הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות כלאים · פרק א׳

ספר זרעים · 9 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות כלאים · פרק א׳
הלכה א׳
הַזּוֹרֵעַ שְׁנֵי מִינֵי זְרָעִים כְּאֶחָד בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יט) "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם":
הלכה ב׳
וְאֶחָד הַזּוֹרֵעַ אוֹ הַמְנַכֵּשׁ אוֹ הַמְחַפֶּה כְּגוֹן שֶׁהָיְתָה חִטָּה אַחַת וּשְׂעוֹרָה אַחַת אוֹ פּוֹל אֶחָד וַעֲדָשָׁה אַחַת מֻנָּחִין עַל הָאָרֶץ וְחִפָּה אוֹתָן בֶּעָפָר בֵּין בְּיָדוֹ בֵּין בְּרַגְלוֹ בֵּין בִּכְלִי הֲרֵי זֶה לוֹקֶה. וְאֶחָד הַזּוֹרֵעַ בָּאָרֶץ אוֹ בֶּעָצִיץ נָקוּב. אֲבָל הַזּוֹרֵעַ בֶּעָצִיץ שֶׁאֵינוֹ נָקוּב מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
הלכה ג׳
אָסוּר לִזְרֹעַ כִּלְאַיִם לְנָכְרִי. וּמֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי לִזְרֹעַ לוֹ כִּלְאֵי זְרָעִים. וְאָסוּר לְאָדָם לְקַיֵּם כִּלְאֵי זְרָעִים בְּשָׂדֵהוּ אֶלָּא עוֹקְרָן וְאִם קִיְּמָן אֵינוֹ לוֹקֶה. וּמֻתָּר לְיִשְׂרָאֵל לִזְרֹעַ כִּלְאֵי זְרָעִים בְּיָדוֹ בְּחוּצָה לָאָרֶץ וַאֲפִלּוּ לְעָרֵב הַזְּרָעִים לְכַתְּחִלָּה וּלְזָרְעָן בְּחוּצָה לָאָרֶץ מֻתָּר וּדְבָרִים אֵלּוּ דִּבְרֵי קַבָּלָה:
הלכה ד׳
אֵין אָסוּר מִשּׁוּם כִּלְאֵי זְרָעִים אֶלָּא הַזְּרָעִים הָרְאוּיִין לְמַאֲכַל אָדָם. אֲבָל עֲשָׂבִים הַמָּרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִן הָעִקָּרִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין אֶלָּא לִרְפוּאָה וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן אֵין בָּהֶן מִשּׁוּם כִּלְאֵי זְרָעִים:
הלכה ה׳
כִּלְאֵי הָאִילָנוֹת הֲרֵי הֵם בִּכְלַל מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יט) "שָׂדְךָ לֹא תִזְרַע כִּלְאָיִם". כֵּיצַד. הַמַּרְכִּיב אִילָן בָּאִילָן כְּגוֹן שֶׁהִרְכִּיב יִחוּר שֶׁל תַּפּוּחַ בְּאֶתְרוֹג אוֹ אֶתְרוֹג בְּתַפּוּחַ הֲרֵי זֶה לוֹקֶה מִן הַתּוֹרָה בְּכָל מָקוֹם בֵּין בָּאָרֶץ בֵּין בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְכֵן הַמַּרְכִּיב יָרָק בְּאִילָן אוֹ אִילָן בְּיָרָק לוֹקֶה בְּכָל מָקוֹם:
הלכה ו׳
וְאָסוּר לְיִשְׂרָאֵל לְהָנִיחַ לְנָכְרִי שֶׁיַּרְכִּיב לוֹ אִילָנוֹת כִּלְאַיִם. וּמֻתָּר לִזְרֹעַ זְרָעִים וְזֶרַע אִילָן כְּאֶחָד וְכֵן מֻתָּר לְעָרֵב זַרְעֵי אִילָנוֹת וּלְזָרְעָן כְּאֶחָד שֶׁאֵין לְךָ כִּלְאַיִם בָּאִילָנוֹת אֶלָּא הַרְכָּבָה בִּלְבַד:
הלכה ז׳
הַזּוֹרֵעַ זְרָעִים כִּלְאַיִם וְכֵן הַמַּרְכִּיב אִילָנוֹת כִּלְאַיִם אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לוֹקֶה הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין בַּאֲכִילָה וַאֲפִלּוּ לָזֶה שֶׁעָבַר וּזְרָעָן שֶׁלֹּא נֶאֱסַר אֶלָּא זְרִיעָתָן בִּלְבַד. וּמֻתָּר לִטַּע יִחוּר מִן הָאִילָן שֶׁהֻרְכַּב כִּלְאַיִם וְלִזְרֹעַ מִזֶּרַע הַיָּרָק שֶׁנִּזְרַע כִּלְאַיִם:
הלכה ח׳
הַזֵּרְעוֹנִין נֶחֱלָקִין לִשְׁלֹשָׁה חֲלָקִים. הָאֶחָד מֵהֶם הוּא הַנִּקְרָא תְּבוּאָה וְהִיא חֲמִשָּׁה מִינִין הַחִטִּים וְהַכֻּסְּמִין וְהַשְּׂעוֹרִין וְשִׁבּלֶת שׁוּעָל וְהַשִּׁיפוֹן. וְהַשֵּׁנִי מֵהֶן הוּא הַנִּקְרָא קִטְנִית. וְהֵן כָּל זְרָעִים הַנֶּאֱכָל לְאָדָם חוּץ מִן הַתְּבוּאָה. כְּגוֹן הַפּוֹל וְהָאֲפוּנִים וְהָעֲדָשִׁים וְהַדֹּחַן וְהָאֹרֶז וְהַשֻּׁמְשְׁמִין וְהַפְּרָגִין וְהַסַּפִּיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְהַשְּׁלִישִׁי מֵהֶן הוּא הַנִּקְרָא זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה. וְהֵן שְׁאָר זֵרְעוֹנִין שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְמַאֲכַל אָדָם. וְהַפְּרִי שֶׁל אוֹתוֹ הַזֶּרַע מַאֲכַל אָדָם. כְּגוֹן זֶרַע הַבְּצָלִים וְהַשּׁוּמִין וְזֶרַע הֶחָצִיר וְהַקֶּצַח וְזֶרַע לֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. וְזֶרַע פִּשְׁתָּן הֲרֵי הוּא בִּכְלַל זֵרְעוֹנֵי גִּנָּה. כְּשֶׁיִּזָרְעוּ כָּל מִינֵי זֵרְעוֹנִים אֵלּוּ וְיִצְמְחוּ נִקְרָא הַצֶּמַח כֻּלּוֹ כָּל זְמַן שֶׁלֹּא נִכָּר הַזֶּרַע דֶּשֶׁא וְנִקְרָא יֶרֶק:
הלכה ט׳
וְיֵשׁ מִזֵּרְעוֹנֵי גִּנָּה זֵרְעוֹנִים שֶׁדַּרְכָּן לִזְרֹעַ מֵהֶן שָׂדוֹת כְּגוֹן הַפִּשְׁתָּן וְהַחַרְדָּל וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִים מִינֵי זְרָעִים. וְיֵשׁ מִזֵּרְעוֹנֵי גִּנָּה זֵרְעוֹנִים שֶׁאֵין דֶּרֶךְ בְּנֵי אָדָם לִזְרֹעַ מֵהֶם אֶלָּא עֲרוּגוֹת עֲרוּגוֹת קְטַנּוֹת כְּגוֹן הַלֶּפֶת וְהַצְּנוֹן וְהַתְּרָדִים וְהַבְּצָלִים וְהַכֻּסְבַּר וְהַכַּרְפַּס וְהַמָּרוֹר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן וְאֵלּוּ הֵן הַנִּקְרָאִים מִינֵי יְרָקוֹת:

כסף משנה · הלכות כלאים פרק א׳

א׳
הזורע שני מיני זרעים כאחד וכו'. ומה שכתב בארץ ישראל לאפוקי חוצה לארץ כמו שיתבאר:
ב׳
ואחד הזורע או המנכש או המחפה וכו'. בפרק בתרא דמכות (דף כ"א:) ובריש מ"ק (דף ב':) ופירש"י שם מנכש תולש עשבים רעים מתוך הטובים וכי עקרי להו צמחי הני טפי: ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב. בסוף פרק ז' דכלאים ונתבאר בכמה דוכתי דעציץ נקוב הרי הוא כארץ. ושיעור הנקב כדי שיצא בו שרש קטן כדאיתא ספ"ק דעוקצין. ומ״ש אבל הזורע בעציץ שאינו נקוב מכין אותו מכת מרדות. הכי משמע במנחות פרק ר' ישמעאל (מנחות דף ע'):
ג׳
אסור לזרוע כלאים לנכרי. תוספתא ספ"ב דכלאים ואיתא פ"ה דע"ז (דף ס"ג ע"ב) ובירושלמי סוף מסכת ערלה: ומותר לומר לנכרי לזרוע לו כלאי זרעים: כתב הראב״ד א״א ואם אמרו בח״ל יאמרו בארץ וכו'. ולכאורה היה נראה לומר שטעמו של רבינו מדאיבעיא לן בפרק הפועלים (בבא מציעא דף צ') אמירה לנכרי באיסור לאו אי שרי ולא איפשיטא ואע״פ שהראב״ד השיגו דנקיטינן בה לחומרא וכן דעת הר״ן בפרק תולין, י״ל שהוא ז״ל סובר דכיון דאמירה לנכרי אפילו באיסור סקילה לא מתסר אלא מדרבנן ה״ל ספיקא דרבנן ולקולא. אבל קשה על זה ממ״ש בפט״ז מאיסורי ביאה שאסור לישראל לומר לנכרי לסרס לו בהמתו אלמא ס״ל דנקיטינן בעיין לחומרא דהא משמע בגמ' דלדידן דקי״ל דבן נח אינו מצווה על הסירוס אחד סירוס ואחד שאר מצוה שיש בהם לאו האמירה לנכרי שוה בהן. עוד היה אפשר לומר שטעמו מדאמרינן בפרק תולין (שבת דף קל״ט) גבי כשותא בכרמא רב משרשיא יהיב ליה פרוטה לתינוק נכרי וזרע ליה וגם על זה קשה דהתם בח״ל הוה וטעמא דרב משרשיא כדאמרינן התם בגמרא ולישלח להו כדרבי טרפון דתניא כשותא ר' טרפון אומר אין כלאים בכרם וכו' וקי״ל כל המיקל בארץ הלכה כמותו בחו״ל ומנא לן למישרי בארץ וכבר השיגו הראב״ד. וי״ל שסובר רבינו שא״א לומר כן משום דאי מהאי טעמא למה היה זורעו ע״י נכרי הלא אפילו ע״י ישראל הוה שרי הילכך אית לן למימר דרב משרשיא לא סבר להא דכל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל וא״כ כשותא בכרמא גם בח״ל אסור ואפ״ה ע״י נכרי שרי אבל עדיין יקשה ממה שכתב מפי״ו מאיסורי ביאה דאמירה לנכרי בסירוס אסור ומ״ש מכלאים ועוד אי מהא דרב משרשיא יליף למה לא כתב ההיתר אלא בכלאי זרעים דמשמע דבכלאי הכרם אסור והלא הא דרב משרשיא בכלאי הכרם הוה, ועוד שרבינו עצמו כתבה להא דרב משרשיא בספ״ח לענין כלאי הכרם בחו״ל ובמקום זה ודאי בא״י מיירי רבינו דאילו בח״ל הישראל עצמו מותר לזרוע כלאי זרעים כמו שכתב בסמוך. והר״י קורקוס ז״ל תירץ דה״ק ואסור לזרוע כלאים לנכרי פירוש אפילו בשדה של נכרי דהא בארץ קיימינן ואין קנין לנכרי ודכוותה מותר לומר לנכרי שיזרע כלאים בשדהו של נכרי כיון שהזורע נכרי וקרקע של נכרי לא אסרו ואף אם הוא בשליחות ישראל ולצרכו מותר. ומה שהקשה הראב״ד והלא אף המקיים לוקה ואיך אפשר שלא ינכש אותם וכו' כלומר משום דאיכא למימר היאך ילקה משום מקיים הא לית ביה מעשה להכי אמר משכחת לה מקיים דלוקה כגון שניכש או השקה בידיו וזה ממה שיקבל תירוצו דרבינו לא שרי אלא בשאינו מנכש ולא משקה בידיו וכך ה״ל להקשות והלא אף המקיים אסור ואע״פ שהיה אפשר לומר דרבינו לא נחת הכא אלא לומר דאין בו משום אמירה לנכרי מ״מ יקשה כיון דסוף סוף אינו רשאי לקיימו מאי נפקא מינה באמירתו לנכרי לזורעו ויקשה מזה עוד אם נאמר דלדעת רבינו רב משרשיא לא שאני ליה בין א״י לח״ל מה הועיל בתקנתו לזרוע ע״י נכרי כיון דאסור לקיימו. מיהו בזו י״ל דע״כ לא קאמר רב משרשיא אלא דלא אמרינן כל המיקל בארץ הלכה כמותו בח״ל לענין לזרוע ממש אבל לענין לקיימו אפשר דאע״ג דבארץ אסור בח״ל מותר. ולקושיא ראשונה י״ל דנפקא מינה היכא דזורעם ע״י נכרי ואח״כ נותנם במתנה לנכרי אהובו. ועי״ל שכל זמן שלא כשכש מותר לקיים והשתא כשאומר לנכרי לזרעה מותר לו למכור שדה זרועה כלאים לנכרי בדמים יקרים קודם שהשרישו: ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בתוך שדהו וכו'. בפ' בתרא דמכות דף כ"א ובריש מ"ק המנכש והמחפה בכלאים לוקה ר"ע אומר אף המקיים משמע דלת"ק אינו לוקה ומ"מ איסורא איכא ופסק כוותיה ואע"ג דבריש מ"ק אמרינן כולה ר"ע היא ומה טעם קאמר מה טעם המנכש והמחפה בכלאים לוקה משום מקיים שר"ע אומר אף המקיים וכיון שפסק רבינו דמנכש או מחפה לוקה ה"ל למיפסק דמקיים לוקה, י"ל דההוא שינויא לא אתמר אלא אליבא דרבה אבל לרב יוסף ברייתא כפשטה דר"ע הוא דסבר מקיים לוקה ות"ק פליג עליה דמקיים לית ביה אלא איסורא אבל אינו לוקה והלכה כרב יוסף. אבל קשה על זה שרבינו בפ"ה מהלכות שבת פסק דמנכש הוי תולדת חורש כרבה. וי"ל דאף למאי דאוקימנא כולה כר"ע משמע דר"ע הוא דאמר המקיים לוקה ורבנן פליגי עליה ואמרי דאינו לוקה ונקטינן כוותייהו וא"כ אי מספקא לן אי פליגי רבנן עליה ה"ל ספיקא ולקולא וברפ"ז דכלאים שנינו כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ואמרינן עלה בירושלמי מה כר"ע דר"ע אומר המקיים עובר בל"ת א"ר (יוסי) ד"ה היא (הכל מודים באסור) שהוא אסור בשלא קיים ע"י מעשה אבל אם קיים ע"י מעשה לוקה כהדה דתני המחפה בכלאים לוקה עכ"ל. משמע מהכא בהדיא דרבנן פליגי על ר"ע ואמרי דמקיים שלא ע"י מעשה אסור ואינו לוקה. ויש מי שאומר דלמאי דאמרינן בריש מ"ק כולה ר"ע היא כי אמר ר"ע המקיים לוקה דוקא בעושה מעשה כגון מנכש או מחפה אבל המקיים בלא מעשה אינו לוקה וק"ל דא"כ מנלן שאסור ועוד שהירושלמי שכתבתי הויא תיובתיה: ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בידו וכו'. בספ"ק דקידושין (דף ל"ט) רב יוסף מערב ביזרוני וזרע א"ל אביי והאנן תנן הכלאים מד"ס א"ל לא קשיא כאן בכלאי הכרם כאן בכלאי זרעים וכו' אע"ג דהדר אמר רב יוסף לאו מילתא דאמרי דרב זרע גנתא דבי רב משארי שארי הא דחייה אביי:
ד׳
אין אסור משום כלאי זרעים וכו'. יש לתמוה על זה דהא תנן בספ"ה (משנה ח') המקיים קוצים ר' אליעזר אומר קידש וחכ"א לא קידש אלא דבר שכמוהו מקיימין. ובירושלמי פ"ק אמרו שהזונין אע"פ שאינו כלאים בחטים הוא כלאים בשאר מינים אע"פ שאינו אוכל אדם מפני שרוצים בקיומו להאכילו ליונים. ורבינו בעצמו כתב בפ"ה הרואה בכרם עשב שאין דרך בני אדם לזרעו וכו' הרי זה לא קידש עד שיקיים דבר שכמוהו מקיימים רוב העם באותו מקום. לכן נ"ל דלאו דוקא נקט רבינו מאכל אדם אלא כל דבר שרוצה בקיומו אסור זה בזה ואפי' אם רוצה בקיומו למאכל בהמה ולא נתכוון רבינו לשלול אלא העשבים המרים בלבד וכדדייק סיפא דלישניה ודין זה נ"ל שלמד רבינו ממה שאמרו בירושלמי בריש כלאים גבי זונין:
ה׳
כלאי האילנות וכו'. בספ"ק דקידושין (דף ל"ט) א"ר יוחנן לוקין על הכלאים דבר תורה וכו' והא אנן תנן הכלאים מד"ס ל"ק כאן בכלאי הכרם כאן בהרכבת האילן כדשמואל דאמר בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך נוהג בין בארץ בין בח"ל אף שדך נוהג בין בארץ בין בח"ל ואלא הא כתיב שדך ההוא למעוטי זרעים שבח"ל. ומ״ש וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק. משנה בפ״ק דכלאים וכת״ק. ואע״ג דבמתני' תנן דירק בירק נמי אסור השמיטו רבינו משום דבהאי בבא אתא לאשמועינן דלוקה בכל מקום ואילו ירק בירק בחו״ל מישרא שרי וכדאמרינן דשדך אתי למעוטי זרעים שבחו״ל וסובר רבינו דמהרכבה נמי ממעט לחו״ל דהא בהרכבה משתעי קרא. ואכתי קשה דה״ל לרבינו למכתב דאם הרכיב ירק בירק בא״י לוקה וי״ל דהא לא איצטריכא ליה שאם על זריעת ב' מיני זרעים בא״י לוקה מכ״ש שלוקה על הרכבתן. ואם תאמר הא בפ' אלו טריפות (חולין דף ס') בעי רבינא הרכיב שני דשאים (זה ע״ג זה) לר' חנינא בר פפא מהו כיון דלא כתיב בהו למינהו לא מחייב או דילמא כיון דאסכים (רחמנא) אידייהו כמאן דכתיב בהו למינהו דמי תיקו במאי מיירי אי בחו״ל הא אמרת דמיעטיה קרא ואי בא״י הא אמרת דמתני' אסרה ומאי מבעיא ליה. וי״ל דלעולם בא״י ומתני' דאסרה היינו משום דסברה דכיון דכתיב למינהו במעשה איכא למימר דכך נצטוו מסתמא אבל לר״ח בר פפא דאמר דלא נצטוו למינהו איכא למיבעי לפום ההוא סברא אי אזלינן בתר ציווי או מעשה כיון דאסכים אידייהו והתוס' תירצו דמיבעי ליה בחו״ל דשרי כלאי זרעים ואסירי הרכבת אילן ומבעיא ליה אי חשיבא הרכבת זרעים כהרכבת אילן או לא ועוד תירוצים אחרים. ומ"ש לוקה בכל מקום הוא מדשמואל שכתבתי בסמוך:
ו׳
ואסור לישראל להניח לנכרי שירכיב לו כו'. אין לומר שטעמו מדאמרינן בירושלמי פרקא קמא דכלאים דנכרי אסור להרכיב כלאים וכיון שכן אסור לומר שירכיב כלאים, שאותו ירושלמי כרבי אלעזר דאמר בפרק ארבע מיתות דבני נח הוזהרו אף על הרכבת האילן ורבינו פ"ט מהלכות מלכים פסק דלא כוותיה, אבל טעמיה מההיא דפ' הפועלים שכתבתי לעיל וסובר רבינו דנקטינן בה לחומרא כמו שכתב בפרק ט"ז מהא"ב לענין סירוס ופי"ג מה' שכירות לענין חסימה: ומותר לזרוע זרעים וכו'. נלמד מהא דשמואל שכתבתי בסמוך ואיתיה בהדיא בירושלמי פ"ק דפאה ור"פ מעשר בהמה אמרינן דתירוש ויצהר אינם כלאים זה בזה והיינו דוקא במערב זרעים וזורע. ומ"ש שמותר לזרוע זרעים וזרע אילן כאחד היינו לומר שלקח אחד מן הזרעים וזרע אילן אבל שני זרעים אפי' בלא זרע אילן אסורים בא"י משום כלאי זרעים והכי איתא בתוספתא פ"ק זורעים זרע וזרעוני אילן כאחד כלומר מין זרע אחד בלבד עם זרע אילן דאילו שני זרעים עם זרע אילן אחד כתב הר"ן על רבינו דלענין איסור הפירות בחד מינא נמי אסור אפילו לדעת ר' יאשיה. ובעל כפתור ופרח כתב בו סברות וצ"ל דהא דשרי לזרוע זרע וזרע אילן ביחד דוקא בשאר אילנות חוץ מן הגפן דגרסינן בירושלמי פ"א דפאה זורעים זרעים וזרעי אילן כאחד והזורע מן החרצנים לוקה ארבעים אמר ר' (זירא) כתיב לא תזרע כרמך כלאים ונראה דדייק מדלא כתיב כרמך לא תזרע כלאים כדכתיב שדך לא תזרע כלאים ש"מ מדסמיך כלאים לכרמך דאפילו עיקר כרמך שהם החרצנים. ויש לתמוה על רבינו שהשמיט זה ואין לומר שטעמו מפני שאמרו לוקה ומשמע אפי' על מין אחד מהזרעים עם החרצנים ולא קי"ל הכי אלא כרבי יאשיה שאע"פ שלא יהא הלכה כמותו במאי דאמר לוקה למה לא יהא הלכה כמותו לענין איסור וצ"ע: והראב"ד כתב אינו מחוור דבירושלמי פ"ק וכו' אי משום זרעים באילן למה לי גפן אפילו שאר אילנות פירוש אם היו העלים מגולין תחת כל האילנות חושש משום כלאים וכו'. ואני אומר שאין מכאן השגה לרבינו דלפת וצנונות תחת האילן אם לא היו מקצת עלים מגולים לא משום זריעה נאסר אלא משום הרכבה ששרשי הלפת והצנון נכנסים בשרשי האילן. ומ"ש הראב"ד וכן נראה מכאן שהלפת עם הצנון כלאים זה עם זה כלומר ולאפוקי ממה שכתב רבינו בפ"ג שהלפת והצנון אינם כלאים זה בזה שם אכתוב דעת רבינו ודעת הראב"ד בפירוש המשנה והירושלמי הזה שהביא הראב"ד:
ז׳
הזורע זרעים כלאים וכו'. ברפ"ח דכלאים כלאי זרעים אסורים מלזרוע ומלקיים ומותרים באכילה וכבר נתבאר שהרכבת אילנות בכלל שדך לא תזרע כלאים היא. ומ"ש אפילו לזה שעבר וזרען. כן משמע מדסתם ושנה מותרים באכילה ולא חילק וכן בדין שהרי התורה לא אסרה אלא זריעתן בלבד: ומותר ליטע ייחור מן האילן וכו'. ירושלמי פ"ק דכלאים:
ח׳
הזרעונים נחלקים לשלשה חלקים וכו'. זהו הצעה לשמות שיבאו בפרקים הבאים:
נחלת הכלל · Torat Emet 363

צפנת פענח · הלכות כלאים פרק א׳

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות כלאים פרק א׳

א׳
אזהרת קסא שלא לזרוע כלאים דכתיב שדך לא תזרע כלאים ואם זרע שני מיני זרעים כאחד בארץ ישראל לוקה כדכתיב שדך דהוא בארץ ישראל ולא בחוצה לארץ וכתיב כלאים שהם שני מינים דאף על גב דבלא תזרע כרמך כלאים אמרינן שני מינים עם חרצן דכתיב כרמך וכלאים הכא שאני דכתיב שדך דמשמע קרקע בלא זרעים דנקראת שדה אבל כרם בלא גפנים לא מיקרי כרם. ואחד זורע או מנכש שעוקר עשבים רעים כדי שיגדלו האחרים יותר חשיב כזורע כלאים או מחפה זרע שהיה מונח בעפר לוקה דמה דרכו של זורע לצמוחי פירא מכוין הא נמי לצמוחי פירא מכוין ובין בידו בין ברגלו בין בכלי לצמוחי קא מכוין. ואחד הזורע בארץ או בעציץ נקוב דהוי כמחובר כדאמרי' לענין הכשר זרעים דהוי כמחובר דהתורה ריבתה אצל זרעים דכתיב על כל זרע זרוע אשר יזרע כדרך שאדם מוציא לזריעה למעוטי מחובר כל דהו דלהכי אהני זריעות יתירי דקרא ומיהו שאינו נקוב תלוש גמור הוא מדאוריתא.
ג׳
אסור לזרוע כלאים לגוי דאין קנין לגוי בארץ ישראל דשדך לא אתא למעוטי אלא חוצה לארץ ומותר לומר לגוי לזרוע לו כלאי זרעים דאין האיסור אלא למי שזרע שדהו כלאים דלא נאמר הארץ לא תזרע כלאים דמהכא נפקא דמותר לזרוע שעורים בצד שדה חברו הזרועה חטין. ואסור לאדם לקיים כלאים זרעים בשדהו אלא עוקרן דכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ושמעינן ליה הכי כלאים שדך לא דמשמע שמזהיר הכתוב שלא יקיים כלאים בשדה דהוי מצי למיכתב בהמתך כלאים לא תרביע ומדסמכן כלאים לשדה שמע מינה להכי הוא דאתא ואם קיימן אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה דילפינן בעלמא דאין לוקין עליו. ומותר לישראל לזרוע כלאי זרעים בחוצה לארץ ואפילו לערבן לכתחלה ולזורען דשדך כתיב למעוטי חוצה לארץ ודברים אלו דברי קבלה הם גם כן.
ד׳
עשבים מרים ושאינם ראויים אלא לרפואה אין בהם משום כלאי זרעים [דאין אסור משום כלאי זרעים אלא שבני אדם נוהגים לזרוע כדכתיב אשר תזרע (ויקרא יט, יט)].
ה׳
כלאי האילנות הרי הם בכלל מה שנאמר שדך לא תזרע כלאים בין אילן באילן בין ירק בהרכבה ולוקה בכל מקום דכתיב שדך לא תזרע כלאים בתר בהמתך לא תרביע כלאים וילפינן מינה מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה דהוי דבר המסוים דומיא דהרבעת בהמה ומה בהמתך אף בחוצה לארץ דהא חובת הגוף היא אף שדך בהרכבה אפילו בחוצה לארץ לוקה דהא דכתיב שדך למעוטי חוצה לארץ היינו בזרעים לא בהרכבת אילן באילן או בירק או ירק באילן. ואסור לישראל להניח לגוי שירכיב לו אילנות כלאים דהוי כהרבעת בהמה דילפינן מינה ואין כלאים באילנות אלא בהרכבה לא בזריעה דלא הוי דבר המסוים בהרבעה דבהמה.
ז׳
כלאים דזרעים והרכבת אילנות אף על פי שלוקה מותרין באכילה מדגלי רחמנא בכלאי הכרם דאסירי דכתיב פן תקדש פן תוקד אש מכלל דכלאי זרעים שרו ולא תימא כלאי הכרם אסורים אפילו בהנאה אבל כלאי זרעים שרו בהנאה ואסירי באכילה דהא איתקוש לכלאי בהמה כדכתיב בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע וגו' מה בהמתך כלאים היוצא ממנה מותר אף שדך כלאים היוצא ממנה מותר וכלאי בהמה גופייהו דשרו ילפינן מדאסר רחמנא כלאים לגבוה דכתיב שור או כשב או עז פרט לכלאים מכלל דלהדיוט שרי דאי לאו הכי לא הוה צריך קרא. ומותר ליטע יחור מן האילן שהורכב ולזרוע זרע הירק שנזרע כלאים נראה דכיון דשרו באכילה ולא אסרתן תורה משום כלאים תו ליכא בהו כלאים ואפילו בנטיעה או בזריעה.
ח׳
תבואה היא חמשת המינים חטה ושעורה שבולת שועל ושיפון וכוסמין חטים ב' מינים ושעורה ג' מינים כדילפינן בהלכות חמץ ומצה וקטנית הם כמו פול ואפונים כל זרע שהוא נאכל וזרעוני גינה הן אותן שאינו נאכל אלא הפרי שלהם כבצלים ושומים וכיוצא בהם והכל נקרא זרעונין וכשיצמחו נקראים דשא או ירק וזרעוני גנה שדרכן לזרוע מהם שדות נקראים מיני זרעים ומה שדרכן לזרוע ערוגות קטנות נקראים מיני ירקות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות כלאים פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יצחק ירנן · הלכות כלאים פרק א׳

ג׳
ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים אלא עוקר ואם קיימן אינו לוקה. וכתב מרן כת"ק ומ"מ איסורא איכא וכו' אבל קשה שרבינו פ"ח דשבת פסק כרבה וכו' עכ"ל. ודבריו תמוהים דשם פסק כרב יוסף וכמ"ש הרב המגיד [שם] ואיהו ז"ל מפרש ומטעים דבריו לתרץ מאי דקשה לכאורה על הרה"מ ואף דקשה דהשמיט רבינו מנכש דמועד קטן יש ליישב כיון דהביא הא דמשקה צמחים ותרווייהו פליגי סמך עליה ואם נאמר דחזר בו למה כתב כאן בהל' ב' מה שפירש"י במנכש דצמחי הני טפי מהני. ועוד למה חזר כיון דראוי לפסוק בהך פלוגתא כרב יוסף כיון דסוגיית מכות דף כ"א ע"ב כרב יוסף דהוי משום זורע ומתניתא לאו כולא ר' עקיבא וכן סוגיית דעבודה זרה דף ס"ד מוכח מינה דמתניתא לאו כולה ר"ע דכל זה הוי דלא כרבה ואפשר דזו היא כונת המל"מ ז"ל במה שהשיג למרן דכתב וז"ל עיין מ"ש מרן, ובע"ז דף ס"ד דאמרינן בהדיא דרבנן פליגי עליה דר"ע עכ"ל. ולכאורה אינו מובן מאי דקשיא ליה דההיא סוגיא אזלא כרב יוסף ורבינו פסק כרבה ולרבה כולה מתני' ר"ע אלא הכי פירושו דקשיא ליה כיון דההיא סוגיא מוכח בהדיא דרבנן פליגי עליה והיינו כרב יוסף למה פסק כרבה או אפשר דקשיא ליה למ"ש דאף למאי דאוקימנא כר"ע וכו' ורבנן פליגי עליה עכ"ל, וגם במ"ש אי נמי אי מספקא לן אי פליגי וכו' קשה לי דהא שם מפורש דפליגי ואף דשם הוי לרב יוסף לא מצינו בזה מחלוקת ביניהם דלר' יוסף פליגי רבנן עליה ולרבה לא. עוד כתב מרן וז"ל ויש מי שאומר וכו' דוקא בעושה מעשה כגון מנכש וכו' אבל בלא מעשה אינו לוקה עכ"ל. ולא יכולתי להלום פי' זה דלפי' זה למה נקרא המנכש והמחפה מקיים ולוקה ואי לאו מנכש ומחפה אינו לוקה ודאי דהיינו טעמא דכשזה מנכש ומחפה מסייע לצמוח ולגדל והוי כזורע ולקי משא"כ במקיים לחוד בלא מעשה דלא הוי זורע ולא לקי וא"כ היינו כרב יוסף והיאך מתרץ כן רבה לעצמו דס"ל משום חורש חרישה בכלאים איכא וכעת קשה.
ה׳
וכן המרכיב ירק באילן וכו'. ועיין מ"ש מרן ודבריו תמוהים דאיך נוקים לר' חנינא בר פפא שהוא אמורא דפליגא אמתני'. ועוד רבינא דאיבעיא ליה מאי קא מיבעיא ליה כיון דלא נפקא לן מידי דלמתני' לוקה והלכה כמתני' נגד האמורא. וראיתי למהר"י קורקוס כתב וז"ל וכן המרכיב, פ"ק דכלאים, ועד כאן לא מיבעיא ליה בחולין אלא בהרכיב ב' מיני דשאים דהוי ירק בירק אבל אילן בירק לוקה לכו"ע עכ"ל. נראה דר"ל דאי קאי התם בתיקו היינו ירק בירק ולכן לא פסקו רבינו משא"כ ירק באילן, ודבריו תמוהים דגם ירק בירק בארץ ישראל לוקה כדאיתא במתני' וכמ"ש מרן. והנה מתוך ש"ס הלז דחולין קשיא ליה להרב ישרש יעקב משם מהר"ש אלימן על מ"ש במשנה [סנהדרין] פרק הנחנקים נביא המתנבא מה שלא שמע ומה שלא נאמר לו מיתתו בידי אדם. וקאמר בש"ס מה שלא שמע כגון צדקיה בן כנענה ועל מה שלא נאמר לו הא לחבירו נאמר כגון חנניה בן עזור דקאי בשוק העליון וקאמר הנני שובר (מטה) [קשת] עילם נשא חנניה ק"ו בעצמו מה עילם שלא באו אלא לעזור לבבל אמר הקב"ה הנני וכו' כשדים עצמם לא כל שכן אתא איהו בשוק התחתון וקאמר כה אמר ה' שברתי את עול מלך בבל א"ל רב פפא לאביי האי לחבירו נמי לא נאמר אמר ליה כיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דאיתמר דמי הוא ניהו דלא נאמר לו ע"כ. והא לפי הא דסנהדרין מאי בעי רבינא הרכיב ב' דשאים וכו' כיון דאיתיהיב ק"ו למדרש כמאן דכתיבא דמי. וכתב מהר"ח אבולעפיה וליתא דהא קי"ל אין עונשין מן הדין ושאני התם דבלא"ה הוי נביא שקר שמתנבא מה שלא שמע ולא שייך למימר אין עונשין מן הדין משא"כ (מספיקא) [בספיקא] אי הוי כמאן דכתוב ולוקה כיון דהסכים או לא אלו דבריו. והרב בירך יצחק סדר בהעלותך קשיא ליה עלה דא"כ אמאי איצטריכו שני קראי דהא למתנבא מה שלא שמע נפקא ליה מדכתיב אשר יזיד והמתנבא מה שלא נאמר לו הא לחבירו נאמר נפקא ליה מדכתיב ואשר לא צויתיו ואם איתא דהוי בכלל מתנבא מה שלא שמע מאי פריך רב פפא האי לחבירו נמי לא נאמר כלומר ובלא"ה תיפוק ליה דהוי נביא השקר ומאי קשה לפי פי' הרב וכו' אלו תורף דבריו. הנה הבין בדברי מרן דכונתו דמאי דלוקה במתנבא מה שלא נאמר לו היינו משום דהוא נביא שקר דלקושטא שקר הוא דלא שמע מידי ואמטו להכי קשיא ליה הכי ומן התימה איך חשדו לרבינו הגדול דלא קרא פשטא דשמעתתא והו"ל לעיין בדבריו ולהבין תירוצו ז"ל דכוונתו לתרץ למה שהקשה מההיא דהנחנקים דקאמר דכיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דכתיבא דמי וא"כ ה"נ הוי כמאן דכתיבא וילקה, דבלא"ה נחזי אנן דא"כ לפי קושיא זאת דעונשין מן הדין והא קי"ל אין עונשין מן הדין אלא ודאי אינו ענין זה לזה דההיא דהנחנקים לאו מכח ק"ו הוא מת דאדרבא אי לא חשיב הקל וחומר לכלל חשיב נביא השקר ומת דכתיב אשר יזיד לדבר ומשו"ה חשיב ליה בש"ס כדכתיב והוי כלא נאמר לו הא לחבירו נאמר כיון דלאו מכח הק"ו מת משו"ה לא חששו לקרות לההיא דחנניא דלחבירו נאמר והק"ו חשיב כדכתיבנא כיון דלא נפק"מ מידי ואף שבא בקיצור בדברי הרב ניתן ליאמר והוא אמת ויציב. ועוד בה חזינא להרב הנזכר שהבין בבעיית (ר"י) [רבינא] דהרכיב שני דשאים וכו' דלהצד האחד אפילו איסורא ליכא ושרי לכתחילה וע"פ זה פירש הכתובים יעו"ש, וליתא דבעיית הש"ס הוא לענין מלקות כמ"ש בפי' לא (לקי) [מיחייב] וכו' והספק הוא אי חשיב כמאן דכתיבא ולקי או לא חשיב ולא לקי ברם איסורא מיהא איכא מכח ק"ו דמאי דקי"ל הוא אין עונשין מן הדין דהיינו מלקות וכן הוא לשון הבעיא הרכיב וכו' ולא בעי מהו להרכיב ומ"ש רש"י ושרי להרכיב אינו מדוקדק ורצונו לומר דלהצד הזה שרי דליכא מלקות והוא פשוט. ועוד שמעתי מקשים משמיה דקמאי לההיא ש"ס דסנהדרין דקאמר כיון דאיתיהיב ק"ו למידרש כמאן דכתיבא דמי ממ"ש ביבמות פ"ו דף ס"ב ובית הלל נמי לילף ממשה א"ל משה מדעתיה הוא דעבד דתניא ג' דברים עשה משה מדעתו והסכימה דעתו לדעת המקום פירש מן האשה וכו' מאי דרש וכו' על אחת כמה וכמה וכו' והסכימה דעתו לדעת המקום שנא' שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי ע"כ, הרי דאף דעשה ק"ו והסכים ה' עמו קרי ליה ב"ה מדעתיה ולא חשיב ליה כמאן דכתיבא. והנה ע"פ מ"ש רש"י שם ביבמות וז"ל מדעתיה משום שכינה ואסור לכל אדם לעשות כן עכ"ל, לא קשה מידי דפי' מדעתיה לאו כפשטיה אלא דלעולם לא חשבינן ליה מדעתיה ושאני התם ולא למדינן מינה לעלמא דהתם משום שכינה ודחיק רש"י אנפשיה בתיבת מדעתיה. גם ע"פ מ"ש התוס' שם לא קשה מידי דלאו ק"ו גמור הוא יעו"ש ד"ה מדעתיה, וכן עיין בד"ה דכתיב, דמה שנתרעמו על משה אף שהסכים ה' על ידו ואמר לו ואתה פה עמוד עמדי משום דאמרינן בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו יעו"ש נמצא דשפיר הוי מדעתיה אף דהסכים ה' על ידו ושניא ההיא נדון מההיא דסנהדרין ואין להן שייכות, ולבי אומר לי דלא הקשו כלל קמאי אלא דתלו בהו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות כלאים פרק א׳

ג׳
ואסור לאדם לקיים כלאי זרעים בשדהו אלא עוקרן ואם קיימן אינו לוקה. עי' מ"ש הכ"מ ועי' במל"מ שתמה עליו מע"ז דף ס"ד שנראה שם דלרבנן מותר לקיים, ונראה שדברי רבינו נובעין מהתוספתא דמכות פרק ד' דאיתא שם המאחר במוקדשים והמשייר חמץ בפסח והמקיים כלאים עובר בל"ת אבל אין לוקין עליהן את הארבעים לפי שאין בהם מעשה ע"כ, ורבינו פסק כהתוספתא הזו בפ"א מהל' חמץ הלכה ג' ע"ש ובמ"מ, וס"ל לרבינו דאף דלרבנן דפליגי עם ר"ע משמע ליה להגמ' שם דמתירין אף לכתחילה מ"מ כיון דתנא דתוספתא ס"ל שאסור לכן פסק כתנא דתוספתא וא"ש. שוב ראיתי בביאור הגר"א ז"ל ביו"ד סי' רצ"ז סק"ט שכתב ואף שבע"ז ס"ד משמע דלרבנן מותר היינו בשדה של עכו"ם ע"כ, ולדבריו ל"פ כלל הירושלמי ותלמודא דידן ולק"מ קושיית המל"מ:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות כלאים א׳, מתוך הלכות כלאים שבספר זרעים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות כלאיםכל הרמב״ם