רמב״ם - הלכות איסורי המזבח · פרק ו׳

ספר עבודה · 15 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי המזבח · פרק ו׳

הלכה א׳

כְּשֵׁם שֶׁמִּצְוָה לִהְיוֹת כָּל קָרְבָּן תָּמִים וְנִבְחָר כָּךְ הַנְּסָכִין יִהְיוּ תְּמִימִים וְנִבְחָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כ״ח:ל״א) "תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם וְנִסְכֵּיהֶם" שֶׁיִּהְיוּ הַנְּסָכִים תְּמִימִים שֶׁלֹּא יָבִיא נְסָכִים לֹא מִיַּיִן מְעֵשָּׁן וְלֹא סלֶת שֶׁהִתְלִיעָה וְלֹא יִבְלל בְּשֶׁמֶן שֶׁרֵיחוֹ אוֹ טַעְמוֹ רַע:

הלכה ב׳

וְכֵן עֲצֵי הַמַּעֲרָכָה לֹא יִהְיוּ אֶלָּא נִבְחָרִים וְלֹא יִהְיֶה בָּהֶם תּוֹלַעַת. וְכָל עֵץ שֶׁהִתְלִיעַ כְּשֶׁהוּא לַח פָּסוּל לַמִּזְבֵּחַ. הִתְלִיעַ יָבֵשׁ גּוֹרֵר אֶת הַמָּקוֹם שֶׁהִתְלִיעַ. וַעֲצֵי סְתִירָה פְּסוּלִין לְעוֹלָם לֹא יָבִיאוּ אֶלָּא חֲדָשִׁים:

הלכה ג׳

הַמַּקְדִּישׁ יַיִן פָּסוּל אוֹ סלֶת אוֹ שֶׁמֶן פָּסוּל אוֹ עֵצִים פְּסוּלִים לַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי הַדָּבָר סָפֵק אִם דּוֹמִים לְבַעַל מוּם כִּבְהֵמָה וְלוֹקֶה אוֹ אֵינָן כְּבַעַל מוּם לְפִיכָךְ אֵינוֹ לוֹקֶה וּמַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:

הלכה ד׳

הַסּלֶת וְהַיַּיִן וְהַשֶּׁמֶן וְהַלְּבוֹנָה וְהָעוֹפוֹת וְהָעֵצִים וּכְלֵי שָׁרֵת שֶׁנִּפְסְלוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ אֵין פּוֹדִין אוֹתָן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-יא) "וְהֶעֱמִיד" (ויקרא כז-יב) "וְהֶעֱרִיךְ". כָּל שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּהַעֲמָדָה נֶעֱרָךְ וְאֵלּוּ אֵינָן בִּכְלַל הַעֲמָדָה. לְפִיכָךְ אֵין נִפְדִּין לְעוֹלָם:

הלכה ה׳

בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁנִּפְסְלוּ אוֹ שֶׁנִּטְמְאוּ אַחַר שֶׁנִּתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי שָׁרֵת. אֲבָל קֹדֶם שֶׁיִּתְקַדְּשׁוּ בִּכְלִי אִם נִטְמְאוּ אוֹ נִפְסְלוּ פּוֹדִין אוֹתָן. אֲבָל טְהוֹרִין אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא קָדְשׁוּ בִּכְלִי אֵין פּוֹדִין אוֹתָן חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא שֶׁנֶּאֱמַר בָּהּ (ויקרא ה-י) "מֵחַטָּאתוֹ" (ויקרא ה-יג) "עַל חַטָּאתוֹ" לוֹמַר שֶׁמֵּבִיא חַטָּאתוֹ מִדְּמֵי חַטָּאתוֹ. לְפִיכָךְ קֹדֶם שֶׁתִּתְקַדֵּשׁ בִּכְלִי שָׁרֵת הֲרֵי הִיא כִּקְדֻשַּׁת דָּמִים וּפוֹדִין אוֹתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְהוֹרָה. וְכָל הַנְּסָכִים שֶׁנִּטְמְאוּ עוֹשֶׂה לָהֶם מַעֲרָכָה בִּפְנֵי עַצְמָן וְשׂוֹרְפָן בַּמִּזְבֵּחַ:

הלכה ו׳

מֵי הֶחָג שֶׁנִּטְמְאוּ וְהִשִּׁיקָן וְטִהֲרָן [כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּטָהֳרוֹת]. אִם טִהֲרָן וְאַחַר כָּךְ הִקְדִּישָׁן הֲרֵי אֵלּוּ מִתְנַסְּכִין. וְאִם הִקְדִּישָׁן וְאַחַר כָּךְ נִטְמְאוּ הוֹאִיל וְנִדְחוּ יִדָּחוּ:

הלכה ז׳

זֵיתִים וַעֲנָבִים שֶׁנִּטְמְאוּ דּוֹרְכָן פָּחוֹת מִכַּבֵּיצָה. וְהַמַּשְׁקִין הַיּוֹצְאִין מֵהֶן כְּשֵׁרִים לִנְסָכִים. שֶׁהַמַּשְׁקֶה מֻפְקָד הוּא בָּאֹכֶל וּכְאִלּוּ אֵינוֹ מִגּוּפוֹ:

הלכה ח׳

מַעֲלָה יְתֵרָה עָשׂוּ חֲכָמִים בְּקָדָשִׁים שֶׁזְּרָעִים שֶׁנִּטְמְאוּ אֲפִלּוּ זְרָעָן הַיּוֹצֵא מֵהֶן פְּסוּלִין לִנְסָכִים שֶׁאֵין זְרִיעָה מוֹעֶלֶת בְּקָדָשִׁים. וְכֵן הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָן אֳכָלִין הֲרֵי הֵן מִתְטַמְּאִין כְּאֹכֶל לְעִנְיַן הַקָּרְבָּנוֹת וְיִפָּסְלוּ הָעֵצִים וְהַלְּבוֹנָה בְּטֻמְאָה זוֹ לַמִּזְבֵּחַ וְאֵין מַקְרִיבִין אוֹתָן:

הלכה ט׳

וְאֵלּוּ הֵן הַיֵּינוֹת הַפְּסוּלִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. הַמָּתוֹק וְהַמְעֵשָּׁן וְהַמְבֻשָּׁל בְּאֵשׁ אוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ אוֹ שֶׁנִּשְׁתַּנָּה טַעְמוֹ בְּבִשּׁוּל. אֲבָל יַיִן שֶׁמְּחַמְּמִין אוֹתוֹ בַּשֶּׁמֶשׁ וְלֹא נָתְנָה בּוֹ טַעַם בִּשּׁוּל. וְכֵן יֵין צִמּוּקִין וְיַיִן מִגִּתּוֹ שֶׁלֹּא שָׁהָה אַרְבָּעִים יוֹם. וְיֵין הַדָּלִיּוֹת וְיֵין כֶּרֶם הַנָּטוּעַ בְּבֵית הַשְּׁלָחִין אוֹ בְּבֵית הַזְּבָלִים. אוֹ יֵין גְּפָנִים שֶׁנִּזְרַע זֶרַע בֵּינֵיהֶן. אוֹ יֵין כֶּרֶם שֶׁלֹּא נֶעֱבַד. כָּל אֵלּוּ הַיֵּינוֹת לֹא יָבִיא לְכַתְּחִלָּה וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר:

הלכה י׳

יַיִן שֶׁנִּתְגַּלָּה פָּסוּל לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. הִדְלָה גֶפֶן עַל גַּבֵּי תְּאֵנָה יֵינָהּ פָּסוּל לִנְסָכִים מִפְּנֵי שֶׁנִּשְׁתַּנָּה רֵיחוֹ. הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (ויקרא כג-לז) "זֶבַח וּנְסָכִים" מָה זֶבַח שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנָּה אַף נְסָכִים שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנּוּ:

הלכה י״א

סלֶת שֶׁהִתְלִיעָה רֻבָּהּ אוֹ הִתְלִיעוּ רֹב הַחִטִּים שֶׁנַּעֲשֵׂית מֵהֶן פְּסוּלָה. הִתְלִיעַ רֹב חִטָּה אַחַת הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְכָל סלֶת שֶׁנִּשְׁאַר בָּהּ קֶמַח פְּסוּלָה:

הלכה י״ב

כֵּיצַד בּוֹדְקִים. מַכְנִיס הַגִּזְבָּר יָדוֹ לְתוֹךְ הַסּלֶת אִם עָלָה בָּהּ אָבָק פְּסוּלָה עַד שֶׁיַּחֲזֹר וִינַפֶּה אוֹתָהּ. אֲבָל סלֶת חִטִּים שֶׁנִּזְרְעוּ בְּבֵית הַשְּׁלָחִין אוֹ בְּבֵית הַזְּבָלִים אוֹ בְּבֵית הָאִילָן אוֹ בְּאֶרֶץ שֶׁלֹּא נָרָהּ וְלֹא עֲבָדָהּ לֹא יָבִיא לְכַתְּחִלָּה וְאִם הֵבִיא כְּשֵׁרָה:

הלכה י״ג

חִטִּים שֶׁלְּקָטָן מִגְּלָלֵי הַבָּקָר וּזְרָעָם הֲרֵי אֵלּוּ סָפֵק אִם עָבְרָה מֵאוּסָן בַּזְּרִיעָה אוֹ עֲדַיִן הֵן מְאוּסִין. לְפִיכָךְ לֹא יָבִיא מֵהֶן מְנָחוֹת וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר:

הלכה י״ד

וְאֵלּוּ הֵן הַשְּׁמָנִים הַפְּסוּלִין. שֶׁמֶן שֶׁל גַּרְגְּרִים שֶׁנִּשְׁרוּ בְּמַיִם אוֹ שֶׁל זֵיתִים כְּבוּשִׁין אוֹ שְׁלוּקִים אוֹ שֶׁמֶן שֶׁל שְׁמָרִים אוֹ שֶׁמֶן שֶׁרֵיחוֹ רַע כָּל אֵלּוּ פְּסוּלִין. אֲבָל שֶׁמֶן זַיִת שֶׁנְּטָעוֹ בְּבֵית הַזְּבָלִים אוֹ בְּבֵית הַשְּׁלָחִין אוֹ שֶׁנִּזְרַע זֶרַע בֵּינֵיהֶן. אוֹ שֶׁמֶן שֶׁהוֹצִיאוֹ מִזֵּיתִים שֶׁלֹּא בָּשְׁלוּ אֶלָּא עֲדַיִן הֵם פַּגִּין כָּל אֵלּוּ לֹא יָבִיא. וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר:

הלכה ט״ו

כָּל הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים כְּשֵׁרִים מֵהָאָרֶץ וּמִחוּצָה לָאָרֶץ מִן הֶחָדָשׁ וּמִן הַיָּשָׁן וּבִלְבַד שֶׁיָּבִיאוּ מִן הַמֻּבְחָר. חוּץ מִן הָעֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם שֶׁאֵינָן בָּאִין אֶלָּא מִן הֶחָדָשׁ וּמֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:

הר המוריה · הלכות איסורי המזבח פרק ו׳

א׳

תמים ונבחר וכו'. לעיל פ"א ה"א ופ"ב ה"ח ופ"ג הי"א יעו"ש היטיב. הנסכים יהי' וכו'. מנחות פ"ג ב' מנחות פ"ז א' ועיין ספרי פרשת פינחס פיסקא קמ"ט יעו"ש (ומכאן ראיה מוכרחת למש"כ מרן דכו"ע מודו דבעינן נסכים תמימין יעו"ש). לא מיין וכו'. שם פ"ו ב'. ולא סלת וכו'. שם פ"ה א'. שריחו רע וכו'. שם פ"ז ב' ופ"ו א'.

ב׳

לא יהיה וכו'. עיין לעיל פ"ו מהל' ביאת מקדש הי"ב במדות פ"ב מ"ה מנחות פ"ה ב' ק"א א' ועיין תענית ל"א א' ברש"י ותוס' ובירושלמי שם ה"ז וב"ב קכ"א ב' ועיין ברשב"ם יעו"ש היטיב (ועיין במדרש רבה איכה). גורר את וכו'. שם פ"ה ב'. ועצי סתירה וכו'. עיין פ"א מהל' בית הבחירה ה"כ יעו"ש היטיב ואע"ג דבמנחות כ"ב א' איתא זה לר"א בן שמוע דאיהו נפקא ליה מעל העצים אשר על האש אשר על המזבח לומר לך מה מזבח שלא נשתמש בה הדיוט אף עצים ואש שלא נשתמש בהן הדיוט אולם לר"א בן שמעון דס"ל מה מזבח של ציבור אף עצים ואש של ציבור ומשמע דלא ס"ל כר"א בן שמוע ולעיל פ"ה הי"ג פסק רבינו דיהא משל ציבור א"כ משמע דלית הלכה כר"א בן שמוע מ"מ פסק רבינו כמותו משום דבזבחים קט"ז ב' מבואר דהלכה כמותו ושם בסי' א' נתבאר מזה. והא דעצים משל ציבור פשיטא דהלכה כן ועיין במנחות כ"ב א' תוס' ד"ה ועצים וכו' יעו"ש היטיב והבן והנה כו"ע מודים דשל ציבור ולא פליגי רק אי בעי חדתי עיין בתו"כ ויקרא פ"ו פרשה ד' ובק"א שם ועיין בלח"מ. ומש"כ הלח"מ דלהכי פסק כר"א בן שמוע משום דהתוספתא מסייע ליה לא צריך לזה דהכי מבואר בזבחים שם דעבדי עובדא כוותיה וק"ל.

ג׳

אם דומים וכו'. בסלת פסולה ובעצים פסולים הוא במנחות פ"ה ב' ובשמן פסול הוא שם פ"ו א' וביין פסול שם פ"ז א' הכל בעיות דנשארו בתיקו לפיכך פסק דאינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות. והנה בהא דעצים כתבו התוס' שמה בד"ה בעי רבא וכו' דהבעיא אינה רק אליבא דרבי אבל לרבנן וודאי דאינה כבע"מ יעו"ש וצ"ל דלרבינו לא ס"ל כתוס' בזה וכ"כ המל"מ יעו"ש היטיב (וראיתי להצאן קדשים דבר תמוה שדעתו דרבינו ס"ל כרבי יעו"ש והא וודאי ליתא דלרבי טעינן הגשה וקמיצה ומלח כמבואר בש"ס והבן. ומה שחקר המל"מ אם חייב אהקרבה והקטרה והביא מש"כ התוס' ביומא ס"ג ב' בד"ה זריקת דמים יעו"ש היטיב ועיי"ש עוד בתוס' שכתבו תירוץ אחרינא דלהכי כתוב בזריקה דחייב על בע"מ כדי לגלות דחייב ג"כ על השחיטה ועל ההקדש יעו"ש היטיב ולפ"ז י"ל דשפיר חייב על הקמיצה וההקטרה ודו"ק. וע"ע במל"מ שכתב בשם התוס' דבמנסך מים אין משום בע"מ יעו"ש היטיב.

ד׳

אין פודין וכו'. עיין מנחות ק' ב' שם כל הסוגייא ועיין תו"כ בחוקותי פ"ט יעו"ש היטיב ועיין יומא מ"א ב' ומעילה י"ב א'. כל שישנו וכו'. וכ"כ ג"כ בהל' ערכין פ"ה ה"ט יעו"ש וצ"ע דהא בתו"כ שם נפקא לה מדכתיב והעמיד את הבהמה לפני הכהן בהמה נפדית ואין העופות והעצים והלבונה וכלי שרת נפדים עכ"ל וכ"מ מלשון משנתינו במנחות שם דאיתא התם וז"ל שלא נאמר פדיון אלא בבהמה יעו"ש ושם ק"א א'. ועוד יקשה לדידיה הא בעופות מצינו העמדה שיכולים לעמוד ועיין תמורה ל"ג א' ובכורות י"ד ב' דלוי ס"ל דהכל היו בכלל העמדה והערכה ואפילו חיות ואפילו עופות יעו"ש היטיב אלמא דישנם בהעמדה שוב ראיתי בתוס' יו"ט בד"ה שלא נאמר וכו' שכתב לתמוה על רבינו בזה וכתב ע"ז ואפשר לי לומר דניחא ליה למנקט דרשא ממקרא הכולל לכולם לעופות ואינך עכ"ל וזה תימה בעיני הא לעופות אין טעם זה נכון כלל. ולכן נ"ל כי דעת רבינו שזה פשיטא טעם על העופות דלא כתיב רק בהמה והעמיד את הבהמה אבל לא נימא כיון דלא כתיב בהמה רק לגבי העמדה ולא לגבי הערכה הו"א דלהקל אתי וה"ק בהמה צריכה העמדה ולא עופות ושאר דברים לכן נקט רבינו כיון דשאר דברים אינם בהעמדה ממילא אינם בכלל הערכה ואולי לזה כוונת התוס' יו"ט. ועי' בפי' רבינו במשניות פ"ו דכריתות יעו"ש היטיב. והנה בהא דעופות כתב תוס' שם בד"ה העופות וז"ל בשקדם הקדישן למומן מיירי אבל קדם מומן להקדישן נפדין כדתניא בתוספתא ובפ"ב דתמורה ל"ג א' דתני לוי הכל היה בכלל העמדה והערכה ואפילו בע"מ מעיקרו וכן תני לוי במתניתיה אפילו חיה ואפילו עופות עכ"ל והנה בתמורה שם פירש"י דמיירי באווזין ותרנגולים יעו"ש וכ"כ שם התוס' בד"ה אפילו חיה וכו' יעו"ש היטיב אמנם בתוספתא פי"ב שם איתא וז"ל המקדיש את העוף ונולד בו מום יש לו פדיון הקדישו בע"מ אין לו פדיון אין לך שטעון פדיון אלא בהמה בלבד עכ"ל ועל כרחך ט"ס הוא וצ"ל להיפך ונולד בו מום אין לו פדיון הקדישו בע"מ יש לו פדיון אין לך שמועיל פדיון וכו' וכ"כ המפרש שם. אמנם בלא"ה דברי התוס' מיושבים היטיב דלענין זה שוה בע"מ מעיקרו לדבר שאין כיוצא בו קרב ע"ג המזבח שא"צ העמדה והערכה כלל כמו שכתבתי מזה לעיל פ"א הי"א יעו"ש היטיב.

ה׳

אבל קודם וכו'. קאי על כל הני דברים דלעיל הסולת והשמן והיין והלבונה והעצים עיי"ש ק"א א' דמיירי בעצים ששיפן לגיזרים ולבונה שנתקדשה בכלי שרת והא דחילקה המשנה לתרתי בבי וכתב החילוק דבין נתקדשו בכלי או לא דווקא במנחות ונסכים ולא בכולהו אינך דמשמע דשאר דברים אף דלא נתקדשו בכלי אין להם פדיון וכמו שהקשה הלח"מ. כבר מצאתי תירוץ נכון בתוס' יו"ט שם ד"ה והעצים וכו' שלכן חלקן המשנה משום דהמנחות והנסכים מקבלין טומאה קודם שנתקדשו בכלי שרת משא"כ הנך דלא מקבלי טומאה כל זמן שלא נתקדשו בכלי וכיון דבמשנה נאמר שנטמאו ע"כ מיירי שנתקדשו בכלי משא"כ רבינו דכולל ג"כ פסול אחרינא בהדי טומאה לכן כתב החלוקה הזאת על כלם יעו"ש היטיב ונכון הוא. ועיין היטיב בתוס' מנחות שם ד"ה אע"ג וכו' יעו"ש היטיב שכתבו די"ל דקודם שנתקדשו בכלי שרת מקבלין טומאה מדרבנן ואח"כ מקבלים טומאה מדאורייתא יעו"ש היטיב וי"ל דרש"י לשיטתו אזיל דס"ל דעצים ולבונה אין מקבלים טומאה מדאורייתא כלל עיין תוס' זבחים ל"ד א' ד"ה ואפילו וכו' יעו"ש היטיב. והנה עיינתי בסוגיא וראיתי שכל הסוגיא מיירי בלא נתקדשו בכלי וה"ק התם הש"ס דהני עצים ולבונה וכלי שרת אע"ג דנטמאו כטהורים הן דע"כ לא מקבלי טומאה רק כששיפן לגיזרים ולבונה שנתקדשה בכלי אבל בלא"ה לא מקבלי טומאה ולכן במשנה דמיירי שלא נתקדשו בכלי שרת אה"נ דטומאתן לא חשיבא ודינן כטהורין יעו"ש היטיב ברש"י ותוס' ותראה ברור שכן הוא ולפ"ז לכאורה דלא כדברי התוס' יו"ט דכתב דמיירי בנתקדשו בכלי שרת ואדרבה איפכא הוא. אבל באמת היטיב אשר דיבר דממנ"פ אין נפדים דלאחר שנתקדשו בכלי הו"ל קדושת הגוף וקודם שנתקדשו הוו טהורים ממש וטהורים אינם נפדים אפילו בלא נתקדשו ולכן בכל ענין אינם נפדים בין קודם שנתקדשו בין לאח"כ. ופשוט (וע"ע תוס' מנחות כ"א ד"ה יצאו וכו' (שם ע"א יעו"ש היטיב דמשמע קצת דמיירי שם בתר דשפינהו לגיזרי ועיי"ש היטיב ויש לעיין בזה). אבל טהורין וכו'. שם בגמרא דעת רב כהנא ור' אושעיא (בלישנא קמא) וכר"א דאסיק הכי יעו"ש היטיב ועוד דלישנא דמתניתין הכי משמע. חוץ ממנחת וכו'. שם ועיין כריתות כ"ז ב' ובתו"כ ויקרא פי"ז פרשה י' יעו"ש ועיין לקמן פ"ט בהל' שגגות הי"ב יעו"ש. וכל הנסכים וכו'. עיין זבחים צ"ב א' ועיין תוספתא ספ"ד דתמורה יעו"ש והנה רש"י פי' התם דשורפן על הרצפה יעו"ש והובא בלח"מ ועיין מש"כ בזה ודבריו אינם מוכרחים די"ל דכוונת הש"ס להוציא את הבית הדשן וק"ל.

ו׳

כמו שיתבאר וכו'. בפ"ב מהל' טומאת אוכלין הכ"א. ואם הקדישן וכו'. עיין פסחים ל"ד ב' ושם משמע דדווקא הקדישן בכלי אבל הקדישן בפה שפיר מהני השקה וע"ע בירושלמי ספ"ט דתרומות יעו"ש היטיב.

ז׳

דורכן פחות וכו'. עיי"ש בפסחים ל"ג ב' ול"ד ב' וע"ע ירושלמי בספ"ט דתרומות יעו"ש.

ח׳

שאין זריעה וכו'. שם ל"ד ב' מהא דמבואר לעיל הלכה ו' יעו"ש היטיב. וכן העצים וכו'. שם כ"ד ב' ל"ה א' זבחים ל"ד א' מ"ה ב' מ"ו ב' חולין ל"ו ב' ועיי"ש תוס' ד"ה והבשר וכו' שנשארו בתימא דמנלן דעצים ולבונה מיטמו דילמא דווקא לבשר אתי וקמ"ל דלא בעי הכשר יעו"ש וכן הקשו בזבחים ל"ד א' בד"ה והבשר וכו' יעו"ש היטיב. והנה בזבחים ל"ד א' איתא דאם נתקדשו בכלי יש בהם לאו וכרת יעו"ש היטיב ושם מ"ו ב' אי' דפסולא בעלמא יעו"ש היטיב וכתב שם רש"י דהכי איתא בפסחים כ"ד דאין לוקין עלי' יעו"ש ולא ידעתי מקום זה אנה מצא כן בפסחים שם (ואולי כוונתו על הא דפסחים ל"ה א' וצ"ע בזה). וע"ע בזבחים ל"ד א' בתוס' ד"ה והבשר וכו' יעו"ש היטיב והן אמת שי"ל דהסוגיא דשם מ"ו ב' אזלא אליבא דר"ש אבל אליבא דרבנן אה"נ דמילקא לקי יעו"ש היטיב והכי מבואר שם ובשבועות ז' א' ולכאורה יש לעיין למה להו להתוס' למשכוני נפשייהו (בכל המקומות שציינתי לעיל פ"ג מהל' ביאת מקדש ה"ט) להשיג על רש"י ז"ל שפי' התם דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא יעו"ש ודילמא רש"י כוונתו דלר"ש לא הוי רק אסמכתא בעלמא אבל לדינא מודה רש"י דעצים ולבונה מקבלים טומאה מדאורייתא ויש לעיין קצת (ונ"ל כי בתוס' מנחות כ"א א' שם יש ט"ס וצ"ל דלר' שמעון דאמר פסולא וכו' וכוונתם למש"כ והבן). וע"ע תוס' מנחות כ"א א' ד"ה יצאו וכו' שכתבו דהא דמרבה עצים לטומאה אינו רק לרבי ולא לרבנן יעו"ש היטיב ומדברי רבינו אין נראה כן דאיהו אינו פוסק כרב ומ"מ פוסק להא דעצים יעו"ש ולכן נ"ל דתוס' לא דייקי כן רק מטעם שכתב דהא דעצים אין להם פדיון היינו מדרבנן יעו"ש היטיב וכ"כ שם בתוס' ק' ב' ד"ה וכלי שרת וכו' יעו"ש היטיב אמנם רבינו ס"ל דמדאורייתא אין להם פדיון והיינו משום הא דהכריחו התוס' דאינן נפדין רק מדרבנן מהא דאסיק הש"ס שם דהא דאין נפדין משום דאינם שכיחין יעו"ש והיינו למ"ד טהורין נפדין ג"כ אמנם לפי מה שפסק רבינו לעיל הלכה ה' דטהורין אינם נפדין א"כ הדבר כפשוטו גבי לבונה ועצים משום דאינם אוכלים גמורים כטהורים דמי וכמו דמבואר שם בש"ס א"כ לפי זה י"ל דלכו"ע עצים ג"כ מקבלי טומאה ודו"ק היטיב בזה (מ"מ יש לעיין בזה). ועיין מרן שמשמע מדבריו דרבינו ס"ל דעצים ולבונה אינם מקבלין טומאה רק מדרבנן יעו"ש ועיין לקמן פי"ח מהל' פסולי המוקדשין הכ"ד יעו"ש היטיב דמבואר שם ממרן דס"ל דמקבלים טומאה מדאורייתא יעו"ש היטיב וכן מצאתי להתוס' יו"ט בזבחים פ"ד מ"ה שתמה עליו בזה יעו"ש ועיי"ש מש"כ הלח"מ בזה ומש"כ המל"מ יעו"ש היטיב ובמקו"א יבואר עוד אי"ה מזה.

ט׳

המתוק והמעושן וכו'. ונראה מדברי רבינו שמפרש לסטיו דשם היינו שנתחמם בשמש וכמו שפי' שם בפי' המשניות וקושיית הש"ס שם במנחות פ"ז א' היינו מאלסטיון אמבושל ומשני חוליא דשימשא לא מאיס והיינו אלסטיון וחוליא דפירא מאיס היינו שנתבשלו עד שנתן בו טעם בישול אמנם לפי"ז לא יתכן גירסא חוליא דפירא אמנם רש"י פי' שם חוליא דשימשא היינו שנמתקו ע"י השמש וחוליא דפירא היינו שנמתקו מחמת עצמן יעו"ש היטיב וראיתי בערוך שפי' כרבינו במלת האלסטיון יעו"ש היטיב. וכן יין וכו'. ב"ב צ"ז ב' יעו"ש וכ"ה בתוספתא פ"ט דמנחות יעו"ש. שלא שהה וכו'. כן הוא בתוספתא שם ועיין תוס' מנחות פ"ז א' ד"ה מתוק וכו' יעו"ש ועיין סנהדרין ע' א' יעו"ש. ויין הדליות וכו'. כ"ז במנחות פ"ו ב' והנה שם במנחות לא נזכר בהדיא דאם הביא כשר רק איתא שם אין מביאין מן הדליות אלא מן הרגליות ומן הכרמים העבודין ולא נזכר שם כלל אי הביא בדיעבד בין להכשר בין לפסול ועיין בתוספתא דמנחות פ"ט וז"ל אין מביאין לא מן הכדמת ולא מן הדלית וכו' יעו"ש ולא ידעתי מהו הכדמת. ודע דאיתא שם פ"ז א' תנא כרמים העבודין פעמים בשנה. ויש לעיין למה לא הביא רבינו זה. שוב ראיתי שהביא זה לקמן פ"ז ה"ו יעו"ש. והנה הלח"מ תמה למה לא הביא הא דהכושי והבודק המוזכר בב"ב שם (וכ"ה בתוספתא שם במנחות פ"ט) יעו"ש היטיב ואולי י"ל דרבינו ס"ל דהא דבעא מיניה רב כהנא חמוה דרב משרשיא מרבא חמר חיוורין מהו א"ל אל תרא יין כי יתאדם. וחמר חוורין היינו הבודק דלעיל כמו שפירשב"ם שם ופשוט ליה להתירא דהאדום הוא גריעותא (ועיין תוס' פסחים ק"ח ב' ד"ה אל תרא וכו' וכבר דברתי על התוס' בפי' להגדה דפסח יעו"ש) ולכן אין שינוי מראה פוסל אפילו לכתחלה וצ"ע בזה. ועיין מש"כ לקמן פ"ז ה"ז יעו"ש מזה. וע"ע מה שהקשה אמאי לא הביא הא דקוסס מזוג ושל שמרים ושריחו רע דאם הביא אפילו בדיעבד פסול יעו"ש היטיב ועיין בהל' שבת פכ"ט ויתיישב קצת. וצ"ע בזה.

י׳

פסול לגבי וכו'. ב"ב צ"ז ב' סוכה מ"ח ב' ועיין בירושלמי שם יעו"ש היטיב. מפני שנשתנה וכו'. בכורות י"ז א'.

י״א

מפני שהתליע וכו'. מנחות פ"ה ב' ותוספתא פ"ט דמנחות יעו"ש. התליע רוב וכו'. שם במנחות בעי ר' ירמיה ברוב חטה או ברוב סאה תיקו ופירש"י וז"ל ברוב חטה שאינה פסולה עד שיתליע רוב כל חטה עכ"ל מבואר מזה דה"פ דמי בעינן שיתליע דווקא רוב כל חטה אבל אם לא התליע רוב כל חטה אע"ג דהתליע רוב סאה או כל הסאה כשרה או דלמא כל שהתליע רוב סאה אע"ג דהחטים בעצמן לא התליע רובן מ"מ פסולה אולם מרבינו מבואר דמפרש איפכא מי בעינן דווקא רוב חטים שבסאה יהיו מתולעות אבל אם חטה אחת התליע אפילו כולה כשרה או דילמא כל שהתליע רוב חטה אחת ה"ז פסול והוי איבעיא דלא נפשטה ועיין מרן שכ"כ גם הוא אבל מהתימה שלא הזכיר שרש"י ז"ל פי' כן בהדיא כהפי' קמא שכתב מרן יעו"ש. וכל סולת וכו'. מבואר ממרן שבהתחלת הלכה י"ב. מכניס הגזבר וכו'. שם במנחות פ"ה א' ובתוספתא פ"ט שם: בבית השלחים וכו'. שם במשנה: שלא נרה וכו'. י"ל דמכ"ש מהך דלעיל נפקא לי' דבדיעבד כשר ועיין מרן.

י״ג

או עדיין וכו'. עיין מנחות ס"ט א' ועיין בלח"מ כאן יעו"ש היטיב.

י״ד

שמן של וכו'. מנחות פ"ה ב' ותוספתא פ"ט: או שמן וכו'. שם פ"ו א' ותוספתא שם: שנטעו בבית וכו'. שם פ"ה ב'. שלא בשלו וכו'. שם פ"ה ב' ופ"ו א' וגורס במשנה אין מביאין שמן אנפקינן ואם הביא כשר עיי"ש בתוס' פ"ו א' ד"ה ואם הביא וכו' וי"ג שם ואם הביא פסול ופריך מהך דתניא ואם הביא פסול מפני שהוא שרף דמשמע דאינו שמן כלל ואיך חשבו המשנה בכלל השמנים הפסולים יעו"ש בתוס' ורש"י וזה שלא כדברי מרן שכתב והתניא ואם הביא כשר וכו' יעו"ש היטיב ובאמת כ"ה בתוספתא פ"ט שם כגי' התוס' ורש"י יעו"ש (ועיין בצאן קדשים שג' כמרן וגורס תניא אם הביא פסול וכו' והתניא אם הביא כשר וכו' יעו"ש היטיב ודבריו אינם מוכרחים יעו"ש.

ט״ו

כשרים מארץ וכו'. מנחות פ"ג ב' ושם בתוספתא פ"ט ועיין מש"כ מרן ולח"מ פ"ח מהל' תמידין ומוספין ה"ב ומשם בארה אי"ה ורק באתי להעיר מש"כ התוס' שם בד"ה מתניתין וכו' דכל מקום שנאמר אינן באין אפילו בדיעבד משמע יעו"ש היטיב ומדברי רבינו לא משמע כן דהא לעיל הלכה ט' פסק ביין הדליות דכשר בדיעבד אם לא שנחלק בין לשון אין באין דמשמע אפילו בדיעבד נמי ובין לשון אין מביאין דמשמע לכתחלה דווקא אבל מהלח"מ מבואר שם דאין דעתו כן יעו"ש היטיב וא"כ לכאורה ראיה מכרחת דרבינו לא ס"ל הא דתוס' ושם יבואר אי"ה בזה.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות איסורי המזבח פרק ו׳

מעשי למלך על הלכות איסורי המזבח פרק ו׳ ארוך במיוחד (14 קטעים, 49,136 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת מעשי למלך על הלכות איסורי המזבח פרק ו׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות איסורי המזבח פרק ו׳

א׳

כשם שמצוה להיות כל קרבן תמים ונבחר כדילפינן לעיל כך נסכים יהיו תמימים ונבחרים דכתיב תמימים יהיו לכם ונסכיהם שיהיו הנסכים תמימים שלא יביא נסכים שריחם וטעמם רע. וכן עצי המערכה לא יהיו אלא נבחרים ועץ לח מותלע פסול למזבח דאינו יכול ליגרר ממנו מה שהתליע בלח כמו דיבש ומותלע אינו ראוי להבער וכתיב ובער עליה הכהן עצים וגו' עצים שהם ראויים להבער ויבש גורר את מקום המותלע ועצי סתירה פסולים לעולם איפשר דילפי' מדכתיב ובער וגו' עצים דנראה עצים שהם עשויים להבערה מתחלתם הילכך בעינן חדשים.

ג׳

המקדיש נסכים או עצים פסולים הוי ספק אי לקי משום מקדיש בעל מום או דילמא אין בעל מום אלא בבהמה הילכך לא לקי.

ד׳

נסכים ולבונה ועופות ועצים וכלי שרת שנפסלו או שנטמאו אין פודין אותם דכתיב והעמיד והעריך כל שישנו בהעמדה נערך ואלו אינם בכלל העמדה דכתיב והעמיד את הבהמה בהמה נפדית ולא אלו וקודם שיתקדשו בכלי פודין אותן דלא קדשי אלא קדושת דמים ולא קדושת הגוף כיון דלא נתקדשו בכלי וטהורין אף על פי שלא קדשו בכלי אין פודין אותן דאי פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך העבודה חוץ ממנחת חוטא דכתיב בה מחטאתו דמשמע מקצת חטאתו שאם העני יביא מקצת דמים תורים והשאר הם חולין וכתיב נמי על חטאתו דמשמע יוסיף דאם היה עני והפריש עשירית האיפה והעשיר יפדנה ויוסיף עליה מעות ויביא כבשה או שעירה לפיכך פודין אותם אע"פ שהיא טהורה כיון שלא נתקדשה בכלי שרת. וכל הנסכים שנטמאו עושה להם מערכה בפני עצמה ושורפן במזבח כיון דאין נפדין.

ו׳

מי החג שנטמאו אפילו הקדישן ואחר כך נטמאו אם השיקן טהרו מדאוריתא דזו היא זריעתן שעברו עליהם מי המקוה ונעשו חבור ובטלו ומעלה הוא דעשו בקדשים מדרבנן שלא להשיקן כשהקדישן ואחר כך נטמאו.

ז׳

זתים וענבים שנטמאו דורכן פחות מכביצה דאוכל טמא פחות מכביצה לא מטמא אחרים כדילפינן בדוכתיה ויינן כשר לנסכים דמשקין מופקדין הם בתוך הזג ואינן חבור לו אלא כמי שנותנן בכלי וכשנטמא הזג לא נטמא משקה.

ח׳

אין זריעה מועלת לטהר בקדשים מדרבנן דמדאוריתא מהני עצים ולבונה מתטמאין כאוכל לענין קרבן ופסולין לגבי מזבח דכתיב והבשר כל טהור יאכל בשר וי"ו יתירה לרבות עצים ולבונה של קדש לטומאה וקאי אדלעיל והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל והבשר.

ט׳

יין מתוק ומעושן ומבושל עד שנשתנה טעמו פסול לגבי מזבח דבעינן תמימים ונבחרים כדכתי' תמימים יהיו לכם ונסכיהם והני לאו תמימים הוו ויין שנתגלה פסול לגבי מזבח דלא חזי להדיוט וכתיב הקרבהו נא לפחתך. הדלה גפן על גבי תאנה יינה פסול לנסכים מפני שנשתנה ריחו וכתיב זבח ונסכים מה זבח שלא נשתנה דהא נדמה פסול לקרבן אף נסכים שלא נשתנה.

י״א

סלת שהתליעה רובה או רוב החטים שנעשה מהם פסולה דבעינן תמימים וליכא וכל סלת שנשאר בה קמח פסולה דכל שעולה אבק כשמכניס ידו לתוכה לאו סלת תמימה הויא וכתיב תמימים יהיו וגו'.

י״ג

חטין שלקטן מגללי בהמה וזרען הוי ספק אי אזדא מאיסותייהו והני אחריני נינהו או דילמא משום כחישותא דכיון שנתעכלו שוב אין מגדלין חטים מלאים ובריאים כדמעיקרא.

י״ד

השמנים הפסולין שמן של גרגרים שנשרו במים או של זתים כבושין או שלוקין או שמן של שמרים או שריחו רע דכתיב תמימים יהיו לכם וגו' והני לאו תמימים הוו.

ט״ו

כל המנחות והנסכים כשרים אפילו מחוצה לארץ ומן הישן ובלבד מן המובחר חוץ מן העומר ושתי הלחם שאין באים אלא מן החדש ומארץ ישראל דכתיב כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם וגו' והבאתם את עומר ראשית קצירכם וכתיב בשתי הלחם ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וכתיב והקרבתם מנחה חדש' וגו' וכת' וחג הקציר בכורי מעשיך וגו':

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות איסורי המזבח פרק ו׳

אבן האזל על הלכות איסורי המזבח פרק ו׳ ארוך במיוחד (6 קטעים, 167,835 תווים), ולכן הוא מוצג בעמוד נפרד כדי שהעמוד הזה יישאר קריא. לקריאת אבן האזל על הלכות איסורי המזבח פרק ו׳ במלואו

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות איסורי המזבח פרק ו׳

ב׳

ועצי סתירה פסולים לעולם וכו'. פרק הקומץ רבה (דף כ"ב) ובפרק בתרא דזבחים (דף קי"ו) ועי' ברכת הזבח (דף צ"ד ע"א):

ג׳

המקדיש יין פסול או סולת פסולה וכו'. וראיתי לתוס' בפרק כל קרבנות הציבור (דף פ"ה) שכתבו דבעיא דעצים היא אליבא דרבי דאמר בפרק הקומץ דעצים קרבן גמור הם ושייך בהם לא תקריבו ע"כ. והנה כפי דברי התוס' לדידן דלא קי"ל כרבי אין כאן מקום לספק בעצים אם לוקין עליהם משום בעל מום אך רבינו דפסק כרבנן דפליגי עליה דרבי והביא כאן בעיא דעצים נראה דס"ל דבעיא דרבא היא אף לרבנן דדוחק הוא לומר דבעיא דרבא היא דלא כהלכתא ומה גם שמדברי התוס' בפרק הקומץ (דף כ') נראה דאף לרבנן עצים הוו קרבן וכדכתיב על קרבן העצים יע"ש. ודע שכל הבעיות ראיתי דלא נקטו בגמרא אלא המקדיש ולא ידעתי למה לא נקטו נמי המקטיר דאי אמרינן דחשיב כבעל מום פשיטא דחייב על ההקטרה נמי דומיא דבעל מום ואפשר דלאו דוקא המקדיש אלא דתחילת האיסור נקטו וה"ה לאידך ולעולם דאת"ל דחשיב כבעל מום חייב ג"כ על ההקטרה. וראיתי לתוס' בפ"ו דיומא עלה ס"ג ד"ה זריקה שכתבו דהא דמיבעיא פרק כל קרבנות אי לוקה משום בעלי מומין בסולת שהתליע מצינו למימר דהיינו דוקא במקדיש אבל קמיצה לא אי נמי ההיא לרבנן דרבי יוסי בר יהודה ועיין היטב בדבריהם שיש ללמוד למה שנסתפקנו. עוד כתבו שם באותו דיבור דמנסך מים לא אשכחן שילקה עליהם משום בעל מום יע"ש:

ח׳

וכן העצים והלבונה כו'. מפשט דברי רבינו נראה שדין זה הוא מדרבנן דקאי למה שכתב בתחילת הדין מעלה יתירה עשו חכמים כו' וכמ"ש מרן. אך בפ"ב דחולין (דף ל"ו) אמרינן חיבת הקדש דאורייתא מנ"ל ומסיק מדכתיב והבשר לרבות עצים ולבונה כו'. וכבר השיגו הראב"ד לרבינו בזה בפ"י מהלכות טומאת אוכלין דין י"ז ועיין במ"ש מרן שם. ועיין במ"ש מרן בפי"ב מהלכות שאר אבות הטומאה דין י"ג. ופשט הסוגיא דפרק כל שעה (דף ל"ה) מוכח דהוי מדרבנן דאמרינן עצים ולבונה בני איטמויי נינהו אלא מעלה עשו כו'. ומיהו אין להכריח מכאן דהא אמרינן התם בקדשים לא אמאי טהור הוא אלא מעלה כו' ומחוסר כפורים שאכל קדש לכ"ע איסורו מן התורה ואליבא דרבינו לוקה ולהראב"ד חייב כרת כמבואר בפרק ח"י מהלכות פסולי המוקדשין דין י"ד. ורש"י פירש תנינא דעבוד רבנן מעלה בקדשים אפי' מדאורייתא והדבר צריך תלמוד. ועיין בס"פ ד' דזבחים (דף מ"ו) דאמרינן והאמר מר והבשר לרבות עצים ולבונה ומשני לפיסולא בעלמא ועיין במ"ש רש"י שם ועיין במ"ש מרן ס"פ ח"י מהלכות פסולי המוקדשין ובפרק הקומץ רבה (דף כ"א) דאמרינן יצאו עצים שאינן מקבלים טומאה ועיין ברש"י שם ובמ"ש התוס' ד"ה יצאו עצים ועיין בסוגיית הגמרא פ"ז דזבחים (דף ל"ד) ובמ"ש התוספות שם ד"ה ואפי' ודו"ק:

י׳

יין שנתגלה כו'. משנה היא בפרק לולב וערבה (דף מ"ח:):

נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות איסורי המזבח פרק ו׳

ב׳

וכל עץ שהתליע כשהוא לח פסול למזבח התליע יבש גורר מקום שהתליע. מבואר מדברי הרמב"ם ז"ל דתליא עיקר בעת שהתליע. ונראה הטעם דאם התליע כשהוא לח ע"י הלחות נבלל ונתפשט בכולה ולא מהני הגרירה אח"כ אפי' אם כבר נתייבש. אולם מפרש"י במנחות (פ"ה) מבואר דעיקר תליא אם עתה היא לח קשה לגרור אבל אם עתה הוא יבש שפיר מהני גרירה.

ו׳

מי החג שנטמאו והשיקן וכו' ואם הקדישן ואח"כ נטמאו הואיל ונדחו ידחו. יש לעיין קצת דנראה מדברי הרמב"ם ז"ל דהטעם דהקדישן ואח"כ נטמאו פסולין ולא מהני להו השקה הוא משום פסול דיחוי הואיל וכבר נדחו. אבל הלא בפסחים (ל"ד) במקור דין זה מבואר דהיא משום דמעלה עשו בקדשים גם לכאורה איך שייך בזה דיחוי הלא בידו לעשות השקה ויטהר וכל שבידו לא חשיב דיחוי ועי' בצל"ח פסחים ל"ד ובירושלמי תרומות פ"ט ה"ד.

ח׳

מעלה עשו חכמים בקדשים שזרעים שנטמאו אפי' זרען היוצא מהן פסולים. וכן העצים והלבונה אע"פ שאינן אוכלין הרי הן מתטמאין כאוכל. ויש לעיין בעצים ולבונה שנטמאו וזרען אם גם בזה אמרינן דזרען היוצא מהן פסולין די"ל דרק הם טמאים משום חיבת הקודש. משא"כ בזרען היוצא מהן דלא שייך זה ובפרט אם נאמר דחיבת הקודש דרבנן י"ל דזרען טהור דהוי כמו גזירה לגזירה ודו"ק.

י״א

סולת שהתליע רובה וכו' התליע רוב חטה אחת הרי זה ספק. ועי' בכ"מ דמפרש דעת הרמב"ם ז"ל דגם בהתליע חטה אחת אפי' היא מעורבת בסאה חטים שלא התליעו מ"מ פסול דלא בטל יעו"ש. אבל צ"ע לכאורה מהא דבעי בגמ' שם סאה שהתליעה רובה למה דוקא רובה הלא גם במיעוטה פסולה לשיטת הרמב"ם ז"ל.

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות איסורי המזבח פרק ו׳

ג׳

המקדיש יין פסול או סולת כו' הרי הדבר ספק וכו' לפיכך אינו לוקה ומכין אותו מכת מרדות. בגמרא מנחות (דף פ"ז) בעי ר' יוחנן הקדיש מהו שילקה משום בעל מום כו', ולפלא אמאי לא בעי על סולת ושמן הקודמין במשנה כדבעו אמוראי בבלאי לעיל וצריך טעם. ונראה דילפינן דמנחות יהיו תמימים מקראי דתמימים יהיו לכם ומנחתם והמה תרי קראי רק מוכים להדדי אבל תמימים יהיו לכם ונסכיהם הוא כן בפסוק, ובזה נחלקו הבבלי עם הירושלמי, דבפ"ק דיבמות רמי על ר' יהודה דאמר גבי מכשף וכי מפני שסמכו ענין לו נוציא זה לסקילה אלמא דלא דריש סמוכים ובאנוסת אביו דרשינן סמוכים ומחלק בין משנה תורה לשאר סידרי יעו"ש, אבל בירושלמי פרק נושאין על האנוסה אמר מודה ר' יהודה שאין עונשין יעו"ש הרי דמשני דרק לגבי איסור יליף אבל לא לעונשין, וטעמו דהוי כמו קו"ח ומה מצינו שאין עונשין מן הדין כן אין עונשין מילפותא דסמוכין, וא"ש גבי מכשף דלענין סקילה אין עונשין ולכן לענין אנוסת אביו אמר מודה ר"י במכות היינו שאין לוקין על אנוסת אביו, ולפ"ז ר' יוחנן אבוהון דחכמי מערבא לא בעי על סולת ושמן אם לוקין וכן על עצים דיליף מקרבן מנחה דמתנדבין עצים וה"ה כמנחה כיון דרק מסמוכים ילפינן היינו מתרי קראי דקרא דומנחתם סולת בלולה סמוך לקרא דתמימים יהיו ואין עונשין מסמוכין, ורק על יין בעי דכתיב בקרא גביה תמימים, אבל אמוראי בבלאי לטעמייהו דסברי דעונשין מסמוכין למאן דיליף לכן מספקא להו גם בסולת ובשמן גם בעצים ודוק:

ד׳

וכלי שרת שנפסלו כו' אין פודין אותן כו'. בגמרא אמר טעמא דכ"ש הואיל ואית להו טהרה במקוה כטהורין דמי ואינן נפדין, ומסיק לשמואל דטהורין נפדין הכא משום דלא שכיחי וגזרו חכמים דילמא יפדה אותן כשהם טהורים יעו"ש, וא"כ כלי שרת מן התורה יש להן פדייה, וצ"ע לפ"ז מש"כ רבינו בהלכות מעילה פ"ו ה"ה ויראה לי שדין המנחות והנסכים וכלי שרת כו' כדין הבהמה שכולן קדושת הגוף, ורבנן בתוס' פירשו כיון דמדרבנן אין להם פדייה תו יש מועל אחר מועל וזה יפלא. ולכן נ"ל דכמו דמנחות ונסכים דשקיל וטרי תלמודא הוא כשנתקדשו בכלי אין להם דין פדיה דקדושת הגוף איכא בהו, רק כל הפלפול עד שלא נתקדשו בכלי שרת דקדושת דמים נחית בהו, רק משום דלא שכיחי אמרו רבנן דלא ליפרוק וכמפורש בגמרא ובדברי רבינו כאן, כן הך דכלי שרת מיירי כשעדיין לא נעבד בהן עבודה, אבל נעבד בהן עבודה דאמרו בשבועות ובסנהדרין אותם במשיחה ולדורות בעבודה כמו כלים שנמשחו לא נחית מנהון קדושתן וקדושתן קדושת הגוף, כן כלים לדורות דעבודה מקדשתן נחית בהו קדושת הגוף ואין להם פדיון ולכך יש בהם מועל אחר מועל כיון דמה"ת אין להם פדיון וקודם שנעבד בהן עבודה דמדרבנן לא נפדין ודאי אם מעל בהן יצאו מידי מעילה דבר תורה דעל זה לא שייך לגזור ואפשר דיצאו לחולין וחכמים לא גזרו בזה דדילמא יפדה אותן כשהן טהורים וכשרים משום דלמעול לא שכיחא וצ"ע. אבל דא ברור דשם מיירי כשנתקדשו ובכלי שרת שנעבד בהן עבודה וקדושים קדוה"ג, ופלוגתא דת"ק ור"נ או דלענין מעילה פליגי אבל פדיון לכו"ע אין להם כשנעבדה בהן עבודה, או דעד שלא נעבדה בהן עבודה ופליגי שם כפירוש התוס', אבל דא ברור דכמו מנחות שנתקדשו בכלי שרת קדושים קדוה"ג כן כלי שרת המתקדשים ע"י עבודה קדושים קדוה"ג, וכן כתב רבינו פ"א מהלכות כלי המקדש הי"ג ואין קדושתן מסתלקת מהן לעולם יעו"ש, וכל הך סוגיא דמנחות קאי על כלי שרת עד שלא נעבדה בהן עבודה ולכן אמר משום דלא שכיחי, וכן כתבו תוס' קדושין (דף נ"ד) ד"ה בכתנות כהונה שלא בלו לענין בגדי כהונה וברור: ובזה נראה לנו מה דביומא (דף י"ב) שקיל וטרי הגמרא כהן גדול במאי מחנכין אותו ומסיק רב פפא עבודתו מחנכתו כו' דאמוראי קדמאי סברי דכמו דאמרו בתוס' דהא דאמר כהן הדיוט משום מעלין בקודש ולא מורידין דאלמא לא הוי מחוסר בגדים משום דמסתלק בפה ונחית מקדושת כה"ג שלא לשמש בשמונה בגדים ואע"ג דאמרו בהוריות דאעפ"י שעבר משום מומו אסור באלמנה ז"א סתירה לדבריהם דלעולם מצי לשמש בד' בגדים דכמו כן מצאנו דכהן משוח משמש בד' בגדים (עיין בהלכות כלי המקדש) ומוזהר על כל הנך לאווי, א"כ לשמש לשמונה בגדים מסתלק בפה והוי קדושתו לא כמו קדושת הגוף רק כמו קדושת דמים ולכן אין מחנכין את הכה"ג בזה גופא במה שעובד בד' בגדים ולא מצאנו שיהא אותו דבר מקדשו ואיהו מקדש לאותו דבר רק כמו עבודה לכלי שרת וכן לבגדי כהונה ועיין ירושלמי יומא פ"ג ה"ו דקדושין ומתקדשין כאחד, כן הכא בעי שיהא הכהן גדול מלובש בשמונה בגדים ואיהו מקדש להבגדים וכן הבגדים מקדשין לכהן שיהא כה"ג, אבל טעמייהו משום דקדושתו של כה"ג הוי כמו קדושת דמים ואינו מתקדש בעבודה בארבעה בגדים, דהא דעובד בד' בגדים עבודת כהן גדול זה קדושת דמים אין בזה שיהיה קדוש ומתקדש כאחד ודוק:

ט׳

שלא שהה ארבעים יום. נ"ב משנה בעדיות פ"ו משנה א':

ט״ו

שאינן באין כו'. פירוש לכתחילה דבשתי הלחם פסק דיביא מן העליה והגמ' דמדייקא דמתני' דלא כתנא דמכשיר בעומר מן הישן דייק מהא דבפרק רי"ש תנן מצותו להביא מן העמרין מן הלח לא מצא יביא מן היבש ולא תנא לא מצא מהחדש יביא מן העליה ופשוט. (נ"ב. ולפי זה פסק רבינו כסתם משנה בעומר דאינו כשר מן הישן ובשתי הלחם פסק כתנאי דמכשרי מן הישן משום דבמשנתינו ליכא להיפך דעל לכתחילה קאי דאינן באין מן הישן ודו"ק):

נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות איסורי המזבח פרק ו׳

ד׳

הסולת והיין והלבונה והעופות והעצים כו' אין פודין אותן כו'. אחר שנתקדשו בכלי שרת. כתב הרב לח"מ ז"ל וז"ל משמע דאכולהו קאי ואפילו עצים ולבונה ואפילו בעצים שייך קידוש כלי כו' ואם כן כיון דהכלי תלוי בקידוש כלי א"כ למה בריש פרק כל המנחות חילקו בין מנחות ונסכים שנטמאו קודם קידוש כלי לאחר קידוש כלי ובסיפא דמתני' גבי עופות עצים ולבונה כתבו סתם אין להם פדיון והי' להן לחלוק בין קודם קידוש לאחר קידוש וליתניהו ברישא עכ"ד ויש לתמוה עליו שכפי מה שהבין הוא ז"ל בדעת רבינו דסיפא דמתני' מיירי בשקדשן בכלי אמאי הוצרך להקשות מדלא ערבינהו הא בגמ' מוכח בהדיא דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדפרכינן לשמואל דאמר טהורין נפדין מ"ט מדלא קדשן בכלי קדושת דמים נינהו וקדושת דמים יש להן פדיון ממתני' דקתני עצים ולבונה וכלי שרת שנטמאו אין להם פדיון והשתא אם איתא דמתניתין מיירי בשקידשן בכלי מאי פריך הא כל שקידשן בכלי אין להם פדיון וכמ"ש בגמ' לעיל מזה דבכלי שרת לא אשכחן דבר דמיפרק ותו דהיכי קאמר אלא לאו טהורין אינן נפדין והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמי דעצים כמה דלא משפי להו לגזרין לא מתכשרי לבונה נמי כמה דלא קידשה בכלי שרת לא מתקדשי הא מתני' מיירי בשקידשן בכלי ואהא הוא דק"ל לשמואל אלא ודאי מוכח דהך סיפא דמתני' מיירי אפילו בשלא קידשה בכלי ואהא הוא דפריך תלמוד' וכיון דלא קידשן בכלי קדושת דמים נינהו ולפרקו אי לאו משום דכיון דלא קידשן בכלי כטהורין דמי אמנם בשקידשן בכלי כ"ע מודו ומהא לא ק"ל לשמואל דכיון דקידשן קדושת הגוף נינהו וכ"כ רש"י ז"ל בפי' בד"ה אלא יע"ש ולכן נראה דמ"ש רבינו ז"ל בד"א כו' אבל קודם שנתקדשו בכלי אם נטמאו או נפסלו פודין אותן דהא כדאיתא והא כדאיתא דנטמאו קאי איין ושמן ונפסלו קאי אעצי' ולבונה אבל אם נטמאו אפי' קודם שקידשן בכלי אין פודין אותן וכמ"ש בגמ' משום דדמו לטהורין וכן כתב הרב בתוס' יו"ט ז"ל ולפי זה אף רבינו ז"ל אזיל ומודה דסיפא דמתניתין מיירי אפילו בשלא קידשן בכלי מדלא ערבינהו אלא משום דמתני' מיירי בנטמאו קאמר דאפילו בשלא קידשן אין להן פדיון משום דדמו לטהורין אבל בנפסלו כל שלא קידשן בכלי יש להן פדיון דקדושת דמים נינהו וליכא טעמא דדמו לטהורין וזה פשוט אך מאי דק"ל הוא שמדברי רבינו ז"ל נראה דכלי שרת שנפסלו אין פודין אותן משום דאינן בכלל העמדה וה' וזה תימא שהרי בגמרא משמע טעמא דכלי שרת שנטמאו דאין פודין אותן משום דאית להו טהרה במקוה משמע דהא לא"ה יש להן פדיון ואם כן בנפסלו דלא שייך האי טעמא אמאי אין פודין אותן ואולי י"ל דס"ל לרבינו ז"ל דמאי דפריך תלמודא מכלי שרת דליפריקו היינו משום דבעי לאוקמי מתני' אליבא דכ"ע ואפי' כרבנן דר"נ דס"ל דאין מא"מ בכלי שרת ולרבנן ע"כ דס"ל דיש להן פדיון דאל"כ אמאי לא ימעלו בו מאחר שלא יצא לחולין וכמ"ש התוס' אמנם לפום מאי דקי"ל הלכתא כר"ן דיש מועל אחר מועל בכ"ש משום דק"ו הוא אם אחרים מקדיש הוא עצמו לא כ"ש כמ"ש בגמ' א"כ הו"ל קדושת הגוף כמ"ש רבינו בפ"ו מה"מ דין ה' ומשום הכי אין פודין משום דבעי' העמדה והערכה אכן רבנן כיון דס"ל דאין מא"מ הו"ל קדושת דמים ולא בעי העמ' והערכה דומיא דמנחות ונסכים קודם שקידשן בכלי דיש להן פדיון אע"ג דלתנייהו בהע' והע' כנ"ל ועיין בת"כ פ' בחקתי אין להקשות לכאורה לדעת התוס' שכתבו במעילה דאפי' לר"נ כלי שרת יש להן פדיון דאם כן מאי פריך התם בגמ' אמתני' דקתני ר' אומר כל דבר שאין בו פדיון יש בו מא"מ היינו ת"ק אמר רבא איכא בינייהו עצים כו' ואמאי ל"ק דאיכא בינייהו כלי שרת דלת"ק אע"ג דיש להן פדיון יש מא"מ ולר' כל דבר שאין לו פדיון יש בו מא"מ הא כלי שרת דיש להן פדיון אין בו מא"מ דהא ל"ק משום דאם איתא לא הוה ליה לרבי לחלוק את"ק בהאי לישנא דנפקא מדיוקא והכי הול"ל רבי אומר כל דבר שיש בו פדיון אין בו מא"מ דהא בדבר שאין בו פדיון אפי' ת"ק מודה אלא ודאי דר' לאסופי את"ק אתא לו' דלאו דוקא בהמה וכלי שרת אלא כל דבר כו' דהיינו עצים כדמשני רבא ודוק. כתב הר"ן ז"ל בפרק רבי ישמעאל דע"ז ד"פ וז"ל גרסינן תו בגמ' כי אתא עולא אמר כו' ומוכחינן מכלים דאחז והא אין אדם אוסר דבר ש"ש כלו' ואפי' תימא דלגבוה מאיסי אמאי לא פרקינהו לאשתמושי בהו הדיוט כו' וכן כתב רש"י ז"ל שם בד"ה איתסרי להו יע"ש וראיתי להרב המובהק כמוהר"ר בנימין הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' יד אהרן א"ח דף קנ"ו תמה עליו דהא כלים דאחז כלי שרת נינהו וכלי שרת אין להן פדיון כמ"ש רבינו ז"ל ויש בהן מא"מ וא"כ איך כתב דיכול למפרקינהו ועוד דאפי' לא היה כלי שרת שקדושתן קדוש' הגוף ויש בהן מא"מ מ"מ אחז מזיד היה וקי"ל דהקדש במזיד אינו מתחלל יע"ש מה שנדחק בזה ועיין בהרמב"ן במלחמותיו שכתב דאבני מזבח אין להן פדיון משום דהוו קדוש' הגוף ודמו לכלי שרת יע"ש וכן ראיתי שהק' הרב מח"א בהגהותיו על הר"ן דפ' יע"ש ולע"ד נראה ליישב שדעת הר"ן ורש"י ז"ל כמ"ש התוס' במעילה בפ' הנהנה דנ"ג ד"ה מ"ט וז"ל נראה לרבי' דצריך לפרש דסברי רבנן שהוא יוצא לחולין ע"י מעילה ואם כן יש לו פדיון דאם אין לו פדיון אינו יוצא לחולין כו' ור' נחמיה סבר ק"ו כו' אבל מ"מ מודה דיש להן פדיון אלא גבי מעילה שאני משום ק"ו ולענין פדיון שמא לא שייך האי ק"ו עכ"ל וכתב הרב בעל בה"ז ז"ל שהוצרכו לזה משום דכיון דלרבנן יש להן פדיון דוחק לומר דבהא נמי פליג ר"נ כיון דלא אשכחן בהא דפליגי יע"ש ולע"ד נראה שהוצרכו לזה מכח ההיא דפרכינן התם במנחות לשמואל דאמר המנחות והנסכים אפילו שהן טהורין נפדין ממתני' דתנן העופות כו' וכלי שרת שניטמאו אין להן פדיון שלא נאמר פדיון אלא בבהמה בשלמא עופות קדושת הגוף נינהו אלא עצים ולבונה וכלי שרת ליפריקו אלא לאו משום דטהורין אינן נפדין והני נמי אע"ג דנטמאו כטהורין דמו ופי' רש"י ז"ל אלא עצים ולבונה כו' ליפריקו דהא לאו קדושת הגוף נינהו אלא מכשירי קרבן הם כו' והשתא אם איתא דלר"ן דס"ל דבכלי שרת יש מא"מ ס"ל דאין להן פדיון היכי פריך בפשיטות מכלי שרת דליפריקו ואמאי ל"ק דסתם מתני' ר"נ היא וכסתם מתני' דמעילה אלא מוכח דאפי' לר"נ אע"ג דיש מא"מ ס"ל דיש להן פדיון ועיין בתוס' שם ד"ה בכלי שרת שכתבו וז"ל לר"נ דאמר כו' ניחא ולרב' נמי כו' מדרבנן אין נפדין ובגמרא משמע נמי דהוי מדרבנן בעלמא דמפ' כלי שרת ולבונה משום דלא שכיחי יע"ש ולכאורה נראה שדבריהם סתרי אמ"ש במעיל' ואולם אפשר לומר שכפי מ"ש דבגמ' משמע דהוי מדרבנן חזרו ממ"ש וס"ל דאפי' לר"נ יש להן פדיון מדאורייתא וכמ"ש במעילה וא"כ ע"כ מ"ש במעילה דיש להן פדיון מדאורייתא קאמרי וזה פשוט ומעתה ע"פ זה נראה שיתישבו דברי רש"י והר"ן ז"ל דכיון דטעמא דכלי שרת אינן נפדין אינו אלא מדרבנן משום דלא שכיחי כמ"ש בגמ' ופי' רש"י ז"ל שם וז"ל דלא שכיחי ואי הוו להו פדיון טהורין פריק להו לחולין תו לא משכחי גזברין מידי אחרינא לצורך עבודה יע"ש וא"כ גבי כלים דאחז כיון דלא חזו לגבוה ליכא טעמא דלא שכיחי ושפיר דמי למיפרקינהו ואפי' למאן דס"ל בר"פ המנחות דטהורין אינן נפדין וכלי שרת שנטמאו כטהורין דמו משום דאית להו טהרה במקוה הכא כלים דאחז כיון דלית להו טהרה כלל לא דמי לטהורין ומש"ה יש להן פדיון כנ"ל נכון ליישב אך ק"ל לפי זה מההיא דגרסינן בס"פ המזבח מקדש דפ"ח סכין שנפגמה אין משחיזין את פגימתה נשמטה אין מחזירין אותה אבא שאול אומר סכין מטרפות היתה במקדש ונמנו עליה כהנים וגנזוה ופסקו רבי' פ"א מה' כלי המקדש דין ט"ו והשתא כפי מ"ש כיון דטעמיה דכלי שרת אינן נפדין הוא משום דלא שכיחי אם כן הכא גבי סכין מטרפת אמאי גנזוה ולא פדאוה כיון דליכא טעמא דלא שכיחי וי"ל כיון דסכין טהורה היתה והא מיהא חזייא שהרי איתא בתקנתא ע"י השחזה דהא דסכין שנפגם אין משחיזין היינו בפגימה גדולה כמ"ש רש"י שם אבל בפגימות דקות לא אלא דלפעמים היתה מטרפת הקדשים דמו לטהורין ומש"ה חששו לגניזה כי היכי דלא לימרו דכלי שרת טהורין נפדין ואתו למחר לפדותן ולא שכיחי כנ"ל:

ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי המזבח ו׳, מתוך הלכות איסורי המזבח שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות איסורי המזבח כל הרמב״ם