ו׳
אין יושבין יום ל'. כן משמע ממעשה דר"ג ור"י בס"פ אין מכירין אבל בגמ' שם דף ב' ע"ב בהא דאמר למאי נ"מ משמע דלא כדברי רבינו יע"ש בפי' רש"י וצ"ע:
רמב״ם - הלכות קידוש החודש · פרק א׳
ספר זמנים · 8 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות קידוש החודש · פרק א׳
הלכה א׳
חָדְשֵׁי הַשָּׁנָה הֵם חָדְשֵׁי הַלְּבָנָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח יד) "עלַת חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ" וְנֶאֱמַר (שמות יב ב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים". כָּךְ אָמְרוּ חֲכָמִים הֶרְאָה לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה דְּמוּת לְבָנָה וְאָמַר לוֹ כָּזֶה רְאֵה וְקַדֵּשׁ. וְהַשָּׁנִים שֶׁאָנוּ מְחַשְּׁבִין הֵם שְׁנֵי הַחַמָּה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים טז א) "שָׁמוֹר אֶת חֹדֶשׁ הָאָבִיב":
הלכה ב׳
וְכַמָּה יְתֵרָה שְׁנַת הַחַמָּה עַל שְׁנַת הַלְּבָנָה קָרוֹב מֵאַחַד עָשָׂר יוֹם. לְפִיכָךְ כְּשֶׁיִּתְקַבֵּץ מִן הַתּוֹסֶפֶת הַזֹּאת כְּמוֹ שְׁלֹשִׁים יוֹם אוֹ פָּחוֹת מְעַט אוֹ יוֹתֵר מְעַט מוֹסִיפִין חֹדֶשׁ אֶחָד וְעוֹשִׂין אוֹתָהּ הַשָּׁנָה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ וְהִיא הַנִּקְרֵאת שָׁנָה מְעֵבֶּרֶת. שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִהְיוֹת הַשָּׁנָה שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ וְכָךְ וְכָךְ יָמִים שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ב) "לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה". חֳדָשִׁים אַתָּה מוֹנֶה לְשָׁנָה וְאֵין אַתָּה מוֹנֶה יָמִים:
הלכה ג׳
הַלְּבָנָה נִסְתֶּרֶת בְּכָל חֹדֶשׁ וְאֵינָהּ נִרְאֵית כְּמוֹ שְׁנֵי יָמִים אוֹ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר מְעַט. כְּמוֹ יוֹם אֶחָד קֹדֶם שֶׁתִּדְבַּק בַּשֶּׁמֶשׁ בְּסוֹף הַחֹדֶשׁ וּכְמוֹ יוֹם אֶחָד אַחַר שֶׁתִּדְבַּק בַּשֶּׁמֶשׁ וְתֵרָאֶה בַּמַּעֲרָב בָּעֶרֶב. וּבַלַּיִל שֶׁתֵּרָאֶה בַּמַּעֲרָב אַחַר שֶׁנִּסְתְּרָה הוּא תְּחִלַּת הַחֹדֶשׁ וּמוֹנִין מֵאוֹתוֹ הַיּוֹם תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים יוֹם. וְאִם יֵרָאֶה הַיָּרֵחַ לֵיל שְׁלֹשִׁים יִהְיֶה יוֹם שְׁלֹשִׁים רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ. וְאִם לֹא יֵרָאֶה יִהְיֶה רֹאשׁ הַחֹדֶשׁ יוֹם אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים וְיִהְיֶה יוֹם שְׁלֹשִׁים מֵחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר. וְאֵין נִזְקָקִין לַיָּרֵחַ בְּלֵיל אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים בֵּין שֶׁנִּרְאָה בֵּין שֶׁלֹּא נִרְאָה. שֶׁאֵין לְךָ חֹדֶשׁ לְבָנָה יוֹתֵר עַל שְׁלֹשִׁים יוֹם:
הלכה ד׳
חֹדֶשׁ שֶׁיִּהְיֶה תִּשְׁעָה וְעֶשְׂרִים וְיֵרָאֶה יָרֵחַ בְּלֵיל שְׁלֹשִׁים נִקְרָא חֹדֶשׁ חָסֵר. וְאִם לֹא יֵרָאֶה הַיָּרֵחַ וְיִהְיֶה הַחֹדֶשׁ שֶׁעָבַר שְׁלֹשִׁים יוֹם נִקְרָא חֹדֶשׁ מְעֻבָּר וְנִקְרָא חֹדֶשׁ מָלֵא. וְיָרֵחַ שֶׁיֵּרָאֶה בְּלֵיל שְׁלֹשִׁים הוּא הַנִּקְרָא יָרֵחַ שֶׁנִּרְאָה בִּזְמַנּוֹ. וְאִם נִרְאָה בְּלֵיל אֶחָד וּשְׁלֹשִׁים וְלֹא נִרְאָה בְּלֵיל שְׁלֹשִׁים הוּא נִקְרָא יָרֵחַ שֶׁנִּרְאָה בְּלֵיל עִבּוּרוֹ:
הלכה ה׳
אֵין רְאִיַּת הַיָּרֵחַ מְסוּרָה לְכָל אָדָם כְּמוֹ שַׁבַּת בְּרֵאשִׁית שֶׁכָּל אֶחָד מוֹנֶה שִׁשָּׁה וְשׁוֹבֵת בַּשְּׁבִיעִי. אֶלָּא לְבֵית דִּין הַדָּבָר מָסוּר עַד שֶׁיְּקַדְּשׁוּהוּ בֵּית דִּין וְיִקְבְּעוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם רֹאשׁ חֹדֶשׁ הוּא שֶׁיִּהְיֶה רֹאשׁ חֹדֶשׁ. שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יב ב) "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם" עֵדוּת זוֹ תִּהְיֶה מְסוּרָה לָכֶם:
הלכה ו׳
בֵּית דִּין מְחַשְּׁבִין בְּחֶשְׁבּוֹנוֹת כְּדֶרֶךְ שֶׁמְּחַשְּׁבִים הָאִיצְטַגְנִינִים שֶׁיּוֹדְעִין מְקוֹמוֹת הַכּוֹכָבִים וּמַהֲלָכָם וְחוֹקְרִים וּמְדַקְדְּקִים עַד שֶׁיֵּדְעוּ אִם אֶפְשָׁר שֶׁיֵּרָאֶה הַיָּרֵחַ בִּזְמַנּוֹ שֶׁהוּא לֵיל שְׁלֹשִׁים אוֹ אִי אֶפְשָׁר. אִם יָדְעוּ שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיֵּרָאֶה יוֹשְׁבִין וּמְצַפִּין לָעֵדִים כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ שֶׁהוּא יוֹם שְׁלֹשִׁים. אִם בָּאוּ עֵדִים וּדְרָשׁוּם וַחֲקָרוּם כַּהֲלָכָה וְנֶאֶמְנוּ דִּבְרֵיהֶם מְקַדְּשִׁין אוֹתוֹ. וְאִם לֹא נִרְאָה וְלֹא בָּאוּ עֵדִים מַשְׁלִימִין שְׁלֹשִׁים וְיִהְיֶה חֹדֶשׁ מְעֵבָּר. וְאִם יָדְעוּ בְּחֶשְׁבּוֹן שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיֵּרָאֶה אֵין יוֹשְׁבִים יוֹם שְׁלֹשִׁים וְאֵין מְצַפִּין לָעֵדִים. וְאִם בָּאוּ עֵדִים יוֹדְעִין בְּוַדַּאי שֶׁהֵן עֵדֵי שֶׁקֶר אוֹ שֶׁנִּרְאֵית לָהֶם דְּמוּת לְבָנָה מִן הֶעָבִים וְאֵינָהּ הַלְּבָנָה הַוַּדָּאִית:
הלכה ז׳
מִצְוַת עֲשֵׂה מִן הַתּוֹרָה עַל בֵּית דִּין שֶׁיְּחַשְּׁבוּ וְיֵדְעוּ אִם יֵרָאֶה הַיָּרֵחַ אוֹ לֹא יֵרָאֶה. וְשֶׁיִּדְרְשׁוּ אֶת הָעֵדִים עַד שֶׁיְּקַדְּשׁוּ אֶת הַחֹדֶשׁ. וְיִשְׁלְחוּ וְיוֹדִיעוּ שְׁאָר הָעָם בְּאֵי זֶה יוֹם הוּא רֹאשׁ חֹדֶשׁ כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ בְּאֵי זֶה יוֹם הֵן הַמּוֹעֲדוֹת. שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג ב) "אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ" וְנֶאֱמַר (שמות יג י) "וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ":
הלכה ח׳
אֵין מְחַשְּׁבִין וְקוֹבְעִין חֳדָשִׁים וּמְעַבְּרִין שָׁנִים אֶלָּא בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה ב ג) "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלָיִם". וְאִם הָיָה אָדָם גָּדוֹל בְּחָכְמָה וְנִסְמַךְ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְיָצָא לְחוּצָה לָאָרֶץ וְלֹא הִנִּיחַ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל כְּמוֹתוֹ הֲרֵי זֶה מְחַשֵּׁב וְקוֹבֵעַ חֳדָשִׁים וּמְעַבֵּר שָׁנִים בְּחוּצָה לָאָרֶץ. וְאִם נוֹדַע לוֹ שֶׁנַּעֲשָׂה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אָדָם גָּדוֹל כְּמוֹתוֹ וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר גָּדוֹל מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה אָסוּר לִקְבֹּעַ וּלְעַבֵּר בְּחוּצָה לָאָרֶץ וְאִם עָבַר וְקָבַע וְעִבֵּר לֹא עָשָׂה כְּלוּם:
קובץ על היד החזקה · הלכות קידוש החודש פרק א׳
ח׳
אין מחשבין וקובעין חדשים אלא בא"י וכו'. דברי רבינו פה מבואר במס' ברכות דף ס"ג במעשה דר"ח בן אחי ר' יהושע ע"ש כל הסוגיא וברש"י ד"ה ומעבר דכתיב לשכנו תדרשו וכו'. ורש"א הקשה דהא בגמ' קאמר דנפקא מדכתיב כי מציון תצא תורה. ונ"ל די"ל על ר"ע מה עלה על דעתו לעבר בח"ל הא כתיב לשכנו תדרשו ואי ילפינן מציון תצא תורה א"ש דחזינן דקרא לא קפיד כ"א על חכמת התורה וכמ"ש המפרש פה וא"כ ר"ע שלא הניח כמותו בא"י רשאי לעבר אבל קרא דלשכנו גזה"כ הוא ואין לחלק. ובתוס' מס' סנהדרין נראה דהרגישו בזה וסוברים דגם קרא דלשכנו וכו' הוא מטעם חכמת תורה ואפשר לתלות בפלוגתא אי דרשינן טעמא דקרא ועי' בדברי רבינו בפ"ו מה' אלו הלכה י"ג ע"ש בכ"מ מ"ש בשם ספר המצות לרבינו ויראה מדבריו שאם היה הב"ד בח"ל נסמכים בא"י מקרי שפיר כי מציון וכו' וקשה הא ר"ח היה מוסמך דהרי לא הניח כמותו כשיצא ואמאי מיחו בו. ונראה דכן הוא הדבר דאם נסמך בא"י גם אם היה גדול בתורה ביותר מחכמי א"י אעפ"כ אינו רשאי לעבר השנים הואיל וכתיב כי מציון תצא תורה וכו' ואם הוא נסמך בא"י אזי באמת שפיר קרינן כי מציון וכו' ורשאי לעבר ואם יש גדול ממנו אזי אינו רשאי לעבר ולכתחלה אין מעברין כלל בשום אופן אלא ביהודה מקרא דלשכנו אלא דמקרא דלשכנו אין עיכוב בדבר דפסקינן כת"ק דסנהדרין דאם עברוה מעוברת והיינו משום דס"ל לת"ק דקרא זה אסמכתא בעלמא ועיקר קרא לקרבנות אתא וא"כ שפיר כתב רש"י דקשיא ליה הא דלא אמרו לו מקודם שהניח אחריו גדולים א"ו גם בזה לא עביד שפיר לזה שפיר כתב רש"י דלכתחלה בכל ענין אין מעברין מקרא דלשכנו וגם דברי רבינו מיושבים בזה דסתר דבריו שבס' המצות הביא קרא דלשכנו ודוק. ועי' ירושלמי שמביאים התוס' בסנהדרין ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
קרית ספר · הלכות קידוש החודש פרק א׳
א׳
מצוה מה היא שצונו לקדש חדשים ולחשוב חדשים ושנים בב"ד שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים. וחדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר עולת חדש בחדשו ונאמר החדש הזה לכם ראש חדשים כך אמרו חכמים הראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש. והשנים שאנו מחשבים הם שני החמה שנאמר שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך. לפיכך חייבים אנו לעשות הפסח בחדש שיש בו אביב שהוא תחלת בישול התבואה כמו כי השעורה אביב והוא זמן יציאת מצרים דכתיב כי בחד' האביב הוציאך וגו' וכן צריכין אנו לעשות שאר המועדים בזמניהם חג השבועות בזמן הקציר וחג הסוכות בזמן האסיף וזה לא יתכן עד שיהיה פסח בזמן האביב וזה האביב הוא תלוי בשנות השמש לא בשנות הלבנה לפי שבישול התבואות והפירות אחר תקופות השמש הם הולכים וכשיתקבץ מתוספת שנת השמש על הלבנה קרוב לשלשים יום מוסיפין חדש אחד ועושין אותה השנה י"ג חדש שאי איפשר להיות שנה מי"ב חדש וכך ימים שנאמר לחדשי השנה ודרשו ז"ל חדשים אתה מונה לשנה ואי אתה מונה ימים ולכך צריך להמתין עד אשר יותירו ימי מספר חדש אחד ואז תהיה שנה מעוברת.
ג׳
קידוש החדש שתלוי בראיית הירח כדדרשינן מהחדש הזה כו' כזה ראה וקדש אינו אלא בראיית הירח ליל שלשים ויהיה חדש שעבר חסר שאם לא נראה בליל שלשים יהיה יום ל"א ראש חדש ויהיה חדש שעבר מלא ואין נזקקין לראיית הירח בליל ל"א שאין לך חדש לבנה יותר על שלשים ואע"פ שאנו מקובלים שחדשה של לבנה תשעה ועשרים יום ושתים עשרה שעות ותשצ"ג חלקים מתתר"ף לשעה אי איפשר לומר שהחדש יהא בחצי היום מקצת היום מחדש שעבר ומקצתו מחדש הבא שנאמר עד חדש ימים ללמדנו ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות.
ה׳
אין ראית הירח מסורה לכל אדם כמו שבת בראשית שכל אחד מונה ששה ושובת בשביעי אלא לב"ד הדבר מסור שיקדשוהו ויקבעו אותו ראש חדש שנאמר החדש הזה לכם ראש חדשים עדות זו תהיה מסורה לכם לחשובי הדור ואני מוסר שיקבלו העדות ויקדשו החדש לא לאחרים. אע"פ שחשבו ב"ד ודקדקו וידעו שתראה הירח בליל שלשים לא יקדשו יום שלשים עד אשר יבואו עדים ויחקרו וידעו נאמנה שראו הירח דכתיב החדש הזה לכם וגו' כזה ראה וקדש ואם ידעו שלא תראה הירח אין מצפין עדים ויהיה ראש חדש יום אחד ושלשים דמצות עשה היא על ב"ד שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לאו ולא יסמכו על העדים אלא כשידעו בדרכי חשבונם שאיפשר שתראה ואז יקדשו ויחקרו אותם ויקדשו את החדש וישלחו ויודיעו שאר העם באי זה יום קבעו ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש אל תקרי אותם אלא אתם ב"ד הם שעושים המועדות ביום פלוני ונאמר ושמרתם את החקה הזאת למועדה דבב"ד משתעי.
ח׳
אין מחשבין וקובעים חדשים ומעברים שנים אלא בארץ ישראל שנאמר כי מציון תצא תורה וגו' ובסנהדרין מפיק ליה לעיבור שנים בארץ ישראל מדכתיב לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרשות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום ואם לא היה כמותו בארץ הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים שמה שאמרה תורה לשכנו תדרשו היינו כשגדול הדור הוא לשם:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
דברי ירמיהו · הלכות קידוש החודש פרק א׳
א׳
חדשי השנה הם חדשי הלבנה שנאמר עולת חדש בחדשו ונאמר החודש הזה לכם ראש חדשים כך אמרו חכמים הראה לו הקב"ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש והשנים שאנו מחשבין הם שני החמה שנאמר שמור את חדש האביב. עיין בראב"ע בפרשת בא במקרא החדש הזה לכם מה שכתב נגד האומר כי ישראל היו מונים כפי שנות החמה וחדשים חדשי החמה עיי"ש גם רבינו נחת לזה וכמ"ש בס' נאוה קודש דמלשון חדש בחדשי דלשון חידוש בלתי נופל כי אם על הלבנה ולא בהשמש שנופל בו לשון שנה בעבור השנויים מהזמנים קור וחום קיץ וחורף וכו' הנולדים מהשמש עיי"ש והביא אשר רמזו רז"ל גם כן ע"ז ועבור כי בעולת חודש בחדשו מפורש ביותר הביא מקרא מאוחר קודם להמוקדם:
ז׳
מ"ע מן התורה על בי"ד שיחשבו וידעו אם יראה הירח וכו'. ובהגהות שם סמ"ג עשין מ"ו מונה מצוה זו מיוחדת ואח"כ מונה מצוה אחרת כללית לחשב תקופות ומולדות מקרא דושמרתם וכו' כי היא חכמתכם וכו' ואחז"ל בפ' כלל גדול איזה חכמה וכו' עיי"ש וכן בס' יראים סדר זמנים סי' ק"ד עיי"ש: ורבינו לא הביא האי דמצוה לחשב בתקופות וכו' דמפורש במס' שבת ע"ה גם בשו"ע בלתי מדובר מזה ולפי דבריו יהיה כל ישראל מחויבים לחשוב תקופות ובגמ' שבת הנ"ל כל היודע וכו' ואין חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו וכו' מנין שמצוה על האדם לחשב תקופות ומזלות שנא' ושמרתם וכו' לעיני העמים וכו' וקודם לזה שם והיודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב אסור לספר ממנו וגדולי ישראל לא נזהרו בזה והראב"ד כתב בפ"ז מקדוש החודש ה"ז שהוא ורבותיו לא הגיעו לחכמה זאת עיי"ש: גם בלשון הסמ"ג יש להעיר שכתב בעשה מ"ז צוה הקב"ה לחשב התקופות והמזלות ומולדת הלבנה כדדרשינן במסכת שבת ע"ה וכו' לעיני העמים זו היא חישוב תקופות ומזלות לפי שבישול התבואות והפירות אחרי תקופת החמה הם הולכים ועוד כי על ידי חישוב התקופות ומולדות יודע מתי יצטרך לעבר החודש ולעבר השנה וכו' שיהיה פסח בחודש האביב וכו' שיהיה החג בזמן האסיף ותקופות השנה היא לחשבון החמה כמו שנאמר מקצה השמים מוצאו ותקופתו על קצותם ואין נסתר מחמתו עכ"ל: הנה כתב בראשונה בטעם דרישה בתקופות משום שהבישול התבואות והפירות אחריהם הולכים ואח"ז ועוד לידע לעבר החודש וכו' תפס הטפל לעיקר ועיקר להטפל ועי' ברש"י שבת ע"ה ע"א בד"ה לעיני העמים שחכמה הניכרת היא שמראה להן סימן לדברים בהילוך החמה והמזלות שמעידין כדבריו שאמר שנה זו גשומה והיא כן וכו' עיי"ש: גם לפי הגמ' הנ"ל גדול ערכו עד כי היודע וכו' אסור לספר ממנו ובמסכת אבות פ"ג נאמר תקופות וכו' פרפראות לחכמה ועי' בתוס' יו"ט ובתשב"ץ שכתבו דלא קאי במה שנוגע לקידוש החודש דזה מגופי התורה אלא מבלעדי זאת במהלך הכוכבים עיי"ש: והנה בגמ' לעיני העמים חכמה לעיני העמים תקופות ומזלות יש לפרש על תקופות וחשבונות בעיבור שלנו השלם ונפלא עד כי אחד מחכמי העמים הראשונים אמר כי מזה נדע כי יש רוה"ק בישראל כי העמים הלכו תוהו בחשבונם וזה שלשה פעמים שינו אותו ועוד למאות שנים ימצאו יתרון שעות ואנחנו בני ישראל אין יתרון ולא גרעון בחשבון שלנו זה אלפי שנים אף רגע אחת ולהנאמר יאות לעיני העמים על העיבור שלנו ויפלא למה שהצריכו ברש"י ובסמ"ג לומר כי נדע עי"ז מטבע השנה ובישול הפירות. אמנם נראה דעם כל זה המקרא שמובא בגמ' פועל ה' לא יביטו מסייע למ"ש ברש"י ובסמ"ג וזה יאות לומר על כל חכמת הטבע וציינו בראש חכמת תקופות ומזלות. ולטעם הזה לעיני העמים לא יאות על מה שקידוש החודש תלוי בו אלא על שאר ידיעות שבה הנצרכים ועיני העמים עליהם נשואות ובסמ"ג שכתב קודם לזה בעשה מ"ו מ"ע על הבי"ד לקדש וכו' מקידוש החודש כתב אח"ז בעשה מ"ז צוה הקב"ה לחשוב בתקופות וכו' וכתב בראשונה משום בישול פירות וכו' להורות על פועל ה' אשר יחשב כל אדם ולא על הבי"ד בלבד ואח"ז משום עיבור החודש דלא הוי אלא על הבי"ד בלבד והוי כמו למוד כל התורה ובלתי מיוחד למוד זו משאר למודים כן נראה לפרש דברי הסמ"ג: ונראה דעם כל זה לא החשיבו הלמוד בחכמה זאת הבלתי נוגע לדיני עיבור להחשיבו חלילה כדברי התורה ויחסו אותו לפרפראות וכו' כדאיתא במס' אבות הנ"ל ובחרו רז"ל לשום לב בפועל ה' יותר בחכמה זאת משאר חכמת הטבע על כי נוגעת ג"כ בקידוש החודש וזה כונת הסמ"ג שכתב ועוד כי ע"י חישוב וכו' לפרש למה נבחרה חכמה זאת משאר חכמות הטבע כי יתרון לה בזה ג"כ גם כנראה כי בשאר חכמת הטבע פושעים יכשלו בהם כמ"ש בשו"ת הרשב"א כנודע משא"כ בחכמה זאת אין בה דרך עיקש ועכ"פ בימים מקדם ולכן בחרו רז"ל בה: נמצא לומר דכל מה שאמרו רז"ל בחיוב לחשוב הסמיכו למקרא את פועל ה' לא יביטו להסתכל במעשי ה'. וכמ"ש למה נשאו זאת בראש לכן רבינו בהל' יסודי התורה הרחיב בזה ובפ"ב ה"ב סיים כמו שאמרו חכמים בענין אהבה שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם ולפי דרכו בקודש כי הצדיקים ילכו בטוהר נפשם כמוהו זה שער השמים לחזות בנועם ה' למצוא לב רגש באהבת ה' ע"י השתכלות בנפלאות מעשי הטבע ותפס מה שארז"ל על תקופות וכו' אלא על כל השתכלות בנפלאות ה' בהטבע כאשר החובות הלבבות בשער הבחינה וכיו"ב הלכו בדרך הזה. אבל מ"ש רבינו בשם רז"ל שמתוך כך וכו' לא נמצא כן ועמד ע"ז במזרחי בפרשת ואתחנן אלא כך איתא שע"י הדברים האלה שהם המצות וכו' ועמד ע"ז לפרש הגאון בעל סדר המשנה ז"ל עיי"ש ואנכי מצאתי כמ"ש לעיל בשו"ת פאר הדור לרבינו ז"ל בסי' נ"ג על מאמרם ז"ל היודע לחשוב בתקופות וכו' הנ"ל וז"ל על מה ששאלתם מה תועלת יש ממנו בידיעתו כבר אמר ר' מאיר בברייתא השתכל במעשי שמתוך כך אתה מכיר מי שאמר והיה העולם. ובחיבורינו יפורש לכם כל אלה הדברים וכו' עכ"ל וברייתא דר"מ לא נמצא לנו כהרבה מדרשים וירושלמי שהיה לו ולא לנו כנודע. ומזה כמ"ש ולכן לא הביא רבינו בפרט מצות לחשב חשבון תקופות וכו' וכמ"ש שכבר נכלל בהנאמר בהל' יסודי התורה הנ"ל: ובמדרש רבה פרשת נצבים לא בשמים היא שמואל אמר אין התורה מצויה באסטרלוגין שאומנתן בשמים אמרו לשמואל הרי אתה איסטרלוגין וגדול בתורה א"ל לא הייתי מביט באיסטרולוגים אלא בשעה שהייתי פנוי מן התורה אימתי כשהייתי נכנס לבית המים עכ"ל. ונראה מזה שלא אמרו שמצוה ללמוד אלא היודע לחשב ואינו מחשב וכן הלשון שם היודע וכו' ואינו חושב מצוה לחשוב וכו' הכל בשכבר ידע אז כאשר לא ישים בהשכלה לחזות מפעלי ה' בכלל פועל ה' לא יביטו. אבל ללמדה מה שאינו נוגע לקידוש החודש בכלל שאר חכמה אשר יתרון למוד התורה שלא להחליפה בלמוד דעת האנשי חלילה:
ח׳
אין מחשבין וקובעין חדשים אלא בא"י שנא' כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים ואם היה אדם גדול בחכמה ונסמך בא"י ויצא לחו"ל ולא הניח בא"י כמותו הרי זה מחשב וקובע חדשים ומעבר שנים בחו"ל ואם נודע לו שנעשה בא"י אדם גדול כמותו ואין צריך לומר גדול ממנו הרי זה אסור לקבוע ולעבר בחו"ל ואם עבר וקבע ועיבר לא עשה כלום. עי' במפרש שעמד ע"ז דהלא כי מציון תצא תורה קאי על כל המצות ועי' מ"ש ע"ז ועיין בצל"ח במס' ברכות דף ס"ג ע"ב שתירצו לא נוח לו ועי' מ"ש בזה ועי' בס' שערי תורה ח"ב לאאמ"ו הגאון ז"ל כלל ט' פ"ב עיי"ש. וברש"י במס' ברכות שם בד"ה מעבר שנים וכו' ותנן מעברין את השנים אלא ביהודא דכתיב לשכנו תדרשו כל דרשות שאתה דורש לא יהיו אלא בשכנו של מקום בפ"ק דסנהדרין י"א עכ"ל. והקשו עליו למה עזב הנאמר בגמ' שם וכל כך למה משום שנאמר כי מציון תצא תורה וכו', ועי' בתוס' סנהדרין י"א ע"ב בד"ה אין שהקשו דשם מייתי מלשכנו ובמס' ברכות ס"ג מכי מציון תצא תורה עיי"ש: והנה כאשר נתבונן במעשה הנאמר במס' ברכות הנ"ל ובירושלמי במס' סנהדרין פ"א מ"ב ובמס' נדרים פ"ו מ"ח אשר רעשו ורגזו לאיש אשר מקדם כדאיתא בירושלמי שלחו לו לקדושת חנניה ואח"ז הקילו בכבודו עד שהקשו וכל כך למה וכו'. נראה מזה כמה היה דבר זה גדול וחמור מאוד. ועי' בסה"מ עשה קנ"ג שכתב ודע שהחשבון זה וכו' אי אפשר לעשותו אלא בא"י בלבד וכו' ובכאן שורש גדול משרשי האמונה לא ידעהו ולא יתבונן במקומו אלא מי שדעתו עמוקה וזה שהיותינו היום בחו"ל וכו' לא מפני חשבונינו וכו' אבל מפני שהבי"ד הגדול שבא"י כבר קבעהו וכו' עיי"ש וברמב"ן ובמג"א שם: הנה עיבור שנים שמצד חמור מאוד ונוגע ויסוד להרבה מצות ומועדי ה' אשר ל"ת ועשה ואיסורי כרת חמץ בפסח ואכילה ביו"כ תלוי בזה וכיו"ב כדאיתא בירושלמי סנהדרין פ"א מ"ב ובמס' נדרים פ"ו ה"ח ר' הושיעה כד הוה מקבל סהדייא בעין טוב הוו אמר להון הוו יודעין כמה עדות יצא מפיכם כמה שכר בתים יצא מפיכם א"ר [אבינא] וכו' אפי' דיני נפשות וכו' עיי"ש. הנה דבר גדול כזה שיסודי התורה ומזון ומחית האדם הכל צרכי הנפש והגוף תליא בהם כנאמר יהיה ביד ראשי הבי"ד הגדול שבא"י המה ראשי מקבלי תורה שבע"פ ואשר בידם המשרה ועלינו לשמוע אפי' על שמאל ימין ולמען הכל יהיו נגררין אחריהם ויהיה לתל שהכל אליו פונים. ולהשמר שלא ירבה כיתות מחכמת התורה שיסוד וסובב הכל העובר יהיה בידם ועי"ז ידם בכל להשמר דרכי התורה שבכתב וביותר שבע"פ ואחדות האומה שיהיה הכל בתר רישא גריר זולתו שיהיה אדם שלא הניח כמותו בא"י ונסמך בא"י כמ"ש רבינו שם ועדות ע"ז הכותים והקראים שפקרו פקרו בעיבור ואולי הצדוקין ג"כ כי עי"ז אחזו יד שלא יהיה תחת הבי"ד וראשי התורה וכמה נאה הסמיכה למקרא כי מציון תצא תורה הנאמר בישעיה ב' בפ' והלכו עמים רבים ואמרו לכו ונעלה אל הר ה' וכו' המדבר באחדות כל העמים לשום את ירושלים לראש לכל פינות ומה שהוא יעוד לע"ל על האומות יהיה עתה כי לא יאבד שולטן מירושלים ומאלופי ראשי הבי"ד וכל זמן שהעיבור היה ביד ראשי צדיקי הדור לא היה ביד הרשעים לפרוץ כ"כ לכן אף כי מלשכנו תדרשו נלמד שיהיה מירושלים ולא מקרא כי מציון וכו' שנאמר על כל המצות אלא בסוגיא דמקשינן וכל כך למה וכו' למה הקילו בו יותר מזקן ממרא ומשום שנאמר כי מציון תצא וכו' וכמ"ש עבור שכל קיום הדת ואחדות האומה תליא בזה לכן רעשו מה שלא יעשו ככה בשאר דברים ורבינו נקיט מקרא כי מציון אף שקאי על כל המצות מ"מ נכלל בו שלא נהיה מעברין בחו"ל יותר משאר מצות וכמ"ש ומשו"ה אפי' בדיעבד אין מעובר ועי' בצל"ח הנ"ל ובש"ת לאאמ"ו הגאון ז"ל הנ"ל אם שאין מעברין בחו"ל הוי מדאורייתא לכו"ע עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
ציוני מהר"ן · הלכות קידוש החודש פרק א׳
ב׳
וכמה יתרה שנת החמה על שנת הלבנה קרוב מאחד עשר יום כו' שאי אפשר להיות השנה שנים עשר חדש וכך וכך ימים שנאמר לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנה ואי אתה מונה ימים. בש"ס מגילה דף ה' ע"א ונזיר דף ז' ע"א מנין שאין מונין ימים לשנים שנאמר לחדשי השנה חדשים אתה מונה לשנים ואי אתה מונה ימים לשנים, ועיין בס' טו"א שם במגילה שהקשה ע"ד רש"י וכתב שם אבל הפירוש הברור נ"ל הכי שאין מונין ימים לשנים לומר שלא נוסף על כל שנה ושנה י"א יום שימות החמה יתירין על ימות הלבנה ונעשה כל שנה י"ב חדשי לבנה ועוד י"א יום ויהיה בין פסח לפסח כמנין זה, וכן בשאר כל המועדות כו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition
חידושים והגהות הגרי"ב · הלכות קידוש החודש פרק א׳
ח׳
פרק א' מהלכות קידוש החדש הלכה ח'. אין מחשבין וקובעים חדשים ומעברים שנים אלא בארץ ישראל שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים וכו'. ויש לדקדק דלקמן פ"ד הלכה י"ב כתב אין מעברין את השנה אלא בארץ יהודה שנאמר לשכנו תדרשו וכו' ואם עברוהו בגליל מעובר. הנה לעיל נקט אלא בארץ ישראל וכאן נקט בארץ יהודה. ותו דלעיל נקט קרא כי מציון וגו' קרא דנביאים והכא נקט קרא דשל תורה. והנה בסנהדרין י"א: מייתי הש"ס קרא לשכנו תדרשו ובאת שמה כל דרישות שאתה דורש לא יהא אלא בשכנו של מקום [ומפרש לה הש"ס דזהו הוא טעמא דחנניה שם דאמר דאפילו דיעבד אם עברוהו בגליל אינה מעוברת ע"ש. אמנם הרמב"ם דפסק דאם עברוהו בגליל מעוברת קשה קצת דמייתי הך קרא לשכנו]. אכן בברכות ס"ג: מייתי קרא כי מציון וגו'. ותוס' דסנהדרין י"א. סד"ה אין מעברין וכו' כתבו וקצת קשה דבברכות נפקא לן מדכתיב כי מציון וגו' והכא מייתי מלשכנו תדרשו עכ"ל. וכתבתי בכנסת חכמי ישראל בתשובה להגאון מהרי"ח אב"ד בפראג נר"ו דלהכי כתבו תוס' קצת קשה דקושיא גמורה ליכא כמו שהעידו תוס' בעצמם בשבועות ל"א. ד"ה ורואה דכן דרך הגמ' בכמה דוכתין. מיהו על הרמב"ם ודאי דבעי טעמא דשונה טעמו בשני מקראות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יד דוד · הלכות קידוש החודש פרק א׳
ח׳
אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברים שנים אלא בא"י שנאמר כי מציון תצא תורה וכו'. טעמו של רבינו שפסק שלא כעדותו של חנניא איש אונו, אע"ג דקיי"ל כל עדות הלכה היא, היינו משום דסוגיא דסוף פ' הרואה דשבק קרא דאורייתא דלשכנו ומייתי קרא דדברי קבלה דמציון תצא תורה ודאי פליג עליה דחנניא לגמרי, ולחנניא מקרא דלשכנו מידרש בכ"ש דאם עיברוה בח"ל אינה מעוברת (ועי' בירושלמי סנהדרין פ"ק ובהשגת רמב"ן בס' המצות מ"ע קנ"ג), ומהש"ס דאמר אם לא הניח כמותו מעברין בח"ל מוכח דלא ס"ל דרשא דחנניא, ומ"מ כתב הרמב"ם שאם הניח גדול ממנו בא"י ועיבר בח"ל אינה מעוברת ולא עשה כלום, שכן מוכח בירושלמי סנהדרין שם בעובדא דחנניא בן אחי ר' יהושע שרכב על סוסיא להחזירם מקביעות שלו, ע"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות קידוש החודש א׳, מתוך הלכות קידוש החודש שבספר זמנים. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל