הלכות כלאים · פרק ה׳
הלכה א׳
הַזּוֹרֵעַ שְׁנֵי מִינֵי תְּבוּאָה אוֹ שְׁנֵי מִינֵי יְרָקוֹת עִם זֶרַע הַכֶּרֶם הֲרֵי זֶה לוֹקֶה שְׁתַּיִם. אַחַת מִשּׁוּם (ויקרא יט יט) "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם" וְאַחַת מִשּׁוּם (דברים כב ט) "לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם":
הלכה ב׳
וְאֵינוֹ לוֹקֶה מִשּׁוּם זוֹרֵעַ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם עַד שֶׁיִּזְרַע בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל חִטָּה וּשְׂעוֹרָה וְחַרְצָן בְּמַפּלֶת יָד. וְכֵן אִם חִפָּה אוֹתָם בְּעָפָר לוֹקֶה. וְכֵן אִם זָרַע שְׁנֵי מִינֵי יָרָק וְחַרְצָן אוֹ זֶרַע אֶחָד יָרָק וְזֶרַע אֶחָד מִין תְּבוּאָה וְחַרְצָן בְּמַפּלֶת יָד הֲרֵי זֶה לוֹקֶה:
הלכה ג׳
וְאֵינוֹ חַיָּב מִן הַתּוֹרָה אֶלָּא עַל קַנְבּוֹס וְלוּף וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִזְּרָעִים שֶׁנִּגְמָרִים עִם תְּבוּאַת הַכֶּרֶם אֲבָל שְׁאָר הַזְּרָעִים אֲסוּרִים מִדִּבְרֵיהֶם. וְכֵן אָסוּר מִדִּבְרֵיהֶם לִזְרֹעַ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
הלכה ד׳
וְלָמָּה אָסְרוּ כִּלְאֵי הַכֶּרֶם [בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְלֹא אָסְרוּ כִּלְאֵי זְרָעִים] מִפְּנֵי שֶׁכִּלְאֵי הַכֶּרֶם חֲמוּרִין הֵם שֶׁאִם נִזְרְעוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה וְכֵיוָן שֶׁהֵן אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה בָּאָרֶץ אָסְרוּ לְזָרְעָן בְּחוּצָה לָאָרֶץ:
הלכה ה׳
וְאֵין עוֹדְרִין עִם הַנָּכְרִי בְּכִלְאַיִם אֲבָל עוֹקְרִין עִמּוֹ כְּדֵי לְמַעֵט הַתִּפְלָה:
הלכה ו׳
אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאֵי הַכֶּרֶם אֶלָּא מִינֵי תְּבוּאָה וּמִינֵי יְרָקוֹת בִּלְבַד. אֲבָל שְׁאָר מִינֵי זְרָעִים מֻתָּר לְזָרְעָם בְּכֶרֶם וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שְׁאָר אִילָנוֹת:
הלכה ז׳
אָסוּר לִזְרֹעַ יְרָקוֹת אוֹ תְּבוּאָה בְּצַד הַגְּפָנִים אוֹ לִטַּע גֶּפֶן בְּצַד הַיָּרָק אוֹ תְּבוּאָה. וְאִם עָשָׂה כֵּן אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ וְנֶאֶסְרוּ שְׁנֵיהֶם בַּהֲנָאָה הַיָּרָק אוֹ הַתְּבוּאָה אוֹ הַגְּפָנִים. וְשׂוֹרְפִין אֶת שְׁנֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ט) "פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע". וַאֲפִלּוּ הַקַּשׁ שֶׁל תְּבוּאָה וְהָעֵצִים שֶׁל גְּפָנִים הָאֵלּוּ אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה וְשׂוֹרְפִין אוֹתָם וְלֹא יַסִּיק בָּהֶן תַּנּוּר וְכִירַיִם וְלֹא יְבַשֵּׁל בָּהֶם בְּעֵת שְׂרֵפָתָן:
הלכה ח׳
אֶחָד הַנּוֹטֵעַ וְאֶחָד הַמְקַיֵּם כֵּיוָן שֶׁרָאָה כִּלְאַיִם צָמְחוּ בְּכַרְמוֹ וְהִנִּיחָם הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ. וְאֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ. לְפִיכָךְ הַמְסַכֵּךְ גַּפְנוֹ עַל גַּבֵּי תְּבוּאָתוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ קִדֵּשׁ גַּפְנוֹ וְלֹא נִתְקַדְּשָׁה הַתְּבוּאָה. סִכֵּךְ גֶּפֶן חֲבֵרוֹ עַל תְּבוּאָתוֹ קִדֵּשׁ תְּבוּאָה וְלֹא קִדֵּשׁ גֶּפֶן חֲבֵרוֹ. סִכֵּךְ גֶּפֶן חֲבֵרוֹ עַל תְּבוּאַת חֲבֵרוֹ לֹא קִדֵּשׁ אֶחָד מֵהֶן. וּמִפְּנֵי זֶה הַזּוֹרֵעַ כַּרְמוֹ בַּשְּׁבִיעִית לֹא קִדֵּשׁ:
הלכה ט׳
הָרוֹאֶה כִּלְאַיִם בְּכֶרֶם חֲבֵרוֹ וְקִיְּמָן הֲרֵי זֶה הָרוֹאֶה אָסוּר בַּהֲנָיָתָן וְכָל אָדָם מֻתָּרִין בָּהֶן. וְאִלּוּ קִיְּמָן בַּעַל הַכֶּרֶם הָיָה מְקַדֵּשׁ אוֹתָן לְכָל אָדָם כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י׳
הָאַנָּס שֶׁזָּרַע כִּלְאַיִם בְּכֶרֶם חֲבֵרוֹ אִם נִשְׁתַּקְּעוּ הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְיָאֲשׁוּ הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ מִן הַתּוֹרָה. וְאִם לֹא נִשְׁתַּקְּעוּ הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ אֵינוֹ מְקַדֵּשׁ אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים:
הלכה י״א
הָרוּחַ שֶׁעָקְרָה פְּאֵרוֹת הַגֶּפֶן וְשִׁלְּחָה אוֹתָן עַל הַתְּבוּאָה יִגְדֹּד אוֹתָן מִיָּד. וְאִם אֵרְעוֹ אֹנֶס וְלֹא סִלְּקָן הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין וְלֹא נִתְקַדְּשׁוּ:
הלכה י״ב
אַנָּס שֶׁזָּרַע הַכֶּרֶם כְּשֶׁיָּצָא הָאַנָּס יִקְצֹר הַזֶּרַע מִיָּד וַאֲפִלּוּ בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד. וְאִם לֹא מָצָא פּוֹעֲלִין יוֹסִיף לָהֶן עַד שְׁלִישׁ בִּשְׂכָרָן. בִּקְּשׁוּ מִמֶּנּוּ יוֹתֵר מִכֵּן אוֹ שֶׁלֹּא מָצָא פּוֹעֲלִים הֲרֵי זֶה מְבַקֵּשׁ בְּנַחַת וְקוֹצֵר. וְאִם נִשְׁתַּהָא הַזֶּרַע עַד שֶׁהִגִּיעַ לְעוֹנַת שֶׁיִּקְדַּשׁ הֲרֵי זֶה יִקְדַּשׁ וְיֵאָסְרוּ שְׁנֵיהֶם:
הלכה י״ג
מֵאֵימָתַי תְּבוּאָה אוֹ יָרָק מִתְקַדְּשִׁין מִשֶּׁיַּשְׁרִישׁוּ. עֲנָבִים מִשֶּׁיֵּעָשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן. שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ט) "הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם" עַד שֶׁיִּזְרַע זֶה וְיִהְיֶה זֶה תְּבוּאָה. אֲבָל תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ וַעֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן אֵינָן מִתְקַדְּשׁוֹת. [כֵּיצַד. תְּבוּאָה שֶׁיָּבְשָׁה כָּל צָרְכָּהּ וּבָא וְנָטַע גֶּפֶן בְּתוֹכָהּ וְכֵן עֲנָבִים שֶׁבָּשְׁלוּ כָּל צָרְכָּן וְזָרַע תְּבוּאָה אוֹ יָרָק בְּצִדָּן אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה אָסוּר אֵינָן מִתְקַדְּשׁוֹת]:
הלכה י״ד
כֶּרֶם שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ עֲנָבָיו לִהְיוֹת כְּפוֹל הַלָּבָן אֶלָּא עֲדַיִן הֵן בֹּסֶר וְזָרַע בְּתוֹכוֹ יָרָק אוֹ תְּבוּאָה וְהִשְׁרִישׁוּ הֲרֵי זֶה לֹא קִדֵּשׁ. וְאַף עַל פִּי כֵן קוֹנְסִין אוֹתוֹ וְאוֹסְרִין הַזֶּרַע. אֲבָל הַבֹּסֶר מֻתָּר וְאִם עָקַר הַזֶּרַע קֹדֶם שֶׁיֵּעָשׂוּ הָעֲנָבִים כְּפוֹל הַלָּבָן הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָיָה. מִקְצָתָן נַעֲשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן וּמִקְצָתָן לֹא נַעֲשׂוּ. אֶת שֶׁנַּעֲשׂוּ נִתְקַדְּשׁוּ וְאֶת שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ מֻתָּרִין:
הלכה ט״ו
עֲנָבִים שֶׁנַּעֲשׂוּ כְּפוֹל הַלָּבָן וְזָרַע בְּצִדָּן תְּבוּאָה אוֹ מִינֵי יְרָקוֹת וְלָקַט הַזֶּרַע קֹדֶם שֶׁיַּשְׁרִישׁ הֲרֵי זֶה מֻתָּר בַּהֲנָאָה וְאִם הִשְׁרִישׁ אָסוּר:
הלכה ט״ז
גֶּפֶן שֶׁיָּבְשׁוּ הֶעָלִין שֶׁלָּהּ וְנָפְלוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁתִּיבַשׁ הַגֶּפֶן בִּימֵי הַקֹּר אָסוּר לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ יָרָק אוֹ תְּבוּאָה וְאִם זָרַע לֹא קָדְשׁוּ. וְכֵן הַזּוֹרֵעַ בְּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב הַמֻּנָּח בַּכֶּרֶם לֹא קִדֵּשׁ וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. אֲבָל עָצִיץ נָקוּב הֲרֵי הוּא כְּאֶרֶץ:
הלכה י״ז
הָיָה עוֹבֵר בַּכֶּרֶם וְנָפְלוּ מִמֶּנּוּ זְרָעִים אוֹ שֶׁיָּצְאוּ עִם הַזְּבָלִים אוֹ עִם הַמַּיִם אוֹ שֶׁהָיָה זוֹרֵעַ אוֹ זוֹרֶה בְּשָׂדֶה לָבָן וּסְעָרַתּוּ הָרוּחַ לַאֲחוֹרָיו וְנָפְלוּ הַזְּרָעִים בַּכֶּרֶם וְצָמְחוּ הֲרֵי זֶה לֹא נִתְקַדֵּשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כב ט) "אֲשֶׁר תִזְרַע" וְזֶה לֹא זָרַע. וְחַיָּב לַעֲקֹר כְּשֶׁיִּרְאֶה. וְאִם קִיְּמָן הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ. סְעָרַתּוּ הָרוּחַ לְפָנָיו וְרוֹאֶה הַזְּרָעִים שֶׁנָּפְלוּ לַכֶּרֶם הֲרֵי זֶה כְּזוֹרֵעַ. וְכֵיצַד יַעֲשֶׂה. אִם צָמְחוּ הָעֲשָׂבִים יַהַפְכֵם בְּמַחְרֵשָׁה וְדַיּוֹ. וְאִם מְצָאָן שֶׁנַּעֲשׂוּ אָבִיב יְנַפֵּץ אוֹתוֹ אָבִיב כְּדֵי לְהַשְׁחִיתוֹ שֶׁהַכּל אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאִם מְצָאָהּ שֶׁנַּעֲשֵׂית דָּגָן הֲרֵי זוֹ תִּשָּׂרֵף. וְאִם רָאָה אוֹתָן וְקִיְּמָן הֲרֵי אֵלּוּ יִשָּׂרְפוּ עִם הַגְּפָנִים הַסְּמוּכוֹת לָהֶן:
הלכה י״ח
הָרוֹאֶה בַּכֶּרֶם עֵשֶׂב שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לְזָרְעוֹ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא רוֹצֶה בְּקִיּוּמוֹ לִבְהֵמָה אוֹ לִרְפוּאָה הֲרֵי זֶה לֹא קִדֵּשׁ. עַד שֶׁיְּקַיֵּם דָּבָר שֶׁכָּמוֹהוּ מְקַיְּמִין רֹב הָעָם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם. כֵּיצַד. הַמְקַיֵּם קוֹצִים בַּכֶּרֶם בַּעֲרָב שֶׁרוֹצִים בַּקּוֹצִים לִגְמַלֵּיהֶם הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ:
הלכה י״ט
הָאִרוּס וְהַקִּיסוֹס וְשׁוֹשַׁנַּת הַמֶּלֶךְ וּשְׁאָר מִינֵי זְרָעִים אֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם. הַקַּנְבּוֹס וְהַקִּנְרָס וְצֶמֶר גֶּפֶן הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר מִינֵי יְרָקוֹת וּמְקַדְּשִׁים בַּכֶּרֶם. וְכֵן כָּל מִינֵי דְּשָׁאִים שֶׁעוֹלִין מֵאֲלֵיהֶן בַּשָּׂדֶה הֲרֵי הֵן מְקַדְּשִׁין בַּכֶּרֶם. וּפוֹל הַמִּצְרִי מִין זְרָעִים הוּא וְאֵינוֹ מְקַדֵּשׁ. הַקָּנִים וְהַוֶּרֶד וְהָאַטָּדִין מִינֵי אִילָן הֵן וְאֵינָן כִּלְאַיִם בַּכֶּרֶם:
הלכה כ׳
זֶה הַכְּלָל כָּל הַמּוֹצִיא עָלִין מֵעִקָּרוֹ הֲרֵי זֶה יָרָק וְכָל שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא עָלִין הֲרֵי זֶה אִילָן. וְהַצָּלָף אִילָן לְכָל דָּבָר:
הלכה כ״א
הָרוֹאֶה יָרָק בַּכֶּרֶם וְאָמַר כְּשֶׁאַגִּיעַ לוֹ אֶלְקְטֵנוּ מֻתָּר. הִגִּיעַ לוֹ וְעָבַר מֵעָלָיו וְאָמַר כְּשֶׁאֶחֱזֹר לוֹ אֶלְקְטֵנוּ אִם שָׁהָה עַד שֶׁהוֹסִיף אֶחָד מִמָּאתַיִם הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ:
הלכה כ״ב
וְכֵיצַד מְשַׁעֲרִין שִׁעוּר זֶה. רוֹאִין אִם נֶחְתַּךְ יָרָק זֶה אוֹ מִין תְּבוּאָה זֶה מִן הָאָרֶץ בְּכַמָּה זְמַן יִיבַשׁ. הַגַּע בְּעַצְמְךָ שֶׁיִּיבַשׁ עַד שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר בּוֹ לֵחָה בְּמֵאָה שָׁעָה. אִם נִשְׁתַּהָה בָּאָרֶץ מִשֶּׁהִגִּיעַ לוֹ חֲצִי שָׁעָה הֲרֵי הוֹסִיף בְּמָאתַיִם לֶאֱסוֹר. וְאִם שָׁהָה פָּחוֹת מֵחֲצִי שָׁעָה מֻתָּר:
הלכה כ״ג
אָסוּר לַעֲבֹר בְּעָצִיץ נָקוּב שֶׁזָּרוּעַ בּוֹ יָרָק בְּתוֹךְ הַכֶּרֶם. וְאִם הִנִּיחוֹ תַּחַת הַגֶּפֶן וְנִשְׁתַּהָה שָׁם בָּאָרֶץ כְּדֵי לְהוֹסִיף אֶחָד מִמָּאתַיִם הֲרֵי זֶה קִדֵּשׁ:
הלכה כ״ד
בָּצָל שֶׁנְּטָעוֹ בַּכֶּרֶם וְאַחַר כָּךְ נֶעֱקַר הַכֶּרֶם וְאַחַר כָּךְ צָמְחוּ בְּצָלִים מִן הָעִקָּר הַנָּטוּעַ אַף עַל פִּי שֶׁרַבּוּ הַגִּדּוּלִים עַל עִקָּרוֹ בְּמָאתַיִם הֲרֵי אוֹתוֹ הָעִקָּר בְּאִסּוּרוֹ שֶׁאֵין גִּדּוּלֵי הֶתֵּר מַעֲלִין אֶת הָעִקָּר הָאָסוּר:
כסף משנה · הלכות כלאים פרק ה׳
ב׳
(א-ב) הזורע שני מיני תבואה וכו'. בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) נהוג בעלמא כתלתא סבי וחד מינייהו רבי יאשיה דאמר לעולם אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ואיתא נמי בספ״ק דקידושין (דף ל״ט) דקיי״ל כר' יאשיה וטעמא משום דמשמע ליה לא תזרע בהדי כרמך כלאים והיינו ודאי להתחייב נמי משום כלאי הכרם דאילו משום כלאי זרעים בלא חרצן נמי חייב ומשום דעירב חרצן בהדייהו לא נפטר מחיוב כלאי זרעים וכן מפורש בירושלמי פ״ט וכ״כ התוספות בפרק אותו ואת בנו ורבינו שמשון בפ״ח דכלאים.
ומה שכתב בארץ ישראל יתבאר בסמוך ולענין כלאי זרעים אפילו בלא מפולת יד אסור וכדתנן בפ"ב היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח"כ יזרע. ובפרק כל שעה קלח של כרוב שהוקשה נותנין לה עבודתה בית רובע:
וכן אם חיפה אותה בעפר לוקה. כבר נתבאר בפ"א שהמחפה לוקה כזורע:
וכן אם זרע ב' מיני וכו'. זה פשוט ע"פ מה שנתבאר דמשמע לר' יאשיה דה"ק קרא לא תזרע בהדי כרמך כלאים:
ג׳
ואינו חייב מן התורה, כלומר אינו חייב משום כלאי הכרם אלא על קנבוס ולוף וכו' אבל שאר הזרעים אסורים מדבריהם. בפרק ב' דמנחות (דף ט"ו:) ומפרש רבינו דדוקא קנבוס ולוף וכיוצא בהם ממיני זרעים שאינם נאכלים הוא שאסרה תורה שהם נגמרים עם תבואת הכרם דמדכתיב כרמך כלאים משמע דבזרעים הדומים לכרם דוקא הוא דאסור אבל שאר מיני זרעים אינם אסורים בכרם מן התורה אלא מדבריהם מיהו ה"מ בנאכלים אבל זרעים שאינם נאכלים מותרים אפילו מדבריהם כמו שיתבאר בסמוך.
ומ"ש רבינו שהם נגמרים עם תבואת הכרם נ"ל דהיינו שאינם עושים אלא לשלש שנים כמו קנבוס ולוף שאינה נעשית אלא לשלש שנים כדתנן בפרק ב' דכלאים כמו שתבואת הכרם אינו ניתר עד שלש שנים ומשמע לי דהיינו דוקא במיני זרעים שאינם נאכלים אבל תבואה וקטנית וירקות אסורים מן התורה שהרי כתב בסמוך דעל תבואה וירק לוקה ומשמע דלוקה מן התורה וכ"כ התוספות בפ"ב דמנחות דתבואה של ה' מינים הוו דאורייתא וכ"כ הר"ן בפרק ראשית הגז דכי אמרו קנבוס ולוף אסרה תורה לאו לאפוקי חטה ושעורה דכל ה' מינים ודאי כלאים מן התורה אלא לאפוקי שאר זרעוני גנה שאינם נאכלים דומיא דקנבוס ולוף שאינם כלאים בכרם כדתניא בתוספתא האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מין זרעים אינם כלאים בכרם אלא דקנבוס ולוף לפי שגדלים הרבה ואיכא ערבוביא ועושים אשכלות בגפנים אסורים משום כלאי הכרם עכ"ל. ומ"מ נראה שהתוס' והר"ן חולקים על רבינו בירק. ומ"ש הראב"ד שהוא טעות שטעה במקום אחר לפנים מפני שנפלה לו טעות במשנתו והטעתו והרי הוא מוגה לפנים, יתבאר בפרק זה:
וכן אסור מדבריהם וכו'. בספ"ק דקידושין (דף ל"ט):
ה׳
ואין עודרין עם הנכרי בכלאים וכו'. בפרק חמישי דע"ז (דף ס"ד):
ו׳
ואין אסור משום כלאי הכרם וכו'. היינו מדתנן בפ"ה דכלאים האירוס והקיסוס ושושנת המלך וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם ומשמע לרבינו דאפי' מדרבנן שרו דלא גזרו בהו והיינו במיני זרעים שאינם נאכלים דומיא דאירוס וקיסוס ושושנת המלך דאילו בשאר מיני זרעים כבר כתב בסמוך שהם אסורים מדבריהם:
ז׳
אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים וכו'. בפרק כל גגות (עירובין דף צ״ג) כרם הנטוע עד עיקר מחיצה זורע מעיקר מחיצה ואילך שאילו אין שם מחיצה מרחיק ארבע אמות וזורע:
ומ״ש ואם עשה כן אע״פ שאינו לוקה הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה. הטעם שאינו לוקה הוא מדאמרינן בפרק ראשית הגז (חולין דף קל״ו:) נהוג עלמא כרבי יאשיה דאמר אינו חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד וכתב הר״ן ומיהו אע״ג דבעי רבי יאשיה במפולת יד הני מילי לענין מלקות אבל לענין איסור הפירות מודה שאע״פ שלא זרען בבת אחת כל היכא דאיכא תרי מינים לבד מכרם נאסרים הפירות דהא קיימא לן דזרוע מעיקרו בהשרשה וזרוע ובא בתוספת ובמקומות הרבה שנינו עציץ נקוב לענין קדוש כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם ה״ז קידש ולא מסתבר לאוקמינהו דלא כר' יאשיה הילכך משכחת להו לרבי יאשיה בעציץ של שני מינים ולרבנן במין אחד. אבל הרמב״ם כתב דלענין איסור הפירות אפילו לרבי יאשיה בחד מינא סגי. ולא נהירא מדאמרינן בספ״ק דקידושין חזיוה לההוא גברא דהוה זרע חיטי ביני גופני אמרו ליה ליתי מר ולישמתיה אמר ליה לא צהירתו ולא קיימא לן כרבי יאשיה עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפולת יד ומדלא אסר ליה הפירות ש״מ דאין נאסרים אלא בשני מינים עכ״ל. ואני אומר דאין משם ראיה כי שמא אסר לו ולא חש הגמרא להזכירו משום דלא נחת הגמרא להכי אלא להודיע דהלכה כר' יאשיה ולא כהנהו רבנן דאמרו לרב נחמן תא ונישמתיה לההוא גברא דהוה זרע ביני גופני. ועוד יש לומר דמטעם אחר אין ראיה משם דהתם בחו״ל ודברי רבינו כאן הם בארץ ישראל:
ומ"ש הר"ן דלדעת רבינו לענין איסור הפירות אפי' לר' יאשיה אפי' בחד מינא סגי איני רואה מניין לו לומר כן בדברי רבינו. כתב הרא"ש בהלכות כלאים כר"י אע"פ שכמה משניות וברייתות וסוגיא דגמרא דלא כר' יאשיה אפי' הכי בדורות אחרונים חזרו להיות עושים כרבי יאשיה. והראב"ד כתב הא דתני ר' יאשיה חטה ושעורה וחרצן במפולת יד היינו דוקא לענין מלקות אבל לענין איסור לא בעינן שיזרעם במפולת יד כדתנן המעביר עציץ נקוב בכרם קידש. ונראה לפ"ד דהאי איסורא ליתא אלא מדרבנן ולדעת ר"י נראה דאפילו איסורא דרבנן לית ליה ואף לדעת הראב"ד נראה דלא אסיר בחו"ל אע"ג דאסיר בהנאה בארץ כיון דלא אסיר ליה אלא מדרבנן. והרמ"ה כתב דמודה רבי יאשיה דאם זרע ביני גופני בארץ דאסור אפילו בחד מינא דזרעים אסור אבל בחו"ל שרי ואם זרע שני מינים בין הגפנים גזרו ביה רבנן בחו"ל דכי צמחי דמי לאיסורא דאורייתא ולא ידענא מניין לו זה החילוק עכ"ל. ובספ"ח יתבאר מניין לו זה החילוק עכ"ל. ובספ"ח יתבאר דעת רבינו.
ומ"ש רבינו ונאסרו שניהם בהנאה. הכי משמע בפרק ב' דמנחות (דף ט"ו) דהיכא דאסור מדאורייתא נאסרו שניהם.
ומה שכתב ושורפים את שניהם שנאמר פן תקדש המלאה הזרע, במשנה בסוף תמורה (דף ל"ו:) מני כלאי הכרם בהדי הנשרפים ובפ"ב דקידושין (דף נ"ו:) מייתי לה מדכתיב פן תקדש פן תוקד אש.
ומ״ש ואפילו הקש של תבואה וכו'. בפרק כל שעה (פסחים דף כ״ו:).
ומ"ש ולא יסיק בהם תנור וכירים ולא יבשל בהם בשעת שריפתן, גם זה שם:
ח׳
אחד הנוטע ואחד המקיים וכו'. בפרק חמישי ופרק ראשון:
ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו לפיכך המסכך גפנו ע״ג תבואתו של חבירו וכו'. בפרק שביעי המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קידש וחייב באחריותו ר' יוסי ור״ש אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אמר רבי יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר״ע ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו פירוש משום דכתיב כרמך. ובסוף פרק הערל (יבמות דף פ״ג) אמר שמואל דהלכה כרבי יוסי ואע״ג דאמרינן קידוש מה לי אמר רב אמר רב יוסף ת״ש דאמר רב הונא אמר רב אין הלכה כר' יוסי א״ל אביי מאי חזית דסמכת אהא סמוך אהא דאמר רב אדא אמר רב הלכה כר' יוסי אמרי בי רב מנו רב הונא ורב הונא אמר [אין] הלכה. ומאחר דקי״ל דהלכתא כרב באיסורי ה״ל למיפסק דאין הלכה כרבי יוסי משמע לרבינו דכיון דשמואל פשיטא ליה דהלכה כר' יוסי ואיכא מ״ד דרב סובר כוותיה נקטינן הכי ועוד דבירושלמי משמע דרב סבר הלכה כר״ש ועוד דר״ע סבר כוותיה ועוד שעשה מעשה וקי״ל מעשה רב:
ומ"ש קידש גפנו ולא נתקדשה התבואה וכן מה שכתב סיכך גפן חבירו ע"ג תבואתו וכו'. שם בירושלמי פ"ז דכלאים:
ט׳
הרואה כלאים בכרם חבירו וכו'. ירושלמי בפרק חמישי:
וכתב הראב"ד ירושלמי בפועל שנו ובעל הבית שעוסק במלאכתו עשו אותו כפועל עכ"ל. והילך לשון הירושלמי על מאי דתנן בפרק הנזכר הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו מותר כשאחזור אלקטנו אם הוסיף במאתים אסור קאמר בירושלמי ר"י בר חנינא אמר בפועל שנו בעל הבית שהוא עסוק במלאכתו עשו אותו כפועל בעל הבית שקיים ירקות שדה בכרם אסורים בין לו בין לאחר פועל שקיים ירקות שדה בכרם אסור לו ומותר לכל אדם וקשיא אם אסור לו יהא אסור לכל אדם אם מותר לכל אדם יהא מותר לו אלא כרבי שמעון דאמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו אף על גב דרבי שמעון אמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו מודה הוא הכא שאסור לו ע"כ. ונ"ל דה"פ אמר רבי יוסי בר חנינא בפועל שנו כלומר הא דקתני שאם אמר כשאגיע לו אלקטנו מותר הני מילי בפועל שהוא עסוק במלאכה ומשום הכי כשאומר כשאגיע לו אלקטנו לא הוה יאוש אבל אם אינו עסוק במלאכה ואמר כשאגיע לו אלקטנו כיון שלא הלך מיד ללקטו הוי יאוש ואם הוסיף במאתים אסור לו והדר מפרש דפועל שאמרו לאו דוקא פועל דהוא הדין לבעל הבית אם הוא עוסק במלאכתו אם אמר כשאגיע לו אלקטנו מותר שפירוש פועל כאן עוסק בין שהוא בעל הבית בין שהוא אחר ולא הוציאוהו בלשון פועל אלא לאשמועינן דאפילו שאינו שלו אם נתייאש ממנו אסור לו. ורבינו כשכתב לקמן בפרק זה דין הרואה ירק בכרם לא חשש לבאר דדוקא בעוסק במלאכה מיירי משום דמלישנא דכשאגיע לו אלקטנו משמע שהוא מעוכב מלילך מיד לעקרו מפני שהוא עסוק במלאכה. זה נראה לי לדחוק בדעת רבינו שהשמיט הירושלמי הזה:
י׳
האנס שזרע כלאים בכרם חבירו וכו'. ירושלמי בפ"ז. וכתוב בספר הבתים מלשון הר"ם שמענו שאם לא נשתקעו ולא נתייאשו אינו מקדש כלל:
י״א
הרוח שעקרה פארות הגפן וכו'. משנה שם.
ומה שכתב יגדוד בדלי"ת פירושו יחתוך מלשון גודו אילנא:
י״ב
אנס שזרע הכרם כשיצא האנס יקצור הזרע מיד וכו'. גם זה משנה שם. ופירוש נשתקעו הבעלים שנשתקע שם הבעלים מאותו קרקע ונקרא על שם האנס:
כתב הרא"ש אנס שגזל כרם וזרעו ויצא מלפניו שהניח הכרם לבעלים קוצרו אפי' במועד התירו לו לקצרה במועד אע"פ שאינו דבר האבד שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מפני מראית העין התירו לקצרה שלא יהא נראה כמקיים כלאים. ונ"ל דמיירי באותו ענין שלא יוסיף מאתים במועד דאי לאו הכי הוי דבר האבד דאע"ג דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו כיון שחזרה לבעלים אם הוסיפה מאתים לפניו קידש דלא גרע מלכשאחזור אלקטנו או סיערתו הרוח עכ"ל. ומתוך דבריו נתבאר מ"ש רבינו ובירושלמי עד שליש רב הונא ורב ששת חד אמר שליש לשכר וחרנא אמר שליש לדמים כלומר שליש מה ששוה כל הזרע ופסק רבינו. כמאן דמיקל.
ומה שכתב רבינו ואם נשתהא הזרע וכו':
י״ג
מאימתי תבואה או ירק מתקדשין וכו' עד אינן מתקדשות. משנה בפרק שביעי:
י״ד
כרם שלא הגיעו ענביו להיות כפול הלבן וכו'. בתוספתא ספ"ג גפנים שהשרישו הרי אלו אסורים ומקדשים אבל אין מתקדשים עד שיעשו כפול הלבן:
וכתב הראב"ד אבל הבוסר מותר (א"א מותר) בהנאה עכ"ל. ואינו מוכרח.
ומה שכתב ואם עקר הזרע וכו' יש לדקדק שהרי כתב קונסין אותו ואוסרים הזרע ומדסתם וכתב אוסרים משמע דאסורים בהנאה קאמר והיינו בשלא הגיעו לכפול הלבן שאם הגיעו מדינא אסורים ולא משום קנסא ואם כן היאך כתב שאם עקר הזרעים קודם שיעשו כפול הלבן מותר בהנאה. ויש לדחוק ולומר דאוסרים בהנאה אע"פ שעדיין לא הגיעו לכפול הלבן והיינו בשלא עקרן מאחר שעתידין להיות כפול הלבן אבל אם עקרן נחתינן להו דרגא ולא אסרינן להו באכילה ומ"מ זו איני יודע מנין לו.
ומ"ש מקצתן נעשו כפול הלבן וכו' תוספתא דכלאים ספ"ג:
ט״ו
ענבים שנעשו כפול הלבן וכו'. זהו מה ששנינו בפ"ז מאימתי תבואה מתקדשת משתשריש.
ועל מה שכתב רבינו שאם ליקט קודם שישריש מותר בהנאה: כתב הראב"ד דאפילו באכילה עד כאן לשונו. ואין הכרע בדבר:
ט״ז
גפן שיבשו העלים שלה וכו'. משנה בפרק שביעי. ומה שכתב הראב"ד א"א המשנה אמרה גפן שיבשה אסורה ואינה מקדשת גמרא ניחא בסיתוא וכו' אבל מכל זה שמעינן שאם יבשה לגמרי אינו אסור כלל. כלומר וה"ל לרבינו לפרש. ואני אומר דמדברי רבינו איכא למשמע הכי שכתב כדרך שתיבש בימי הקור לומר דוקא כשיבשה כדרך שתיבש בימי הקור שאפשר שלא יבשה לגמרי משום הכי אסור לזרוע בצדה אבל אם ניכר בה שיבשה לגמרי מותר לזרוע בצדה. וכך הם דברי רבינו בפירוש המשנה שכתב וז"ל ומה שכתב גפן שיבשה שנפלו העלים שלה בתחלת החורף כאשר יקרה לגפנים ולא ירצה לומר שיבשה לגמרי ואינו עושה פרי עכ"ל:
וכן הזורע בעציץ שאינו נקוב וכו' עד הרי הוא כארץ. גם זה שם במשנה ומדקתני בעציץ שאינו נקוב לא קידש ולא קתני מותר למד רבינו דאיסורא מיהא איכא מדרבנן ומכין אותו מכת מרדות:
י״ז
היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים וכו' עד הרי זה תשרף. בפרק חמישי.
ומה שכתב או שהיה זורע או זורה בשדה הלבן כלומר שאילו היה עושה כן בכרם אפילו סיערתו לאחריו אסור מאחר שהיה עוסק בעבירה וכן אמרו בירושלמי.
ומה שכתב שהכל אסור בהנאה פלוגתא בירושלמי ופסק כר' יוחנן דאמר אף הקשין אסורים:
י״ח
הרואה בכרם עשב וכו' כיצד המקיים קוצים בכרם וכו'. משנה בפרק חמישי המקיים קוצים בכרם רבי אלעזר אומר קידש וחכמים אומרים לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימים. ומפרש בירושלמי בפירקא קמא רבנן אמרין מקום שמקיימין אותם אסורים ומקום שאין מקיימין אותם מותרים מאי טעמא דרבי אליעזר מכיון שמקיימין אותם במקום אחד נאסור מינן בכל מקום שהוא וכן מבואר בגמרא דידן פרק חבית (שבת דף קמ"ד:) וידוע דהלכה כחכמים:
י״ט
האירוס והקיסוס וכו'. משנה בפרק ה'. והראב"ד כתב אמר אברהם נ"ל טעות הוא זה והעיקר כך הוא וכו'. כוונתו להשיג על רבינו ורצה להגיה המשנה מהתוספתא ורבינו תופס לשון המשנה עיקר ועוד דלשון התוספתא יכול להתפרש כלשון המשנה.
ומה שכתב רבינו שהקינרס מקדש בכרם משנה ספ"ה. ובספרי הדפוס כתוב הקנבוס וטעות סופר הוא דהא עיקר כלאים דאורייתא הוי קנבוס ולוף ודומיהם וכן מפורש בראש הפרק ומאי קמשמע לן ועוד דשבקיה ללוף בר זוגיה הלכך לא גרסי' אלא הקינדס וכן מצאתי בספר מוגה. ופירש קינרס קארד"ו בלעז.
ומה שכתב שצמר גפן מקדש בכרם היינו דלא כרבי מאיר בפרק ז'.
ומה שכתב וכן כל מיני דשאים וכו'. ירושלמי בסוף פרק חמישי:
ופול המצרי מין זרעים הוא ואינו מקדש. בתוספתא פרק שלישי:
הקנים והורד וכו' עד לכל דבר. ירושלמי פרק ה':
כ״ב
(כא-כב) הרואה ירק בכרם וכו'. משנה בפ"ה.
ומ"ש וכיצד משערים שיעור זה וכו'. שם בירושלמי:
וכתב הראב"ד עיקר הדברים הללו בירושלמי וכו' עד וכן למאתים. ור' שמשון פירש כשליקט ומניח אחד בכרם וגדל אותו שהניח עד שגדל אחד ממאתים שבו. ואין זה דרך הירושלמי ופירוש רבינו בו נכון:
כ״ג
אסור לעבור בעציץ נקוב וכו' עד ה"ז קידש. משנה בסוף פ"ז:
כ״ד
בצל שנטעו בכרם וכו'. בפרק הנודר מן הירק (נדרים דף נ״ז ע״ב) ובירושלמי פרק ה' דכלאים:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
קרית ספר · הלכות כלאים פרק ה׳
א׳
אזהרת קסב שלא לזרוע תבואה או ירק בכרם דכתיב לא תזרע כרמך כלאים ואם זרע ב' מיני תבואה או ירק עם זרע הכרם לוקה דכתיב כרמך וכלאים דהיינו שני מינים בכרם ולוקה נמי משום שדך לא תזרע כלאים דהא זרע שני מינים וכן אם חפה בעפר חטה ושעורה וחרצן שהיו מונחין בארץ לוקה דהוי כזורע כדאמר לעיל. ואינו חייב בירק בכרם אלא על קנבוס ולוף וכיוצא בהם שנגמרים עם תבואת הכרם אבל שאר זרעים אינם אלא מדבריהם דכתיב כרמך כלאים זרעים הדומים לכרם ובהנך תולין אשכולות כעין ענבים קנבוס ולוף אסרה תורה בכרם דאין זרעה כלה שיש להם שורש. אין עודרים עם הגוי וגו'.
ו׳
אין אסור משום כלאי הכרם אלא תבואה וירק דומיא דקנבוס ולוף כדאמר מדאוריתא ומיני זרעים ושאר אילנות מותר לזורעם בכרם אפילו מדרבנן.
ז׳
אע"פ שאינו לוקה אלא בזריעת שני מינים עם זרע כרם או במחפן (א)[ע]ם זרע כרם (או במחפן) אם זרע ירק או תבואה בצד גפן או נטע גפן בצד תבואה או ירק הרי זה קדש ונאסרו שניהם בהנאה דכתיב פן תקדש פן תוקד אש שישרפם ולא יהנה בהם אפילו במין אחד עם הכרם כדכתיב מלאה וכרם דהיינו מין אחד עם כרם מקדש ואפילו הקש של תבואה ועצים של גפן אסורים בהנאה דבכלאים לא כתיב פרי ולא יסיק בהם תנור וכירים ולא יבשל בהם בעת שריפתן שהרי אסור בהנאתן.
ח׳
אחד הנוטע ואחד המקיים כיון שראה כלאים שהם ב' מינים שצמחו בכרמו והניחה הרי זה קדש דכתיב לא תזרע כרמך כלאים אין לי אלא הזורע מקיים מנין ת"ל כרם לא כלאים ואם קיים על ידי מעשה לוקה ואין אדם מקדש מה שאינו שלו דכתיב כרמך ולא כרם אחרים וכתיב נמי לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא כיון שאינו נהנה פשיטא דלא ניחא ליה מקיים כלאים בכרם חברו דאסור הוא בהנייתן נראה דהוי מדרבנן דכיון דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו לא אסרן כדאמר ואם קיימן בעל הכרם קדשן לכל כדילפינן.
י׳
האנס שזרע כלאים בכרם חברו ונשתקעו שם הבעלים מן השדה אפילו לא נתיאשו הרי זה קדש מן התורה ואפילו עומד וצווח הוי כצווח על ספינתו שטבעה בים ואנן סהדי דנתיאש אף על גב דלא שמעיניה דאמר ווי ליה לחסרון כיס והרי היא של האנס ואיתסרא מדאוריתא. פארות הגפן שעקרן הרוח על התבואה לא קדשו עד שיקיימן. אנס שזרע כלאים ויצא ונשתהא בעל הכרם לקוצרן עד עונת שיקדש הרי זה יקדש ואסור בהנאה.
י״ג
תבואה או ירק מתקדשים משישרישו וענבים כשיעשו כפול הלבן דכתיב המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם ובבציר מהכי לא חשיב מלאה ולא תבואת הכרם. וכן תבואה שיבשה כל צרכה וענבים שבשלו כל צרכן אין מתקדשות דכתיב מלאת זרע ותבואת כרם דמשמע דהם בענין גדול ותוספת ואם הגיעו לשלימותן לא מיקרו מלאת זרע ותבואת כרם אלא ענבים וחטים וכל שלקט הזרע קודם שהשריש אף על פי שהענבים נעשו כפול הלבן מותר דתרוייהו בעינן מלאה בתבואות ותבואת כרם.
י״ז
היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים ועם המים או סערתו הרוח לאחוריו כשהיה זורע שדה לבן ונפלו הזרעים בכרם וצמחו הרי זה לא קדש דלא תזרע כרמך בכונה משמע והני כולהו שלא בכוונה נזרע ושרי אבל קיימן קדש כדאמר'. סערתו הרוח לפניו הוי כזורע כיון שראה אותם כשנפלו ואם צמחו יהפכם במחרישה ואם נעשו אביב ינפץ וישחית הכל ואם מצאה שנעשית דגן הרי זו תשרף ואפילו הקשין שהכל בשרפה כדכתיב פן תקדש פן תוקד אש ומתרגמים נמי תתוקד והיינו במידי שדרכו בשריפה אבל בעשבים לחים שדרכן בקבורה יקברו כדאמר' שיהפך או ינפץ.
י״ח
עשב שאין דרך בני אדם לזרעו אף ע"פ שרוצה בקיומו לבהמה ולרפואה לא קדש עד שיקיים דבר שרוב העם מקיימין באותו מקום דאשר תזרע משמע מה שנהגו בני אדם לזרוע ורוצין בקיומן.
י״ט
קנדס וצמר גפן הם כמיני ירקות שמקדשין בכרם דהם דומיא לכרם כדאמר לעיל וכן דשאים שעולים מאיליהם אי הוו כי האי גונא מקדשין בכרם ופול המצרי מין זרעים הוא ולא קדש קנים וורד ואטדין הם מיני אילן ולא מקדשי דכתיב לא תזרע ואין זרעי אילן קרוים זרעים וכל שמוציא עלין מעיקרו הוי ירק ואי לא הוי אילן.
כ״א
הרואה ירק בכרם ועבר מעליו אם שהה עד שהוסיף אחד ממאתים הרי זה קדש דכתיב פן תקדש המלאה דמשמע מילוייו ותוספתו וכתיב הזרע דמשמע זריעה עצמה הא כיצד זרוע מעיקרו בתוך הכרם בהשרשה נאסר מיד זרוע ובא שהיה נשרש כבר בהתר חוץ לכרם בעינן מלאה היינו תוספת ונראה דלא אסיר מדאוריתא אלא היכא דליכא רובא דהתר אבל אי רובא גדל בהתר אף על גב דניתוסף הרבה באיסור ליכא איסור דאוריתא דקרא דמלאה דמשמע מילוי ותוספת היינו שהיה נשרש כבר בהתר וניתוסף אחר כך באיסור וליכא רובא בהתר כדאמר דשיעור מאתים מדרבנן וילפינן אסמכתא בגזירה שוה דמלאה מלאה מתרומה.
כ״ג
עציץ נקוב ששהא בארץ עד שהוסיף עד שאין במה שגדל בהתר כדי לבטל הנוסף ברוב אסור מדאוריתא שהרי קדש כדאמר וגידולי התר אין מעלין את העיקר האסור היינו מדרבנן דמדאוריתא ברובא דהתר בטיל האיסור כדאמר:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות כלאים ה׳, מתוך הלכות כלאים שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
