הלכות כלאים · פרק ג׳
הלכה א׳
יֵשׁ מִינִין בַּזְּרָעִין שֶׁיִּהְיֶה הַמִּין הָאֶחָד נִפְרָד לְצוּרוֹת הַרְבֵּה מִפְּנֵי שִׁנּוּי מְקוֹמוֹת וְהָעֲבוֹדָה שֶׁעוֹבְדִין הָאָרֶץ עַד שֶׁיֵּרָאֶה כִּשְׁנֵי מִינִין וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין דּוֹמִין זֶה לָזֶה הוֹאִיל וְהֵן מִין אֶחָד אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה:
הלכה ב׳
וְיֵשׁ בַּזְּרָעִים שְׁנֵי מִינִין שֶׁהֵן דּוֹמִין זֶה לָזֶה וְצוּרַת שְׁנֵיהֶן קְרוֹבָה לִהְיוֹת צוּרָה אַחַת וְאַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְהֵן שְׁנֵי מִינִין הֲרֵי אֵלּוּ אֲסוּרִים זֶה עִם זֶה:
הלכה ג׳
כֵּיצַד. הַחֲזֶרֶת עִם חֲזֶרֶת גַּלִּים. וְהָעֵלְשִׁין עִם עֵלְשֵׁי שָׂדֶה. וְהַכְּרֵשִׁין עִם כְּרֵשֵׁי שָׂדֶה. הַכֻּסְבַּר עִם כֻּסְבַּר הָרִים. וְחַרְדָּל עִם חַרְדָּל מִצְרִי. וּדְלַעַת הַמִּצְרִית עִם דְּלַעַת הָרְמוּצָה אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. וְכֵן הַחִטִּין עִם הַזּוּנִין. וְהַשְּׂעוֹרִים עִם שִׁבּלֶת שׁוּעָל. וְהַכֻּסְּמִין עִם הַשִּׁיפוֹן. וְהַפּוֹל עִם הַסַּפִּיר. וְהַפֻּרְקְדָּן עִם הַטֹּפַח. וּפוֹל לָבָן עִם הַשְּׁעוּעִים. וְהַקְּשׁוּת עִם הַמְּלָפְפוֹן. וְהַכְּרוּב עִם הַתְּרוֹבְתּוֹר. וְהַתְּרָדִין עִם הַלְּעוּנִין אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה עִם זֶה. אֲבָל הַצְּנוֹן עִם הַנְּפוּסִין. וְהַחַרְדָּל עִם הַלַּפְסָן. וּדְלַעַת יְוָנִית עִם דְּלַעַת מִצְרִית אוֹ עִם דְּלַעַת הָרְמוּצָה אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִים זֶה לָזֶה הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה:
הלכה ד׳
וְכֵן בְּאִילָן שֶׁיֵּשׁ שְׁנֵי מִינִין שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה בָּעָלִין אוֹ בַּפֵּרוֹת הוֹאִיל וְהֵן שְׁנֵי מִינִין הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם. כֵּיצַד. הַתַּפּוּחַ עִם הַחִזְרָד. וְהַפַּרְסְקִין עִם הַשְּׁקֵדִים. וְהַשֵּׁזָפִין עִם הָרִימִין אַף עַל פִּי שֶׁדּוֹמִין זֶה לָזֶה הֲרֵי הֵן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה. אֲבָל הָאֲגַסִּים עִם הַקְרוּסְטְמָלִים וְהַפְּרִישִׁים עִם הָעֵזְרָדִין אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה:
הלכה ה׳
וְכֵן אִם יֵשׁ שָׁם זְרָעִים וְאִילָנוֹת אֲחֵרוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן שְׁנֵי מִינִין בְּטִבְעָן הוֹאִיל וְעָלִין שֶׁל זֶה דּוֹמִין לְעָלִין שֶׁל זֶה אוֹ פְּרִי שֶׁל זֶה דּוֹמֶה לִפְרִי שֶׁל זֶה דִּמְיוֹן גָּדוֹל עַד שֶׁיֵּרָאוּ כִּשְׁנֵי גְּוָנִין מִמִּין אֶחָד לֹא חָשְׁשׁוּ לָהֶן לְכִלְאַיִם זֶה עִם זֶה שֶׁאֵין הוֹלְכִין בְּכִלְאַיִם אֶלָּא אַחַר מַרְאִית הָעַיִן:
הלכה ו׳
כֵּיצַד. הַלֶּפֶת עִם הַצְּנוֹן אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה מִפְּנֵי שֶׁפִּרְיֵיהֶן שָׁוִין. וְהַלֶּפֶת עִם הַנְּפוּס אֵינָן כִּלְאַיִם זֶה בָּזֶה מִפְּנֵי שֶׁהֶעָלִין שֶׁלָּהֶן שָׁוִין. אֲבָל צְנוֹן עִם הַנְּפוּס אַף עַל פִּי שֶׁהֶעָלִין דּוֹמִין זֶה לָזֶה וְהַפְּרִי דּוֹמֶה לַפְּרִי הֲרֵי אֵלּוּ כִּלְאַיִם הוֹאִיל וְטַעַם פְּרִי זֶה רָחוֹק מִטַּעַם פְּרִי זֶה בְּיוֹתֵר. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ:
הלכה ז׳
כַּמָּה מַרְחִיקִין בֵּין שְׁנֵי מִינֵי זְרָעִים שֶׁהֵן כִּלְאַיִם זֶה עִם זֶה. כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ נִרְאִים מֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. אֲבָל אִם נִרְאִין שֶׁנִּזְרְעוּ בְּעִרְבּוּבְיָא הֲרֵי זֶה אָסוּר:
הלכה ח׳
וְשִׁעוּרִין רַבִּים יֵשׁ בְּהַרְחָקָה הַזֹּאת הַכּל לְפִי גֹּדֶל הַשָּׂדֶה הַנִּזְרַעַת וּלְפִי רֹב הֶעָלִין וְשִׁלּוּחַ הַיּוֹנְקוֹת:
הלכה ט׳
כֵּיצַד. שָׂדֵהוּ שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה מִין תְּבוּאָה וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ מִין תְּבוּאָה אַחֶרֶת בְּשָׂדֶה אַחַת מַרְחִיק בֵּינֵיהֶן בֵּית רֹבַע וְהוּא כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת וְחֹמֶשׁ אַמָּה עַל עֶשֶׂר אַמּוֹת וְחֹמֶשׁ אַמָּה מְרֻבָּע בֵּין מִן הָאֶמְצַע בֵּין מִן הַצַּד. וְאִם לֹא הָיָה בֵּינֵיהֶן כַּשִּׁעוּר הַזֶּה אָסוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִין בְּתוֹךְ שִׁשָּׁה טְפָחִים:
הלכה י׳
הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק וּבִקֵּשׁ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שְׂדֵה יָרָק אַחֵר אֲפִלּוּ דְּלַעַת מַרְחִיק בֵּין שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת שִׁשָּׁה טְפָחִים עַל שִׁשָּׁה טְפָחִים מְרֻבָּע בֵּין מִן הַצַּד בֵּין מִן הָאֶמְצַע. וּפָחוֹת מִשִּׁעוּר זֶה אָסוּר וְאֵינוֹ לוֹקֶה עַד שֶׁיִּהְיוּ קְרוֹבִין בְּתוֹךְ טֶפַח:
הלכה י״א
הָיְתָה אַחַת מִשְּׁתֵּי הַשָּׂדוֹת זְרוּעָה תְּבוּאָה וְהַשְּׁנִיָּה שֶׁבְּצִדָּהּ יָרָק אוֹ דְּלַעַת מַרְחִיק בֵּינֵיהֶן בֵּית רֹבַע:
הלכה י״ב
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ לְהַרְחָקָה בַּשִּׁעוּרִין הַלָּלוּ בֵּין שְׁתֵּי שָׂדוֹת. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה יָרָק וְרָצָה לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק מִמִּין אַחֵר דַּיּוֹ לַעֲשׂוֹת בֵּין הַשָּׂדֶה וּבֵין הַשּׁוּרָה תֶּלֶם אֶחָד אָרְכּוֹ שִׁשָּׁה טְפָחִים בִּלְבַד וְרָחְבּוֹ כְּעָמְקוֹ:
הלכה י״ג
הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה תְּבוּאָה וְרָצָה לִזְרֹעַ בְּתוֹכָהּ שׁוּרָה שֶׁל יָרָק אֲפִלּוּ שׁוּרָה שֶׁל דְּלוּעִין שֶׁעָלִין שֶׁלָּהֶן אֲרֻכִּים וּמִסְתַּבְּכִין מַרְחִיק בֵּינֵיהֶן שִׁשָּׁה טְפָחִים. וְאִם נִמְשְׁכוּ הֶעָלִים שֶׁל דְּלַעַת וְנִכְנְסוּ לַתְּבוּאָה וְנִסְתַּבְּכוּ בָּהּ יַעֲקֹר מִן הַתְּבוּאָה שֶׁלִּפְנֵי הַדְּלַעַת עַד שֶׁלֹּא יִתְעָרְבוּ הֶעָלִין. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאִם זָרַע שׁוּרָה מִמִּין זֶה וְשׁוּרָה מִמִּין אַחֵר שֶׁדַּיּוֹ לִהְיוֹת בֵּינֵיהֶן תֶּלֶם אֶחָד כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה י״ד
הִרְחִיק בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִין הַרְחָקָה הָרְאוּיָה לָהֶן וְהָיָה מִין זֶה נוֹטֶה עַל גַּבֵּי מִין זֶה בֵּין שֶׁנָּטְתָה תְּבוּאָה עַל הַתְּבוּאָה אוֹ יָרָק עַל גַּבֵּי יָרָק אוֹ יָרָק עַל הַתְּבוּאָה אוֹ תְּבוּאָה עַל הַיָּרָק הַכּל מֻתָּר. שֶׁהֲרֵי הִרְחִיק כַּשִּׁעוּר. חוּץ מִדְּלַעַת יְוָנִית שֶׁהִיא נִמְשֶׁכֶת הַרְבֵּה. לְפִיכָךְ אִם נָטְתָה יַעֲקֹר מִלְּפָנֶיהָ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה ט״ו
הָיָה בֵּין שְׁנֵי הַמִּינִים בּוֹר אוֹ נִיר אוֹ גַּפָּה אוֹ דֶּרֶךְ אוֹ גָּדֵר שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים אוֹ חָרִיץ שֶׁהוּא עָמֹק עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה. אוֹ אִילָן שֶׁהוּא מֵסֵךְ עַל הָאָרֶץ. אוֹ סֶלַע שֶׁהוּא גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְרָחָב אַרְבָּעָה. הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִסְמֹךְ הַמִּין הָאֶחָד לְצַד אֶחָד מֵאֵלּוּ וְהַמִּין הָאַחֵר לַצַּד הַשֵּׁנִי הוֹאִיל וְאֶחָד מִכָּל אֵלּוּ מַבְדִּיל בֵּינֵיהֶן הֲרֵי הֵן נִרְאִים מֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה:
הלכה ט״ז
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁצָּרִיךְ הַרְחָקָה אוֹ דָּבָר הַמַּבְדִּיל בְּשֶׁזָּרַע בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ. אֲבָל אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים מֻתָּר לַחֲבֵרוֹ לִזְרֹעַ בְּצִדָּהּ שְׂעוֹרִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יט) "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם". אֵין הָאִסּוּר אֶלָּא שֶׁיִּזְרַע שָׂדֵהוּ כִּלְאַיִם שֶׁלֹּא נֶאֱמַר הָאָרֶץ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אֲפִלּוּ זָרַע בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שְׂעוֹרִים סָמוּךְ לַחִטִּים וּמָשַׁךְ זֶרַע הַשְּׂעוֹרִים עַד שֶׁסְּמָכוֹ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁהִיא זְרוּעָה שְׂעוֹרִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר. מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאוּ הַשְּׂעוֹרִים שֶׁבְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ שֶׁהֵן סוֹף שְׂדֵה חֲבֵרוֹ:
הלכה י״ז
הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ בְּצִדָּהּ זְרוּעָה חִטִּים מֻתָּר לוֹ לִזְרֹעַ תֶּלֶם אֶחָד שֶׁל פִּשְׁתָּן בְּצַד חִטִּים שֶׁלּוֹ סָמוּךְ לִשְׂדֵה חֲבֵרוֹ. שֶׁהָרוֹאֶה יוֹדֵעַ שֶׁאֵין דֶּרֶךְ הָעָם לִזְרֹעַ תֶּלֶם אֶחָד שֶׁל פִּשְׁתָּן וְלֹא נִתְכַּוֵּן זֶה אֶלָּא לִבְדֹּק שָׂדֵהוּ אִם רְאוּיָה הִיא לִזְרֹעַ פִּשְׁתָּן אִם לֹא וְנִמְצָא כְּזוֹרֵעַ לְהַשְׁחָתָה. לְפִיכָךְ אָסוּר לִזְרֹעַ מִין אַחֵר בֵּין שְׁתֵּי שׁוּרוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן מִמִּין אֶחָד עַד שֶׁיַּרְחִיק בְּתוֹךְ שֶׁלּוֹ:
הלכה י״ח
הָיְתָה שָׂדֵהוּ וּשְׂדֵה חֲבֵרוֹ שֶׁבְּצִדָּהּ זְרוּעִין שְׁנֵי מִינֵי תְּבוּאָה לֹא יִזְרַע בֵּינֵיהֶם חַרְדָּל וַחֲרִיעַ אֲפִלּוּ תֶּלֶם אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהָעָם זוֹרְעִים מֵאֵלּוּ תֶּלֶם אֶחָד. אֲבָל אִם הָיוּ שְׁתֵּי הַשָּׂדוֹת זְרוּעִין שְׁנֵי מִינֵי יְרָקוֹת מֻתָּר לִזְרֹעַ בֵּינֵיהֶן חַרְדָּל אוֹ חֲרִיעַ. שֶׁמֻּתָּר לְהַקִּיף חַרְדָּל אוֹ חֲרִיעַ לְכָל מִין חוּץ מִן הַתְּבוּאָה מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן מַזִּיקִין אוֹתָהּ. וְכֵן אִם הָיְתָה זָוִית שֶׁל זֶרַע זֶה נוֹגַעַת בְּצֶלַע שֶׁל זֶרַע הָאַחֵר בְּתוֹךְ שָׂדֵהוּ הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִרְאִין מֻבְדָּלִין זֶה מִזֶּה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר אִם הָיְתָה זָוִית שֶׁל זֶרַע זֶה נוֹגַעַת בְּזָוִית שֶׁל זֶרַע הָאַחֵר מִפְּנֵי שֶׁהֵן נִרְאִין כְּסוֹף שָׂדֶה שֶׁנָּגַע בְּסוֹף שָׂדֶה שֶׁהוּא מֻתָּר בְּלֹא הַרְחָקָה וְלֹא הַבְדָּלָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
כסף משנה · הלכות כלאים פרק ג׳
ו׳
(א-ו) יש מינים בזרעים שיהיה וכו' כיצד החזרת עם חזרת גלים וכו'. הכל בפ"ק דכלאים ובירושלמי שם א"ר יונתן יש מהם שהלכו אחר הפרי יש מהן שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהן אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהן אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס (הרי פרי דומה) ועלין דומים ותימר כלאים א"ר יונה בזה הלכו בהן אחר טעם הפרי. ומפרש רבינו הלכו אחר הפרי (ע"כ פי') דצנון ולפת שוים בפרי ולפת ונפוס שוין בעלין ולכך הקילו ולהכי מקשה והרי צנון ונפוס דהוי כלאים והפרי והעלים שוים ואם איתא דר' יונתן להחמיר קאמר בהלכו אחר הפרי או אחר העלין מאי פריך דודאי התם מפני שהם שני מינים אסרום וכי היכי דהחמירו משום פרי או משום עלין החמירו מפני שהם שני מינים וכ"ש הוא ומאי קושיא אבל אי ר' יונתן להקל [קאמר] פריך שפיר כיון דאמרת דהקילו מפני עלין לחוד או מפני פרי לחוד כ"ש היכא דאיכא תרתי דראוי להקל ולא יחושו לטעם ומשני כיון דטעם זה רחוק מטעם זה ביותר לא הקילו מפני דמיון עלין ופרי מה שאין כאן בלפת וצנון ולפת ונפוס שאין ריחוקן ריחוק גדול ולכך הקלו מפני דבר אחד שהן דומים בו וזה דקדק רבינו במה שכתב רחוק ביותר עכ"ל הר"י קורקוס ז"ל:
כתב הראב"ד כבר כתבנו למעלה שזה שיבוש. כך כתב בפ"א וטעמו משום דאמאי דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן קאמר בירושלמי אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנון אפילו שאר דברים נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה בזה עכ"ל בפ"א. ואני אומר שאין משם ראיה ולכן אכתוב לשון המשנה ולשון הירושלמי ואפרשם. שנינו בפ"ק דכלאים הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת, ובירושלמי חזקיה אמר לא שנו אלא לפת וצנונות הא שאר דברים לא ר' יוחנן אמר לא שניא היא לפת היא צנונות היא שאר כל הדברים מה אנן קיימין אי משום זרעים באילן למה לי גפן (וצנונות) אפי' שאר אילנות אי משום שאינו רוצה בהשרשתן למה לי לפת וצנונות אפילו שאר כל הדברים מן מה דתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות הוי לית טעמא אלא משום שאינו רוצה בהשרשתן עכ"ל. וה"פ הוקשה לו למה ייחד לפת וצנונות וגפן הכי ה"ל למיתני הטומן ירק תחת האילן אם היו מקצת עלים מגולים אינו חושש לא משום כלאים וכו' וגם נסתפק לו טעם הדין ומש"ה אמר שאם טעם הדין כשאין עלים מגולות שחושש לכלאים וכו' משום זרעים שהם עוברים באילן למה ייחד גפן משאר אילנות דמשמע דדוקא בגפן שהוא רך חוששין לכך ולא בשאר אילנות שהם קשים והלא אף בשאר אילנות איכא למיחש להכי. וא"ת אה"נ שכשאין עלים מגולים בכל האילנות איכא למיחש שיעברו זרעים באילן והא דנקט גפן משום רישא לאשמועינן רבותא שאם היו מקצת עלים מגולים אפי' תחת הגפן שהוא רך ודאי יעברו שרשי הלפת והצנונות בו מותר מפני שכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן והילכך אף אם ישרישו לית לן בה, אכתי קשה למה ייחד לפת וצנונות ה"ל למיתני הטומן ירק תחת הגפן. וניחא ליה מדתני רבי חייא אגודה דלא שרית במקצת עלים מגולות אלא דוקא כשהן אגודה משמע דטעמא דהיתרא משום דגלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן דאל"כ מה לי שהם אגודה מה לי שאינם אגודה והשתא ניחא דנקט לפת וצנונות שדרך לעשותן אגודה ולדוגמא נקטינהו וה"ה לטומן כל ירקות אגודים ולישנא דר' חייא דייק דקתני כגון אגודה של לפת משמע דלדוגמא נקטינהו. והראב"ד נראה שמפרש אי משום זרעים באילן כלומר אם נאמר דנקט לפת וצנונות שהם שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה ומש"ה חושש משום זרעים באילן אם אין מקצת עלים מגולים למה ייחד גפן דמשמע דתחת שאר אילנות מותר והא ליתא דבשאר אילנות נמי איכא למיחש להכי ואם תאמר דנקט גפן לרבותא דרישא כשהיו עלים מגולים שאפילו תחת הגפן שהוא רך ודאי ישרישו מותר משום דכיון דעלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן וניחא ליה למה ייחד לפת וצנונות מדתני ר' חייא כגון אגודה של לפת ואגודה של צנונות ומדתני אגודה אגודה משמע דאו לפת או צנונות קאמר וה"פ דמתני' הטומן לפת אפי' אינו אגודה או שטמן צנונות אפילו אינו אגודה אינו חושש לא משום כלאים וכו' אם היו מקצת עלים מגולין משום דכיון שמקצת עלים מגולים גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ואגמרן ר' חייא דאפי' לא היו מקצת עלין מגולין אם הוא אגודה אינו חושש שמאחר שהם אגודה גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן. ולפי פירושו למד מכאן שלפת וצנון כלאים זה בזה ואינו מוכרח שהרי לפי מה שפירשתי לדעת רבינו אינו נלמד מכאן כן. ומ"ש עוד הראב"ד וכן נראה מהמשנה הוא מדתנן בפ"ק דכלאים הלפת והנפוס הכרוב והתרובדור התרדין והלעונין אינם כלאים זה בזה הוסיף ר"ע השום והשומנית הבצל והבצלצול והתורמוס והפלוסלוס אינם כלאים ומדלא נקט הלפת והצנון בהדייהו משמע שהם כלאים זה בזה. וגם מזה אין ראיה דהא קתני סיפא הצנון והנפוס החרדל והלופסן דלעת יונית עם המצרית והרמוצה אע"פ שדומים זה לזה כלאים זה בזה ואם איתא ליתני לפת וצנון בהדייהו אלא מהא ליכא למשמע מינה. ודברי רבינו מפורשים בירושלמי פ"ק דכלאים אמתני' דהצנון והנפוס אינם כלאים זה בזה א"ר (יונתן) יש מהם שהלכו אחר הפרי ויש מהם שהלכו אחר העלין הלפת והצנון הלכו בהם אחר הפרי הלפת והנפוס הלכו בהם אחר העלים התיבון הרי צנון ונפוס הרי פרי דומה והעלים דומים ותימר כלאים א"ר יונה בזה הלכו אחר טעם הפרי עכ"ל. ופירוש רבינו בו הוא הנכון כמו שנתבאר לעיל:
ועל מ"ש הראב"ד ולמאי דתני ר' חייא אגודה הא דקתני עלים מגולים לאו משום כלאים ושביעית ומעשר נקט לה אלא משום שבת עכ"ל. כלומר דבשבת אגודה אינה מעלה ולא מורדת שאם מקצת עלים מגולים אפילו אינם אגודה מותר לו ליטלם ע"י העלים המגולים ואם אין מקצת עלים מגולים אפילו הם אגודה אסור לו ליטלם. ויש לתמוה שמאחר שהוא סבור דבמקצת עלים מגולים אפילו לפת אחד מותר א"כ שפיר מיתני מקצת עלים מגולים משום כלאים נמי. וי"ל שהוא מפרש דתני ר' חייא במתני' גופה הוה תני הטומן אגודת לפת וכו' ומש"ה קשיא ליה כיון דאגודה היא הא גלי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן ומה צורך שיהיו מקצת העלין מגולים ולפיכך כתב שלא הוצרך לעלים מגולים אלא משום שבת ולפי דרכו של הראב"ד לא ידעתי מי דחקו לומר דלמאי דתני רבי חייא אגודה לא איצטריך למיתני מקצת עלין מגולים אלא משום שבת שיותר היה נוח לומר דר' חייא לאו במתני' הוה גריס הכי אלא במתניתיה הוה תני אגודה ולא הוה תני מקצת עלים מגולים לומר דבחדא מינייהו סגי לגלויי דעתיה שאינו רוצה בהשרשתן או בקצת עלים מגולים כדתנן במתניתין או באגודה כדתנא איהו במתניתיה:
ט׳
(ז-ט) כמה מרחיקין בין שני מיני זרעים שהם כלאים זה בזה וכו' כיצד שדהו שהיתה זרועה מין תבואה וכו' ה"ז מרחיק ביניהם בית רובע והוא כעשר אמות וחומש אמה על עשר אמות וחומש אמה וכו'. היא משנה בפ"ב דכלאים תבואה בתבואה בית רובע. וכתב רבינו בפירוש המשניות שבית רובע שיעור עשר אמות וחומש על עשר אמות וחומש בקירוב ובתוספתא וכמה רובע עשר אמות ומחצה על עשר אמות ומחצה מרובעות ר' יוסי אומר אף ארכה כשנים ברחבה כך היא גירסת רבינו וידוע דהלכה כת"ק דמרובעות בעינן ומחצה דקתני בתוספתא לאו דוקא דאינו אלא חומש דוק ותשכח.
ומ"ש בין מן האמצע בין מן הצד נלמד מהדין שיבא בסמוך.
ומ"ש ואם לא היה ביניהם כשיעור הזה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך ששה טפחים. ירושלמי בספ"ק דכלאים וכרבנן. ודע דאמרינן בירושלמי ובלבד שלא תהא חבושה, פירוש שלא יהו החטים מקיפין השעורים מד' רוחות השדה וכתב הר"י קורקוס ז"ל רבינו לא כתב זה ואפשר שנכלל במ"ש ובקש לזרוע בצדה מין תבואה אחרת משמע דוקא בצידה ולא סביבותיה מד' רוחות:
י׳
היתה שדהו זרועה ירק וכו'. בפרק ב' דכלאים ירק בירק ששה טפחים.
ומ"ש אפילו דלעת. שם דלעת בירק כירק.
ומ"ש בין מן הצד בין מן האמצע, בתוספתא פרק שני עבודת ירק בירק אחר ששה טפחים רואין אותה כאילו היא טבלא מרובעת אפילו אין שם אלא קלח אחד נותנין לה עבודתה ו' טפחים בין מן האמצע ובין מן הצדדין. ובמשנה פרק שלישי היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכו שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהיה התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר"ע אומר ארך ששה טפחים ורוחב במילואו ר' יהודה אומר רוחב כמלא רוחב הפרסה ופירש רבינו שם דברי ר"ע כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה והלכה כר"ע עכ"ל. והרי זה באמצע ואפ"ה שרי.
ומ"ש ופחות משיעור זה אסור ואינו לוקה עד שיהיו קרובים בתוך טפח. ירושלמי יתבאר בסמוך:
כתב הראב"ד אין דברים הללו אמורים וכו'. ואני אומר דגדולה מזו הוה ליה להשיג עליו שהוא עצמו פסק בסמוך כחכמים, אלא שיש לומר דהתם תבואה בתבואה והכא ירק בירק. והנ"ל כדעת רבינו דהא דגרסינן בירושלמי ספ"ק דכלאים אמר רבי זעירא ר' יודא בדעתיה דר' יודא אמר בשדה ירק טפח אמר רבי יוסי מאן דבעי מקשיא על הדא דרבי זעירא יליף הדא דר' יודא מן דרבנין כמא דרבנין אמרין באיסור בית רובע ללקות ששה על ששה טפחים כן ר' יודא אמר באיסור ששה על ששה ללקות טפח ע"כ. ומפרש רבינו דר' יודא ורבנן לא פליגי אלא רבי יודא מיירי ירק בירק וכדמפרש במילתיה בשדה ירק טפח ורבנן איירו בתבואה והיינו דסתם תנא במתני' תבואה בתבואה בית רובע ירק בירק ששה טפחים דמשמע דליכא פלוגתא במילתא וכי היכי דליכא פלוגתא בשיעורא דלאיסור ה"נ איכא למימר דליכא פלוגתא בשיעורא דללקות:
י״א
היתה אחת משתי השדות זרועה תבואה וכו'. בפרק ב' דכלאים וכתנא קמא:
י״ב
במה דברים אמורים שצריך להרחקה בשיעורים האלו בין שתי שדות אבל אם היתה שדהו זרועה ירק ורצה לזרוע בצדה שורה של ירק אחר וכו'. בפרק ג' היתה שדהו זרועה ירק והוא מבקש ליטע בתוכה שורה של ירק אחר ר' ישמעאל אומר עד שיהא התלם מפולש מראש השדה ועד ראשו ר"ע אומר אורך ששה טפחים ורוחב מילואו וידוע דהלכה כר"ע. וכתב רבינו בפירוש המשנה ר"ע פירש כי כשיהיה בארכו ששה טפחים בלבד יראה ההפרש ולא יצטרך למשוך החפירה ההיא כפי ארך הזריעה ואמר שצריך להיות רוחב החפירה ההיא כפי עומקה והוא שאמר מילואו רוצה לומר מלא התלם ואפילו יהיה עומקו אמה. ורבינו שמשון פירש רוחב מילואו רוצה לומר מלא התלם דהיינו ששה על ששה עכ"ל:
והראב"ד כתב אמר אברהם לא מצאתי שיעור עומקו וכו'. וכבר דחה ר"ש פירוש זה בשתי ידים והעלה כפירוש רבינו אלא שיש ביניהם קצת חילוק וכפי פירוש רבינו במילואו היינו עומקו:
י״ג
היתה שדהו זרועה תבואה וכו'. שם וכת"ק:
י״ד
הרחיק בין שני המינים וכו' חוץ מדלעת יונית וכו'. בפרק שני:
ט״ו
היה בין שני המינים בור או ניר או גפה וכו'. שם:
ט״ז
במה דברים אמורים שצריך הרחקה וכו'. למד כן בק"ו ממה שיבא בסמוך.
ומ"ש ולא עוד אלא אפילו זרע בתוך שדהו שעורים סמוך לחטים וכו'. שם שלו חטים ושל חבירו מין אחר מותר לסמוך לו מאותו המין:
וכתב הראב"ד לי נראה מן הגמרא וכו'. ואני אומר שגם רבינו לא התיר אלא כשבתחלה נזרעו שתי השדות בהיתר ואחר כך בתוך שדהו הזרועה חטים זרע שעורים והמשיכם עד שדה חבירו הזרועה שעורים וזה מבואר בלשונו:
י״ז
היתה שדהו זרועה חטים וכו'. גם זה שם וכתנא קמא:
י״ח
היתה שדהו ושדה חבירו שבצדה זרועים שני מיני תבואה וכו'. גם זה שם אין סומכין לשדה תבואה חרדל וחריע אבל סומכין לשדה ירקות חרדל וחריע ופירש רבינו חריע עצפו"ר ואלו שני המינים מפסידים התבואה וכבר הקדמנו שאין להזהר בענין הכלאים אלא בשדה שלו וכשנראה חרדל וחריע סמוך לתבואה נדע שבעל השדה זרעו שלא היה מניח לאחר לזרוע אותו (בלא הרחק) ואם היה שדה ירקות יהיה מותר שאפשר לומר של אחר הם שאילו שני מינים אינם מפסידים הירקות והם סוף שדה אחר עכ"ל. וכאן כתב פירוש אחר:
ואיכא למידק דלעיל בסמוך לא התיר אלא פשתן משמע דכל שאר מינים אסור וכאן לא הזכיר אלא חרדל וחריע משמע דכל שאר מינין מותר. ועוד דלעיל מיירי כששתי השדות מין אחד ומאי שנא דנקטא הכא בשני מינים. ותירץ הר"י קורקוס ז"ל דחרדל וחריע דנקט הכא משום היתרא נקט להו דמותר לסמוך לירקות חרדל וחריע וסלקא דעתך אמינא שיהיה מותר לסמוך גם לתבואה קמ"ל דלא לפי שאין מפסידין אותה וכל שכן שאר מינים שאסור לסמוך בין לירקות בין לתבואה ומאי דנקטה בשני מינים ולעיל נקטה במין אחד אפשר לעיל נקטה לרבותא דאסורא והכא לרבותא דהיתרא:
וכן אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בצלע של זרע האחר וכו'. שם היה ראש תור חטים נכנס בתוך (שדה) של שעורים מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו ובפרק שלישי תנן היה ראש תור ירק נכנס לתוך שדה ירק מותר מפני שהוא נראה כסוף שדהו.
ומה שכתב ואין צריך לומר אם היתה זוית של זרע זה נוגעת בזוית של זרע האחר וכו'. פשוט הוא:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
צפנת פענח · הלכות כלאים פרק ג׳
א׳
יש מינים כו'. עיין בכ"מ ובדברי רבינו כאן בהל' ו'. והנה לכאורה לשיטת רבינו כיון דצנון הוא דומה ללפת בפרי וצנון דומה לנפוס בפרי היכי קאמר דלפת לא דמי לנפוס בפרי ולשיטת הראב"ד א"ש דצנון אינו דומה ללפת בפרי משום דצנון דומה לנפוס בפרי ונפוס אינו דומה ללפת רק בעלין ומ"מ לפת וצנון אף דדומה זה לזה בעלין הוה כלאים וצ"ל לשיטת רבינו דהוה רק דומה לדומה ועיין במה דמבעי בהל' ב' לר"י דס"ל דקישות ומלפפון כלאים ואבטיח ומלפפון ג"כ כלאים ומ"מ קישות ואבטיח י"ל דאינו כלאים וגם באמת לדידן דפסקינן דלא כר"נ בירוש' כאן ובנדרים דף נ"א גבי דלעת הרמוצה עם המצרית דאף דהם משונים בטעם דזה מר וזה מתוק מ"מ לא הוה כלאים וכאן הוה כלאים וצ"ל משום דיכול למתקן ע"י האור ועיין בירוש' דמאי פ"ב ה"א הפירות לא הלכו בהם ובאמת גבי דלעת הרמוצה הוה מחלוקת בנדרים שם אם זה הוה שם בעצם או סימן בעלמא וזהו ג"כ כונת הגמ' חולין דף ס"ב וסוכה דף י"ג וזבחים דף כ"ב ובכורות דף ז' ע"ב גבי שם לוי אם ר"ל ששמן בעצם הוא כך או רק לסימן ועיין מנחות דף ג' ע"ב ודף ס"ג ע"א גבי מנחת מחבת ג"כ כן אם זה רק לסימן איזה מנחה או שכך נקרא ועיין ב"ב דף ל' ע"א גבי ארעא דבי בר סיסין אם שמה כך או השם שנלקחה מזה וזה תליא אם שם הוא עצם או שם הוא רק לסימן וזהו כונת הירוש' גיטין פ"ד גבי בראשונה היה משנה כו' ע"ש דאם רק לסימן אז מהני מה שמחזיק עצמו בשם אחר אבל אם הכונה הוא על עצם אז הוה שינוי. אך באמת נראה כך דכל היכא דהטעם שלהם או המראה שלהם הם משונים ועי"ז הם דומים למין אחר הוה כלאים אבל כל היכא דהם משונים ולא נדמו למין אחר עי"ז לא איכפת לן ועיין חולין דף קל"ו ע"ב גבי שחורות ולבנות אם זה הוה מין אחד או שני מינים ובתוספ' פ"ד דתרומות ועיין רש"י בכורות דף ג' ע"ב ותוס' שם דף ז' ע"א אם יש שינוי בצמר ובמראה אם זה נקרא נדמה ועיין בירוש' פסחים פ"ט דאמר שם דכבשים חלקים בלא צמר כשרים לק"פ דגבי גיזה א"צ תמים ע"ש ולא הוה נדמה לעז ועיין זבחים דף ע"ה ע"ב ומנחות דף ג' ע"א ועיין בירוש' פ"א דמגילה דמצריך קרא למעט גבי עוף מרוט אך שם י"ל דנמרט אח"כ וגם עוף וקרבן של ב"נ שאני ועיין בהך דחולין דף ס"ב ע"ב גבי תסיל עם יונה הוה ב' מינים מפני שאח"כ מקיא וע"ש דף ק"מ ע"ב גבי שילוח הקן ע"ש. אך אם זה מדברי וזה ישובי אז אם יש שינוי ביניהם הוה ב' מינים עיין ב"ק דף נ"ה ע"א ובדברי רבינו לקמן פ"ט ה"ה ועיין בתוספ' כאן פ"א גבי שור הבר וט"ס שם דרק למ"ד דשור הבר מין חי' הוא אז הוה כלאים וע"ש גבי חזיר הבר ובחולין דף קכ"ב ע"א מבואר דלא דמיין להדדי והנה בתוספ' כאן מבואר דשבת עם גופנין הוה כלאים ובדברי רבינו בפיהמ"ש פ"א דדמאי מ"א מבואר דגופנין דומה לשבת ע"ש ובאמת י"ל דזה תליא בפלוגתא דר"י ורבנן גבי קישות ומלפפון אם הוה כלאים ואנן קי"ל כרבנן והתוספ' אתיא כר"י. והנה מלשון רבינו בהל' ה' משמע דאף דבר שבאמת הוא שני מינים כיון דבמראיתם הם דומים לא חיישינן דכלאים תליא רק במראית עין ועיין בירוש' פ"ד דחלה דכוסמין עם חטים דומה לחטים במראה ומ"מ הוה כלאים כמבואר בר"ש כאן ועיין תוס' מנחות דף ע' ע"ב וצ"ל דרק לאחר שנעשה עיסה הם דומים זל"ז ולפי המבואר ברש"י חולין דף נ"ב ע"א דשיפון הוה מין חטים וכן יש שיטה בירוש' חלה פ"א דשיפון הוה מין כוסמין כמו גבי כלאים ושיפון עם חטים לא מצטרפי לענין חלה וא"כ לפי"ז צ"ל דעיסת שיפון ועיסת כוסמין אינם דומים ומ"מ לא הוה כלאים ואף דהם משתנים למין אחר היינו לחטים מ"מ לא איכפת לן זה לענין כלאים ונ"מ ג"כ לענין תרומה דאף דקי"ל דכל שאינו כלאים הוה תרומה מ"מ אם באמת הם מין אחר י"ל דאין תורמין. וכן י"ל ג"כ לענין אילן דהנה כאן פ"א מ"ח מבואר דקידה לבנה הוה אילן ועיין בעירובין דף ל"ד ע"ב דקידה לחוד וקידה לבנה לחוד ובזה א"ש מה דמבואר בדברי רבינו בהל' כלי המקדש פ"א ה"ג דקידה הוה קושט ותמה שם הכ"מ דהרי בפ"ב ה"ד שם מנה קציעה וקושט בשני מינים אך בזה א"ש דקידה לבנה הוא קציעה וסתם קידה הוא קושט וא"כ הוה קציעה מין אילן וא"כ הוה עליו שם פרי וא"כ הוא אסור בקטרת כמבואר בשבועות דף י"ב וכ"מ ולכך באמת רבינו לא פסק כרשב"ג דמביא צרי משום דזה אסור בקטרת דקי"ל בנדה דף ח' דקטפו זהו פריו ע"ש ולכך פסק דרק עצי הקטף הוא מביא ולא שרף והצרי הוא אפרסמון כדמשמע בשבת דף כ"ו וע"ש דף ס"ב גבי פלייטון ורשב"ם ב"ב דף פ' ע"ב אך רש"י סנהדרין דף ק"ח ע"א פי' דפלייטון אינו אפרסמון ועיין ירוש' דדמאי פ"א סה"ג ודוחק לומר דקציעה הוא ג"כ רק העץ. ואף דהא בקטרת הי' מור ולשיטת הראב"ד פ"א מהל' כלי המקדש מבואר דהוא מין שמן אך הא מבואר במנחות דף פ"ו וכ"מ דעדיין לא הביא שליש ואין עליו שם פרי ואף דמבואר בפ"א דדמאי דב"ה דמחייבי במעשרות צ"ל דהזית הביא שליש ועיין במה דפליגי רבינו והראב"ד ז"ל בהל' מעשרות פ"ב ה"ה ומש"כ רבינו בפיהמ"ש שביעית פ"ד מ"ח דאף אם הכניסו רביעית לסאה חייב במעשרות ע"ש ובמה דמבואר בב"מ דף ק"ה ע"א גבי פריצי זיתים אך רבינו ז"ל בהל' טומ"א פ"א הי"ב אינו מפרש כן וע"ש בהל' ה' גבי זיתים שלא הביאו שליש דאין השמן שלהם מכשיר מחמת דאינו שמן עדיין וזה באמת הוה מחלוקת דר"ח ורשב"ר במנחות דף פ"ו אם יש עליו שם שמן פסול ומש"כ רבינו בהל' איסורי מזבח פ"ו הי"ד. והנה עיין בס' בה"ג בהל' נדה דשמן המור הוא חוצץ בטבילה ועיין במה דפליגי בעדיות פ"ד מ"ו גבי הסך שמן ע"ש ומש"כ הראב"ד ז"ל שם דהשמן בטל אגב גופו ושם מחלק בין אם היה טמא מעיקרו בין אם אח"כ נטמא דטמא מעיקרו לא בטל ועיין בחולין דף כ"ו ע"ב דדחה שם זה החילוק גבי השקה וצ"ל דהשקה לא הוה מטעם ביטול הדבר רק מטעם זריעה ופנים חדשות וכ"כ בזה בהל' ערכין פ"ו ה"ל ועיין במה דס"ל לר"א בירוש' פי"א דתרומות דאין המשקין יוצאין לא ע"י פרה ולא ע"י עופות ור"ל לפי מה דמבואר בסוף מקואות הובא בדברי רבינו פ"י מהל' טומאת אוכלים ה"ח דשאר משקים אין נטהרים בגוף לפי שיטת הראב"ד ז"ל שם ואף דשם בתרומות מיירי במי פרה י"ל דגם מהם בטל שם מים ועיין מש"כ רבינו בהל' מקואות פ"ג הי"ח מה דמחלק שם בין מים למי חטאת אך י"ל דהטעם משום חציצה וע"ש ברש"י ותוס' בזבחים דף ע"ח ע"ב ורבינו בפיהמ"ש בסוף מקואות שם נראה דהטעם משום דהאפר הוה חציצה וכעין הך דנזיר דף ס"ד ע"א גבי טומאה צפה ע"ש בתוס' וגבי מים לא שייך חציצה משום דהם עצמם נטהרים ג"כ וכמו הך דחגיגה דף כ"ב ע"א גבי שניהם טמאים דאינו חוצץ ע"ש. וגם י"ל דלכך לא מהני הטבילה להכלי שמלא משקין משום דנטמא עוד הפעם ולא מהני לה הטבילה וכעין מש"כ רש"י ברכות דף כ"ב ע"א גבי ב"ק דכיון דלא נטהר ע"י הטבילה לא מהני הטבילה ועיין מש"כ הרא"ש ז"ל בסוף מס' ע"ז גבי טבילת כלי והך דזבחים דף צ"ג ומש"כ רש"י במגילה דף ח' ע"א גבי מזובו דמוכח שם דכל היכא דע"י הטבילה לא נטהר לגמרי לא עלתה הטבילה ובזה א"ש דברי רבינו בהל' תרומות פ"ז ה"ז גבי המשמשת ולקמן אבאר זה וזה נ"מ מה הכונה צריך להיות בטבילה אם לטהרה או לטבילה ועיין בתוספ' חגיגה פ"ב דהטובל מטומאה לטהרה סתם עלתה לו טבילה וזהו ג"כ כונת הירוש' פ"ב דחגיגה דהטובל סתם טהור ר"ל לשם טהרה סתם וכ"כ בזה ועיין בכורות דף ל"ד ע"ב במה דבעי שם גבי עד שתלד לו נגע אחר ע"ש. ועיין בנזיר דף ס"ד אם מי חטאת נקרא צף ע"ש ברש"י ותוס' ועיין מש"כ הר"ש ז"ל במס' פרה ספי"ב בשם תוספ' גבי ירד וטבל והזה דבטלה הזאתו ופי' הר"ש לפי שאינם ראויין לנוח עליו ר"ל כמבואר בירוש' פ"ג דפסחים גבי הזאה דלא מהני אם הזה על דבר שנדבק בהכלי אף שאינו מקפיד משום דבעי מקויים אך י"ל דהוה גדר חציצה עיין חגיגה דף כ' ע"ב ודף כ"א ע"ב גבי מנגיב ועיין מש"כ הראב"ד ז"ל בהשגות פי"ב מהל' טומ"א ה"ו וט"ס שם וצ"ל שהם בטלים אגב גופו ועיין מנחות דף י' ע"א גבי על דם האשם ושם דף כ"א ע"א ועיין בהך דכריתות דף ז' ע"א דשמן המשחה לא בטל על הגוף והטעם י"ל משום דיש בו ג"כ שמן המור וכמש"כ. אך אם נימא דיש נ"מ בין כלאים לשאר דברים וכמו דמחלק הירושלמי בסוף פ"ה דכלאים גבי ברכה א"ש וכמו כן גבי ורד אף דמבואר בירוש' שביעית פ"ז דהוא אוכל אדם ועיין רש"י ב"ק דף פ"ב ע"ב דכיפת הירדן הוא ורד ומשמע שם קצת דלכך התירו גינת ורדים בירושלים משום דבעי לה לקטרת ואף דמבואר בירוש' מעשרות פ"ב ה"ה דמשמע שם דאח"כ לא הי' בה ורדים כלל רק תאנים י"ל כמבואר בירוש' תרומות פי"א דכיון דניתר פ"א שוב אין אוסרין אותה ע"ש בהל' ז' ובירוש' פ"ב דעירובין ופ"י דעירובין גבי פסי ביראות ובור הקר. ועיין ב"ב דף ע"ה ע"ב דהקב"ה יוסיף על ירושלים טפף גינאות ר"ל דהגינאות יהא בהאויר ר"ל במה שעתיד להוסיף על ירושלים בגובה וכמבואר בספרי פ' דברים פסקא א' כתאנה זו שקצרה מלמטה ורחבה מלמעלה ע"ש ור"ל דבמקומה שהי' כבר אסור שיהי' גינות רק באויר שיוסיף. והנה כאן במשנה גבי יחור של תאנה לתוך החצוב לא סיים מפני שהוא אילן בירק משום דבתוספ' כאן פ"ב הוה פלוגתא דתנאי אם מין אילן הוא או לא. ועיין תוס' ע"ז דף י"ז ע"ב דהוא קנה צוקר ובמש"כ בזה בהל' ברכות:
י׳
היתה שדהו כו'. ואינו לוקה כו'. עיין בהשגות. ובכ"מ מחלק בין תבואה לירק. אך בירוש' ספ"ג מבואר להדיא דגם גבי ירק לוקה בו' על ו' דאמר שם גבי ערוגה ומה ו' על ו' שלוקין עלי' ד"ת ע"ש וצ"ל דרבינו ס"ל כשיטת רש"י שבת דף פ"ד ע"ב דהוה כלאי זרעים רק דרבנן ע"ש בתוס' ותוס' בכורות דף נ"ד אך כונת רש"י ר"ל בתוך ו' על ו' דגבי כלאי הכרם לוקין מה"ת כה"ג למאן דלא ס"ל כר"י. ועיין בירוש' כאן פ"ז סה"ג אין לוקין אלא על עיקר הכרם ע"ש וס"ל לרבינו דלכך פסקינן דמיני ירקות מותר לזורען בערוגה אחת משום דזה רק דרבנן ואין לוקין ועיין פסחים דף ל"ט ע"ש:
ט״ז
בד"א שצריך כו'. שנאמר שדך כו'. הנה מלשון רבינו מוכח דאם זרע בשדה חבירו כלאים אינו עובר כלל וא"כ יקשה מהך דמכות דף כ"א ע"ב גבי יש חורש תלם כו' דהא הוה בשביעית וקי"ל בפ"ז מ"ה דאין אדם אוסר בשביעית וא"כ לא ילקה ג"כ וצ"ל דמשום הגפנים עצמן דהם שלו והם לא הוה הפקר בשביעית כמ"ש הר"ש שם ולכך לקי עליהם ועיין בירוש' כאן דרב ס"ל אין אדם חובש דבר שאינו שלו ובגמ' דילן ביבמות דף פ"ג ע"ב הוה שם ספק היכי ס"ל לרב אך באמת נ"מ אם הי' שדהו סמוכה לשדה חבירו או שזרע בתוך שדה חברו דלזרוע בתוך שדה חברו ודאי אסור אף דאינו אוסר ולזרוע בתוך שדהו סמוך לשדה חברו זה מותר אף לכתחילה לדידן דאין עלי' שם כלאים כלל כיון שאינו שדה שלו ועיין כאן פ"ד מ"ז גבי הנוטע שורה אחת בתוך שלו ע"ש בירוש' דשלו ושל חברו מצטרפין לשתי שורות וה"נ בהל' י"ז כאן גבי הי' שלו כו' דמותר לזרוע תלם של פשתן ולמה נקט שלו ושל חברו בפי' רבינו ועיין ברא"ש דפי' שם משום דפשתן מזיק לתבואה ועיין ב"מ דף ק"ט ע"א דפשתן מכחיש את הקרקע ושם דף ק"ז ע"א גבי תחלי דבי כיתנא כו' ובנדרים דף מ"ט ע"א דיש בפשתן דבר הראוי לאכילה והיינו הירק שבו והחזיז ובירוש' מעשרות ספ"ה מבואר דפשתן נלקחת מכל אדם בשביעית ובדברי רבינו בהל' תרומות פי"א הכ"ב דפשתן אין בה משום גידולי תרומה וזהו ג"כ כונת הירוש' פ"ט דתרומות ה"א דלכך בפשתן גם במזיד יופך. ועיין בספרי פ' עקב פסקא מ"ג דעשב בשדך זה פשתן ר"ל דהא מבואר בסנהדרין דף נ"ז ע"א דרק ירק של גינה אסור משום גזל ולא של שדה וכן מבואר בפסיקתא רבתא פ' כ"א בשם ר"ח ועיין עירובין דף כ"ח וע"ז דף ז' ע"ב דחזיז וירק של שבת בגינה מתעשר ולא הוה הפקר ועיין סוף ב"ק גבי חזיז ובירוש' פ"א דדמאי ובנדה דף נ"א ע"א בתוס' גבי סיאה איזוב כו' ע"ש ובמה דס"ל לרבינו בהל' תרומות פ"ב ה"ד גבי תמרות של תלתן דאם זרען לירק חייב ולא כהך דעירובין דף כ"ח הנ"ל ובהך דע"ז דף ז' דשם מיירי שזרען לזרע ומ"מ גבי תלתן אף אם לא זרען בגינה חייב ע"ש בהל' ח' וב"ק דף פ"א ובירוש' פ"ד דמעשרות וכן גבי פשתן החזיז שלו חייב במעשר ולא הוה הפקר ולכך בשדה שלו מותר ליקח העשב זהו כונת הספרי הנ"ל. ולכך רק כאן גבי פשתן לא חיישינן לחבישה אבל שאר מינים אסור אף לדידן דס"ל דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו מ"מ גבי חבישה דהיינו שדה שלו ושל חבירו מין אחד אסור לזרוע מין אחר ביניהם ומצטרף כמו לקמן פ"ד מ"ז ועיין ב"ב דף פ"ג ע"א גבי שנים בתוך שלו ואחד בתוך של חברו אם מצטרפים ע"ש משא"כ בהל' י"ח שם רק חרדל וחריע אסור כיון שהשתי שדות הם שני מינים ולכך מין אחר מותר. ועיין מש"כ התוס' מנחות דף ט"ו ע"ב ותוס' יבמות דף פ"ג דהם סותרים אהדדי והוא כך דהנה עיין בחולין דף קכ"ח ע"ב מבואר שם דגבי חליצת אבן נאסר גם של חבירו וגבי נתיצה רק שלו ולא של חבירו ע"ש והטעם כך דכ"כ במ"א דזה מחלוקת דתנאי בנגעים פי"ג מ"ג אם אבנים של בית המנוגע מטמא בכזית או בכ"ש ור"ל דפליגי בזה דהנה מבואר בחולין דף קכ"ט ע"א דעצים ואבנים של בית הם מטמאים בגדר מעשה עץ ר"ל דאין טומאת נגעים על עצים ואבנים רק הבית טמא מחמת הנגע והם טמאים מחמת שהם חלק מהבית. או י"ל כך דעל ידיהם נעשה בית ובית טמא בנגעים. והנה אם נימא דהם טמאים רק מחמת דהם באים מבית טמא הא מבואר בשבת דף פ"ג ע"ב דנדה אינה לאברים ע"ש ותוס' כריתות דף י"ג ע"א ולכך ס"ל לרבינו דאף דגבי נגעי בגדים יש בהם דין טומאת משכב ומושב כמבואר סוף פרק י"ג מהלכות טומאת צרעת ועיין שם בהשגות ותוס' יומא דף ו' ע"ב ונזיר דף נ"ו ע"ב ומגילה דף ח' וכ"מ בזה. ונראה מדברי רבינו דס"ל דאדם מצורע מטמא מו"מ וטומאה חמורה ובגד מנוגע רק לטמא אוכלין ומשקין ואבן אינו מטמא כלל במשכב ומושב ע"ש בפ' ט"ז ועיין בתוספ' פ"ז דנגעים דהוה מחלוקת דתנאי אם מטמא אם מאהיל ידיו על אבן המנוגע ועיין זבחים דף צ"ג ע"א. ועיין בדברי רבינו בהל' אבות הטומאות פ"ו מה דמחלק שם בין עצם ע"ז דאז אין שברי' מטמאים ובין משמשי ע"ז דגם שבריהם מטמאין מהך דע"ז דף מ"ז והטעם דגבי עצם כיון שנשתנה העצם שוב אינו משא"כ במשמשין דהרי חזינן דאף אם לא ביטל המשמשין רק ביטל הע"ז בטל משמשיה ובאמת זהו כונת הגמ' בע"ז דף נ"ב ע"א במה דאמר שם ותבעי לך כלים ע"ש בתוס' בד"ה כיון דכתבו דמיירי בכלים של תקרובת אך רש"י ז"ל לא ס"ל כן רק דר"ל דזה ודאי אם בטלה ע"י מעשה וכדומה דאז הוי שינוי בהדבר ודאי נסתלק ממנו הטומאה ג"כ מחמת השינוי מעשה עיין שבת דף נ"ב ודף נ"ח וכ"מ אך כאן ר"ל כך דבהמשמשין גופא לא עשה מעשה רק ביטל הע"ז וממילא בטלו המשמשין וא"כ האיסור שהי' עליהם לא מחמת עצמן רק מחמת הע"ז ולא הוה כפנים חדשות מה שנעשה היתר דאף היכא דלית לו טהרה במקוה דהיינו סילוק הטומאה מ"מ נעשה טהור ע"י שהוא נעשה דבר חדש ומשמשין אינו כן מ"מ מהני להם כמו סילוק הטומאה כיון דהוו כלים ונ"מ למשמשין היכא דלית להו טהרה במקוה לא מהני ביטול הע"ז להוציאם מן הטומאה אף דהאיסור פקע. ועיין במס' כלים פ' י"ט מ"ד גבי מיזרן ע"ש בפיהמ"ש מוכח כך דאף דאנן קי"ל דטומאת בית הסתרים לא מטמא כר"י חולין ע"ב ע"ב וכ"מ זה רק כשהטומאה מחמת עצם אבל כשהטומאה הי' מחמת המיטה רק שהמיזרן והחבל טמא מחמת דהוה כמו חלק מחלקי המיטה שם היתר מכדי צרכה טמא ולא מיקרי בית הסתרים והוה כמו נגע במיטה משא"כ כשהחבל גופה טמא מחמת עצמו אז היותר מהצורך אינו טמא כלל וה"נ גבי משמשין כיון שהאיסור והטומאה שעליהם אינו מצד עצמן רק מחמת ע"ז גם האברים שלו טמא משא"כ כשהטומאה מצד עצם אז אם נשתנה בטלה הטומאה וכמו דמבואר בשבת דף קט"ז ע"א מה דמחלק שם בין מקום הכתב דאז אם נמחק פקע הקדושה ובין גליונים דלא פקע ע"ש. והנה גבי בית המנוגע אם נימא דהגדר של מנוגע חל על צורת הבית וכל אבן הוה חלק מחלקי הבית אז הטומאה שיש עליהם הוה כמו גדר אבר דמבואר בנדה דף מ"ג ע"ב דבמקום שיעור הוא ולא דמי לנדה דאינה לאברים משום דעיקר הבית נעשה מתחילה מאברים וא"כ לפי"ז לפי המבואר בחולין דף קכ"ט דגבי זרעים בבית המנוגע הוא משום מעשה עץ וא"כ לפי"ז לאחר נתיצה אין הזרעים מטמאין דשם הוו כמו נדה שאינה לאברים אבל אם נימא דהטעם דמטמא משום דהוא בא מבית טמא שוב צריך כזית כמו מת וגם זרעים הם ג"כ טמאים דמ"מ באו מהבית. וה"ה ג"כ להך דאין אדם אוסר בדבר שאינו שלו דאם נימא דהאיסור הוא משום בית המנוגע ושם רק ביתו ולכך אבנים שאינו שלו לא אסר וכן ג"כ גבי כלאים כה"ג אבל אם נימא דזה ממילא ואין שם מנוגע עליו וכן אין שם כלאים עליו רק איסור בזה אין נ"מ בין שלו לשל חבירו וזה נ"מ בין נתיצה לחליצה וכמו יד וכמבואר בחולין דף קכ"ח שם וכעין זה כ' בהל' ע"ז גבי עיר הנדחת דלאסור מטעם שללה של עיר הנדחת אי אפשר בעיסה של שותפות אבל מ"מ לענין נכסים שבתוכה דהם נאסרים ממילא אסורים וה"נ כן גבי כלאים אם הם נאסרים ממילא או שהגפנים אוסרים את התבואה וכבר הארכתי בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
רמב״ם הלכות כלאים ג׳, מתוך הלכות כלאים שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
