רמב״ם - הלכות קידוש החודש · פרק ג׳

ספר זמנים · 19 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות קידוש החודש · פרק ג׳
הלכה א׳
עֵדִים שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ אִם הָיָה בֵּינֵיהֶם וּבֵין מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין מַהֲלַךְ לַיְלָה וָיוֹם אוֹ פָּחוֹת הוֹלְכִין וּמְעִידִין. וְאִם הָיָה בֵּינֵיהֶן יֶתֶר עַל כֵּן לֹא יֵלְכוּ שֶׁאֵין עֵדוּתָן אַחַר יוֹם שְׁלֹשִׁים מוֹעֶלֶת שֶׁכְּבָר נִתְעַבֵּר הַחֹדֶשׁ:
הלכה ב׳
עֵדִים שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הֲרֵי אֵלּוּ הוֹלְכִין לְבֵית דִּין לְהָעִיד וַאֲפִלּוּ הָיָה שַׁבָּת שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג ד) "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם" וְכָל מָקוֹם שֶׁנֶּאֱמַר מוֹעֵד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת. לְפִיכָךְ אֵין מְחַלְּלִין אֶלָּא עַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וְעַל רֹאשׁ חֹדֶשׁ תִּשְׁרֵי בִּלְבַד מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת. וּבִזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם מְחַלְּלִין עַל כֻּלָּן מִפְּנֵי קָרְבַּן מוּסָף שֶׁבְּכָל רֹאשׁ חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת:
הלכה ג׳
כְּשֵׁם שֶׁמְּחַלְּלִין הָעֵדִים שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ אֶת הַשַּׁבָּת כָּךְ מְחַלְּלִין עִמָּהֶן הָעֵדִים שֶׁמְּזַכִּין אוֹתָן בְּבֵית דִּין אִם לֹא הָיוּ בֵּית דִּין מַכִּירִין אֶת הָרוֹאִין. וַאֲפִלּוּ הָיָה זֶה שֶׁמּוֹדִיעַ אוֹתָן לְבֵית דִּין עֵד אֶחָד הֲרֵי זֶה הוֹלֵךְ עִמָּהֶן וּמְחַלֵּל מִסָּפֵק שֶׁמָּא יִמָּצֵא אַחֵר וְיִצְטָרֵף עִמּוֹ:
הלכה ד׳
הָיָה הָעֵד שֶׁרָאָה אֶת הַחֹדֶשׁ בְּלֵיל הַשַּׁבָּת חוֹלֶה מַרְכִּיבִין אוֹתוֹ עַל הַחֲמוֹר וַאֲפִלּוּ בַּמִּטָּה. וְאִם יֵשׁ לָהֶן אוֹרֵב בַּדֶּרֶךְ לוֹקְחִין הָעֵדִים בְּיָדָן כְּלֵי זַיִן. וְאִם הָיָה דֶּרֶךְ רְחוֹקָה לוֹקְחִים בְּיָדָם מְזוֹנוֹת. וַאֲפִלּוּ רָאוּהוּ גָּדוֹל וְנִרְאֶה לַכּל לֹא יֹאמְרוּ כְּשֵׁם שֶׁרְאִינוּהוּ אֲנַחְנוּ רָאוּהוּ אֲחֵרִים וְאֵין אָנוּ צְרִיכִין לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת אֶלָּא כָּל מִי שֶׁיִּרְאֶה הַחֹדֶשׁ וְיִהְיֶה רָאוּי לְהָעִיד וְיִהְיֶה בֵּינוֹ וּבֵין הַמָּקוֹם שֶׁקָּבוּעַ בּוֹ בֵּית דִּין לַיְלָה וָיוֹם אוֹ פָּחוֹת מִצְוָה עָלָיו לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת וְלֵילֵךְ וּלְהָעִיד:
הלכה ה׳
בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ בְּכָל יוֹם שְׁלֹשִׁים. פַּעַם אַחַת נִשְׁתַּהוּ הָעֵדִים מִלָּבוֹא עַד בֵּין הָעַרְבַּיִם וְנִתְקַלְקְלוּ בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא יָדְעוּ מַה יַּעֲשׂוּ אִם יַעֲשׂוּ עוֹלָה שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם שֶׁמָּא יָבוֹאוּ הָעֵדִים וְאִי אֶפְשָׁר שֶׁיַּקְרִיבוּ מוּסַף הַיּוֹם אַחַר תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. עָמְדוּ בֵּית דִּין וְהִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יִהְיוּ מְקַבְּלִים עֵדוּת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא עַד הַמִּנְחָה כְּדֵי שֶׁיְּהֵא שָׁהוּת בַּיּוֹם לְהַקְרִיב מוּסָפִין וְתָמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם וְנִסְכֵּיהֶם:
הלכה ו׳
וְאִם הִגִּיעַ מִנְחָה וְלֹא בָּאוּ עֵדִים עוֹשִׂין תָּמִיד שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם. וְאִם בָּאוּ עֵדִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה נוֹהֲגִין אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ וּלְמָחָר קֹדֶשׁ וּמַקְרִיבִין מוּסָף לְמָחָר לְפִי שֶׁלֹּא הָיוּ מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ אַחַר מִנְחָה. מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי וּבֵית דִּינוֹ שֶׁיִּהְיוּ מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ וַאֲפִלּוּ בָּאוּ עֵדִים יוֹם שְׁלֹשִׁים בְּסוֹף הַיּוֹם סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה מְקַבְּלִין עֵדוּתָן וּמְקַדְּשִׁין יוֹם שְׁלֹשִׁים בִּלְבַד:
הלכה ז׳
כְּשֶׁמְּעַבְּרִין בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בָּאוּ עֵדִים כָּל יוֹם שְׁלֹשִׁים הָיוּ עוֹלִין לְמָקוֹם מוּכָן וְעוֹשִׂין בּוֹ סְעֻדָּה בְּיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים שֶׁהוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְאֵין עוֹלִין לְשָׁם בַּלַּיְלָה אֶלָּא בַּנֶּשֶׁף קֹדֶם עֲלוֹת הַשֶּׁמֶשׁ. וְאֵין עוֹלִין לִסְעֻדָּה זוֹ פָּחוֹת מֵעֲשָׂרָה. וְאֵין עוֹלִין לָהּ אֶלָּא בְּפַת דָּגָן וְקִטְנִית. וְאוֹכְלִין בְּעֵת הַסְּעֻדָּה. וְזוֹ הִיא סְעֻדַּת מִצְוָה שֶׁל עִבּוּר הַחֹדֶשׁ הָאֲמוּרָה בְּכָל מָקוֹם:
הלכה ח׳
בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיוּ בֵּית דִּין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ הָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת בְּרָאשֵׁי הֶהָרִים כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָרְחוֹקִים. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַכּוּתִים שֶׁהָיוּ מַשִּׂיאִין מַשּׂוּאוֹת כְּדֵי לְהַטְעוֹת אֶת הָעָם הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ שְׁלוּחִים יוֹצְאִין וּמוֹדִיעִין לָרַבִּים. וּשְׁלוּחִים אֵלּוּ אֵינָן מְחַלְּלִין אֶת יוֹם טוֹב וְלֹא אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שַׁבָּת שֶׁאֵין מְחַלְּלִין אֶת הַשַּׁבָּת לְקַיְּמוֹ אֶלָּא לְקַדְּשׁוֹ בִּלְבַד:
הלכה ט׳
עַל שִׁשָּׁה חֳדָשִׁים הָיוּ שְׁלוּחִים יוֹצְאִין. עַל נִיסָן מִפְּנֵי הַפֶּסַח. וְעַל אָב מִפְּנֵי הַתַּעֲנִית. וְעַל אֱלוּל מִפְּנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה. כְּדֵי שֶׁיֵּשְׁבוּ מְצַפִּין בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים לֶאֱלוּל אִם נוֹדַע לָהֶם שֶׁקִּדְּשׁוּ בֵּית דִּין יוֹם שְׁלֹשִׁים נוֹהֲגִים אוֹתוֹ הַיּוֹם קֹדֶשׁ בִּלְבַד. וְאִם לֹא נוֹדַע לָהֶם נוֹהֲגִים יוֹם שְׁלֹשִׁים קֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים קֹדֶשׁ עַד שֶׁיָּבוֹאוּ לָהֶם שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי. וְעַל תִּשְׁרֵי מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת. וְעַל כִּסְלֵו מִפְּנֵי חֲנֻכָּה. וְעַל אֲדָר מִפְּנֵי הַפּוּרִים. וּבִזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם יוֹצְאִין אַף עַל אִיָּר מִפְּנֵי פֶּסַח קָטָן:
הלכה י׳
שְׁלוּחֵי נִיסָן וּשְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי אֵין יוֹצְאִין אֶלָּא בְּיוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ אַחַר שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ עַד שֶׁיִּשְׁמְעוּ מִפִּי בֵּית דִּין מְקֻדָּשׁ. וְאִם קִדְּשׁוּ בֵּית דִּין בְּסוֹף יוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ וְשָׁמְעוּ מִפִּי בֵּית דִּין מְקֻדָּשׁ יוֹצְאִין מִבָּעֶרֶב. וּשְׁלוּחֵי שְׁאָר הַשִּׁשָּׁה חֳדָשִׁים יֵשׁ לָהֶם לָצֵאת מִבָּעֶרֶב אַחַר שֶׁנִּרְאָה הַיָּרֵחַ אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא קִדְּשׁוּ בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ הוֹאִיל וְנִרְאֶה הַחֹדֶשׁ יָצְאוּ שֶׁהֲרֵי לְמָחָר בְּוַדַּאי מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ בֵּית דִּין:
הלכה י״א
כָּל מָקוֹם שֶׁהָיוּ הַשְּׁלוּחִין מַגִּיעִין הָיוּ עוֹשִׂין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת יוֹם טוֹב אֶחָד כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. וּמְקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים שֶׁאֵין הַשְּׁלוּחִים מַגִּיעִין אֲלֵיהֶם הָיוּ עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים מִפְּנֵי הַסָּפֵק לְפִי שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים יוֹם שֶׁקָּבְעוּ בּוֹ בֵּית דִּין אֶת הַחֹדֶשׁ אֵי זֶה יוֹם הוּא:
הלכה י״ב
יֵשׁ מְקוֹמוֹת שֶׁהָיוּ מַגִּיעִין אֲלֵיהֶם שְׁלוּחֵי נִיסָן וְלֹא הָיוּ מַגִּיעִין לָהֶן שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי. וּמִן הַדִּין הָיָה שֶׁיַּעֲשׂוּ פֶּסַח יוֹם אֶחָד שֶׁהֲרֵי הִגִּיעוּ לָהֶן שְׁלוּחִין וְיָדְעוּ בְּאֵי זֶה יוֹם נִקְבַּע רֹאשׁ חֹדֶשׁ. וְיַעֲשׂוּ יוֹם טוֹב שֶׁל חַג הַסֻּכּוֹת שְׁנֵי יָמִים שֶׁהֲרֵי לֹא הִגִּיעוּ אֲלֵיהֶן הַשְּׁלוּחִין. וּכְדֵי שֶׁלֹּא לַחֲלֹק בַּמּוֹעֲדוֹת הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁאֵין שְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי מַגִּיעִין שָׁם עוֹשִׂין שְׁנֵי יָמִים אֲפִלּוּ יוֹם טוֹב שֶׁל עֲצֶרֶת:
הלכה י״ג
וְכַמָּה בֵּין שְׁלוּחֵי נִיסָן לִשְׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי. שְׁנֵי יָמִים. שֶׁשְּׁלוּחֵי תִּשְׁרֵי אֵינָן מְהַלְּכִין בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם טוֹב וְלֹא בַּעֲשִׂירִי בּוֹ מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹם כִּפּוּר:
הלכה י״ד
אֵין הַשְּׁלוּחִין צְרִיכִין לִהְיוֹתָן שְׁנַיִם אֶלָּא אֲפִלּוּ אֶחָד נֶאֱמָן. וְלֹא שָׁלִיחַ בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ תַּגָּר מִשְּׁאָר הָעָם שֶׁבָּא כְּדַרְכּוֹ וְאָמַר אֲנִי שָׁמַעְתִּי מִפִּי בֵּית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ בְּיוֹם פְּלוֹנִי נֶאֱמָן וּמְתַקְּנִין אֶת הַמּוֹעֲדוֹת עַל פִּיו. שֶׁדָּבָר זֶה דָּבָר הֶעָשׂוּי לְהִגָּלוֹת הוּא וְעֵד אֶחָד כָּשֵׁר נֶאֱמָן עָלָיו:
הלכה ט״ו
בֵּית דִּין שֶׁיָּשְׁבוּ כָּל יוֹם שְׁלֹשִׁים וְלֹא בָּאוּ עֵדִים וְהִשְׁכִּימוּ בַּנֶּשֶׁף וְעִבְּרוּ אֶת הַחֹדֶשׁ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּפֶרֶק זֶה. וְאַחַר אַרְבָּעָה אוֹ חֲמִשָּׁה יָמִים בָּאוּ עֵדִים רְחוֹקִים וְהֵעִידוּ שֶׁרָאוּ אֶת הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ שֶׁהוּא לֵיל שְׁלֹשִׁים. וַאֲפִלּוּ בָּאוּ בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ. מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן אִיּוּם גָּדוֹל וּמַטְרִיפִים אוֹתָם בִּשְׁאֵלוֹת וּמַטְרִיחִין עֲלֵיהֶן בִּבְדִיקוֹת וּמְדַקְדְּקִין בְּעֵדוּת וּמִשְׁתַּדְּלִין בֵּית דִּין שֶׁלֹּא יְקַדְּשׁוּ חֹדֶשׁ זֶה הוֹאִיל וְיָצָא שְׁמוֹ מְעֻבָּר:
הלכה ט״ז
וְאִם עָמְדוּ הָעֵדִים בְּעֵדוּתָן וְנִמְצֵאת מְכֻוֶּנֶת וַהֲרֵי הָעֵדִים אֲנָשִׁים יְדוּעִים וּנְבוֹנִים וְנֶחְקְרָה הָעֵדוּת כָּרָאוּי. מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ וְחוֹזְרִין וּמוֹנִין לְאוֹתוֹ הַחֹדֶשׁ מִיּוֹם שְׁלֹשִׁים הוֹאִיל וְנִרְאֶה הַיָּרֵחַ בְּלֵילוֹ:
הלכה י״ז
וְאִם הֻצְרְכוּ בֵּית דִּין לְהַנִּיחַ חֹדֶשׁ זֶה מְעֻבָּר כְּשֶׁהָיָה קֹדֶם שֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים אֵלּוּ מַנִּיחִין. וְזֶה הוּא שֶׁאָמְרוּ מְעַבְּרִין אֶת הַחֹדֶשׁ לְצֹרֶךְ. וְיֵשׁ מִן הַחֲכָמִים הַגְּדוֹלִים מִי שֶׁחוֹלֵק בְּדָבָר זֶה וְאוֹמֵר לְעוֹלָם אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַחֹדֶשׁ לְצֹרֶךְ. הוֹאִיל וּבָאוּ עֵדִים מְקַדְּשִׁין וְאֵין מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן:
הלכה י״ח
יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין מַחֲלֹקֶת הַחֲכָמִים בְּדָבָר זֶה אֶלָּא בִּשְׁאָר הֶחֳדָשִׁים חוּץ מִן נִיסָן וְתִשְׁרֵי. אוֹ בְּעֵדֵי נִיסָן וְתִשְׁרֵי שֶׁבָּאוּ אַחַר שֶׁעָבְרוּ הָרְגָלִים. שֶׁכְּבָר נַעֲשָׂה מַה שֶּׁנַּעֲשָׂה וְעָבַר זְמַן הַקָּרְבָּנוֹת וּזְמַן הַמּוֹעֲדוֹת. אֲבָל אִם בָּאוּ הָעֵדִים בְּנִיסָן וְתִשְׁרֵי קֹדֶם חֲצִי הַחֹדֶשׁ מְקַבְּלִין עֵדוּתָן וְאֵין מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן כְּלָל. שֶׁאֵין מְאַיְּמִין עַל עֵדִים שֶׁהֵעִידוּ עַל הַחֹדֶשׁ שֶׁרָאוּהוּ בִּזְמַנּוֹ כְּדֵי לְעַבְּרוֹ:
הלכה י״ט
אֲבָל מְאַיְּמִין עַל עֵדִים שֶׁנִּתְקַלְקְלָה עֵדוּתָן וַהֲרֵי הַדָּבָר נוֹטֶה וּגְנַאי שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת וְיִתְעַבֵּר הַחֹדֶשׁ. מְאַיְּמִין עֲלֵיהֶן כְּדֵי שֶׁתִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת וְיִתְקַיֵּם הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ. וְכֵן אִם בָּאוּ עֵדִים לְהָזִים אֶת הָעֵדִים שֶׁרָאוּהוּ בִּזְמַנּוֹ קֹדֶם שֶׁקִּדְּשׁוּהוּ בֵּית דִּין הֲרֵי אֵלּוּ מְאַיְּמִין עַל הַמְּזִימִין עַד שֶׁלֹּא תִּתְקַיֵּם הַהֲזָמָה וְיִתְקַדֵּשׁ הַחֹדֶשׁ בִּזְמַנּוֹ:

קובץ על היד החזקה · הלכות קידוש החודש פרק ג׳

ג׳
אפילו היה זה וכו'. עי' לח"מ וי"ל דשאני מילה דאם אין זמנו היום לא נתקיים מצות מילה כלל. והרב ד"ע כתב וי"ל דאין הנדון דומה לראיה דמילה לא נתנו לדחות שבת על הספק אבל עדות ראש חדש עיקרה על ספק נתקנה שהרי הולכים אפילו מאה עדים להעיד ואין צורך אלא בשנים ע"כ. ועי' תוי"ט פ"א דר"ה מ"ט ד"ה אותו:
ד׳
ואפילו במטה. פי' שכשאמרו טפילה הוא בבריא ועי' הלכות שבת פי"ח אבל בחולה שהוא עצמו משוי הוי להו שתי משאות. א"נ פי' במטה הוא ע"י בני אדם בכתפיהם כשאי אפשר בחמור לפי חוליו וזה נראה יותר נכון. ודברי המפרש דבבהמה לא אמרו החי וכו', הם דברי רוח דכ"ש הוא לענין חיוב לאו במחמר מחיוב חטאת בנושא ומ"ש הוא הנכון:
ה׳
ואי אפשר שיקריבו מוסף וכו'. עי' פרק א' מהל' תמידין ומוספין. ומ"ש עד המנחה פירוש מנחה קטנה ט' שעות ומחצה וכ"נ מדברי הרב בפי' המשנה ד"ע:
ז׳
ביום אחד ושלשים. ובכנה"ג כ' דלא נראה אלא ביום ל' ע"ש שהאריך:
ט׳
ואם לא נודע להם. נראה לו שהיו תוקעין מפני הספק בלא ברכה והברכות לא היו אומרין על הספק אלא תפלה של חול זהו לדעת הרב שכשתדקדק בפי' רש"י אי אפשר להם לדעת ועל כרחן הולכין אחר רוב השנים נראה שלא היו עושים אלא יום א' ובודאי מתפללין מוסף וכו' דסמכי ארובא ואע"פ שהתוס' הכריחו ב' ימים מפי' רש"י אינו נראה כן ואע"פ שהרב בפירוש המשנה הזכיר הרוב הזה יש הפרש גדול בין לשונו ללשון רש"י ז"ל למעיין דוק ותשכח, ד"ע:
י״ד
אין השלוחין וכו'. עי' טורי אבן שחולק על רבינו דאין עד אחד נאמן נגד הרוב. ועי' מ"ש בספרי שלום ירושלים:
ט״ו
ב"ד שישבו ואחר ד' ימים וכו'. נ"ל שאלו לא היו מחללין את השבת לילך להעיד ואפילו שמעו שכבר עברו ב"ד ואיכא תקנת המועדות דלא ניתן להתחלל שבת אלא לקידוש החדש בזמנו ולא לקידוש למפרע מדלא נזכר בתלמוד ולא בהרב חילול אלא תוך כ"ד שעות כנזכר ראש הפרק. וזה פי' לא ילכו שאמר למעלה הרב שאינם מחוייבים לילך אלא העומדים בתוך מהלך לילה ויום כדי לקיים קידוש בזמנו אבל אם אירע שאלו הלכו או ששמעו שעברו והלכו לכתחלה לתקן אינם מחוייבים לילך בשבת כיון שאינו מתקיים קידוש החדש בזמנו אבל מחוייבים לילך אחר השמיעה לתקנו בודאי כיון ששמעו שכבר נתעבר ופשוט ובהא לא קמיירי הרב בראש הפרק ה"ו. ודין זה של ד' ימים וכו' לא מצאתיו בתלמוד שלנו אלא שנ"ל שהרב מפרש הסוגיא דספ"ק דר"ה דלא כרש"י והסוגיא היא וכי הא דאמר ריב"ל מאיימין על העדים וכו' איני והא שלח וכו' רב דימי מנהרדעא מתני אפכא וכו' ועם זה יובנו כל דברי הרב עם הסוגיא בנקל למעיין ודו"ק ד"ע:
ט״ז
ואם עמדו העדים. עי' מ"ש בזה בספרי שלום ירושלים במס' ר"ה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות קידוש החודש פרק ג׳

ב׳
עדים שראו את החדש הרי אלו הולכים לב"ד להעיד ואפילו היה שבת. שנא' אשר תקראו אותם במועדם ואיתקש ראש חדש למועד דכתיב מועדיכם ובראשי חדשיכם א"נ דכתיב קרא עלי מועד דתמוז דשילוח מרגלים מלויי מלייה וכלו מ' בט' באב ויום עיבור החדש קרי מועד הזהיר שלא יעבור המועד של זמן קריאתם מקרא קדש היינו קידוש בית דין וכל מקום שנאמר מועד הוא דוחה את השבת. ומן התורה מחללין השבת על כל החדשים כדילפינן דאיקרי מועד וכן העדים המזכים אותם מחללים השבת כיון שאם אינם מכירים אותם אינם מקבלים עדותם הם עיקר העדות והוו בכלל קרא דאשר תקראו אותם וגו' וכמו שא' שראה את החדש הולך ומעיד דשמא ימצא אחר שיעידו עמו כן ההולכים לזכותם אפילו אחד ילך לזכות דשמא ימצא אחר שיצטרף עמו. כל מי שיראה החדש ויהיה ראוי להעיד ויהיה בינו ובין מקום ב"ד פחות מיום אחד מצוה עליו לחלל ואפילו ראהו גדול ואפילו בחילול שבת מלבד ההילוך דכיון דילפינן דדוחה שבת מה לי בהילוך מה לי בדברים הצריכים וכל יום שלשים מקבלים עדות החדש מדאוריתא דהיינו מועדו. אין מחללין שבת לקיים את הר"ח לשלוחין עד שיתקיימו המועדות בזמנן שנאמר אשר תקראו אותם על קריאתם אתה מחלל ואי אתה מחלל על קיומן ויוצאין לשלוחי בית דין להודיע יום שקבעו בו ר"ח מפני תקנת המועדות מדאוריתא דכיון דילפינן דאי אתה מחלל על קיומן משמע דבלא חילול צריכין לקיימן למועדות בזמנן כדכתיב במועדם והיינו בשלוחין ואין יוצאין עד שישמעו מפי ב"ד מקודש כדכתיב אשר תקראו אתם ברישא והדר במועדם דהיינו יציאת השלוחין וכל מקום שהיו השלוחים מגיעים היו עושים יום טוב יום אחד כמו שכתוב בתורה כיון שידעו יום קיבוע החדש ובמקומות שאין שלוחין מגיעים עושים שני ימים מספק דהוי ספקה דאוריתא. ואפילו אחד נאמן להעיד שקדשו בית דין את החדש דכל מילתיה דעבידה לאיגלויי לא משקרי בה אנשי ונחשב בכל מקום בעדות גמורה ואפילו מדאוריתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת אי זהו דבר מפורסם וניכר שהן דברי אמת שיהא חשוב בעדות כל שלא באו עדי הכחשה וכמו שכתב הרא"ה ז"ל ביבמות פרק האשה.
ט״ו
בית דין שעיברו את החדש ואחר כמה ימים באו עדים שראו את החדש בזמנה שהוא ליל שלשים אם כוונו עדותן מקדשין אותו וחוזרים ומונים מיום שלשים דכיון דראו אותה בזמנה חייבים לקדש יום שלשים דכתיב החדש הזה וגו' כזה ראה וקדש והא דכתב הרב ז"ל ריש פרקה דאם יש בין העדים וב"ד יותר מיום ולילה לא ילכו שאין עדותן מועלת שכבר נתעבר החדש היינו עצה טובה לעדים שלא ילכו כיון שכבר נתעבר החדש ולא נתחייבו ב"ד לקדשו כיון שלא באו עדים אבל אם הלכו לב"ד והעידו פשיטא שמקבלים עדותן כדהכא ולתירוץ המפרש ז"ל קשיא לי דלא קאמר שאין עדותן מועלת מפני שכבר נקרב הקרבן אלא שכבר נתעבר החדש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

דברי ירמיהו · הלכות קידוש החודש פרק ג׳

ד׳
היה העד שראה את החודש בליל השבת חולה מרכיבין אותו על החמור ואפי' במטה ואם יש להן אורבים לוקחין העדים בידן כלי זיין ואם היה דרך רחוקה לוקחין בידם מזונות. ואפי' ראוהו גדול ונראה לכל לא אמרו כשם שראינוהו אנחנו ראוהו אחרים ואין אנו צריכין לחלל את השבת אלא כל מי שיראה החדש ויהיה ראוי להעד ויהיה בינו ובין המקום שקבוע בו בי"ד לילה ויום או פחות מצוה עליו לחלל את השבת ולילך ולהעיד. הנה בפ"ק דר"ה בב' משניות קודמים נאמר דמחללין השבת בשביל קדוש החודש ובמשנה האחרונה אי' מי שראה את החודש וכו' כמ"ש רבינו בהל' זאת: ועיין בפנ"י במס' ר"ה דף כ"א אחרי שכתב דמלמודא מקרא נראה אפי' מלאכה גמורה ואף דהוי ל"ת דבכרת הכא אתרבי קרא ולא ילפינן בעלמא מיניה דהוי עשה דלפני הדיבור. אלא דהקשה דבפסח ומילה אין מכשירין [דוחים] ובאפשר לקיים שניהם ובליכא בעידנא אין דוחה שבת ואמאי לא ילפינן מכאן דעשה על הבי"ד והעדים כמכשירין דמי ואפשר לקדש למחר וכתב ע"ז ויש ליישב מיהו בלא"ה דכולה סוגיא אינה אלא בלאו דמחמר כדמשמע במתניתן דסוף פירקין עיי"ש. הנה עוד יקשה מלמודא דקרא נראה כל מלאכות להתיר וגם בטורי אבן רפ"ב דר"ה כתב דדוחק לומר דדוקא שבות התירו עיי"ש. והנה ביותר שייך לומר דרק שבות התירו ולמודא ממקרא אסמכתא כדמצינו בכמה דוכתי מלומר דהוי למודא ממש ודוחה מלאכה דאורייתא אבל לחלק בין מלאכה ומלאכה דלא אמרינן כן במילה וכיו"ב דדחי: והנה בלאו דמחמר לא יקשה דאין עשה דוחה ל"ת דבכרת גם למ"ש ברמב"ן במס' יבמות במחמר לא הוי עשה דשבתון וא"כ לא שייך דשבת עשה ול"ת. אלא דלאו בעידנא ומכשירין באפשר לקיים שניהם אין לחלק בין מחמר לשאר מלאכות ובאמת האי שכתב בפנ"י דעדים כמכשירין דמצוה על הבי"ד מ"מ במצות קידוש החודש קבלת עדים ואמירת מקודש מבי"ד והוי מגוף המצוה גם מ"ש דאפשר לקיים שניהם לא שייך בלקיימו בזמנו ולא ידעתי למה בדעת פנ"י מכח קושיות אלו להחליט דמיירי במחמר בלבד. וכנראה המשנה הביאו לזה דבלא"ה מיותרת למה לפרש אם היה חולה אם מלאכות החמורות מותרין אמנם מאי דאיתא לוקחין בידם מזונות וכו' הוצאה מרשות לרשות מלאכה דאורייתא וזה ודאי דוחק לפרש דדוקא ברשות אחת דא"כ אשמעינן לומר דמשום כרמלית אין לחוש דברה"ר ד' אמות ברה"ר הילכתא גמירי מדאורייתא וכל זה בלתי נראה וע"ז כיון הטורי אבן שכתב דדוחק לפרש דדוקא בשבות התירו וי"ל דמשום דמצינו העמידו דבריהם במקום עשה בהזאה ואזמל וכו' קמ"ל בקדוש החודש העמידו על דבר תורה לחלל בשבות ומפרש דרכי החילול המצוים בקידוש החודש בהליכות העדים ואפי' על ספק עיכוב לחלל השבת: ועי' במפרש מ"ש באיסור משא ובתוס' יו"ט בר"ה פ"ק מ"ט בשם הלבוש נגד המפרש וכתב דידוע הוא שאין איסור שביתת הבהמה חמור כאיסור שביתת האדם אלא כדי להקל באיסורו אמרו כן. ועי' מ"ש בתוס' יו"ט ע"ז שם עיי"ש. ועי' מ"ש בהל' שבת בפ' כ' ה"א ומ"ש בשם מהרשד"ם שם עיי"ש: ועי' במפרש שהקשה מאי שנא במילה דאין דוחה בספק לקדוש החודש דמחללין על הספק. ועי' בלח"מ ע"ז והנה יש מקום לחלק במילה הספק בחיוב קיום המצוה משא"כ הספק אם יהיה לקיומה במצוה ע"י חילול זה דהמצוה לא הוי בספק ואף דהוי חילוקא מ"מ יקשה מנ"ל עוד דבספק כה"ג מחללין דודאי במילה אם ימצא ספק כה"ג ג"כ לא נחלל אף די"ל שאין בכלל ערלתו ודאי דהוי ספק בחיובא. ולולי דמסתפינא הייתי אומר דמדאורייתא ודאי דוקא בודאי ולא בספק כמו בפסח ומילה אלא מדרבנן כמ"ש בתוס' בכמה דוכתי למגדר מלתא ביד החכמים לעקור דאורייתא בקום ועשה וראו בקדוש החודש לחלל אפי' בספק מה שלא אמרו כן במילה מהטעם שכתב בלח"מ ומ"ש י"ב לחלק בין מילה וקה"ח דבקה"ח כל המועדים תלוי התירו ביותר ובדרבנן י"ל כן אבל לומר מדאורייתא מבלי הכרח מקרא יקשה לכאורה:
ה׳
בראשונה היו מקבלין עדות החודש בכל יום שלשים פעם אחת נשתהו העדים מלבוא עד בין הערבים ונתקלקלו במקדש ולא ידעו מה יעשו אם יעשו עולה של בין הערבים שמא יבואו העדים ואי אפשר שיקריבו מוסף היום אחר תמיד של בין הערבים עמדו בי"ד והתקינו שלא יהיה מקבלים עדות החודש אלא עד המנחה כדי שיהיה שהות ביום להקריב מוספין ותמיד של בין הערבים ונסכיהם. ואם הגיע מנחה ולא באו עדים עושין תמיד של בין הערבים ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קודש ולמחר קודש ומקריבין מוסף למחר לפי שלא היו מקדשין אותו אחר מנחה משחרב בהמ"ק התקין ר' יוחנן בן זכאי ובית דינו שיהיו מקבלין עדות החודש כל היום כולו ואפי' באו עדים יום שלשים בסוף היום סמוך לשקיעת החמה מקבלין עדותן ומקדשין יום שלשים בלבד. ועי' בלח"מ דבגמ' איתא קלקלו בשיר שלא אמרו כל עיקר ור' זירא אמר שאמרו שיר של חול עם תמיד של בין הערבים ורבינו כתב שלא כחד מנייהו ועמ"ש בזה. והנה רבינו לא הזכיר כלל מענין שיר: במס' ביצה ד' ע"ב בראשונה היו מקבלין עדות החודש כל היום פעם וכו' ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו וכו' אמר רבה מתקנת ריב"ז ואילך ביצה מותרת וכו' ובתוס' בד"ה ונתקלקלו וכו' והקשה ר' פרץ והאיכא קילקול גבי מוספין ואמאי לא חשו אלא על עבודת התמיד וכו' עיי"ש ובמס' ר"ה דף ל' עיי"ש: גם להלן דף ו' שם נהרדעי אמרי אף ביצה דמה דעתך דילמא מעברי ליה לאלול הא אמר וכו' מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר. ועי' ברש"י שם ועי' שם להלן כ"ב. יש להבין בטעם מחלוקת הזה: ונראה לענ"ד דלכאורה כנראה דמשום ספק הולכין לחומרא שמא עיברו. ועי' במס' ר"ה י"ח ע"א על ששה חדשים שלוחים יוצאים וכו' על אלול מפני ר"ה. וברש"י ועל אלול וכו' מודיעין מתי התחיל אלול וכו' דרוב שנים אין אלול מעובר ואע"פ שספק הוא בידם שמא יעברוהו בי"ד אי אפשר להן לדעת וע"כ הולכין אחרי רוב שנים ואם לא ידעו מתי התחיל אלול לא ידעו יום שלשים שלו עכ"ל: ועי' בשו"ת תשב"ץ ח"ב סי' ר"ז שכתב דמרש"י ומרמב"ם בפי' משניות שהיו סומכין על הרוב אם ידעו מתי נתקדש אלול ועשו יום השלשים עיי"ש. אבל כאן בחיבורו יד החזקה שלא היו סומכין על רוב השנים וכן דעת התוס' בסוגיא שם ובמס' ר"ה שם בד"ה ועל עיי"ש: ובס' טורי אבן הקשה דרש"י סותר את עצמו ממ"ש בדף כ"ג ע"א משום ביטול מלאכה לעם שני ימים ופי' רש"י דאר"ה קאי ש"מ דמספיקא עבדינן ב' ימים בגולה. וגם הקשה ממס' פסחים נ"ד אין בין ט"ב ליו"כ אלא שזה ספיקא אסור וזה מותר ובגמ' שם מה ספיקא מותרת לקביעה דירחא עיי"ש וברש"י לעשות ב' ימים מספיקא אי עברי בי"ד החודש שעבר הרי ביו"כ החמירו ובר"ה הקילו עי' בתוס' שם עיי"ש: ונראה לומר דיש לחלק בין קודם התקנה לאחר התקנה. דקודם התקנה שהיו מקבלים בכל היום כולו היה ברוב פעמים אלול מעובר. אבל לאחר התקנה שאם באו ממנחה ולמעלה לא היו מקבלים העדים לא הוי עוד רובא וי"ל מה"ט דפליגי על נהרדעי ולא סמכינן על רובא שאין מעובר משום דהוי לאחר התקנה. ועי' ברש"י שם בד"ה מימות עזרא וכו' ואע"פ שתיקנו לא אירע שבאו עדים מן המנחה ולמעלה חוץ מאותה הפעם ועדיין לא נתקנה וכו' עכ"ל. והנה לא מצינו תקנה בלא שכיח כלל אלא דחשו למיעוט המצוי מדרבנן ובזה פליגי נהרדעי דלדידהו סמכינן עוד על רוב כזה. ולפ"ז יש ליישב הסתירות ברש"י שעמד עליה בטורי אבן הנ"ל ולחלק בין קודם התקנה וכמ"ש ברש"י הנ"ל דרוב פעמים אין אלול מעובר. אבל לאחר התקנה והקלקול לא הוי רוב גמור ועשו בני הגולה ב' ימים מספיקא ולפ"ז ר"ה וסוכות קילי בזה משארי יו"ט דבהם שייך האי רובא מה שאין בשאר יו"ט של גליות: והנה לפי דברינו יש ג"כ לשום לב בדברי רש"י בסוגיא בד"ה ונתקלקלו וכו' ובשל שחר אין טעות דבתמיד של שחר אפי' הוקדש החודש קודם הקרבתו שיר של חול היו אומרים לפי שברוב השנים אין העדים ממהרים לבוא כל כך עכ"ל וכיו"ב בתוס' בד"ה ונתקלקלו וכתבו וכדאמרינן במס' ר"ה דף ל' ע"ב: ויש להבין למה חששו ביותר לתיקון של בין הערבים משל שחרית ואם בין הערבים היה במקרה רחוק בלבד הוסיפו יום משום של שחר שהיה ברוב פעמים שא"א לידע ליתקנו שאם לא באו עד סוף זמן של שחר היום קודש ומחר קודש ואם יהיה ברוב פעמים כן ואם כמ"ש בשחר לא תיקנו כלל ולא הוי קלקול גם בערבית שכבר תיקנו יקשה לחלק מה"ט דחזינן דשיר גדול להוסיף יום בעבורו: והנה כנראה במס' ר"ה דלא תיקנו בר"ה בשחר רק של חול וכנראה מה"ט שכתבו ברש"י ובתוס'. וא"כ למ"ש יקשה למה לא סמכו על הרוב שאין אלול מעובר לענין זה דהנה בערבית י"ל כיון דאיכא לברורי מבררין אבל בשחר כמ"ש ז"ל דברוב פעמים עבר זמנו קודם שבאו העדים וא"כ ליכא לברורי למה לא סמכי על הרוב בזה: וי"ל כיון דברוב פעמים לא באו העדים קודם זמן השיר וכמ"ש בס' טורי אבן אף דשיר דאורייתא לומר שיר זה דוקא הוי מדרבנן וקודם שהוקבע היו"ט ואמרו הבי"ד מקודש לא היו אומרים שיר של יו"ט דבאמת מתחיל היו"ט רק מעת שקבעו הבי"ד ומאז הוי למפרע קודש ולא רצו משום זה לתקן שיר של יו"ט קודם דהוי יו"ט טרם שקבעו הבי"ד וי"ל דכל זה שייך לענין שיר של דרבנן. אבל לענין קרבן מוסף דאורייתא שלא יבטלו למפרע קרבנות דמוסף למפרע בזה י"ל דסמכינן על הרוב דא"א להמתין ולברר הרוב דעל כרחך נעבור על עשה דהשלמה וכמ"ש ברש"י וא"כ הוי רובא דליכא לברורי וא"כ מסתברא דהוי סומכין על הרוב להקריב מוספין משום דלמפרע יהיה קידוש היום. אמנם יש לעיין בזה כיון דבזמן הקרבתו לא היה קדוש היום אלא דהרוב מסייעו שיהיה קדוש למפרע אם שייך לומר להקריב בכה"ג. ואם נאמר כן וא"כ מיושב קושית התוס' דלמה לא אמרינן משום קלקול דמוספין תיקנו דלמ"ש נהפוך הוא דקודם התקנה הוי רוב גמור והקריבו שפיר מוספין אלא דלאחר התקנה לא הוי רובא ואז לא שייך להקריב וצריך להוסיף יום אחר אבל קודם התקנה היו יכולין להקריב בכל גונא ואתי שפיר: ויש להבין במ"ש ולשמואל קשיא מתני' הא לן הא להו. וברש"י לבני א"י שעושין יום אחד מותרת אבל לדידן בני גולה אסורה שהרי עדיין עושין ב' ימים ועודנה כבתחילה מפני אותה תקנה הראשונה לא מפני ספק הילכך הואיל ולא פסקה מאצלנו משהתחלנו אין להקל ולומר אין מנהגינו זה מפני התקנה הראשונה אלא מפני הספק וביצה מותרת הא לא אמרינן דכיון דלא פסקה אצלנו אותה התקנה שנה אחת לעשות יום אחד עדיין באיסור הראשונה העמדנו להיותם כיום ארוך עכ"ל ועי' בר"ן שכ"כ דאע"ג דמדינא שריא כיון דלא מנכר לן טעמא דשריותא אסרינן לה אבל לבני א"י שנשתנה להם יו"ט של ר"ה וכו' דקא מנכר טעמא דשריותא עיי"ש: ולכאורה למה בעי מינכר נימא מסתמא עבדינן מחמת ספיקא וגם הוי ספיקא דרבנן. אבל למ"ש י"ל דקודם הקלקול לא היו צריכין לעשות רק יום אחד דהוי רובא דאלול שאין מעובר וכמ"ש רק לאחר התקנה היה כשני יו"ט של גליות דעלמא. אבל מתקנת ריב"ז ואילך שהחזירה ליושנה וא"כ הוי ג"כ השתא בגדר רוב ועם כל זה אנחנו עושים ב' ימים דנראה דהוי מהתקנה עודנו במנהגא דהא מצד ספק יהיה בגדר רוב רק יומא חדא ועל כרחך משום תקנה הראשונה דאז לא היה רוב וכמ"ש ואתי שפיר: אמנם דעת רבינו אינו כרש"י הנ"ל שכתב בפירקין ה"ט "ואם לא נודע להם נוהגים יום שלשים ויום אחד ושלשים קודש עד שיבואו להם שלוחי תשרי וכו'" עיי"ש ובלח"מ שכתב כמו כן דרבינו דלא כרש"י עיי"ש מ"ש בזה וכן בפ"ה ה"ז כתב "יו"ט של ר"ה בזמן שהי' קובעין על הראיה רוב בני א"י עושין אותו ב' ימים מספק וכו'" עיי"ש ובהל' זאת כתב דקלקול משום שלא ידעו להקריב המוספין: ויש להבין למה לא היו סומכין על האי רובא דאלול שאין מעובר. והנה אם נאמר דקודם שבאו העדים אין רשאי להקריב וכיו"ב משום דקודם שקבלו הבי"ד ואמרו מקודש לא היה מקודש אף דלמפרע הוי יו"ט אין רשאי לעשות כן מקודם זה וא"כ י"ל מהאי טעמא שייך קלקול מוספין וכמ"ש לעיל. אבל להרחוקין אף דלא הוי להם בכלל רובא דבאו העדים בתחילת היום או באמצעו ואף דנעצרים ממלאכה מ"מ בקידוש החודש מספק בקידוש היום שמא הוי קודם קבלת היום אבל מה"ט לא שייך להוסיף יום דמאי אהני להו הוספה דעכ"פ האי יומא קודש משום רובא הוי וצ"ע למה לא יסמכו על הרוב. ואין לומר משום דקידוש היום נפק"מ למלקות ומיתה וכיו"ב דלא אזלינן בהו בתר רובא הרי כמ"ש ז"ל דקודם שדנין על מלקות ומיתה וממון מהני רוב וממילא גם לאח"ז כשהוחזק הדבר ע"י הרוב וכמ"ש ברמב"ם איסור עצמו בע"א יוחזק ועי' בשב שמעתא בזה. והנה י"ל דרבינו מיירי אחרי התקנה והקלקול שאז לא הוי רובא כמ"ש לעיל וכמ"ש דלא כנהרדעי הוי מה"ט וכמ"ש ברש"י הא לן וכו' דלאחר ריב"ז הוי כמו לאחר התקנה ממנהגא וצ"ע. אלא מ"ש בהל' זאת דקלקול קודם התקנה במוספין ולמ"ש לעיל קודם התקנה לא שייך קלקול במוספין. וי"ל דלענין שלא להקריב ולסמוך על רובא י"ל אף קודם התקנה כמ"ש לעיל דקודם קבלת העדים אין רשאין להקריב אף דיהיה אותו היום למפרע יו"ט וא"כ שייך קלקול אבל להוסיף יום כמ"ש דלא מהני הוספה באמת לרבינו רק לאחר התקנה דלא הוי רובא וכמ"ש אלא דיקשה עוד למה בגמ' לא אמרינן משום קלקול דמוספין אלא משום שיר ורבינו לא הביא משיר אלא מקלקול ועי' בלח"מ וביתר ביאור בס' כפות תמרים עיי"ש: ונראה דאיתא בגמ' א"ל ר' זירא פוק תני להו התקינו שלא יהיו מקבלין עדות החודש אלא כדי שיהא שהות ביום להקריב תמידין ומוספין ונסכיהם ולומר שירה שלא בשיבוש וכו' ולרבינו אין פירושו דהכל משום השירה בלבד אלא משום להקריב תמידין ומוספין וגם משום לומר שירה שלא בשיבוש ולדעתו עיקר משום תמידין ומוספין דכמו שכתב בכפות תמרים לדעת רבינו השיר בלתי מעכב בדיעבד עיי"ש. אלא דבמשנה איתא משום שיר לאשמעינן מעלת השיר דבעבורו ג"כ היו חוששין לתקן כן. ובברייתא מפורש משום תיקון מוספין ותמידין ג"כ. ובכל זה יקשה דאין מדרך רבינו לשנות לשון המשנה ולמה לא הביא ג"כ משום שיר כדאי' בברייתא ובכפות תמרים כתב דרבינו כתב הסיבה בהקלקול ובכל זה צ"ע. ואולי י"ל דדעת רבינו דסתם משנה ר"מ דס"ל במס' ערכין י"א דשיר מעכב את הקרבן משו"ה קלקול השיר די לתקנה זאת ודעת רבינו כחכמים שאין מעכב וכמ"ש בכפות תמרים שם ומשו"ה כתב משום קלקול התמיד ומוספין בלבד זה הנראה ביותר ליישב דברי רבינו לענ"ד ועי' עוד במ"ש לעיל בהל' ט' ובלח"מ שם עיי"ש:
י״ד
אין השלוחין צריכין להיות שנים אלא אפי' אחד נאמן ולא שליח בלבד אלא אפי' תגר משאר העם שבא כדרכו ואמר אני שמעתי מפי בי"ד שקידשו את החודש ביום פלוני נאמן ומתקנין את המועדות על פיו שדבר זה דבר העשוי להגלות ועד אחד כשר נאמן עליו. ומ"ש ולא שליח בלבד וכו' אפי' תגר שבא כדרכו וכו' נראה אפי' הולך מאתנו ולא נודע לנו מקודם די"ל דלא אכפת ליה שיתגלה שקרו מ"מ מקרי עשוי להגלות משום דאפשר שיבוא לפנינו עוד כמ"ש ז"ל דאפי' במדינת הים באפשר בשום מקום מקרי עשוי להגלות. ומ"ש רבינו ועד אחד כשר וכו' עי' מ"ש בזה בשו"ת דברי אמת בסי' א' עיי"ש ואפשר שכתב כשר שנדע שאינו מכת בייתוסים אשר ראו להביא קלקול בעדות החודש והוי כנוגעים וכמ"ש ברי"ף במס' יבמות גבי ואשתמודעינהו דנוגע אינו נאמן בעשוי להגלות עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות קידוש החודש פרק ג׳

ט״ז
[השמטה] ואם עמדו העדים בעדותן כו' מקדשין אותו וחוזרין ומונין לאותו החודש מיום ל' הואיל ונראה הירח בלילו. דברי רבינו מבוארין בירושלמי דר"ה סופ"א ובירושלמי דמגילה סופ"ב אר"י בי ר"ב ולא למפרע הוא קדוש וע"ש בק"ע ובש"ק: [עד כאן]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות קידוש החודש ג׳, מתוך הלכות קידוש החודש שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל