הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות איסורי המזבח · פרק ד׳

ספר עבודה · 18 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי המזבח · פרק ד׳
הלכה א׳
אֶחָד הַבְּהֵמָה וְאֶחָד הָעוֹף שֶׁנִּרְבְּעָה אוֹ שֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם אוֹ הֻקְצָה אוֹ נֶעֱבַד הַכּל פָּסוּל לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ:
הלכה ב׳
הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע וְשֶׁהֵמִית אֶת הָאָדָם אִם הָיוּ שָׁם שְׁנֵי עֵדִים הֲרֵי הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף נִסְקָלִין וּבְשָׂרָן אָסוּר בַּהֲנָאָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר בְּאֵלּוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין לְגָבוֹהַּ. וּבַמֶּה אָמְרוּ שֶׁהֵן אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ כְּשֶׁהָיוּ מֻתָּרִין לְהֶדְיוֹט. כְּגוֹן שֶׁהָיָה שָׁם עֵד אֶחָד בִּלְבַד וְהַבְּעָלִים שׁוֹתְקִין אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵין עֵד כְּלָל. הָיָה שָׁם עֵד אֶחָד וְהַבְּעָלִים מַכְחִישִׁין אוֹתוֹ הֲרֵי אֵלּוּ מֻתָּרִין אַף לַמִּזְבֵּחַ:
הלכה ג׳
בְּהֵמָה שֶׁשָּׂחֲקוּ בָּהּ וְהִגִּיחוּהָ עַד שֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם הֲרֵי זוֹ כְּשֵׁרָה לַמִּזְבֵּחַ מִפְּנֵי שֶׁהִיא כַּאֲנוּסָה. אֵין הַבְּהֵמָה נִפְסֶלֶת מִשּׁוּם רוֹבֵעַ אוֹ נִרְבָּע עַד שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם שֶׁרְבָעָהּ בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד. בֵּין יִשְׂרָאֵל בֵּין עַכּוּ"ם [בֵּין] עֶבֶד הוֹאִיל וּרְבָעָהּ אָדָם נִפְסְלָה. וְאִם הָאָדָם הוּא שֶׁנִּרְבַּע מִן הַבְּהֵמָה אֵינָהּ נִפְסֶלֶת עַד שֶׁתִּהְיֶה הָאִשָּׁה הַנִּרְבַּעַת בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד אוֹ יְהֵא הָאִישׁ הַנִּרְבָּע בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד:
הלכה ד׳
מֵאֵימָתַי תִּפָּסֵל הַבְּהֵמָה אוֹ הָעוֹף מִשּׁוּם מֻקְצֶה מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ בָּהֶן הַכְּמָרִים מַעֲשֶׂה. כְּגוֹן שֶׁיִּגְזְזוּ אוֹתָהּ אוֹ יַעַבְדוּ בָּהּ לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה. אֲבָל בִּדְבָרִים אֵינוֹ נַעֲשֶׂה מֻקְצֶה שֶׁאֵין הֶקְדֵּשׁ לַעֲבוֹדָה זָרָה:
הלכה ה׳
הָרוֹבֵעַ וְהַנִּרְבָּע בֵּין שֶׁהָיְתָה הַבְּהֵמָה שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁהָיְתָה שֶׁל חֲבֵרוֹ בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה בֵּין לִפְנֵי הֶקְדֵּשָׁהּ בֵּין לְאַחַר הֶקְדֵּשָׁהּ הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לַמִּזְבֵּחַ. אֲבָל הַמֻּקְצֶה אִם הִיא שֶׁלּוֹ וְהֻקְצָה קֹדֶם שֶׁיַּקְדִּישׁ נִפְסַל. הִקְצָה שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ שֶׁהִקְצָה שֶׁלּוֹ אַחַר שֶׁהִקְדִּישׁוֹ הֲרֵי זֶה מֻתָּר. שֶׁאֵין אָדָם מַקְצֶה דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:
הלכה ו׳
הַנֶּעֱבָד בֵּין שֶׁעָבַד שֶׁלּוֹ בֵּין שֶׁל חֲבֵרוֹ בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּזָדוֹן בֵּין בִּשְׁגָגָה בֵּין לִפְנֵי הֶקְדֵּשׁ בֵּין לְאַחַר הֶקְדֵּשׁ הֲרֵי זֶה אָסוּר. וְיִרְעֶה עַד שֶׁיִּפּל בּוֹ מוּם קָבוּעַ וְיִפָּדֶה בּוֹ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. וְהַנֶּעֱבָד הוּא וְכָל מַה שֶּׁעָלָיו אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. שֶׁכָּל צִפּוּי נֶעֱבָד אֲסוּרִין בַּהֲנָאָה. אֲבָל הַמֻּקְצֶה הוּא אָסוּר וּמַה שֶּׁעָלָיו מֻתָּר לַמִּזְבֵּחַ:
הלכה ז׳
הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְהָר אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה הֲרֵי אֲבָנָיו אֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לְמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ בְּאַרְצוֹ הֲרֵי מֵימָיו פְּסוּלִין לְנַסֵּךְ. אֲשֵׁרָה שֶׁבָּטְלָה אֵין מְבִיאִין מִמֶּנָּה גְּזָרִים לַמַּעֲרָכָה. וְכֵן הַמִּשְׁתַּחֲוֶה לִבְהֵמָה כְּשֵׁם שֶׁנִּפְסְלָה לַמִּזְבֵּחַ כָּךְ צֶמֶר שֶׁלָּהּ פָּסוּל לְבִגְדֵי כְּהֻנָּה. וְקַרְנֶיהָ פְּסוּלִין לַחֲצוֹצְרוֹת וְשׁוֹקֶיהָ לַחֲלִילִין וּבְנֵי מֵעֶיהָ לְנִימִין הַכּל פָּסוּל:
הלכה ח׳
כָּל שֶׁיֵּשׁ בּוֹ שֵׁם לַעֲבוֹדָה זָרָה לֹא יֵעָשֶׂה לִמְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מֻתָּר בַּהֲנָאָה. אֵי זֶהוּ (דברים כג-יט) "אֶתְנָן" הָאוֹמֵר לְזוֹנָה הֵא לִיךְ דָּבָר זֶה בִּשְׂכָרֵךְ. אֶחָד זוֹנָה כּוּתִית אוֹ שִׁפְחָה אוֹ יִשְׂרְאֵלִית שֶׁהִיא עֶרְוָה עָלָיו אוֹ מֵחַיָּבֵי לָאוִין. אֲבָל הַפְּנוּיָה אֲפִלּוּ הָיָה כֹּהֵן אֶתְנָנָהּ מֻתָּר. וְכֵן אִשְׁתּוֹ נִדָּה אֶתְנָנָהּ מֻתָּר אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עֶרְוָה:
הלכה ט׳
נָשָׂא אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין כָּל שֶׁיִּתֵּן לָהּ מֵחֲמַת בְּעִילָה הֲרֵי זֶה אֶתְנָן וְאָסוּר. וְהַזָּכוּר אֶתְנָנוֹ אָסוּר. נָתְנָה הָאִשָּׁה אֶתְנָן לַבּוֹעֵל הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֶתְנָן:
הלכה י׳
הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ דָּבָר זֶה וְתָלִין שִׁפְחָתְךָ אֵצֶל עַבְדִּי הָעִבְרִי הֲרֵי זֶה אֶתְנָן. וְהוּא שֶׁאֵין לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים. אֲבָל אִם יֵשׁ לוֹ אִשָּׁה וּבָנִים הֲרֵי זֶה מֻתָּר בְּשִׁפְחָה כְּנַעֲנִית כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר. וְהוּא הַדִּין בְּאוֹמֵר לְזוֹנָה הֵא לִיךְ דָּבָר זֶה וְהִבָּעֲלִי לִפְלוֹנִי הַיִּשְׂרְאֵלִי הֲרֵי זֶה אֶתְנָן:
הלכה י״א
פָּסַק עִם הַזּוֹנָה לִתֵּן לָהּ טָלֶה אֶחָד וְנָתַן לָהּ הַרְבֵּה אֲפִלּוּ נָתַן אֶלֶף כֻּלָּן אֶתְנָן וַאֲסוּרִין לַמִּזְבֵּחַ. נָתַן לָהּ אֶתְנָנָהּ וְלֹא בָּא עָלֶיהָ אֶלָּא אָמַר לָהּ יְהִי אֶצְלֵךְ עַד שֶׁאָבוֹא עָלַיִךְ כְּשֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ יֵאָסֵר. קָדְמָה וְהִקְרִיבַתּוּ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ כָּשֵׁר [וְאִם הָיְתָה חַיֶּבֶת קָרְבָּן יָצְאָה יְדֵי חוֹבָתָהּ]. וְהוּא שֶׁיֹּאמַר לָהּ בְּעֵת שֶׁנָּתַן אֵימָתַי שֶׁתֵּרָצִי לִי קְנִי אוֹתוֹ מֵעַכְשָׁו. אֲבָל אִם לֹא אָמַר לָהּ כֵּן אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהַקְרִיב דָּבָר שֶׁאֵינָהּ שֶׁלָּהּ:
הלכה י״ב
קָדְמָה וְהִקְדִּישַׁתּוּ קֹדֶם שֶׁיָּבוֹא עָלֶיהָ וְאַחַר כָּךְ בָּא עָלֶיהָ הֲרֵי זֶה סָפֵק אִם הוּא אֶתְנָן הוֹאִיל וּבָא עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁתַּקְרִיבֶנּוּ. אוֹ אֵינוֹ אֶתְנָן שֶׁהֲרֵי הִקְדִּישַׁתּוּ קֹדֶם בִּיאָה. לְפִיכָךְ לֹא יִקָּרֵב וְאִם קָרַב נִרְצָה:
הלכה י״ג
בָּא עָלֶיהָ וְלֹא נָתַן לָהּ וּלְאַחַר זְמַן נָתַן לָהּ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים הֲרֵי זֶה אֶתְנָן. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּכוּתִית שֶׁאָמַר לָהּ הִבָּעֲלִי לִי בְּטָלֶה זֶה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה מְשִׁיכָה. אוֹ בְּיִשְׂרְאֵלִית שֶׁהָיָה הַטָּלֶה בַּחֲצֵרָהּ וְאָמַר לָהּ אִם לֹא אֶתֵּן לָךְ מָעוֹת בְּיוֹם פְּלוֹנִי הֲרֵי הוּא שֶׁלָּךְ. אֲבָל אִם אָמַר לָהּ הִבָּעֲלִי לִי בְּטָלֶה סְתָם וּבָא עָלֶיהָ וּלְאַחַר זְמַן שָׁלַח לָהּ טָלֶה הֲרֵי זֶה מֻתָּר מִשּׁוּם אֶתְנָן:
הלכה י״ד
אֵין אָסוּר מִשּׁוּם אֶתְנָן וּמְחִיר אֶלָּא גּוּפָן. לְפִיכָךְ אֵינוֹ חָל אֶלָּא עַל דָּבָר הָרָאוּי לִקָּרֵב עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. כְּגוֹן בְּהֵמָה טְהוֹרָה וְתוֹרִין וּבְנֵי יוֹנָה וְיַיִן וְשֶׁמֶן וְסלֶת. נָתַן לָהּ מָעוֹת וְלָקְחָה בָּהֶן קָרְבָּן הֲרֵי זֶה כָּשֵׁר:
הלכה ט״ו
נָתַן לָהּ חִטִּים וַעֲשָׂאָתָן סלֶת. זֵיתִים וַעֲשָׂאָתָן שֶׁמֶן. עֲנָבִים וַעֲשָׂאָתָן יַיִן. הֲרֵי אֵלּוּ כְּשֵׁרִים שֶׁכְּבָר נִשְׁתַּנּוּ. נָתַן לָהּ בֶּהֱמַת קָדָשִׁים בְּאֶתְנָנָהּ לֹא נֶאֶסְרָה לַמִּזְבֵּחַ. וַאֲפִלּוּ מָנָה אוֹתָהּ עַל פִּסְחוֹ וְעַל חֲגִיגָתוֹ בְּאֶתְנָנָהּ לֹא נִפְסְלוּ הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁכְּבָר זָכָה בָּהֶן גָּבוֹהַּ מִשָּׁעָה שֶׁהִקְדִּישָׁן. וְכֵן אִם נָתַן לָהּ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ לֹא פְּסָלוֹ שֶׁאֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ אֶלָּא אִם כֵּן נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים. אֲבָל אִם נָתַן לָהּ עוֹפוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻקְדָּשִׁין אֶתְנָן חָל עֲלֵיהֶם וַאֲסוּרִים וּמִדִּבְרֵי קַבָּלָה הוּא דָּבָר זֶה:
הלכה ט״ז
אֵי זֶה הוּא (דברים כג-יט) "מְחִיר כֶּלֶב". זֶה הָאוֹמֵר לַחֲבֵרוֹ הֵא לְךָ טָלֶה זֶה תַּחַת כֶּלֶב זֶה. וְכֵן אִם הֶחְלִיף כֶּלֶב בְּכַמָּה בְּהֵמוֹת אוֹ עוֹפוֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן כֻּלָּן אֲסוּרוֹת לַמִּזְבֵּחַ:
הלכה י״ז
שְׁנֵי שֻׁתָּפִין שֶׁחָלְקוּ. זֶה לָקַח עֲשָׂרָה טְלָאִים וְזֶה לָקַח תִּשְׁעָה וְכֶלֶב אֶחָד. שֶׁעִם הַכֶּלֶב מֻתָּרִין. אֲבָל הָעֲשָׂרָה שֶׁכְּנֶגְדוֹ אִם יֵשׁ אֶחָד מֵהֶם דָּמָיו כִּדְמֵי הַכֶּלֶב אוֹ יָתֵר עַל דְּמֵי הַכֶּלֶב מוֹצִיאוֹ מִן הָעֲשָׂרָה כְּנֶגֶד הַכֶּלֶב וְיִהְיֶה מְחִירוֹ וּשְׁאֵרָן מֻתָּרִים. וְאִם כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן דָּמָיו פְּחוּתִין מִדְּמֵי הַכֶּלֶב הֲרֵי הָעֲשָׂרָה כֻּלָּן אֲסוּרִים:
הלכה י״ח
נִשְׁתַּנָּה הַמְּחִיר כְּגוֹן שֶׁהֶחְלִיף כֶּלֶב בְּחִטִּים וְנַעֲשׂוּ סלֶת הֲרֵי זֶה מֻתָּר. אֶתְנַן כֶּלֶב וּמְחִיר זוֹנָה מֻתָּרִין. (דברים כג-יט) "אֶתְנַן זוֹנָה וּמְחִיר כֶּלֶב" מֻתָּרִין לְבֶדֶק הַבַּיִת שֶׁהֲרֵי הֵן מִשְׁתַּנִּין. אֲבָל גּוּפָן שֶׁל אֶתְנָן לֹא יֵעָשֶׂה רִקּוּעִין לַבַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כג-יט) "לְכָל נֶדֶר" לְהָבִיא אֶת הָרִקּוּעִים:

הר המוריה · הלכות איסורי המזבח פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות איסורי המזבח פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות איסורי המזבח פרק ד׳

א׳
אחד הבהמה ואחד העוף שנרבע או המית את האדם או הוקצה או נעבד הכל פסול לגבי מזבח כדילפינן רובע ונרבע ומוקצה ונעבד בבהמה ובעוף נמי נרבע ונעבד מדכתיב מן התורים ואם המיתו את האדם הוו כרובע ונרבע דחייבים מיתה ופסילי הכא נמי דחייבין מיתה פסילי ואם היו שם שני עדים הרי הבהמה או העוף נסקלין דכתיב ואת הבהמה תהרוגו וכתיב השור יסקל וגו' היה שם עד א' והבעלים שותקים או על פי הבעלים בלי עד זו היא המותרת להדיוט ואסורה לגבי מזבח דכיון דאשכחן מיעוטא בהני לאוסרם למזבח כדאמרינן לא איצטריך אלא לכהאי גוונא דלהדיוט [לא] אסירי דאלו איכא עדים ונסקל לא הוה צריך מיעוטא דפשיטא דנסקלין ואפילו להדיוט אסירי כדאמרינן היה שם עד אחד והבעלים מכחישים הרי זה מותר אף למזבח דעד אחד אינו קם לממון. ואי אסורה על פיו למזבח הרי קם לממון.
ג׳
שור האיצטדין הרי הוא כשר למזבח דהוי כאנוס וכתיב והמית איש וגו' דמשמע מרצונו וכתיב כי יגח ולא שיגח הוא אחרים. אין הבהמ' נפסלת משום רובע ונרבע אלא ברביעה בן תשע שנים דבבציר מהכי לאו רביעה היא וכן האשה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אין הבהמה נפסלת על ידה דלאו ביאה היא כדילפינן בדוכתא וגוי ועבד נמי פוסלים הבהמה ברביעה [כיון שנעשה בה מעשה כמו שנאסרת ברביעה בין שתהיה שלו ובין שתהיה של חבירו משום דעבד בה מעשה, ועוד דגוי נמי מוזהר על הבהמה כדכתיב והיו לבשר אחד (בראשית ב, כד) ולהכי פוסל אותה].
ד׳
מאימתי תפסל הבהמה [או עוף] משום מוקצה משיעשו בה הכומרים מעשה דאין הקדש לעבודה זרה אלא בגזיזה או עבודה לשם עבודה זרה איקרי מוקצה לעבודה זרה ואיסור מוקצה לגבוה ילפינן ליה נמי מדכתיב תשמרו להקריב לי במועדו לי ולא מה שהוקצה לאדון אחר.
ה׳
הרובע והנרבע בין בהמה שלו בין של חברו דכיון דעבד בה מעשה אסרה ובין באונס בין ברצון דאין קישוי אלא לדעת וכן מצינו הבהמה הנרבעת היא נסקלת ואף על פי שהיא אנוסה ובין בזדון בין בשגגה דאף על גב דבשוגג אדם אינו במיתה וכתיב מות יומת ואת הבהמה תהרוגו דמשמע כשימות האיש הבהמה תהרוגו אפילו הכי כיון שבאת תקלה לאדם על ידה ואפילו בשוגג היא נסקלת ובין לפני הקדשה בין לאחר הקדשה אסורה למזבח דכתיב זאת התורה לעולה וגו' זאת מיעוטא שאם עלו רובע ונרבע נמי ירדו ולא איצטריכו תרי קראי אלא חד לחולין שנרבעה ואקדשה וחד לנרבעה כשהיא הקדש אבל מוקצה בעינן שלו וקודם שיקדיש דאם הקדיש הרי אינה שלו ואינו יכול להקצותה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו והוא אינו מעשה דהכומרים הם שעושים מעשה להקצותה כדאמ'.
ו׳
הנעבד בין שעבד שלו בין של חברו בין באונס בין ברצון בין בזדון בין בשגגה בין לפני הקדש בין אחר כך אסורה דאף על גב דבאונס פטור ממיתה אפ"ה איכא עשה דבכל נפשך שחייב למסור עצמו אפילו בכל אונסא ומשום הכי נאסרה דהא עבדה באיסור כדאמרינן וכל ציפוי נעבד אסורין בהנאה דכתיב לא תחמוד כסף וזהב עליהם וגו' וכתיב נמי ואבדתם את שמם כל העשוי לשמה אבל מוקצה מה שעליו מותר דלא אסרה תורה אלא הוא.
ז׳
ואבני ההר שהשתחוה לו פסולין למזבח דקל וחומר ומה אתנן שמותר בתלוש להדיוט אסור במחובר לגבוה ואפילו למכשירי קרבן דכתיב בית ה' אלהיך דמשמע אפילו לבנין הבית וכתיב אתנן זונה סתמא לא שנא תלוש ולא שנא מחובר נעבד שאסור בתלוש להדיוט אינו דין שאסור במחובר לגבוה ולא תימא ק"ו לקולא דקולא וחומרא לחומרא דיינינן וכן מי מעין שהשתחוה לה פסולין למזבח דדילמא לקילוח המעיין והלוכו השתחוה והרי כל המעיין נעבד ויש נעבד במחובר אצל גבוה כדילפינן מקל וחומר דאתנן.
ח׳
כל שיש בו שם לעבודה זרה לא יעשה למלאכת הקדש אף על פי שמותר בהנאה נראה דלא אסירי כל הני אלא מדרבנן דמדאוריתא כיון דנשתנו שרו דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דבאתנן איכא שינוי [שרי] כדדרשינן הם ולא שנוייהם: אזהרת רכט שלא להקריב אתנן זונה ומחיר דכתי' לא תביא אתנן זונה ומחיר כלב וגו' והמקריב אחד מהם או שניהם כאחד לוקה אחת מפני שנאמרו בלאו אחד. ואי זהו אתנן האומר לזונה הא לך דבר זה בשכרך אחת זונה שפחה או גויה או ישראלית שהיא ערוה עליו או ממחוייבי לאוין דכתיב הכא לא תביא אתנן זונה וגו' כי תועבת וגו' וכתיב התם גבי עריות כי כל אשר יעשה מכל התועבות וגו' מה להלן עריות שאין קידושין תופסין בה הכא נמי עריות שאין קדושין תופסין בה ושפחה וגויה נמי דאין קדושין תופסין בהם כדילפי' בדוכתייהו ומחוייבי לאוין נמי אף על גב דתפסי בהו קדושין [הוי אתנן דהא גבי כהן דאסור בזונה כדכתיב (ויקרא כא, ז) אשה זונה וכו' הויא זונה נמי מחייבי לאוין כדילפינן התם פי"ח מהלכות איסורי ביאה, והכא נמי כתיב זונה] אבל פנויה אפילו היה כהן אתננה מותר דלא מקרייא זונה לגבי כהן אלא זונה דעריות וכן אשתו נדה אתננה מותר דלא הויא זונה דהא מותרת לאחר זמן.
ט׳
נשא אחד מחייבי לאוין [כל שיתן לה מחמת בעילה הרי זה אסור דאתנן זונה כתיב (דברים כג, יט) אתנן מחמת זנות] והזכור אתננו אסור דכתיב הכא תועבה וכתיב התם מכל התועבות האלה וגו' גבי עריות וזכר נמי דאיכתיב בהדייהו. נתנה האשה אתנן לבועל מותר משום אתנן אף על פי שאין ראיה לדבר דלשתרי להקרבה זכר לדבר ואתנן לא נתן לך ותהי להפך מדכתי' להפך משמע דאין קרוי אתנן אלא מן האיש לאשה לא בהפך.
י׳
האומר לחברו הא לך דבר זה ותלין שפחתך אצל עבדי העברי ואין לו אשה ובנים דאסיר בשפחה הרי זה אתנן וכן הבעלי לפלוני הישראלי הרי זה אתנן דכל מה שהוא שכר בעילתה הוי אתנן בין נתנו הבועל או אחר דאתנן זונה איקרי.
י״א
פסק לתת לה טלה ונתן לה מאה כולן אתנן ואסורין למזבח דכולהו מכח אתנן קאתו וכולהו אתנן נינהו ולא מתנה. נתן לה אתננה ולא בא עליה לא הוי אתנן עד שיבא עליה ואם קדמה והקריבתו כשר כשאמר לה אי מיצטריך ליך ניקני לך מעכשיו דהוי ברשותה להקדישו ואי לא איצטריך ליך לא מיקני לך עד שעת ביאה ולהכי איצטריך לאשמועינן דמותר אם קדמה והקריבתו דלא תימא אתנן הוה קדמה והקדישתו קודם שיבא עליה ואחר כך בא עליה הרי זה ספק אם הוא אתנן הואיל ובא עליה קודם שתקריבנו או אינו אתנן שהרי הקדישתו קודם דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט.
י״ג
בא עליה ולא נתן לה ולאחר זמן נתן לה הרי זה אתנן [בד"א] בזונה גויה דאינה צריכה משיכה ואמר בטלה זה או בישראלית שהי' הטלה בחצרה ואמר הרי היא שלך אם לא אתן לך מעות ביום פלוני אבל אמר לה טלה סתם ובא עליה בין זונה בין ישראלית ולאחר זמן שלח לה טלה הרי זה מותר משום אתנן דהא דמשדר לה בתר הכי מתנה בעלמא הוא דאין אתנן אלא המיוחד בשעת ביאה כדכתיב אתנן זונה שהוא אתנן בשעת ביאת זנות.
י״ד
אין אסור משום אתנן ומחיר אלא גופן שהוא דבר הראוי ליקרב על גבי המזבח אבל נתן לה מה שאינו ראוי ולקחה בו קרבן הרי זה כשר דכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' אתנן גופיה הוא דאסיר ולא חילופיה ואפילו אתנן גופיה אם נשתנה כחטים שעשאם סולת כשר כיון שנשתנו דכתיב גם שניהם ולא שינוייהם ונראה דעיקר דרשא דהם היא הם ולא וולדותיהם דחטים ועשאם סולת כיון דחטים גופייהו לא חזו להקרבה פנים חדשות באו לכאן אבל טלה ונעשה איל אף על גב דנשתנה כיון דמעיקרא חזי להקרבה והשתא נמי חזי להקרבה לא הוי שינוי ואסור. נתן לה בהמת מוקדשין לא נאסרה למזבח ואפי' מנה אותם על פסחו לא נפסל שכבר זכה בהן גבוה משעה שהקדישן דכתיב לכל נדר להוציא את הנדור כבר והאי לא איצטריך אלא לפסחו דכתיב ואם ימעט הבית מהיות משה החייהו משה שימנה אחרים עמו על פסחו ויתנו לו מעות דהא אית ליה זכיה בגויה אבל מוקדשין אחרים דלית ליה זכיה בגוייהו לא איצטריך קרא דפשיטא דלאו ממוניה הוא ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו וכן כל דבר שאינו שלו לא פסלו אלא אם כן נתיאשו הבעלים דקנייה בייאוש ובעופות אף על פי שהן מוקדשין אתנן חל עליהם דהכי גמירי לה משום דעוף בא בנדר ונדבה.
ט״ז
אי זהו מחיר כלב זה האומר לחברו הא לך טלה זה תחת כלב זה דמחיר כלב היינו חליפי כלב כדכתיב תמכור עמך בלא הון ולא רבית במחיריהם אלמא מחיר היינו דמים וכן אם החליף כלב בכמה בהמות ועופות כולן אסורות לגבי מזבח דהא כלהו הוו מחיר הכלב.
י״ז
שני שותפין שחלקו זה לקח עשרה טלאים וזה תשעה וכלב נראה דמדאוריתא כולהו טלאים מותרים דטלה שכנגד הכלב נתערב ובטיל מדאוריתא ואפי' דמי כל אחד פחותין מדמי הכלב איפשר נמי דלא אסירי חד מינייהו מדאוריתא דאף על גב דנשרי טיפונא דכלב אכולהו אפ"ה רובא דכולהו הוי היתר ובטיל מדאוריתא.
י״ח
נשתנה המחיר כגון חטין ונעשו סלת מותר כדילפינן לעיל מדכתיב הם ולא שינוייהם. אתנן כלב ומחיר זונה מותרין דכתיב גבי שניהם שנים ולא ארבעה אתנן בזונה ומחיר בכלב ואתנן זונה ומחיר כלב מותרין לבדק הבית שהרי נשתנו ושינוייהן מותרין כדילפינן אבל גופן של אתנן לא יעשה ריקועים לבית דכתיב לכל נדר להביא את הריקועים:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות איסורי המזבח פרק ד׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות איסורי המזבח פרק ד׳

ג׳
אין הבהמה נפסלת כו'. כתב מרן ומה שלא הזכירו בפרק יוצא דופן כו'. ועיין במה שכתבו התוספות פ"ז דסנהדרין (דף נ"ה) ד"ה וחייבין בסוף הדיבור ודוק:
ד׳
מאימתי תפסל הבהמה כו'. כתב מרן והנוסחא זו שכתב הראב"ד רש"י הזכירה ג"כ כו'. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו פרק יש נוחלין (דף קכ"ח) בסוגיית תוך כדי דיבור יע"ש:
ה׳
שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לקמן פ"ד מהלכות מעילה דין ח'):
ז׳
אשרה שבטלה כו'. יליף לה מרן מההיא דהמשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כו'. ואין צורך לזה דבפירוש אמרינן בירושלמי פ"ק דבכורים הכל מודים באשרה שבטלה שאין מביאים ממנה גזירים למערכה רשב"ל בעי מהו שיביא ממנה לולב יע"ש:
י׳
וה"ה באומר לזונה כו'. כתב מרן קשיא לי דפשיטא ובמכ"ש אתי מעבד שאינו חייב בכל המצות כו' ולא ידעתי כוונת מרן דהא עבד זה חייב הוא בכל המצות וכי משום דנמכר פקע קדושתו וצ"ע:
י״ג
שאמר לה הבעלי לי בטלה זה כו'. עיין בתשובת מהרימ"ט ח"מ סי' כ"ג שכתב ושמא דאפי' חיוב אין כאן עליו דכיון דאמר לה בטלה זה והיא לא זכתה בטלה וכו'. ומ"ש הרב ושמא דאפי' חיוב אין כאן שמא גרוע הוא דבהדיא כתב הרא"ש ז"ל בההיא דהבעלי בטלה זה כדי דמיו חייב ליתן כיון דשכר פעולתו לא בעי קנין קנה דמיו כנגד הטלה. עיין בפסקיו:
ט״ו
ואפילו מנה אותה כו'. (*א"ה עיין במ"ש הרב המחבר לקמן פ"ד מהלכות קרבן פסח דין י"א). ומ"ש אבל אם נתן לה עופות כו'. כתב מרן בשם המגדל עוז וכ"ש אווזים ותרנגולים שאינם ראויים להיות מוקדשין שאתנן חל עליהם כו' וזה אינו דלמזבח לא חזו ואם הקדיש דמיהם למזבח או גופן לבדק הבית פשיטא דשרו דהא קי"ל הם ולא שינוייהם וזה פשוט:
י״ח
נשתנה המחיר כו'. כתב מרן ועוד דרשו שם הם ולא ולדותיהם ולא ידעתי למה השמיטו רבינו. וכבר כתב רבינו דין זה לעיל פ"ג דין י"ב כי שם ביתו ודוק ברכת הזבח (דף ק"נ:):
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות איסורי המזבח פרק ד׳

ד׳
מאימתי תיפסל הבהמה או העוף משום מוקצה משיעשו בהן הכומרים מעשה. ובהשגת הראב"ד ז"ל יש נוסחא אחרינא אין מוקצה אסור אלא עד שעה שיגזזו או שיעבדו דמשעה שיגוזו אותו בטלה הקצאתו וחללוהו. ויש לעיין בשיטת הראב"ד ז"ל מהא דמבואר בתוספתא פ"ד דתמורה אמר שור זה לעכו"ם בית זה לעכו"ם לא אמר כלום שאין הקדש לע"ז יעו"ש. הרי להדיא כשיטת הרמב"ם ז"ל דבלא מעשה אינו נאסר. ויקשה מכאן על שיטת הראב"ד ורש"י ז"ל בתמורה שם והרמב"ן ז"ל ב"ב בפ' יש נוחלין דא"צ מעשה שיחול עליו שם ע"ז. ועי' בתמורה (כ"ח) אין מוקצה אלא לז' שנים ועי' בפירוש רש"י שם שני פירושים ועי' בחי' הרמב"ן ז"ל לב"ב דף קכ"ח וחידוש על הרמב"ם ז"ל שהשמיט דין ולא הביאו כלל בהלכותיו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות איסורי המזבח פרק ד׳

ד׳
שאין הקדש לעו"ג. עיין השגות, והנה בפרק כל הצלמים (דף מ"ד) איתא האומר בית זה לעו"ג כוס זה לעו"ג לא אמר כלום שאין הקדש לעו"ג, ופירושו דלא מיתסר להדיוט וכמפורש בסנהדרין (דף מ"ז) דמה עו"ג בהזמנה לא מתסרא כו', ובתוספתא דעו"ג פ"ו ותמורה פ"ד אמר שור זה לעבו"ז וזה לגבוה דלא מיתסר כמפורש שם וכדברי רבינו. אולם כבר פירש ראב"ד בדבריו שכתב הואיל והקצה את גופו להיות ע"ז בזה לא בעי מעשה כלל ובהזמנה הוי מוקצה לאסור לגבוה, אבל התוספתא שאין הקדש לעו"ג פירוש בתקרובות שהזמינו להיות תקרובות לעו"ג לכן לא מתסרא בהזמנה, אמנם לשון הגמרא בתמורה דיליף מתשמרו לי ולא לאדון אחר מוכח דגם בתקרובות שמשמרין לתקרובות עכו"ם הוי השמועה וא"כ אין חילוק בין מוקצה להיות נעבד או מוקצה לתקרובות, לכן העיקר כרבינו:
ה׳
הקצה של חבירו כו'. נ"ב, תוספתא ערוכה עו"ז פ"ו. ובכס"מ שם. לא מצאתי בתוספתא. נ"ב נמצא מפורש:
ו׳
הנעבד בין שעבד שלו בין של חבירו כו'. ירושלמי פרק כל הצלמים ה"ה אית תנא תני בין שלו בין של חבירו ואית תנא תני שלו אסור של חבירו מותר כו' ר' יוסי בשם ר"א ד"ה הוא כמה דתימר תמן דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותיה דבר שאינו שלך אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, ר' בון ב"ח אמר אפילו סולת שלו אסור של חבירו מותר [פירוש שהשתחוה לסולת] מה כמאן דמר בין שלו בין של חבירו אסור אמר לא איתפלגון בדבר שאין בו רוח חיים [פירוש שאמר שבדבר שאין בו רוח חיים לכו"ע אינו אוסר של חבירו לגבוה] הא דבר שיש בו רוח חיים אסור [אף של חבירו לגבוה] ודבר שאין בו רוח חיים לא כש"כ [קו"ח אם בע"ח אסרי של חבירו לא כש"כ דבר שאין בו ר"ח] הוי שלא תאמר כמה דאת אמר תמן דבר שיש בו רוח חיים אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ודכוותיה דבר שאינו שלך אעפ"י שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה, אתא רב ב"ח למימר לך בדבר שיש בו רוח חיים היא מתניתא מה דאיפלגון בין בדבר שאין בו רוח חיים כצ"ל לענ"ד, וכוונתו שלא נאמר כמו דאמרינן לאסור נעבד בבע"ח, אעפ"י שאינו אסור להדיוט ה"נ אסור לכו"ע בסולת לגבוה אף של חבירו דאינו אסור להדיוט רק בבעלי חיים סברה הברייתא כיון דאיכא תרי קולי חדא דהוי בעלי חיים וחדא דהוי של חבירו בזה סברה דמותר לגבוה, קמ"ל ר' בון ב"ח דלמאן דסבר דאינו אוסר של חבירו לגבוה ה"נ בסולת סבר אין אדם אוסר שאינו שלו ודוקא בע"ח דגלי קרא הא של חבירו לא, ובמחובר לא מיירי הירושלמי כלל רק בסוף הלכה נקיט לדבר פשוט ולא כן סברין מימר דבר שיש בו ר"ח כו' אסור לגבוה בית הבחירה איכן נבנה, פירוש דמחובר הנעבד אסור לגבוה אעפ"י שאינו אסור להדיוט כמו בע"ח ואין לך הר וכו' שלא עבדו עליו וא"כ הר המוריה הוי נעבד, ומשני עפ"י נביא כו'. ונראה דהא ארץ ישראל מוחזקת אך זה ל"ק דהגמרא (דף נ"ג) אמר דמדפלחו לעגל גלו דעתייהו דניחא להו יעו"ש: ודע דרבינו מפרש הקרא ואבדתם את שמם מן המקום ההוא לא תעשון כן לד' אלקיכם דקושיית הספרי וכי ס"ד שישראל עושין כן חו"ש מפרש דקאי על מחובר ואשירה שבטלה שלא יעשנו למלאכת הקודש ואבד תאבדון את אלהיהם על ההרים כו' וכל הגבעות וכו' אבל הרים וגבעות לא מיתסרי להדיוט, לכן אמר דלמקום ההוא לא תעשון כן לד' שלא יעשה לגבוה, וזה שכתב שכל שיש בו שם לע"ז לא יעשה למלאכת הקודש בטח מצא כן באיזה מקום: והנה רבינו פסק כהך תנא דנעבד אסור בין שלו בין של חבירו להחמיר ודלא כתלמודא דבבלי דבכל דוכתא סברה דשל חבירו מותר לגבוה, אולם במחובר העתיק מה דמשני הבבלי בבעיא דרבה המשתחוה למעין מימיו מהו לנסכים והא א"ר יוחנן מים של רבים אינן נאסרין דהוי כשל חבירו לא צריכא דקא נבעי מארעא, דלכאורה היה נראה דבבלי לטעמיה אזיל דבע"ח של חבירו אינו נאסר לגבוה ה"נ מחובר של רבים דהוי כשל חבירו, אולם לדידיה דפסק כהירושלמי דבע"ח של חבירו ג"כ מיתסר לגבוה א"כ ה"נ מחובר של חבירו בעי לאתסורי לגבוה ואמאי כתב וכן המשתחוה למעיין הנובע בארצו כו' אפילו של רבים בעי לאתסורי וצ"ע. וצ"ל דדוקא בבע"ח סתם להחמיר כהך ברייתא דירושלמי דאסור של חבירו, אבל במחובר דמיתסר לגבוה סובר טעם הבבלי דיליף מקו"ח מאתנן שמותר בתלוש להדיוט כו' אסור במחובר לגבוה נעבד כו' לא כל שכן [ולא מסברא כהירושלמי] וא"כ דיו כמו אתנן שאינו בשל חבירו שאיך יכול ליתן דבר שאינו שלו ה"נ מחובר לגבוה בנעבד לא אסור בשל חבירו וה"ה של רבים אינו אסור אבל בתלשינהו גלא ודאי דאסור אף של חבירו ושל רבים אך הני כבר אזלו וז"ב בשיטת רבינו ודוק. ועיין חידושי על התורה מש"כ בתו"כ: ואין לסתור שיטה זו שאדם אוסר דבר שאינו שלו לגבוה מהא דקא פשיט רבי לר"י בן שאול על כלים ששימשו בבית חוניו מהו שישמשו במקדש מהא דכתיב והכלים אשר הזניח אחז במלכותו הכינו שגנזום וכו' אלמא דאע"ג דהוי דבר שאינו שלו ואין אדם אוסר אפ"ה אסרי לגבוה ה"נ כלים ששימשו בב"ח, ואם נאמר דזה ברור בכל מקום דלגבוה אף דבר שאינו שלו אוסר מאי מייתי, הא לא אריא, דחזינן דהירושלמי קאמר דאע"ג דבעלי חיים אינו נאסר להדיוט מ"מ לגבוה הוא נאסר, כן שאינו שלו אע"ג דלהדיוט לא נאסר נאסר לגבוה, וחזינן בגמרא (דף נ"ד) דקאמר שניסך לעו"ג יין בין קרניו כו' האי בימוס בעלמא הוא ושריא ובע"ח לא מיתסרי משום משמשי עו"ג, וכולי סוגיא התם רהיטא לגבוה אלמא דבבע"ח לא אסירי היכי דמשמשי לעו"ג לגבוה, ה"נ שאינו שלו לא אסרי לגבוה טפי מהדיוט ואפ"ה גנזום משום דלאו אורח ארעא ה"נ כלים ששימשו בב"ח, וזה פשוט:
י״ג
במשל"מ. שמא גרוע הוא. נ"ב ריטב"א בע"ז מפורש כדבריו יעו"ש:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות איסורי המזבח פרק ד׳

ג׳
או יהיה האיש הנרבע בן ט' שנים ויום אחד. א"א זה המחבר דימה איסור מזבח לאיסור סקילה ואולי אין מדמין כן שהרי נרבע על פי הבעלים או על פי עד אחד שאינו במיתה ופסול למזבח הואיל ונעבדה בו עבירה מפני שהוא מאוס ואם הבהמה נרבעה ודאי בעינן שיהא הרובע בן ט' שנים ויום אחד לפי שאין לה הנאה ממנו והיא אנוסה ומתני' היא במסכת נדה. אבל כשהבהמה רובעת שנהנית מן העבירה נפסלת מכ"מ:
ד׳
משום מוקצה. א"א יש בספרים שלנו נוסחא אחרינא אין מוקצה אסור אלא עד שעה שיגוזו או שיעבדו בו כלום דמשעה שיגוזו אותו כבר בטלה הקצאתו וחללוהו ולעולם בהקצאתו לא בעינן מעשה הואיל והקצה את גופו להיות ע"ז:
ו׳
בין שעבד שלו בין שעבד של חבירו. א"א במס' ע"ז אוקמוה של חבירו בשעשה בה מעשה:
ט״ו
אע"פ שהן מוקדשים. א"א לא כן אנו מקובלין שהעופות אם מוקדשין הן הרי אמרו פרט לנדור אלא בעופות של חולין היא שנויה והא קמ"ל אע"פ שאין המום פוסל כאן אתנן ומחיר חל עליהן כדאיתא במתני' דתמורה:
נחלת הכלל · ToratEmet

יצחק ירנן · הלכות איסורי המזבח פרק ד׳

ב׳
הרובע ונרבע וכו'. הכי איתא במתני' בכורות דף מ"א ואלו שאין שוחטין לא במקדש וכו' ושנעבדה בו עבירה וכו' ובש"ס מנא הני מילי דת"ר מן הבהמה להוציא רובע ונרבע וכו' ונמצא דפירושא דמתני' דנעבדה בו עבירה היינו רובע ונרבע וכן מחד מיעוטא נתמעטו דשניהם שוים ומן התימה על רש"י במתני' שכתב ושנעבדה בו עבירה שנרבע ע"כ, והו"ל למימר רובע ונרבע. וכן הרע"ב כתב בפי' שניהם ונכנס ברובע וסיים בנרבע ובכונה כתב כן ודלא כהתוס' יו"ט דכתב [לא] דקדק בלשונו שנכנס ברובע וסיים בנרבע יעו"ש. ודע דבש"ס הקשו על הך דרובע ונרבע ונוגח הני בני קטלא נינהו ותירצו ע"פ עד אחד ע"כ. כנראה להדיא דליתא האי גירסא במתני' ע"פ עד אחד וכ"כ רש"י בש"ס ופרכינן והני בני קטלא נינהו וכו' ומשני כגון שאין שם אלא עד אחר ומוכרח שמה שנראה מפירושו במתני' דהוה גריס ע"פ עד אחד ליתא וצריך לתקן בלשונו כמו שראיתי גמ' ישנה שהוגה כן ברש"י ד"ה או שהמית אדם וכו' ולא בנגיחה או ע"פ עצמו וכו' הוי בסקילה ואפי' בהנאה מיתסר עכ"ל. ונראה מזה דמ"ש ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו הם דברי עצמו שהביא פירוש הש"ס על מתני' ולא שתפש מלשון המשנה וכן נראה מדברי רבינו בפי' המשנה דלא הוה גריס כן במתני' וכן נראה מדברי הרא"ם בחומש סדר ויקרא ד"ה מן הבהמה ולא כולה יעו"ש בסוף הלשון ודו"ק. וכל זה מוכרח מלשון רש"י בש"ס והן הן דברי הרע"ב בפי' המשנה ודלא כהרב תוס' יו"ט שכתב דגריס רש"י במתני' ע"פ עד אחד או ע"פ עצמו ודו"ק.
ז׳
המשתחוה להר וכו'. אסורים למזבח. והיינו טעמא דגבוה מהדיוט שאני דאף דלהדיוט קרקע עולם אינו נאסר מ"מ לגבוה מאיס והיינו מ"ש מהר"ש יפה בבראשית רבה סדר ויחי פרשה צ"ט על מ"ש שם כולכם נעשית עבודה זרה על ראשיכם ואע"ג דקרקע עולם אינו נאסר לענין שכינה גנאי הדבר שתשרה שכינה במקום שנעשה ע"ז וכו' אלו דבריו, כלומר דלגבוה שאני מהדיוט וכמו שהוא פשוט זה מדינא דגמרא ופסקו רבינו כאן. וראיתי לרב יהודאי גאון בס' פרשת דרכים דרך ענוים דרוש י"ד דכתב על דברי מהר"ש יפה הנ"ל ולא ידעתי מה הוקשה לרב שהרי פשוט הוא דיש נעבד במחובר אצל גבוה ואין דבר גבוה כירידת ה' על הר סיני אלו דבריו. ולענ"ד לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דהך דהוא פשוט כתבו הוא ג"כ בפשיטות, ועוד נראה למתק יותר דהס"ד הוא דזה דהר סיני לא חשיב כאבני מזבח ולא היה נראה לאסור וחדית דגם זה חשיב כענייני מזבח דגנאי הוא שתשרה שכינה וכו'. וראיתי בס' יצא מחדש קרבן אליצור דף מ"ג כתב על דברי מהר"ש יפה דנראה מדבריו דהע"ז ליתא עכשיו אלא דהיה כבר וכן נראה מלשון הב"ר וא"כ למה הקשה מהר"ש יפה כן ולא הקשה באופן אחר כיון דליכא עכשיו ע"ז התנן ג' בתים הם והכניס לתוכו ע"ז וסילקה הרי זה מותר וכן הוא מתני' דג' אבנים והן הלכתא והיה מתרץ כן והאריך בזה ולא ידעתי את שיחו דהא בהני מתנייתא פי' רש"י הכניס לתוכו ע"ז ואת הבית עצמו לא נתכוון לעבוד ולא הקצהו לתשמיש ע"א אלא לפי שעה הכניס לתוכו ע"א וכן פירש גבי אבן נמצא דמה שהוא מותר היינו טעמא שהוא דרך עראי ואם הוא בקבע אסור גם להדיוט ואלו הרים הגבוהים הם בסיס לע"ז כמ"ש במתני' כל מקום שאתה מוצא הר גבוה וכו' דע שיש ע"ז אמטו להכי לא הקשה אלא דקרקע אינו נאסר ותירץ דלגבוה שאני ופשוט. וכן הקשו בירושלמי עלה דהך מתני' דר"ע כל מקום שאתה מוצא וכו' ולא כן סברינן מימר דבר שיש בו רוח חיים אע"פ שאינו אסור להדיוט אסור לגבוה בית הבחירה איך נבנה ותירצו ע"פ נביא והביאו התוספות ופירשו דכשם דגבי דבר שיש בו רוח חיים אסור לגבוה אף דשרי להדיוט אף ההרים הרמים אף דשרו להדיוט מטעם שהן קרקע עולם ואינן נאסרים משום בסיס לדבר האסור כמו בית ואבן דנאסרין כשנעשו ע"ז על גביהם בקבע משו"ה נאסרים לגבוה וא"כ איך נבנה בית הבחירה בהר גבוה ואף שנאמר דביערום מע"ז מ"מ לגבוה אסור כיון דנעשה בסיס בקבע לע"ז ותירצו ע"פ נביא נודע שלא היה ע"ז שם מעולם ואיני מבין למה שלא (הבין) [הביא] הירושלמי הלזה ספר הנזכר שם באומרו דשאני בע"ח דהן נעבדים עצמן משו"ה מאיסי לגבוה משא"כ הרים דהן עצמן אינם נעבדים וכבר ביערו הע"ז וכו' יעו"ש. וע"פ האמור בענין פי' לה רב יהודאי הנ"ל האגדות דמס' מגילה ומס' סוטה דתבור וכרמל מהיותם בעלי גאוה נפסלו ומב"ר סדר ויחי נראה דמשום לתא דע"ז נפסלו, והוא דכולהו ס"ל דמשום גבהותם נפסלו אלא דהאגדה אחת ס"ל דמשום גבהותם איכא לתא דע"ז ואגדה אחת ס"ל דמשום גבהותם היינו טעמא ללמד לבריות שהקב"ה מחבב את הענוה יעו"ש ועדיין לא ניצול שהם אגדות חלוקות. ונראה לענ"ד לומר דלא פליגי ובהקדים מאי דגרסינן בסוטה א"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי כל אדם שיש בו גסות הרוח כעובד ע"ז כתיב תועבת ה' כל גבה לב וכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך והתייחסות הענין היאך תלוי זה בזה עיין בפרשת דרכים דרך כרמים דף ט"ז ז"ש אחרי שנתגאו לאמר עלי נתנה תורה כולכם גבנונים בעלי מומין ובהגדה אחת מפרש מה הוא המום כולכם נעשית ע"ז על ראשיכם כלומר כיון שאתם גאים חשיב כעובד ע"ז והרי זה דומה כאלו נעשית ע"ז על ראשיכם ודוק. ועיין מ"ש על דברי הלח"מ בהלכה זאת בספרי אגורה באהלך דף כ"ו ע"ב.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות איסורי המזבח פרק ד׳

ז׳
אשירה שביטלה אין מביאין ממנה גזרין למערכה וכן המשתחוה לבהמה צמרה פסול. וכתב מרן כ"מ שם בעי ר"ל המשתחוה לדקל לולבו מהו למצוה כי אתא רב דימי אמר באשירה שביטלה קא מבעיא ליה ולא אפשיטא ולחומרא וכיון דלענין לולב למצוה מספקא פסלינן ליה מכ"ש דפסלינן ליה לגזרי המערכה עכ"ל ומרן מלכא מהרח"א בע"הח פ' בא דס"ד ע"ב תמה עליו וז"ל ותמוהים דבריו דבלולב לא פסלינן בפ"ח מה' לולב רק באשירה דישראל שאין לה ביטול משא"כ ע"ז של גוי שיש לה ביטול כמבואר שם בדברי המ"מ ומרן ז"ל וצ"ע א"ד. ואנכי הרואה גברא רבה חזינא תיובתא לא חזינא דחילוק זה דישראל לגוי הוא חילו' המפר' שהביא שם ה"ה מיהו איהו ז"ל לא ניחא ליה בהאי סברא לדעת רבינו והוצרך לחלק בין אשירה לע"ז דאשיר' שעיק' עשיית' לכך אסיר' אך ע"ז דעיקר עשיית' לאו ע"ז קאי אסיר' לכתחילה אך בדיעבד שרי והיא היא עיקר חילוק מרן ז"ל כאשר יראה הרואה שם וא"כ הכא דמיירי באשירה דעיק' נטיעתה לכך אסירא ואין חילוק בין ישראל לגוי אך אי קשיא הא קשיא דמדבריו ז"ל נראה ברור דמאי דפסלינן בלולב ה"ט דאזלינן לחומרא וגזרין למערכה מכ"ש אתיא וק"ט דא"כ לאו מספקא פסלינן לה דמדינא הוא דהיא היא מאי דאוקי מתניתי' שם הכא באשירה דמשה וקתני ושל אשירה פסול וכמ"ש מרן גופיה שם ואם מיירי באשירה דלאו עיקר נטיעתה לכך אכתי תיקשי דכבר כתב שם מרן ז"ל דבדיעבד כשר וכמ"ש שם רבא אם נטל כשר אך ללכתחילה פסול ואלו רבינו ז"ל לא שאני ליה בין דיעבד לכתחילה וכמ"ש הלח"מ ז"ל ותו דהא ודאי באשירה סתם בעיקר נטיעתה מיירי דאלת"ה היאך ניחא ליה דברי רבינו דלשם דקא מחלק בין אשירה לע"ז דמש"ה הוצרכנו לחלק בהכי בין עיקר נטיעתה כו' ואי אשירה סתם משמע נמי דלאו עיקר נטיעתה לכך מה הועלנו בזה. ואל תשיבני דלשון רבינו ז"ל דלשם הוא אשירה דנעבדת דמשמע שלכך נטעוה מתחילה אך באשירה סתם משמע הכי והכי דליתא דאשירה הנעבדת הוא למעוטי אשירה שהעמיד תחתיה ע"ז וכמ"ש ר' בפ"ז מהל' ע"ז הלכה י"א יע"ש וא"כ הדרא קושיין לדוכתא ותו דהא נמי פשיטא ליה לרבא דפסול לכתחילה מדנקט אם נטל כשר משמע בהדיא דלכתחילה אסיר ורבא בתרא וכותיה נקיטינן ואלו מרן ז"ל כתב דמספקא פסלינן ליה כו' וליתא ואולי נאמר דהיא היא כונת הרב ע"הח דהא דפסלי' אף לכתחלה היינו בישראל אבל בגוי שנייא היא ודוחק ועדיין צ"ע.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי המזבח ד׳, מתוך הלכות איסורי המזבח שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות איסורי המזבחכל הרמב״ם