א׳
מפני שהוא גזלן וכו'. ורש"י פי' אולי יכשל בפיו משום דס"ל לרש"י דלפסולי עדות לא חיישינן:
רמב״ם - הלכות קידוש החודש · פרק ב׳
ספר זמנים · 10 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות קידוש החודש · פרק ב׳
הלכה א׳
אֵין כָּשֵׁר לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא שְׁנֵי אֲנָשִׁים כְּשֵׁרִים הָרְאוּיִין לְהָעִיד בְּכָל דָּבָר וְדָבָר. אֲבָל נָשִׁים וַעֲבָדִים הֲרֵי הֵן כִּשְׁאָר פְּסוּלֵי עֵדוּת וְאֵין מְעִידִין. אָב וּבְנוֹ שֶׁרָאוּ אֶת הַיָּרֵחַ יֵלְכוּ לְבֵית דִּין לְהָעִיד. לֹא מִפְּנֵי שֶׁעֵדוּת הַחֹדֶשׁ כְּשֵׁרָה בִּקְרוֹבִים אֶלָּא שֶׁאִם יִמָּצֵא אֶחָד מֵהֶן פָּסוּל מִפְּנֵי שֶׁהוּא גַּזְלָן וְכַיּוֹצֵא בּוֹ מִשְּׁאָר הַפַּסְלָנוּת יִצְטָרֵף הַשֵּׁנִי עִם אַחֵר וְיָעִידוּ. וְכָל הַפָּסוּל לְעֵדוּת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּשֵׁר מִן הַתּוֹרָה פָּסוּל לְעֵדוּת הַחֹדֶשׁ:
הלכה ב׳
דִּין תּוֹרָה שֶׁאֵין מְדַקְדְּקִין בְּעֵדוּת הַחֹדֶשׁ. שֶׁאֲפִלּוּ קִדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ עַל פִּי עֵדִים וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין בְּעֵדוּת זוֹ הֲרֵי זֶה מְקֻדָּשׁ. לְפִיכָךְ הָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ מִכָּל אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל שֶׁכָּל יִשְׂרָאֵל בְּחֶזְקַת כַּשְׁרוּת עַד שֶׁיִּוָּדַע לְךָ שֶׁזֶּה פָּסוּל. מִשֶּׁקִּלְקְלוּ הַבַּיְתוֹסִים וְהָיוּ שׂוֹכְרִין אֲנָשִׁים לְהָעִיד שֶׁרָאוּ וְהֵם לֹא רָאוּ הִתְקִינוּ שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ בֵּית דִּין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא מֵעֵדִים שֶׁמַּכִּירִין בֵּית דִּין אוֹתָן שֶׁהֵם כְּשֵׁרִים וְשֶׁיִּהְיוּ דּוֹרְשִׁין וְחוֹקְרִים בָּעֵדוּת:
הלכה ג׳
לְפִיכָךְ אִם לֹא יִהְיוּ בֵּית דִּין יוֹדְעִים אֶת הָעֵדִים שֶׁרָאוּ אֶת הַיָּרֵחַ מְשַׁלְּחִין אַנְשֵׁי הָעִיר שֶׁנִּרְאָה בָּהּ עִם הָעֵדִים שֶׁרָאוּ עֵדִים אֲחֵרִים שֶׁמְּזַכִּין אוֹתָן לְבֵית דִּין וּמוֹדִיעִין אוֹתָן שֶׁאֵלּוּ כְּשֵׁרִים הֵם וְאַחַר כָּךְ מְקַבְּלִין מֵהֶם:
הלכה ד׳
בֵּית דִּין מְחַשְּׁבִין בַּדְּרָכִים שֶׁהָאִיצְטַגְנִינִין מְחַשְּׁבִין בָּהֶם וְיוֹדְעִין הַלְּבָנָה כְּשֶׁתֵּרָאֶה בְּחֹדֶשׁ זֶה אִם תִּהְיֶה בִּצְפוֹן הַשֶּׁמֶשׁ אוֹ בִּדְרוֹמָהּ וְאִם תִּהְיֶה רְחָבָה אוֹ קְצָרָה וּלְהֵיכָן יִהְיוּ רָאשֵׁי קַרְנֶיהָ נוֹטִין. וּכְשֶׁיָּבוֹאוּ הָעֵדִים לְהָעִיד בּוֹדְקִין אוֹתָם כֵּיצַד רְאִיתֶם אוֹתָהּ בְּצָפוֹן אוֹ בְּדָרוֹם. לְהֵיכָן הָיוּ קַרְנֶיהָ נוֹטוֹת. כַּמָּה הָיְתָה גְּבוֹהָה בִּרְאִיַּת עֵינֵיכֶם וְכַמָּה הָיְתָה רְחָבָה. אִם נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִין לְמַה שֶּׁנּוֹדַע בַּחֶשְׁבּוֹן מְקַבְּלִין אוֹתָם וְאִם לֹא נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִין אֵין מְקַבְּלִין אוֹתָם:
הלכה ה׳
אָמְרוּ הָעֵדִים רְאִינוּהוּ בַּמַּיִם אוֹ בֶּעָבִים אוֹ בַּעֲשָׁשִׁית. אוֹ שֶׁרָאוּ מִקְצָתוֹ בָּרָקִיעַ וּמִקְצָתוֹ בֶּעָבִים אוֹ בַּמַּיִם אוֹ בַּעֲשָׁשִׁית אֵין זוֹ רְאִיָּה וְאֵין מְקַדְּשִׁין עַל רְאִיָּה זֹאת. אָמַר אֶחָד רְאִיתִיו גָּבוֹהַּ בְּעֵינַי כְּמוֹ שְׁתֵּי קוֹמוֹת וְאָמַר הַשֵּׁנִי כְּמוֹ שָׁלֹשׁ קוֹמוֹת הָיָה גָּבוֹהַּ מִצְטָרְפִין. אָמַר הָאֶחָד כְּמוֹ שָׁלֹשׁ קוֹמוֹת וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר כְּמוֹ חָמֵשׁ אֵין מִצְטָרְפִין. וּמִצְטָרֵף אֶחָד מֵהֶם עִם שֵׁנִי שֶׁיָּעִיד כְּמוֹתוֹ אוֹ יִהְיֶה בֵּינֵיהֶן קוֹמָה אַחַת:
הלכה ו׳
אָמְרוּ רְאִינוּהוּ בְּלֹא כַּוָּנָה וְכֵיוָן שֶׁהִתְבּוֹנַנְנוּ בּוֹ וְנִתְכַּוַּנְנוּ לִרְאוֹתוֹ לְהָעִיד שׁוּב לֹא רְאִינוּהוּ אֵין זוֹ עֵדוּת וְאֵין מְקַדְּשִׁין עָלֶיהָ. שֶׁמָּא עָבִים נִתְקַשְּׁרוּ וְנִרְאוּ כַּלְּבָנָה וְכָלוּ וְהָלְכוּ לָהֶם. אָמְרוּ עֵדִים רְאִינוּהוּ בְּיוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח קֹדֶם שֶׁתַּעֲלֶה הַשֶּׁמֶשׁ וּרְאִינוּהוּ עַרְבִית בַּמַּעֲרָב בְּלֵיל שְׁלֹשִׁים הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִים וּמְקַדְּשִׁין עַל רְאִיָּה זוֹ שֶׁהֲרֵי רָאוּהוּ בִּזְמַנּוֹ. אֲבָל הָרְאִיָּה שֶׁאָמְרוּ שֶׁרָאוּהוּ בְּשַׁחֲרִית אֵין נִזְקָקִין לָהּ שֶׁאֵין אָנוּ אַחְרָאִין לִרְאִיַּת שַׁחֲרִית וּבְיָדוּעַ שֶׁהֶעָבִים הֵם שֶׁנִּתְקַשְּׁרוּ וְנִרְאָה לָהֶם כִּלְבָנָה. וְכֵן אִם רָאוּהוּ בִּזְמַנּוֹ וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין שֶׁאֵין אָנוּ אַחְרָאִין אֶלָּא לִרְאִיַּת לֵיל שְׁלֹשִׁים בִּלְבַד:
הלכה ז׳
כֵּיצַד מְקַבְּלִין עֵדוּת הַחֹדֶשׁ. כָּל מִי שֶׁרָאוּי לְהָעִיד שֶׁרָאָה אֶת הַיָּרֵחַ בָּא לְבֵית דִּין. וּבֵית דִּין מַכְנִיסִים אוֹתָן כֻּלָּן לְמָקוֹם אֶחָד וְעוֹשִׂין לָהֶן סְעֻדּוֹת גְּדוֹלוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הָעָם רְגִילִין לָבוֹא. וְזוּג שֶׁבָּא רִאשׁוֹן בּוֹדְקִין אוֹתָן רִאשׁוֹן בַּבְּדִיקוֹת שֶׁאָמַרְנוּ. מַכְנִיסִין אֶת הַגָּדוֹל וְשׁוֹאֲלִין אוֹתוֹ. נִמְצְאוּ דְּבָרָיו מְכֻוָּנִים לַחֶשְׁבּוֹן מַכְנִיסִים אֶת חֲבֵרוֹ. נִמְצְאוּ דִּבְרֵיהֶם מְכֻוָּנִין עֵדוּתָן קַיֶּמֶת. וּשְׁאָר כָּל הַזּוּגוֹת שׁוֹאֲלִין אוֹתָם רָאשֵׁי דְּבָרִים. לֹא שֶׁצְּרִיכִים לָהֶם אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵצְאוּ בְּפַחֵי נֶפֶשׁ, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ רְגִילִין לָבוֹא:
הלכה ח׳
וְאַחַר כָּךְ אַחַר שֶׁתִּתְקַיֵּם הָעֵדוּת רֹאשׁ בֵּית דִּין אוֹמֵר מְקֻדָּשׁ וְכָל הָעָם עוֹנִים אַחֲרָיו מְקֻדָּשׁ מְקֻדָּשׁ. וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה. וְאֵין מְחַשְּׁבִין אֶלָּא בִּשְׁלֹשָׁה. וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא חֹדֶשׁ שֶׁנִּרְאֶה בִּזְמַנּוֹ. וְאֵין מְקַדְּשִׁין אֶלָּא בַּיּוֹם וְאִם קִדְּשׁוּהוּ בַּלַּיְלָה אֵינוֹ מְקֻדָּשׁ. ואֲפִלּוּ רָאוּהוּ בֵּית דִּין וְכָל יִשְׂרָאֵל וְלֹא אָמְרוּ בֵּית דִּין מְקֻדָּשׁ עַד שֶׁחָשְׁכָה לֵיל אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים. אוֹ שֶׁנֶּחְקְרוּ הָעֵדִים וְלֹא הִסְפִּיקוּ בֵּית דִּין לוֹמַר מְקֻדָּשׁ עַד שֶׁחָשְׁכָה לֵיל אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים. אֵין מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ וְיִהְיֶה הַחֹדֶשׁ מְעֻבָּר וְלֹא יִהְיֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֶלָּא יוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֵית בְּלֵיל שְׁלֹשִׁים. שֶׁאֵין הָרְאִיָּה קוֹבַעַת אֶלָּא בֵּית דִּין שֶׁאָמְרוּ מְקֻדָּשׁ הֵם שֶׁקּוֹבְעִין:
הלכה ט׳
רָאוּהוּ בֵּית דִּין עַצְמָן בְּסוֹף יוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים. אִם עֲדַיִן לֹא יָצָא כּוֹכַב לֵיל שְׁלֹשִׁים. בֵּית דִּין אוֹמְרִים מְקֻדָּשׁ שֶׁעֲדַיִן יוֹם הוּא. וְאִם רָאוּהוּ בְּלֵיל שְׁלֹשִׁים אַחַר שֶׁיָּצְאוּ שְׁנֵי כּוֹכָבִים. לְמָחָר מוֹשִׁיבִין שְׁנֵי דַּיָּנִין אֵצֶל אֶחָד מֵהֶם וְיָעִידוּ הַשְּׁנַיִם בִּפְנֵי הַשְּׁלֹשָׁה וִיקַדְּשׁוּהוּ הַשְּׁלֹשָׁה:
הלכה י׳
בֵּית דִּין שֶׁקִּדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ בֵּין שׁוֹגְגִין בֵּין מֻטְעִין בֵּין אֲנוּסִים הֲרֵי זֶה מְקֻדָּשׁ וְחַיָּבִין הַכּל לְתַקֵּן הַמּוֹעֲדוֹת עַל הַיּוֹם שֶׁקִּדְּשׁוּ בּוֹ. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה יוֹדֵעַ שֶׁטָּעוּ חַיָּב לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם שֶׁאֵין הַדָּבָר מָסוּר אֶלָּא לָהֶם וּמִי שֶׁצִּוָּה לִשְׁמֹר הַמּוֹעֲדוֹת הוּא צִוָּה לִסְמֹךְ עֲלֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם וְגוֹ':
קובץ על היד החזקה · הלכות קידוש החודש פרק ב׳
ג׳
עדים אחרים שמכירין וכו'. פי' דבעי שני עדים כדאמרינן בר"פ אם אין מכירין וחד מי מהימן וכו' ובירושלמי שם סבר דלאחר התקנה ע"א מהימן. ועיין מ"ש בזה בספרי ש"י בפי' הגמ' שם. ותלמודא דבבלי והירושלמי מחולקין בפי' המתני' ע"ש:
ד׳
ב"ד. עי' בני שמואל חלק ח"מ סי' ל"א:
ט׳
ראוה ב"ד וכו'. עי' שו"ת רדב"ז ח"א סי' ט"ו. ומ"ש ואם עדיין לא יצא כוכב כתב בס' ד"ע צ"ל אלא כוכב והוא הנראה ביום כדאמרינן בגמ' כוכב אחד יום ב' בה"ש ג' לילה וההיא דהלכות שבת פ"ה ר"ל שקיעת ב' כמו שפי' המ"מ והוא עד ב' כוכבים וכו' ולקושיא הג' כשתעיין בכתובות פ' האשה ור"פ ראוהו ב"ד ג"כ יתורץ לך כי לא אמרו ראייה גדולה משמיעה אלא דוקא ראייה בזמנה שהיא ביום שראוי לקידוש אבל בלילה צריך הגדה עכ"פ ע"כ. ועי' תוי"ט פ"ג דר"ה מ"א ד"ה עד שחשיכה וכו' ועי' מ"ש בס"ד פ"ה מהל' שבת הלכה ד':
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות קידוש החודש פרק ב׳
א׳
אין כשר לעדות החדש אלא שני אנשים כשרים הראוים להעיד בכל דבר ודבר. דכתיב אל תשת ידך עם רשע וגו' אל תשת רשע עד ונשים ועבדים הרי הן כשאר פסולי עדות ואין מעידין. נשים דכתיב ועמדו שני האנשים אשר להם הריב וגומ' בעדים הכתוב מדבר ולימד שאין עדות בנשים וכתיב נמי על פי שנים עדים לשון זכר ולא לשון נקבה. ועבדים פסולים מק"ו דנשים ומה אשה שכשרה לבא בקהל פסולה להעיד דכתיב האנשים עבד שפסול לבא בקהל אינו דין שיהיה פסול להעיד וכתיב נמי ועשיתם לו כאש' זמם לעשות לאחיו מכלל דאחיו כמוהו מה אחיו בן ברית אף העד בן ברית. וקרובים גם כן פסולין לעדות החדש כמו שפסולים לכל עדות דילפינן מדכתיב לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות דהיינו לא יומתו אבות בעדות בנים ולא בנים בעדות אבות ומדהוי מצי למיכתב ובן על אבות אי נמי והם על אבות והדר כתב ובנים דאפילו בנים לעלמ' פסולים להעיד.
ב׳
ודין תורה שאין מדקדקין בעדות החדש אפילו קדשו החדש על פי עדים ונמצאו זוממים בעדות הרי זה מקודש שנאמר אשר תקראו אותם אל תקרי אותם אלא אתם בקריאת ב"ד תלאו הכתוב ואפילו מוטעין על ידי עדי שקר ואם לא נמצאו דברי העדים למה שנודע בחשבון אין מקבלים אותם דכתיב החדש הזה לכם עדות זו מסורה לכם לחקור את דברי העדים מכווני' אם לאו. אמרו העדים שראו אותה ע"י דבר אחר אין זו ראיה דבעינן ראיה ברור' כמו שהרא' הב"ה למשה כזה ראה וקדש. אמר אחד ראיתיו גבוה בעיני כשתי קומות והשני אמר כשלש קומות מצטרפין דלזה נראה שנים ולזה נראה שלש אבל זה אומר שלש וזה חמש אין מצטרפין דכל כי האי לא טעו ואין עדותן מכוונת ומצטרף אחד מהם עם שני שיעיד כמותו או יהיה ביניהם קומה אחת. אמרו ראונוהו בלא כוונה וכיון שנתכוונו לראותו להעיד לא ראינוהו אין זו עדות דבעינן ראיה אמיתת בלא ספק כזה ראה וקדש ושמא עבים נתקשרו ונראו כלבנה והלכו להם. אמרו שראו אותה בליל שלשים ואע"פ שאמרו שראו אותה ג"כ בשחרית כ"ט הרי אלו נאמנים על ראייתה בליל שלשים ולא נחוש למה שראו בשחרית שנא' עבים היה וכן ראוהו בזמנו אע"פ שלא נראה אח"כ בליל עיבורו אין אנו אחראין אלא לראיית ליל שלשים כשקבלו עדות העדים ונמצאו דבריהם מכוונים ותתקיים העדות.
ח׳
ראש בית דין אומר מקודש דכתיב וידבר משה את מועדי ה' מכאן שראש ב"ד אומר מקודש וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש מקראי קדש אלה הם מועדי הם יאמרו מועדי תרי זמני דמקראי תרי משמע. ואין מקדשין החדש אלא בשלשה דכתיב ויאמר ה' אל משה ואל אהרן בארץ מצרים וגו' החדש הזה לכם וגו' עד דאיכא אהרן בהדך ואין ב"ד שקול דבעינן אחרי רבים וליכא ולכן מוסיפין אחד והם שלשה. ואין מקדשין אלא חדש שנראה בזמנו שאם לא נראה בזמנו כבר קדשוהו שמים ולא נצטוו לקדש אלא מה שלא נתקדש עדין. ואין מקדשין אלא ביום ואפילו בגמר דין דכתיב כי חק לישראל הוא דמיירי בקידוש החדש משפט לאלהי יעקב אימת הוי חק בגמר דין שכבר נתקדש וקא קרי ליה לגמר דין חק ומשפט מה משפט ביום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו ביום אתה מפיל נחלות ולא בלילה ונחלה איקרי משפט דכתיב והיתה לבני ישראל לחקת משפט אף הכא נמי ביום וכיון שלא הספיקו לומר מקודש עד שחשכה לא יהיה ראש חדש אלא יום ל"א שאין הראיה קובעת אלא ב"ד שאומרין מקודש היום שקובעים כדילפינן לעיל. ראוהו ב"ד עצמה בסוף יום כ"ט אם עדין לא יצא כוכב של ליל שלשים אומרים מקודש שעדין יום הוא ואין שמיעה גדול מראיה ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצא כוכב של לילה שהם שני כוכבים עם כוכב של יום למחר מושיבין שני דיינים אצל אחד מהם ויעידו השנים בפני השלשה דאי לאו שמיעה על מה יקדשו:
י׳
ב"ד שקדשו את החדש בין שוגגין בין מוטעין בין אנוסין הרי זה מקודש דכתיב שלשה פעמים אותם בפרשת שור או כשב אל תקרי אותם אלא אתם אפילו שוגגין מאליהן כסבורין שהוא ראוי להתעבר ומוטעין על ידי עדי שקר דאנוסין הרי זה מעובר וחייבין הכל לתקן המועדות על היום שקדשו בו אע"פ שזה יודע שטעו חייב לסמוך עליהם שאין הדבר מסור אלא להם ומי שצוה לשמור המועדות צוה לסמוך עליהם שנאמר אשר תקראו אותם וגו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition
דברי ירמיהו · הלכות קידוש החודש פרק ב׳
ב׳
דין תורה שאין מדקדקין בעדות החודש שאפי' קדשו את החודש על פי עדים ונמצאו זוממין בעדות זו הרי זו מקודש לפיכך היו בראשונה מקבלין עדות החודש מכל אדם מישראל שכל ישראל בחזקת כשרות עד שיודע לך שזה פסול משקלקלו האפיקורסים והיו שוכרין אנשים להעיד שראו והם לא ראו התקינו שלא יקבלו בי"ד עדות החודש אלא מעדים שמכירין בי"ד אותן שהם כשירים ושיהיו דורשין וחוקרים בעדות. בלח"מ דמ"ש רבינו ונמצאו זוממין וכו' נפקא מהאי דאי' אתם אפי' שוגגין אפי' מוטעים עיי"ש ואאמ"ו הגאון ז"ל כתב בשולי היריעה במעכ"ת הוא תוספתא בפ"ב מר"ה וז"ל עשו את החודש בזמנו ונמצאו העדים זוממין ה"ז מקודש עכ"ל. ולשון רבינו כלשון הירושלמי בפ"ב ה"ב ר' יעקב בר אחא ר' אימי בשם ר' יודא בר פזי קידשהו ואח"כ נמצאו זוממין ה"ז מקודש קם ר' יוסה עם ר' יודא בר פזי א"ל אתה שמעתה מן אבוך הדא מלתא א"ל כן אמר אבא בשם ר' יוחנן אין מדקדקין בעדות החודש עכ"ל. ובטעמא דמלתא י"ל כמ"ש בלח"מ משום למודא דאתם אפי' מוטעין ובתוספתא אחרי דאיתא הנ"ל קדשו החודש וכו' זוממין ה"ז מקודש קדשהו בלילה אינו מקודש קדשהו אנוסין שוגגין ומוטעין הרי זה מקודש עכ"ל. גם י"ל כמ"ש רבינו לעיל בפ"א ה"ו ב"ד מחשבין בחשבונות וכו' וכמ"ש במפרש שצריך לחשוב בחשבון וגם לקבל עדות ובפ' זה ה"ד בי"ד מחשבין וכו' משו"ה כיון דעולה בחשבון והזמה חידוש אין לך בחידושו בכה"ג דחשבון מסכים עמהם: ועל מ"ש רבינו לפיכך וכו' עי' במפרש ובלח"מ בזה ובלח"מ עמד דנראה דבשאר עדות בעלמא צריכין להכיר העדים אלא בעדות החודש יצא מהתורה בזה דנלמד מדלא נבטל בהזמה אלא משום קלקול עשו עדות החודש כשאר עדות והרי לא מצינו שיהיו צריכין להכיר העדים בעדות דבעלמא עיי"ש: ונראה דבלח"מ השיב על המפרש שהקשה ממ"ש רבינו בהל' עדות בפי"א מהל' עדות שכל עם הארץ פסול עד שיוחזק שהולך בדרך הכשרים ותירץ ששם כתב רבינו דמדרבנן וכאן מדאורייתא וכתב ע"ז בלח"מ דתירוצו אינו עולה שהרי גם פסולי דרבנן כתב רבינו אלא דקושיתו אינה קושיא דדוקא במוחזק לע"ה אינו נאמן עד שיוחזק שהולך בדרך הכשרים אבל לא מחזקינן שום אדם לע"ה עיי"ש: ולענ"ד נראה לומר דדעת רבינו כאן וכמ"ש בהמפרש דאין מדקדקין וכו' דאפי' מע"ה מקבלין ומפרש כן בכונת ר' יעקב בירושלמי שאמר כן על נמצאו זוממין וכמו בזוממין מקודש לא דקדקו מעיקרא כ"כ לפיכך היו בראשונה מקבלין עדות החודש מכל אדם מישראל וכו' אפי' מע"ה והיו מקילין מבשאר עדות כמו שהקילה התורה ולדעת הטו"ז בכ"מ בהתר מפורש בתורה אין ביד החכמים להחמיר ועכ"פ לא ראו להחמיר במה שהקילה התורה. אלא משום קלקול הכותים אז מצאו נחוץ להחמיר ביותר מבשאר העדות דעלמא שצריך בעדות החודש שיהיו מכירין העדים ובזה עולה יפה תירוץ המפרש ג"כ דכאן נאמר מדין תורה ואתי שפיר: ועל מ"ש רבינו "ושיהיו דורשין וחוקרים בעדות" עיין בלח"מ שעמד ע"ז שזה מהתורה דרישה וחקירה בעדות החודש וכמ"ש רבינו בפ"א ה"ז מ"ע מן התורה על הבי"ד וכו' ושידרשו את העדים וכו' וא"כ אין זה מהתקנה: ונראה דשנוי לשון יש כאן דבפ"א כתב ושידרשו את העדים וכאן כתב רבינו ושיהיו דורשין וחוקרין בעדות דכאן כשכתב דמשום קלקול הכותים שהטעו הבי"ד וגם כמצינו במשואות כמ"ש בפ"ג ה"ח והכרה לעדים כמו דרישה וחקירה מהתורה הכל בעדים אבל גם העדות צריכה לדרישה אם לא טעו שסברו שראו ולא ראו כמ"ש רבינו בפ"א ה"ו ובפ' זה ה"ה אמרו העדים ראינו במים וכו' ובה"ו. ועי' בירושלמי בפ"ב דר"ה מ"ד עיי"ש ונראה דמשום הכותים שהטעו העם היו צריכין דרישה יתירה בגוף העדות ביותר אם ראו כשורה פן נתעו מהכותים לאמר שהיא ראיה נכונה ובאמת אינו וז"ש רבינו שידרשו בעדות גוף העדות מבלעדי הדרישה בעדים שלא יהיה העדות בטעות:
ו׳
אמרו ראינוהו בלא כונה וכיון שהתבוננו בו ונתכונו לראותו להעיד שוב לא ראינוהו אין זו עדות ואין מקדשין עליה שמא עבים נתקשרו ונראה כלבנה וכו'. בהל' עדות בפ"ה ה"ה "וכיצד וכו' אבל אם כולם כשרים אחד שנתכוין להעיד או שלא נתכוין להעיד הואיל וראה הדבר וכיון עדותו והיה שם התראה חותכין הדין על פיו בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות" שלא כדעת התוס' ישנים במס' כריתות י"ב בד"ה לא נתכונתי להעיד עיי"ש דעכ"פ כונה לראות הדבר צריך ואף דלא מצינו ג"כ שצריך שהעד יהיה מכוין לראות מ"מ היכא דשייך טעות כמו בקידוש החודש צריך כונה לראות ועי' במלתא דלא רמיא על אנשי לאו אדעתא בהגהות אשר"י במס' שבועות דף מ"ג שמפרש על העדים עיי"ש וכיו"ב באיסורא דמצינו כן דכל אדם בכלל עד:
ט׳
ראוהו בי"ד עצמן בסוף יום תשעה ועשרים אם עדיין לא יצא כוכב ליל שלשים בי"ד אומרין מקודש שעדיין יום הוא ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים למחר מושיבין שני דיינין אצל אחד מהם ויעידו השנים בפני השלשה ויקדשוהו השלשה. ועי' במפרש ובמהרל"ח ובמרכבת משנה לישב דברי רבינו עיי"ש. והנה בהקושיא שהקשו דכאן כתב רבינו עד לא יצא כוכב ליל שלשים וכו' והרי במס' שבת ל"ה ע"ב כוכב אחד יום. גם מדבריו בפ"ה מהל' שבת ה"ד "משתשקע החמה עד שיראו שלש כוכבים בינונים הוא הזמן הנקרא ביה"ש בכל מקום והוא ספק מן היום ספק מן הלילה ודנין בו להחמיר בכ"מ וכו'" ובכ"מ בשם הרמ"ך דמשתשקע וכו' ומשיראו ב' כוכבים עד ג' חדא שיעורא דרב יהודה אמר שמואל אמר שניהם ובלח"מ הקשה למה לא כתב רבינו כוכב אחד יום שניים ביה"ש וכו' עיי"ש: והנה הסוגיא במס' שבת ל"ה ע"ב א"ר יהודה אמר שמואל כוכב אחד יום שנים ביה"ש שלשה לילה תנ"ה כוכב אחד וכו' א"ר יוסי לא כוכבים גדולים הנראים ביום ולא כוכבים קטנים שאין נראין אלא בלילה אלא בינונים: וכנראה לכאורה כאשר מפרש ר"י אלא בינונים ר"י אמר שמואל שאמר כוכב אחד יום שנים ביה"ש שלשה לילה. הכל בבינונים דכוכב אחד בינוני מקרי עוד יום: אמנם בירושלמי במס' ברכות בפ"ק בה"א כמה כוכבים יצאו ויהא לילה שלשה ודאי ללילה שנים ספק והכתיב עד צאת הכוכבים אלא מיעוט כוכבים שנים וקדמאי לא מתחשב ובפני משה שם הכוכב הראשון שהוא ודאי יום לא קחשיב ליה ועד צאת הכוכבים דקאמר אשנים האחרונים הוא דקאי עכ"ל ועוד שם הדא דתימור באילן דלית אורחותיהן מתחמיא ביממא ברם באילין דארחותיהן מתחמיא ביממא לא משערין בהון א"ר יוסי בר' בון ובלחוד דיתחמון תלתא כוכבא בר מן הדא כוכבתא: ובפני משה ובלחוד וכו' דלא תימא ג' כוכבים דמחשבין לילה בהדי כוכב הראשון הוא דהא ליתא שהרי כוכב אחד ודאי יום הוא ואנן לא משערין באלו הכוכבים שדרכן להיות נראין ביום והילכך קאמר דבלבד שיהיו נראין ג' כוכבים חוץ מן הדא כוכבתא קמייתא שאינו מן החשבון של הג' כוכבים דמחשבין להו לילה עכ"ל: והנה קדמאי לא מתחשב אם קאי על כוכב בינוני מג' הכוכבים בלתי מובן עוד דצאת הכוכבים מיעוט כוכבים שנים והאיך נאמר דכוכב האחד יום עד ג' דהוי לילה ואם נפרש כוכב אחד יום על כוכב הגדול איככה נפרש ובלחוד דיתחממון תלתא כוכבא בר מן הדא כוכבתא הרי צריך ג' בלעדי הכוכב הגדול ויקשה עוד מיעוט כוכבים שנים: וראיתי בס' מנחת כהן בשער מבוא השמש פ"ג שהביא הירושלמי וכתב שאין לפרש קדמאי לא מתחשב שמא מהנראה בהיום שהרי כמה כוכבים גדולים נראים ביום כדאי' בירושלמי. ופי' דספק שמא כוכב הא' הבינוני אינו נמנה דבעי שלשה משום חזקה או דדי בשנים עיי"ש: והנראה לומר דהנה יש לדייק עוד ברם באילין דאורחותיהן מתחממא ביממא לא משערון בהון. וא"כ נראה שהם כוכבים רבים הנראים ביום מגודלם וכמ"ש במנחת כהן הנ"ל. וא"כ למה אמר אח"ז ר' יוסי בר' בון וכו' בר מהדא כוכבתא הרי יש הרבה כוכבים ומה הוסיף ר"י על דברי הראשונים וכנראה גורע שאינו חושש אלא לכוכב אחד שלא לצרפו ואולי יש הרבה כוכבים גדולים הנראין ביום אבל בכל יום רק כוכב אחד פעם זה פעם זה לפי מהלך הלבנה וצ"ע: ויש לומר דודאי כלישנא דקראי יציאת הכוכבים מיעוט כוכבים שנים אלא דקרא על כרחך לא מיירי בכוכב הנראה ביום אלא בבינוני ולזה אמר כוכב אחד יום על כוכב הגדול וב' כוכבים לילה ב' כוכבים בינונים כלישנא דקראי אלא בב' בינונים לא נדע אם שניהם בינונים וכוכב הב' להגדול והאחד להבנונים ג"כ בספק למה נחשבו לכן הוי מהספק וצריך ג' בינונים לומר דהוי ודאי לילה דבכלל ג' ב' בינונים כלישנא דקרא. ומשו"ה כדמקשינן מיעוט כוכבים שנים משני קדמאי לא מתחשב משום דהוי ספק וא"כ אחד בודאי ואחד בספק וצריכין לב' ודאין עוד ג' בינונים שיהיה ב' כוכבים ודאי בינונים ובר מהדא כוכבתא דאמר ר' יוסי בר בון ג"כ כונתו על האי קדמאי דלא מתחשב משום ספק ולכן אמר בר מהדא בלשון יחיד: וסוגיא דבבלי יש לפרש לדעת רבינו ג"כ דלר' יהודה אמר שמואל ובברייתא כוכב אחד יום בכוכב שאינו בינוני וב' ביה"ש בבינונים משום ספק שמא האחד אינו בינוני שלשה לילה דהוי שניים בינונים ור"י מפרש לא כוכבים וכו' אלא שלשה בינונים וכמ"ש וא"כ כיון שכתב רבינו בהל' שבת הנ"ל עד שיראו שלש כוכבים בינונים א"צ לכתוב אחד יום דלדעתו קאי על הכוכב הגדול ואפי' אחד ביה"ש בהבינונים דמשו"ה צריך שלשה משום דהאחד בספק וא"כ מכוכב אחד הבינוני עד הג' ביה"ש ומשו"ה כתב עד שיראו שלשה כוכבים בינונים ביה"ש לאו דוקא שניים אלא כוכב אחד הוי ביה"ש וב' ביה"ש בגמ' מפרש דאפי' בשנים הוי ספק על האחד וממילא השני ג"כ בספק ושניהם בספק אפי' כוכב אחד בכלל ביה"ש ומשו"ה כתב כאן שפיר לענין קידוש החודש אם עדיין לא יצא כוכב ליל שלשים וכו' דמיירי בכוכבים קטנים דבאחד ושתים הוי ביה"ש בשוה והנה לפ"ז לדעת רבינו יהיה ביה"ש בכוכב אחד מהבינונים משתשקע החמה משום ספק כן נוטה רהיטא דלישנא בהל' שבת הנ"ל וכאן אלא דמ"ש אח"ז כאן ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים וכו' יהיה בסותר לזה ולדבריו כמו שעמדו ע"ז עיי"ש (ועי' בביאורי הרמב"ם ברדב"ז ח"א סי' ו' עיי"ש ובר' דוד ערמאה ז"ל שהגיה אלא כוכב עיי"ש): ונראה לומר והנה בהאי בר מהדא כוכבתא יש לפרש לפי מ"ש לעיל כי יש כוכב בינוני ידוע שיש לספק עליו אם למנותו בכלל גדולים או בינונים ומדויק לשון מהדא וכו' או דפי' דבסתם כוכב אחד להסתפק שמא אין מהבינונים אבל בשתים לא שייך טעות כמו כן יש לעיין בהאי דאין מקדשין בלילה ואפי' בקידש לא מהני מה דינו בביה"ש בדיעבד די"ל דלא שייך מספיקא לחומרא דלכל צד הוי חומרא שוה וכמ"ש במג"א בסי' שמ"ג לומר משום חזקת יום וא"כ י"ל בדיעבד בביה"ש מקודש ובכוכב אחד ממ"נ אם הוי מבינונים הוי ביה"ש ואם מגדולים יום ממש ורבינו בהל' הקודמת כתב ואין מקדשין אלא ביום ואם קדשהו בלילה אינו מקודש וכו' ולא הספיקו וכו' עד שחשכה וכו' כתב בראשונה עד הלילה ואח"ז עד שחשכה נראה דלומר בדיעבד אינה מקודשת דוקא בלילה ממש וי"ל כמ"ש בכוכב בינוני אחד לומר מקודשת משום ביה"ש וחזקת יום ושמא מגדולים אלא דלכתחילה אין מקדשין בכוכב אחד וכמ"ש דעכ"פ כביה"ש נחשבים. אבל בב' כוכבים בינונים בשאין נראין בבת אחת כיון דכוכב אחד ספק לא שייך על השנים חזקת יום ואפי' בנראין בבת אחת י"ל אם נאמר כמ"ש דבסתם כוכב אחד בינוני חוששין י"ל למ"ש בהמהרל"ח כאן כעין זה בבי"ד אין לחוש וי"ל דב' בינונים הוי לילה ממש. וגם כמ"ש לפרש כוכב ידוע מ"מ חילוק בין כוכב אחד לשני כוכבים דרק מחומרא לחוש שאין בקיאין ובמקרא נאמר צאת הכוכבים דמיעוט שנים כדאי' בירושלמי לא מקילין לומר דהוי בחזקת יום וכל זה לענין בקידוש בדיעבד. אבל בראו הבי"ד ולא קידשהו אם לומר לא תהיה שמיעה גדולה מראיה בביה"ש בכוכב אחד לענין לומר מקודש ולענין להושיב בי"ד ולהעיד בפניהם. הנה במשנה במס' ר"ה כ"ה איתא ראוהו בי"ד וכו' ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה וכו' ראו שלשה וכו' ובגמ' ואמאי לא תהיה שמיעה וכו' כגון שראו בלילה ומסתברא שלא לומר מקודש. ולהושיב בי"ד בל"א שייך לומר לחומרא כיון דלא אמר מקודש בלא"ה יהיה מעובר והנפק"מ רק בדיעבד באמר מקודש לחלק בין בכוכב אחד לשני כוכבים וכמ"ש וא"כ י"ל דברי רבינו ראוהו בי"ד עצמן בסוף יום תשעה ועשרים אם עדין לא יצא כוכב ליל שלשים הבי"ד אומרים מקודש שעדיין יום הוא וכו' וזה לענין לכתחילה שאין לקדש אפי' בכוכב אחד דהוי ביה"ש לדעת רבינו וכמ"ש לעיל בכוכב בינוני. ואח"ז כתב ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצאו שני כוכבים למחר מושיבין שני דיינין וכו' דשני כוכבים כלילה ממש ואפי' בדיעבד בלתי מקודש ולא כתב בפי' דאפי' בדיעבד אינו מקודש דמובן דאם בכוכב אחד לכתחילה לא ומאי אולמי משני כוכבים אם לא אף בדיעבד לא מהני. ומצינו לרבינו שכתב כמה פעמים בדרך קצרה. (ואולי לא רצה להחליט כתב בלשון כזה) והנה ראיתי בס' קרית ספר להמבי"ט שכתב ואם ראוהו בליל שלשים אחר שיצא כוכב של לילה שהם ב' כוכבים עם כוכב של יום למחר מושיבין וכו' עיי"ש אף דדבריו אין עולין עם מ"ש ובלתי מתורץ עוד הקושיא הנ"ל מ"מ נראה מדבריו ג"כ דכוכב אחד בינוני משוי לביה"ש לדעת רבינו:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
ציוני מהר"ן · הלכות קידוש החודש פרק ב׳
ב׳
דין תורה שאין מדקדקין בעדות החודש שאפילו קדשו את החודש על פי עדים ונמצאו זוממין בעדות זו הרי זה מקודש. עיין במפרש ובלח"מ. אבל באמת דברי רבינו מבוארים בירושלמי פ"ג דראש השנה ה"א, דאיתא שם ר"י ב"א ר"א בשם ר"י בר פזי קידשוהו ואח"כ נמצאו העדים זוממין ה"ז מקודש קם ר' יוסי עם ר"י בר פזי א"ל אתה שמעתה מן אביך הדא מילתא. א"ל כן אמר אבא בשם ר"י אין מדקדקין בעדות החודש, וכן הוא שם בירושלמי פ"ב ה"ז, ובתוספתא פ"ב דר"ה, ועיין שם בציון ירושלים ובק"ע:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות קידוש החודש ב׳, מתוך הלכות קידוש החודש שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל