הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות איסורי המזבח · פרק ז׳

ספר עבודה · 11 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי המזבח · פרק ז׳
הלכה א׳
לא כָּל דָּבָר שֶׁאֵינוֹ פָּסוּל מֵבִיא אוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה. כֵּיצַד. הָיָה חַיָּב עוֹלָה לֹא יָבִיא שֶׂה כָּחוּשׁ וְכָעוּר וְיֹאמַר הֲרֵי אֵין בּוֹ מוּם. וְעַל זֶה נֶאֱמַר (מלאכי א-יד) "וְאָרוּר נוֹכֵל" וְגוֹ'. אֶלָּא כָּל שֶׁיָּבִיא לְקָרְבָּן יָבִיא מִן הַמֻּבְחָר:
הלכה ב׳
וְכָךְ הָיוּ עוֹשִׂין בִּזְמַן הַמִּקְדָּשׁ. מְבִיאִין אֵילִים מִמּוֹאָב. וּמְבִיאִין כְּבָשִׂים שֶׁגַּבֵּיהֶן רְחָבִים מֵחֶבְרוֹן. וּמְבִיאִין עֲגָלִים מִן הַשָּׁרוֹן. וְגוֹזָלוֹת מֵהַר הַמֶּלֶךְ. וּמְבִיאִין יַיִן מִקַּרְחִיִּין וְהַלּוֹטִיִּין. וְסלֶת מִמִּכְמָשׁ וְיוֹחָנָה. וּמְבִיאִין שֶׁמֶן מִתְּקוֹעַ:
הלכה ג׳
כָּל הָעֵצִים הַחֲדָשִׁים כְּשֵׁרִים לַמַּעֲרָכָה. וְלֹא הָיוּ מְבִיאִין מִשֶּׁל זַיִת וְלֹא מִשֶּׁל גֶּפֶן מִשּׁוּם יִשּׁוּב אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. וּבְאֵלּוּ הָיוּ רְגִילִין בְּמֻרְבִּיּוֹת שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁל חֲדָשִׁים שֶׁאֵינָן בַּיִּשּׁוּב. וּבְשֶׁל אֱגוֹז וּבְשֶׁל עֵץ שֶׁמֶן. וְהַגְּזָרִין שֶׁעָשָׂה משֶׁה אַמָּה אָרְכָּן וְאַמָּה רָחְבָּן וְעָבְיָן כְּמַחַק גָּדִישׁ שֶׁל סְאָה וּכְמוֹתָן עוֹשִׂין לְדוֹרוֹת:
הלכה ד׳
וְכֵיצַד הָיוּ עוֹשִׂין בִּזְרִיעַת חִטֵּי הַמְּנָחוֹת וְהַנְּסָכִים. נָר חֲצִי הַשָּׂדֶה בְּשָׁנָה רִאשׁוֹנָה וְזָרַע חֶצְיָהּ. וּבְשָׁנָה שְׁנִיָּה נָר הַחֵצִי שֶׁזָּרַע בָּרִאשׁוֹנָה וְזָרַע הַחֵצִי הָאַחֵר קֹדֶם לַפֶּסַח שִׁבְעִים יוֹם. וְאִם לֹא הָיְתָה הַשָּׂדֶה עֲבוּדָּה חוֹרֵשׁ וְשׁוֹנֶה וְאַחַר כָּךְ זוֹרֵעַ. וּבוֹרֵר הַחִטִּים יָפֶה יָפֶה וְאַחַר כָּךְ שָׁף אֶת הַחִטִּים וּבוֹעֵט בָּהֶן הַרְבֵּה עַד שֶׁיִּתְקַלְּפוּ:
הלכה ה׳
כָּל הַחִטִּים שֶׁל מְנָחוֹת טְעוּנוֹת שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה. שָׁף אַחַת וּבוֹעֵט שְׁתַּיִם. שָׁף שְׁתַּיִם וּבוֹעֵט שָׁלֹשׁ. נִמְצְאוּ שָׁלֹשׁ שִׁיפוֹת וַחֲמֵשׁ בְּעִיטוֹת. וְחוֹזֵר חֲלִילָה עַד שֶׁיִּגְמֹר שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁיפָה וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת בְּעִיטָה כְּדֵי שֶׁיִּתְקַלְּפוּ הַרְבֵּה. וְחוֹשֵׁב הַהוֹבָאָה וְהַהוֹלָכָה בְּשִׁיפָה אַחַת לְהַחְמִיר וְאַחַר כָּךְ טוֹחֵן וּמְרַקֵּד יָפֶה יָפֶה:
הלכה ו׳
הַיַּיִן. מֵבִיא עֲנָבִים מִן הָרַגְלִיּוֹת מִן הַכְּרָמִים הָעֲבוּדִּים פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה. וְדוֹרֵךְ וְכוֹנְסִין אוֹתוֹ בְּחָבִיּוֹת קְטַנּוֹת. וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתָן אַחַת אַחַת וְלֹא שְׁתַּיִם שְׁתַּיִם אֶלָּא שָׁלֹשׁ שָׁלֹשׁ. וְאֵינוֹ מְמַלֵּא אֶת הֶחָבִית עַד פִּיהָ כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רֵיחוֹ נוֹדֵף. וְאֵינוֹ מֵבִיא לֹא מִפִּי הֶחָבִית מִפְּנֵי הַקְּמָחִין הָעוֹלֶה עַל פְּנֵי הַיַּיִן. וְלֹא מִשּׁוּלֶיהָ מִפְּנֵי הַשְּׁמָרִים. אֶלָּא מִשְּׁלִישָׁהּ וּמֵאֶמְצָעָהּ שֶׁל אֶמְצָעִית:
הלכה ז׳
הָיָה הַגִּזְבָּר יוֹשֵׁב וְהַיַּיִן יוֹצֵא מִן הַנֶּקֶב שֶׁבְּצַד הֶחָבִית כֵּיוָן שֶׁיִּרְאֶה שִׁנּוּי הַשְּׁמָרִים מַתְחִיל לָצֵאת פּוֹסֵק וְאֵינוֹ לוֹקֵחַ. וּמֵאֵימָתַי מֵבִיא. מֵאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם לִדְרִיכָתוֹ עַד שְׁתֵּי שָׁנִים אוֹ יֶתֶר מְעַט. וְאִם הֵבִיא יַיִן יָשָׁן מִכַּמָּה שָׁנִים הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר וְהוּא שֶׁלֹּא יִפָּסֵד טַעֲמוֹ:
הלכה ח׳
תִּשְׁעָה מִינִין בְּשֶׁמֶן מִפְּנֵי שִׁנּוּי מַעֲשָׂיו. כֵּיצַד. זַיִת שֶׁגִּרְגְּרוֹ בְּרֹאשׁ הַזַּיִת וּבֵרְרוֹ אַחַת אַחַת וּכְתָשׁוֹ וּנְתָנוֹ לְסַל הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הוּא הָרִאשׁוֹן. חָזַר אַחַר כָּךְ וּטְעָנוֹ בְּקוֹרָה הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הוּא הַשֵּׁנִי. וְאִם חָזַר אַחַר שֶׁטְּעָנוֹ וּטְחָנוֹ וּטְעָנוֹ שְׁנִיָּה הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הוּא הַשְּׁלִישִׁי. זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן כֻּלָּן בְּעִרְבּוּבְיָא וְהֶעֱלָן לַגַּג וְחָזַר וּבֵרֵר גַּרְגֵּר גַּרְגֵּר וּכְתָשָׁן וּנְתָנָן לְסַל הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא מִמֶּנּוּ הוּא הָרְבִיעִי. וְאִם טְעָנוֹ בְּקוֹרָה אַחַר כָּךְ הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַחֲמִישִׁי. וְחָזַר וְטָחַן וְטָעַן פַּעַם שְׁנִיָּה הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַשִּׁשִּׁי. זֵיתִים שֶׁמְּסָקָן וּטְעָנָן בְּתוֹךְ הַבַּיִת עַד שֶׁיִּלְקוּ וְהֶעֱלָן וּנִגְּבָן וְאַחַר כָּךְ כָּתַשׁ וְנָתַן לְסַל הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַשְּׁבִיעִי. חָזַר וְטָעַן בַּקּוֹרָה הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַשְּׁמִינִי. חָזַר וְטָחַן וְטָעַן פַּעַם שְׁנִיָּה הַשֶּׁמֶן שֶׁיֵּצֵא הוּא הַתְּשִׁיעִי:
הלכה ט׳
אַף עַל פִּי שֶׁכֻּלָּן כְּשֵׁרִין לִמְנָחוֹת. הָרִאשׁוֹן אֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ. וְאַחֲרָיו הַשֵּׁנִי וְהָרְבִיעִי וּשְׁנֵיהֶן שָׁוִין. וְאַחֲרֵיהֶם הַשְּׁלִישִׁי וְהַחֲמִישִׁי וְהַשְּׁבִיעִי וּשְׁלָשְׁתָּן שָׁוִין. וְאַחֲרֵיהֶם הַשִּׁשִּׁי וְהַשְּׁמִינִי וּשְׁנֵיהֶם שָׁוִין. וְהַתְּשִׁיעִי אֵין לְמַטָּה מִמֶּנּוּ:
הלכה י׳
אֵין כָּשֵׁר לַמְּנוֹרָה אֶלָּא רִאשׁוֹן וּרְבִיעִי וּשְׁבִיעִי בִּלְבַד שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כז-כ) (ויקרא כז-כ) "כָּתִית לַמָּאוֹר", אֵין כָּשֵׁר לַמְּנוֹרָה אֶלָּא הַיּוֹצֵא מִן הַכָּתוּשׁ בִּלְבַד. אֲבָל לַמְּנָחוֹת כֻּלָּן כְּשֵׁרִין:
הלכה י״א
וּמֵאַחַר שֶׁכֻּלָּן כְּשֵׁרִין לַמְּנָחוֹת לָמָּה נִמְנוּ. כְּדֵי לֵידַע יָפֶה שֶׁאֵין לְמַעְלָה מִמֶּנּוּ וְהַשָּׁוֶה וְהַפָּחוֹת שֶׁהָרוֹצֶה לִזְכּוֹת עַצְמוֹ יָכֹף יִצְרוֹ הָרַע וְיַרְחִיב יָדוֹ וְיָבִיא קָרְבָּנוֹ מִן הַיָּפֶה הַמְּשֻׁבָּח בְּיוֹתֵר שֶׁבְּאוֹתוֹ הַמִּין שֶׁיָּבִיא מִמֶּנּוּ. הֲרֵי נֶאֱמַר בַּתּוֹרָה (בראשית ד-ד) "וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ". וְהוּא הַדִּין בְּכָל דָּבָר שֶׁהוּא לְשֵׁם הָאֵל הַטּוֹב שֶׁיִּהְיֶה מִן הַנָּאֶה וְהַטּוֹב. אִם בָּנָה בֵּית תְּפִלָּה יִהְיֶה נָאֶה מִבֵּית יְשִׁיבָתוֹ. הֶאֱכִיל רָעֵב יַאֲכִיל מִן הַטּוֹב וְהַמָּתוֹק שֶׁבְּשֻׁלְחָנוֹ. כִּסָּה עָרֹם יְכַסֶּה מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּכְסוּתוֹ. הִקְדִּישׁ דָּבָר יַקְדִּישׁ מִן הַיָּפֶה שֶׁבִּנְכָסָיו וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ויקרא ג-טז) "כָּל חֵלֶב לַה'" וְגוֹ':

הר המוריה · הלכות איסורי המזבח פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות איסורי המזבח פרק ז׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות איסורי המזבח פרק ז׳

א׳
לא כל דבר שאינו פוסל מביא אותו לכתחלה אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר וכן כל שיביא למנחות ונסכים יביא מן המובחר.
ט׳
תשעה מינין בשמן מפני שינוי מעשיו משלשה לקיטות שבזתים הראשון שבכל לקיטה כשר למנורה והשאר למנחות דלמנורה בעינן כתית דכתיב שמן זית זך כתית למאור זך כתית למאור ולא זך כתית למנחות ולא הוי כתית אלא ראשון שבכל זית ולמנחות כולן שריין דכתיב ועשרון סולת בלול בשמן כתית אם כן מה תלמוד לומר למאור אלא מפני שחסה תורה על ממונן של ישראל דאלו היה צריך לחזר במנחות אחר זך וכתית כמו למנורה היו מפסידין שהיו לוקחין אותו ביוקר.
י״א
וכל דבר שהוא לשם האל הטוב שיהא מן הנאה הקדיש דבר יקדיש מן היפה וכן הוא אומר כל חלב לה':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות איסורי המזבח פרק ז׳

א׳
לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחילה כיצד הי' חייב עולה לא יביא שה כחוש וכעור ויאמר הרי אין בו מום, ועל זה נאמר וארור נוכל וגו' אלא כל שיביא לקרבן יביא מן המובחר. בפ"א הל' א' כתב מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימים ומובחרים שנאמר תמים יהי' לרצון זו מצות עשה, וכתבתי שם דדין מובחרין לא שייך לדין תמימים דהא כתב בפ"ב הל' ח' יש שם ארבעה חוליים אחרים, אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקריבין אותה לפי שאינה מן המובחר, והכתוב אמר מבחר נדריך, וכתב שם ע"ז הרמב"ם ואם הקריבן יראה לי שהורצו ומוכח דאינו דומה לחסרון תמימים דבזה לא הורצו כדכתיב תמים יהי' לרצון, אכן שם הבאתי גם דברי הרמב"ם שבהל' שלפנינו דלא כל דבר שאינו פסול מביא אותן לכתחלה, וצרפתי כל דברי הרמב"ם בדין מן המובחר זה לזה שאינו אלא לכתחלה ואם הביא כשר, ובפ"ב הל' ח' במה שכתב הרמב"ם על זה שכתב יש שם ארבעה חוליים אחרים וכו' לפי שאינה מן המובחר, וכתב על זה ואם הקריבן יראה לי שהורצו, עמדתי על זה דלמה כתב יראה לי, דהא מבואר להדיא במנחות דף פ"ד דמה שאינו מן המובחר אם הביא קידש דהוי כמו כחוש בקדשים, וכתבתי שם דהוא דלא נימא דיש להם דין חולה דכתיב ביה הקריבהו נא לפחתך, עוד כתבתי שם שבא להוציא דלא נימא דיש בזה חסרון שאינם תמימים ע"ש. אכן עכשיו נראה לבאר באופן אחר דמה שכתב הרמב"ם לא כל דבר שאינו פסול מביא אותו לכתחלה משמע דהוא דין חדש, וקשה דהא כבר כתב דין זה דמובחרין, ובפ"ג הל' י"א כתב נמצא כל האסורין למזבח הרי הן י"ד בע"מ ושאינו מן המובחר וכו', וא"כ מה בא לחדש כאן דין דכל שיביא לקרבן יביא מן המובחר, לכן נראה דבאמת יש שני דינים במן המובחר יש דין בשאינו מן המובחר שהוא אסור למזבח, ויש דין מובחר דאינו אלא למצוה, והנ"מ פשוטה דמה דאינו אלא למצוה ושאינו מובחר כמו כחוש בקדשים אין להקריבו אינו אלא אם יש לו אחר או אם נדר וחייב לקיים נדרו, דאז אפילו אין לו שה אחר חייב לקנות ולהביא מן המובחר, אבל בשביל זה שאינו מן המובחר אינו מן האסורין למזבח, וכל זה הוא מה שהוא כמו כחוש וכה"ג שאינו מן המובחר בשביל שיש בודאי מובחרין יותר, אבל אם יהי' שנות בצורת וכל הבהמות הם כחושים וא"א להביא מחוץ לארץ אין זה מעכב גם לכתחלה להביא קרבן כחוש, אבל יש דין שאינו מן המובחר שהוא מן האסורין למזבח וזהו בהמה שיש בה חסרון שהוא חולה וכה"ג שיש בהבהמה שינוי לגריעותא משאר בהמות או כה"ג בנסכים בזה החסרון שאינו מן המובחר גורם איסור שלא להקריבן, ונראה דהני דאסורין למזבח אפי' אם שחטן לא יזרוק דמן משא"כ בהני דלכתחלה דאם שחטן ודאי זורק דמן. -הערות רבנו בגיליון ספרו- בד"ה אכן עכשיו במש"כ אבל יש דין שאינו מן המובחר שהוא מן האסורין למזבח, הרח"ק שי' אמר בזה ליישב ד' הספרי פ' ראה דדריש דגם בבכור ומעשר יש דין מובחר והוא פלא אבל לד' הרמב"ם מיושב דיש פסולים משום שאינו מן המובחר ואסור להקריבו ודריש אפי' בבכור ומעשר הוא כן, אח"כ שמעתי שכבר אמר זה הגריז"ס (שי') [זצ"ל]. [עד כאן]. ודברינו מבוארים בדברי הרמב"ם כאן שכתב כיצד הי' חייב עולה ולא כתב בסתם דלא יקריב עולה כחושה, וע"כ דאין זה איסור בנדבה וזה מפורש בהכתוב שהביא ארור נוכל ויש בעדרו זכר ונודר וזובח משחת לד', איברא דהרמב"ם לא כתב דוקא אם יש לו אחר, ונראה דהרמב"ם מפרש דקרא מיירי בתרי גווני ואף דאיכא פלוגתא דתנאי אי בעינן או לחלק (ועיין תוס' בב"ק דף נ"ד ע"א מה שכתבו בזה לדינא) זהו בתורה אבל בדברי נביאים יש לומר דלא צריך או לחלק וגם הוא מחלק משום דמסתבר דאם יש בעדרו זכר ומביא משחת גם בנדבה הוא נוכל וכמו שראינו בקין שלא שעה ד' אל מנחתו בשביל שהביא מן הגרועים וכמו שהביא זה הרמב"ם בסוף הפרק, ולכן הקרא מתפרש כמו או נודר והיינו ארור נוכל ויש בעדרו זכר וזובח משחת, או נודר וזובח משחת, דאם נדר אף אם אין לו בעדרו שה אחר צריך לקנות ולקיים נדרו במן המובחר, ונמצא דגם בהני דאין אסורין למזבח איכא תרי גווני, בנודר אפי' אין לו מובחר צריך לקנות ובנדבה דוקא אם יש לו מובחר. ומבואר מה שכתב הרמב"ם יראה לי שהורצו, דהי' אפשר לומר דחסרון בשאינו מן המובחר באופן זה, יהי' פסול גם בדיעבד שהקרבן יהי' פסול, ומצינו כעין זה גבי בגדי כהונה בפ"ח מהל' כלי המקדש הל' ד' שכתב הרמב"ם בגדי כהונה מצותן שיהיו חדשים נאים ומשולשים כדרך בגדי הגדולים שנאמר לכבוד ולתפארת, היו מטושטשין או מקורעין וכו' עבודתו פסולה, היו משוחקים וכו' עבודתו כשרה, ובפ"א מהל' ביאת מקדש הל' י"ד כתב דקרוע בגדים שעבד עבודתו כשרה, וכתבתי דטעמא דמקורעים דעבודתו פסולה הוא כמו שהתחיל בההלכה דבעינן לכבוד ולתפארת, ולכן אף שאינו אלא למצוה ובמשוחקים עבודתו כשרה, מ"מ מקורעים כיון דהוא דרך בזיון הוי כבר היפוך ממה שצריכים להיות בגדי כהונה, ולא הוו בגדי כהונה כלל, אבל קרוע בגדים כיון שקרע על מתו אין זה דרך בזיון, ולכן אינו מחלל עבודה ע"ש שבארתי יותר, ולפי"ז הי' אפשר גם כאן לומר דהיכי דהוא להיפוך ממובחרין יהי' פסול לקרבן אפי' בדיעבד, וזהו שהוצרך הרמב"ם לכתוב ואם הקריבן יראה לי שהורצו והיינו דכיון דתנן ואלו שאין שוחטין עליהן לא במקדש ולא במדינה וכיון דלא תנן שאם שחטן פסולין, וכן לא הוזכר כן בגמ' סובר דרק לכתחלה אין שוחטין משום שאינו מן המובחר ואסורין להקריבן, אבל אם הקריבן הורצו ולא דמי למקורעין, דהוי חסרון בבגדי כהונה דהתם שהוא דרך בזיון אינם ראויים לבגדי כהונה, אבל גבי קרבן כיון דגבי מומין כתיב לא ירצו מוכח דמה שאין בה מום אם הקריבן הורצו. ולפי"ז כל מה דתנן במנחות דף פ"ו דאין מביאין ואם הביא כשר וכתב הרמב"ם בפ"ו הל' ט' יש לומר דבזה אסורי' לכתחלה להביאם אפי' אם אין לו אחרים, אלא דאם הביא כשר, ולכן סובר הרמב"ם דכיון דהני דתניא בברייתא בב"ב בפ' המוכר פירות לא הוזכרו במנחות ולא במשנה ולא בגמ', לכן מפרש דהני אינם אסורים לכתחלה אלא דלא יביא לכתחלה משום דהוי כמו כחוש בקדשים ונ"מ דאם אין אחרים אז מותר להביאם, יראי' לזה דהא כתב כאן הרמב"ם לא יביא כחוש וכעור, וקשה דמנין הוציא הרמב"ם דלא יביא כעור, לכן נראה שהוציא זה ממה דתניא שם דיין כושי לא יביא ויין כושי שהוא שחור אין חסרון בהיין אלא בהמראה, ומזה הוציא דגם כעור אינו מן המובחר ואף דשם בברייתא תניא נמי הלסטון וזה תנן במנחות בהדי כל הני דאין מביאין שכתבנו דהוי איסור לכתחלה להביאן צ"ל דר' חייא כלל בברייתא הני דאין מביאין אף דיש נ"מ ביניהם, ועכ"פ זה מוכח מיין כושי דאינו איסור להביא אלא משום דצריך מן המובחר כמו שכתב כאן הרמב"ם, וכיון שכן מיושב קושיית הלח"מ בפ"ו דלא הוצרך הרמב"ם להביא כל מה דתני ר' חייא בברייתא דסמך על מה שכתב כאן דלא כל מה שאינו פסול מביא אותו לכתחלה והיינו אפי' מה שאינו פסול להביא לכתחלה שאין איסור להביאו ג"כ אינו מביא לכתחלה אם אפשר להביא מן המובחר וכמו שהביא קרא דארור נוכל ויש בעדרו זכר וגו' וכמש"כ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות איסורי המזבח פרק ז׳

ג׳
כל העצים החדשים כשרים למערכה כו'. תנן בריש פ"ב דתמיד כל העצים כשרים למערכה חוץ משל גפן ושל זית אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה של אגוז ושל עץ שמן ע"כ ובגמרא אמרינן הני מאי טעמא כלומר מפני מה אין מביאין של זית ושל גפן ותירצו רב פפא משום דקטירי רב אחא אמר משום יישוב ארץ ישראל זו גירסת המפרש ופי' דקטירי שיש בהם קשרים ובשביל הקשרים אין שורפים יפה ומעלין עשן דרך קשר להיות כל שעה לח ואינו שורף יפה ומעלה עשן ואין זה כבודו של מקום להעלות עצים שאין שורפין יפה ע"כ. ובגמרא הקשו לרב אחא מההיא דתניא בת"כ על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש כל העצים כשרים היו חוץ משל זית ושל גפן ר"א מוסיף אף של אלון ושל דקל ושל חרוב ושל שקמה אבל באלו רגילין במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן ע"כ היא גירסת המפרש ופי' דרבי אליעזר בא להוסיף לפסול על דברי ת"ק דלא פסיל כי אם זית וגפן ואתא רבי אליעזר לומר דאף של מיץ ושל אלון פסולין ואמרו בגמרא דבשלמא לרב פפא דאמר דטעמא דמאן דפסיל גפן וזית הוא משום דקטירי ניחא דבהא פליגי דר"א דפסיל אף של אלון כו' הוא משום דהני אע"ג דלא קטירי מגואי כיון דקטירי מבראי לא מייתינן ות"ק סבר כיון דלא קטירי מגואי אע"ג דמבראי קטירי מייתינן כלומר דזית וגפן הקשר שלהם הולך עד לפנים אבל הני דמני רבי אליעזר הקשר אינו אלא בחוץ אבל בפנים אין בהם קשר ורבי אליעזר ס"ל דכיון דיש בהם קשר בחוץ פסילי ות"ק סבר דכיון דאין הקשר בפנים כשרים ומש"ה לא פסלי אלא גפן וזית שהקשר הולך עד לפנים ובגמרא נקטו בתחילה טעמיה דר"א ואח"כ ביארו טעמיה דת"ק אלא למ"ד משום ישוב ארץ ישראל דקל מי לית ביה משום ישוב א"י והנה הקושיא היא לת"ק דמדלא פסל כי אם גפן וזית שמעת מינה דפליג עליה דרבי אליעזר ומכשיר בזית והנה המפרש הכריח מכאן דרב אחא דאמר משום ישוב ארץ ישראל ס"ל נמי דקטירי אלא דמוסיף ואמר דאף בלא טעמא דקטירי איכא נמי טעמא דישוב ארץ ישראל דאי לא תימא הכי אלא דמאן דאית ליה טעמא דישוב ארץ ישראל לית ליה כלל טעמא דקטירי היה לו לתלמוד להקשות אלא למאן דאמר משום ישוב ארץ ישראל במאי פליגי אלא ודאי דלעולם דאף רב אחא מודה לטעמא דקטירי אלא דמוסיף איהו לטעמא דישוב ארץ ישראל ומש"ה ניחא דלדידיה נמי ניחא דפליגי ת"ק ורבי אליעזר במאי דפליגי אליבא דרב פפא אלא שהקשו דקל מי לית ביה משום ישוב א"י דנהי דלת"ק כיון דלא קטירי מגואי לא שייך ביה טעמא דקטירי מכל מקום הוה ליה למיפסלה משום ישוב א"י ותירצו אמר לך ולטעמיך תאנה מי לית ביה משום ישוב א"י אלא מאי אית לך למימר בתאנה דלא עבדא פירי דקל נמי בדלא עביד פירי כלומר ולטעמיך דמותבת לרב אחא מברייתא דת"כ אמאי לא מותבת ליה מתאנה דמתני' דאמר שהיו מביאין מורביות של תאנה אלא מאי אית לך למימר דלא מותבת מתאנה משום דסברת דאיירי בתאנה דלא עבדא פירי דקל נמי כי מותבת לרבי אחא אמאי לא פסלי רבנן הוה מתרץ לה בדקל דלא עביד פירי דלית ביה משום ישוב ארץ ישראל והוקשה למפרש דהמקשה דקארי לה מאי קארי לה דכיון דלא הקשה מתאנה משום דמוקי לה בדלא עבדא פירי א"כ מה הקשה מדקל וכתב דהמקשה היה סבור דבתאנה איכא הרבה דלא עבדי פירי וכדרחבא אבל בדקל ליכא כלומר דתאנה כיון דאיכא הרבה דלא עבדי פירי לא קשה על רב אחא אמאי סתים לן תנא דהיו רגילין בתאנה לפי שהתנא סמך על הרוב אבל דקל שאינו נמצא כל כך דלא עבדי פירי היה מן הראוי שיוציא אותן מהכלל כמו שהוציא גפן וזית ומה שהקשו בגמרא ומי איכא תאנה דלא עבדא פירי כו' ומדלא הקשה ומי איכא דקל דלא עביד פירי משמע דבדקל ניחא ליה אך בתאנה אתמוהי קא מתמה ומי איכא תאנה. והנה היא סברא הפוכה ממה שהיה סבור המקשה דבתאנה איכא הרבה דלא עבדי פירי אבל בדקל ליכא כבר יישב זה המפרש וכתב בשלמא מדקל אין להקשות דבדקל לא היו רגילין אלא במתניתין אמרו דהיו רגילין בתאנה וכיון דבתאנה היו רגילין וכי עולין כל כך למצוא תאנים דלא עבדי פירי כמו שצריך למזבח ומשני אין ודאי יכולין למצוא הרבה דבשביל בניינין נמי הוו תאנתא דלא עבדי פירי כו' ע"כ. העולה ממה שכתבנו הוא דאליבא דכ"ע פלוגתייהו דר"א ורבנן הוא בעצים שאין הקשרים הולכים עד לפנים דרבנן מכשרי ור"א פוסל אלא דלרב פפא רבנן דמכשרי בשאין הקשר הולך לפנים הוא אף באילנות דעבדי פירי ומאי דתני במתניתין דבתאנה היו רגילין הוא אף בתאנה דעבדא פירי ולדעת רב אחא לרבנן צריך ב' תנאים אחד הוא שלא יהיה הולך הקשר לפנים, והשני הוא שלא יהיה בהם משום ישוב ארץ ישראל ומה שהכשירו בדקל מיירי בדלא עבדא פירי וכן תאנה שהיו רגילין בה מיירי בדלא עבדא פירי ור"א נמי אית ליה טעמא דישוב א"י ונפקא מינה להיכא דאין בו קשר כלל אפי' מבראי דאינו כשר אלא אם לא יהיה בו משום ישוב א"י דהא בזה לא מצינו שנחלקו ר"א ורבנן ולא נחלקו אלא בשהקשר הוא בחוץ ואינו הולך עד לפנים אם יש לפוסלו משום קשר או לא. ודע שהרב בעל קרבן אהרן בפרשת ויקרא כתב דאיכא גירסא אחרינא בטעם רב פפא והוא משום דקטימי ופירוש מפני שעושים אפר לאלתר ואינם עושים אש והיינו דקאמר בברייתא שיהיו נתונין להיות אש שירצה שלא יעשו אפר לאלתר ורב אחא אמר משום ישוב ארץ ישראל וכתב דגרסינן כמו שהוא כתוב בספרים דברי רבי אליעזר אחר אומרו אבל באלו היו רגילין ורבי אליעזר הדר על מה שאמר ת"ק באלו רגילין ואמר הוא דאף באלו היו רגילין כגון בשל חרוב כו' וסוגיית הגמרא הכי קאמר דבשלמא למ"ד משום דלא קטימי ת"ק דאמר דלא היו רגילין בשל חרוב ודכוותיה הוא משום דהני אע"ג דלא קטימי מגואי כיון דקטימי מבראי לא מייתינן כלומר דאית להו קליפה מבחוץ ונעשית עפר ואפר מהרה ורבי אליעזר סבר דכיון דלא קטימי מגואי אע"ג דקטימי מבראי מייתינן וכתב עוד הרב דאף לפי גירסא זו ג"כ צריכין אנו לומר כדברי המפרש דרב אחא דאמר משום ישוב ארץ ישראל אית ליה נמי טעמא דקטימי דאי לא אמאי לא הקשו בגמרא אלא לרב אחא במאי פליגי אלא ודאי דרב אחא מודה לטעמא דקטימי אלא שמוסיף טעמא אחרינא משום ישוב ארץ ישראל ונפקא מינה באילנות דלא קטימי כלל לא מגואי ולא מבראי לרבנן ולרבי אליעזר היכא דלא קטימי מגואי דלרב פפא היו רגילין באלו אף באילנות דעבדי פירי אבל לרב אחא באילנות דעבדי פירי לא היו רגילין כלל ואפילו דלא קטימי כלל אך בדלא עבדי פירי בזה הוא שנחלקו ת"ק ורבי אליעזר דת"ק סבר דלא היו רגילים אלא בהיכא דלא קטמו כלל ואפילו מבראי ורבי אליעזר סובר דהיו רגילים בהנך דקטימי מבראי כיון דלא קטימי מגואי. ודע שממרוצת דברי הרב בעל קרבן אהרן נראה דמה שפי' דרבי אליעזר קאי על מה שאמר ת"ק אבל באלו היו רגילין ואמר אף בשל חרוב ושל דקל היו רגילין הוא נמשך מהגירסא דגרסי משום דקטימי ומה שכתב המפרש דרבי אליעזר קאי על מה שפסל ת"ק גפן וזית ואתא איהו והוסיף לפסול אף של חרוב ושל שקמה הוא משום דגריס בדברי רב פפא משום דקטירי וכל זה הוא מבואר בדברי הרב וכן כתב הרב בעל באר שבע בחידושיו לתמיד וז"ל המפרש גריס דקטירי ומש"ה הוזקק לסרס הברייתא ולומר דהכי גרסינן חוץ משל זית וגפן רבי אליעזר מוסיף כו' אמנם לפי גירסתנו דקטימי שפיר גרסינן דברי רבי אליעזר אחר אומרו אבל באלו היו רגילין ורבי אליעזר חוזר לאלו רגילין ואמר דאף בשל חרוב היו רגילין כו' ודבריו הם מועתקים מתוך דברי הרב בעל קרבן אהרן בקצת שינוי לשון וכמו שיראה המעיין. אך לא ירדתי לעומק דברים הללו דאיך תלוי פי' דברי רבי אליעזר להיכא קאי בגירסת הספרים אי גרסינן קטירי או קטימי והנה אף לפי גריסת גירסת המפרש דגריס קטירי יכולים אנו לומר דרבי אליעזר קאי על דברי ת"ק דאמר באלו היו רגילים ואתא איהו והוסיף אף החרוב ובהא פליגי דלת"ק לא היו מביאים הני דר"א משום דאע"ג דלא קטירי מגואי כיון דקטירי מבראי לא מייתינן ור"א ס"ל דכיון דלא קטירי מגוואי אף דקטירי מבראי מייתינן. וכן כפי גירסת הרב בעל קרבן אהרן דגריס קטימי יכולים אנו לומר דרבי אליעזר קאי על דברי ת"ק דקאמר חוץ מן הגפן וזית ואתא איהו והוסיף לפסול אף של חרוב ובהא פליגי דת"ק ס"ל דהני דר"א לא פסולי משום דלא קטימי מגואי ור"א ס"ל דכיון דקטימי מבראי אע"ג דלא קטימי מגואי פסולי. וראיתי לרבינו כל העצים החדשים כשרים למערכה ולא היו מביאין משל זית ולא משל גפן משום ישוב ארץ ישראל ובאלו היו רגילין במורביות של תאנה של חרשים שאינם בישוב ובשל אגוז ובשל עץ שמן ע"כ. והנה מה שכתב בתחילת דבריו החדשים הוא ע"פ מה שכתב בפ"ו דין ב' ועצי סתירה פסולין לעולם לא יביאו אלא חדשים אך מה שיש לתמוה הוא דלא נתן טעם לפסול הזית והגפן כ"א משום ישוב ארץ ישראל וכבר כתבנו לעיל דלכ"ע רב אחא דאמר טעם זה דישוב ארץ ישראל אית ליה נמי אידך טעמא דרב פפא או משום קטירי או משום קטימי דאי רב אחא לית ליה כ"א טעמא דישוב א"י א"כ במאי פליגי ת"ק ור"א וכמו שכתוב הכרח זה בדברי המפרש וכמו שכתבתי לעיל ונראה דס"ל לרבינו דמה שנחלקו רב פפא ורב אחא הוא דוקא אליבא דתנא דמתניתין דקאמר חוץ משל זית ומשל גפן והיינו ת"ק דר"א דברייתא דת"כ אבל ר"א לכ"ע ס"ל דאיהו אית ליה טעמא דקטירי מדפסיל של חרוב ושל שקמה ובהני ליכא משום ישוב א"י דהא לא שייך טעם זה דישוב ארץ ישראל כי אם באילנות שנשתבחה בהם ארץ ישראל וכמו שנבאר כל זה לקמן בע"ה וא"כ מוכרחים אנו לומר דטעמיה דר"א הוא משום קטירי אך בתנא דמתני' נחלקו דרב פפא אמר דכי היכי דר"א אית ליה טעמא דקטירי הכי נמי ת"ק אית ליה האי טעמא אלא ת"ק ס"ל דאין טעם זה דקטירי פוסל אלא אם כן הולך הקשר לפנים ור"א ס"ל דאף אם אין הקשר הולך לפנים מיפסל מטעם קטירי אך רב אחא ס"ל דאי אית ליה לת"ק טעמא דקטירי אין לחלק בין אם הקשר הוא מגואי או מבראי אלא דת"ק לית ליה טעם זה דקטירי ומש"ה לא פסיל כי אם גפן וזית דאית בהו משום ישוב א"י ור"א הוסיף ופסל אף דברים שאין בהם משום ישוב א"י מטעם קטירי ודקל דנקט ר"א דמשמע דת"ק ס"ל דכשר מיירי בדלא עביד פירי וכדאוקמוה בגמרא. עוד אפשר לומר דרבינו ס"ל דר"א קאי על מאי דקאמר ת"ק אבל באלו היו רגילין כו' ואתא רבי אליעזר לומר שאף באלו היו רגילין וכנוסחת הת"כ דגריס דברי רבי אליעזר בתר דברי ת"ק דאמר אבל באלו היו רגילין וכמ"ש הרב בעל קרבן אהרן וס"ל דהברייתא הכי קאמר כל העצים כשרים חוץ משל זית וגפן משום ישוב א"י וליכא פסול מטעם קטירי או קטימי אך אף שמן הדין הוא כן דרוב העצים הם כשרים מ"מ לא היו רגילים להביא אלא מורביות של תאנה ואגוז לפי שהיו מחמירים על עצמם ולא היו רוצים להביא דבר שיש בו משום קטירי או קטימי ומש"ה לא היו מביאים כי אם תאנה ואגוז והרואה יראה שרבינו בפ' זה אינו מביא הדברים הפסולים אלא הדברים הכשרים אלא שאעפ"כ מצוה שיביא מן המובחר ור"א ס"ל דגם חרוב ודקל היו רגילים להביא וטעם מחלוקתם הוא דר"א סבר דכיון דמדינא אין לפסול לא משום קטירי ולא משום קטימי נהי שהיו מדקדקים על עצמם לחוש היינו דוקא בדבר שיש בו קשרים מבית ובחוץ אבל כל שאין הקשר הולך לפנים היו מביאים אותו ות"ק סבר שהיו מהדרים מן המהדרים וכל עץ שיש בו קשר ואף שהוא מבראי לא היו מביאים אותו נמצא לפי זה דלענין פסול ס"ל לת"ק לרב אחא דאין לפסול כי אם מטעם ישוב א"י ומיהו אף שאין לפסול כי אם מטעם ישוב א"י באלו היו רגילין בתאנה ובאגוז לפי שהיו רוצין להביא עצים שאין בהם משום קטירי מדרך כבוד והשתא אתי שפיר דברי רבינו דכתב בתחילה דלא היו מביאין משל זית ושל גפן משום ישוב א"י אבל מכל שאר עצים היו מביאים ומ"מ באלו היו רגילים במורביות של תאנה כו' ופסק כת"ק דר"א דדוקא בהני היו רגילין ולא בחרוב ושקמה מהטעמים שכתבנו. ודע דזה שכתבנו דרבינו ס"ל דרב אחא דאית ליה טעמא דגפן וזית דפסולי שהוא מטעם ישוב א"י לית ליה טעמא אחרינא נגד דעת המפרש והרב בעל קרבן אהרן נראה דהכריחו לזה תרי טעמי חדא דאי אמרת דתנא דמתניתין אית ליה דמתרי טעמי פסלינן לעצים או משום ישוב א"י אף דליכא טעמא דקטירי או משום קטירי אף דליכא משום ישוב א"י אמאי נקט התנא גפן וזית דאיכא תרתי לריעותא לשמעינן רבותא אף דליכא כי אם חדא לריעותא דפסול. זאת ועוד דאיכא לאקשויי לרב אחא דטעם זה דישוב א"י מנא ליה דכיון דע"כ ממחלוקת דת"ק ור"א בברייתא מוכרחים אנו לומר טעמא דקטירי או דקטימי מנא ליה לבדות טעם זה ולצרפו עם האחר ובשלמא אי ס"ל דליכא אלא הך טעמא ניחא דס"ל דטעמיה דרב פפא אינו טעם מספיק לפסול אלא אי אמרת דמודה רב אחא דטעמיה דרב פפא הוא טעם מספיק מי הכריחו לבדות טעם אחר, מכל הני טעמי הכריח רבינו לומר דכי היכי דרב פפא לית ליה טעמי' דרב אחא הכי נמי רב אחא לית ליה טעמיה דרב פפא. ודע דבפשטא דמתניתין דקתני כל העצים כשרים כו' אבל באלו היו רגילים כו' נראה דמתניתין תרי מילי קאמר חדא דכל העצים כשרים חוץ משל זית וגפן והדר קאמר אע"פ שרוב עצים כשרים מ"מ באלו היו רגילין וכן פירשה למתני' המפרש ויש לדקדק מה למדנו מתניתין דבאלו היו רגילין ובשלמא במורביות דנקט ניחא שהיו בוחרים בחריות וענפים לפי ששורפין יותר ואין מעלין עשן אבל אילנות זקנים אינם נוחים לשרוף כמו אילנות בחורים א"נ לית בהו קשרים בבחורים כמו בזקנים ע"כ. והנה חלוקה זו דיש חילוק בקשרים בין בחורים לזקנים הכי איתא בריש פרק כיצד צולין דאמרינן ואי בעית אימא בנבגא בת שתא דלית בה קיטרי אך מה שפירש דמורביות פירושו הוא אילנות בחורים זו לא ידעתי ובפ"ד דסוכה תנן מצות ערבה כיצד כו' ומלקטין משם מורביות של ערבה והתם פירושו הוא ענפים גדולים ומדברי רבינו שמשון בפ"ג דשביעית מ"ה נראה דס"ל דפי' מורביות הוא גדולות כלומר שהיו בוחרים שיהיו ארוכים שכתב לפי שהאבנים ארוכות קורין להם מורביות מלשון מורביות של תאנה דפ"ב דתמיד מורביות של ערבה דפרק לולב וערבה ע"כ. ולפי זה נראה לי דכוונת המשנה היא שהיו בוחרים ענפים גדולים משום כבוד. שוב ראיתי שכן פי' הרב בעל הערוך בערך מורביות ועיין בסמ"ג והטעמים שכתב המפרש הא' ניחא אך הטעם הב' שכתב משום קשרים לא ידעתי מהו דאי אית בהו קשרים פשיטא דפסולי ומאי אתא לאשמועינן דבאלו היו רגילין וכבר כתבנו דפשט הלשון דבאלו היו רגילין מורה דמשום זירוז מצוה בעלמא היו בוחרים באלו. ואולי דס"ל לפרש דכיון דבזקנים שכיחי שכיתי קשרים אף באילנות דלית בהו קשרים לא היו נוהגין כי אם בבחורים א"נ במורביות לאו דוקא אלא דמאי דאתא לאשמועי' הוא באיזה אילנות היו נוהגין ואגב זה דקאמר דהיו נוהגים במורביות של תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן ובמאי דאתא מתני' לומר דהיו נוהגים באלו נראה דהכוונה היא דבאלו לית בהו קטרי כלל. והנה לדעת המפרשים דאליבא דכ"ע ס"ל טעמא דקטירי או קטימי נראה דהכוונה כך היא דכל העצים כשרים חוץ משל זית ומשל גפן דהני פסולי משום דקטירי או קטימי שיש להם מבראי ומגואי אך רוב העצים כשרים ואף שיש להן קטרי או קטימי מ"מ כיון שאינם מגואי כי אם מבראי לא פסולי אך אע"פ שהדין כן באלו היו נוהגים בתאנה ואגוז ועץ שמן לפי שאין בהם קטרי או קטימי אפי' מבראי אך לדעת רבינו ואליבא דרב אחא דלית ליה כי אם טעמא דישוב א"י לפסול אתיא מתני' כפשטא דאע"ג דמן הדין כל שאין בו משום ישוב א"י כשרים למערכה מ"מ באלו היו רגילין בשל תאנה ושל אגוז ושל עץ שמן משום דהני מלבד דלית בהו משום ישוב א"י לית בהו משום קטירי ולא משום קטימי ודרך כבוד הוא לבחור עצים למערכה שיהיו שורפין יפה. ודע שאחר שיישבנו דברי רבינו עם סוגיית הגמרא ועוד חזקנו זרועותיו מהסוגיא עצמה עדיין נשאר אצלי מהקושי מה ששנינו בתורת כהנים על העצים אשר על האש עצים הנתונים להיות אש ע"כ ואיכא דגרסי שנתונין להיות אש וכבר הובאו ב' גירסאות הללו בס' קרבן אהרן יע"ש, והנה בשלמא למ"ד דלית ליה טעמא דקטירי או דקטימי ואף רב אחא מודה בזה אלא שהוסיף טעם אחר והוא משום ישוב א"י ניחא לישנא דברייתא דמיעט על האש עצים דאית בהו קטרי או קטימי וכבר בא הדבר מפורש בדברי הרב בעל רבן אהרן היכי יליף לה מהאי קרא ומה שלא הוכיחו מקרא הטעם האחר דהיינו משום ישוב א"י הוא משום דהאי טעמא אינו אלא מדרבנן אבל מן התורה פשיטא דלא שייך טעם זה דישוב א"י אך הטעם האחר אפשר שהוא מן התורה דבעינן שלא יהיה בעצי המערכה לא משום קטירי ולא משום קטימי אך כפי סברת רבינו דאית ליה דלרב אחא לית ליה לטעמיה דרב פפא כלל לא ידעתי איך יתיישב לו ברייתא זו שהרי בפירוש מיעטה קצת עצים שלא מטעם ישוב א"י ולומר דברייתא זו אתיא על פי מה שהיו רגילים וכבר כתבנו לעיל דאף לרבינו דס"ל דמן הדין אין לחוש כי אם לטעם ישוב א"י מ"מ על צד היותר טוב היו רגילים באלו משום דלית בהו לא משום קטירי ולא משום קטימי ומצאו להם סמך מן הפסוק הזה דכתיב עצים אשר על האש דבר זה לא ניתן להאמר כלל דדבר שאין בו שום פסול כלל שיבקשו לו סמך מן הפסוק משום על צד היותר טוב ועוד דאם כן דרשא זו היה להם לאומרה אחר דברי ת"ק דאמר אבל באלו היו רגילים לא בתחילת הברייתא שהם עסוקים בעצים הפסולים מן הדין. וסבור הייתי לומר דרבינו גירסתו היא עצים הנתונים להיות אש וס"ל דלרב אחא הכי מתפרשא דבא למעט דבר שעושה פרי וה"פ תדע באיזה עצים צויתי בעצים הנתונים להיות אש כלומר שהם מעותדים ומזומנים לזה לאפוקי באילן דעביד פירי שאינו מזומן להיות אש, הן אמת בדברי הברייתא ניתן להאמר דרך זה אך בגמרא כשהביאו ברייתא זו סיימו ומאי ניהו דוקרי שפוד דלא קטרי ואזלי מקטר ע"כ הרי דבגמרא הבינו בכוונת הברייתא שבאה למעט מקרא זה דעצים אשר על האש קטירי או קטימי ומה יענה רבינו בזה. שוב התבוננתי בדבר שאם הדברים כן דמברייתא דת"כ ומהסוגיא שנאמרה עליה מוכח דטעמיה דרב פפא הוא מוסכם אין מי שיחלוק עליו א"כ המפרש שרצה להכריח דרב אחא אית ליה נמי טעמא דקטירי אמאי לא הכריח דבר זה מהברייתא השנויה בת"כ ומהסוגיא שנאמרה עליה. אשר על כן נראה דלעולם הברייתא לדעת רב אחא מתפרשא כמו שכתבנו דהיינו משום ישוב א"י ומאי דאמרינן בגמרא ומאי ניהו דוקרי כו' הוא אליבא דרב פפא ומשום דברייתא זו הביאוה בגמרא להכריח דברי רב פפא ולסתור דברי רב אשי מש"ה פירשוה כולה אליבא דרב פפא אבל לעולם דלרב אחא ליכא קושיא כלל מברייתא זו דהוא יפרשנה כאשר כתבנו והמפרש לא הוצרך לפרש ברייתא זו אליבא דרב אחא משום דאיהו אזיל לשיטתיה דס"ל דרב אחא מודה בטעמא דרב פפא וא"כ הברייתא כי היכי דמתפרשא לרב פפא הכי נמי מתפרשא לרב אחא ומיהו להביא הכרח מברייתא זו איך רב אחא ס"ל טעמיה דרב פפא לא הביא משום דיש לדחות כמו שכתבנו אך רבינו ס"ל דלקושטא דמילתא הברייתא מתפרשת לדעת רב אחא שבא למעט עצים שיש בהם משום ישוב א"י ואף אם נאמר דטעם זה דישוב א"י אינו אלא מדרבנן אין זה מהקושי כי כאלה רבות ברייתות בת"כ שהם אסמכתות וזו אחת מהם באופן שדברי רבינו הם שרירין וקיימים אין בהם נפתל ועקש. ודע דזה שכתבנו לעיל דטעם זה דישוב א"י לא שייך כי אם בשבעה מינים שנשתבחה בהם א"י כן הוא מוכרח מהגמרא דפריך דקל מי לית ביה משום ישוב א"י ומדלא פריך מחרוב שמעת מינה דחרוב אין בו משום ישוב א"י וכן כתב המפרש שם מהכרח זה שכתבנו והכי דייקי דברי רבינו שכתב ובאלו היו רגילים במורביות של תאנה של חרשים שאינם בישוב ובשל אגוז ובשל עץ שמן ע"כ ומדלא כתב תנאי זה בשאינם בישוב כי אם בתאנה שמעת מינה דבאגוז אף שהוא בישוב מביאין ממנו משום דלא שייך בה ישוב א"י כיון שאינו משבעת המינין וזה פשוט ועיין במה שכתב הר"ע במתניתין דעץ שמן. ודע שהרב בעל באר שבע כתב ומיהו תימה למאן דלית ליה ישוב א"י ממילא איירי משנתנו דקתני אבל באלו היו רגילין במורביות של תאנה היינו אפילו בתאנה דעבדא פירי ואמאי לא יהיה אסור משום לא תשחית את עצה דהא בפרק החובל משמע בהדיא דהאי קרא אפי' שלא במצור משתעי כו' ודוחק לומר דמיירי במשנתנו בתאנה שהיא מעולה בדמים דבזה לא הוה אמר רב אחא משום ישוב א"י ושמא י"ל דלצורך מצוה גדולה כי הכא מותר ע"כ ולא הבנתי קושיא זו דמאי דאסר משום לא תשחית אינו אלא לקצץ האילן עצמו משרשו אבל לקצץ ענפים וחריות לא ידעתי היכא רמיזא איסור זה והכא לא היו כורתים כי אם הענפים ברם שרשוהי בארעא שבוקו (*א"ה עיין בפ"ו מהלכות מלכים דין י'). ודע שרבינו בפ"ו מהלכות תמידין ומוספין שכתב דצריך לעשות ג' מערכות בכל יום כשהביא דין המערכה הראשונה לא הזכיר באיזה עצים נעשית ובמערכה ב' כתב ובורר עצי תאנה ומסדר מערכה ב' ומערכה ג' שהיא של קיום האש כתב סתם ולא הזכיר באיזה עצים נעשית ולכאורה נראה דס"ל דיש חילוק בין מערכה למערכה לענין העצים אך נראה דליתא אלא כולם דינם שוה אלא שכבר ידוע הוא שדרכו של רבינו הוא לתפוס לשון המשנה והנה במתניתין דתמיד כשבאו לבאר דין מערכה א' אמרו באלו היו רגילין כו' ולא הוצרכו לבאר עוד שום דבר וכבר הביא רבינו משנה זו בהלכות אלו ואח"כ הביאו במשנה דין מערכה ב' ואמרו בררו עצי תאנה ולפי דעתי מאי דנקט עצי תאנה לאו דוקא אלא נקט חד מהני דהיו רגילין בהם וכן כתב הרב בעל תיו"ט ורבינו העתיק המשנה וכתב חוזר ובורר עצי תאנה יפים ומערכה ג' לא הוזכרה התם במסכת תמיד ואדרבא תנן בסוף פ"ב הציתו שתי מערכות באש כו' ולכאורה היה נראה דמשנה זו אתיא כמ"ד בפ' טרף בקלפי דב' מערכות היו עושים בכל יום אך התוס' כתבו דבריש פ"ו דזבחים מוקי למתניתין דתמיד כרבי יוסי ורבי יוסי ס"ל דג' מערכות עושים ומ"מ מדלא חשיב כי אם ב' מערכות משום דדמיין להדדי וכיון שלא הוזכרה במשנה רבינו כשהביאה לא הוצרך לבאר באיזה עצים היה לפי שסמך על מ"ש באיסורי מזבח באיזה עצים היו רגילים גם מ"ש סתם עצי תאנה צ"ל דסמך על מ"ש שם דע"כ מיירי בתאנה דאינה ביישוב דאי לא איכא משום ישוב א"י וזה פשוט. כתב הרב בעל באר שבע תימה למה לא היו רגילין נמי בעצי ארזים וארנים וברושים שהיו מסדרים במערכה של שריפת הפרה כדתנן בפ"ג דפרה הלא הנך עצים דבררו בודאי משום דשורפים יותר משאר עצים ושמא י"ל מפני שהם מעלין עשן הרבה וגבי שריפת הפרה לא היו מקפידין על העשן ומיהו קשה למה לא לקחו לשריפת הפרה הנך עצים דחשיב הכא של אגוז ושל עץ שמן וצ"ע ע"כ. ומ"ש רבינו ובאלו היו רגילים במורביות של תאנה של חדשים צ"ל חרשים ברי"ש ותרגום של יער חרשא וכמ"ש מרן: סליקו להו הלכות איסורי המזבח
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יצחק ירנן · הלכות איסורי המזבח פרק ז׳

ח׳
עיין בספרי תועפות ראם דף ע"ז ע"ד.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות איסורי המזבח פרק ז׳

ד׳
במל"מ: לא אסר משום לא תשחית רק לקצץ האילן עצמו משרשו אבל לקצץ ענפים וחריות לא ידעתי היכא רמיזא איסור זה. ועיין בדברי רבינו בפירוש המשנה דספ"ד דשביעית ובדברי התוס' דברכות (דף ל"ו:) דיש להוכיח מדבריהם דגם בענפים איכא איסור דבל תשחית דאל"כ לא הוי ק"ל גבי שביעית דמאי דאסרינן משום הפסד פרי היינו קציצת ענפים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי המזבח ז׳, מתוך הלכות איסורי המזבח שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות איסורי המזבחכל הרמב״ם