א׳
מותר לזרוע שתי שורות זו בצד זו של קישואים וכו'. בפ"ג דכלאים ומייתי ליה בגמרא פרק רבי עקיבא (שבת פ"ה):
רמב״ם - הלכות כלאים · פרק ד׳
ספר זרעים · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות כלאים · פרק ד׳
הלכה א׳
מֻתָּר לִזְרֹעַ שְׁתֵּי שׁוּרוֹת זוֹ בְּצַד זוֹ שֶׁל קִשּׁוּאִין וּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת בְּצִדָּן שֶׁל דְּלוּעִין. וּשְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי. וְתֶלֶם בֵּין כָּל מִין וָמִין. אֲבָל לֹא יִזְרַע שׁוּרָה אַחַת שֶׁל קִשּׁוּאִין וְשׁוּרָה אַחַת שֶׁל דְּלוּעִין וְשׁוּרָה אַחַת שֶׁל פּוֹל הַמִּצְרִי אַף עַל פִּי שֶׁהַתֶּלֶם מַבְדִּיל בֵּין כָּל מִין וָמִין מִפְּנֵי שֶׁמִּינִין אֵלּוּ עָלִים שֶׁלָּהֶן אֲרֻכִּין וְנִמְשָׁכִין וּמִסְתַּבְּכִין. וְאִם זְרָעָן שׁוּרָה בְּצַד שׁוּרָה יִתְעָרֵב הַכּל וְנִרְאוּ כְּנִזְרָעִין בְּעִרְבּוּבְיָא:
הלכה ב׳
הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה מִין מִמִּינֵי יְרָקוֹת וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ שׁוּרוֹת שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִין עוֹקֵר מִן הַיָּרָק מָקוֹם שֶׁזּוֹרֵעַ בּוֹ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין וּמַבְדִּיל בֵּינָהּ וּבֵין הַיָּרָק בְּתֶלֶם וּמַנִּיחַ מִן הַיָּרָק רֹחַב שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה וְעוֹשֶׂה שׁוּרָה שְׁנִיָּה שֶׁל דְּלוּעִין וּמַבְדִּיל בֵּינָהּ וּבֵין הַיָּרָק בְּתֶלֶם. וְכֵן עַד מָקוֹם שֶׁיִּרְצֶה. שֶׁנִּמְצָא בֵּין כָּל שְׁתֵּי שׁוּרוֹת שֶׁל דְּלוּעִין שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אַמָּה. אֲבָל פָּחוֹת מִיכַּן אָסוּר מִפְּנֵי הֶעָלִין שֶׁמִּסְתַּבְּכִין מִיכַּן וּמִיכַּן בַּיָּרָק שֶׁבֵּינֵיהֶם וְנִרְאֶה הַכּל כְּאִלּוּ נִזְרַע בְּעִרְבּוּבְיָא:
הלכה ג׳
הָיְתָה שׁוּרָה שֶׁל דְּלַעַת זְרוּעָה אֲפִלּוּ דְּלַעַת יְחִידִית וּבָא לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ תְּבוּאָה. מַרְחִיק בֵּית רֹבַע. שֶׁהֲרֵי נִמְשְׁכוּ עָלֶיהָ וְהֶחֱזִיקָה מָקוֹם גָּדוֹל. וְכָל דָּבָר שֶׁיִּהְיֶה בְּתוֹךְ בֵּית רֹבַע שֶׁמַּרְחִיקִין בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִין עוֹלֶה מִן הַמִּדָּה כְּגוֹן הַקֶּבֶר וְהַסֶּלַע וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן:
הלכה ד׳
הַתֶּלֶם אוֹ אַמַּת הַמַּיִם שֶׁהֵן עֲמֻקִּים טֶפַח זוֹרְעִין לְתוֹכוֹ שְׁלֹשָׁה מִינֵי זְרָעִים אֶחָד עַל שְׂפַת הַתֶּלֶם מִיכַּן וְאֶחָד מִיכַּן וְאֶחָד בָּאֶמְצַע:
הלכה ה׳
וּמֻתָּר לִנְטֹעַ שְׁנֵי מִינִין בְּתוֹךְ גֻּמָּא אַחַת. וַאֲפִלּוּ קִישׁוּת וּדְלַעַת. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה מִין זֶה נוֹטֶה מֵעַל שְׂפַת הַגֻּמָּא לְכָאן וְהַמִּין הָאַחֵר נוֹטֶה לַצַּד הַשֵּׁנִי וְיֵרָאוּ נִבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. וְכֵן אִם נָטַע אַרְבָּעָה מִינִין בְּתוֹךְ הַגֻּמָּא וַהֲפָכָן לְאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ הֲרֵי זֶה מֻתָּר:
הלכה ו׳
הָרוֹצֶה לִזְרֹעַ שָׂדֵהוּ מֵשַּׁר מֵשַּׁר מִכָּל מִין וָמִין מַרְחִיק בֵּין כָּל מֵשַּׁר וּמֵשַּׁר שְׁתֵּי אַמּוֹת עַל שְׁתֵּי אַמּוֹת וּמֵצֵר וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר בֵּינֵיהֶן בְּסוֹף הַמֵשַּׁר אֶלָּא כָּל שֶׁהוּא. שֶׁהֲרֵי הֵן נִרְאִין שֶׁלֹּא נִזְרְעוּ בְּעִרְבּוּבְיָא:
הלכה ז׳
רָצָה לַעֲשׂוֹת שָׂדֵהוּ קָרַחַת קָרַחַת מִכָּל מִין וָמִין לֹא יַעֲשֶׂה בְּתוֹךְ כָּל בֵּית סְאָה יֶתֶר עַל תֵּשַׁע קָרָחוֹת כָּל קָרַחַת מֵהֶן בֵּית רֹבַע וְנִמְצָא רָחוֹק בֵּין קָרַחַת וְקָרַחַת קָרוֹב לְעֶשֶׂר אַמּוֹת פָּחוֹת רְבִיעַ. שֶׁכָּל בֵּית סְאָה חֲמִשִּׁים עַל חֲמִשִּׁים:
הלכה ח׳
וּמַה בֵּין הַמֵשַּׁר לַקָּרַחַת שֶׁהַמֵשַּׁר אָרֹךְ וְהַקָּרַחַת מְרֻבַּעַת:
הלכה ט׳
מִינֵי יְרָקוֹת שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ מֵהֶם אֶלָּא מְעַט מְעַט כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ מֻתָּר לִזְרֹעַ מֵהֶם אֲפִלּוּ חֲמִשָּׁה מִינִין בְּתוֹךְ עֲרוּגָה אַחַת שֶׁהִיא שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְהוּא שֶׁיִּזְרַע אַרְבָּעָה מִינִין בְּאַרְבַּע רוּחוֹת הָעֲרוּגָה וְאֶחָד בָּאֶמְצַע. וְיַרְחִיק בֵּין כָּל מִין וָמִין כְּמוֹ טֶפַח וּמֶחֱצָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינְקוּ זֶה מִזֶּה. אֲבָל יוֹתֵר עַל חֲמִשָּׁה מִינִין לֹא יִזְרַע אַף עַל פִּי שֶׁמְּרַחֵק בֵּינֵיהֶם לְפִי שֶׁמִּינִין הַרְבֵּה בַּעֲרוּגָה כָּזוֹ הֲרֵי הֵן כִּנְטוּעִין בְּעִרְבּוּבְיָא:
הלכה י׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲרוּגָה שֶׁהִיא בְּחֻרְבָּה וְאֵין שָׁם זֶרַע חוּצָה לָהּ. אֲבָל עֲרוּגָה בֵּין עֲרוּגוֹת אָסוּר לִזְרֹעַ בָּהּ חֲמִשָּׁה מִינִין. שֶׁאִם יִזְרַע בְּכָל רוּחַ מֵעֲרוּגָה זוֹ וּבְכָל רוּחַ מֵעֲרוּגוֹתֶיהָ שֶׁסְּבִיבוֹתֶיהָ יֵרָאֶה הַכּל כִּמְעֹרָב. וְאִם הִטָּה עָלִין שֶׁבַּעֲרוּגָה זוֹ לְכָאן וְעָלִין שֶׁבַּעֲרוּגָה שֶׁבְּצִדָּהּ מִכָּאן עַד שֶׁיֵּרָאוּ מֻבְדָּלִים מֻתָּר. וְכֵן אִם עָשָׂה תֶּלֶם בֵּין כָּל עֲרוּגָה וַעֲרוּגָה מֻתָּר:
הלכה י״א
וְאָסוּר לִזְרֹעַ חוּץ לַעֲרוּגָה בְּלֹא תֶּלֶם וּבְלֹא נְטִיָּה וַאֲפִלּוּ כְּנֶגֶד הַקְּרָנוֹת שֶׁל עֲרוּגָה שֶׁאֵין בָּהֶן זֶרַע. גְּזֵרָה שֶׁמָּא יִזְרַע אַרְבַּעַת הַמִּינִין בְּאַרְבַּע זָוִיּוֹת עֲרוּגָה וְיִזְרַע מִינִין אֲחֵרִים חוּצָה לָהּ כְּנֶגֶד הַזָּוִיּוֹת וְנִמְצָא הַכּל כִּמְעֹרָב:
הלכה י״ב
הָיְתָה הָעֲרוּגָה שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה וְהָיָה לָהּ גְּבוּל גָּבוֹהַּ טֶפַח וְרָחָב טֶפַח סָבִיב מֻתָּר לִזְרֹעַ בָּהּ אֲפִלּוּ שְׁמוֹנָה עָשָׂר מִינִין שְׁלֹשָׁה עַל כָּל גְּבוּל וּגְבוּל וְשִׁשָּׁה בָּאֶמְצַע. וְיַרְחִיק בֵּין כָּל מִין וָמִין טֶפַח וּמֶחֱצָה. וְלֹא יִזְרַע רֹאשׁ הַלֶּפֶת בְּתוֹךְ הַגְּבוּל שֶׁמָּא יְמַלְּאֵהוּ. יוֹתֵר עַל זֶה לֹא יִזְרַע:
הלכה י״ג
וְאָסוּר לִזְרֹעַ בַּעֲרוּגָה מִינֵי זְרָעִים בְּעִנְיָן זֶה מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִרְאִין כִּלְאַיִם. אֲבָל מִינֵי יְרָקוֹת הוֹאִיל וְאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ מֵהֶן אֶלָּא מְעַט מְעַט הֲרֵי זֶה מֻתָּר כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ד
גְּבוּל שֶׁהָיָה גָּבוֹהַּ טֶפַח וְזָרְעוּ בּוֹ מִינִין הַרְבֵּה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ וְנִתְמַעֵט מִטֶּפַח מֵאַחַר שֶׁנִּזְרַע בּוֹ כָּשֵׁר שֶׁהָיָה כָּשֵׁר מִתְּחִלָּתוֹ:
הלכה ט״ו
הָרוֹצֶה לְמַלְּאוֹת כָּל גִּנָּתוֹ מִינֵי יְרָקוֹת רַבִּים וְלֹא יַרְחִיק בֵּינֵיהֶם עוֹשֶׂה כָּל הַגִּנָּה עֲרוּגוֹת מְרֻבָּעוֹת אֲפִלּוּ שִׁשָּׁה עַל שִׁשָּׁה. וְעוֹשֶׂה בְּכָל עֲרוּגָה חֲמִשָּׁה עִגּוּלִין. אַרְבָּעָה בְּאַרְבַּע רוּחוֹתֶיהָ וְאֶחָד בְּאֶמְצַע. וְזוֹרֵעַ מִין בְּכָל עִגּוּל וְזוֹרֵעַ אַרְבָּעָה מִינִים אֲחֵרִים בְּאַרְבָּעָה קַרְנוֹת עֲרוּגָה. נִמְצְאוּ תִּשְׁעָה מִינִין בְּכָל עֲרוּגָה וְהֵן נִרְאִין מֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה וְאֵינוֹ מַפְסִיד אֶלָּא מַה שֶּׁבֵּין הָעִגּוּלִין בִּלְבַד שֶׁהוּא מַנִּיחוֹ חָרֵב כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ הָעִגּוּלִין מֻבְדָּלִין מִן הַקְּרָנוֹת וּמֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. וְאִם רָצָה שֶׁלֹּא יַפְסִיד כְּלוּם אִם הָיוּ הָעִגּוּלִין זְרוּעִים שְׁתִי זוֹרֵעַ מַה שֶּׁבֵּינֵיהֶן עֵרֶב וְאִם הָיוּ זְרוּעִין עֵרֶב זוֹרֵעַ מַה שֶּׁבֵּינֵיהֶן שְׁתִי כְּדֵי שֶׁיֵּרָאוּ מֻבְדָּלִין:
הלכה ט״ז
מִכָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נִתְבָּאֵר לְךָ שֶׁבִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִין הַרְחָקָה הָרְאוּיָה לָהֶם כְּדֵי שֶׁלֹּא יִינְקוּ זֶה מִזֶּה אֵין חוֹשְׁשִׁין לְמַרְאִית הָעַיִן כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וּבִזְמַן שֶׁיֵּרָאוּ מֻבְדָּלִים זֶה מִזֶּה אֵין חוֹשְׁשִׁים לִינִיקָתָן אֲפִלּוּ הֵן זֶה בְּצַד זֶה כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר עַתָּה:
כסף משנה · הלכות כלאים פרק ד׳
ב׳
היתה שדהו זרועה מין ממיני ירקות וכו'. גם זה בפרק שלישי דכלאים וכחכמים וכפירוש רבינו שם:
ג׳
היתה שדה של דלעת זרועה וכו'. שם וכת"ק דאמר שלדלעת יחידית נותנים לה עבודתה בית רובע:
וכל דבר שיהיה וכו'. בפרק שני:
ד׳
התלם או אמת וכו'. בפ"ג:
ה׳
ומותר לנטוע שני מינים בתוך גומא וכו'. ג"ז שם.
ומ"ש וכן אם נטע ארבעה מינים וכו'. שם בירושלמי:
ו׳
הרוצה לזרוע שדהו משר משר מכל מין וכו'. בפ"ב הרוצה לעשות שדהו משר משר מכל מין וכו' ב"ש אומרים שלשה תלמים של פתיח ובית הלל אומרים מלא העול השרוני ובירושלמי עושה שתי אמות על שתי אמות ומיצר והולך אפילו כל שהוא ופירש רבינו משר ערוגה:
ז׳
רצה לעשות שדהו וכו'. גם זה שם וכחכמים:
כתב הראב"ד א"א מקום הזרע נקרא קרחת עכ"ל. ופשוט הוא ולא הוצרך לכתוב כן אלא משום דלשון קרחת משמע שהוא מקום קרח בלא זרעים וירקות וקאמר דהוי איפכא דמקום הזרע הוא הנקרא קרחת:
ט׳
מיני ירקות שאין בני אדם וכו'. בפרק ג' כל מין זרעים אין זורעים בערוגה וכל מין ירקות זורעים בערוגה:
ומה שכתב מותר לזרוע מהם אפילו חמשה מינים בתוך ערוגה אחת וכו'. ג״ז שם בפ' ר״ע (שבת דף פ״ה:) מפרש לה גמרא ופירשה רבינו בפירוש המשנה פ״ג דכלאים:
י׳
ומ״ש במה דברים אמורים בערוגה שהיא וכו'. בפ' ר״ע (שבת דף פ״ה) אמתני' דערוגה שהיא ששה על ששה טפחים זורעים בה ה' זרעונים ד' על ד' רוחות הערוגה ואחד באמצע אמר רב בערוגה בחורבה שנינו ופריך והא איכא קרנות ומשני בממלא את הקרנות והדר פריך וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי ומשני שמא ימלא את הקרנות. ופירש״י דרב מוקי מתני' בממלא את כל הרוח של ערוגה לצפון מן המזרח למערב וכן רוח דרומי אבל המזרחי והמערבי זורע מעט ויניח הפרש מכאן ומכאן הילכך אי אתה יכול לזרוע עוד בערוגה שאצלה לצפון ושאצלה לדרום מפני הערבוב של שתי הערוגות. וליזרע מאבראי ויקיפנה ערוגות מכל צד ואת הקרנות שבתוכה לא ימלא ומאי דוחקיה דרב לאוקומי בערוגה שבחורבה שאין שם אלא היא. ויש לתמוה על רבינו שגם פה גם בפירוש המשנה לא הזכיר ממלא את הקרנות וכתב הר״י קורקוס אולי הוא מפרש שהמקשה היה סבור שאינו זורע בכל צד אלא גרעין אחד וא״כ יש ריחוק רב ולמה לא יזרע את הערוגות שחוצה לה. ומשני בממלא כל הקרנות פירוש שאינו מניח אלא שיעור הרחקה כמו שביארנו. והדר פריך מאי דוחקיה דרב לאוקומי בממלא עד שהוצרך להעמידה בערוגה בחורבה לוקמה בערוגה בין הערוגות כי אורחא ובמניח קרנות בלא זריעה באופן שלא יתערבו עם זרע הערוגות שחוצה לה ויזרע מבחוץ ומשני גזירה וכו' וזו היא שיטת ר״ת. ואפשר עוד שסובר רבינו שכשאמר גזירה שמא ימלא וכו' ה״ק לאו בממלא דוקא אלא אפילו בלא ממלא גזרינן שמא ימלא. ובפירוש המשנה כתב רבינו וליזרע מאבראי כלומר למה לא התרנו לזרוע חוצה לה כנגד הקרנות ושני גזירה וכו' ואפשר לפרש דבריו לומר שהיה מפרש כמו שכתבתי בסמוך או שלא היה גורס קושיא קמייתא דוהא איכא קרנות:
ומ"ש רבינו ואם הטה עלין שבערוגה זו לכאן וכו'. שם נאמר בגמרא לדעת שמואל וסובר רבינו דרב לא פליג בהא דמתני' היא בפ"ג דכלאים נוטע אדם קישות ודלעת בתוך גומא אחת ובלבד שתהא זו נוטה לצד זו וכו' ולא פליגי רב ושמואל אלא בפירושה דמתניתין ולא כדפירש רש"י דפליגי ורבינו שמשון פירש כדברי רבינו:
ומ"ש וכן אם עשה תלם כו'. פלוגתא שם ופסק כרב אשי ואף על גב דתנן שורה של קשואין ושורה של דלועין ושורה של פול המצרי אסור אקשו מיניה לרב אשי ושאני התם דאיכא שראכן ופירש רש"י זמורותיהן ארוכות ומתערבות הרבה מלמעלה:
י״א
ומ"ש רבינו ואסור לזרוע וכו'. זהו מה שהקשו בגמ' וליזרע מאבראי ולא לימלי מגואי ותירצו גזירה שמא ימלא הקרנות:
אח"כ מצאתי מי שפירש שמועה זו בשם הר"י הלוי וראיתי להעתיקה פה כדי שיתבארו דברי רבינו יפה. וז"ל פי' הר"י הלוי הלכה זו וגילה טעמה ומעולם לא נתבררה לגאון לפניו ומאן חכים למעבד הכי כרב יוסף וזהו פירושה. ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים וכו' נמצאת ערוגה זו שיש בה זרוע לרוח מזרחית ג"ט ארך ברוחב טפח ויש מכאן קרחת טפח ומחצה עד קרן מזרחית צפונית ויש מכאן קרחת עד קרן מזרחית דרומית וע"ד זה בכל רוח נמצא שזרע בה י"ג טפחים כגון זו הצורה (עיין בסוף הספר צורה א') אמר רב ערוגה בחורבה שנו שאילו היה בין הערוגות כגון זו הצורה (עיין בסוף הספר צורה ב') לא היה יכול לזרוע שפת הערוגה משום דנגעי זרעים בהדדי ואקשו והא איכא מקום הקרנות כלומר נהי דבהדי ערוגה לא יכול למזרע מאבראי בהדי קרנות ליזרע מאבראי ומהדרינן דממלא מקום הקרנות כזה (עיין בסוף הספר צורה ג') שכיון שהקרנות הם זרועים אינו יכול לזרוע כנגדן מאבראי ואקשו וליזרע מאבראי ולא לימלי כלומר ליזרע מאבראי כנגד הקרנות ולשבקינהו לקרנות מגואי פנויות כגון הצורה הראשונה ומהדרינן היינו טעמא דלא שבקינן למזרע מאבראי כנגד הקרנות ולמשבקינהו לקרנות פנויות בלא זרע גזירה שמא ימלא את הקרנות והכר זרע מאבראי דנגעי זרעים אהדדי עכ"ל:
וכתב הראב״ד וירחיק בין כל מין ומין טפח וכו' א״א זה השיעור לא מצא כי אם לרב רבו בפירוש ערוגה במס' שבת ולא ידעתי מאין ה״ל עכ״ל. טעמו מפני שהוא ז״ל מפרש כדברי רש״י שצריך להרחיק בין זרע לזרע ג' טפחים וטעם זה משום דאמרינן בפרק ר״ע (שבת דף פ״ה) גבי ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים שזורעין בתוכה ה' זרעונין דקים להו דחמשה בשיתא לא ינקי אהדדי והכריח רבינו שמשון כדברי רבינו דלא בעי להרחיק אלא טפח ומחצה ואע״פ שכל זרע מתפשט יניקתו טפח ומחצה וא״כ היה ראוי להרחיק בין זרע לזרע שלשה טפחים י״ל שלא חששו אלא שלא יינק מין זה מהמין האחר עצמו אבל לעירוב יניקות לא חששו והיינו דקאמר לא ינקי מהדדי ולא אמר לא ינקי אהדדי דלא חשו אלא שלא יינק זרע זה מהזרע האחר עצמו וכ״כ רבינו שלא יינקו זה מזה ולא כתב זה עם זה:
י״ב
היתה הערוגה ששה על ששה וכו'. גם זה בפרק שלישי דכלאים ופירשה שם רבינו והסכים לדעת רבי יהודה שאמר ששה באמצע וטעמא משום דבירושלמי הקשו לתנא קמא וכן כתב רבינו בפירוש המשנה:
י״ג
ואסור לזרוע בערוגה מיני זרעים בענין זה וכו'. כבר כתבתי בסמוך שהוא בפ"ג דכלאים:
י״ד
גבול שהיה גבוה טפח וכו'. גם זה שם:
ט״ו
הרוצה למלאות כל גנתו מיני ירק רבים וכו'. בפרק ר״ע (שבת דף פ״ה) אמר ר' יוחנן הרוצה למלאות כל גנתו ירק עושה ערוגה ששה על ששה ועוגל בה ה' וממלא קרנותיה כל מה שירצה והא איכא דביני ביני אמרי דבי ר' ינאי במרחיב בין הבינים רב אשי אמר אם היו זרועים שתי זורען ערב ערב זורען שתי. ודברי רבינו בפירושה מבוארים שאינו משייר בקרקע מקום פנוי בלא זריעה ואע״פ שאינו מרחיק בין זרע לזרע כלל אין בכך כלומר מאחר שהם נראים מובדלים זה מזה ע״י שכל אחד בעוגל לעצמו ומה שבין העיגולים ע״י שאם היה שתי זורען ערב וכו':
וכתב הראב"ד איני יודע לאיזה חשבון יעלה וכו'. ומה שכתב איני יודע לאיזה חשבון יעלה שאם יהיה העיגול רוחב שני טפחים ומחצה נמצא שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח ואין לאמצעי שם אלא טפח. לא ידעתי מה קשה לו שאין הפרש בין עוגל לעוגל אלא טפח שאע"פ שאין בין זרע לזרע כלום אין אנו חוששים מאחר שהם נראים מובדלים זה מזה וכמו שכתב רבינו בס"פ זה. גם לא ידעתי מה איכפת לן שאין שם מקום אלא טפח שאם מפני שאינו שוה לשאר העיגולים מה בכך. ומ"ש ואם היו טפחים טפחים הרי ברוחות יכול לעשות שלשה על שלשה וכו' כלומר והרי כאן ט' מינים חוץ מהקרנות כלומר ואמאי לא אמר ועוגל בה ט' וי"ל דמילתא מציעתא נקט שאין דרך להרבות כ"כ מינים בשיעור מועט שנמצא כל מין ומין אין בו שיעור לגומא א"נ י"ל דלא שרא כולי האי משום דמיחזי כערבוביא, ומ"ש שלא נאמרה אותה מימרא על הבינים אבל היא מימרא בפני עצמה להתיר זרעים בערוגה אומר אני כי הפירוש היותר פשוט הוא שאינה מימרא בפני עצמה שהרי רש"י כך פירשה וכן נראה מדברי התוס':
ט״ז
מכל אלו הדברים וכו'. דברים פשוטים שכך יש ללמוד מהדינין הנ"ל וז"ל רבינו בפירוש המשנה בפ"ג דכלאים במשנת ערוגה, שמור אלו העיקרים והוא שכלאים אין האזהרה בו אלא למראית העין לפיכך כשיראה הצמח האחד מובדל הוא מותר ואפי' שיהיה סמוך לו כמו שאמרנו בראש תור חטים ומפני כן אם יהיה זוית הזרע הזה סמוכה לצלע זרע אחר ונקשר בו כך (ציור) יהיה מותר מפני שהוא ראש תור וכ"ש אם היתה זוית זרע זה נדבקת בזוית האחרת כמו זה (ציור) ואם יהיה צלע הזרע הזה מקביל לצלע השני כמו זה (ציור) אסור להדביק האחרת בשנית מפני שיתערב הכל ויהיה כלאים. ודרך ההפרש ביניהם על אחת משלש דרכים. הא' לחפור ביניהם חפירה שיהא בעמקה טפח ובארכה ששה טפחים אם השני מינים הם ירקות כמו שיתבאר בזה הפרק. או ישים ביניהם גבול שיהיה רומו טפח ורחבו טפח. והדרך הב' להרחיק ביניהם טפח ומחצה והוא שיעור שלא יינק זה מזה. והדרך הג' להחזיר העלים של זרע זה לזה הצד והעלים של זרע אחר לצד שני עד שיראו מובדלות כמו שיתבאר עכ"ל. ויש לתמוה מניין לנו להתיר באלו הדרכים בדבר שהוא איסור תורה וצ"ל שהטעם משום דקים להו לרבנן דלא אסרה תורה אלא כשזרע ב' מינים במפולת יד דהכי הוי משמעות דקרא דשדך לא תזרע כלאים וכדאמרינן גבי כלאי הכרם דרבנן אסרו אפילו שלא במפולת יד ולא רצה להחמיר ולאסור בדרכים הנזכרים:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
צפנת פענח · הלכות כלאים פרק ד׳
י״ד
גבול שהי' גבוה טפח כו'. עיין בירוש' כאן פ"ג ה"ב דרק הני דנזרעו בו מותר אבל לזרע בו לכתחילה אסור ואם זרע דיעבד אם הראשונים קיימים מאחר שאילו מותרים אף אילו מותרים וכעין זה מבואר בירוש' עירובין ספ"י גבי אם הי' שרץ שהוציא ממקום שחייבין עליו כרת ונפל במקום שאין חייבין כרת דמותר להגביה גם השרץ אחר אשר נמצא שם ע"ש ועיין בירוש' שם גבי פסי ביראות ובסוף פ"ק גבי הני דברים שנפטר במחנה דאם נכנסו לעיר כבר נפטרו מהדמאי וכן להיפך ע"ש וכה"ג מבואר בירוש' דמאי פ"ג ה"ד גבי המפקיד קופתו אצל עכו"ם דאם נטלו ממנו מאה ב"א כל אחד סאה אחת דהוה כל או"א דמאי ואח"כ נתנו לאדם אחד הוה כולם דמאי ע"ש וכמו הך דזבחים דף ע"ג ע"ב מה דמקשה שם מגיסא אסורה ע"ש ברש"י וכה"ג פי' רבינו בהל' מטמא מו"מ פי"א ה"ז גבי קדירות מן המודיעים דאם עדיין הם ביד הקדר אז אם יצא עם הקדירות חוץ למודיעים אינו נאמן ועיין שם בירוש' והטעם דגבי ע"ה לא שייך כלל הדין דכלי ע"ה ולגבי' אין שום נ"מ וכ"כ בזה בח"א וכזה מבואר בירוש' פ"א דמעשרות ה"ז גבי שקדים המרים דבציפורי הם חייבים במעשרות מחמת דשם דרכם כן והוה כמו נסחני דעירובין דף כ"ח ואח"כ אם העלם למקום אחר כבר נתחייבו וכן להיפך אם העלם ממקום אחר לציפורי כבר נפטרו וכה"ג מבואר בירוש' דמאי פ"א ה"ג גבי חמרין שנכנסו לצור דרך כזיב ע"ש. ועיין באהלות פ"י מ"ב גבי מחלוקת ר"ש ורבנן גבי שני רגלים זה ע"ג זה דאף שהראשון משך את רגלו מ"מ טהור אך אנן לא פסקינן כן:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות כלאים פרק ד׳
א׳
כל שיש טפח בין ירק לירק אפילו בין שורה לשורה לא אסיר מדאוריתא אלא מדרבנן משום דמחזי כערבוביא בהני גווני דמייתי הרב ז"ל. וכן כשבא לזרוע תבואה אפילו אצל דלעת אין צריך להרחיק מן התורה אלא ששה טפחים אלא דרבנן גזרו עד בית רובע משום המשכת העלין. לא גזרו חכמים שלא לזרוע בתלם עמוקה טפח שלשה מיני זרעים וכן ארבעה מינים לתוך גומא ומהפך עלין לד' רוחותיה והפוך העלין בעינן אפילו מדאוריתא דאי לאו הכי הא איכא יניקה וערבוב דהוי כלאים מדאוריתא. ואם הרחיק בין משר ומשר של שני מיני תבואה ששה טפחים אע"פ שמיצר והולך עד כל שהו בסוף התחום נראה דלא אסיר אלא מדרבנן וכן בין קרחת לקרחת.
ט׳
ערוגת ששה טפחים על ששה זורעין בתוכה חמשה מינין בארבע רוחות ובאמצע וערוגה שהיא ששה נפקא לן מדכתיב לחייו כערוגת הבשם ומשמע לחייו לשון לוחות והם היו ששה על ששה מכלל דערוגה נמי כן הוא וה' זרעונין נפקא לן מדכתיב כי כארץ תוציא צמחה תוציא חד צמחה חד זרועיה תרי תצמיח חד הרי ה' ומנא לן דבערוגה מיירי קרא ולא נימא בפחות מערוגה דקים להו לרבנן דחמשה מינין בשתא לא יניקי מהדדי ואל תתמה לומר מי הודיע את הבריות שיעור יניקה ואיך יוכלו לעמוד על כן דהא כתיב לא תסיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים ליטע סמוך למצר להכחיש קרקעו כשיעור אשר גבלו ראשונים שהם אמוריים וחוים שהיו בקיאים בכך כדאשכחן בבני שעיר דכתיב בני שעיר החרי יושבי הארץ אטו כ"ע יושבי רקיע נינהו אלא שהיו בקיאים בישוב של ארץ שהיו אומרים מלא קנה זה ראוי לגדל זתים וזה לתאנה בריחה וטעמה וממילא שהיו בקיאין בשיעור יניקה. ולדעת הרב שאין מלקות בירק וירק אלא א"כ הם קרובים בתוך טפח נראה דכל הני קראי הוו אסמכתא בעלמא ומדרבנן דלא ליזרעו טפי מה' מינין בערוגה בת ששה משום דהוו כנטועים בערבוביא דמדאוריתא כל שהרחיק בין ירק לירק אחר אפילו בין שדה ושדה טפח לא לקי ואיסור נמי מדאוריתא לא אשכחן בהא עד דליהוו תוך טפח ולא יהו מובדלין בצורת הזריעה אבל אי מובדלין בצורת הזריעה אפילו תוך טפח או אינם מובדלים בזריעה ורחוק זה מזה טפח לא וא"כ מן התורה היו יכולין לזרוע י"א מינין בערוגה בי"ח טפחים מה' לו' שבערוגה אחד זרוע ואחד חלק כזה ואם נרצה להרבות במינים ובזריעה נוכל לזרוע עוד ט' טפחים וי"ח מינים אחרים תוך כל טפח חלק על טפח מרובע אחד של חצי טפח על חצי טפח זויותיו נוגעות באמצע צלעות טפח על טפח אלא שריבוי מינין במקום צר נראה ערבוב וכלאים דאוריתא או י"ג מינין בערוגה בת ששה עשרה בסביבות ושלשה באמצע ויהיה שיעור הנזרע בה י"ח טפחים כזה עשרה טפחים בסביבות טפח זרוע וטפח חרב וששה עשר טפחים שבאמצע השמנה טפחים הם נזרעים ששה טפחים מה שבין שני אלכסונים של מרובע ג' וחומש על שלשה וחומש וטפח מה שבין אלכסון מרובע טפח על טפח לאלכסון מרובע בטפחים פחות חומש על שני טפחים פחות חומש וכן בצד האחד טפח הרי הם שמנה עשר נמצא בין זרע לזרע שיעור טפח חלק שהרי בין אלכסון ג' על ג' וחומש לאלכסון שניה על ב' פחות חומש יש טפח אחד ואם נרצה להרבות יותר במינים ובזריעה נאמר שאפשר לזרוע עוד שבעה טפחים בארבעה עשר מינים אחרים שנעשה בכל טפח חלק מרובע חצי טפח על חצי טפח זויותיו נוגעות באמצע צלעות של טפח על טפח החרב כזה אלא שאפשר לומר שכיון שיש יניקה וריבוי מינין במקום צר כזה הוי ערבוב וכלאים דאוריתא אבל י"ח או י"ג מינין בערוגה נראה דלא אסיר אלא מדרבנן כדאמר כיון דאיכא בין זרע לזרע שיעור טפח דאוריתא ואם היתה ערוגה שיש לה גבול גבוה טפח היה יכול מן התורה לזרוע מינין הרבה ג"כ ובעיגולין שבתוך הערוגה היה יכול מן התורה לעשותה בערוגת חמשה על חמשה או ארבעה על ארבעה אלא מדרבנן הוא דלא התירו אלא בערוגת ששה דבבציר מהכי לא הוה חשיב עיגול הנראה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות כלאים ד׳, מתוך הלכות כלאים שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל