הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות איסורי המזבח · פרק ה׳

ספר עבודה · 13 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי המזבח · פרק ה׳
הלכה א׳
שְׂאוֹר וּדְבַשׁ אֲסוּרִין לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ וְאִסּוּרָן בְּכָל שֶׁהֵן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב׳:י״א) "כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ" וְגוֹ'. וְאֵינוֹ חַיָּב אֶלָּא אִם הִקְטִירָן עִם הַקָּרְבָּן אוֹ לְשֵׁם קָרְבָּן. וְאֶחָד הַמַּקְטִיר עַצְמָן אוֹ הַמַּקְטִיר תַּעֲרוֹבוֹת שֶׁלָּהֶן לוֹקֶה עַל כָּל אֶחָד מֵהֶן בִּפְנֵי עַצְמוֹ. וְאִם הִקְטִיר שְׁנֵיהֶן כְּאֶחָד אֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא אַחַת לְפִי שֶׁשְּׁנֵיהֶם נֶאֶמְרוּ בְּלָאו אֶחָד:
הלכה ב׳
נָפַל מֵהֶם כָּל שֶׁהוּא בַּקְּטֹרֶת נִפְסְלָה. וְאִם הִקְטִיר מִמֶּנָּה בַּהֵיכָל לוֹקֶה. וְאֵין הַקְטָרָה פְּחוּתָה מִכְּזַיִת:
הלכה ג׳
הֶעֱלָה שְׂאוֹר אוֹ דְּבַשׁ בִּפְנֵי עַצְמָן לַמִּזְבֵּחַ לְשֵׁם עֵצִים פָּטוּר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב׳:י״ב) "וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ". לְרֵיחַ נִיחוֹחַ אִי אַתָּה מַעֲלֶה אֲבָל אַתָּה מַעֲלֶה לְשֵׁם עֵצִים. אֲפִלּוּ הִקְטִיר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְהַקְטָרָה בִּדְבַשׁ אוֹ בִּשְׂאוֹר הוֹאִיל וְהוּא מִן הַקָּרְבָּן לוֹקֶה:
הלכה ד׳
כֵּיצַד. הַמַּעֲלֶה מִבְּשַׂר חַטָּאת וְאָשָׁם אוֹ מִבְּשַׂר קָדָשִׁים קַלִּים אוֹ מִשְּׁיָרֵי הַמְּנָחוֹת אוֹ מִמּוֹתַר הָעֹמֶר אוֹ מֵחַטַּאת הָעוֹף אוֹ מִלֶּחֶם הַפָּנִים וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם אוֹ מִלּוֹג שֶׁמֶן שֶׁל מְצֹרָע הַמַּעֲלֶה כְּזַיִת מֵאַחַת מֵאֵלּוּ בְּחָמֵץ אוֹ בִּדְבַשׁ בֵּין לַמִּזְבֵּחַ בֵּין לַכֶּבֶשׁ לוֹקֶה. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין כָּל אֵלּוּ רְאוּיִין לְהַקְטָרָה הוֹאִיל וְהֵן קְרוּיִין קָרְבָּן חַיָּב עֲלֵיהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב׳:י״ב) "קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה'" וְגוֹ':
הלכה ה׳
וְכֵן אָסוּר לְהַקְטִיר עַל הַמִּזְבֵּחַ דָּבָר מִכָּל דְּבָרִים אֵלּוּ שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְהַקְטָרָה. כְּגוֹן בְּשַׂר חַטָּאוֹת וַאֲשָׁמוֹת וּשְׁיָרֵי מְנָחוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן. מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁכָּל דָּבָר שֶׁמִּקְצָתוֹ לָאִשִּׁים הֲרֵי שְׁאֵרִיתוֹ בְּבַל תַּקְטִירוּ:
הלכה ו׳
הַמַּקְטִיר אֵיבְרֵי בְּהֵמָה טְמֵאָה עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאִסּוּר הַקְרָבָתָהּ מִכְּלַל עֲשֵׂה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר מִן הַטְּהוֹרָה אֱכל וּמִן הַטְּהוֹרָה הַקְרֵב הָא טְמֵאָה לֹא תֹּאכַל וְלֹא תַּקְרִיב. כְּשֵׁם שֶׁלּוֹקֶה עַל אֲכִילַת הַטְּמֵאָה הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בִּמְקוֹמוֹ כָּךְ לוֹקֶה עַל הַקְרָבָתָהּ. אֲבָל הַמַּקְרִיב אֵיבְרֵי חַיָּה טְהוֹרָה עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה וְאֵינוֹ לוֹקֶה. וּמִנַּיִן שֶׁהוּא בַּעֲשֵׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא א׳:ב׳) "מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם" הָא מִן הַחַיָּה לֹא תַּקְרִיבוּ וְלָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה:
הלכה ז׳
הַגּוֹנֵב אוֹ הַגּוֹזֵל וְהִקְרִיב הַקָּרְבָּן פָּסוּל וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סא-ח) "שֹׂנֵא גָזֵל בְּעוֹלָה" וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁאֵינוֹ מִתְקַבֵּל. וְאִם נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים הַקָּרְבָּן כָּשֵׁר. וַאֲפִלּוּ הָיָה חַטָּאת שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִין אֶת בְּשָׂרָהּ. וּמִפְּנֵי תַּקָּנַת מִזְבֵּחַ אָמְרוּ שֶׁהַחַטָּאת הַגְּזוּלָה אִם נוֹדְעָה לָרַבִּים אֵינָהּ מְכַפֶּרֶת אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ מִזְבֵּחַ אוֹכֵל גְּזֵלוֹת וְכֵן הָעוֹלָה:
הלכה ח׳
הַגּוֹנֵב עוֹלַת חֲבֵרוֹ וְהִקְרִיבָהּ סְתָם נִתְכַּפְּרוּ בָּהּ הַבְּעָלִים הָרִאשׁוֹנִים:
הלכה ט׳
אֵין מְבִיאִין מְנָחוֹת וּנְסָכִים לֹא מִן הַטֶּבֶל וְלֹא מִן הֶחָדָשׁ קֹדֶם לָעֹמֶר וְלֹא מִן הַמְדֻמָּע וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מֵעָרְלָה וְכִלְאֵי הַכָּרֶם מִפְּנֵי שֶׁהִיא מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׂוֹנְאָהּ. וְאִם הֵבִיא לֹא נִתְקַדְּשׁוּ לִהְיוֹתָן רְאוּיִין לְקָרְבָּן אֲבָל נִתְקַדְּשׁוּ לְהִפָּסֵל וְיִהְיוּ כְּקָדָשִׁים שֶׁנִּפְסְלוּ:
הלכה י׳
כָּל הַמְּנָחוֹת אֵין מְבִיאִין אוֹתָן מִן הֶחָדָשׁ קֹדֶם שְׁתֵּי הַלֶּחֶם לְכַתְּחִלָּה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן (ויקרא ב-יד) (ויקרא כג-יז) "בִּכּוּרִים לַה'". וְאִם הֵבִיא כָּשֵׁר. וּמְבִיאִים נְסָכִים מִן הַמֻּקְצֶה בְּיוֹם טוֹב:
הלכה י״א
מִצְוַת עֲשֵׂה לִמְלֹחַ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת קֹדֶם שֶׁיַּעֲלוּ לַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב׳:י״ג) "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח". וְאֵין לְךָ דָּבָר שֶׁקָּרֵב לַמִּזְבֵּחַ בְּלֹא מֶלַח חוּץ מִיֵּין הַנְּסָכִים וְהַדָּם וְהָעֵצִים. וְדָבָר זֶה קַבָּלָה וְאֵין לוֹ מִקְרָא לִסְמֹךְ עָלָיו. וּמִצְוָה לִמְלֹחַ הַבָּשָׂר יָפֶה יָפֶה כְּמוֹלֵחַ בָּשָׂר לְצָלִי שֶׁמְּהַפֵּךְ אֶת הָאֵיבָר וּמוֹלֵחַ. וְאִם מָלַח כָּל שֶׁהוּא אֲפִלּוּ בְּגַרְגִּיר מֶלַח אֶחָד כָּשֵׁר:
הלכה י״ב
הִקְרִיב בְּלֹא מֶלַח כְּלָל לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ב׳:י״ג) "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ". וְאַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקֶה הַקָּרְבָּן כָּשֵׁר וְהֻרְצָה. חוּץ מִן הַמִּנְחָה שֶׁהַמֶּלַח מְעַכֵּב בַּקְּמִיצָה שֶׁנֶּאֱמַר "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ":
הלכה י״ג
הַמֶּלַח שֶׁמּוֹלְחִין בּוֹ כָּל הַקָּרְבָּנוֹת מִשֶּׁל צִבּוּר כְּמוֹ הָעֵצִים. וְאֵין הַיָּחִיד מֵבִיא מֶלַח אוֹ עֵצִים לְקָרְבָּנוֹ מִבֵּיתוֹ. וּבִשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת הָיוּ נוֹתְנִין הַמֶּלַח. בְּלִשְׁכַּת הַמֶּלַח. וְעַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ. וּבְרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ. בְּלִשְׁכַּת הַמֶּלַח הָיוּ מוֹלְחִין עוֹרוֹת הַקָּדָשִׁים. וְעַל גַּבֵּי הַכֶּבֶשׁ מוֹלְחִין הָאֵיבָרִים. וּבְרֹאשׁוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ מוֹלְחִין הַקֹּמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וּמְנָחוֹת הַנִּשְׂרָפוֹת וְעוֹלַת הָעוֹף:

הר המוריה · הלכות איסורי המזבח פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות איסורי המזבח פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות איסורי המזבח פרק ה׳

א׳
אזהרת רל שלא להקטיר שאור ודבש לגבי המזבח דכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו וגו' ואיסורין בכל שהן דכתיב כי כל שאור וגו' אין לי אלא מרובה ממועט מנין תלמוד לומר כל שאור וכל דבש וגו' ואינו חייב אלא אם הקטירן עם הקרבן או לשם קרבן כדכתיב ברישיה דקרא כל המנחה אשר תקריבו וגו' לא תעשה חמץ כי כל שאור וכל דבש דמשמע לשם קרבן ואחד המקטיר עצמן או תערובת שלהן [לוקה] דכתיב כי כל לרבות עירובו ובדבש נמי כתיב וכל דבש כל לכל שהו וכל לעירובו וי"ו דוכל דבש מוסף לענין ראשון ולוקה על כל א' מהם בפני עצמו דלא תקטירו ממנו אכל חד קאי ואם הקטיר שניהם כאחת אינו לוקה אלא אחת לפי ששניהם נאמרו בלאו אחד ואינו נמנה אלא לאו אחד.
ב׳
נפל מהם כל שהו בקטרת נפסלה כדילפינן מדכתיב כל שאור וגו' דאתי לרבות ממועט ואם הקטיר ממנה בהיכל לוקה כיון דהקטיר כזית קטרת שהיה בו כל שהו משאור או דבש דאין הקטרת קטרת פחותה מכזית דלגבי פגול איתקש אכילת מזבח לאכילת אדם כדדרשינן מאם האכל יאכל.
ג׳
העלה שאור או דבש בפני עצמן למזבח לשם עצים פטור דכתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' אשאור ודבש הכתוב בראש המקרא העליון קאי וקאמר יש לך להביא מהם בכורים מן הדבש ושתי הלחם מן השאור ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח ודרשינן לריח ניחוח הוא דאינם עולים שאור ודבש אבל עולים לשם עצים אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי להקטרה כבשר חטאת ואשם וקדשים קלים וכו' בדבש או בשאור הואיל והוא מן הקרבן לוקה אף על פי שאין כל אלו ראויים להקטרה הן קרויין קרבן וחייב עליהם דכתיב קרבן ראשית תקריבו אותם לה' משמע דשאור ודבש נמי קרויין קרבן.
ה׳
וכן כל דברים אלו שאינם ראויים להקטרה אסור להקטירם על גבי המזבח דכתיב לא תקטירו ממנו והאי ממנו יתירא הוא ודרשינן ביה לא תקטירו כל שממנו לאישים שקרב מהם כבר לאישים האימורין וכן הקומץ וכן הבזיכים קיימי שיירים בבל תקטירו.
ו׳
המקטיר איברי בהמה טמאה על המזבח לוקה ואף על פי שאיסור הקרבתה מכלל עשה שהרי נאמר מן הטהורה אכול כדכתיב זאת הבהמה אשר תאכלו וגו' ומן הטהורה תקריב כדכתיב מן הבהמה מן הבקר וגו' הא טמאה לא תאכל ולא תקריב אפילו הכי כשם שלוקה על אכילת הטמאה כדכתיב אך את זה לא תאכלו וגו' כך לוקה על הקרבתה דכיון דגלי אאכילת אדם דלקי הכי נמי אאכילת מזבח אבל מקריב אברי חיה טהורה עובר בעשה דכתיב מן הבהמה מן הבקר מן הצאן תקריבו את קרבנכם הא מן החיה לא תקריבו ולאו הבא מכלל עשה הוא עשה.
ז׳
הגוזל או הגונב והקריבו הקרבן פסול דכתיב קרבנו ולא הגזול וכיון דלא נתיאשו הבעלים לאו קרבנו הוא והקב"ה שונאו דכתיב שונא גזל בעולה ואם נתיאשו הבעלים הקרבן כשר ושפיר קרינא ביה קרבנו. הגונב עולת חבירו והקריבה סתם נתכפרו בה בעלים הראשונים ואפילו לאחר יאוש דקרבן אינה נגזלת דכל היכא דאיתיה ביה גזא דרחמא איתיה.
ט׳
אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל ולא מן החדש קודם לעומר ולא מן המדומע ואין צריך לומר מערלה וכלאי הכרם דבעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ודרשא גמורה הוא דמהאי קרא נמי ילפינן דטרפה אסורה לגבוה והני אסירי והוי מצוה הבאה בעבירה שהקב"ה שונאה ואם הביא לא נתקדשו להיותן ראויין לקרבן ונתקדשו ליפסל.
י׳
כל המנחות אין מביאין אותן מן החדש קודם שתי הלחם דכתיב בכורים לה' בשתי הלחם ואם הביא כשר כיון דהותר להדיוט:
י״א
מצות קיח למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו למזבח דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח ואין לך דבר שקרב למזבח בלא מלח חוץ מיין הנסכים והדם והעצים דכתיב וכל קרבן כלל מנחתך פרט על כל קרבנך חזר וכלל כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט מה הפרט מפורש מנחה שאחרים באים חובה לה שצריך לה עצים אף כל אחרים באים לה חובה יצאו עצים ודם דאין אחרים באים חובה להם דאין טעונין מלח אימא קרבן מנחתך דבר המתיר אף כל דבר המתיר אביא את הדם שמתיר את הקרבן תלמוד לומר מעל מנחתך ולא מעל דמך יכול תהא כל המנחה כולה טעונה מלח תלמוד לומר קרבן מנחתך הוא הקומץ בלבד שטעון מלח אין לי אלא קומץ מנין לרבות לבונה תלמוד לומר על כל קרבנך תקריב מלח. ומצוה למלוח כמולח בשר לצלי שמהפך את האבר ומולח דכתיב במלח יכול תבינהו יתן בו טעם כביצה שיתן בו מלח הרבה תלמוד לומר תמלח שבא לרבות יכול במי מלח ת"ל במלח שבא למעט ולא תשבית מלח הבא מלח שאינה שובתת והיא מלח סדומית ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא איסתרוקנית תלמוד לומר תקריב תקריב מכל שהו בין סדומית בין אסתרוקנית תקריב אפילו בשבת תקריב אפילו בטומאה ואם מלח כל שהו אפילו בגרגיר מלח אחד כשר דהא כתיב תמלח לרבות שהוא כשר אפילו לא נתן מלח הרבה:
י״ב
אזהרת רלא שלא להשבית מלח מעל הקרבנות ואם הקריב בלא מלח כלל לוקה דכתיב ולא תשבית מלח ברית אלהיך ואף על פי שלוקה הקרבן כשר והורצה דכל מקום שהחזיר הכתוב בצו את אהרן מה שאמור כבר בפרשת ויקרא אינו אלא לעכב והכא במלח לא שנה בה הכתוב חוץ מן המנחה שהמלח מעכב בקמיצה.
י״ג
המלח שמולחין בו הקרבנות משל צבור היא כמו העצים דאמרה תורה הבא מלח והבא עצים דכתיב על העצים אשר על האש אשר על המזבח מה מזבח משל צבור אף עצים ואש משל צבור אף מלח משל צבור דדנים דבר הנוהג בכל הזבחים מדבר הנוהג בכל הזבחים או כלך לדרך אחר ולא יוכיחו עצים שאינם באים עמה בכלי אחד תלמוד לומר בלחם הפנים ברית מלח עולם הוא מה להלן משל צבור כדכתיב מאת בני ישראל אף כאן משל צבור ולהכי לא יביא היחיד מלח עם קרבנו ובשלשה מקומות היו נותנים אותה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות איסורי המזבח פרק ה׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות איסורי המזבח פרק ה׳

א׳
שאור ודבש אסורין לגבי המזבח כו'. לא ביאר לנו רבינו ז"ל דבש זה מהו אם הוא סתם דבש האמור בתורה שהוא דבש תמרים או שהוא כולל אף דבש דבורים. וראיתי לרש"י פרשת ויקרא שכתב דכל מתיקת פרי קרוי דבש וכ"כ הרב החינוך שם. וכתב הרא"ם דמה שהכריחו לרש"י הוא מפני שאחר כל שאור וכל דבש צוה שנקריב מהם בקרבן ראשית שנאמר קרבן ראשית תקריבו אותם לה' ואילו לא היה הדבש נאמר אלא על דבש דבורים מהו זה שאמר ראשית תקריבו אותם והלא אין בקרבן ראשית דבש דבורים לפיכך צריכין אנו לומר שכל מתיקת הפרי קרויה דבש דהשתא איכא דבש במנחת ביכורים שהוא מתיקת התאנים והתמרים ע"כ. והנה לא יחוייב מהכרח זה אלא שנאמר דדבש זה אינו דבש דבורים אבל לא יחוייב מזה דכל מתיקת פרי קרוי דבש דלעולם דבש האמור כאן הוא דבש תמרים דוקא כסתם דבש האמור בתורה ומ"ש אחר זה קרבן ראשית תקריבו אותם לה' הוא על התמרים שמביאין מהם ביכורים. שוב ראיתי לרשב"ם ז"ל בפרק הספינה (דף ע"ט) שכתב אילן מלא פירות כו' ולקרבן נמי לא חזו כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו. וכ"כ התוס' פ"ג דמעילה (דף י"ב) וז"ל והפירות אין ראויים למזבח כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ודבש היינו כל מיני מתיקה ע"כ. ובפ"ק דשבועות (דף י"ב) תניא מה הן מביאים מן המותרות קייץ כבנות שוח למזבח והכתיב כי כל שאור וכל דבש כו' תני רב חנינא כבנות שוח לאדם ופירש"י וכל דבש וכל מיני פירות האילן בכלל ע"כ:
ו׳
אבל המקריב איברי חיה טהורה עובר בעשה וכו'. רבינו לא מנה עשה זה בכלל העשין והרמב"ן מנאו:
ט׳
אין מביאין מנחות ונסכים כו'. עיין בתיו"ט פ"ו דמנחות ובס' ברכת הזבח (דף ק"כ:). ומ"ש רבינו ואין צ"ל מערלה וכלאי הכרם. נראה דטעמא דפשיטא ליה בהני הוא לפי שאסורים בהנאה ופשיטא דאין להביא מנחות מהם לפי שהוא נהנה בהבאתם והוי מצוה הבאה בעבירה. אך התוס' בפרק בתרא דחולין כתבו דבקרבנות לא שייך הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו יע"ש. (*א"ה מכאן יש להוכיח אותה חקירה שרמזתי בפרק ה' מהלכות אישות דין א' יע"ש בד"ה ודע):
י״א
חוץ מיין הנסכים וכו'. עיין במ"ש רבינו לקמן פי"ו מהלכות מעשה הקרבנות דין י"ד ובמ"ש מרן שם: ומצוה למלוח הבשר יפה כו'. תניא בפרק הקומץ (דף כ"א) ולא תשבית מלח הבא מלח שאינה שובתת ואיזו זו מלח סדומית ומנין שאם לא מצא מלח סדומית שמביא מלח איסתרוקנית ת"ל תקריב תקריב כל שהוא תקריב מכל מקום תקריב ואפי' בשבת תקריב ואפי' בטומאה ע"כ. ולא ידעתי למה השמיט רבינו ברייתא זו: ואם מלח כל שהוא כו'. כתב מרן ומפרש רבינו וכו'. ונראה שיש ללמוד דין זה מההיא דאמרינן בדף כ"א מהו דתימא מישדא בה משהו למצוה בעלמא קמ"ל ודוק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות איסורי המזבח פרק ה׳

א׳
שאור ודבש אסורין לגבי מזבח ואיסורן בכל שהן. ועי' בכ"מ שתמה על הרמב"ם ז"ל מהא דכתב הר"מ ז"ל לקמן ואין הקטרה פחותה מכזית יעו"ש. ולכאורה הלא י"ל בדעת הרמב"ם ז"ל דנהי דאינו חייב בפחות מכזית מ"מ איסור תורה יש וכמו חצי שיעור דאסור מן התורה. אך יש לדחות דכאן הלא לא שייך חזי לאיצטרופי דהרי קיי"ל דהקטיר קומצה פעמיים פסולה [ועי' בפמ"ג סי' ס"ב גבי איסור חצי שיעור באבר מן החי] ויתכן לומר בדעת הרמב"ם ז"ל דמ"ש הרמב"ם ז"ל לקמן בהלכה ב' ואין הקטרה פחותה מכזית היינו באם נפל מעט משאור ודבש ונתערב דבזה מיירי שם הרמב"ם ז"ל. ובכה"ג אינו חייב כי אם בכזית. וכמ"ש התוס' שבועות כ"ג בשם רבינו יקיר ז"ל דבכל שהוא ע"י תערובות גם ר' שמעון מודה דפטור דבכה"ג לא שייך אחשביה. אבל במקטיר בעיניה ס"ל להרמב"ם ז"ל דגם במקטיר כל שהוא חייב. וס"ל להרמב"ם ז"ל דמחלוקת אביי ורבא במנחות (נ"ח) לענין הקטרה פחותה מכזית קאי רק אמקטיר שאור ודבש ע"י תערובת [וכ"כ רבינו הרדב"ז ז"ל בלשונות הרמב"ם סי' פ"ו בדעת הרמב"ם ז"ל דבמקטיר בעיניה חייב בכל שהוא ובע"י תערובות רק בכזית יעו"ש].
ט׳
אין מביאין מנחות ונסכים לא מן הטבל. ועיין במל"מ שהעיר מהא דכתבו התוס' חולין (ק"מ) דבקרבנות לא שייך הנאה משום דמצות לאו ליהנות ניתנו. ולכאורה היה נראה דבקרבנות הבאים לכפרה לא שייך זה דמשתרשי ליה עיין נדרים (ל"ה) במתני' מקריב עליו וכו' ובפי' המשנה להר"מ ז"ל פ"ב דשקלים דכיון דממשכנים על השקלים חשוב הנאה ולא שייך בזה מצות לאו ליהנות ניתנו יעו"ש ובירושלמי דשקלים שם.
י״א
מצות עשה למלוח כל הקרבנות וכו' ואם מלח כל שהוא כשר. קצת קשה דהא הרמב"ם ז"ל ס"ל לקמן הי"ב דגם במקריב בלא מלח נהי דלוקה מ"מ הקרבן כשר. ודוחק לפרש דאם מלח כל שהוא כשר היינו דאינו עובר בלא תעשה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות איסורי המזבח פרק ה׳

ו׳
המקטיר איברי בהמה טמאה [על גבי המזבח] לוקה. הנה בגמרא איכא לישנא קמא דאינו לוקה לר' יוחנן רק בעשה, ותמהו בתו"ח אטו מי גרע מאיברי בע"מ דלוקה, וכן ללישנא בתרא דסבר ר"ל בחיה דאינו עובר בלא כלום האם מותר להקטיר איברי חיה ע"ג המזבח אטו קדושה חלה עלייהו והוי חולין בעזרה. ונראה דכן הוא דקדושה אינה חלה על חיה ומכש"כ בהמה טמאה דאף לבן נח נאסר בבמה דידהו כדאיתא ירושלמי מגילה ומתניא בפרק פרת חטאת (דף קט"ו), וכתיב בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לד' ושקיל וטרי בתמורה (דף י"ז) אם טריפה חלה קדושה עליה אם מתקריא טמאה יעו"ש, רק רבנן בתוס' (דף ע"ז) ד"ה בדם הבהמה נסתפקו אם למ"ד חולין בעזרה לאו דאורייתא גם העלאה לאו דבר תורה ומסקו דלשם עצים שרי לכו"ע במידי דלאו בני הקרבה נינהו והוי כמו שאור ודבש דשרו לשם עצים אף לרבנן דפליגי על ר"א, ובזה נראה דפליגי אם העלה איברי חיה אעפ"י דהן חולין העלה אותן לשם עצים דמצד חולין אינו עובר ומצד זה עובר מלאו הבא מכלל עשה דכתיב מן הבקר ומן הצאן כו' קרבנכם ועצים איקרו קרבן גם לרבנן כמבואר מנחות (דף כ') יעו"ש בתוס' ד"ה לדברי רבי, וכן ללישנא קמא בבהמה טמאה פליגי אם נותנו לשם עצים ודוק:
ט׳
ואם הביא לא נתקדשו כו'. נ"ב פרק המזבח מקדש (דף פ"ח) סוגיא ערוכה עיי"ש, ועיין לח"מ כאן, והלח"מ בעצמו נזכר מזה בפ"ג מפסוהמ"ק ה"כ עיי"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות איסורי המזבח פרק ה׳

א׳
שניהם כאחד וכו'. א"א בספרים שלנו רבא מחייב ב' וד' ואביי פוטר משום לאו שבכללות:
ג׳
אפילו הקטיר דבר שאינו ראוי. א"א בחיי ראשי נשתבש בלשון הברייתא מנין למעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי הקדשים ומבשר קדשים קלים ומותר העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושיירי מנחות שהוא בלא תעשה ת"ל כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה ליי' כל שממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו הוא סבר מדאייתי רישא דקרא דוקא שהקטיר שאור ודבש עמהן שאינו חייב על שאור ודבש אלא א"כ יש עמהן צד קרבן וטעה:
ו׳
כך לוקה על הקרבתה. א"א וכי עדיפא מבעלת מום אלא שאינו עולה כן מהגמרא דזבחים פרק כל הפסולים:
ז׳
ואפילו היה חטאת. א"א אין כאן אפילו:
נחלת הכלל · ToratEmet

יצחק ירנן · הלכות איסורי המזבח פרק ה׳

א׳
עיין מה שכתבתי בספרי אגורה באהלך דף ז' ע"ג.
ז׳
הגונב והקריב קרבן וכו'. ועיין השגות ומה שהליץ מרן על רבינו יעו"ש וכתב עליו הרב אור יקרות חי' גיטין דף נ"ה וז"ל ודבריו תמוהים דכיון דמשו"ה פסול מהיכא תיתי דמשום דהכהנים אוכלים שיהא כשר והדבר ברור דאפי' קאי למטה וכו' יעו"ש, ודבריו תמוהים דמה שברור לו דקאי למטה אינו, דלשון רבינו מכחישו שכתב ומפני, ולפי דבריו הו"ל למיכתב מפני בלא וא"ו. ומה שהקשה לפי' מרן לא קשה כלל דהא לעולא מפני שלא יהיו הכהנים עצבים שאכלו את בשרה מכפרת וא"כ שפיר הוי ס"ד אף שלא נתיאשו, מפני הכהנים (שיכפרת) [שתכפר] לכן כתב ואפי' וק"ל.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות איסורי המזבח פרק ה׳

י״א
מ"ע למלוח כל הקרבנות קודם שיעלו על המזבח ואין לך דבר שקרב ע"ג המזבח בלא מלח כו'. הנה מדברי רבינו מבואר דס"ל דמ"ע דמליחה ליתא אלא בחלק הקרב על גבי המזבח אבל לא בחלק שנאכל לכהנים ושלא כדעת הרא"ה שכתב בב"ה ד"י גבי ההיא דאמרינן וכן לצלי דאף לחלק הנאכל לכהנים יש להם מ"ע דמליחה וכבר השיגו עליו הרשב"א בס' ת"ה ועיין בהרא"ש פרק כ"ש דקכ"ח ע"ב שכתב וז"ל ויש מביאין ראיה דמלח אינו מחמיץ מהא דתנן חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן למכור בשוק יוצאין בהם ואע"פ שבודאי יש מלח בהם כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח וטעות הוא בידם ואין נותנין מלח אלא בדבר הקרב ע"ג המזבח כגון אברין ופדרין וקומץ א"ד ז"ל דאדמייתו ראיה ממתני' דחלות תודה ליתו ראיה מכל המנחות שבתודה דכתיב בהו מצות תאפנה ואע"ג דהיה בהם מלח וכמו כן קשה על הרא"ש ז"ל שדחה ראייתם דאכתי תיקשי ליה ממנחות הקרבות ע"ג המזבח כגון מנחת חוטא ומנחת קנאות ונסכים דכתיב מצות תאפנה והיה בהם מלח ואי ס"ל דשאני כהנים דזריזים הם אם כן בחלות תודה ג"כ איכא למימר הכי וצ"ע:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות איסורי המזבח פרק ה׳

ט׳
אין מביאין מנחות ונסכים מן הטבל וכו' ואם הביא לא נתקדשו להיות ראויין לקרבן אבל נתקדשו להפסל. וכתב הכ"מ והלח"מ דמשמע כן לרבינו מסברא דהא דתני ואם הביא פסול היינו כקדשים שנפסלו. ואישתמיטתייהו שהוא מבואר להדיא בסוגיא דזבחים (דף פ"ח ע"א):
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות איסורי המזבח פרק ה׳

ז׳
שורש קרבן הגזול הגונב או הגוזל והקריב הקרבן פסול ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר כו' ואפילו היתה חטאת שהכהנים אוכלים את בשרה ומפני תקנת המזבח אמרו שהחטאת הגזולה אם נודעה לרבים שאינה מכפרת אע"פ שנתייאשו הבעלים כדי שלא יאמרו מזבח אוכל גזלות וכן העולה כו'. עכ"ל. נ"ב הכי איתא בגיטין פ' הניזקין דנ"ה ע"א העיד ר' יוחנן ן' גודגדא על חטאת הגזולה שלא נודעה לרבים שהיא מכפרת מפני תקון המזבח ואמרינן עלה בגמרא אמר עולא דבר תורה בין נודע' בין לא נודעה אינה מכפרת מ"ט יאוש כדי לא קני ומ"ט אמרו לא נודעה מכפרת שלא יהיו הכהנים עצבים ופי' רש"י שאכלו חולין שנשחטו בעזרה אמרי ליה רבנן לעול' והא אנן מפני תיקון המזבח תנן אמר להם כיון דהכהנים עצבים נמצא מזבח בטל ורב יאודה אמר ד"ת בין נודעה בין לא נודעה מכפרת מ"ט יאוש כדי קני ולמה אמרו נודעה לרבים אינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות ופרכינן בשלמא לעולא היינו דקתני חטאת פרש"י דאיכא אכילת כהנים אלא לרב יאודה מאי אירייא חטאת אפילו עולה נמי ומשני לא מבעיא קאמר ל"מ עולה דכליל היא אלא אפי' חטאת נמי דחלב ודם הוא דסליק לגבי מזבח ואידך כהנים קאכלי ליה אפ"ה גזור שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות והדר פרכינן תנן ועל החטאת הגזולה כו' מפני תקנת המזבח בשלמא לעולא ניחא אלא לר"י איפכא מבעי ליה ומשנינן ה"נ קאמר לא נודעה מכפרת נודעה אינה מכפרת מפני תקון המזבח מתיב רבא גנב והקדיש ואח"ך טבח ומכר משלם תשלומי כפל ואינו משלם תשלומי ד"וה ותני עלה בחוץ כה"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמר רב שזבי כרת מדבריהם אחיכו עליה כרת מדבריהם מי איכא א"ל רבא גברא רבה אמר מילתא לא תחיכו עליה כרת שע"י דבריהם באתה לו אוקמוה רבנן ברשותי' כי היכי דלחייב עליה פרש"י דקנסא הוא דקנסו אותו אם גנב והקדיש שיחול עליה הקדש גמור ושיתחייב כרת אם ישחטנה בחוץ כי היכי דאוקמו' ברשותי' לענין כפרה והפקר ב"ד הפקר הוא וקדש' ע"כ אמר רבא הא ודאי קמבעייא לי כי אוקמו' רבנן ברשותי' משעת גניבה או משעת הקדשה למאי נ"מ לגיזותיה וולדותי' פרש"י דלפני הקדש אי אמרת משעת גניבה קיימא ברשותי' גיזותי' וולדותיה דידיה הוא ואינו משלם אלא דמי פרה העומדת לילד ולא דמי פרה וולדה הדר אמר רבא מסתברא משעת הקדשה שלא יהא חוטא נשכר ע"כ. והנה רש"י ז"ל הוקשה לו דאדפריך תלמו' לעולא מסיפא דברייתא דקתני בחוץ כה"ג ענוש כרת ואי אמרת יאוש כדי לא קני כרת מאי עבידתי' אמאי לא פריך מרישא דברייתא דקתני גנב והקדיש ואח"כ טבח ומכר פטור מד"וה ואי אמרת יאוש כדי לא קני אין כאן הקדש וליחייב ותי' דכי אמר עולא יאוש כדי לא קני היינו לענין הקרבה ולא לענין הקדש ומשו"ה פטור מד"וה אבל כרת אי מדאורייתא לא חזייא להקרבה הא קי"ל ראוי לבא אל פתח אהל מועד חייבים עליו בחוץ מידי אחרינ' לא עכ"ל והנה התוספות בד"ה מ"ט יאוש כו' והרמב"ן והרשב"א והריטב"א כתבו דטעמא דמילתא דלעולא בין נודע' כו' מדאורייתא גזול פסול להקרבה הוא משום דהוי מצוה הבאה בעבירה דכיון דיאוש כדי לא קני עד דאיכא שינוי רשות ההקדש שמקדישו למזבח משוי ליה שינוי רשות ואז חשיב שלו וכיון דע"י מצות ההקדש הוא דקנאו והמצוה והקנין באים כאחד הו"ל מצוה הבאה בעביר' ופסול אמנם לרב יאודה דס"ל דיאוש כדי קני הרי קודם ההקדש קנאו וכשהקדישו אח"ך אין כאן מצוה הבאה בעבירה כיון שקנאו קודם המצוה וחשיב שלו ואין עליו אלא דמים והרמב"ן הוסיף עוד לומר דאפשר דרב יאודה לית ליה טעמא דמצו' הבאה בעבירה וכמ"ד הכי בר"פ לולב הגזול ודחה זה דא"כ צרכינן למיקם כולה סוגייא כר"ש בר נחמן דלית ליה טעמא דמצוה הבאה בעבירה ועוד דלא שמעינן ליה דפליג אלא בי"ט ב' דרבנן וכ"כ בה"ג ז"ל בפסקיו יע"ש ואולם בשם י"א כתב הרמב"ן דלעולא גזול פסול להקרבה ולא משום מצוה הבאה בעבירה אלא מטעם דדרשי' קרבנו ולא הגזול וכיון דיאוש כדי לא קני ודבר שאינו שלו הקדיש לא קרינן ביה קרבנו אלא כמי שאין לו בעלים הוא אלא שמשעה שקרא עליו שם הקדש קנה בשינוי השם כדאמרי' בתרומה והק' הרמב"ן לפי טעם זה ל"ל לר"י בר"פ לולב הגזול לטעמא דמ"הב הא כיון דר"י ס"ל דיאוש כדי לא קני כדאיתא בפ' מרובה הו"ל למדרש גזול דומיא דפסח מה פסח לית ליה תקנתא אף גזול לית ליה תקנתא ל"ש לפני יאוש ל"ש לאחר יאוש ולמה ליה למימר טעמא משום מ"הב תיפוק לי דלא קנה דיאוש כדי לא קנה ואע"פ שע"י הקדשו קנוי לו אינה מכפרת דהו"ל כמי שאין לו בעלים משום קרבנו ולא הגזול וי"ל דאכתי הו"ל כמי שנשחטו שלא לשם בעלים דכשרי' אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה ואמאי משוי ליה קרא לפסח משום שאם עלה ירד משום מ"הב יע"ש. ולענין הלכה מדברי רבינו כאן נראה לכאורה דפסק כר' יאודה דיאוש כדי קני ומדאור' בין נודעה בין לא נודעה הקרבן כשר בין חטאת בין עולה ומשו"ה סתם וכתב ואם נתייאשו הבעלים הקרבן כשר משום דיאוש כדי קני דאי ס"ל כעולא הו"ל לפרש דדוקא חטאת הוא דכשר מטעמא שלא יהיו הכהנים עצבי' אבל לעולא דליכא טעמא דשלא יהיו הכהנים עצבים פסולה וכן מדיהיב טעמא לחטאת הגזולה שנודעה לרבים שאינה מכפרת שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות משמע ג"כ דפסק כרב יאודה דאי ס"ל כעולא בלא"ה היא פסולה משום דיאוש כדי לא קנה ואדרבא בשלא נודעה שהיא כשירה בעינן טעמ' שלא יהיו הכהנים עצבין ודוקא חטאת ולא עולה וכ"כ מרן כ"מ בפשיטות דפסק רבינו כרב יאודה אלא שכתב על זה וז"ל וק' דמאחר שרבינו פסק בפ"ה מה' גניבה דיאוש כדי לא קני היאך פסק כרב יאודה ועוד דמתניתין לא מייתבא שפיר כרב יאודה וי"ל דאע"ג דבעלמא יאוש כדי לא קני הכא קני משום דאמרינן בגמ' מתיב רבא גנב והקדיש כו' ואסיקנא אוקמוה רבנן ברשותיה כי היכי דלחייב עליה כרת ומשמע דהכי הלכתא מדחזינן דבתר הכי שקיל וטרי רבא אליבא דהאי אוקמתא עכ"ל. וראיתי להלח"מ בפי"ח מה' מעשה הקרבנו' ע"מ שפסק רבינו שאם גנב והקדיש ואח"כ שחט בחוץ דחייב מפני שחכמים העמידוה ברשותו כדי לחייבו עליה כרת כו' שכתב וז"ל תימא דלא אמרו כן בגמ' אלא לתרץ לעולא דאמר יאוש כדי לא קני ורבינו דפסק בפ"ה מה' איסורי מזבח כרב יאודה דאמר יאוש כדי קני איך כתב כאן דהוי כרת מן התורה ותו תימה על הרב כסף משנה דכתב שם שרבינו פסק כן מפני תירוץ הגמרא כו' דתירו' הגמ' אינו אלא לרב יאודה כדכתיבנא ומה שהקשה הוא ז"ל דרבינו פסק בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לאו קושייא היא דמ"ש כאן רב יאודה דיאוש כדי קני היינו יאוש ושינוי השם כדכתבו שם התוס' דמעיקרא חולין והשת' הקדש ולא קאמר כאן יאוש כדי אלא משום דליכא שינוי רשות וכמו שהאריכו שם התוס' וא"כ אין קושייתו קושיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם אבל יאוש לחוד ודאי לא קני אבל מה שהקשיתי כאן ק' וצ"ע עכ"ל והנה זה שכתב דקושיית מרן ממה שפסק רבינו בה' גניבה דיאוש כדי לא קני לא קשיא דשאני הכא דאיכא שינוי השם כמ"ש התוס' כו' אחרי שאלה המחילה הראוייה לעוצם חכמתו ז"ל שפיר ק"ל למרן מאחר שמבואר יוצא מדברי התוס' ז"ל דאע"ג דהכא איכא שינוי השם בהדי יאוש מ"מ כיון דיאוש כדי לא קני אלא בהדי שינוי השם דהקדש משו"ה אינה מכפרת ד"ת לעולא משום דהו"ל מצוה הבאה בעבירה כיון דע"י מצוה של ההקדש קנאו משא"כ לרב יאודה דיאוש כדי קני לא חשיב שינוי השם של ההקדש מ"הב כיון דקודם ההקדש קנאו וחשיב שלו ושלו הוא מקדיש ושלו הוא מקריב כמבוא' בדברי התוס' בארוכה כאן בגיטין ובר"פ לולב הגזול ובחי' הרמב"ן והרשב"א והר"ן והריטב"א ז"ל וכיון שרבינו פסק שהקרבן כשר ומשמע דבר תורה עכ"ל דפסק כרב יאודה דיאוש כדי קני בעלמא ומשו"ה לא חשיב הכא מ"הב וזה היפך מה שפסק בה' גניבה זה נראה ברור בכונת קו' מרן כ"מ על רבינו ז"ל ומה שתמה עוד ע"מ שתיר' מרן דרבינו פסק כן מפני תירו' הגמ' כו' דתירו' הגמ' אינו לרב יאודה כו' ואדרבא יש לתמוה על רבינו איך כתב בפי"ח בה' מ"הק דהשוחט בחו' חייב כרת מדרבנן הא לדידיה דפסק בפרקין כרב יאודה דיאוש כדי קני הו"ל למימר דהשוחט בחוץ חייב כרת מדאורייתא נראה לע"ד דכונת מרן בתירוצו למיהדר ביה ממ"ש תחילה דרבינו פסק כרב יאודא אלא השתא קאמר דפסק כעולא ומ"ש דאם נתייאשו הבעלים דהקרבן כשר לאו מטעמא דיאוש כדי קני קאמר אלא מטעמא דאוקמוה רבנן ברשותיה משעת הקדש שיהיה ראוי לבא אל פתח אהל מועד כל שלא נודע לרבים והא דקאמר עולא מעיקרא עלה דמתני' דטעמא משום שלא יהיו הכהנים עצבים ודייקינן לדידיה דדוקא חטאת דאיכא אכילת כהנים ולא עולה דליכא אכילת כהנים היינו דמעיקרא תקון לחטאת דוקא שיהיה מכפר מטעמא שלא יהיו הכהני' עצבים ואח"ך תקון שכל קרבן גזול יהיה כשר כדי לחייבו כרת לשוחטו בחוץ וכן נראה מדברי רש"י ז"ל בד"ה אוקמוה רבנן ברשותיה יע"ש ומ"ש רבינו דהיכ' דנודע לרבים אינה מכפרת מפני תקנת המזבח שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות האי טעמא לעולא נמי אצטריך לומר למה העמידו חכמי' ברשותו כשנוד' לרבי' ג"כ כדי לחייבו בשוחט בחוץ לזה כת' דמהאי טעמ' שלא יאמרו מזבח אוכל גזילות לא ראו חכמים להעמיד' ברשותו ולא מיחייב עליו כרת כיון דאינו ראוי לבא אל פתח אהל מועד לא מדאורייתא ולא מדרבנן זה נלע"ד בכונ' דברי מרן כ"מ בדעת רבי' ובכן הא דפ"ה מה' א"ב בההיא דפ"ח מה' מ"הק כולן שפה אחת ודברים אחדים ודוק ועיין להרב תוי"ט בד"ה שלא נודע לרבים יע"ש. עוד ראיתי להלח"מ בפי"ח מה' מ"הק שהוקשה לו עמ"ש רבינו שם דכי אוקמוה רבנן ברשותי' היינו מצד הקדש לא מצד גניבה ונ"מ לגזותיה וולדותיה דמשעת גניבה עד שעת הקדש דלפי מ"ש התוס' שם בפ' הניזקין דנ"ה ע"ב הך נפקותא לא הוי כר' יאודה אליבא דרב פפא דאמר שבח דע"ג גזילה דגזלן הוי דכיון דרבינו בה' גזילה פ"ב ה"ו פסק כר"י אליבא דר"פ דגזלן הוי אין מקום לנפקותא זו וצ"ע עכ"ל ותמהני דנר' דאשתמיט מיניה מ"ש הראב"ד שם בה' גזילה ה"ח כיע"ש ועיין בס' אור יקרות בחי' לגיטין דכ"ז ע"ב יע"ש.ועיין עוד במ"ש עוד בזה בספרי הקטן ח"א בשורש לולב הגזול דקל"ד ע"ב וג' יע"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי המזבח ה׳, מתוך הלכות איסורי המזבח שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות איסורי המזבחכל הרמב״ם