הלכות כלאים · פרק ב׳
הלכה א׳
זֶרַע שֶׁנִּתְעָרֵב בּוֹ זֶרַע אַחֵר אִם הָיוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה כְּגוֹן סְאָה שֶׁל חִטִּים שֶׁנִּתְעָרְבָה בְּעֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ סְאָה שֶׁל שְׂעוֹרִים הֲרֵי זֶה אָסוּר לִזְרֹעַ אֶת הַמְעֹרָב עַד שֶׁיְּמַעֵט אֶת הַחִטִּין אוֹ יוֹסִיף עַל הַשְּׂעוֹרִים וְאִם זָרַע לוֹקֶה:
הלכה ב׳
וְכָל שֶׁהוּא כִּלְאַיִם עִם הַזֶּרַע מִצְטָרֵף לְאֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע. כֵּיצַד. עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ סְאָה שֶׁל חִטִּים שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ שְׁנֵי קַבִּין שְׂעוֹרִים וּשְׁנֵי קַבִּין עֲדָשִׁים וּשְׁנֵי קַבִּין פּוֹלִים הֲרֵי זֶה לֹא יִזְרַע הַכּל עַד שֶׁיְּמַעֵט סְאָה שֶׁל תַּעֲרֹבֶת וְיָבֹר מִקְצָתָהּ אוֹ יוֹסִיף עַל הַחִטִּים. שֶׁהַשְּׂעוֹרִים וְהָעֲדָשִׁים וְהַפּוֹל כֻּלָּם כִּלְאַיִם עִם הַחִטִּים:
הלכה ג׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּתְעָרְבוּ מִינֵי תְּבוּאָה זֶה בָּזֶה אוֹ מִינֵי קִטְנִיּוֹת זֶה בָּזֶה אוֹ שֶׁנִּתְעָרְבָה תְּבוּאָה בְּקִטְנִיּוֹת אוֹ קִטְנִיּוֹת בִּתְבוּאָה. אֲבָל זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה שֶׁנִּתְעָרֵב אֶחָד מֵהֶן בִּתְבוּאָה אוֹ בְּקִטְנִיּוֹת שִׁעוּרָן אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִמַּה שֶּׁזּוֹרְעִין בְּבֵית סְאָה מֵאוֹתוֹ הַמִּין אִם נִתְעָרֵב בִּסְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ קִטְנִית לֹא יִזְרַע עַד שֶׁיְּמַעֵט אוֹ יוֹסִיף עַל הַתְּבוּאָה:
הלכה ד׳
כֵּיצַד. חַרְדָּל שֶׁנִּתְעָרֵב בִּתְבוּאָה וַהֲרֵי הַחַרְדָּל זוֹרְעִין מִמֶּנּוּ קַב בְּכָל בֵּית סְאָה אִם נִתְעָרֵב מִמֶּנּוּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִן הַקַּב בִּסְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל קִטְנִית חַיָּב לְמַעֵט. וְכֵן אִם הָיָה מִין זֶה מִזֵּרְעוֹנֵי גִּנָּה זוֹרְעִין מִמֶּנּוּ סָאתַיִם בְּכָל בֵּית סְאָה אִם נִתְעָרֵב מִמֶּנּוּ חֲצִי קַב בְּכָל סְאָה שֶׁל תְּבוּאָה אוֹ שֶׁל קִטְנִית יְמַעֵט:
הלכה ה׳
לְפִיכָךְ תְּבוּאָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ זֶרַע פִּשְׁתָּן אִם הָיָה שְׁלֹשֶׁת רְבִיעִים בְּכָל סְאָה הֲרֵי זֶה יְמַעֵט. וְאִם לָאו אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֵט. לְפִי שֶׁבֵּית סְאָה זוֹרְעִין בּוֹ שָׁלֹשׁ סְאִים זֶרַע פִּשְׁתָּן. וְעַל דֶּרֶךְ זֶה מְשַׁעֲרִים בְּכָל הַזְּרָעִים הָאֲחֵרִים:
הלכה ו׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לְעָרֵב וּבְשֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן לִזְרֹעַ הַשְּׁנֵי מִינִין שֶׁנִּתְעָרְבוּ. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לְעָרֵב זֶרַע בְּזֶרַע אַחֵר אוֹ לִזְרֹעַ הַשְּׁנֵי מִינִין אֲפִלּוּ הָיְתָה חִטָּה אַחַת בְּתוֹךְ כְּרִי שֶׁל שְׂעוֹרִים אֲסוּרָה לְזָרְעָהּ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה ז׳
הַזּוֹרֵעַ שָׂדֵהוּ מִין מִן הַמִּינִין וּכְשֶׁיִּצְמַח רָאָה בּוֹ כִּלְאַיִם. אִם הָיָה הַמִּין הָאֶחָד אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה בַּשָּׂדֶה הֲרֵי זֶה יִלְקֹט עַד שֶׁיְּמַעֲטֶנּוּ מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. שֶׁמָּא יֹאמְרוּ כִּלְאַיִם זָרַע בְּכַוָּנָה. בֵּין שֶׁהָיָה הַמִּין הָאֶחָד שֶׁצָּמַח תְּבוּאָה וְקִטְנִית בִּתְבוּאָה וְקִטְנִית. אוֹ זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה בִּתְבוּאָה וְקִטְנִית וּבְזֵרְעוֹנֵי גִּנָּה. וְאִם הָיָה הַצּוֹמֵחַ פָּחוֹת מִיכַּן אֵינוֹ צָרִיךְ לְמַעֲטוֹ:
הלכה ח׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁיֵּשׁ מָקוֹם לַחֲשָׁד. אֲבָל בִּזְמַן שֶׁהַדְּבָרִים מַרְאִין שֶׁאֵין זֶה מִדַּעְתּוֹ שֶׁל בַּעַל הַשָּׂדֶה אֶלָּא מֵאֲלֵיהֶן עָלוּ אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לְמַעֵט:
הלכה ט׳
כֵּיצַד. כְּגוֹן תְּבוּאָה שֶׁעָלוּ בָּהּ סְפִיחֵי אִסְטִיס וְתִלְתָּן שֶׁזְּרָעָהּ לְמַאֲכַל אָדָם שֶׁעָלוּ בָּהּ מִינֵי עֲשָׂבִים שֶׁזֶּה מַפְסִיד הוּא. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:
הלכה י׳
וּבְמַה יִּוָּדַע שֶׁהַתִּלְתָּן זְרוּעָה לְמַאֲכַל אָדָם. כְּשֶׁהָיְתָה זְרוּעָה עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת וְלָהּ גְּבוּל סָבִיב. וְכֵן מְקוֹם הַגֳּרָנוֹת שֶׁעָלוּ בָּהּ מִינִין הַרְבֵּה אֵין מְחַיְּבִין אוֹתוֹ לַעֲקֹר. שֶׁהֲרֵי הַדָּבָר יָדוּעַ שֶׁאֵינוֹ רוֹצֶה שֶּׁיִּצְמַח צֶמַח בִּמְקוֹם הַגֳּרָנוֹת. וְאִם הֵסִיר מִקְצָתָן אוֹמְרִין לוֹ עֲקֹר הַכּל חוּץ מִמִּין אֶחָד שֶׁהֲרֵי גִּלָּה דַּעְתּוֹ שֶׁרוֹצֶה בְּקִיּוּם הַשְּׁאָר:
הלכה י״א
אֵין נוֹטְעִין יְרָקוֹת בְּתוֹךְ סַדָּן שֶׁל שִׁקְמָה וְכַיּוֹצֵא בָּהּ. הַטּוֹמֵן אֲגֻדַּת לֶפֶת וּצְנוֹן וְכַיּוֹצֵא בָּהּ תַּחַת הָאִילָן אֲפִלּוּ תַּחַת הַגֶּפֶן. אִם הָיוּ מִקְצָת הֶעָלִין מְגֻלִּין אֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ שֶׁהֲרֵי אֵינוֹ רוֹצֶה בְּהַשְׁרָשָׁתָן וְאִם אֵינָן אֲגֻדָּה אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ הֶעָלִין מְגֻלִּין חוֹשֵׁשׁ מִשּׁוּם כִּלְאַיִם:
הלכה י״ב
שָׂדֶה שֶׁהָיְתָה זְרוּעָה וְקָצַר הַזֶּרַע וְנִשְׁאֲרוּ הָעִקָּרִין בָּאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוֹצִיאִין צֶמַח אֶלָּא אַחַר כַּמָּה שָׁנִים לֹא יִהְיֶה זוֹרֵעַ בְּאוֹתָהּ שָׂדֶה מִין אַחֵר עַד שֶׁיַּעֲקֹר הָעִקָּרִין:
הלכה י״ג
הָיְתָה שָׂדֵהוּ זְרוּעָה חִטִּים וְנִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים קֹדֶם שֶׁיִּצְמְחוּ הַחִטִּים. יַמְתִּין לָהּ עַד שֶׁיִּפָּסְדוּ הַחִטִּים וְיַתְלִיעוּ בָּאָרֶץ כְּמוֹ שְׁלֹשָׁה יָמִים אִם הָיְתָה שָׂדֵהוּ רָוָה וְאַחַר כָּךְ יְהַפְּכֶהָ בְּמַחְרֵשָׁה וְיִזְרַע הַמִּין הָאַחֵר. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהַפֵּךְ אֶת כֻּלָּהּ עַד שֶׁלֹּא תִּשָּׁאֵר חִטָּה שֶׁלֹּא נֶעֶקְרָה אֶלָּא חוֹרֵשׁ אֶת הַשָּׂדֶה כְּדֶרֶךְ שֶׁחוֹרְשִׁין אוֹתָהּ קֹדֶם הַמָּטָר כְּדֵי שֶׁתִּרְוֶה:
הלכה י״ד
צָמְחוּ הַחִטִּים וְאַחַר כָּךְ נִמְלַךְ לְזָרְעָהּ שְׂעוֹרִים יַהֲפֹךְ וְאַחַר כָּךְ יִזְרַע. וְאִם הוֹרִיד בְּהֶמְתּוֹ לְתוֹכָהּ וְקִרְסְמָה אֶת הַצֶּמַח הֲרֵי זֶה מֻתָּר לִזְרֹעַ שָׁם מִין אַחֵר:
הלכה ט״ו
בְּאֶחָד בַּאֲדָר מַשְׁמִיעִין עַל הַכִּלְאַיִם. וְכָל אָדָם יוֹצֵא לְגִנָּתוֹ וּלְשָׂדֵהוּ וּמְנַקִּין אוֹתוֹ מִן הַכִּלְאַיִם. וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ יוֹצְאִים שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין וּמְסַבְּבִים לִבְדֹּק:
הלכה ט״ז
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין וְהָיוּ בַּעֲלֵי בָּתִּים שְׂמֵחִים שֶׁמְּנַקִּין לָהֶן שְׂדוֹתֵיהֶן. הִתְקִינוּ שֶׁיִּהְיוּ מַפְקִירִין אֶת כָּל הַשָּׂדֶה שֶׁיִּמְצְאוּ בּוֹ כִּלְאַיִם. וְהוּא שֶׁיִּמְצְאוּ בָּהּ מִין אַחֵר אֶחָד מֵאַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אֲבָל פָּחוֹת מִיכַּן לֹא יִגְּעוּ בָּהּ:
הלכה י״ז
וְחוֹזְרִין שְׁלוּחֵי בֵּית דִּין בְּחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד הַפֶּסַח לִרְאוֹת הָאֲפִיל שֶׁיָּצָא. וְכִלְאַיִם שֶׁהֵנֵצּוּ אֵין מַמְתִּינִים לָהֶן אֶלָּא יוֹצְאִין עֲלֵיהֶן מִיָּד וּמַפְקִירִין אֶת כָּל הַשָּׂדֶה אִם יֵשׁ בָּהּ אֶחָד מֵעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה:
כסף משנה · הלכות כלאים פרק ב׳
א׳
זרע שנתערב בו זרע אחר וכו'. רפ"ב כל סאה שיש בה רובע ממין אחר ימעט ר' יוסי אומר יבור בין ממין אחד בין משני מינים ר"ש אומר לא אמרו אלא ממין אחד וחכ"א כל שהוא כלאים בסאה מצטרף לרובע ופסק רבינו כת"ק דאמר ימעט בין ממין אחד בין משני מינים ובירושלמי ימעט באי זה צד הוא ממעט או פוחת מן הרובע או מוסיף על הסאה. לא כן א"ר יוחנן כל האיסורים שריבה עליהם (שוגג מותר) מזיד אסור תמן את מרבה לבטל איסור תורה ברם הכא את מרבה לבטל מפני מראית העין ע"כ. מחלוקת חכמים עם ת"ק הוא שאם בסאה שעורים יש רובע שבולת שועל וכוסמין לת"ק צריך למעט לחכמים אין צריך למעט דאין שבולת שועל מצטרף לכוסמין כיון דלא הוי כלאים בסאה שעורים ונראה מדברי רבינו שפסק כחכמים שהרי שלשה מינים שהזכיר ברובע כלם כלאים בסאה משמע הא אם אחד מהם אינו כלאים אינו צריך למעט ובהדיא כתב שהשעורים כולם כלאים עם החטים והטעם שפסק כחכמים משום דתנא להו תנא בלשון רבים ועוד שמאחר שטעם איסור כלאים אינו אלא מפני מראית העין אזלינן בתר המיקל. ובר מן דין כיון דאין כל הרובע כלאים בסאה תו ליכא מראית העין:
ג׳
ומ"ש בד"א בשנתערבו מיני תבואה זה בזה וכו' אבל זרעוני גינה שנתערב אחד מהם בתבואה וכו'. משנה שם:
ה׳
(ד-ה) ומה שכתב וכן אם היה מין זה מזרעוני גינה זורעים ממנו סאתים בכל בית סאה וכו' לפיכך תבואה שנתערב בה זרע פשתן וכו'. שם במשנה הפשתן בתבואה מצטרפת אחד מכ"ד בנופל לבית סאה ופירשו בירושלמי היך עבידא אסר דזרע רובע דחטים זרע תלתא רובעין דכיתן. וסבר רבינו שמשנה זו היא דברי חכמים:
ו׳
ומ"ש במה דברים אמורים בשלא נתכוון לערב ובשלא נתכוון לזרוע וכו'. שם בירושלמי מה אנן קיימין אם במתכוין לזרע אפי' חטה אחת אסור אם לערב אפי' כל שהוא אסור לערב וכו' אלא בשנתערבו דרך מכנס פירוש בעת שכנס התבואה נתערב שלא מדעתו:
וכתב הראב"ד קשיא דידיה אדידיה וכו'. ואיני יודע למה הקשה דידיה אדידיה מאחר שהוא כתב כדברי הירושלמי ואם הירושלמי צריך פירוש ה"ל לפרשו ולא להקשות על רבינו דידיה אדידיה. ולענין פירוש הירושלמי נ"ל שהוא בע"א דמתכוין לזרע היינו שהוא מתכוין לזרוע שני מינים כדי ליהנות משניהם ואינו מתכוין לזרוע היינו שאין מתכוין לזרוע אלא המין האחד בלבד והמין האחר היה חפץ שלא יראה ולא ימצא ופירוש זה הוא פשוט בעיני:
ז׳
הזורע שדהו מין מן המינים וכו'. בפירקא קמא דמועד קטן (דף ו') בעי עד כמה ומהדר כאותה ששנינו כל סאה שיש בה רובע זרע וכו':
ח׳
במה דברים אמורים במקום שיש מקום לחשד וכו' כיצד כגון תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכו'. בפ"ב דכלאים (מ"ה) תבואה שעלו בה ספיחי אסטיס וכן מקום הגרנות שעלו בהם מינים הרבה וכן תלתן שהעלתה מיני צמחים אין מחייבים אותו לנכש אם ניכש או כיסח אומרים לו עקור את הכל חוץ ממין אחד:
י׳
(ט-י) ומה שכתב בתלתן שזרעה למאכל אדם וכן מה שכתב ובמה יודע שהתלתן זרועה למאכל אדם וכו'. בסוף פרק מרובה (בבא קמא דף פ"א):
י״א
אין נוטעים ירקות בתוך סדן של שקמה וכו'. בפירקא קמא דכלאים:
הטומן אגודת לפת וצנון וכו'. שם הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם היו מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשרות וניטלים בשבת ובירושלמי תני ר' חייא אגודה של לפת ואגודה של צנונות:
וכתב הראב"ד א"א מפלפול השמועה ראיתי וכו'. ולרבינו משמע דמשום כלאים נמי נקט עלים מגולים ודלא כהראב"ד שכתב דלא נקט ליה אלא משום שבת.
ומה שכתב אפילו תחת הגפן אבאר בפ"ג ושם אבאר הירושלמי הנזכר:
כתב הר"י קורקוס ז"ל מה שפירש הראב"ד דלהודיע דלפת או צנון קאמר נקט אגודה אינו נראה דאמאי תיסק אדעתין דלפת וצנון ביחד קאמר כל שכן לדעת רבינו דלפת וצנון אינם כלאים זה בזה דאין הפרש בין לפת וצנון ללפת לחוד ותו דאי איכא למיטעי ה"ל למינקט לפת או צנון ולא יצטרך לומר עד כדין אגודה אלא ודאי אגודה דוקא ולענין כלאים מיירי עכ"ל:
י״ב
שדה שהיתה זרועה וקצר הזרע וכו'. בפ"ב דכלאים היתה שדהו זרועה קנבוס או לוף לא יהא זורע ובא על גביהן אע"פ שאינן עושות אלא לשלש שנים:
וכתב הראב"ד זו לא מצאתי שורש ועיקר וכו'. ורבינו כתב בפירוש משנה זו כמו שכתב כאן:
י״ג
היתה שדהו זרועה חטים וכו'. שם היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזרעה שעורים ימתין לה עד שתתליע ויופך ואח"כ יזרע אם צמחה לא יאמר אזרע ואחר כך אופך אלא הופך ואח"כ זורע כמה יהא חורש כתלמי הרביעה ובירושלמי עד כמה היא מזרעת עד כדי שתהא בארץ ג' ימים במקום הטינא אבל לא במקום הגריד בעיא היא יתיר:
י״ד
ומ"ש ואם הוריד בהמתו לתוכה וקרסמה את הצמח וכו'. שם בירושלמי. ומ"ש הראב"ד דבתוספתא משמע שמה ששנינו ימתין עד שתתליע ויופך או יופך קאמר ובחדא סגי ליה אינו נראה שאם לא הפך כי התליע מאי הוי שהרי סופה לצמוח והוי כלאים, ונוסחת התוספתא אינה מכוונת:
ט״ו
באחד באדר משמיעין על הכלאים עד התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה. בריש שקלים ובריש מועד קטן (דף ו'):
ט״ז
ומה שכתב והוא שימצאו בה מין אחר אחד מכ"ד עד סוף הפרק. שם במועד קטן:
נחלת הכלל · Torat Emet 363
צפנת פענח · הלכות כלאים פרק ב׳
ו׳
עיין בירוש' כאן פ"ב ה"ב ותנא עלה וה"פ שם ע"ש בר"ש דהוה מחלוקת דר"ז ור"א אם רישא דברייתא דוקא דהיינו דבמקום שהזריעה מחזיק שמונה רבעים אז צריך דוקא רובע לאסור התערובות או ט' רבעים אז צריך רובע אבל פחות מט' אז די בא' מכ"ד לנופל ואח"כ מיבעי לי' ט' וי' מהו שיצטרפו ר"ל אם בדבר שנתערב צריך דוקא שיהא סאה או כיון דחזינן דכל היכא דהוה יותר מט' רבעים לסאה אזלינן בתר רובע והוה כמו בית סאה ה"נ לענין הדבר שבו נתערב אם הי' ט' או י' פעמים כמוהו די בזה ופשט לן מסיפא דהיינו גבי פשתן דשם חזינן דאף אם נתערב ג' רבעים לתוך ט' בטל כ"ש כאן ודחי דסאה חולקת ר"ל דצריך שיהא באחד מהם מידה סאה או רובע סאה בג' קבין או רובע ג' קבין בסאה דהיינו גבי פשתן אבל ט' בי' דהיינו אחד מט' בי' דשם ליכא בשניהם גדר של מידה סאה אז אוסר זהו כונת הירוש' שם: בד"א בשלא כו'. עיין בהשגות. והנה מלשון רבינו נראה כאן בהל' ז' דהא דגבי זרעוני גינה אזלינן בתר אחד מכ"ד בנופל זה רק שמעורב בתלוש ורוצה לזורען כך אז אזלינן בתר הנופל אבל כשמצאן שצמחו אז רק אחד מכ"ד בשדה ולא אזלינן בתר הנופל והטעם דעיקר האיסור הוא הזריעה רק דבכלאים אזלינן בתר ראיית העינים וזהו כונת הירוש' כאן תמן כו' ברם הכא אתה מרבה לבטל מהם מראית העין ר"ל דבאמת כעת כשהם מעורבים עדיין לא נזרעו וכל אחד עומד בפ"ע רק שבא לזורען אז אם הוא רובע הוא חשוב עומד בפ"ע כעין הך דב"ב דף צ"ג ע"ב משא"כ כשהוא פחות אין עליו שם כלאים כלל ועיין בכתובות דף צ"ח דלר"ע הוה בית רובע שיעור גינה ועיין לקמן בהל' מתנות עניים פ"ג ה"ד גבי בית רובע מה דפליגי שם רבינו והראב"ד ז"ל וכאן פ"ב ה"ו ע"ש ולכך לא שייך בזה גדר מבטל איסור דאז אינו איסור כלל וכן ר"ל בהך דלקמן פ"ט ה"א גבי צמר ופשתים שטרפן דמבטלן בצמר גמלים ר"ל דשוב אין עליהם שם איסור כלל כיון דעדיין לא נטוו ועיין בנדה דף ס"א ע"ב וכ"כ בזה בהל' מאכלות אסורות. משא"כ גבי מצאן שצמחו דאז אין החשש בזריעה רק מפני חשד אז פחות מכ"ד בשדה אין בו חשד כלל ועיין מש"כ התוס' מו"ק דף ו' ע"א וזהו כונת הירוש' כאן בהל' א' ותנא עלה כו' טב הוא כלום ועיין שבת דף צ"א בהך דמחייב הי' ר"מ ועיין ע"ז דף ס"ד ע"א בתוס' ד"ה ר"ע ובירוש' פסחים פ"ג ה"ב במה דאיבעי שם אם די במיעוטו או דכיון שנראה לבערו צריך לבער את כולם אך כאן לא פסקינן כן דכ"ז שאינם נזרעים אין עליהם חיוב מיעוט כלל. ובזה א"ש דלמה לא מחלק כאן כמו דאמר שם בב"ב דף צ"ד דביתר מרובע צריך לנפות את כולו וזהו ג"כ כונת הגמ' ר"ה דף י"ז ע"א במה דאמר שם ועון עצמו אינו נמחק וכן היא המידה דר"ל דהדין כן גם לענין דיני ממונות דאם נמצא יתר לא מחל אף על זה דלא עשה המוטל עליו. ובזה א"ש ג"כ שיטת רבינו דס"ל בהל' רוצח פ"ד ה"ו דהא דאחרון שהרגו חייב זה רק שבמכה האחרונה יש בה כדי להמית לבדו בלא צירוף הראשונים דלא כשיטת רש"י וא"כ קשה מהך דמכות דף כ"ב ע"ב גבי הוסיף לו רצועה אחת ע"ש ברש"י וע"כ צ"ל כיון שהוסיף על המנין נתבטל כל השליחות שיש עליו שם שליח ב"ד והוה כמו כולו שלא ברשות ועיין כתובות דף צ"ח ותוס' זבחים דף ל"ד ע"א ומנחות דף ק"ז ע"ב ובכ"מ וזהו כונת הגמ' מכות דף כ"ג ע"א לימד על הראשונות שהם מכה רבה ע"ש ברש"י ור"ל דאם הוסיף גם הם הראשונים הוה מכה רבה דבטל הכל. ואם מצאן לאחר צמיחה באמת מדברי רבינו כאן בהל' י' משמע שצריך לעקור הכל ולא די במה שימעטנו לכשיעור אחד מכ"ד אך מלשון רבינו בהל' ז' לא משמע כן ועיין בפיהמ"ש אך כך דכמו דאמרינן בהך דגיטין דף נ"ד ע"ב חזקה אין אדם אוסר כו'. והנה לפי התקנה שהתקינו מבואר לקמן בהל' ט"ז שיהיו מפקירין כל שדהו והא דמבואר בתוספ' כאן רפ"ד ופ"ב דשקלים ובירוש' כאן פ"ב דבכלאי זרעים לא הוה הפקר זה רק קודם התקנה או בפחות מרובע ולכך שוב די במה שממעט משא"כ בהל' י' דמיירי שכל המינים עלו מאליהם שוב לא שייך הך טעם דאין אדם אוסר ולכך צריך לעקור את הכל ולהשאיר מין אחד ולא די במיעוט עיין תוס' ב"ק דף פ"א ע"א ד"ה אין:
י״א
הטומן אגודה כו'. עיין בהשגות ולעיל בפ"א ה"ו. והנה באמת מה דאמרינן בירוש' כאן פ"א ה"ח ר"ז בעי בלא כך כו' לא ר"ל כפי' הר"ש שם דקאי אהך דאין תוחבין זמורה רק אהך דהטומן לפת וצנונות ופריך דליתסר משום כלאי הכרם ומתרץ דמיירי במעמיק רק משום חשש הרכבה יש כאן עיין תוס' קדושין דף ל"ט ע"א וב"ב דף י"ט ע"א. וכונת הירוש' במש"כ משום שאינו רוצה בהשרשתן ר"ל כך דהנה לפי מש"כ רבינו לקמן פ"ה דירקות אסור לזורעם בכרם וזרעים מותר לזורעם בכרם והנה לפת וצנון יש גם שם ירק עליהם כדמוכח פ"ה דמעשרות מ"ב ובהך דפסחים דף נ"ו ע"ב דהוה מחלוקת אם מיקרי מכניסו לקיום משום דמכניסו לקיום ע"י דבר אחר וזהו כונת רש"י נדה דף נ' ע"א ד"ה שומין שכ' לפיכך חייבים ר"ל דלא נימא דהוה כמו כרוב ועיין בעירובין דף נ"ו ע"א גבי חצי ירק וא"כ לר"י ליפטר מפיאה וזה הטעם באמת במה דמבואר בפיאה פ"ג מ"ד דהאמהות של בצלים פטור מפיאה ואמר שם בירוש' דהוא פורגדא מבואר בירוש' פ"א דמעשרות דהוא העלין והוה כמו עלין של לפת ושל כרוב דלר"י פטור מן הפיאה משום דהעיקר הוא האיספרגוס שבו כמבואר בתוספתא דדמאי פ"ג ובנדרים דף נ"ג סד"א דבצלים ג"כ כן לכך הביא ראי' בנדה דאף ר"י ס"ל דחייבים בפיאה וא"ש מ"ש הר"ש ז"ל דאמאי לא הביא מהך משנה דהמחליק בצלים משום דשם לא קאי לר"י. וכיון דיש עליהם שם ירק ודאי אינו רוצה בהשרשתן כדי שלא יהא כלאים בכרם וקאמר דל"ל זה דאפילו זרעים ג"כ אינו רוצה בהשרשתן דנהי דמותר לזורעם מ"מ הם נאסרים כמש"כ לקמן פ"ה ואמר ממה דאמר ר"ח כגון אגודה של לפת משמע דלאו דוקא לפת וצנונות כחזקי' רק כר"י וכשיטת רבינו שכ' וכיוצא בה והטעם משום דאינו רוצה בהשרשתן ולכך בעי דוקא אגודה אך מלשון רבינו לא משמע כן גם י"ל כיון דלפת וצנונות אם הם נשרשין הם נפסדים ואינם ראויים לאכילה כמבואר בירוש' פ"ה דמעשרות ה"א וכיון שהם אגודה נראה שהוא רוצה למכרן ואינו רוצה בהשרשתן:
י״ג
היתה שדהו כו'. כמו ג' ימים כו'. ר"ל דגם כאן אמרינן מקצת היום ככולו כמבואר בירוש' כאן וכמבואר בפסחים דף נ"ה ע"א וגם שם מחלקים בין מקום גריד למקום טינא דשם בעי יותר ע"ש בתוס' ד"ה כל ובירוש' פ"א דחלה ה"א ובאמת זהו כונת הירוש' בערלה פ"א ה"ד הביאו התוס' מנחות דף ס"ט ע"ב ר"י אומר מתאחה עד שלא תשריש ר"ל דהשרשה לא די בג' ימים ואינו נקלט בארץ והברכה שפיר הוא מתאחה בג' ימים ועיין בירוש' שביעית פ"ב ה"ב. והנה כאן פסק רבינו דא"צ לחרוש הכל ובירוש' כאן תלה לה בהך מחלוקת דר"י ורבנן גבי סאה שיש בו רובע ובמה דמבואר בפ"ג מ"ו בר"ש דהיכא דבעי לעקור צריך לעקור הכל וכהך דירוש' פ"ד דב"ש מחמיר בחורבנה יותר מבנטיעתה וכאן בהל' ד' גבי גפנים שגוממן עד פחות מטפח ומ"מ צריך אח"כ לשרש ואף דמבואר בסוטה דף מ"ג ע"ב ובירוש' כאן פ"ו דילדה פחותה מטפח אינה מקדשת הזרעים וכאן חדא דמשמע דאף אם לא הי' כרם שלם מ"מ צריך לשרש וגם י"ל דכאן עדיף טפי כיון דקצצן וכעין דמבואר בסוכה דף ט"ו ע"א גבי ביטולי תקרה דכיון דעביד מעשה לא גזרינן ושם דף י"ב ע"ב ברש"י ד"ה אין מסככין דכיון דעביד מעשה ליכא גזירה וכה"ג מבואר בתוס' עירובין דף ע"ד ע"א בד"ה עד דמחלקי בין אם עשה דקה לשהי' מתחילה כך ועיין תוס' נדה דף כ"ו ע"ב גבי תנור וזהו ג"כ הטעם דהך דחגיגה דף כ"ב ע"א גבי מקוה שחלקו דלא עלתה לו טבילה דחלקו שאני וכעין הך דעירובין דף מ"ט ע"א וירוש' פ"ד דחלה. אך י"ל דכיון דחזינן דלא שרשו לגמרי גלה אדעתי' דניחא לי' וכמו דמבואר ב"ב דף י"א ע"ב אם לא פרץ את פצימיו ועיין מנחות דף ל"ד ע"א במה דאמר ר"פ ש"מ כו' ע"ש ברש"י ד"ה אע"ג כו' ושם דף ל"ז ע"ב במה דאמר רב דימי האי מאן כו' אם איתא דלא מבעי לי' כו' ע"ש ברש"י ובאמת נראה דשיטת הר"א ז"ל כאן בהשגות דהא דוקא שיופך קודם הזריעה זה אם עדיין לא התליעו דעדיין התבואה קיימת אבל אם התליעו מותר לזרוע ואח"כ יופך אם עדיין לא צמחו ואם צמחו אז צריך להפוך ואח"כ יזרע כמבואר בהל' י"ד וזהו כונת הראב"ד ז"ל וזהו ג"כ כונת התוספ' כאן ספ"א גבי שדה שעלה בו עשבים דאין מחייבין אותו להפך וזהו דוחק לומר דר"ל כמו בהל' ט' דא"כ למה אמר שם דצריך להפך בשעה שהוא מחפה אלא ר"ל כמש"כ דמיירי לאחר שהתליעו ועיין מנחות דף ע"א ע"א גבי אגם ובקדושין דף ס"ב ע"ב ובירוש' חלה פ"א ה"א אפי' עשבים כו' ועיין במה דפליגי בירוש' פ"ז ה"ה ופ"ה הי"ז אם מתקדש משתשליש או משתשריש וא"כ חזינן דעדיין לא נקרא תבואה ובאמת נ"ל דרבינו פוסק כר"א בירוש' כאן דאם העלה רק עשבים אף דצריך להפוך מ"מ מותרים וכ"כ בזה בהל' נדרים ולכך כיון דלאחר זריעה מהפך אותם לא איכפת לן ועיין במנחות דף ס"ט ע"א דבעיא שם אם הנצה דאילן הוה כמו השרשה ואף דאנן פסקינן אינו מקדש גבי גפנים עד שיעשה כפול הלבן דהיינו שליש כמבואר בירוש' כאן פ"ז משום דשם כתי' תבואת הכרם וכ"ז שלא הביא שליש לא מיקרי תבואה ולא מיקרי כרם ואף דהא בסוף פ"ו ס"ל לחד אמורא דגם תחת העלין מקדש דיש עליהם שם גפן וצ"ל דמ"מ לא מיקרי כרם לקדש כעין הך דסוטה דף מ"ג ע"ב גבי ילדה פחותה מטפח ואף דאח"כ גם העצים נאסרים זה רק שיש עליו שם כרם גם י"ל דהיכא דאינם נאסרים הפירות גם הזמורות אינם נאסרים אך מדברי הירוש' כאן פ"ה ה"ז ומדברי הר"ש פ"ז מ"ה גבי שביעית לא משמע כן דאף דאין הפירות נאסרים מ"מ הזמורות נאסרים. והא דמבואר בספרי פ' תצא פסקא ר"ל דגם כרם שאינו עושה פירות אוסר כ"כ בזה בהל' מ"א. גם י"ל דאתיא כמ"ד דגפן שיבשה מה"ת אסור עיין פ"ז מ"ב ופ"ב ה"ד בירוש' דמשמע שם דהא דגפן יבש אסור לזרוע לכתחילה זה רק לר"מ ולרבנן מותר וכן מבואר בירוש' פ"ה דביצה גבי הך דאין עולין באילן ע"ש. גם י"ל דכונת הספרי כגון כרם שאין הפירות מתבשלות רק עושין בוסר עיין תוס' סוכה דף ל"א ע"ב ועיין ירוש' ערלה פ"א ה"ט דמבואר שם דפרי רק אם נגמר ולכך נטע רבעי אף דחל עליהם כשהם בוסר מ"מ אינם נפדים רק כשהם נגמרים ועיין בסוכה דף ל"ו ע"א גבי אתרוג הבוסר ובירוש' שם זהו כונת הספרי אבל מ"מ מיירי כשנעשה כפול הלבן ועיין נדה דף ח' דגבי אילן סרק קטפו זהו פריו כיון דלית לי' פירא אחריני ותוס' ב"ק דף ק"א ע"א גבי משקה של קליפין דאסורים מה"ת בערלה ובעירובין דף כ"ח ע"ב גבי נסחנא דשם הוה כפניות גמר פרי כן י"ל כונת הספרי:
ט״ז
בראשונה כו'. עיין בירוש' פ"ה ה"א ושקלים פ"א ה"ב דמספקא שם אם הפקר ב"ד פוטר גם מן המעשרות וכאן בתוספ' ובירוש' מבואר דכלאי זרעים חייב במעשר ובתוספ' דשקלים פ"א מבואר דהפקר ב"ד פטור מן המעשרו' וצ"ל דהא דהפקר ב"ד פוטר מן המעשרות זה רק אם ב"ד הפקירו אבל מה שב"ד מתקנים שיהיו מפקירים את השדה בזה לא נפטרו מן המעשרות וזהו הך בעיא דירוש' ועיין ב"ק דף ל' ע"ב בהך מחלוקת דרב וזעירא ונ"מ ג"כ אם אחר יכול לזכות בהם יעויין שם בתוס' ב"ק גם נ"מ מה היו מפקירים אם השדה או רק הפירות שבשדה ועיין מש"כ התוס' תמורה דף ו' ע"א ד"ה המפקיר ובירוש' פ"א דקדושין ה"ה דמבואר שם לכאורה להיפך דאם החזיק בקרקע חייב אף במעשרות וזה דוחק לומר דר"ל קודם שנצמח וכן מוכח מדברי הר"ש פיאה פ"א מ"ו ובירוש' פ"א דמעשרות ה"א דהיכא דזכה בשדה ובגידולי' חייב במעשרות ובמה דאמר שם פ"ה דמעשרות ה"ד הפקר תליא במחלוקת ר"ע ורבנן אם אזלינן בתר שליש הראשון או לא וע"כ דמיירי בזכה בשדה ובגדולי' דאל"כ הוא נפטר ממעשרות ועיין מש"כ רבינו ספ"ה מהל' מתנות עניים ושם ר"ל שהיו הפירות כבר נגמרים ולכך נפטרים בההפקר אף שזכה גם בקרקע משא"כ אם לא נגמרו אז אם זכה גם בקרקע לא נפטר רק מה שהי' בעת ההיא ומה שגדל אח"כ זה תליא בהך דר"ע ורבנן בירוש' ובחולין דף קל"ו ע"א ע"ש ולקמן בהל' מתנות עניים אאריך בזה. וא"כ ה"נ ר"ל כך. אך באמת כאן מיירי כמש"כ לעיל או קודם תקנה או שאין בה אחד מכ"ד וכ"כ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות כלאים פרק ב׳
א׳
זרע שנתערב בזרע אחר שהוא כלאים עמו חלק אחד בעשרים ושלשה אסור לזרוע ולוקה עליו. וכל שהוא כלאים עם הזרע מצטרף לאחד מעשרים וארבעה כשנתערבו תבואה זה עם זה וקטניות זה בזה או מיני קטניות בתבואה וזרעוני גנה שאין נאכלין מצטרפין אחד מכ"ד ממה שזורעים בבית סאה מאותו המין לסאה של תבואה או קטנית עד שימעט או יוסיף ושיעור זה הלכה למשה מסיני. ונראה דשיעור חלק אחד מכ"ד בתבואה וקטנית הוו בכלל שיעורין הלכה למשה מסיני משום דהוי מילתא פסיקא אחד מכ"ד בזרע אבל בזרעוני גנה לא משערינן בזרע אלא כפי מה שזורעים בבית סאה מאותו המין ולהכי איצטרך הלכתא למשה מסיני באפי נפשה לומר דאחד מכ"ד ממה שנופל לבית סאה הוי כלאים בסאה של תבואה או קטנית. ואם נתכוון לערב או לזרוע הב' מינים אפילו חטה אחד בכרי של שעורים אסור לזורעה דהא בכל שהו הוי כלאים בזריעה דכיון דאיכוון ליה מעיקרא בשעת כינוס תבואה לזורעה מעורבת או שערבה לזורעה אחשבה ואסיר מדאוריתא אבל איפשר דלא לקי אלא על שיעור אחד מכ"ד דהא לא מחייב מן התורה לעקור כשזרע כלאים אלא אם הם אחד מכ"ד דהוי כלאים בשדה אבל אם זרע כל שהו בכוונה לא מחייב למיעקר דלא הוי כלאים בשדה כיון דלא מינכר ואם לא זרע כלאים אלא שעלה מאיליו אפי' אחד מכ"ד לא מיחייב מן התורה לעקור כיון דלא זרע אלא מין אחד אלא אם כן רצה בקיומן דהא ילפינן לה למקיים כלאים כדכתיב כלאים שדך לא כדלעיל פרק א'.
י״א
אין נוטעין ירקות בתוך סדן של שקמה שהיא תאנה מדברית דהוי ירק באילן והוי דבר המסוים. והרכבת אילן סרק באילן מאכל ילפינן מדכתיב את חקותי תשמורו וגו' חוקות שחקקתי לבני נח דכתיב למינהו באילנות אבל עץ סרק על עץ סרק חשיבי כמין אחד. הטומן לפת וצנונות תחת האילן או הגפן אם אינן אגודה או שלא היו העלין [מגולין] חושש משום כלאים כיון דהוי דרך שתילה ונראה דחששא זו מדרבנן כיון דלא השרישו עדין.
י״ב
שדה שהיתה זרועה וקצרה ונשארו השרשין בארץ לא יהיה זורע עד שיעקר ואיפשר דלא אסיר אלא מדרבנן כל שלא צמחו העיקרין.
י״ג
היתה שדהו זרועה חטים ונמלך לזורעה שעורים כשהתליעו החטים יהפכם במחרישה ויזרע שעורים דהא לא יצמחו החטים כיון שהתליעו והפכם במחרישה כדרך שחורשין האדמה קודם המטר כדי שתרוה. ואם צמחו החטים יהפך ואחר כך זורע ואם קרסמה בהמ' את הצמח הרי זו מותר דתו לא צמח:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות כלאים ב׳, מתוך הלכות כלאים שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
