רמב״ם - הלכות קידוש החודש · פרק ד׳

ספר זמנים · 17 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות קידוש החודש · פרק ד׳
הלכה א׳
שָׁנָּה מְעֻבֶּרֶת הִיא שָׁנָה שֶׁמּוֹסִיפִין בָּהּ חֹדֶשׁ. וְאֵין מוֹסִיפִין לְעוֹלָם אֶלָּא אֲדָר וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ שָׁנָה שְׁנֵי אֲדָרִין אֲדָר רִאשׁוֹן וַאֲדָר שֵׁנִי. וּמִפְּנֵי מָה מוֹסִיפִין חֹדֶשׁ זֶה מִפְּנֵי זְמַן הָאָבִיב כְּדֵי שֶׁיְּהֵא הַפֶּסַח בְּאוֹתוֹ זְמַן שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז א) "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב" שֶׁיִּהְיֶה חֹדֶשׁ זֶה בִּזְמַן הָאָבִיב. וְלוּלֵא הוֹסָפַת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה הַפֶּסַח בָּא פְּעָמִים בִּימוֹת הַחַמָּה וּפְעָמִים בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים:
הלכה ב׳
עַל שְׁלֹשָׁה סִימָנִין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה. עַל הַתְּקוּפָה וְעַל הָאָבִיב וְעַל פֵּרוֹת הָאִילָן. כֵּיצַד. בֵּית דִּין מְחַשְּׁבִין וְיוֹדְעִין אִם תִּהְיֶה תְּקוּפַת נִיסָן בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן אוֹ אַחַר זְמַן זֶה מְעַבְּרִין אוֹתָהּ הַשָּׁנָה. וְיַעֲשׂוּ אוֹתוֹ נִיסָן אֲדָר שֵׁנִי כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הַפֶּסַח בִּזְמַן הָאָבִיב. וְעַל סִימָן זֶה סוֹמְכִין וּמְעַבְּרִין וְאֵין חוֹשְׁשִׁין לְסִימָן אַחֵר:
הלכה ג׳
וְכֵן אִם רָאוּ בֵּית דִּין שֶׁעֲדַיִן לֹא הִגִּיעַ הָאָבִיב אֶלָּא עֲדַיִן אָפֵל הוּא. וְלֹא צָמְחוּ פֵּרוֹת הָאִילָן שֶׁדַּרְכָּן לִצְמֹחַ בִּזְמַן הַפֶּסַח. סוֹמְכִין עַל שְׁנֵי סִימָנִין אֵלּוּ וּמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה. וְאַף עַל פִּי שֶׁהַתְּקוּפָה קֹדֶם לְשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן הֲרֵי הֵן מְעַבְּרִין. כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה הָאָבִיב מָצוּי לְהַקְרִיב מִמֶּנּוּ עֹמֶר הַתְּנוּפָה בְּשִׁשָּׁה עָשָׂר בְּנִיסָן. וּכְדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַפֵּרוֹת צוֹמְחִין כְּדֶרֶךְ כָּל זְמַן הָאָבִיב:
הלכה ד׳
וְעַל שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת הָיוּ סוֹמְכִין בָּאָבִיב. עַל אֶרֶץ יְהוּדָה וְעַל עֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְעַל הַגָּלִיל. וְאִם הִגִּיעַ הָאָבִיב בִּשְׁתֵּי אֲרָצוֹת מֵאֵלּוּ וּבְאַחַת לֹא הִגִּיעַ אֵין מְעַבְּרִין. וְאִם הִגִּיעַ בְּאַחַת מֵהֶן וְלֹא הִגִּיעַ בִּשְׁתַּיִם מְעַבְּרִין אִם עֲדַיִן לֹא צָמְחוּ פֵּרוֹת הָאִילָן. וְאִלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁהֵן הָעִקָּר שֶׁמְּעַבְּרִין בִּשְׁבִילָן כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַשָּׁנִים שְׁנֵי חַמָּה:
הלכה ה׳
וְיֵשׁ שָׁם דְּבָרִים אֲחֵרִים שֶׁהָיוּ בֵּית דִּין מְעַבְּרִין בִּשְׁבִילָן מִפְּנֵי הַצֹּרֶךְ. וְאֵלּוּ הֵן. מִפְּנֵי הַדְּרָכִים שֶׁאֵינָן מְתֻקָּנִין וְאֵין הָעָם יְכוֹלִין לַעֲלוֹת מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה עַד שֶׁיִּפָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים וִיתַקְּנוּ הַדְּרָכִים. וּמִפְּנֵי הַגְּשָׁרִים שֶׁנֶּהֶרְסוּ וְנִמְצְאוּ הַנְּהָרוֹת מַפְסִיקִין וּמוֹנְעִין אֶת הָעָם וּמִסְתַּכְּנִין בְּעַצְמָן וּמֵתִים מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה עַד שֶׁיְּתַקְּנוּ הַגְּשָׁרִים. וּמִפְּנֵי תַּנּוּרֵי פְּסָחִים שֶׁאָבְדוּ בַּגְּשָׁמִים וְאֵין לָהֶם מָקוֹם לִצְלוֹת אֶת פִּסְחֵיהֶם מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה עַד שֶׁיִּבָּנוּ הַתַּנּוּרִים וְיִיבְשׁוּ. וּמִפְּנֵי גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָן וַעֲדַיִן לֹא הִגִּיעוּ לִירוּשָׁלַיִם מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם פְּנַאי לְהַגִּיעַ:
הלכה ו׳
אֲבָל אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא מִפְּנֵי הַשֶּׁלֶג וְלֹא מִפְּנֵי הַצִּנָּה וְלֹא מִפְּנֵי גָּלֻיּוֹת יִשְׂרָאֵל שֶׁעֲדַיִן לֹא נֶעֶקְרוּ מִמְּקוֹמָם. וְלֹא מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה. כְּגוֹן שֶׁהָיוּ רֹב הַקָּהָל אוֹ רֹב הַכֹּהֲנִים טְמֵאִים אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה לָהֶם פְּנַאי לִטַּהֵר וְיַעֲשׂוּ בְּטָהֳרָה אֶלָּא יַעֲשׂוּ בְּטֻמְאָה. וְאִם עִבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה מִפְּנֵי הַטֻּמְאָה הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת:
הלכה ז׳
יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁאֵין מְעַבְּרִין בִּשְׁבִילָן כְּלָל אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָן סַעַד לְשָׁנָה שֶׁצְּרִיכָה עִבּוּר מִפְּנֵי הַתְּקוּפָה אוֹ מִפְּנֵי הָאָבִיב וּפֵרוֹת הָאִילָן. וְאֵלּוּ הֵן. מִפְּנֵי הַגְּדָיִים וְהַטְּלָאִים שֶׁעֲדַיִן לֹא נוֹלְדוּ אוֹ שֶׁהֵן מְעַט. ומִפְּנֵי הַגּוֹזָלוֹת שֶׁלֹּא פָּרְחוּ. אֵין מְעַבְּרִין בִּשְׁבִיל אֵלּוּ כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַגְּדָיִים וְהַטְּלָאִים מְצוּיִין לִפְסָחִים וְהַגּוֹזָלוֹת מְצוּיִין לִרְאִיָּה אוֹ לְמִי שֶׁנִּתְחַיֵּב בְּקָרְבַּן הָעוֹף. אֲבָל עוֹשִׂין אוֹתָן סַעַד לְשָׁנָה:
הלכה ח׳
כֵּיצַד עוֹשִׂין אוֹתָן סַעַד לְשָׁנָה. אוֹמְרִין שָׁנָה זוֹ צְרִיכָה עִבּוּר מִפְּנֵי הַתְּקוּפָה שֶׁמָּשְׁכָה אוֹ מִפְּנֵי הָאָבִיב וּפֵרוֹת הָאִילָן שֶׁלֹּא הִגִּיעוּ וְעוֹד שֶׁהַגְּדָיִים קְטַנִּים וְהַגּוֹזָלוֹת רַכִּים:
הלכה ט׳
אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בִּמְזֻמָּנִין לָהּ. כֵּיצַד. יֹאמַר רֹאשׁ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל לִפְלוֹנִי וּפְלוֹנִי מִן הַסַּנְהֶדְרִין הֱיוּ מְזֻמָּנִין לְמָקוֹם פְּלוֹנִי שֶׁנְּחַשֵּׁב וְנִרְאֶה וְנֵדַע אִם שָׁנָה זוֹ צְרִיכָה עִבּוּר אוֹ אֵינָהּ צְרִיכָה. וְאוֹתָן שֶׁהֻזְמְנוּ בִּלְבַד הֵן שֶׁמְּעַבְּרִין אוֹתָהּ. וּבְכַמָּה מְעַבְּרִין אוֹתָהּ. מַתְחִילִין בִּשְׁלֹשָׁה דַּיָּנִין מִכְּלַל סַנְהֶדְרֵי גְּדוֹלָה מִמִּי שֶּׁסָּמְכוּ אוֹתָן. אָמְרוּ שְׁנַיִם לֹא נֵשֵׁב וְלֹא נִרְאֶה אִם צְרִיכָה עִבּוּר אִם לָאו וְאֶחָד אָמַר נֵשֵׁב וְנִבְדֹּק. בָּטֵל יָחִיד בְּמִעוּטוֹ. אָמְרוּ שְׁנַיִם נֵשֵׁב וְנִרְאֶה וְאֶחָד אוֹמֵר לֹא נֵשֵׁב. מוֹסִיפִין עוֹד שְׁנַיִם מִן הַמְזֻמָּנִים וְנוֹשְׂאִים וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר:
הלכה י׳
שְׁנַיִם אוֹמְרִים צְרִיכָה עִבּוּר וּשְׁלֹשָׁה אוֹמְרִין אֵינָהּ צְרִיכָה. בָּטְלוּ שְׁנַיִם בְּמִעוּטָן. שְׁלֹשָׁה אוֹמְרִין צְרִיכָה עִבּוּר וּשְׁנַיִם אוֹמְרִין אֵינָהּ צְרִיכָה עִבּוּר. מוֹסִיפִין שְׁנַיִם מִן הַמְזֻמָּנִין לָהּ וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין וְגוֹמְרִין בְּשִׁבְעָה. אִם גָּמְרוּ כֻּלָּם לְעַבֵּר אוֹ שֶׁלֹּא לְעַבֵּר עוֹשִׂין כְּמוֹ שֶׁגָּמְרוּ. וְאִם נֶחְלְקוּ הוֹלְכִים אַחַר הָרֹב בֵּין לְעַבֵּר בֵּין שֶׁלֹּא לְעַבֵּר. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא רֹאשׁ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל שֶׁהוּא רֹאשׁ יְשִׁיבָה שֶׁל אֶחָד וְשִׁבְעִים מִכְּלַל הַשִּׁבְעָה. וְאִם גָּמְרוּ בִּשְׁלֹשָׁה לְעַבֵּר הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת וְהוּא שֶׁיְּהֵא הַנָּשִׂיא עִמָּהֶן אוֹ שֶׁיִּרְצֶה. וּבְעִבּוּר הַשָּׁנָה מַתְחִילִין מִן הַצַּד. וּלְקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל:
הלכה י״א
אֵין מוֹשִׁיבִין לְעִבּוּר הַשָּׁנָה לֹא מֶלֶךְ וְלֹא כֹּהֵן גָּדוֹל. מֶלֶךְ מִפְּנֵי חֵילוֹתָיו וּמִלְחֲמוֹתָיו שֶׁמָּא דַּעְתּוֹ נוֹטָה בִּשְׁבִילָן לְעַבֵּר אוֹ שֶׁלֹּא לְעַבֵּר. וְכֹהֵן גָּדוֹל מִפְּנֵי הַצִּנָּה שֶׁמָּא לֹא תִּהְיֶה דַּעְתּוֹ נוֹטָה לְעַבֵּר כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבֹא תִּשְׁרֵי בִּימֵי הַקֹּר וְהוּא טוֹבֵל בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים חָמֵשׁ טְבִילוֹת:
הלכה י״ב
הָיָה רֹאשׁ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל וְהוּא הַנִּקְרָא נָשִׂיא בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה אֵין מְעַבְּרִין אוֹתָהּ אֶלָּא עַל תְּנַאי אִם יִרְצֶה הַנָּשִׂיא. בָּא וְרָצָה הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת. לֹא רָצָה אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת. וְאֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה אֶלָּא בְּאֶרֶץ יְהוּדָה שֶׁהַשְּׁכִינָה בְּתוֹכָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ה) "לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ". וְאִם עִבְּרוּהָ בַּגָּלִיל מְעֻבֶּרֶת. וְאֵין מְעַבְּרִין אֶלָּא בַּיּוֹם. וְאִם עִבְּרוּהָ בַּלַּיְלָה אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת:
הלכה י״ג
יֵשׁ לְבֵית דִּין לְחַשֵּׁב וְלִקְבֹּעַ וְלֵידַע אֵי זוֹ שָׁנָה תִּהְיֶה מְעֻבֶּרֶת בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה אֲפִלּוּ לְכַמָּה שָׁנִים. אֲבָל אֵין אוֹמְרִין שָׁנָה פְּלוֹנִית מְעֻבֶּרֶת אֶלָּא אַחַר רֹאשׁ הַשָּׁנָה הוּא שֶׁאוֹמֵר שָׁנָה זוֹ מְעֻבֶּרֶת. וְדָבָר זֶה מִפְּנֵי הַדְּחָק אֲבָל שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת הַדְּחָק אֵין מוֹדִיעִין שֶׁהִיא מְעֻבֶּרֶת אֶלָּא בַּאֲדָר הוּא שֶׁאוֹמֵר שָׁנָה זוֹ מְעֻבֶּרֶת וְחֹדֶשׁ הַבָּא אֵינוֹ נִיסָן אֶלָּא אֲדָר שֵׁנִי. אָמְרוּ לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה שָׁנָה זוֹ שֶׁתִּכָּנֵס מְעֻבֶּרֶת אֵינָהּ מְעֻבֶּרֶת בַּאֲמִירָה זוֹ:
הלכה י״ד
הִגִּיעַ יוֹם שְׁלֹשִׁים בַּאֲדָר וְלֹא עִבְּרוּ עֲדַיִן הַשָּׁנָה לֹא יְעַבְּרוּ אוֹתָהּ כְּלָל. שֶׁאוֹתוֹ הַיּוֹם רָאוּי לִהְיוֹת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִיסָן וּמִשֶּׁיִּכָּנֵס נִיסָן וְלֹא עִבְּרוּ אֵינָן יְכוֹלִים לְעַבֵּר. וְאִם עִבְּרוּהָ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים שֶׁל אֲדָר הֲרֵי זוֹ מְעֻבֶּרֶת. בָּאוּ עֵדִים אַחַר שֶׁעִבְּרוּ וְהֵעִידוּ עַל הַיָּרֵחַ הֲרֵי אֵלּוּ מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ בְּיוֹם שְׁלֹשִׁים וְיִהְיֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ אֲדָר שֵׁנִי. וְאִלּוּ קִדְּשׁוּהוּ קֹדֶם שֶׁיְּעַבְּרוּ אֶת הַשָּׁנָה שׁוּב לֹא הָיוּ מְעַבְּרִין שֶׁאֵין מְעַבְּרִין בְּנִיסָן:
הלכה ט״ו
אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בִּשְׁנַת רְעָבוֹן שֶׁהַכּל רָצִים לְבַיִת הַגְּרָנוֹת לֶאֱכל וְלִחְיוֹת וְאִי אֶפְשָׁר לְהוֹסִיף לָהֶן זְמַן לֶאֱסֹר הֶחָדָשׁ. וְאֵין מְעַבְּרִין בִּשְׁבִיעִית שֶׁיַּד הַכּל שׁוֹלֶטֶת עַל הַסְּפִיחִין וְלֹא יִמְצְאוּ לְקַּרֵב הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם. וּרְגִילִין הָיוּ לְעַבֵּר בְּעֶרֶב שְׁבִיעִית:
הלכה ט״ז
יֵרָאֶה לִי שֶׁזֶּה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים אֵין מְעַבְּרִין בִּשְׁנַת רְעָבוֹן וּבִשְׁבִיעִית. שֶׁלֹּא יְעַבְּרוּ בָּהֶם מִפְּנֵי צֹרֶךְ הַדְּרָכִים וְהַגְּשָׁרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם. אֲבָל אִם הָיְתָה הַשָּׁנָה רְאוּיָה לְהִתְעַבֵּר מִפְּנֵי הַתְּקוּפָה אוֹ מִפְּנֵי הָאָבִיב וּפֵרוֹת הָאִילָן מְעַבְּרִין לְעוֹלָם בְּכָל זְמַן:
הלכה י״ז
כְּשֶׁמְּעַבְּרִין בֵּית דִּין אֶת הַשָּׁנָה כּוֹתְבִין אִגְּרוֹת לְכָל הַמְּקוֹמוֹת הָרְחוֹקִים וּמוֹדִיעִים אוֹתָן שֶׁעִבְּרוּהָ וּמִפְּנֵי מָה עִבְּרוּ. וְעַל לְשׁוֹן הַנָּשִׂיא נִכְתָּבוֹת. וְאוֹמֵר לָהֶן יוֹדֵעַ לָכֶם שֶׁהִסְכַּמְתִּי אֲנִי וַחֲבֵרַי וְהוֹסַפְנוּ עַל שָׁנָה זוֹ כָּךְ וְכָךְ. רָצוּ תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם רָצוּ שְׁלֹשִׁים יוֹם. שֶׁחֹדֶשׁ הָעִבּוּר הָרְשׁוּת לְבֵית דִּין לְהוֹסִיפוֹ מָלֵא אוֹ חָסֵר לָאֲנָשִׁים הָרְחוֹקִים שֶׁמּוֹדִיעִין אוֹתָם. אֲבָל הֵם לְפִי הָרְאִיָּה הֵם עוֹשִׂים אִם מָלֵא אִם חָסֵר:

קובץ על היד החזקה · הלכות קידוש החודש פרק ד׳

ו׳
ולא מפני הטומאה וכו'. עי' מ"ש המפרש ונ"ל שיתכן זה כגון שיהיה מחוסרי כפרה ולא היתה כפרתם ראויה ליקרב אלא לאחר הפסח וכו'. והדברים תמוהים דא"כ איך כתב רבינו אלא יעשה בטומאה הרי מחוסרי כפרה הם זב וזבה ויולדת ומצורע ואין טומאה נדחת בצבור אלא טמא מת בלבד כמ"ש רבינו פ"ז מהל' ק"פ וכבר העיר בזה השעה"מ בשם חכמי צפת פ"ד מהלכות ביאת המקדש. ועי' מה שאכתוב בס"ד פ"ז מהלכות ק"ש:
ט״ז
ויראה לי שזה שאמרו חכמים וכו'. עי' במס' שקלים פ"א דף ד' בשירי קרבן ד"ה אין:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות קידוש החודש פרק ד׳

א׳
חדש שמוסיפין על השנה אינו אלא אדר ועושין אותה שנה שני אדרים ראשון ושני ומפני מה מוסיפים חדש זה מפני זמן האביב שיהא פסח באותו זמן שנאמר שמור את חדש האביב שיהא חדש זה בזמן האביב לפי שאם יעברו חדש לפניו שמא תתבשל התבואה במהרה ולא תצטרך השנה לעיבור אבל אם יעשו חדש העיבור קרוב מזמן האביב הם יודעים אם הגיע זמן בישול האביב אם לא וזהו אדר שהוא הקרוב לחדש האביב ולולי תוספת החדש הזה היו חוזרים חדשי השנים חלילה על כל השנה מפני תוספת שנת החמה על שנת הלבנה והיה הפסח בא פעם בימות החמה אחר זמן האביב ופעם בימות הגשמים קודם זמן האביב ורחמנא קרייה חדש האביב.
ב׳
על ג' סימנים מעברים את השנה על התקופה ועל האביב ועל פירות האילן. כיצד ב"ד מחשבין ויודעין אם תהיה תקופת ניסן בששה עשר בניסן או אחר זמן זה מעברין אותה השנה דכתיב בחג הסוכות וחג האסיף תקופת השנה והוא זמן האסיף שבחג דהיינו חולו של מועד שיכול לאסוף בו דבר האבד השמר שיהא בתקופת שנת הנכנסת ולא בתוך תקופת תמוז שהיא משנה לשעברה ואינה תקופת השנה ולכך בעינן מקצת חולו של מועד בתקופה חדשה הילכך כשתקופת ניסן נופלת בתחלת יום י"ו בניסן או בשש שעות ביום מיקלע תקופת תשרי בכ"ב וליכא מקצת חג בתקופת חדשה כיצד טול י"ד יום וחצי דניסן שהוא מלא ואייר וסיון נ"ט ותמוז ואב נ"ט הרי קל"ב וחצי ואלול כ"ט שהוא חסר הרי קס"א וחצי וכ"א דתשרי הרי קפ"ב וחצי ימים שתי תקופות ושל תשרי נופלת בכ"ב לחדש שהרי יש בין תקופה לתקופה צ"א יום ושבע שעות ומחצה ומשום הכי מעברין דליכא מקצת חג בתקופה חדשה אבל נפלה תקופת תשרי ביום כ"א כגון דנפלה תקופת ניסן בליל י"ו לניסן אין מעברין דיום תקופה מתחיל שהוא ראשון לימי תקופה הבאה ואיכא מקצת יום כ"א בתקופה חדשה ולמה יעברו השנה מעתה כדי שיבא זמן הבאת העומר בתקופת ניסן ולא בתוך תקופת טבת ואפילו אם תפול תקופת תשרי תוך החג אם נמשכת תקופת טבת עד י"ו בניסן ולא עד בכלל מעברין דכתיב את חדש האביב שיהא בחידוש שאביב הוא יום תקופת ניסן שניסן קרוי אביב על שם בישול התבואה ובישול התבואה הוא לחשבון החמה שקיץ וחורף אחר חשבון החמה הולכים והזהירך הכתוב לשמרו שיהא בחידוש ואין לשון חידוש נופל אלא בלבנה שמתחדשת בתולדותיה ואשמעינן קרא שיהא ניסן של חמה בתוך יום ט"ו למולד הלבנה שהוא עדין מחידוש הלבנה כדאמר עד מתי מברכין על החדש נהרדעי אמרי עד י"ו משמע דיום ט"ו הוי מן החידוש ומתחלת י"ו ואילך היא ישנה והא דאמרן לעיל דאם נפלה תקופה בתחלת ליל י"ו אין מעברים היינו משום תקופת תשרי דהא איכא מקצת חג בתקופה חדשה אבל משום תקופת ניסן דבעינן תוך חידוש הלבנה מעברין אפילו שנפלה בתחלת י"ו כדילפינן וכן אם עדין לא הגיע האביב אלא עדין אפל הוא מעברין דכתיב שמור את חדש האביב כדי שיהיה האביב מצוי להקריב ממנו עומר התנופה בששה עשר בניסן ואע"פ שהתקופה קודם י"ו בניסן וכן אם לא צמחו פירות האילן שדרכן לצמח בזמן הפסח מעברין מפני שמתאחר זמן בישולם יותר מזמן העצרת ועצרת הוא זמן ביכורים דכתיב וחג הקציר ביכורי מעשיך ואפילו שהתקופה קודם בניסן ונראה דמדאוריתא נמי על כל אחד מאלו מעברין אלא משום דבפירות האילן באביב עבידי דטעו דאיפשר שיתבשלו ויהיה אביב בזמנו ולכך אין סומכין אלא על שניהם מדרבנן כדפ' וכן שאר הדברים שמעברים בשבילם הם מדרבנן.
י״ב
ואין מעברין אלא בארץ ישראל וביום כדילפינן לעיל בקידוש החדש וביום נמי דהוקש עבור השנה לקידוש החדש מה קידוש החדש ביום כדילפינן לעיל מקרא דכי חק לישראל הוא וגו' אף עיבור שנה ביום. אין מעברין את השנה בניסן דכתיב החדש הזה לכם זה ניסן ואין אחר ניסן משקבעתו זה ניסן אי אתה יכול לעשות זה אדר והאחר ניסן ואין מעברין אלא אדר וכל שאר החדשים אין מעברין דכתיב לחדש שנים עשר הוא חדש אדר ואי מעברין אחד משאר החדשים לא הוי אדר שנים עשר ובמכילתא תני הואיל וחדש מתעבר ושנה מתעברת מה חדש למינוייו אף שנה למינוייה ומה חדש אין תוספת עיבורו אלא בסוף אף שנה אין תוספת עיבורה אלא בסוף והוא אדר ועיבור חדש ועיבור שנה למדנו ג"כ מפשט הכתובים שבנביאים שהרי כתוב במעשה דיהונתן ויהי ממחרת החדש השני וגו' ועיבור השנה מחזקיהו דכתיב ויועץ המלך וגו' לעשות הפסח השני וגו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

דברי ירמיהו · הלכות קידוש החודש פרק ד׳

ו׳
אבל אין מעברין לא מפני השלג ולא מפני הצינה ולא מפני גליות וכו' ולא מפני הטומאה כגון שהיו רוב הקהל או רוב הכהנים טמאים אין מעברין את השנה כדי שיהיה להם פנאי למחר ויעשו בטהרה אלא יעשו בטומאה ואם עברו את השנה מפני הטומאה הרי זו מעוברת. מ"ש רבינו או רוב הכהנים וכ"כ בפ"ד מביאת מקדש הי"ד אם היו רוב הכהנים נכנסים שם בירושלים בזמן הקבוע טמאין יעשו בטהרה עיי"ש: במס' יומא ו' ע"ב אתמר טומאת המת רב נחמן אמר הותרה היא בציבור ור' ששת אמר דחויה היא בציבור היכא דאיכא טמאין וטהורין בהאי בית אב כו"ע לא פליגי דטהורי עבדי וכו' איכא דאמרי אפי' היכא דאיכא טהורין וטמאין בהאי בית אב פליג ר"נ ואמר עבדי נמי טמאים דכל טומאת מת בציבור רחמנא שריא: ויש להבין הנה טומאה הותרה או הודחה בציבור אם כשהציבור טמאין או כשכהנים טמאים וא"כ יבטלו הציבור מקרבנם אז נדחה הטומאה וכדאיתא במס' פסחים ע"ט ע"א הרי שהיו ישראל טמאים וכהנים וכלי שרת טהורים או שהיו ישראל טהורין וכהנים וכלי שרת טמאין ואפי' ישראל וכהנים טהורים וכלי שרת טמאים יעשו בטומאה וכו' וא"כ הכל בשביל הציבור שלא יודחו וברוב הציבור תליא וכהנים טמאין הכל משום רוב הציבור. וא"כ למה נלך בתר רוב הכהנים כיון דהכל תליא שלא לדחות הציבור וביש מיעוט כהנים טהורים ואף אחד טהור אם יספיק מנ"ל לדחות הטומאה משום רוב הכהנים טמאים ולפי הא"ד הטמאין הותרו אף באיכא טהורין וברמב"ם דס"ל הודחה אפ"ה ברוב טמאין ס"ל דנדחה הטומאה: והנה ממעלת המשמר עי' ב"ק ק"ט וק"י ומבית אב בריטב"א דטהורין עבדי וטמאים לא עבדי פי' ומבטלין הפייס מן הטמאים ואפי' הם חכמים וחשובין יותר מן הטהורין עכ"ל ובד"ה דכל טומאת מת בציבור שריא רחמנא פי' שריא התר גמור בין לענין הבעלים בין לענין המקריבין ובין לענין טומאת הקרבן ואין מבטלין בשביל זה פייסות של כהנים עכ"ל ובכל זאת יש להבין מנ"ל כן מהני קראי דדרשינן לדחות טומאה בציבור: ונראה דתליא דאם נאמר כדאיתא במס' יומא נ' ע"א נקוט האי כללא בידך כל שזמנו קבוע דוחה אפי' דיחיד וכל שאין זמנו קבוע אינו דוחה אפי' דציבור. ועי' בתוס' יומא ו' בד"ה פרים ובתוס' במס' סנהדרין י"ב ע"ב בד"ה שטומאה שאין הדבר תליא בציבור וכדאיתא במס' יומא הנ"ל ובס' תורת חיים סנהדרין שם דמשו"ה נקטו בציבור אף דתליא בקביע זמן משום דרוב קרבנות שזמנן קבוע של ציבור הן ושאין זמנן קבוע של יחיד והו"ל כאלו אמר שטומאה הותרה בקרבן קבוע עיי"ש: אמנם בתוס' במס' פסחים ע' ע"ב בד"ה הא דסוגיות חלוקות ואיכא תנא דתולה בציבור וכדאיתא ביומא בקביע זמנו עיי"ש. וי"ל דאם תליא בקביע זמנו וא"כ שטומאה הותרה ואפי' כהן אחד שטמא יוכל להקריב אבל אם תליא ברוב וצריך רובא בתמיד וכיו"ב כמו בפסח וי"ל הלישנא קמא והאיכא דאמרי פליגי בזה. וא"כ רבינו שפוסק הודחה ומ"מ ברוב כהנים ס"ל הודחה וצ"ע בדעתו אם אזלינן בתר רובא או בתר קביעי זמנו לחוד או שניהם ביחד ובמפרש בד"ה ולא מפני וכו' בסופו ונראה לענ"ד שיתכן כגון שהיו מחוסרי כפרה ולא היתה כפרתם ראוים לקרב אלא לאחר פסח וכו'. עיין בשעה"מ בפ"ד מהל' ביאות מקדש הט"ז שעמד עליו דלא אמרינן הודחה אלא בטומאת מת בלבד עיי"ש: ואם עיברו את השנה מפני הטומאה הרי זו מעוברת. עי' בס' שאגת אריה בסי' ל"ח לפרש דלא יקשה ממ"ש אם הודחה בציבור אפי' בדיעבד לא ואם הותרה אפי' לכתחילה ישתרי עיי"ש. ועי' בחי' הר"ן ר"י אמר אינה מעוברת אע"ג דאמרינן לעיל שהרשות ביד בי"ד לעבר מפני הצורך אע"פ שאין שם סימנין הידועים ס"ל לר"י שחכמים גזרו מפני הטומאה כדי שלא יבואו להרהר על טומאה בציבור משום דר"י ס"ל הותרה בציבור עכ"ל וא"כ מובן למה לת"ק אין מעברין לכתחילה ואם עיברה מעוברת ואף למאן דס"ל הודחה וכדעת רבינו מ"מ י"ל לכתחילה חששו שלא יקילו בטומאה בציבור בעבודה כשיראו שנעשה מעשה גדול לעבר החודש מפני הטומאה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

ציוני מהר"ן · הלכות קידוש החודש פרק ד׳

י׳
ובעיבור השנה מתחילין מן הצד ולקידוש החודש מתחילין מן הגדול. מבואר בירושלמי פ"ב דר"ה ה"ה, ובירושלמי דסנהדרין פ"א ה"ב, תני לקידוש החודש מתחילין מן הגדול אר"ח ב"א מתניתא אמרה כן ראש ב"ד אומר מקודש, תני לעיבור השנה מתחילין מן הצד וכו', ולא שמיע דאר"ח בר מרייא ור"י ר"ב ב"ח בשם ר"י לקידוש החודש מתחילין מן הגדול לעיבור השנה מתחילין מן הצד, וכבר נכנס ר"י והיה קטן שבכולם אמרו לו אמור הרי השנה מקודשת בעיבורה כו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

חידושים והגהות הגרי"ב · הלכות קידוש החודש פרק ד׳

י״א
פרק ד מהלכות קה"ח הלכה יא. אין מושיבין לעיבור השנה לא מלך וכו' מפני חיילותיו ומלחמותיו שמא דעתו נוטה בשבילן לעבר או שלא לעבר. הנה בסנהדרין י"ח: מפרש הש"ס טעמו דמלך משום אפסניא ופירש"י מחלק ממון לחיילותיו כך וכך לשנה ונוח לו שיהו כל השנים מעוברות ע"כ. אבל המציאות שיהיה נוח למלך שלא לעבר ליתא לפנינו *): [*) ואפשר מפני שבימי מלכי הורדוס היו גובין מס המלך שתי פעמים בשנה והיה מגיע נזק לאוצר המלך מחדש העיבור]:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות קידוש החודש ד׳, מתוך הלכות קידוש החודש שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל