַע לְשָׁם. וְאִם זְרָעָן הוֹאִיל וְהִרְחִיק מִכָּל שׁוּרָה שִׁשָּׁה טְפָחִים הֲרֵי זֶה לֹא קִדֵּשׁ. וְאִם אֵין שָׁם גָּדֵר מַרְחִיק מִכָּל שׁוּרָה שִׁשָּׁה טְפָחִים וְזוֹרֵעַ שֶׁאֵין כָּאן לֹא עָרִיס וְלֹא פִּסְקֵי עָרִיס. חָזַר וּבָנָה הַגָּדֵר חָזַר עָרִיס לִמְקוֹמוֹ וְחָזְרוּ פִּסְקֵי עָרִיס לִמְקוֹמָן:
הלכה ז׳
גִּנָּה קְטַנָּה שֶׁהִיא מֻקֶּפֶת גָּדֵר וְעִרֵס אֶת הַגְּפָנִים סָבִיב לָהּ מִבַּחוּץ עַל כָּל כְּתָלֶיהָ. אִם יֵשׁ בָּהּ מְלֹא בּוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן וּמְלֹא בּוֹצֵר וְסַלּוֹ מִכָּאן. הוֹאִיל וְהִיא מֻקֶּפֶת גָּדֵר זוֹרְעִין בְּתוֹכָהּ יְרָקוֹת. וְאִם אֵין [בָּהּ] כַּשִּׁעוּר הַזֶּה אֵין זוֹרְעִים בְּתוֹכָהּ מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה הַכּל כְּעָרִיס אֶחָד וְיָרָק בְּתוֹכוֹ:
הלכה ח׳
גְּפָנִים שֶׁהָיוּ זְרוּעִים בְּמַדְרֵגָה גְּבוֹהָה וְהֶעָרִיס שֶׁלָּהֶן יוֹצֵא וּמְסַכֵּךְ עַל הַשָּׂדֶה. אִם עוֹמֵד בָּאָרֶץ וּבוֹצֵר אֶת כֻּלּוֹ רוֹאִין כָּל הַמָּקוֹם שֶׁתַּחַת הֶעָרִיס כְּאִלּוּ הוּא מְקוֹם עִקְּרֵי הַגְּפָנִים וְאוֹסֵר אַרְבַּע אַמּוֹת בַּשָּׂדֶה לְכָל רוּחַ מִשְּׂפַת הֶעָרִיס. וְאִם אֵינוֹ יָכוֹל לִבְצֹר עַד שֶׁיַּעֲלֶה בַּמַּדְרֵגָה אוֹ בַּסֻּלָּם אֵין אָסוּר לִזְרֹעַ אֶלָּא תַּחַת הֶעָרִיס בִּלְבַד:
הלכה ט׳
שְׁנֵי כְּתָלִים הַסְּמוּכִין זֶה לָזֶה וְהַגְּפָנִים נְטוּעִים בְּזָוִיּוֹת בֵּינֵיהֶם וְהֶעָרִיס יוֹצֵא עִם הַכְּתָלִים מִתּוֹךְ הַקֶּרֶן וְכָלֶּה. מַרְחִיק מֵעִקְּרֵי הַגְּפָנִים כַּשִּׁעוּר וְזוֹרֵעַ בְּמָקוֹם הַכָּלֶּה שֶׁאֵין עָלָיו עָרִיס. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַזֶּרַע מְכֻוָּן בֵּין שְׁנֵי הַכְּתָלִים שֶׁבֵּינֵיהֶן הֶעָרִיס הוֹאִיל וְהִרְחִיק כַּשִּׁעוּר הֲרֵי זֶה זוֹרֵעַ בֵּין הַכְּתָלִים:
הלכה י׳
גֶּפֶן שֶׁעָלָה הָעֵץ שֶׁלָּהּ מִן הָאָרֶץ מְעַט וְאַחַר כָּךְ נֶעֱקַם וְנִמְשָׁךְ עַל הָאָרֶץ וְחָזַר וְעָלָה כְּמוֹ אַרְכֻּבָּה. כְּשֶׁמּוֹדְדִין בֵּין הַגֶּפֶן וּבֵין הַזֶּרַע שִׁשָּׁה טְפָחִים אוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת אֵין מוֹדְדִין אֶלָּא מִסּוֹף הָאַרְכֻּבָּה לֹא מֵעִקַּר הַגֶּפֶן הָרִאשׁוֹן:
הלכה י״א
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁמַּרְחִיק בֵּין הַזֶּרַע וּבֵין הַגֶּפֶן כַּשִּׁעוּר. צָרִיךְ לְהִזָּהֵר שֶׁלֹּא תְּסַכֵּךְ הַגֶּפֶן עַל הַיָּרָק אוֹ יְסַכֵּךְ הַיָּרָק עַל הַגֶּפֶן. זָרַע יָרָק אוֹ תְּבוּאָה וְצִמְחָה וְאַחַר כָּךְ סִכֵּךְ עָלֶיהָ אֶת הַגֶּפֶן הַקַּשִּׁין מֻתָּרִין וְהַדָּגָן יִדְלַק. הָיוּ שָׁרְשֵׁי הַגֶּפֶן יוֹצְאִין לְתוֹךְ הָאַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁבֵּין הַכֶּרֶם וְהַתְּבוּאָה יַעֲקֹר. הָיוּ שָׁרְשֵׁי הַתְּבוּאָה יוֹצְאִין לְתוֹךְ הָאַרְבַּע אַמּוֹת מֻתָּר:
הלכה י״ב
כָּל הַהַרְחָקוֹת וְהַשִּׁעוּרִין הָאֲמוּרִין בְּכִלְאַיִם בְּאַמָּה בַּת שִׁשָּׁה טְפָחִים שׂוֹחֲקוֹת. וְלֹא יְצַמְצֵם בְּמִדּוֹת הַכִּלְאַיִם שֶׁאֵין מְצַמְצְמִים אֶלָּא לְהַחֲמִיר:
הלכה י״ג
כָּל הַשִּׁעוּרִין הָאֵלּוּ שֶׁמַּרְחִיקִין בֵּין הַגְּפָנִים וְהַתְּבוּאָה אוֹ הַיָּרָק אֵינָן אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹ בְּסוּרְיָא. אֲבָל בְּחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר לִזְרֹעַ בְּצַד הַגְּפָנִים בְּתוֹךְ הַכֶּרֶם לְכַתְּחִלָּה. וְלֹא אָסְרוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ אֶלָּא לִזְרֹעַ שְׁנֵי מִינֵי יָרָק אוֹ תְּבוּאָה עִם הַחַרְצָן בְּמַפּלֶת יָד. וְאִם אָמַר לְתִינוֹק נָכְרִי לִזְרֹעַ לוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר. אֲבָל לֹא יֹאמַר לְנָכְרִי גָּדוֹל שֶׁלֹּא יִתְחַלֵּף בְּיִשְׂרָאֵל:
הלכה י״ד
וְאַף עַל פִּי שֶׁמֻּתָּר לִזְרֹעַ הַיָּרָק בְּצַד הַכֶּרֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ הֲרֵי אוֹתוֹ הַיָּרָק הַזָּרוּעַ שָׁם אָסוּר בַּאֲכִילָה וַאֲפִלּוּ בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְהוּא שֶׁיִּרְאֶה אוֹתוֹ לוֹקֵט וּמוֹכֵר. אֲבָל סְפֵקוֹ מֻתָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת מַאֲכָלוֹת אֲסוּרוֹת:
כסף משנה · הלכות כלאים פרק ח׳
ב׳
הנוטע שורה אחת של חמש גפנים וכו'. משנה ברפ"ו אי זהו עריס הנוטע שורה של חמש גפנים בצד גדר שהוא גבוה עשרה טפחים או בצד חריץ שהוא עמוק י' טפחים ורחב ארבעה נותנים לו עבודתו ארבע אמות ב"ש אומרים מודדים ארבע אמות מעיקר הגפנים לשדה וב"ה אומרים מן הגדר לשדה כלומר ואע"ג דנוטע שורה אחת אינו צריך להרחיק אלא ששה טפחים כשהוא עריס אע"פ שאינו אלא שורה אחת נידון ככרם וצריך להרחיק ארבע אמות. ובירושלמי מה ביניהון וכו' היו שם שתי אמות מ"ד מעיקר גפנים מושחין אינו אסור אלא שתי אמות מ"ד מעיקר הגדר מושחין אסור עד שתי אמות אחרים. וזה מבואר בפירוש רבינו כאן וכך היא גירסת ר"ש בירושלמי, והראב"ד שכתב דבירושלמי איתא כפירושו נראה שהיתה גרסתו בירושלמי מהופכת משלנו:
וכתב א"א מעולם לא עלה על דעת שום מפרש וכו'. ורבינו בפירוש המשנה כתב כפירוש הראב"ד וכאן חזר בו מפני הירושלמי ועוד משום דלאותו פירוש אם היה בין עיקר גפנים ולגדר שלש אמות מרחיק מעיקר גפנים אמה אחת בלבד ונמצא רחוק מהגדר ארבע אמות והיאך אפשר שנחמיר להרחיק מהענפים שהם על הגדר יותר ממה שאנו צריכים להרחיק מעיקר הגפנים. ומה שהקשה הראב"ד שלא עלה על דעת שיהא הרחקה מאחורי הכותל שהרי הכותל מפסיק בין הגפנים והזרע, י"ל דשאני הכא שהגפנים ערוסים על הכותל חזר הגדר להיות כאילו הוא עיקר הגפנים וכבר הוכחתי דלפירושו אפשר שיהיה הגדר חמור יותר מעיקר הגפנים וא"כ איך יקשה על רבינו כן. ומה שהוקשה לרבינו שמשון על פירוש זה למה לא מנו אותו מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה יש לומר דשאני הכא דפליג ר"י בן נורי ואמר טועים כל האומרים כן:
ד׳
אחד הבונה את הגדר ואח"כ נטע וכו' נהרס הגדר וכו'. שם בירושלמי הלכה חמישית:
ו׳
(ה-ו) עריס שחרב אמצעו וכו'. משנה שם.
ומ"ש ואחד מששים באמה. שם בתוספתא פ"ג אלא ששם כתוב אחד מששה באמה וכן היא גירסת רבינו שמשון והרא"ש:
כתב הראב"ד זה מן הטעות הראשון וכו'. מ"ש שבירושלמי אמרו שהוא טפח הירושלמי אפשר להתפרש בדוחק בענין שלא יחלוק על דברי רבינו. ויותר נכון לומר שגירסת התוספתא אחד מששה באמה כמו שגורס רבינו שמשון והרא"ש ושגירסת רבינו הנכונה אחד מששה באמה והוא טפח כדברי הירושלמי ואע"ג דבירושלמי משמע שהוא יותר מטפח מעט להיותו דבר מועט ולא נודע כמה לא חש רבינו לכתבו. ומ"ש הראב"ד זה מן הטעות הראשון וכו' כבר נתבאר שאין כאן טעות ושאדרבה פירוש רבינו הוא הנכון.
ומ"ש ואם אין שם גדר וכו' פשוט הוא.
ומ"ש היה ביניהם שמונה אמות בצמצום וכו' שם.
ומ"ש ואם זרע לא קידש בפ"ז במתניתין דאלו אוסרים ואין מקדשין.
ומ"ש חזר ובנה הגדר וכו'. ירושלמי פ"ו משנה חמישית:
ז׳
גנה קטנה שהיא מוקפת עריס וכו'. משנה בפרק שני דעדיות (משנה ד') ופירשה רבינו ע"פ דרכו:
וכתב הראב"ד א"א אף זה מן הטעות הראשון וכו'. כבר נתבאר שאין כאן טעות:
ח׳
גפנים שהיו זרועות במדרגה גבוהה וכו'. משנה בפרק ששי דברי ראב"י:
ט׳
שני כותלים הסמוכים זה לזה וכו'. גם זה משנה שם עריס שהוא יוצא מן הכותל מתוך הקרן וכלה נותנין לו עבודתו וזורע את המותר:
וכתב הראב"ד איני מסכים עמו בפירוש המשנה עכ"ל. אפשר שהוא ז"ל מפרש כפירוש רבינו שמשון שכתב כלומר חמש גפנים בצד גדר וכו':
י׳
גפן שעלה העץ שלה מן הארץ מעט וכו'. משנה בפרק ז' הארכובה שבגפן אין מודדין לה אלא מן העיקר השני:
י״א
כבר ביארנו וכו'. בפרק ששי:
זרע ירק או תבואה וכו'. ירושלמי בפ"ה ואע"ג דבפרק כל שעה אמרינן דתנור שהסיקו בקשים של כלאי הכרם יותץ כתבו התוספות דהתם בשזרע הכלאים תחת הגפן וכך הם דברי רבינו והוא מפורש בירושלמי:
היו שרשי הגפן יוצאים לתוך הד' אמות וכו'. בתוספתא פרק רביעי היו השרשים יוצאים לתוך ארבע אמות שבכרם הכל מודים שיעקור שרשי פיאה יוצאים לתוך ארבע אמות שבכרם אפילו למטה משלשה טפחים מותר פירוש שרשים שרשי הגפן ופירוש שרשי פיאה שרשי הזרעים. ואיתא בירושלמי פ"ו:
י״ב
כל ההרחקות וכו'. בריש עירובין (דף ג' ודף ד'):
י״ג
כל השיעורים האלו וכו' אבל בח"ל מותר לזרוע בצד הגפנים וכו'. בספ"ק דקידושין (דף ל"ט) רב חנן ורב ענן הוו שקלי ואזלי באורחא חזיוה לההוא גברא דקא זרע חיטי ושערי בי גופני א"ל ניתי מר ונשמתיה א"ל לא צהריתו הא קי"ל כרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד והני רבנן אמוראי בח"ל הוו ומש"ה לא אמרי ליה מידי לההוא דזרע בי גופני משום דבחוצה לארץ מותר לכתחלה למיזרע ביני גופני בלא הרחקה וליכא אפילו איסורא דרבנן דאל"כ הוה ליה למימר ליה דאסור מדרבנן מיהא ואי נמי למשמתיה משום דעבר אדרבנן אלא ודאי אפילו מדרבנן שרי. ודקדק רבינו לכתוב מותר לזרוע בצד הגפנים כלומר דאילו ע"ג הגפנים אפילו בחו"ל אסור משום דשרשי הזרעים עוברים בתוך שרשי הגפנים והוה ליה הרכבה והרכבה בחו"ל אסור עמו כמו שנתבאר בספ"ק דקידושין וכתבתיו בפ"א מהלכות אלו.
ומ"ש ולא אסרו בחו"ל אלא לזרוע שני מיני ירק או תבואה עם החרצן במפולת יד. שם בספ"ק דקידושין אמרינן כלאי הכרם דבארץ אסורים בהנאה בחו"ל נמי גזרו בהו רבנן והיינו ע"כ בזורעם במפולת יד דבלאו מפולת יד מותר בחו"ל כמו שנתבאר בסמוך.
ומה שכתב ואם אמר לתינוק נכרי לזרוע לו בחו"ל מותר אבל לא יאמר לנכרי גדול וכו'. היינו מדאמרינן בפ' תולין (שבת קל"ט) גבי כשותא בכרמא דרב משרשיא יהיב פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וליתן לנכרי גדול אתי לאיחלופי בישראל וצ"ל דהוה זרע שני מיני זרעים וחרצן במפולת יד דאל"כ כיון דבחו"ל הוה לא היה צריך לזרוע ע"י נכרי כמו שנתבאר:
י״ד
ואע"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם וכו'. בסוף ערלה כרם (שהוא) נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בא"י אסור ובסוריא מותר ובחו"ל יורד ולוקט ובלבד שלא ילקוט ביד ומפרש בירושלמי דהיינו לומר יורד ולוקח ובלבד שלא יראנו לוקט משמע שאם ראהו לוקט אסור וקשיא לו מאחר שאסור באכילה למה ליה לרב משרשיא למזרעיה. וי"ל דהוה זרע ליה לזבוני לנכרי. וא"ת ההוא דזרע ביני גופני אמאי לא אמרו ליה דאסור באכילה וי"ל דאפשר דאמרו ליה אלא דגמרא לא איצטריך לאשמועינן אלא דשרי למיזרע. אי נמי לא איצטריכא ליה למימר משום דמסתמא מאן דאגמריה דשרי למיזרע אגמריה דאסור באכילה.
ומה שכתב כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות. הוא בפ"י וז"ל כלאי הכרם כיצד מין ממיני תבואה או מיני ירקות שנזרעו עם הגפן בין שזרע ישראל בין שזרע נכרי בין שעלו מאליהן בין שנטע הגפן בתוך הירק שניהם אסורים באכילה ובהנאה שנאמר פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם כלומר פן תתרחק ותאסר שניהם והאוכל כזית מכלאי הכרם בין מן הירק בין מן הענבים לוקה מן התורה ושניהם מצטרפים זה עם זה עכ"ל:
ודע שהרא"ש כתב על דברי רבינו שכתב פה וז"ל מדבריו משמע שמותר לזרוע לכתחלה שני מינים בצד הגפנים מדקאמר שלא אסור בחו"ל אלא לזרוע שני מינים עם החרצן במפולת יד משמע דלזרוע שני מינים בין הגפנים שרי וכן מוכח ההוא עובדא דהוה זרע ביזרוני ביני גופני דמשמע שני מיני זרעים ולא שמתוה וכיון שמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וה"ל לשמותיה לאפרושי מאיסורא ואף את"ל משום דאכתי לא עבד איסורא בשעת זריעה לא שמתוה מ"מ כיון שידעו שזרע לאכלן ה"ל להודיע שאסור לאכלן ולישנא משמע שלא אמר לו כלום.
ומ"ש ואע"פ שמותר לזרוע הירק בצד הכרם בחו"ל הרי אותו הירק הזרוע שם אסור באכילה אפילו בחו"ל, ר"ל אע"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם ומותר גם לאכלו הרי אותו הירק הנמצא זרוע אצל הכרם ואין ידוע אם נזרע במפולת יד או נזרע בצד הגפנים אסור באכילה אפילו בחו"ל כההיא דתנן כרם שהוא נטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בחו"ל יורד ולוקח ובלבד שלא ילקוט ביד וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב אבל ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא כההיא מתני' דערלה ואסור באכילה אם לקטן ביד אבל אם יודע לו שנזרע בצד הגפנים ולא במפולת יד מותר ללקטן ולאכלן וכן מותר לכתחלה לזרוע בצד הגפנים שני מיני זרעים ולאכלן כן נראה שצריך לפרש דבריו עכ"ל הרא"ש. ואני אומר שמ"ש כיון דמותרים לזרוע מותרים נמי באכילה דאי אסורים באכילה אמאי לא שמתוה לההוא גברא דמסתמא זרען כדי לאכלן וכו' אין משם ראיה דהא אפשר שזרעם כדי למכרם לעכו"ם. וגם מ"ש דכיון שידעו שזרען לאכלם ה"ל להודיעו שאסורים באכילה ולישנא משמע שלא א"ל כלום לא מכרע מידי דכיון שלא היה עושה איסור למה להם להדרש ללא שאלום שמא היה יודע הדין ואת"ל שעכ"ז היה מוטל עליהם להודיעו שמא הודיעוהו ולא נזכר בגמ' דלא נחת גמרא להכי אלא להודיענו דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו תא נשמתיה. ומה שפירש בדברי רבינו דלא קאמר שאסור באכילה אלא כשהוא ספק אם נזרע במפולת יד או אם נזרע בצד הגפנים אבל אם בודאי נזרע בצד הגפנים מותר באכילה לישנא דאותו הויא תיובתיה דא"כ לא ה"ל לכתוב אלא אע"פ שמותר לזרוע ירק בצד הכרם בח"ל ירק הנמצא זרוע אסור באכילה ומדכתב אותו הירק משמע בהדיא דקאי לירק שנזרע בצד הגפנים. ומה שכתב וכן מוכח דבהכי מיירי מדכתב ספיקו מותר אלמא דמיירי בספק כלאים דאורייתא נראה מדבריו שהוא סובר דלרבינו ירק הנטוע בצד הגפנים אינו אסור מן התורה כיון שידוע שנזרע לא במפולת יד. קשה שממקום שבא יש להביא ראיה להיפך שהרי כתב אבל ספיקו מותר כמו שביארנו בה' מ"א והדבר ידוע דבה' מ"א בודאי בכלאים דאורייתא מיירי דומיא דערלה דנקט בהדי כלאי הכרם שהוא ודאי ערלה דאורייתא ואפ"ה בח"ל אם ראה ענבים יוצאים מכרם ערלה או ירק יוצא מאותו כרם שהוא כלאי הכרם מותר. ועוד שאין הדבר כמו שסובר הרא"ש בדברי רבינו שכל שידוע שנזרע שלא במפולת יד אינו אסור מן התורה שהרי כתב בפ"ה אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה הרי זה קידש ונאסרו שניהם בהנאה וכו' שנאמר פן תקדש המלאה הזרע הרי בהדיא שאע"פ שלא נזרע במפולת יד אסור מן התורה לזרעו ואם זרעו אסור בהנאה וכך מבואר בדבריו גם בה' מ"א שאסור בהנאה מן התורה והיינו בא"י אבל בח"ל מותר לזרעו ואסור באכילה. ומה שביארתי בדברי רבינו מבואר לכל מעיין שהוא הביאור הנכון. וטעם רבינו לפי מה שפירשתי דבריו היינו משום דס"ל דהא דבעי רבי יאשיה שלשה מינים היינו לחייב את הזורע מלקות אבל הכרם והמלאה נאסרים בלא זה דמסתמא לא פליג רב יאשיה אכל הנך משניות דאסרי בזורע ירק בכרם והשתא כיון דבא"י ליכא מלקות דזריעה בח"ל מותר בזריעה והיכא שזרע כיון דבא"י אסור בהנאה בח"ל אסור באכילה מיהא:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
צפנת פענח · הלכות כלאים פרק ח׳
ב׳
הנוטע כו'. וצריך כו'. והנה הר"ש כאן פ"ז מ"ג כתב דגם עריס עצמו בדיעבד אינו מקדש ובאמת זה הוה מחלוקת דאמוראי בירושלמי פ"ו ה"ה דר"י ס"ל דמקדש ור"ל ס"ל דאינו מקדש וזה ג"כ מה דר"ל בירושלמי פ"ז ה"ג בינתיים מהו ור"ל עריס עצמו:
ה׳
עריס כו'. ואחד מס' באמה כו'. הטעם דהרשב"א ז"ל כתב דשוחק יותר על עצב חצי אצבע לאמה והיינו אחד מס' באמה ועיין מש"כ ה"ה ז"ל ספי"ז מהל' שבת ע"ש:
י״א
היו שרשי כו'. והנה הטעם החילוק בין שרשי גפן לשרשי תבואה או משום דארבע אמות הם שייכים להכרם כמבואר בהך דב"ב דף י"ח ע"א ודף כ"ו ע"ש בתוס' וכפי המבואר בעירובין דף צ"ב ע"ב דקפדינן אכרם ע"ש בתוס' ובב"ב דף ז' ע"א גבי שני אחים שחלקו דאמר שם יש לבעל הכרם ד"א כו' ר"ל דד"א של הרחקה הם שייכים לבעל הכרם אם נקצץ הכרם וכן מבואר בתוספתא ב"ב ספ"ד דהקרקע הם של בעל הכרם וכפי שיטת רבינו בהך דב"ב דף ק"ז ע"ב דהחריץ הוא על הלוקח לעשות ומחלקו עיין בהלכות מכירה פכ"א הכ"ב ע"ש ורבינו לשיטתי' אזיל בהל' שכנים פ"ב הי"ז וכמו שמפרש בפיהמ"ש דב"ב גבי גינה ע"ש וכן מבואר בירושלמי ב"ב שם וא"כ נמצא דהד"א שייכים להכרם ולכך אם הי' שרשי הגפנים נכנסים לשם אוסר משא"כ גבי תבואה אך קשה הא בירושלמי כאן פ"א ה"ח ופ"ה ה"ג ופ"ו ה"ב מבואר רק אם שרשי התבואה נכנס למטה מג' טפחים ורבינו סתם ולא חילק והטעם דבעי ג' טפחים הוא כמו דאמרינן בירושלמי רפ"ז וב"ב דף י"ט דהוה כמרכיב זרעים באילן ע"ש וס"ל דגרם להרכבה שרי וזה תליא בהך מחלוקת דהמקיים כלאים ולדידן שרי והירושלמי והתוספתא אתיא כר"ע וכ"כ בזה לעיל:
י״ג
כל השיעורים כו'. ואם אמר כו'. כ"כ בזה דלשיטת רבינו דוקא אם זרע ישראל בחו"ל אסור אבל בעכו"ם מותר ודלא כשיטת התוס' בקדושין דף ל"ו ובע"ז דף ס"ג ע"ב וכבר הארכתי בזה בהל' מאכלות אסורות ועיין בירושלמי ספ"ג דערלה בהך מחלוקת דשמואל ור"י ומבואר שם דגבי עיירות המובלעות דשם יש קנין לגוי שם אם זרע גוי אין עליו איסור ולכך מותר לישראל לעשות עמו אך לשיטת רבינו דגם של ישראל בחו"ל כה"ג הוה רק איסור אכילה ולא איסור הנאה אין ראי' מזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות כלאים פרק ח׳
א׳
מן התורה אין צריך להרחיק מעיקרי הגפנים של כרם או של עריס אלא ד' אמות דתוך ארבע אמות חשיב ככרם כדאמרינן לעיל ומעיקרי הגפן שאינם אלא גפן יחידית ששה טפחים ומחיצה מפסקת לכל כדאמר ארכובת הגפן נראה דאין צריך למדוד מעיקר השני אלא מדרבנן שרשי הגפן שנתפשטו לתוך ארבע אמות של תבואה יעקר אבל לא שרשי תבואה. הרחקת ארבע אמות וששה טפחים באמה בת ששה טפחים ושוחקות להחמיר דהוי איסורא דאוריתא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות כלאים ח׳, מתוך הלכות כלאים שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל