הלכות כלאים · פרק י׳
הלכה א׳
אֵין אָסוּר בְּכִלְאֵי בְּגָדִים אֶלָּא צֶמֶר וּפִשְׁתָּן בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב יא) "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו". וְיֵשׁ בִּכְרַכֵּי הַיָּם כְּמוֹ צֶמֶר שֶׁגָּדֵל עַל הָאֲבָנִים שֶׁבְּיָם הַמֶּלַח תַּבְנִיתוֹ כְּתַבְנִית הַזָּהָב וְהוּא רַךְ בְּיוֹתֵר וְכָלָךְ שְׁמוֹ וְאָסוּר עִם הַפִּשְׁתָּן מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְצֶמֶר רְחֵלִים. וְכֵן הַשֵּׁירִים וְהַכָּלָךְ אֲסוּרִין מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן:
הלכה ב׳
רָחֵל בַּת עֵז צַמְרָהּ אֵין לוֹקִין עָלָיו מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֲבָל אָסוּר הוּא מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן כֵּיוָן שֶׁנִּתְחַבֵּר הַצֶּמֶר עִם הַפִּשְׁתָּן צַד חִבּוּר בָּעוֹלָם הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם מִן הַתּוֹרָה. כֵּיצַד. צֶמֶר וּפִשְׁתִּים שֶׁטְּרָפָן זֶה עִם זֶה וְשָׁע אוֹתָן וְעָשָׂה מֵהֶן לְבָדִין הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם. טְרָפָן וְטָוָה אוֹתָן כְּאֶחָד וְאָרַג בֶּגֶד מִטִּוּוּי זֶה הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם:
הלכה ג׳
תָּפַר בֶּגֶד צֶמֶר בְּשֶׁל פִּשְׁתָּן וַאֲפִלּוּ תְּפָרָן בְּמֶשִׁי אוֹ שֶׁתָּפַר בֶּגֶד צֶמֶר בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן אוֹ בֶּגֶד פִּשְתִּים בְּחוּטֵי צֶמֶר אוֹ קָשַׁר חוּטֵי צֶמֶר בְּחוּטֵי פִּשְתִּים אוֹ גְּדָלָן אֲפִלּוּ נָתַן צֶמֶר וּפִשְׁתִּים בְּשַׂק אוֹ בְּקֻפָּה וּכְרָכָן הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם. וַאֲפִלּוּ קָשַׁר גְּדִיל שֶׁל צֶמֶר בִּגְדִיל שֶׁל פִּשְׁתָּן אַף עַל פִּי שֶׁהָרְצוּעָה בְּאֶמְצַע. וְכֵן אִם כָּפַל בִּגְדֵי צֶמֶר וּפִשְׁתָּן וּקְשָׁרָן הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב יא) "צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו" מִכָּל מָקוֹם כֵּיוָן שֶׁנִּתְאַחֵד נֶאֱסַר:
הלכה ד׳
וּמִנַּיִן שֶׁכָּל אִסּוּרִין אֵלּוּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁהֲרֵי הֻצְרַךְ הַכָּתוּב לְהַתִּיר כִּלְאַיִם בְּצִיצִית. כְּמוֹ שֶׁלָּמְדוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁלֹּא נִסְמְכָה פָּרָשַׁת כִּלְאַיִם לְפָרָשַׁת צִיצִית אֶלָּא לְהַתִּיר כִּלְאַיִם בְּצִיצִית. וְהַצִּיצִית חוּטִין קְשׁוּרִין בִּלְבַד הֵן. מִכְלָל שֶׁחִבּוּר כָּזֶה שֶׁלֹּא בִּמְקוֹם מִצְוָה אָסוּר מִן הַתּוֹרָה. שֶׁאֵינוֹ מְמַעֵט בַּתּוֹרָה דָּבָר שֶׁהוּא אָסוּר מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה ה׳
הַכִּלְאַיִם אֵין לוֹ שִׁעוּר אֲפִלּוּ חוּט כָּל שֶׁהוּא שֶׁל צֶמֶר בְּבֶגֶד גָּדוֹל שֶׁל פִּשְׁתָּן אוֹ שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּצֶמֶר אָסוּר:
הלכה ו׳
צֶמֶר רְחֵלִים וְצֶמֶר גְּמַלִּים וְכַיּוֹצֵא בּוֹ שֶׁטְּרָפָן זֶה בְּזֶה וְטָוָה מֵהֶן טִוּוּי. אִם הָיָה הַחֵצִי מִן הָרְחֵלִים הֲרֵי הַכּל כְּצֶמֶר רְחֵלִים וַהֲרֵי הוּא כִּלְאַיִם עִם הַפִּשְׁתָּן. וְאִם הָיָה הָרֹב מִן הַגְּמַלִּים מֻתָּר לְעָרְבוֹ עִם הַפִּשְׁתָּן מִפְּנֵי שֶׁצּוּרַת הַכּל צוּרַת צֶמֶר גְּמַלִּים וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְנִימוֹת שֶׁל צֶמֶר הַמְעֹרֶבֶת בָּהֶן מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן חוּטֵי צֶמֶר:
הלכה ז׳
לְפִיכָךְ עוֹרוֹת הַכְּבָשִׂים שֶׁעוֹשִׂין מֵהֶן בְּגָדִים אַף עַל פִּי שֶׁתּוֹפְרִין אוֹתָן בְּפִשְׁתָּן מֻתָּרִין וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְנִימוֹת שֶׁל צֶמֶר אַף עַל פִּי שֶׁנִּכְרְכוּ בִּכְלַל חוּט הַפִּשְׁתָּן שֶׁתָּפְרוּ בּוֹ שֶׁהֲרֵי בָּטְלוּ בְּמִעוּטָן:
הלכה ח׳
וְכֵן הַקַּנְבּוֹס וְהַפִּשְׁתָּן שֶׁטְּרָפָן זֶה בָּזֶה אִם רֹב מִן הַקַּנְבּוֹס מֻתָּר לֶאֱרֹג הַטִּוּוּי מֵהֶן עִם חוּטֵי צֶמֶר וְאִם הָיוּ מֶחֱצָה לְמֶחֱצָה אָסוּר:
הלכה ט׳
הָעוֹשֶׂה בֶּגֶד כֻּלּוֹ צֶמֶר גְּמַלִּים אוֹ צֶמֶר אַרְנָבִים אוֹ קַנְבּוֹס וְאָרַג בּוֹ חוּט שֶׁל צֶמֶר מִצַּד זֶה וְחוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן מִצַּד זֶה הֲרֵי זֶה אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם:
הלכה י׳
בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁנִּפְרַם מֻתָּר לִפְרֹף אוֹתוֹ בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן. וְקוֹשֵׁר אֲבָל לֹא יִתְפֹּר:
הלכה י״א
לוֹבֵשׁ אָדָם בִּגְדֵי צֶמֶר וּבֶגֶד פִּשְׁתָּן וְחוֹגֵר עֲלֵיהֶם מִבַּחוּץ וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִכְרֹךְ אֶת הַמְּשִׁיחָה וְיִקְשֹׁר בָּהּ בֵּין כְּתֵפָיו:
הלכה י״ב
כִּלְאֵי בְּגָדִים מֻתָּר לַעֲשׂוֹתָם וּלְמָכְרָם וְאֵין אָסוּר אֶלָּא לְלָבְשָׁן בִּלְבַד אוֹ לְהִתְכַּסּוֹת בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב יא) "לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז". וְנֶאֱמַר (ויקרא יט יט) "לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ". הָעֲלִיָּה שֶׁהִיא דֶּרֶךְ לְבִישָׁה אָסוּר אֲבָל עֲלִיָּה שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לְבִישָׁה כְּגוֹן אֹהֶל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם מֻתָּר לֵישֵׁב תַּחְתָּיו. וְכֵן מֻתָּר מִן הַתּוֹרָה לֵישֵׁב עַל מַצָּעוֹת שֶׁל כִּלְאַיִם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יַעֲלֶה עָלֶיךָ אֲבָל אַתָּה מַצִּיעוֹ תַּחְתֶּיךָ. וּמִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֲפִלּוּ עֶשֶׂר מַצָּעוֹת זוֹ עַל גַּבֵּי זוֹ וְהַתַּחְתּוֹן שֶׁבָּהֶן כִּלְאַיִם אָסוּר לֵישֵׁב עַל הָעֶלְיוֹן שֶׁמָּא תִּכָּרֵךְ נִימָא עַל בְּשָׂרוֹ:
הלכה י״ג
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּרַכִּין כְּגוֹן יְרִיעוֹת וּשְׂמָלוֹת. אֲבָל בְּקָשִׁין שֶׁאֵינָן נִכְרָכִין כְּגוֹן כָּרִים וּכְסָתוֹת מֻתָּר לֵישֵׁב וּלְהָסֵב עֲלֵיהֶן. וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶם:
הלכה י״ד
וְכֵן הַפָּרֹכֶת שֶׁהִיא כִּלְאַיִם אִם הָיְתָה רַכָּה אֲסוּרָה שֶׁמָּא יִסָּמֵךְ לָהּ הַשַּׁמָּשׁ וְתַעֲלֶה עַל בְּשָׂרוֹ. וְאִם הָיְתָה קָשָׁה שֶׁאֵינָהּ נִכְרֶכֶת מֻתֶּרֶת:
הלכה ט״ו
מִנְעָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם וְאֵין לוֹ עָקֵב מֻתָּר לְלָבְשׁוֹ. שֶׁעוֹר הָרֶגֶל קָשֶׁה הוּא וְאֵינוֹ נֶהֱנֶה כִּשְׁאָר עוֹר הַגּוּף:
הלכה ט״ז
תּוֹפְרֵי כְּסוּת תּוֹפְרִין כְּדַרְכָּן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה מִפְּנֵי הַחַמָּה וּבַגְּשָׁמִים מִפְּנֵי הַגְּשָׁמִים. וְהַצְּנוּעִין תּוֹפְרִים בָּאָרֶץ. וְכֵן מוֹכְרֵי כְּסוּת מוֹכְרִין כְּדַרְכָּן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוְּנוּ בַּחַמָּה שֶׁיָּצֵל לָהֶם הַכִּלְאַיִם שֶׁעַל כְּתֵפָן מִן הַחַמָּה. וְלֹא יִתְכַּוְּנוּ בַּגְּשָׁמִים לְהִתְחַמֵּם בּוֹ. וְהַצְּנוּעִין מַפְשִׁילִין בְּמַקֵּל לַאֲחוֹרֵיהֶן:
הלכה י״ז
לֹא יִקַּח אָדָם בֵּיצָה כְּשֶׁהִיא חַמָּה בְּבֶגֶד כִּלְאַיִם שֶׁהֲרֵי הוּא נֶהֱנֶה בְּכִלְאַיִם מִפְּנֵי הַחַמָּה אוֹ מִפְּנֵי הַצִּנָּה. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י״ח
לֹא יִלְבַּשׁ אָדָם כִּלְאַיִם עַרְאַי וַאֲפִלּוּ עַל גַּבֵּי עֲשָׂרָה בְּגָדִים שֶׁאֵינוֹ מְהַנֵּהוּ כְּלוּם. וַאֲפִלּוּ לְהַבְרִיחַ אֶת הַמֶּכֶס. וְאִם לָבַשׁ כֵּן לוֹקֶה:
הלכה י״ט
אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאַיִם אֶלָּא בְּגָדִים שֶׁהֵן דֶּרֶךְ חִמּוּם כְּגוֹן הַכְּתֹנֶת וְהַמִּצְנֶפֶת וְהַמִּכְנָסַיִם וְהָאַבְנֵט וְהַשִּׂמְלָה וּבְגָדִים שֶׁמְּחַפִּין בָּהֶן אֶת הַשּׁוֹקַיִם וְאֶת הַיָּדַיִם וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל צִלְצוּלִין קְטַנִּים שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָן הָעָם בְּבֵית יָד שֶׁלָּהֶן לִצְרֹר בָּהֶן מָעוֹת אוֹ תַּבְלִין וּסְמַרְטוּט שֶׁמַּנִּיחִין עָלָיו רְטִיָּה אוֹ מְלוּגְמָא אוֹ אִסְפְּלָנִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין אַף עַל פִּי שֶׁבְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהֶן שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ:
הלכה כ׳
צִיץ שֶׁל עוֹר אוֹ מֶשִׁי וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן שֶׁתָּלָה בָּהֶן חוּטֵי צֶמֶר וְחוּטֵי פִּשְׁתָּן מְדֻלְדָּלִין עַל פְּנֵי הָאָדָם כְּדֵי לְהַפְרִיחַ הַזְּבוּבִין אֵין בּוֹ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם שֶׁאֵין דֶּרֶךְ חִמּוּם בְּכָךְ:
הלכה כ״א
הַמַּנְהִיג בְּהֵמוֹת וּמַכְנִיס חֲבָלִים לְתוֹךְ יָדוֹ מֵהֶן פִּשְתִּים וּמֵהֶן צֶמֶר הֲרֵי זֶה מֻתָּר וְאַף עַל פִּי שֶׁכּוֹרְכָן עַל יָדוֹ. אֲבָל אִם קְשָׁרָן כֻּלָּן נַעֲשׂוּ כִּלְאַיִם וְאָסוּר לוֹ לְכָרְכָן עַל יָדוֹ:
הלכה כ״ב
מִטְפָּחוֹת שֶׁמְּקַנְּחִין בָּהֶן אֶת הַיָּדַיִם וּמִטְפָּחוֹת שֶׁמְּסַפְּגִין בָּהֶן הַכֵּלִים וְהַקַּרְקָעוֹת (וּמִטְפַּחַת סֵפֶר תּוֹרָה) וּמִטְפָּחוֹת סְפָרִים אֲסוּרִים מִשּׁוּם כִּלְאַיִם שֶׁהֲרֵי הַיָּדַיִם נוֹגְעוֹת בָּהֶן וְהֵן נִכְרָכִין עַל הַיָּד תָּמִיד וּמִתְחַמְּמִין:
הלכה כ״ג
אוֹתוֹת שֶׁעוֹשִׂין הַכּוֹבְסִין וְהַגְּרָדִין בַּבְּגָדִים כְּדֵי שֶׁיְּהֵא כָּל אֶחָד מַכִּיר אֶת שֶׁלּוֹ. אִם הָיְתָה אוֹת שֶׁל צֶמֶר בְּפִשְׁתָּן אוֹ פִּשְׁתָּן בְּצֶמֶר הֲרֵי זֶה אָסוּר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ חָשׁוּב אֶצְלוֹ:
הלכה כ״ד
בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁחִבְּרוֹ עִם בֶּגֶד פִּשְׁתָּן בִּתְכִיפָה אַחַת אֵינוֹ חִבּוּר וְאֵין זֶה כִּלְאַיִם. קִבֵּץ שְׁנֵי רָאשֵׁי הַחוּט כְּאֶחָד אוֹ שֶׁתָּכַף שְׁתֵּי תְּכִיפוֹת הֲרֵי זֶה כִּלְאַיִם:
הלכה כ״ה
מֻתָּר לַעֲשׂוֹת מִן הַכִּלְאַיִם תַּכְרִיכִין לְמֵת שֶׁאֵין עַל הַמֵּתִים מִצְוָה. וְלַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ מַרְדַּעַת לַחֲמוֹר וְיוֹשֵׁב עָלֶיהָ וְהוּא שֶׁלֹּא יִהְיֶה בְּשָׂרוֹ נוֹגֵעַ בָּהּ. וְלֹא יַנִּיחַ מַרְדַּעַת זוֹ עַל כְּתֵפוֹ אֲפִלּוּ לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן אֶת הַזֶּבֶל:
הלכה כ״ו
הַמֵּת וְהַבְּהֵמָה שֶׁהָיוּ מְלֻבָּשִׁין כִּלְאַיִם מֻתָּר לְנָשְׂאָן עַל כְּתֵפוֹ:
הלכה כ״ז
בֶּגֶד צֶמֶר שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל פִּשְׁתָּן. אוֹ בֶּגֶד פִּשְׁתָּן שֶׁאָבַד בּוֹ חוּט שֶׁל צֶמֶר. הֲרֵי זֶה לֹא יִמְכְּרֶנּוּ לְנָכְרִי שֶׁמָּא יִמְכְּרֶנּוּ הַנָּכְרִי לְיִשְׂרָאֵל. וְלֹא יַעֲשֶׂנּוּ מַרְדַּעַת לַחֲמוֹר שֶׁמָּא יִמְצָא אוֹתוֹ אַחֵר וְיִקְרָעֶנּוּ מֵעַל הַמַּרְדַּעַת וְיִלְבָּשֶׁנּוּ שֶׁהֲרֵי אֵין הַכִּלְאַיִם נִכָּר בּוֹ. וְכֵיצַד תַּקָּנַת בֶּגֶד זֶה. צוֹבְעוֹ שֶׁאֵין הַצֶּמֶר וְהַפִּשְׁתִּים עוֹלִים בְּצֶבַע אֶחָד וּמִיָּד הוּא נִכָּר לוֹ וְשׁוֹמְטוֹ. וְאִם לֹא נִכַּר הֲרֵי זֶה מֻתָּר שֶׁמָּא נִשְׁמַט וְהָלַךְ לוֹ שֶׁהֲרֵי בָּדַק וְלֹא מְצָאוֹ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת בִּיאוֹת אֲסוּרוֹת שֶׁכָּל אִסּוּר סְפֵקוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּלְפִיכָךְ הֵקֵלּוּ בְּסָפֵק:
הלכה כ״ח
הַלּוֹקֵחַ כְּלִי צֶמֶר מִן הַנָּכְרִי צָרִיךְ לְבָדְקוֹ יָפֶה יָפֶה שֶׁמָּא הֵן תְּפוּרִין בְּפִשְׁתָּן:
הלכה כ״ט
הָרוֹאֶה כִּלְאַיִם שֶׁל תּוֹרָה עַל חֲבֵרוֹ אֲפִלּוּ הָיָה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק קוֹפֵץ לוֹ וְקוֹרְעוֹ עָלָיו מִיָּד. וַאֲפִלּוּ הָיָה רַבּוֹ שֶׁלִּמְּדוֹ חָכְמָה. שֶׁאֵין כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת דּוֹחֶה אִסּוּר לֹא תַּעֲשֶׂה הַמְפֹרָשׁ בַּתּוֹרָה. וְלָמָּה נִדְחֶה בְּהֶשֵׁב אֲבֵדָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא לָאו שֶׁל מָמוֹן. וְלָמָּה נִדְחֶה בְּטֻמְאַת מֵת הוֹאִיל וּפֵרֵט הַכָּתוּב (ויקרא כא ג) (במדבר ו ז) "וּלְאַחֹתוֹ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ לַאֲחוֹתוֹ אֵינוֹ מִטַּמֵּא אֲבָל מִטַּמֵּא הוּא לְמֵת מִצְוָה. אֲבָל דָּבָר שֶׁאִסּוּרוֹ מִדִּבְרֵיהֶם הֲרֵי הוּא נִדְחֶה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת בְּכָל מָקוֹם. וְאַף עַל פִּי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (דברים יז יא) "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר" הֲרֵי לָאו זֶה נִדְחֶה מִפְּנֵי כְּבוֹד הַבְּרִיּוֹת. לְפִיכָךְ אִם הָיָה עָלָיו שַׁעַטְנֵז שֶׁל דִּבְרֵיהֶם אֵינוֹ קוֹרְעוֹ עָלָיו בַּשּׁוּק וְאֵינוֹ פּוֹשְׁטוֹ בַּשּׁוּק עַד שֶׁמַּגִּיעַ לְבֵיתוֹ וְאִם הָיָה שֶׁל תּוֹרָה פּוֹשְׁטוֹ מִיָּד:
הלכה ל׳
הַלּוֹבֵשׁ כִּלְאַיִם אוֹ הַמִּתְכַּסֶּה בּוֹ לוֹקֶה. הָיָה לָבוּשׁ בְּכִלְאַיִם כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת. הוֹצִיא רֹאשׁוֹ מִן הַבֶּגֶד וְהֶחְזִירוֹ הוֹצִיא רֹאשׁוֹ וְהֶחְזִירוֹ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּשַׁט הַבֶּגֶד כֻּלּוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל אַחַת וְאַחַת. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁהוּא חַיָּב אַחַת כָּל הַיּוֹם כְּשֶׁהִתְרוּ בּוֹ הַתְרָאָה אַחַת. אֲבָל אִם הִתְרוּ בּוֹ וְאָמְרוּ לוֹ פְּשֹׁט פְּשֹׁט וְהוּא לָבוּשׁ בּוֹ וְשָׁהָה כְּדֵי לִפְשֹׁט וְלִלְבּשׁ אַחַר שֶׁהִתְרוּ בּוֹ הֲרֵי זֶה חַיָּב עַל כָּל שְׁהִיָּה וּשְׁהִיָּה שֶׁהִתְרוּ בּוֹ עָלֶיהָ וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּשַׁט:
הלכה ל״א
הַמַּלְבִּישׁ אֶת חֲבֵרוֹ כִּלְאַיִם אִם הָיָה הַלּוֹבֵשׁ מֵזִיד הַלּוֹבֵשׁ לוֹקֶה וְהַמַּלְבִּישׁ עוֹבֵר מִשּׁוּם (ויקרא יט יד) "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשׁל". וְאִם לֹא יָדַע הַלּוֹבֵשׁ שֶׁהַבֶּגֶד הוּא כִּלְאַיִם וְהָיָה הַמַּלְבִּישׁ מֵזִיד הַמַּלְבִּישׁ לוֹקֶה וְהַלּוֹבֵשׁ פָּטוּר:
הלכה ל״ב
כֹּהֲנִים שֶׁלָּבְשׁוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה אֲפִלּוּ בַּמִּקְדָּשׁ לוֹקִין מִפְּנֵי הָאַבְנֵט שֶׁהוּא כִּלְאַיִם וְלֹא הֻתְּרוּ בּוֹ אֶלָּא בִּשְׁעַת עֲבוֹדָה שֶׁהִיא מִצְוַת עֲשֵׂה כְּצִיצִית: סְלִיקוּ לְהוּ הִלְכוֹת כִּלְאַיִם בְּסִיַעְתָּא דִּשְׁמַיָּא
כסף משנה · הלכות כלאים פרק י׳
א׳
אין אסור בכלאי בגדים אלא צמר ופשתן בלבד וכו' ויש בכרכי הים וכו' וכלך שמו ואסור עם הפשתן וכו' וכן השירים והכלך וכו'. משנה בפרק תשיעי דכלאים השירים והכלך אין בהם משום כלאים אבל אסורים משום מראית העין. ומפרש רבינו דכיון דשירים וכלך אסורים זה עם זה משום דכלך דומה לצמר ושירים דומה לפשתן אם כן מכ"ש יש לאסור כלך עם הפשתן עצמו ולפי זה הוא הדין לשירים עם צמר עצמו דאסור:
ב׳
רחל בת עז וכו'. בפ"ב דבכורות (דף י"ז) רחל בת עז אין לוקין על צמרה משום כלאים ומשמע לרבינו דמכל מקום אסורה מפני מראית העין דלא גרע משירים וכלך, ותמיהא לי דהל"ל דמדאורייתא אסורה אלא שאין לוקין דהכי משמע לישנא דאין לוקין על צמרה וי"ל דכיון דלא אשכחן לה רמז בתורה לית לן למימר הכי:
כיון שנתחבר הצמר עם הפשתן וכו' כיצד צמר ופשתים שטרפן זה עם זה ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים. משנה בפרק תשיעי דכלאים לבדים אסורים מפני שהם שועים.
ומ"ש טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים. שם במשנה אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז:
ודע שהטור היה גורס בדברי רבינו צמר ופשתים שטרפם ביחד ושע אותם ועשה לבדים אין זה כלאים טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים, ואי אפשר לגרוס כן שהרי שנינו הלבדים אסורים מפני שהם שועים ואיך יכתוב הוא ז"ל אין זה כלאים ואין לומר דאין זה כלאים דאורייתא קאמר דאין זה במשמע ונוסחת הראב"ד בדברי רבינו היתה כנוסחתנו שכתב א"א לבדים אינם מן התורה שאינם טווים אלא שוע בלבד עכ"ל. ומדברי רבינו עצמו הוא מוכרח לומר שזו היא הנוסחא האמתית בדבריו כמו שאוכיח ובאמת שהיה קשה מאד בעיני דממה שכתב שהלבדים הם כלאים דאורייתא נראה שהוא סובר שמה שאמרו עד שיהיה שוע טווי ונוז או או קתני ובחד מינייהו סגי וממה שכתב טרפן וטווה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים משמע דבעינן שיעשה שלשתן יחד (וכדברי רש"י) ועוד דלמאי דמשמע מתחלת לשונו קשה דגרסינן בנדה פרק האשה (דף ס"א:) אמר רב אחא בריה דרב ייבא משמיה דמר זוטרא האי מאן דרמי חוטא דכיתנא בגלימא דעמרא ונתקיה ולא ידיע אי נתיק אי לא נתיק ש"ד מאי טעמא מדאורייתא שעטנז כתיב עד שיהא שוע טווי ונוז ורבנן הוא דגזרו ביה וכיון דלא ידיע אי נתקיה שרי מתקיף לה רב אשי אימא או שוע או טווי או נוז והלכתא כמר זוטרא מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא הרי דלמסקנא דגמרא אינו אסור מן התורה עד שיהא שוע טווי ונוז והיאך כתב הוא ז"ל דלבדים שאינם אלא שועים שהם כלאים דאורייתא וכבר השיג עליו הראב"ד כן ואפשר שמפני קושיות הללו הגיהו בדברי רבינו גבי לבדים אין זה כלאים והגהת טעות היתה שתחלת לשונו מוכיח שצריך לגרוס גבי לבדים ה"ז כלאים וגם סוף לשונו מוכיח כן שכתב תפר בגד של צמר בשל פשתן וכו' או שתפר בגד צמר בחוטי פשתן וכו' ואפילו קשר גדיל של צמר בשל פשתן וכו' הרי אלו כלאים שנאמר צמר ופשתים יחדיו מכל מקום כיון שנתאחד נאסר ומנין שכל איסורים אלו של תורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית והציצית חוטים קשורים בלבד מכלל שחיבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה שאינו ממעט בתורה דבר שהוא אסור מד"ס עכ"ל. משמע דבאי זה ענין שיתחבר צמר עם פשתים צד חיבור בעולם הוא אסור מן התורה. ונראה לי שרבינו סובר דנהי דבשוע בלבד הוי כלאים דטווי לא הוי כלאים אלא אם כן הוא ארוג ומלישנא דמתניתין איכא למידק גם כן הכי דקתני אין אסור משום כלאים אלא טווי וארוג שנאמר לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז פתח בטווי וארוג וסיים בשוע טווי ונוז והיינו לומר דנהי דבשוע בלבד אסור מן התורה וכדקתני התם בסמוך הלבדים אסורים מפני שהם שועים מכל מקום בטווי בלבד לא מיחייב אא"כ ארגו ואפשר דטעמא משום דבתיבת שעטנז כתוב בראש תיבה תיבת שע בהדיא משמע דבה לחודה סגי ואפשר דה"ה דבאריג לחודיה סגי כיון דכתיב ביה תיבת נוז בהדיא אע"פ שהוא בסוף תיבה אבל תיבת טווי שאינה כתובה בהדיא משמע שהיא טפלה לאריג לומר שאינו חייב על הטווי אא"כ ארגו. ויותר נראה לומר דכיון שאינו בראש תיבה לא מיחייבים עליה אם לא טוואן יחד גם כן ומה שאמרו עד שיהא שוע טווי ונוז כך פירושו עד שיהא שוע או עד שיהא טווי ונוז. ובלאו הכי צריך לומר כן לדעתו ז"ל שהרי כתב בפירוש המשנה דשע הוא הטרוף הממחק פני הבגד וא"כ (הוו ליה) הני מלאכות שלא כסדרן דהוה ליה למיכתב שע בתר טווי ונוז ומדאקדמיה משמע שהוא ענין בפני עצמו דהיינו עשיית לבדים שאין בהם לא טוויה ולא אריגה ודייק פירוש זה בדברי רבינו דגבי טוואן יחד וארגן לא כתב שען וטעמא כדפרישית ומה שדחו במסכת נדה דלא אמרינן או שוע או טווי או נוז מדאפקינהו רחמנא בחד לישנא לא למעוטי שע אמרו אלא על טווי וארוג כדפרישית. ומצאתי לרבינו שכתב בפירוש המשנה על מה ששנינו דבר שהוא שוע טווי ונוז זהו כלאים של תורה והוא שלא יהו כלאים עד שיהיו נחברים אלו הג' ענינים כולם וכל מה שאינו כך הוא כלאים מד"ס וזו הלכה פסוקה באמת וכן אמרו בגמרא ואם מצאת לאחר דבר חולק על מה שאמרתי לך אל יכנס בלבך ספק שהוא שכח ההלכה ההיא האמורה במסכת נדה עכ"ל. ובנ"א נמצא כתוב בהפך שאצל מה שכתב וכל שאינו כך הוא כלאים מד"ס כתב כך אמרו מקצת הגאונים וזה אצלי מאמר בלתי אמיתי אלא שכל אחד מהם כלאים של תורה ומה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמרא אבל הוא לשון איזה מפרש עכ"ל. ודבריו פה בחיבור אי אפשר ליישבם כפי הנוסחא שכתב שאינם כלאים דאורייתא עד שיהיו נחברים הג' עניינים אם כן לא הוה ליה ליחייב בלבדים ולפי הנ"א קשה גם כן דאם כן לא הוה ליה לכתוב טרפן וטוה אותם כאחד וארג בגד מטווי זה הרי זה כלאים דמשמע דלא מיחייב אלא א"כ טוה וארג וקודם טרפן ואין לומר דאו או קתני שהרי כתב וארג בגד מטווי זה ודוחק לומר דה"ק צמר ופשתים שטרפן ושע אותם ועשה מהם לבדים הרי אלו כלאים כאילו טרפן וטוואן כאחד וארג בגד מאותו אריג שפשיטא שהוא חייב משום כלאים כן הדין כשטרפן ושע אותה ועשה מהם לבדים וכן דוחק לומר שמה שנמצא בנ"א שכל אחד מהם כלאים של תורה לא אתא לאפוקי שע דעלה לחודה חייב אבל טווי וארוג אינו חייב על אחת מהן בלא חברתה דלישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה לא משמע הכי ועוד דאם כן למה הוצרך לומר דמה שנזכר בגמרא נדה אינו לשון הגמ' הא אפי' את"ל שהוא לשון הגמרא אתי שפיר לפירוש זה. ושמא יש לומר שדעתו לומר דנהי דעל טווי אינו חייב אלא אם כן אריג אבל על אריג לבד חייב דלפי זה לישנא דשכל אחד מהם כלאים של תורה קאי בין אשוע בין אאריג והוצרך לומר דההיא דנדה אינו לשון הגמרא משום אריג דקאמר התם דלא הוי דאורייתא ולפי זה מה שכתב פה בחיבור וארג בגד מטווי זה היינו לומר דעל טווי זה אע"פ שהוא טרוף אינו חייב אלא אם כן ארגו אבל אה"נ שעל האריג לחודיה חייב אפי' לא טוואו דלא גרע משיעה דלבדים וכלשון הראשון שכתבתי לעיל בשם רבינו פה:
ג׳
תפר בגד צמר בשל פשתן וכו'. משנה בפ' תשיעי דכלאים התוכף תכיפה אחת אינה חיבור וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ובתוספתא חלוק של צמר שנפרם ופירפו בחוט של פשתן ושל פשתן שנפרם ופירפו בחוט של צמר אם תפרן אסורים משום כלאים.
ומה שכתב רבינו אפילו נתן צמר ופשתים בשק או בקופה וכו' נראה שהוא מפרש כן מה ששנינו בסוף כלאים השק והקופה מצטרפים לכלאים.
ומה שכתב ואפילו קשר גדיל של צמר בגדיל של פשתן וכו'. משנה שם לא יקשור סרט של צמר בשל פשתן לחגור בו את מתניו אע"פ שהרצועה באמצע.
ומה שכתב וכן אם כפל בגדי צמר ופשתן וקשרם וכו', מדין השק והקופה שכתבתי בסמוך הוא נלמד:
ד׳
ומנין שכל איסורים אלו של תורה וכו'. בר"פ התכלת אמר רבא שמע מיניה קשר העליון דאורייתא דאי ס"ד דרבנן מאי איצטריך קרא למישרא סדין בציצית פשיטא התוכף תכיפה אחת אינה חיבור אלא שמע מינה דאורייתא:
ה׳
הכלאים אין לו שיעור וכו'. הכי משמע בנדה פ' האשה (דף ס"א):
ו׳
צמר רחלים וכו'. משנה בפרק תשיעי דכלאים.
ומה שכתב לפי שאינם חוטי צמר פירושו מפני שאינם חוטים לא חשיב ובטיל וכן כתב סמ"ג דתניא בתוספתא עלה דמתני' בד"א שהביא פשתן וטרף ביניהם אבל הביא חוטי צמר רחלים וטרף בין חוטי צמר גמלים אסור פירוש חוטי חשיבי ולא בטלי עכ"ל:
ז׳
ומ"ש לפיכך עורות הכבשים וכו' שהרי בטלו במיעוטן. כתב הראב"ד הל"ל שאינו טווי וכו'. אני אומר שטעם מפני שבטלו במיעוטן אינו שיבוש שמן התוספתא למדו כמו שכתבתי בסמוך בשם סמ"ג וכן מפורש בירושלמי דגרסינן התם צמר ופשתים שטרפן אסור כיצד הוא עושה מביא ליטרא ועוד צמר גמלים ומבטלן:
ח׳
ומ"ש וכן הקנבוס והפשתן וכו'. שם במשנה:
ט׳
העושה בגד כולו צמר גמלים וכו'. שם בתוספתא:
י׳
בגד צמר שנפרם וכו'. שם בתוספתא וכתב ר"ח שנשנית בטעות דקשר הוי חיבור לענין כלאים והרא"ש כתב דנ"ל לא קשיא דמיירי שחיבר שני ראשי הקרעים וכרך החוט סביב וקשרם יחד דלא הוי חיבור:
י״א
לובש אדם בגדי צמר ובגדי פשתן וכו'. ג"ז תוספתא שם. ויש מי שאומר דלא מיתסר אלא בקושר קשר של קיימא. ומדברי הרשב"א נראה שאפילו קושר קשר של קיימא מותר ולא נאסר אלא במחברם עם המשיחה בשתי תכיפות:
י״ב
כלאי בגדים מותר לעשותם ולמוכרם וכו'. משנה בפ"ח דכלאים.
ומ"ש שנאמר לא תלבש שעטנז, כלומר הרי שלא אסר אלא לבישה בלבד.
ומ"ש ונאמר לא יעלה עליך וכו'. אינו ענין לענין ראשון אלא התחלת ענין הוא.
ומ"ש אבל עליה שאין דרך לבישה כגון אהל שהוא כלאים מותר לישב תחתיו, ירושלמי בסוף כלאים:
וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים וכו' עד והוא שלא יהא בשרו נוגע בהם. בר"פ בא לו (דף י"ד:) ובספ"ק דביצה:
י״ג
כתב הראב"ד אבל אם היו קשים וכו'. א"א בירושלמי הדא דתימר בריקים אבל מלאים לא עכ"ל. ורבינו שהשמיטו נראה שהטעם מפני שמאחר שכתב דלא שרי בקשים דוקא ממילא משמע שלא התירו אלא בריקים דאילו מלאים הוה ליה רכים:
י״ד
וכן הפרוכת שהיא כלאים וכו'. גם זה בספ"ק דביצה:
ט״ו
מנעל שהוא כלאים וכו'. שם (ט"ו) אמר רב פפא ערדילין אין בהם משום כלאים. ונראה לי שרבינו סובר שזהו מנעל של זרב שאין בו משום כלאים השנוי במשנה סוף כלאים ורב פפא לא אתא לאשמועינן אלא לערדלין היינו מנעל של זרב השנוי במשנה. דאל"כ נמצא שהשמיט ערדלין או מנעל של זרב:
וכתב הראב"ד מנעל שהוא כלאים וכו' א"א כמדומה לי פירוש זה כתב על מנעל של זרב השנוי במשנה וכו'. ולדעת רבינו יש לומר שהוא מפרש הירושלמי דמנעל של זרב היה של פשתן והיו רגילים לנועלו בימי החום ומש"ה קרי ליה של זרב והוקשה לו שכולו פשתן ואין בו צמר ומאי קמ"ל שאין בו דבר משום כלאים ושני שיש מקומות שמשימים בו בגד צמר מבפנים כדי ללובשו בימות הקור להתחמם בו וזהו פירוש דזריבין עמרא מלגיו כלומר מחממין אותו על ידי שמשימים בו עמרא מבפנים דקמ"ל שאף ע"פ שהוא כלאים מותר ללובשו מפני שעור הרגל קשה הוא ואינו נהנה כשאר הגוף. ומ"מ יש לדקדק למה התנה לומר שאין לו עקב דמשמע שאם יש לו עקב יש בו משום כלאים ואמאי והרי אין לך קשה בעור הרגל כעור העקב. וצריך לומר שמה שכתב רבינו ואין לו עקב לא משום דינא כתב כן אלא שתבנית אותו מנעל היה כך שלא היה לו עקב אבל לענין דינא בין שיש לו עקב בין שאין לו עקב מותר (ועי' בב"י):
ט״ז
תופרי כסות תופרים כדרכן וכו' עד מפשילין במקל לאחוריהן. משנה פרק תשיעי דכלאים:
י״ז
לא יקח אדם ביצה וכו'. ירושלמי בפרק הנזכר:
כתב הראב"ד לא ידעתי מה הפרש יש בין ביצה ופשיטי ובזרוני וכו'. נראה שטעמו דגמרא דידן פליג אירושלמי ולא היה לרבינו לכתוב הירושלמי. וי"ל דרבינו סבר דגמרא לא פליג אירושלמי דאע"ג דבצררי דפשיטי ובזרוני קאמר דאין דרך חימום בכך ביצה חמה שאני שהוא נהנה בבגד שמונעו מלכוות בחום הביצה ובימי הקור נהנה שהבגד מתחמם מהביצה ומחמם ליד:
י״ח
לא ילבש אדם כלאים עראי וכו'. משנה שם וכתבו הר״ש והרא״ש דסבר האי תנא דדבר שאין מתכוין אסור ופליג אמתני' דמוכרי כסות מוכרים כדרכם ורבינו פסקה לזו ולזו. ונראה שטעמו משום דס״ל דאפילו ר״ש מודה בהא דכיון שהוא לובש ממש הרי עבר על לא תלבש שעטנז אבל מוכרי כסות ותופרי כסות שאינם לובשים ממש אלא מעלים עליהם מותר אם אינו מתכוין וע״פ זה יתיישב מה שפסק לאסור לכרוך על ידו חבלים של כלאים שהם קשורים יחד דכריכה על ידו הוי כמלבוש ואע״ג דפ' הגוזל בתרא (בבא קמא דף קי״ו) קאמר אהאי מתני' דלא ילבש אדם כלאים אפי' ע״ג עשרה אפי' להבריח את המכס מתני' דלא כר״ע דתניא אסור להבריח את המכס ר״ש אומר משום ר״ע מותר להבריח את המכס בשלמא לענין כלאים בהא פליגי מר סבר דבר שאין מתכוין מותר ומר סבר דבר שאין מתכוין אסור אלא להבריח את המכס מי שרי יש לדחות ולומר דסבר רבינו דלא בעא גמרא לנחותי לחלק כמו שחילקתי בין דרך לבישה לשלא דרך לבישה ונקט דרך קצרה לומר דבשאינו מתכוין פליגי ואע״ג דלקושטא דמילתא לאו בהכי פליגי לא חש מאחר דלא אתא אלא לאקשויי דלהבריח את המכס מי שרי ושפיר דמי לידחק בכך שלא להוציא סתם מתניתין מהלכה:
י״ט
אין אסור משום כלאים וכו' אבל צלצולים קטנים וכו' לצרור בהם מעות או תבלין. ספ"ק דביצה (דף ט"ו) וכדמסיק רב אשי.
ומ"ש וסמרטוט שמניחים עליו רטיה וכו'. בתוספתא וכן משמע בירושלמי סוף כלאים:
כ׳
ציץ של עור או משי וכו'. זהו פירוש אסמטא דתני' בפ' במה אשה (שבת דף נ״ז ע״ב) שאין בה משום כלאים וכן פירש הרי״ף:
כ״א
המנהיג בהמות ומכניס חבלים לתוך ידו וכו'. בפרק במה בהמה (שבת דף נ״ד) אהא דתנן אבל מכניס (הוא) חבלים לתוך ידו וימשוך ובלבד שלא יכרוך ובגמרא רמי עלה מדתנן התוכף תכיפה אחת אינה חבור ומשני בלבד שלא יכרוך ויקשור:
כ״ב
מטפחות שמקנחים בהם את הידים וכו'. משנה בפ"ט דכלאים ופסק בירושלמי הלכה כר' אליעזר וכן פסק סמ"ג משום דבתוספתא מפיך דר' אליעזר לרבנן. ולי נראה דאי משום הא לא איריא שיותר יש לסמוך על גירסת המשנה מעל גירסת התוספתא אבל טעמא דאיכא למיסמך עליה הוא משום דבירושלמי פסק כוותיה:
כ״ג
אותות שעושים הכובסים והגרדים וכו'. משנה בסוף כלאים:
כ״ד
בגד צמר שחברו עם בגד פשתן וכו'. שם התוכף תכיפה אחת אינה חבור ואין בה משום כלאים וכו' עשה שני ראשיה לצד אחד חיבור ויש בה משום כלאים ומשמע לרבינו דע"כ לא הצריך שיעשה שני ראשיה לצד אחד אלא מפני שאין שם אלא תכיפה אחת אבל אם היו שתי תכיפות אפילו לא עשה שני ראשיה לצד אחד הוי כלאים:
כ״ה
מותר לעשות מהכלאים תכריכין למת וכו'. משנה שם תכריכי המת ומרדעת החמור אין בהם משום כלאים וכן נראה מדברי הר"ש אע"פ שהרא"ש חולק.
ומ"ש והוא שלא יהיה בשרו נוגע בה למד כן מדין הכרים והכסתות.
ומ"ש ולא יניח מרדעת זו על כתפו וכו'. ג"ז משנה שם וטעמא משום דלא שרי מפני שהוא קשה אלא בהצעה שהיא מדרבנן אבל לא בהעלאה שהיא מדאורייתא:
כ״ו
המת והבהמה וכו'. תוספתא סוף כלאים המת והבהמה וכו' אין בהם משום כלאים:
כ״ז
בגד צמר שאבד בו חוט של פשתן וכו'. בנדה פ' האשה (דף ס"א ע"ב). וגירסתו אינו כגירסא דידן וכמו שכתבתי בפ' זה בשמו בפירוש המשנה: כתב הראב"ד שכל איסורי ספיקות מד"ס וכו' אמר אברהם אמת הוא זה וכו'. מה שהקשה הראב"ד דספיקא דאורייתא לחומרא י"ל שחז"ל שאמרו כן הם אמרו דספק זה יהא לקולא מפני שהוא מילתא דלא שכיחא:
כ״ח
הלוקח כלי צמר מן הנכרי וכו'. משנה וירושל' בפרק ט' דכלאים:
כ״ט
הרואה כלאים של תורה על חבירו וכו'. בפרק מי שמתו (ברכות דף י״ט) ומפרשינן טעמא משום דאין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה' כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.
ומ"ש ואפילו היה רבו שלמדו חכמה. יש ללמוד כן ממה שאמרו על זה כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב.
ומ"ש ולמה נדחה בהשב אבידה וכו'. ת"ש והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם מהם וכו' (כגון) זקן ואינו לפי כבודו וגו' אמאי אין חכמה ואין עצה וכו' שאני התם דכתיב והתעלמת וליגמר מינה איסורא מממונא לא ילפינן.
ומ"ש ולמה נדחה בטומאת מת וכו'. שם ת"ש ולאחותו מה ת"ל הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו וכו' יכול כשם שאינו מיטמא וכו' כך אינו מיטמא למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא הוא למת מצוה אמאי וכו' שאני התם דכתיב ולאחותו. ומה שיש לדקדק על זה כתבו רש"י והתוספות.
ומ"ש אבל דבר שאיסורו מדבריהם וכו'. שם:
ל׳
הלובש כלאים או המתכסה בו לוקה. פשוט הוא:
היה לבוש בכלאים וכו'. פרק בתרא דמכות (דף כ"א) (ובברכות) היה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת ובגמרא אמר רב ביבי א"ר יוסי לא פושט ולובש ממש אלא אפילו מכניס ומוציא בית יד אונקלי שלו מחוי רב אחא בריה דרב איקא עיולי ואפוקי רב אשי אמר אפילו לא שהה אלא כדי לפשוט וללבוש חייב.
ומ"ש הוציא ראשו מן הבגד והחזירו וכו'. זה פירוש רבינו על מה שאמרו שם אמר רב אחא עיולי ואפוקי ומפירוש דברי רבינו נראה דהא דמחוי רב אחא פליגא אדרב ביבי ופסק כרב אחא ומפרש נמי דרב אשי אתא למימר דהא דתנן היה פושט ולובש לאו דוקא אלא בשוהה כדי לפשוט וללבוש סגי וכן כתב בפי' המשנה. ויש לתמוה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם למה יתחייב על כל התראה והתראה וצ"ל שמאחר שהיה בידו לתקן להסיר האיסור מעליו בכל פעם שמתרים בו חשיב כלובש. וכן כתב הריטב"א בשם התוספות וכתב שהביאו ראיה לדבר. ואיכא למידק שנראה מדברי רבינו שאם הוציא ראשו והחזירו כמה פעמים חייב עכא"ו אע"פ שלא התרו בו אלא פעם אחת שהרי אחר שכתב דין זה כתב בד"א וכו' אבל אם התרו בו וכו' משמע דעד השתא מיירי כשלא התרו בו אלא אחת וזה דבר תימה דמ"ש שאם אכל כזית חלב וחזר ואכל כזית אחר שאינו לוקה אלא על הזית שהתרו. וצ"ל שמ"ש בד"א וכו' לא קאי אלא ארישא דהיה לבוש בכלאים כל היום אינו חייב אלא אחת וכדדייק לישנא שכתב בד"א שהוא חייב כל היום אבל ההיא דהוציא ראשו פשיטא דאינו חייב עכאו"א אלא אם כן התרו בו עכאו"א.
ומ"ש בד"א שהוא חייב אחת כל היום וכו'. שם במשנה:
ל״א
המלביש את חבירו וכו'. תוספתא בפרק אלו הן הלוקין אלא שנראה שהיא כתובה בטעות ואינה מכוונת בדברי רבינו. ויש לתמוה על מ"ש רבינו שאם לא ידע הלובש שהבגד הוא כלאים והיה המלביש מזיד המלביש לוקה ואמאי לוקה הא לא כתיב לא תלביש ואי משום דעבר על לאו דלפני עור לא תתן מכשול אין לוקין עליו משום דהוי לאו שבכללות. וכן הוא עצמו כתב בסמוך עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול משמע דאינו לוקה דאל"כ מאי איכא בין רישא לסיפא לענין מלביש. ועוד קשה דאפי' אי נימא דקרי ביה לא תלביש וכדאמרינן בפ' ג' מינין גבי נזיר עשה מגלח כמתגלח משום דכתיב תער לא יעבור על ראשו קרי ביה לא יעבור הוא ולא יעביר לאחר קשיא רישא אמאי המלביש אינו לוקה ושאלה זו כתובה בתשובות הרא"ש ששאל להרשב"א ולא זכינו לתשובתו ותמהני על הראב"ד שלא השיג על רבינו בזה. ומיהו הא לא קשיא למה לוקה הלובש אע"פ שלא עשה מעשה שאדם אחר הלבישו דאיכא למימר שא"א לאחר להלבישו אא"כ יזמין הלובש עצמו ויצדד גופו זה חשוב מעשה כדאמרינן פ' אלו הן הלוקין גבי ניקף. ולענין תמיה קמאי אפשר לומר שם שסובר רבינו דמדאפקינהו רחמנא ללובש ומלביש בחד תיבה חד מפשטה וחד מקרי ביה אין לחייב שניהם כאחד וכל היכא דחד חייב אידך פטור ולא דמי לתער לא יעבור על ראשו דההוא לאו מקרי ביה נפיק אלא ממשמעותא דלא יעבור:
ל״ב
כהנים שלבשו וכו'. בריש ערכין (דף ג':) דכהנים דאשתרי כלאים לגבייהו וכו' נהי דאשתרי בעידן עבודה בלא עידן עבודה לא אשתרי ומשמע דכל שלא בשעת עבודה אפי' במקדש אסור דאם לא כן לא הוי ליה לאפלוגי אלא בין מקדש לחוץ למקדש:
וכתב הראב"ד א"א טעה בזה שהרי אמרו ביומא פ' בא לו כ"ג וכו'. וי"ל שמה שהקשה מדאמרינן בר"פ בא לו בגדי כהונה היוצא בהם למדינה אסור ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה מותר י"ל דהתם לאו משום כלאים קאמר אלא משום משתמש בבגדי קדש וכדמסיים בה מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהם אבל הבגד של כהונה שיש בו כלאים שלא בשעת עבודה במקדש אע"ג דלית ביה משום משתמש בבגדי כהונה משום כלאים מיהא אית ביה. ומ"ש עוד ומאי דקאמר נמי מפני האבנט שהוא כלאים אינו דאטו חשן ואפוד מי לית בהו כלאים עכ"ל. איני יודע איך כתב בלשון הזה דאטו משום דהוי חשן כלאים אבנט אינו כלאים והכי הל"ל אטו ליכא כלאים אלא אבנט הא חשן ואפוד נמי איכא בהו כלאים. וזהו תירוצו מבואר דרבינו לא נקט מילתיה בבגדי כ"ג שאינו לובש אלא מימים ימימה אלא בבגדי כהן הדיוט מיירי שהם נוהגים תמיד דיקא נמי קתני כהנים שלבשו בגדי כהונה. אבל אי קשיא הא קשיא דאמרינן בפרק בא לו בגדי כהונה קשים הם אצל כלאים. וי"ל דלא אמרן כן אלא להצעה דלא מיתסרא אלא מדרבנן אבל להעלאה דאסירא מדאורייתא אפילו בקשין אסור וכן משמע במה (שכתבתי) דאיתא בריש ערכין:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות כלאים פרק י׳
א׳
אזהרת קסה שלא ללבוש כלאים כאחד דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדיו. ואין אסור אלא צמר ופשתים בלבד לא שאר מינין דצמר ופשתים לחוד קאמר רחמנא וכיון שנתחבר הצמר עם הפשתן צד חיבור בעולם כמו אם עשה מהם לבדים או טווי וארגו או תפר מזה לזה או קשרן אפי' בגדיל או גדלן וכיוצא בו הכל כלאים דכתיב צמר ופשתים יחדיו כיון שנתאחד נאסר מכל מקום.
ד׳
מנין שכל איסורין אלו מן התורה שהרי הוצרך הכתוב להתיר כלאים בציצית מדסמכו לכלאי בגדים והציצית חוטין קשורין לבד הן מכלל שחבור כזה שלא במקום מצוה אסור מן התורה דאי לאו הכי לא הוה צריך קרא למעט ואפילו חוט כל שהו של צמר בבגד פשתן או של פשתן בבגד צמר אסור דהא הוי כלאים ולא בטיל ברוב דעל ידי תערובת הוא דנאסר ובשר בחלב דבטיל ברוב שאני דדרך בישול אסרה תורה דלא מיקרי בשר בחלב אלא בנתינת טעם.
ו׳
צמר דקרא היינו דרחלים ואילים לא מגמלים וארנבים דכתיב ומישע מלך מואב היה נוקד מהו נוקד רועה והשיב למלך ישראל מאה אלף פרים ומאה אלף אילים צמר אין לך קרוי צמר אלא צמר אילים וכן פשתים הוו דוקא שאין לו שם ליווי אבל לא פשתן קנבוס וכיוצא בהם שיש להם שם ליווי דלאו פשתים סתמא כפשתים דקרא איקרו. צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה או פשתן שטרפו עם קנבוס אם הצמר של הרחלים והפשתן הם מיעוט לגבי צמר גמלים וקנבוס הרי נתבטלו ברוב ומותר לערב פשתן וצמר עמהם ואם הצמר או הפשתן הם מחצה על מחצה וכל שכן אם הם רוב אסור לערב עמהם פשתן וצמר דהוי כלאים וכן בגד שכולו צמר גמלים או ארנבים או קנבוס וארג בו חוט של צמר וחוט של פשתן חייב משום כלאים דחוטי חשיבי ולא בטלי. בגד צמר שנפרם מותר לפרוף אותו בפשתן בקשירה ולא בתפירה.
י״ב
אין אסור כלאי בגדים אלא בלבישה או בכיסוי דכתיב לא יעלה עליך וכתיב לא תלבש שעטנז ולבישה גלי אלא יעלה לומר שהעליה שהיא דרך לבישה היא שאסור אבל שאינה דרך לבישה כאהל שהוא כלאים מותר. וכן מותר מן התורה לישב על מצעות של כלאים דכתיב לא יעלה עליך אבל אתה מציעו תחתיך מנעל כלאים ואין לו עקב מותר ללובשו שאינו נהנה כשאר עור הגוף שעור הרגל הוא קשה אבל אם יש לו עקב אסור שהרי נהנה כשאר הגוף.
י״ח
כלאים שלבשו אפי' דרך עראי ואפילו על עשרה בגדים ואפילו להבריח מן המכס אסור ולוקה דהא לבש כלאים וכתיב לא תלבש מכל מקום. כל כלאים שאינם דרך חמום כצלצולין קטנים או סמרטוט שמניחין בו רטיה ומלוגמא אף על פי שנגע בבשרו מותר דלא אסרה תורה אלא מה שהוא דרך לבישה וחימום כדכתיב לא תלבש כלאים וחבלים ומטפחות נראה דלא אסירי מדאוריתא ואפילו אותות כובסין וגרדין כיון דלא חשיבי.
כ״ד
תכיפה אחת אינה חיבור שהרי נמשך החוט אבל קבץ שני ראשי החוטין או עשה שתי תכיפות הוי כלאים.
כ״ה
תכריכין אין בהם משום כלאים דגלי קרא דבמתים חפשי דכיון דמת אדם נעשה חפשי מן המצות.
כ״ז
בגד צמר שאבד בו בגד של פשתן צובעו שאין הצמר והפשתים עולים בצבע אחד ומיד הוא ניכר ואם לא ניכר מותר דאמר נשמט והלך לו כיון שלא מצאו וכל איסורי ספקות מדברי סופרים ולפיכך הקלו בספק זה וכבר כתבתי בכמה דוכתי דספיקא דאוריתא לחומרא דבר תורה היא דאם לא כן אשם תלוי למה וקולא דספק ערלה מהלכה וספק ממזר מקרא נמי לא הוו צריכי הלכתא וקרא אי לאו דבעלמא ספקא דאוריתא לחומרא מדאוריתא ואיפשר שגם הרב ז"ל לא כתב דהוי ספיקא איסור מדרבנן אלא כי האי ספקא דכלאים אבל בספק שהוא קרוב יותר לודאי איפשר דהוי חומרתו דבר תורה אפילו לדעת הרב ז"ל.
כ״ט
המוצא כלאים בבגדו פושטו ואפילו בשוק שאין כבוד הבריות דוחה את לא תעשה המפורש בתורה ולמה נדחה בהשבת אבדה דפעמים שהוא מתעלם ממנה כדכתיב והתעלמת והיא בבית הקברות או זקן ואינה לפי כבודו מפני שהוא לאו של ממון וקל מאיסורא ולהכי לא ילפינן מיניה ולמה נדחה בטומאת מת הואיל ופרט הכתוב ולאחותו הבתולה דמפי השמועה למדו דלאחותו הוא דאינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה ומה שאיסורו מדבריהם נדחה מפני הבריות.
ל׳
הלובש כלאים או שהתכסה בו לוקה אבל היה לבוש כל היום כולו אינו לוקה אלא אחת אלא אם כן הוציא ראשו והחזירו או שהתרו בו ואמרו פשוט דחייב על כל הוצאת ראשו והחזרה או על כל שהיה ושהיה ששהה כדי לפשוט וללבוש דאי אין שהות לפשוט וללבוש אין כאן עבירה אחר דעדין הלבישה הראשונה קיימת.
ל״א
המלביש את חבירו כלאים ולא ידע הלובש שהוא כלאים והמלביש הוא מזיד המלביש לוקה והלובש פטור. [ולא מצאתי מאין לומד הרב ז"ל דין זה כי אפי' שהלובש הוא שוגג והמלביש מזיד נראה שאינו חייב מלקות אלא שעובר על לפני עור וגו'. ומצאתי להרא"ש ז"ל בתשובה (כלל ב סי' טז) שתמה הרב ז"ל על זה וכתב לא ידענא מנין מלקות זה למלביש דלא תלבש אלובש קאי ואי דריש נמי לא תלביש אם כן אפילו הלובש מזיד נמי ילקה המלביש גם הוא, דאין זה לאו שבכללות כיון דאתרי גברי קאי ע"כ. ונ"ל שהרב ז"ל סובר דאע"ג דלא אשכחן שדרשו חז"ל לא תלביש אשכחן דדרשי כי האי גוונא בת"כ (שמיני פרק יב) דכתיב גבי שרצים לא יאכל ודרשי' לא יאכיל , ואית דמפרשי (ר' אברהם זעירא בפי' המזרחי ויקרא יא, ג ועי' בקרבן אהרן שם) דאיירי במאכיל לחבריה עוף טמא בחזקת טהור כדכתבי' סוף הל' מאכלות אסורות, וגבי מלביש מסתברא טפי למידרש הכי, משום דמאכיל לאו מידי עביד אלא אלא דיהיב ליה למיכל ואכיל איהו גופיה, ומלביש הוא גופיה מלבישו, וחיובא לא אתי אלא אלבישה דאם לבש ונשאר לבוש כל היום כולו אינו חייב אלא אחת אלבישה והוא לא לבש אלא שהלבישוהו בשוגג וכדאמרן].
ל״ב
כהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה אפילו במקדש לוקין מפני כלאים שבהם ולא הותרו אלא בשעת עבודה ככלאים בציצית דלובשו ביום דאיכא מצות ציצית ולא בלילה שאינה זמן חיוב ציצית כדכתיב וראיתם אותו בשעת ראיה והוא באור היום. ויש במצות הלכות איסורין דרבנן סמוכים אלאו דלא תסור וחייבים אנו מן התורה להזהר בהם כמו שצונו חכמים ז"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות כלאים פרק י׳
ב׳
רחל בת עז וכו'. ועיין מ"ש מרן. וקשה דעדיפא מינה הו"ל לתרץ דכיון דאמרו בש"ס עוד שם דהכל מודים דצמרה פסול לתכלת נמצא דלא חשיב כלל צמר מדאורייתא והיינו טעמא כמ"ש מרן גופיה פ"ב מהל' ציצית ה"א יעו"ש ואפשר לומר דאי מהא אין ראיה דזיל הכא לחומרא וזיל הכא לחומרא ושוב ראיתי שכן הקשה מהר"י ערוך הובאו דבריו בארעא דרבנן אות צ' עוד הקשה ממ"ש מרן פי"ב דע"ז ה"ה וז"ל וי"ל דאי הוה ביה איסורא דאורייתא מלקות נמי הוה ביה עכ"ל יעו"ש, ונראה כונתו להקשות דא"כ איך כתב כאן דאימא מלקות ליכא אבל איסורא איכא והוצרך ליישב, ולע"ד לא קשה דבלא"ה נחזי אנן במ"ש שם דאי הוה ביה איסורא מלקות נמי הוה ביה והא כמה איסורי איכא בתורה דאסירי מדאורייתא ולא לקו אלא ודאי הכונה באותו נדון אי איתא דאשה היא בכלל בל תקיף אית בה ג"כ מלקות ולא דמי לשאר דינים דאפשר דאיכא איסורא באיזה רמז בתורה ולא נכנס בלאו.
כ״ה
מותר לעשות מן הכלאים תכריכין למת שאין על המתים מצוה. והיא מתני' במס' כלאים פ"ט מ"ד והיינו טעמא דכיון דמת נעשה חפשי מן המצות וכר' יוחנן דאמר בנדה דף ס"א דאפילו לקוברו שרי דאזיל לטעמיה דאמר כיון שמת נעשה חפשי מן המצות. והנה מה שפשטו בסוגיא זאת מר' יוחנן דמצות בטלות לעתיד לבוא כתבו התוס' שם ד"ה אמר רבי יוסף וכן הר"ש בפי' המשנה דהיינו מ"ש בכתובות עתידים צדיקים לעמוד בלבושיהן ואי מצוות אינן בטלות היאך יקומו בכלאים אלא ודאי בטלות ומאן דאמר לקוברו אסור משום דס"ל אינן בטלות לעתיד לבוא יעו"ש. ודע דהרשב"א בחידושי אגדות פ"א דברכות גבי ברייתא דאמר בן זומא לחכמים וכי מזכירין יציאת מצרים לימות המשיח מיאן בפי' זה וז"ל דע שמ"ש בנדה מצות בטלות לעתיד לבוא פי' לע"ל הוא על זמן הבא בין רחוק בין קרוב ואפילו סמוך ממש וכו' ומצות בטלות לעתיד לבוא שאמרו פי' לאחר מיתה ממש רצונם לומר שהמתים בעודם מתים פטורים מן המצות וכמו שכתוב במתים חפשי וכו' ואם תשאל אם בעודנו מת איך חלק רבי אמי ואמר שאינו פטור והמת אינו בן מצות דע כי לדעת רבי אמי המת כתינוק שלא הגיע למצות מצד עצמו ואילו עובר על המצוה אין בי"ד מצוין להפרישו כדאיתא פ' חרש ואפ"ה אנו מוזהרים שלא להאכילו בידים וכו' לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים וכו' יעו"ש עוד מה שהאריך כדי לקיים פי' זה והחזיקו כראי מוצק, אמנם מתוך דבריו בחי' שם בברכות דף י"ח נראה שמיאן בפי' זה והוא שהקשה שם במ"ש דלייה דלא לימרו למחר וכו' ועכשיו מחרפין, דנראה מזה דאין מטילין ציצית בטלית של מת ואילו במנחות אמר שמואל כלי קופסא חייבין בציצית ומודה שמואל בעשה לתכריכין שפטורה מן הציצית וודאי רמינן ליה משום לועג לרש ותירץ דההיא אליבא דשמואל דאמר פרק שואל אדם, מצות אינן בטלות לעתיד לבוא וכיון שהוא אינו יכול להטיל לעצמו אם לא יטילו לו הקוברים איכא משום לועג לרש וקי"ל כר' יוחנן דמצות בטלות לע"ל וכו' יעו"ש והיוצא מדבריו דלשמואל דס"ל דמצות אינן בטלות לע"ל והמת אינו יכול להטיל הציצית צריך להטיל לו משום לועג לרש ומאי דאמר דלייה וכו' דנראה דלא היו מטילין ציצית למת הוא כר"י דס"ל דמצוות בטלות ומ"מ כשמראין להן הציצית מצטערין דנראה כמזלזלין אותם שהם פטורים משא"כ כלאים כמו שסיים עוד הרשב"א ע"ש רש"י ור"ת, והשתא אי איתא לההיא דפירש בחידושי אגדות דלעתיד לבוא ר"ל כשהוא מת ולר"י כשהוא מת הוא פטור דהיינו דס"ל בטלות לע"ל ובר פלוגתיה ס"ל דאינן בטלות לע"ל ורצונם לומר שאין אנו רשאין להעבירו בידים דקרי ביה לא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים א"כ לשמואל דס"ל דאינן בטלות לע"ל אין אנו יכולין להלבישן בידים טלית בת ד' כנפות משום לא תאכילום וקשה א"כ למה אמר שמואל דמטילין למת ציצית משום לועג לרש והא לדידיה איסורא איכא משום לא תאכילום, ברם אי הפי' הוא כדפירשו הר"ש והתוס' דבטלות ואינן בטלות רצונם לומר בזמן התחיה לעתיד לבוא א"כ שפיר אתי לתירוצו ושמואל ס"ל אינן בטלות לע"ל בזמן התחיה ברם כשנקבר אין בידו להטיל לעצמו ומה יעשה אותו הבן ואם לא יטילו לו איכא משום לועג לרש דלועגין עליו שהוא מת והוי חפשי מן המצות ולא חזי עוד למצות ומצטער המת דלו יהי דבהיותו מת פטור מ"מ כשקם בתחיית המתים הוא חייב משא"כ לרבי יוחנן דס"ל דמצות בטלות לעתיד לבוא ומשעה שמת לא חזר עוד למצות ליכא לועג לרש אלא דמ"מ כשמראין למת ציצית אומרים למחר באים אצלינו ועכשיו מחרפין אותנו לומר דנפטרו מהמצות וזה הוי סוג אחר ואין הכי נמי לפי דבריו בחידושי אגדות לא קשה מה שהקשה הרב אור יקרות בחידושיו למס' סנהדרין דף צ' דקשה ר' יוחנן דידיה אדידיה דאילו בסנהדרין אמר ר"י מנין לתחיית המתים מן התורה שנאמר ונתתם וכו' לאהרן הכהן וכו' שעתיד לחיות וכו' וא"כ נראה דמצות אינן בטלות לע"ל ואילו ר"י בנדה נראה דפי' דס"ל דמצות בטלות לע"ל והצריך עיון וכמו מאמר הרב המובהק מהר"ח מודעי הי"ו ברם לפי' דבריו בחידושי הלכות וכן להתוס' והר"ש דכתיבנא הקושיא קיימת וצ"ע. ורגע אדבר במה שלא באתי לכונת הרשב"א שם בחי' לש"ס שכתב דשמואל ס"ל מצות אינן בטלות כמ"ש בפ' שואל וכו' והכי איתא שם דף קנ"א והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ אלו ימי המשיח שאין בהן לא זכות ולא חובה ופליגא דשמואל דקאמר אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות בלבד שנא' כי לא יחדל אביון וכו' ופי' רש"י לא זכות ולא חובה לא דבר לזכות בו שכולן עשירים ולא חובה לאמץ לב ולקפוץ יד ועלה פליג שמואל מכח הכתוב כי לא יחדל אביון ונמצא איכא עשירים ועניים א"כ לא אמר שמואל אלא דאיכא עניים לימות המשיח ולא דמצות אינן בטלות וכן מוכח הש"ס דפרק במה אשה דף ס"ג יעו"ש וכן נראה כל הבקיאות שהביאו הא דשמואל בש"ס באופן שאינו ענין הא דשמואל עם מצות אינן בטלות. ואחרי כותבי ראיתי להתוס' בב"ב דף ע"ד ע"א כתבו משם רבינו חיים כהן דשמואל ס"ל אין מצוות בטלות לעתיד לבוא, ואי מהא דכתב הרשב"א לע"ד ליכא למילף כן וחוץ מזה לא מצאתי ידי ורגלי בהך תירוץ שתירצו דטעמא דשמואל משום חיובא דלעתיד והא בפירוש אמר שמואל וההיא שעתא ודאי רמינן ליה משום לועג לרש וכו' ולא אמר משום לעתיד. ושוב ראיתי התוס' עצמם בע"ז דף ס"ה ע"ב ד"ה אבל כתבו התירוץ הזה על שם ר' יהודה והרגישו במה שהרגשתי מלישנא דשמואל ולא זכיתי להבין מה שיישבו יעו"ש ומ"מ היוצא מדבריהם ז"ל דמ"ד מצות אינן בטלות לע"ל ושמואל חד מהם היינו לאחר התחיה וכמ"ש בדעת הרשב"א בחידושי הלכות והם דברים אחדים והוי סיוע למ"ש בדעת הרשב"א. נחזור לקושיית הרב אור יקרות שהצריך עיון נראה לחלק על צד הדחק בין מצוה למצוה דמצות תרומה שאני שהיא הכרח למקבל לפי ששבט לוי לא נטלו חלק בארץ ונתן להם ה' מתנות כהונה משא"כ מצות דליכא מקבל דלא כמו שכתב הסמ"ג לאוין רע"ו ורשב"ם בב"ב דף קכ"ב דלעתיד נוטלין חלק שנאמר שער לוי אחד כדאיתא פ' יש נוחלין דף קכ"ב דהא תמה עליהם הר"ן הובאו דבריו בשיטמ"ק לב"ב שם מקראי גופייהו דיחזקאל והכריח דשבט לוי לא נטל חלק יעו"ש.
כ״ט
ואע"פ שכתוב בתורה לא תסור מן הדבר הרי לאו זה נדחה מפני כבוד הבריות. והיינו ממ"ש בברכות דף י"ט בלאו דלא תסור וכו' כל מילי דרבנן אסמכינהו הלאו דלא תסור וכו' וכן במנחות דף ל"ח ע"א מוקמו הנהו אמוראי להך ברייתא דגדול כבוד הבריות בלאו דלא תסור יעו"ש, ברם רש"י ז"ל במגילה דף ג' כתב את לא תעשה דכתיב לא תוכל להתעלם וכו' כגון זקן ואינו לפי כבודו וכך כתב בשבת דף פ"א והרב חידושי הלכות [מהרש"א] תמה עליו יעו"ש. ולע"ד טעמו דאף דמוקי לה הש"ס הכי היינו לקס"ד ברם אחר דמותיב הש"ס מוהתעלמת וכן מולאחותו ומפרק להו, למפרע הדרינן לפשטא דברייתא דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה פי' השבת אבדה ומקרא מגילה אלא דלא גמרינן מינייהו ובזה יובן אצלי דעת תשובת אשכנזי שהביא מרן בסוף סימן י"ג מהל' ציצית וז"ל ומיהו אם הלך אדם לבית הכנסת ומצא טליתו שנפסקו וכו' ומתבייש וכו' אפשר שמותר וכו' עכ"ל. וצריך לברר תשובה זאת מאי דעתה וודאי דלא ס"ל כדעת הר' שלמה שהביא המרדכי שם בבית יוסף דאם כן היאך התיר לעבור בעשה מפני ביוש וודאי דס"ל כהר"י הנז' שם במרדכי שם בב"י דליכא איסור עשה בשבת וא"כ קשה למה הוצרך לטעם דביוש בלא"ה שרי דליכא איסור בשבת גם מרן ז"ל למה שדי נרגא בחילוק שאני התם דהוי ביוש גדול וכו' וכן התם איכא כרמלית דרבנן ולא כן הכא. וראיתי להמג"א ז"ל הרגיש בזה וכתב דהא מיהא איסורא איכא אף דאינו עובר בעשה ולכן צריך לטעם דגדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה. ולע"ד אין צריך לזה דלעולם סובר כה"ר שלמה דעובר בעשה ברם אפילו הכי גדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה בשב ואל תעשה וכדעת רש"י שהזכרנו וציצית הוי שוא"ת וכמ"ש רש"י שם והתוס' ביבמות דף צ' ד"ה כולהו יעו"ש דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשוא"ת לזה כתב מרן עליו ואינו נראה דיושב בפני הקהל בלא ציצית לא הוי כפושט טליתו בשוק כלומר דלא נכנס בסוג דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה. וע"פ האמור ינוח הר"ש מדרויש מהשגת הר"י שהשיג עליו מש"ס דמנחות דלא חששו לאיסור עשה דשאני התם דהיה לבוש ואח"כ נפסק והיה צריך לפושטו וקי"ל גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה וציצית הוי שב ואל תעשה ולא חששו אלא לאיסור שבת דהוי קום עשה לא כן בנדון הר"ש דכתב דאסור ללובשו דליכא כבוד הבריות בזה כדעת מרן והר"י שתפס להר"ש דאזיל לשיטתיה דכבוד הבריות אינו דוחה למצוה דאורייתא אפילו שהיא שוא"ת וכדעת הרב חידושי הלכות בחי' מגילה דף ג' שתמה על דברי רש"י ז"ל וכנראה מש"ס דפרק הקומץ ולא ס"ל דההיא דהקומץ הוי כס"ד דש"ס דברכות אלא הוי קושט דברי אמת ולמסקנא לא חזר הש"ס מאוקימתא דגדול כבוד הבריות הוי הלאו דלא תסור וא"כ כפי זה יוצא דאי הוי האיסור מדרבנן אפי' קום עשה עובר וכההיא דהתם ואי אמרינן דגדול כבוד הבריות שדוחה ל"ת שבתורה הוי אפי' דאורייתא כדעת רש"י אלא דדוקא בשוא"ת א"כ ה"ה בדרבנן ג"כ דמאין בא לנו לחלק מדרבנן לדאורייתא אדרבא חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה וא"כ תורה יוצאה בההיא דהקומץ דהיה צריך לפשוט הטלית בשוק ולא עשו כך משום דס"ל דלא תעשה שבתורה הוי לאו דלא תסור. ועיין להרב המגיד פי"ט מהל' שבת ה"כ מ"ש, ונ"ל דלא כתבו רבינו דין זה דסמך אמ"ש כאן וע"פ הנחתנו זאת לדעת הר"י אזדא לה קושיית המג"א שהקשה להר"י דלמה לא התיר אפי' בחול יעו"ש.
ל׳
חייב על כל שהייה ושהייה. וכתב מרן ויש לתמוה היאך לוקה מאחר שאינו עושה מעשה בכל פעם וצ"ל שמאחר שבידו לתקן בכל פעם ואינו מתקן חשיב כלובש ע"כ. ומה זו תמיה כ"כ רבינו ג"כ [ב]פ"ה מהל' נזירות הי"ט וודאי שמאחר שבידו לתקן וכו' וכמ"ש מרן והתוס' יו"ט אחר שהביא דברי מרן אלו הביא תירוץ הר"ן זה כאילו הוא תירוץ אחר ולענ"ד היא היא תירוץ מרן שתירץ דבכל פעם שמתרין חשיב כלובש והיינו טעמא משום מעשה דמתחילה דאי לא תימא הכי התראה זו מה עושה.
ל״א
עיין מ"ש רבינו פ"ג מהל' אבל הל' ה' ומה שכתבתי שם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
