אלא בבהמה וכו'. קדושין כ"ד ב' חולין כ"ג א' זבחים קט"ז א' מנחות ו' א' כ"ה א' תמורה י"ד א' ל' ב' פסחים צ' א' ותוספתא תמורה פ"א ירושלמי שקלים פ"ד ה"ד ועיין מעילה י"ב א' ובתו"כ ויקרא פ"ז פרשה ו' יעו"ש. שיבש גפו וכו'. שם בקדושין ובתו"כ שם ועיין תוס' זבחים ל"ה ב' בד"ה אלא וכו' ושם ס"ח ב' ד"ה ושנסמית וכו' ותוס' חולין שם ד"ה תמות וכו' יעו"ש היטיב. ובזבחים ל"ה ב' הראה רש"י מקום לבכורות יעו"ש ולא ידעתי מקומו איה. א' מן הטרפיות וכו'. זה מיירי רק בעוף ועיין זבחים ס"ט יעו"ש ויש לעיין לכאורה הא טריפה נפקא לן מן הבקר כדאיתא במנחות ה' ב' ובתמורה כ"ט ב' וא"כ מנין לנו בעוף קרא לאסור טרפה ואולי דלכן כתב רבינו בסי' הקודם הלכה י' דהטעם משום הקריבהו נא לפחתך וגו' ואע"ג דבבהמה לא אצטריך מ"מ נקט קרא הכולל לבהמה ולעוף ועי' תוס' ע"ז ו' א' בד"ה תמים וכו' שם משמע דטריפה אינה ממועטת מדכתיב הקריבהו לפחתך וגו' יעו"ש היטיב והא דממעיט עוף טרפה י"ל דהיינו טעמא מדכתיב ממשקה ישראל וגו' וכמש"כ תוס' במנחות ו' א' ד"ה כתב וכו' יעו"ש היטיב. ועיין בתוס' חולין ק"מ א' ד"ה טריפות וכו' שכתב דמקרא דמשקה ישראל לא ממעטינן רק דבר שלא היה לה שעת הכושר יעו"ש ובאמת הוא נגד דעת התוס' דמנחות הנ"ל וכבר הרגיש בזה בגליון הש"ס במנחות שם ועיין בירושלמי ספ"ד דסוכה דמבואר שם דממעטין ממשקה ישראל אפילו דבר שהיה לו שעת הכושר. ואולי אפ"ל דכוונת התוס' דחולין דממשקה ישראל לא שמעינן רק היכא דנתקדשה באיסור כגון שלקחם לציפורי מצורע אחר שנעשית עיר הנדחת דמעולם לא היה שעת הכושר משעה שנזדמנו לציפרי מצורע אבל באמת אם הזמינם לציפרי מצורע קודם שנעשו עיר הנדחת כשרים הם כיון דבשעה שהוזמנו לציפרי מצורע היו להם שעת הכושר אז וכן בנעבד בתמורה ע"כ הא דממעיט מהבקר להוציא את הנעבד היינו ג"כ שנעבד קודם שהוקדש עיי"ש ברש"י ותוס' ד"ה איצטריך יעו"ש היטיב. ומ"מ צ"ע בזה שוב ראיתי להמל"מ לקמן בהלכה ו' שתמה בזה על התוס' (יעו"ש ומש"כ בזה) וכן מצאתי בתשובות חתם סופר באו"ח סי' ק"פ יעו"ש מש"כ בזה ועוד מצאתי בס' נר תמיד בכריתות כ"ה א' יעו"ש היטיב מש"כ בזה וע"ע בברכי יוסף יו"ד סי' קמ"ו.
ב׳
קטנים פסולים וכו'. עיין כל זה בחולין כ"ב א' ובתו"כ ויקרא פ"ח פרשה ו'. שעוקר כנף וכו'. שם חולין כ"ב ב' יעו"ש.
ג׳
אע"פ שאין וכו'. ר"ל לגבי המזבח והו"א דאינם פסולים לגבי המזבח רק בבהמה דבעל מום פסול בהם אבל לא בעוף דכשר בו בע"מ לכן אמר דיש בו עוד פסול דלא הוי ג"כ נקבה א"כ פסול בעופות ג"כ דלכל הפחות בעופות אף דזכרות לא מעכבא מ"מ בעינן דיהא נקבה ודאית משא"כ בטומטום ואנדרוגינוס ואע"ג דטומטום ספיקא היא מ"מ לענין הקרבה למזבח לא מהני ועיין בזבחים פ"ה ב' וביבמות פ"ג ב' ובבכורות מ"ב א' יעו"ש היטיב וברש"י. ומרן כתב וז"ל ואע"ג דתניא בתו"כ העוף שלא נאמר בו זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו לא חש לה רבינו משום דס"ל דר"א היא ולא קי"ל כוותיה עכ"ל ולפנינו בת"כ ויקרא פ"ז פרשה ו' איתא בהדיא וז"ל ר' אליעזר אומר כל מקום שנאמר זכר ונקבה טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו העוף שלא נאמר בו זכר ונקבה אין טומטום ואנדרוגינוס פוסלין בו עכ"ל הרי מבואר דר"א הוא דקאמר לה. ובכל מקום ס"ל לרבינו כרב חסדא בבכורות שם מ"א ב' דטומטום ספיקא הוא וקדוש מספיקא ורק כאן לענין הקרבה ס"ל דבטומטום נמי פסול למזבח דבעינן זכר וודאי ונקבה וודאית ועיין תוס' יבמות פ"ג ב' בד"ה לא לכל וכו' ובתמורה כ"ד ב' ד"ה קסבר יעו"ש היטיב וע"ע בכורות נ"ז א' (ובמרן ז"ל יש ט"ס במש"כ בשם המשנה דבכורות וחכ"א אין מום גדול מזה ובאמת איתא זה בשם ר' ישמעאל יעו"ש) וע"ע בלח"מ מש"כ מזה יעו"ש היטיב.
ד׳
הכלאים ויוצא וכו'. עיין ב"ק ע"ז ב' חולין ל"ח ב' בכורות י"ב א' י"ז א' נ"ז א' נדה מ"א א' ובתו"כ פרשת אמור פ"ז פרשה ח' יעו"ש ומבואר שם בב"ק דמאו יתירה קדריש ועיין תוס' חולין שם. וי"ל דכוונת רבינו גם כן לזה מדכתיב או על כל אחד לחלק בא דיהא שור או כשב או עז אבל לא יהא בא מן הכלאים. ויש לעיין קצת. ליתום שנולד וכו'. מרן תמה למה לא כתב רבינו שמתה אמו יעו"ש וי"ל לפי מש"כ תוס' בחולין שם דבמתה ע"י מלאך המות הוולד מיית ברישא ולא יכול להיות חי אחר מיתת אמו רק בשנשחטה או נהרגה ע"י אדם יעו"ש היטיב אף דבתוס' ב"ב קמ"ב ב' ד"ה דהוא וכו' כתב דהיכא דנעקר הוולד לצאת יכול לחיות אחר מיתת אמו יעו"ש י"ל דרבינו לא ס"ל כן אמנם עיין בערכין ז' א' דאיתא התם דאשה שישבה על המשבר ומתה דמביאין סכין וקורעין את בטנה להוציא את הוולד ופירש"י התם דזמנין דהיא מייתא ברישא יעו"ש היטיב אמנם י"ל דרבינו מילתא דפסיקא והוה ורגיל להיות נקט ועיין ברש"י חולין נ"א ב' ד"ה דרך דופן וכו' מש"כ שם וקצ"ע יעו"ש היטיב וע"ע תוס' נדה מ"ד א' ד"ה איהו וכו'. והאי שנולד אחר שנשחטה אמו לאו לאחר השחיטה ממש נולד דא"כ היינו יוצא דופן אלא מיירי בזה פירש למיתה וזה פירש לחיים וכדאיתא שם בחולין יעו"ש היטיב ועיין לקמן פ"ו מהל' בכורות הי"ד שם כתב רבינו מתה אמו ג"כ יעו"ש וע"ע מכילתא פרשת בא פי"ח ובמיצוי המדות שם יעו"ש היטיב מש"כ בזה שלדעת רבינו חמור בכור מקדשים וס"ל דבקדשים אינו פסול רק שנולד אחר שחיטה ולא בזה פירש למיתה וזה לחיים יעו"ש היטיב.
ה׳
כבע"מ קבוע וכו'. עיי"ש בכל המקומות הנ"ל ובבכורות ג' ב' דהוי מום קבוע כיון דאישתני ועיין מרן מש"כ בשם תוס' פ' בתרא דכריתות (דנדמה הוא בכלל כלאים) יעו"ש ט"ס הוא וצ"ל בפ' בתרא דבכורות נ"ז א' ד"ה חוץ וכו' יעו"ש ודברי התוס' מוכרחים שם דהא שם במעשר איתא בבע"מ ומ"מ נדמה לאו היינו משום דנכלל בכלל כלאים אע"ג דנדמה קיל טפי מכלאים כמבואר שם בב"ק מ"מ דומה קצת לכלאים וזה שביארו התוס' שם. ועיין כאן מל"מ ובלח"מ לקמן הלכה י"א יעו"ש היטיב וע"ע בתמורה כ"ד ב' תוס' ד"ה קסבר וכו' ועיין רדב"ז ח"ה סי' ק"ב.
ו׳
הרובע והנרבע וכו'. עיין תמורה כ"ח א' דמן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה ומן הצאן להוציא את הנוגח והאי דרשא דמייתי רבינו הוא כתנא דבי ר' ישמעאל דהתם ובתו"כ ויקרא פ"ב פרשה ב' מייתי דרשא דמן הבהמה יעו"ש היטיב וא"כ יש לעיין למה לא הביא רבינו דרשא זו דמן הבהמה ובחר בדרשא זו דמשחתם וי"ל לפי מש"כ התוס' בחולין כ"ג א' ד"ה כי משחתם וכו' דכו"ע ס"ל הא דמשחתם וכו' ונפק"מ לענין מעשר בהמה וכמו דאיתא בבכורות נ"ז א' ועיי"ש בבכורות תוס' ד"ה כל שהמום וכו' יעו"ש לכן תפס רבינו דרשא זו הפשוטה לכו"ע ועוד דנפק"מ לענין מעשר בהמה ולענין פרה כמו דאיתא בע"ז כ"ג ב' וי"ל דלענין זה קאמר תנא דבי ר' ישמעאל כל שהמום פוסל בהן דבר ערוה וע"ז פוסלין וכו' דהתוס' בתמורה שם בד"ה כל שהמום וכו' השאירו זה בצ"ע ל"ל הקישא דהא מגוף הקרא מבואר דערוה וע"ז פוסל כמו שביאר שם הצאן קדשים אמנם לפי מש"כ לק"מ דאגב אורחיה קמ"ל דאיתקשו להדדי לענין דאין דבר ערוה וע"ז פוסל רק בדבר שהמום פוסל ובזה מיושב ג"כ מה שהקשו שם בתמורה בד"ה והאי תנא וכו' יעו"ש היטיב ודוק וע"ע בתוס' ב"ק מ' ב' ד"ה מן הבהמה וכו' יעו"ש היטיב. (וע"ע שדבר זה נזכר בזבחים ע"א א' ושם פ"ד א' קי"ב א' יעו"ש). כי שחת וכו'. ובש"ס שם בתמורה ובחולין ובע"ז ובבכורות ובסנהדרין מייתי קרא פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל תמונת כל סמל והא דלא מייתי הך קרא המוקדם משום די"ל דשם היו גילוי עריות ג"כ כמו דכתיב ויקומו העם לצחק כנודע מדרשתם ז"ל לכן מייתי הך קרא ורבינו ז"ל אולי לא חייש לדרשתם ז"ל בזה ויש לעיין בזה. בהמה ועוף שהרגו וכו'. לפי שמחד קרא ממעטין לתרווייהו מדכתיב ומן הצאן כמש"כ לעיל ס"ק י' לכן אקישונהו רבינו ועיין ב"ק מ' ב' ובתמורה שם ובתו"כ. (ועיין מל"מ מש"כ בשם התוס' דחולין. הוא בתוס' שם ק"מ א' ד"ה למעוטי וכו' וד"ה לציפרים וכו' ומה שהקשה ע"ז עיין מש"כ לעיל בהלכה א' ועיין תוס' חולין קט"ו א' ד"ה מדאסר וכו' יעו"ש היטיב) ומה שהקשיתי שם מנלן לאסור בעוף טריפה דיליף ממן הבקר ראיתי כי לק"מ דהא נרבע ונעבד ג"כ לא אימעיט רק בהמה ומ"מ ידעינן בעוף ג"כ אי לאו דהו"א ממשחתם וכו' דכל דאין המום פוסל אין דבר ערוה וע"ז פוסל וכדאיתא בחולין כ"ג א' והבן.
ז׳
שאע"פ שאין וכו'. עי' בחולין פ' ב' שם משמע דלוקין על כל האיסורים לבד ממחוסר זמן ואולי רבינו ס"ל דכל השקלא וטריא דשמעתא שם קאי הכל על מחוסר זמן דכתיב בהדיא בתורה והלאו דלא ירצה קאי ע"ז הוי כאילו כתיב בהדיא לאו בזה אבל שאר איסורין דאתו רק מדרשא בעלמא וע"ז קאי ג"כ לאו דלא ירצה מ"מ לא נתפרשה אזהרתן בתורה בהדיא וזה שכתב ויראה לי וכו' כי כל שאר האיסורים לא נתפרש בש"ס איך דינם ומיושב בזה מה שהקשה וקהה מרן והלח"מ ודוק היטיב כי במש"כ נתיישב היטיב ויצא לרבינו זה אולי מפני שכל הלאוין מחוייבי מלקות למדין מלאו דחסימה כמו דאיתא בפסחים ע"א ב' (וש"נ) ושם מפורש הלאו בתורה אבל כל שאין הלאו מפורש בתורה אין לוקין עליו אבל בתוספתא פ"א דתמורה איתא וז"ל המקדיש רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר שרוע וקלוט עובר משום שמות הללו ועיין בתוספתא דמכות פ"ד יעו"ש ואולי לא פסק כהתוספתא זו משום דמשמע התם בחולין דלא כוותה דאינו עובר רק משום בל ירצה לחוד. וצ"ע בזה.
ח׳
וכל שבעת וכו'. אפילו בידוע שכלו חדשיו אסור כמבואר בר"ה ו' ב' ועי' תוס' ב"ק י"א ב' מנחות ל"ז ב' ועיין במל"מ שהביאה ג"כ וע"ע בחולין ע"ה א' בד"ה מידי דהוה וכו' ברש"י שם (שוב ראיתי בשער המלך שהרגיש מזה) וביתר דברי המל"מ עי' בפמ"ג ליו"ד סי' ט"ו במשבצות שם יעו"ש ולא רציתי להאריך בזה. ומה שתמה המל"מ למה לא כתב רבינו דאסור להקדיש מחוסר זמן יעו"ש והביא ראיה מיומא ס"ג ב' וכן בבכורות כ"א ב' ומתוך כך תמה על הסוגיא דמעילה י"א א' ועיי"ש שהעלה לאיסור מהך דזבחים י"ב א' יעו"ש היטיב והנה מאי דמייתי מיומא. לכאורה י"ל דהא דיומא לאו לענין איסור קאמר רק דה"ק דאינו מועיל ההקדש קודם זמנו והכי משמע ברש"י בבכורות שם וזה כבר כתב רבינו בהלכה י' ויבואר להלן אי"ה מזה ומש"כ מהא דזבחים י"ב א' דלילה לקדושה אבל קודם לכן לא י"ל דה"ק דבלילה מהני קדושתו אבל קודם לכן לא מהני קדושתו. הן אמת דהתוס' בזבחים קי"ד ב' ד"ה היתר וכו' כתב דבדיעבד קדוש לאחר זמנו ורק דאיסור הוא לכתחלה להקדיש לפני זמנו וכ"כ בתמורה י"ט ב' בד"ה אף מחוסר זמן וכו' אבל לרש"י דכתב בהדיא בבכורות דבדיעבד לא קדוש א"כ אין ראיה מכאן והא דאיתא בתמורה שם תירצו שם תוס' דהיינו במעשר בהמה דווקא ולא בשאר כל הקדשים יעו"ש א"כ אין ראיה דאסור להקדיש וכנ"ל וע"ע בתוס' תמורה י' ב' בד"ה ואזדא וכו' בסופו וכו' וע"ע בתוס' זבחים י"ב א' ד"ה לילה וכו' יעו"ש היטיב (וע"ע בקרבן אהרן בתו"כ אמור פ"ז פרשה ח' יעו"ש) והא דמייתי המל"מ ראיה מהראב"ד רפ"א דפרה אדומה יעו"ש היטיב י"ל ג"כ דהתם מיירי לענין דאין הקדושה חלה עליו יעו"ש היטיב הן אמת דבזבחים קי"ב ב' מבואר דס"ל דקדוש שפיר י"ל דהתם ר"ש הוא דקאי לשיטתיה בתמורה י"ט ב' אולם לרבנן דפליגי עליה אה"נ דאין חל עליהם קדושה בדיעבד אבל לכתחלה אין איסור בזה וע"ע ירושלמי פ"א דר"ה ה"א משמע שם כהמל"מ דאסור להקדיש מחוסר זמן יעו"ש היטיב ויש לדחות ודו"ק ועיין לקמן הלכה י' ומש"כ שם. ועיין מעילה י"ב א' משמע כתוס' דבדיעבד חל עליו קדושה יעו"ש ומיהו י"ל לענין מעילה שאני ומידי דהוה המקדיש בע"מ קבוע עיין בכורות ט"ו ב' וצ"ע. מפני שהוא וכו'. כן הוא הלשון בחולין פ"א א'.
ט׳
שלא הגיע וכו'. זבחים קי"ב ב' מעילה י"א א'. הכל כבע"מ וכו'. י"ל אע"פ שדינם כבע"מ בבהמה מ"מ אין לוקין עליהם אע"ג דהעשה דמיום השמיני והלאה ירצה לא קאי עלייהו מ"מ אין לוקין כיון שאין אזהרה מפורשת בהן וכנ"ל בהלכה ז' וכמש"כ מרן כאן.
י׳
טומטום ואנדרוגינוס וכו'. עיין תמורה י"ז א' ושם י"א א' ובכורות מ"ב א' ויבמות פ"ד א'. וכתב רבינו בפי' המשניות דהלכה כוותיה משום דלא מצינו חולק עליו והובא במרן. והנה בטריפה שמואל גופיה ס"ל דקדושה חלה עליה למות יעו"ש ומקשה עליו מדר' אליעזר ומשני דר"א ס"ל דכל היכא דלא חזיא לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף ואיהו ס"ל כרבנן דפליגי עליו יעו"ש היטיב ומבואר מזה דרבנן פליגי עליה דר"א יעו"ש היטיב. ועי' תמורה כ"ח ב' איתא שם וז"ל הרובע והנרבע וכו' הם כקדשים שקדם מום עובר להקדישן וצריכין מום קבוע לפדות עליהן וכו' והאי וכו' משמע דקאי על שאר פסולין ובילקוט ויקרא רמז תל"ו איתא וז"ל הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והמחיר והכלאים והטריפה הרי הן כקדשים שקדם מום עובר להקדישן וכו' יעו"ש היטיב אלמא דכלאים וטריפה יש בהן פלוגתא מפורשת וע"ע בתוספתא פ"ק דתמורה וז"ל עושין תמורה ברובע ונרבע במוקצה ובנעבד באתנן ומחיר וכלאים וטריפה וביוצא דופן ר' אליעזר אומר הכלאים והטריפה ויוצא דופן וטומטום ואנדרוגינוס לא קדושין ולא מקדישין עכ"ל הרי לפניך מחלוקת מפורשת וע"ע שם וז"ל רובע ונרבע מוקצה ונעבד אתנן ומחיר שרוע וקלוט עובר משום שמות הללו והרי הן כבע"מ שקדם הקדישן את מומן ואין יוצאין לחולין אלא על מום קבוע בלבד עכ"ל והנה י"ל שרבינו גורס בתמורה כ"ח ב' כהתוספתא זו השניה ואינו גורס בה כלאים וטריפה אך קושייא הראשונה קשיא ואולי כוונתו דלא מצינו במשנה מי שחולק עליו וכ"מ קצת ממה דכתב שם דהלכה נמי כר' יוסי בר' יהודה דעשה שוגג כמזיד בתמורה וכתב שם דהלכה כוותיה דאין חולק עליו בזה יעו"ש והמעיין שם י"ג א' משמע קצת דר"י פליג עליו וס"ל דיהיה לרבות הוולדות יעו"ש היטיב (שוב מצאתי במרן ולח"מ פ"א מהל' תמורה הט"ז כדברי ונהניתי שכוונתי לדעתם) וע"ע בתוס' יו"ט שם אבל לדינא דברי רבינו נכונים היטיב דהלכה כר"א וק"ל. ומה שיש לעיין עוד בזה מש"כ רבינו טומטום והא לרב חסדא דס"ל בבכורות מ"א ב' דספיקא הוא וקדש מספיקא ופסק רבינו לקמן פ"ב מהל' בכורות ה"ה ומסקינן שם בבכורות מ"ב א' דסמי מכאן טומטום ועייל תחתיו יתום יעו"ש היטיב ואיך כתב רבינו כאן טומטום. והנה לפי מש"כ התוס' התם בבכורות בד"ה אבל טומטום וכו' דאף לר"ח אין קדושת הפה חלה עליהן ורק דחלה עליהם קדושת אמם אם היו וולדות קדשים יעו"ש א"כ אתי שפיר דבשלמא התם בש"ס דקאמר דלא מקדישין בתמורה ואקשינן התם אם אינם קדושים היאך מקדישין ואוקימנא בוולדות קדשים יעו"ש וא"כ שפיר קאמר הש"ס דסמי מכאן טומטום אמנם רבינו דמיירי כאן בקדושת פה שפיר כתב דטומטום נמי אינו קדוש והא דקאמר בתמורה כ"ה א' קסבר רשב"ג וולדות קדשים בהוייתן הם קדושים דאי ס"ד ממעי אמן הם קדושים אמאי אין קדושה חלה עליהן הא תפסינהו קדושה דאימייהו וכו' וס"ל שם דאין קדושה חל עלייהו כלל אפילו קדושה דאימייהו וכמש"כ רש"י כבר כתבו התוס' שם כ"ד ב' ד"ה קסבר וכו' דזה לא אתי כר"ח יעו"ש היטיב וע"ע לקמן סוף פט"ו יעו"ש היטיב. ואינן כבע"מ וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א מדקאמר ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ולא אמר שיעשה מהן כל מה שירצה אלמא בשאמר הרי אלו למזבח מיירי ולא בשאמר הרי אלו קרבן דאילו אמר הכי לא קדשי כלל וא"כ בע"מ נמי כה"ג הוי דתנן בתמורה אמר על בהמה טמאה ועל בע"מ הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולות (והוא בתמורה כ"ז ב') עכ"ל והנה פשוט שכוונתו להשיג על רבינו שכתב דאינו דומה לבע"מ והא לענין זה דומה ממש לבע"מ והא דאיתא בש"ס דאינו דומה לבע"מ היינו לענין להתקדש ע"י תמורה דבע"מ נתקדש ע"י תמורה משא"כ דברים אלו דהם דומים ממש לבע"מ דאם אמר הרי אלו קרבן אין זה כלום ואם אמר הרי אלו לעולה ימכרו לצרכי עולה ולכן לקמן פ"א מהל' תמורה הי"ז לא השיג הראב"ד על רבינו וכמש"כ הלח"מ (ויש שם ט"ס וצ"ל ובמש"כ רבינו חילוק זה גבי תמורה בפ"ב מהל' תמורה (ט"ס וצ"ל בפ"א) לא השיג שם הר"א וכו' וק"ל) ומש"כ מרן דרבינו יהיב טעמא למה אין לוקין ע"ז יעו"ש באמת הוא תמוה דהא כבר יהיב רבינו טעמא בהלכה ז' לפי שלא נתפרשה אזהרתן בתורה וכן השיגו הלח"מ יעו"ש היטיב. ולכאורה הייתי אומר כי רבינו כתב שאין דומה לבע"מ כוונתו למה דאיתא בבכורות י"ד א' וחולין ק"ל א' דכל זמן שלא נפדו פטורין מבכורה וממתנות ואסורין בגיזה ועבודה קודם פדיון משא"כ המקדיש דברים אלו הם חולין ממש וחייבין בבכורה ומתנות אפילו קודם שנפדו ומותרין בגיזה ועבודה וזה שכתב דאינו דומה לבע"מ דבע"מ יש במינן קרב משא"כ בדברים אלו אבל יש לעיין דהא בפ"ה מהל' מעילה הי"ג איתא שם דהקדיש חמור ותרנגולת למזבח מועלין בהם ובביצתן ובחלבן יעו"ש והא גם שם אין במינו קרב למזבח. אבל אי מהא לא איריא דהא קדשי בדק הבית מותרין בגיזה ועבודה מן התורה ורק מדרבנן אסור כמבואר לקמן בפ"א מהל' מעילה הי"ב יעו"ש ומ"מ מבואר שם בפ"ה דבקדשי בדה"ב מועלין בגידוליהן וכן איתא לקמן פ"ב מהל' קרבן פסח הי"ג יעו"ש וא"כ ה"נ י"ל דמותרין בגיזה ועבודה אף דמועלין בגידוליהן ואי"ה יבואר זה במקום אחר (וע"ע לקמן בלח"מ בפ"א מהל' תמורה שסתר דבריו שבכאן יעו"ש). אבל יש לעיין על השגת הראב"ד במה שהקדים מדכתב רבינו ויביא בדמיהם כל קרבן שירצה אלמא דמיירי בדאמר הרי אלו למזבח. הא אפילו אם היה רבינו כותב דיעשה בדמיהם כל מה שירצה ע"כ היה מיירי בדאמר הרי אלו עולה וא"כ ה"ה בבע"מ נמי הכי הוי והיה ג"כ מקום לקושייתו ואין לומר דאם היה כותב כן הו"א דבכל ענין הדין כן אפילו באומר הרי אלו למזבח ובזה נשתנה דינם מדין בע"מ דבבע"מ כה"ג חל הקדש על דמיהם. הא על כרחך זה אינו דהא כל עיקר הטעם דהקדושה לא חל עליהם היינו משום דהוי כבהמה טמאה וכמו דאיתא בתמורה שם י"ז א' והא בכה"ג חל קדושת דמים אפילו בבהמה טמאה כמו שמבואר שם בתמורה כ"ז ב' יעו"ש היטיב וכמו שהובא בראב"ד עצמו וצ"ע בזה (שוב מצאתי לקמן בהל' תמורה שם הי"ז שהרגיש בזה). רובע ונרבע וכו'. תמורה כ"ח ב' ובתוספתא שם פ"א וכמש"כ למעלה ס"ק י"ח. כמקדיש בע"מ וכו'. טעמו דיש במינו קרב ואינו דומה לטומטום ואנדרוגינוס דשם מין אחר הוא משא"כ הכא ומבואר מרבינו שלא ס"ל כהתוס' שהבאתי לעיל בהלכה ח' דס"ל דבדיעבד חל קדושה אמחוסר זמן יעו"ש ומשמע שם דקדוש כשאר דבר לגמרי ורק לכתחלה אסור להקדיש כמו שהארכתי שם קצת מזה. שבארנו. ור"ל אע"ג דדינו כמקדיש בע"מ עובר והתם לוקה כמש"כ בפ"א ה"ה מ"מ כאן אינו לוקה מהטעם שנתבאר בהלכה ח' יעו"ש.
י״א
בע"מ. לעיל פרק א'. ושאינו מן המובחר. לעיל פ"ב ה"ח: ומחוסר אבר מבפנים וטריפה. שם הלכה י"א: וכלאים ויוצא דופן. בפרק זה הלכה ד': ורובע וכו' עד המוקצה. כאן הלכה ו': האתנן המחיר. כאן הלכה ז': מחוסר זמן. כאן הלכה ד'. וכתב הראב"ד וז"ל ונרבע א"א מ"ט לא תני יתום שנולד אחר שנשחטה אמו עכ"ל וכתב מרן ע"ז וז"ל ומשמע דקאי למש"כ אבל המקדיש רובע ונרבע וכו' ה"ז כבע"מ עובר אמאי לא תני בהדייהו יתום עכ"ל אבל לא ידעתי א"כ מאי תירץ ע"ז בשם הר"י קורקוס דהוא בכלל יוצא דופן הא יוצא דופן אין קדושה חלה עליו. ואם נימא שזה באמת תירוצו שאין דינו כרובע ונרבע רק כיוצא דופן א"כ אכתי מה תירץ בזה דדינו כיוצא דופן א"כ הו"ל למיחשביה בהדי יוצא דופן דאין קדושה חלה עליו לכן נ"ל ברור כי ר"י קורקוס קאי בשיטת הלח"מ והמל"מ דהשגתו היו אמאי לא חשיב יתום בהדי הנך הי"ד פסולים וע"ז תירץ דהוא בכלל יוצא דופן וכבר חשביה. ועיין תוס' בחולין ל"ח ב' ד"ה אלא זה וכו' שכתב דלמ"ד דא"א לצמצם בידי שמים א"א להיות דין זה אלא באם יבא אליהו ויאמר שנצמצמו יחד יעו"ש וע"ע תוס' עירובין ט"ו ב' ד"ה פרוץ וכו' ותוס' סוכה ט"ו א' ד"ה פרוץ וכו' ותוס' בכורות י"ז ב' ד"ה אפשר וכו' יעו"ש היטיב.
י״ב
אוסרין בכל וכו'. עיין זבחים ריש פ"ח ובתמורה ריש פ"ו והטעם דבע"ח חשיבי ולא בטלי יעו"ש כל הסוגייא בזבחים. וכולן וולדותיהן וכו'. ע"ז מ"ו ב' ותמורה ל' ב' ודלא כר' אליעזר. חוץ מוולד וכו'. הא דוולד נרבעת ושהמית את האדם מבואר בסנהדרין פ' א' ובע"ז כ"ד א' ובתמורה ל' ב' יעו"ש היטיב והא דנעבד ומוקצה שם בתמורה וכאיכא דאמרי התם דולד מוקצה ונעבד אסור מ"ט דניחא ליה בנפחיה.
י״ג
אבל אם וכו'. כתב מרן וז"ל שם פלוגתא דאמוראי ופסק כרבא דאמר הכי עכ"ל ולא ידעתי למה הוצרך לזה דרב נחמן ס"ל דלא נחלקו רק בשעיברו ולבסוף נרבעו דר' אליעזר ס"ל דעובר ירך אמו ורבנן ס"ל לאו ירך אמו אבל בנרבעו ולבסוף עיברו ד"ה מותרים דזה וזה גורם מותר (בדבר האסור רק לגבוה לבד כמש"כ שם תוס' בד"ה אבל וכו' ועיין בפסחים כ"ז א' ד"ה וכן הי' וכו' יעו"ש היטיב שנשארו בתימה וע"ע סנהדרין פ' ב' בד"ה אלא וכו') ורבא ס"ל דמחלוקת בשנרבעו ולבסוף עיברו ופליגי בזה וזה גורם אבל עיברו ולבסוף נרבעו ד"ה אסורים דהיא וולדה נגחו והיא וולדה נרבעו יעו"ש והלכה כרבנן. נמצא דלר"נ כ"ש דכשר אם נתעברה ואח"כ נעבדה בה עבירה ודו"ק ואין להקשות איך יתכן שיהיה נתעבר אחר שנרבעה כבר תירצו התוס' שם בע"ז מ"ו ב' דגבול יש לה יעו"ש וכבר דברתי מזה בב"ק מ"ז א' יעו"ש היטיב. ומש"כ רבינו דבעיברה ואח"כ נרבעת אסורה דהוי כמו אבר מאבריה משמע דס"ל דהטעם דהוי כעובר ירך אמו ועיין תוס' סנהדרין פ' ב' ד"ה עובר וכו' יעו"ש היטיב שהאריך בזה וע"ע בתוס' ב"ק מ"ז א' ד"ה מ"ט וכו' (ושם בחי' כתבתי מזה). ואצ"ל אם וכו'. כתב מרן וז"ל שם מימרא דרב נחמן ואית בה תרי לישני ופסק כלישנא קמא עכ"ל והכי איתא בתמורה שם דרב הונא בר חיננא אמר ר"נ מחלוקת בשנרבעו כשהן מוקדשין אבל בשנרבעו כשהן חולין ד"ה מותרין ורבא אמר ר"נ מחלוקת כשהן חולין אבל בנרבעו כשהן מוקדשין ד"ה אסורים יעו"ש היטיב ובע"ז כ"ד א' איתא להיפך (ועי' במנחות נ"ח ב' תוס' ד"ה ואיכא דאמרי וכו') דרבא אמר ר"נ ס"ל דמחלוקת בנרבעו כשהן מוקדשים אבל בנרבעו כשהן חולין ד"ה מותרים ור"ה ב"ח אר"נ ס"ל דמחלוקת בשנרבעו כשהן חולין אבל בנרבעו כשהן מוקדשין ד"ה אסורין עיי"ש ובעין משפט מציין שם בדברי ר"ה ב"ח יעו"ש ובאמת רבינו לא פסק כן) ודע דיש לכאורה לעיין במש"כ התוס' בע"ז שם ד"ה ישראל וכו' וז"ל ותימא לאב נמי אמאי אינם צריכים לשמור דאליבא דר"א קיימינן דאית ליה זה וזה גורם אסור וי"ל כיון דטעמא דאמר נמי אינו אלא משום דבזיא מילתא כדאמרינן בסוף תמורה ומה"ט אמרינן דנרבעו כשהן חולין מותרין דכיון דאישתנו לא בזיא מילתא ה"נ בנרבע האב לא מינכרא ולא בזיא מילתא עכ"ל ויש לעיין קצת הא הכא קיימינן אליבא דמ"ד דס"ל דלא נחלקו רק בשנרבעו כשהן חולין אבל בנרבעו כשהן מוקדשין לכו"ע אסור והנה צ"ל על כרחך דה"פ כיון דחזינן דיש מ"ד דס"ל דלא נחלקו רק כשנרבעו כשהן מוקדשין אבל כשנרבעו והן חולין לכו"ע מותרין ולכן אף אותו מ"ד דפליג וס"ל דלא נחלקו רק כשהן חולין נרבעו כשהן מוקדשין לכו"ע אסורים מ"מ היינו דווקא באם ולא באב דבאב מודה דלא בזיא מילתא. אבל לפענ"ד בלא"ה יש ליישב קושיית התוס' דכו"ע ס"ל זוז"ג שרי כאן ולא נחלקו אלא בבזיא מילתא אבל כו"ע ס"ל זוז"ג שרי מטעם שכתב התוס' בתמורה ל' ב' בד"ה אבל וכו' ואולי י"ל כי זהו כוונת התוס' בתרוצם והבן. וכן ביצת וכו'. שם בתמורה ל"א א' מסקינן דאפי' לר"א דאוסר בולד טריפה שרי באפרוח ביצת טריפה יעו"ש היטיב ולפי"ז יש לעיין על הרב ביו"ד סי' פ"ו סעיף ז' דכתב דיש ליזהר באפרוח שנולד מביצת טריפה והא בסי' ע"ט סעיף ג' פסק בפשיטות להתיר בעגל הנולד מן הטריפה שמותר יעו"ש היטיב והנה לפי מש"כ הט"ז יש לחלק קצת דיש לחוש שמא יחזיק הביצה להניחה תחת התרנגולת יעו"ש אבל בוולד טריפה אינו שייך זה אבל יש לעיין דא"כ יש לחוש שיחזיק הטריפה עד שתלד ועיי"ש באחרונים. ואין להאריך כאן בזה.
י״ד
שהרי נשתנו וכו'. אע"ג דולד נעבד ומוקצה אסור כדלעיל הלכה י"ב שם ה"ט דהולד לא נשתנה ודשא הוא דאחיד באפיה הכא מעיקרא חיטי והשתא קימחא כן הוא בע"ז מ"ז א' יעו"ש והובא במרן אע"ג דלענין אתנן קיל וולד משינוי דבוולדות כו"ע מודו משא"כ בשינייהן פליג ב"ש. עיין תוס' ע"ז שם ד"ה הכא וכו' ותמורה שם ד"ה דניחא ליה וכו' יעו"ש היטיב. שפטמה וכו'. עיין תמורה כ"ט א' ול"א א' יעו"ש היטיב ועי' ביו"ד סי' ס' ובאחרונים שם שהאריכו בזה ועי' בביאורי הגר"א שם יעו"ש היטיב ועיין בתוס' שם בתמורה ספ"ו יעו"ש היטיב.
ט״ו
ואין חוששין וכו'. ע"ז כ"ב ב' ובתוספתא שם פ"ב. הרי הוא וכו'. שם כ"ד ב' (ושאר הראיות הודחו משא"כ הראיה הזאת אף דר"א אסיק שם מאי מיטב דמי מיטב מ"מ פשטא דקרא משמע כרבנן).
אין מומין ולא נקבות פסול בעוף דכתיב תמים זכר בבקר בכשבים בעזים מלמד דתם וזכר בבהמה כדכתיב כולה בהמה בקר כשב ועז ואין תם וזכר בעוף יכול שיבש גפה ושנסמית עינה וכן כל חסרת אבר תלמוד לומר ואם מן העוף ולא כל העוף וכן טרפה נפסל לקרבן משום הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך.
ב׳
תורים קטנים פסולים ובני יונה גדולים פסולים דכתיב מן התורים דמשמע גדולים או מן בני היונה דמשמע קטנים ולא לישתמיט קרא למיכתב בשום דוכתא מן בני התורים או מן היונה. תחלת הציהוב בזה ובזה פסול דיצאו מכלל קטנים ונפסלו מבני יונה ולכלל גדולים לא באו שיוכשרו בתורים וכתיב מן התורים ולא כל התורים מן בני היונה ולא כל בני היונה פרט לתחלת הציהוב שבזה ושבזה כדאמר' והאי לא הוי אלא אסמכתא בעלמא דפיסולייהו משום ספקא דמסקנא דתלמודא הוי דאיצטריך קרא למעוטי נרבע ונעבד אי נמי דתחלת ציהוב ממילא אימעוט מבתורים דומיא דבני יונה מה בני [יונה] תחלתם דוקא קטנים אף תורים תחלתם דוקא גדולים למעוטי תחלת הציהוב.
ג׳
הטומטום והאנדרוגינוס הן ספק זכר ספק נקבה והרי הם כמין אחר ובקרבנות נאמר זכר תמים ונקבה תמימה עד שיהא זכר ודאי ונקבה ודאית לפיכך העוף שהוא טומטום ואנדרוגינוס פסול למזבח דאף על גב דאין זכרות בעוף אפילו הכי בעינן או זכר ודאי או נקבה ודאית.
ד׳
וכן הכלאים ויוצא דופן ומחוסר זמן פסולין אף על פי שאין בהם מום דכתיב שור או כשב או עז עד שיהא כל מין ומין בפני עצמו לא שיהא מעורב כבש ועז כי יולד פרט ליוצא דופן והיה שבעת ימים פרט למחוסר זמן תחת אמו פרט ליתום שנולד אחר שנשחטה אמו.
ה׳
הנדמה כגון רחל שילדה מין עז פסול לגבי מזבח כבעל מום דכתיב או עז פרט לנדמה וכתיב נמי גבי קרבן חובה בראש חדש ושעיר עזים א' המיוחד ובא מששת ימי בראשית ממשפחות עזים וצריכי תרי קראי כדאיתא התם.
ו׳
וכן הרובע והנרבע והמוקצה לע"ז והנעבד אף על פי שמותרים באכילה פסולין לגבי מזבח כדילפינן לעיל בבהמה ובעוף נמי פסילי מדכתיב מן התורים ולא כל התורים ומן בני היונה ולא כל בני היונה למעוטי נרבע ונעבד דס"ד אמינא הואיל וכתיב כי משחתם בהם מום בם ואין השחתה אלא דבר ערוה ועבודה זרה כדכתיב כי השחית כל בשר וכתיב פן תשחיתון ועשיתם לכם פסל וגו' דמשמע דכל שהמום פוסל בו דהיינו בהמה דבר ערוה וע"ז פוסלין בה כדכתיב משחתם בהם מום בם ועוף דלא פסיל ביה מומא אימא דבר ערוה ועבודה זרה נמי לא ליפסיל ביה קמ"ל מן התורים כדאמר' ונראה דמוקצה נמי הוי בכלל האי דרשה דהא הוקצה לע"ז וכן בהמה ועוף שהרגו את האדם הוו כרובע ונרבע ופסולין לגבי המזבח דלא גרעי מנוגח דכתיב ומן הצאן [לרבות] את הנוגח ואינו לוקה עליהם מן התורה דלא נתפרשה אזהרתן בתורה אלא דנמעטו מקראי כדאמ' אבל אתנן זונה ומחיר כלב לוקה עליהם דנתפרשה אזהרתן בתורה כדכתיב לא תביא אתנן זונה וגו' ומשום דנאמרו בלאו אחת אינו לוקה על שניהם אלא אחת:
ח׳
מצות קיז להקריב מיום השמיני והלאה דקודם זמן זה נקרא מחוסר זמן ואין מקריבין אותו דכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' וכל שבעת ימים נקרא מחוסר זמן כדכתיב שבעת ימים תחת אמו ואם עבר והקריבו אינו לוקה דהוי לאו הבא מכלל עשה ולא נרצה הקרבן כדכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה הא קודם לא נרצה.
ט׳
תורים שלא הגיע זמנם הוי כמחוסר זמן בבהמה ובני יונה שעבר זמנם הוו כבעל מום אלא שאינו לוקה אף ע"פ שהקרבן פסול ולא נרצה דכיון דתורים הוו כמחוסר זמן ואינו לוקה דהוי לאו הבא מכלל עשה בני יונה דאיתקשו לתורים לא לקי עלייהו אי עבר זמנן א"נ דלא נתפרשה אזהרתן אלא ממיעוטא כדאמ' לעיל.
י׳
המקדיש טומטום ואנדרוגינוס וטרפה וכלאים ויוצא דופן למזבח הרי זה כמקדיש עצים ואבנים דהוו כחולין לכל דבר וימכרו ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ואינם כבעל מום אלא כבהמה טמאה מה בהמה טמאה דליכא במינה קרב דטומטום ואנדרוגינוס בריות משונות הם והוי כאלו לא קרב במינו וכך יוצא דופן תהי בה אינשי והוי כאלו לא קרב במינו וכן כלאים משונה הוא והוי כאלו לא קרב במינו מאי אמרת טרפה דאיכא במינה קרב שאר בהמות תמימות ולא דמי לטמאה אלא לבעל מום לא היא דאי לא דמיא לטמאה להא מילתא דיש במינה קרב דמיא לה במילתא אחריתי דאסירי באכילה כמותה לאפוקי בעלת מום דלא דמיא לה דמותרת באכילה ולהכי כל הני לא נחתא להו קדושת הגוף אבל המקדיש רובע ונרבע ומוקצה ונעבד ואתנן ומחיר הוו כמקדיש בעל מום עובר וירעו עד שיפול בהם מום קבוע ויפדו עליו דכיון דיש במינן קרב הוו כבעל מום משום דאין מומם ניכר לא יפדו עד שיפול בהם מום קבוע כמקדיש בעל מום עובר וכן מחוסר זמן הוי כמקדיש בעל מום עובר מטעמא דאמרן. נמצאו כל האסורין למזבח ט"ו עם יתום.
י״ב
כל האסורין לגבי מזבח אסורין בכל שהן אפילו נתערב אחד בריבוא נפסד הכל ונפסל למזבח והיינו מדרבנן דמדאוריתא בטלי ברובא כדכתיב אחרי רבים להטות וליכא חומרא במוקדשין טפי מחולין אלא מדרבנן דהא באיברי בעלי מומין שנתערבו באיברי תמימין אם עלו לא ירדו אפילו לרבנן דפליגי אדרבי אליעזר דאית להו דרשא דמום בם לא ירצו הא על ידי תערובת ירצו אלא דלכתחלה אסירי מדרבנן כדאמ'. וכולן וולדותיהן מותרי' לגבי מזבח חוץ מוולד נרבעת ונעבדת ומוקצת ושהמית את האדם דהיא וולדה נרבעו ונגחו ונעבדת ומוקצת דניחא ליה בניפחיה דדעתו להשתחוות ולהקצות לכל הנפח אבל אי אחר כך נתעברו לא פסילי וכן אפרוח שנולד מביצת יונה טרפה מותר לגבי המזבח דהא גופא אחרינא הוא וגוף זה לא היה במעי הטרפה.
י״ד
המשתחוה לקמה חטיה מותרין למנחות דאין דעתו להשתחוות אלא למה שהוא רואה לא לסלת ועוד דנשתנו ונדמו לוולדות של איסורי מזבח דלא נאסרו אלא הם ולא וולדותיהם כאתנן דגלי ביה קרא הם ולא וולדותיהם. וכן בהמה שפטמה בכרשיני עבודה זרה מותרת למזבח שהרי נשתנו ודרשינן נמי גבי אתנן זונה הם ולא שנוייהן.
ט״ו
לוקחין קרבנות מן הגוים ואין חוששין לאיסורי מזבח דאזלינן בתר רובא וכתיב נמי מעמלקי הביאום וגו' למען זבוח לה' אלהיך:
תחלת הציהוב בזה ובזה פסול מספק הוא הפיסול. ועיין לקמן רפי"ו מהלכות מעשה הקרבנות ודוק:
ה׳
הנדמה אע"פ שאינו כלאים כו'. כתב מרן וזה דעת רבינו שכשמנה כל האסורים למזבח לקמן דילג נדמה ע"כ. ואפשר דבכלל בעל מום הוא שהרי כתב שאין לך מום קבוע גדול מהשינוי:
ו׳
והמוקצה לע"ז והנעבד כו'. כתבו התוס' בפרק בתרא דחולין (דף ק"מ) דבהמת עיר הנדחת וכן בהמה שהחליפוה בע"ז דכשרה למזבח אף שאסורה להדיוט ולא מימעיט ממשקה ישראל כיון דהיה לה שעת הכושר ע"כ. ותימה דהא בפרק כל הבשר (דף קט"ו) מוכח דכל דאסור להדיוט אסור לגבוה אף שהיה לו שעת הכושר וכ"כ התוס' בפ"ק דמנחות (דף ו') דילפינן מקרא דמשקה ישראל אפילו להיכא דהיה לו שעת הכושר והכריחו זה מההיא דפרק כל האסורין וע"ק לי דלפי האמת כי היכי דיליף מכשיר ממכפר ה"נ נילף מכפר ממכשיר ונילף מצפורי מצורע לשאר הקרבנות וכעין זה כתבו התוס' בפרק המביא אשם (דף נ"ה) וצ"ע:
ח׳
מצות עשה להקריב מיום השמיני והלאה כו'. ואני מסתפק בדין זה היכא דידעינן דכלו לו חדשיו לולד דהיינו חמשה חדשים לבהמה דקה ותשעה חדשים לגסה וכדאיתא בפ"ק דבכורות (דף ח') אי שרי להקריבו קודם ח' ימים ומה שהביאני לזה הוא משום דטעמא דמיעט רחמנא מלהקריב קודם יום השמיני הוא כדי שיצא מכלל נפל דכי היכי דבאדם כל ששהה שלשים יום יצא מכלל נפל הכי נמי בבהמה כל ששהה שמונה ימים יצא מכלל נפל והכי איתא בפרק י"ט משבת (דף קל"ה) תניא רשב"ג אומר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדוייו מבן חדש תפדה שמונה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר ומיום השמיני והלאה ירצה וגו' ע"כ הרי דס"ל לרשב"ג דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וא"כ כל שידענו שכלו לו חדשיו הרי יצא מכלל נפל ויהא מותר להקריבו קודם שמנה ימים וכי תימא דדוקא גבי אדם מהני כלו לו חדשיו להוציאו מכלל נפל אבל בבהמה אף שכלו חדשיו לא מהני להוציאו מכלל נפל הא ליתא דהא קי"ל דנפל אסור באכילה כנבלה ואין שחיטה מועלת לו וכמבואר ואפ"ה אמרינן בפ"ק דיו"ט (דף ו') עגל שנולד ביו"ט מותר ובפרק אין צדין (דף כ"ו) תני ושוין שאם נולד הוא ומומו עמו שזה מן המוכן וע"כ בדקים לן שכלו לו חדשיו איירי דאי לא תיפוק ליה שאסורים באכילה עד יום השמיני והכי איתא בהדיא בפי"ט דשבת (דף קל"ו) דאוקימו לכל הני דיו"ט בדקים לן שכלו לו חדשיו וכן היא הסכמת כל הפוסקים דבדקים לן שכלו חדשיו אף ביום לידתו מותר באכילה וכמו שכתב רבינו בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות דין ד' והריב"ה בטור י"ד סי' ט"ו יע"ש ולפ"ז היה נראה כי היכי דלהיתר אכילה בחד מתרי גווני נפיק מתורת נפל ושרי באכילה הכי נמי להקרבה אלא שלא ראיתי לרבינו שביאר דין זה. והנראה אצלי דלהקרבה לא מהני כלו חדשיו דגזירת הכתוב היא דכל שלא עברו שבעה ימים אינו ראוי להקרבה וכי תימא אם כן היכי יליף רשב"ג דשמונה ימים בבהמה אינו נפל מדכתיב ומיום השמיני וגו' שאני התם דגזירת הכתוב היא ואינו מטעמא דספק נפל דהא אפי' בדקים לן דכלו חדשיו אסור עד יום השמיני הא לא קשיא דודאי טעמא דקרא משום נפל נגע בה אלא שלא רצה הכתוב גבי קרבן לחלק בין כלו חדשיו ללא כלו חדשיו אלא סתם את הדרך וגזר ואמר דבשום אופן כל שלא עברו עליו שבעה ימים אינו ראוי לקרבן ומצינו דומה לזה גבי אדם דיליף לה רשב"ג מדכתיב ופדויו מבן חדש תפדה והתם פשיטא דאפילו ידעינן דכלו לו חדשיו לא מהני הפדיון קודם ל' יום ואם פדאו אינו פדוי ואם כן ע"כ לומר דטעמא דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל אלא שסתם הדבר ואמר דלעולם לא מהני הפדיון קודם שלשים אפי' בידעינן שכלו לו חדשיו הכא נמי גבי בהמה לעולם דטעמיה דקרא הוא כדי שיצא מכלל נפל וסתם הדבר דבכל גוונא אינו ראוי לקרבן אף שכלו חדשיו עד שיעברו עליו שבעה ימים. ויש להביא ראיה לזה ממה שכתב רבינו ואע"פ שמחוסר זמן פסול אם עבר והקריבהו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום ספק נפל וכל היכא דקים לן דכלו חדשיו שרי להקריבה ביומיה וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי שילקה על הספק דדילמא כלו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו בפ"ד מהלכות מאכלות אסורות וז"ל ואסור לאכול מן הבהמה שנולדה עד ליל שמיני כו' ואין לוקין עליו ע"כ וא"כ גבי קרבן נמי מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דס"ל דהכא גזירת הכתוב היא שיצא מכלל נפל ע"י סימן זה דעברו עליו שבעה ימים וסימן אחר איננו מועיל ומש"ה אילו היה כתוב אזהרה זו בלשון לאו פשיטא דהיה לוקה משום דרחמנא לגבי קרבן בעי סימן זה וכדכתיבנא. ועוד נראה להביא ראיה לזה מההיא דאמרי' בספ"ד דערכין (דף י"ח) בן שנתו שנתו שלו ולא מנין עולם והקשו התוס' שם בשם ה"ר שמואל בן ה"ר אלחנן למה לי קרא להכי תיפוק ליה מסברא דאי לא תימא הכי היאך נמצא תמידין כשרים לר"ה שאם נולד קודם ר"ה מיד כשנכנס ר"ה בן שתי שנים הוא ואם נולד יום ר"ה מחוסר זמן הוא ע"כ ונדחקו הרבה בתירוץ קושיא זו ואם איתא דעשה זה דמיום השמיני אינו אלא בדלא ידעינן דכלו חדשיו אעיקרא דמילתא קושיא ליתא דהא משכחת לה תמידין בר"ה וכגון שנולדו בר"ה וידעינן דכלו חדשיו אלא ודאי דס"ל לתוס' דלענין קרבן אפילו בדידעינן דכלו חדשיו לא מהני עד שיעברו עליו שבעה ימים. שוב ראיתי שהדבר מפורש בפ"ק דר"ה (דף ו') דגרסינן התם איבעיא להו בכור מאימתי מונין לו שנה אביי אמר משעה שנולד רב אחא ב"י אמר משעה שנראה להרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום בעל מום מי מצי אכיל ליה דקים ליה ביה שכלו לו חדשיו ע"כ. הרי לך הדבר מבואר דאף דבבעל מום היכא דקים לן דכלו חדשיו מונין לו מיום שנולד בתם אף דקים לן שכלו חדשיו מונים לו מיום ח' משום דלא נראה להרצאה אף דכלו לו חדשיו עד יום שמיני והנה אמת נכון הדבר. שוב ראיתי לתוס' ז"ל בסוף פ"ג דמנחות (דף ל"ז) ד"ה שומע אני אפי' נטרף כו' שכתבו ככל אשר כתבנו ומייתו ההיא דר"ה שכתבנו ודוק וכן כתבו בפ"ק דקמא (דף י"א) ד"ה בכור שנטרף יע"ש. ובזה ניחא לי מה שכתב מרן בטור י"ד סי' ט"ו וז"ל וכתוב בא"ח בשם קצת גאונים שלא אמרו בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו ביומו מותר ע"כ והדברים תמוהים ובמה שכתבנו ניחא שכוונת הגאונים הללו היא לומר שלא אמרו בן שמונה ימים כלומר דלא מהני סימן אחר להוציאו מידי נפל אלא בן ח' ימים אלא לקרבן אבל לאכילה מהני סימן אחר דהיינו דקים לן דכלו חדשיו ואז אפילו בן יומו מותר ולפי פי' זה הגאונים הללו שלמים הם אתנו. אך ראיתי למרן ז"ל שכתב שם ואין כן דעת הפוסקים משמע דס"ל דדעת קצת גאונים הוא להתיר באכילה בן יומו אפי' בלא ידעינן שכלו חדשיו ולא נתבאר טעמם של גאונים הללו ואולי סוברים דכיון דרבנן פליגי עליה דרשב"ג קי"ל כרבנן דמאי דקי"ל הלכה כרשב"ג הוא דוקא במתניתין אבל בברייתא לא נאמר כלל זה דכל מקום ששנה רשב"ג עוד אפשר לומר דס"ל דרשב"ג מיירי בדידעינן שלא כלו חדשיו דהא מסוגיא דפרק הערל (דף פ') משמע דרשב"ג מאי דקאמר כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל מיירי בבן ח' וא"כ דכוותיה בבהמה הוי כי האי גוונא אבל בסתם ולדות מחזקינן להו בחזקת בר קיימא. ומ"מ לא נחה דעתי בכל זה דהא בפרק רבי אליעזר אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרשב"ג ומוכח התם דאף בסתם ולדות קאמר וכמו שכתבו התוס' שם ובפרק הערל ועוד דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע לא רצו לאכול מההוא עגלא תלתא דעבדו להו ביומא דשבעה וכדאיתא בגמרא ועוד מאותה סוגיא דפ"ק דר"ה שכתבנו לעיל שהקשה סתמא דתלמודא בעל מום מי מצי אכיל משמע דפשיטא ליה לתלמודא דכל שלא שהה שמנה ימים אסור לאוכלו כל היכא דלא קים לן שכלו לו חדשיו ותמהני על מרן שכתב ואין כן דעת הפוסקים דאמאי לא דחה דבריהם מסוגיית הגמרא מהני דוכתי דכתיבנא. וראיתי להחכם בעל פרי חדש שכתב שטעמם של גאונים אלו ממאי דאמרינן בפרק כל הבשר (דף קט"ו) מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה מכלל דלהדיוט שרי אלמא דלהדיוט אפי' בן יומו מותר וליתא דהיינו בדקים לן שכלו לו חדשיו דאע"פ שאסור לגבוה להדיוט שרי אבל בדלא קים לן פשיטא דאסור משום ספק נפל אף להדיוט כמבואר פרק ר"א דמילה עכ"ד. והנה נראה מדבריו דס"ל דמאי דאמרינן מדאסר רחמנא לגבוה מחוסר זמן קאי למחוסר זמן דקודם שמונה ימים ואלו הם דברים תמוהים דמה תירצו בגמרא לקושיית אותו ואת בנו ליתסר מדאסר רחמנא מחוסר זמן הא לא ראי זה כראי זה דמאי דאסר הכתוב מחוסר זמן לגבוה אינו תעבתי לך ולהדיוט שרי דהא מיירי בדקים לן שכלו חדשיו אבל אותו ואת בנו תעבתי לך הוא ולא דמי כלל למה שתירצו על קושיית וכלאי בהמה גופיה ליתסר ותירצו מדאסר רחמנא כלאים לגבוה דהתם ניחא דאם איתא דכלאי בהמה היו אסורים משום תעבתי לך לא הוה צריך לאוסרו לגבוה דהשתא להדיוט אסור לגבוה מיבעיא אבל הכא שהקשו מאותו ואת בנו מה תירצו במה שחידש הכתוב חומרא אחת גבי גבוה דאפי' קים לן שכלו חדשיו דלא מהני עד שיעברו עליו שמנה ימים והנכון מה שכתבו התוס' ז"ל שם דהיינו ההיא דאמרינן בפרק אותו ואת בנו (דף פ') נתקו הכתוב ללאו דאותו ואת בנו לעשה ע"כ והשתא יליף שפיר דלמאי איצטריך לאותו ואת בנו לנתקו לעשה גבי קרבן ת"ל דאסור משום תעבתי לך. ולי נראה דמאי דקאמר תלמודא מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה היינו ההיא דאמרינן בריש אותו ואת בנו (דף ע"ח) מניין לאותו ואת בנו שנוהג במוקדשין ת"ל שור או כשב כו' והשתא פשיט מדאיצטריך רחמנא ללמד דאותו ואת בנו נוהג במוקדשין ש"מ דאינו אסור להדיוט משום תעבתי לך דאי הוה שייך תעבתי לא איצטריך קרא ללמד שאותו ואת בנו נוהג במוקדשין דת"ל דאסור משום דאינו ממשקה ישראל. הכלל העולה דלכל הפי' מאי דאמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה האי מחוסר זמן הוי אותו ואת בנו ודלא כדברי בעל פרי חדש דהוי מחוסר זמן דביום השמיני: ולא ידעתי למה לא ביאר רבינו דכשם דאסור להקריב מחוסר זמן כך אסור להקדיש מחוסר זמן. דהכי תניא בר"פ שני שעירי (דף ס"ג) ירצה לקרבן אשה לה' אלו אישים מנין שלא יקדישנו מחוסר זמן ת"ל קרבן. ובפרק הלוקח בהמה (דף כ"א) אמרינן ואדיליף מבכור נילף מקדשים. משמע דפשיטא להו שאסור להקדיש מחוסר זמן. ובר"פ ולד חטאת (דף י"א) אמרינן מתקיף לה ר"ל וליתני נמי המפריש מעות לא נהנין ולא מועלין מפני שהם ראויים להביא שתי תורים שלא הגיע זמנן כו'. ואי אמרת בשלמא דליכא איסור במקדיש מחוסר זמן היינו דקא מותיב ר"ל דליתני נמי המפריש מעות לפי שיכול ליקח בהם מחוסרי זמן ורבא תירץ לו דשאני מעות דהתורה אמרה הבא שלמים שהרי מוכרח הוא להביא שלמים ממעות אלו אבל הכא מי אמרה תורה הבא מחוסרי זמן. אלא אי אמרת דאסור להקדיש לא ידעתי איך דימה ר"ל שמפני שפטרנו במתני' מפני שלמים שנפטור לפי שיכול להביא מחוסרי זמן אטו לרשיעי ניחוש אך מההיא דפ"ק דזבחים (דף י"ב) דאמרינן לילה לקדושה יום להרצאה משמע דאסור להקדיש קודם לזה וכ"כ התוספות זבחים (דף קי"ד) ד"ה רב נחמן וכמ"ש הראב"ד רפ"א מהלכות פרה אדומה ועיין בחינוך פרשת אמור:
י׳
וכן המקדיש מחוסר זמן כו'. (*א"ה ומ"מ איסורא איכא להקדיש מחוסר זמן כמו שהוכיח הרב המחבר לעיל בפירקין דין ג' יע"ש):
י״א
נמצאו כל האסורים כו'. כתב הראב"ד מ"ט לא תני יתום כו' וכתב מרן ומשמע דקאי למ"ש אבל המקדיש רובע כו'. ול"נ דקאי למניינא דכתב רבינו די"ד הם האסורים אמאי לא תני יתום דאיצטריך קרא למעטו. והא דלא תני נדמה כבר יישב מרן זה לעיל בדין ה' ועיין במ"ש שם ודו"ק:
וכן בהמה שפטמה כו'. עיין בס' בית יעקב סי' א' ודו"ק:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
יכהן פאר · הלכות איסורי המזבח פרק ג׳
א׳
אין המומין פוסלין בעוף וכו' בד"א במומין קטנים אבל עוף שיבש גפו או נסמית עינו [וכו'] אסור לגבי המזבח שאין מקריבין חסר כלל. יש קצת לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל במה דנקיט בד"א במומין קטנים וכו' ומשמע דהחילוק הוא בין מומין קטנים לגדולים ומנא ליה להר"מ ז"ל זה הלא בגמ' קידושין (כד) ובכמה דוכתי משמע דבעוף פוסל רק מחוסר אבר. ועיין ברש"י תמורה (יד) דנסמת עינו היא משום דהוי מגונה וכתיב הקריבהו וגו' אבל בתוס' שם דמיירי בנחטטה והוי מחוסר אבר יעו"ש ונראה דהר"מ ז"ל ס"ל כשיטת רש"י ז"ל דנסמית עינו לא מיירי בנחטטה ומ"מ פוסל בעוף ולזה הכריח הר"מ ז"ל דמומין גדולים פוסל גם בעוף משום דכתיב הקריבהו וגו' ורק מומין קטנים נתמעטו מקרא דמן העוף ועי' לקמן ברמב"ם ז"ל שכתב וכן אם נולד בו אחת מן הטרפיות שאוסרין אותה באכילה הר"ז נפסל לקרבן ועי' בכ"מ דטעמא משום דכתיב הקריבהו נא לפחתך וההוא טעמא שייך נמי בעוף יעו"ש. ואינו מובן למה לי זאת דתיפוק ליה דכיון דאסור להדיוט אסור גם לגבוה משום דאינו ממשקה ישראל. ויש לעיין אם זקן חולה ומזוהם פסול גם בעוף דגם בזה שייך הטעם דהקריבהו וכו' ובאמת לא נתבאר שיעור זקן בעוף ולא מצינו כלל פסול זה בעוף גבי תורים.
ה׳
הנדמה וכו' הרי הוא פסול למזבח וכו' אע"פ שיש בו מקצת סימנין הואיל והוא דומה למין אחר פסול. ויש לעיין אם רובו דומה לאמו אם כשר למזבח די"ל דבכה"ג במיעוטו נשתנה לא חשיב נדמה וכשר.
ז׳
ויראה לי שאע"פ שאין כל הפסולין הללו ראויין למזבח אם עבר והקריבן אינו לוקה מן התורה לפי שלא נתפרשה אזהרתן. ומרן הכ"מ ז"ל תמה על הרמב"ם ז"ל דלמה כתב יראה לי דהרי כן מפורש בחולין דף פ' דלא לקי על כל הנהו משום דהכתוב נתקן לעשה. גם הקשה למה כתב משום דלא נתפרשה אזהרתן דהרי שם בגמרא מבואר דנתפרשה אזהרתן והא דלא לקי משום דהוי לאו הניתק לעשה. גם מה הטעם בשאר פסולין חוץ ממחוסר זמן שהרי לא נתקן לעשה. וקצת נראה לומר דהר"מ ז"ל לא קאי כאן על מחוסר זמן דמזה מייתי בהלכה ח' לקמן ביחוד. וס"ל להרמב"ם ז"ל כפי' התוס' דתמהו בחולין שם על פירוש רש"י ז"ל דמאי ניתק לעשה היא זו ורק הפירוש דהכתוב נתקו מלאו ורק הוי עשה בלחוד ולאו הבא מכלל עשה הוי עשה וכאן בהלכה זו קאי הרמב"ם ז"ל על מ"ש לעיל מינה לענין רובע ונרבע ומוקצה ונעבד דלכאורה היה צריך ללקות על כל אלו הפסולין לא מבעיא לפי גירסת הגמרא בתמורה (כ"ח) ובחולין (כ"ד) כל שהמום פוסל בו דבר ערוה ועבודה זרה פוסלין בו א"כ דמי לבעלת מום והיה צריך לכאורה ללקות עליהן. ואפי' לפי מה דנראה מדברי הרמב"ם ז"ל לעיל בהלכה ו' דלא גרס כן בגמ' אלא דיליף לה מקרא דמשחתם בהם דהיינו דכל שיש בו השחתה פסול ועי' בפי' המשנה להר"מ ז"ל בתמורה שם מ"מ כיון דקרא נקטינהו בהדי בעל מום והיה הו"א דבכל הני לקי ולזה קאמר הרמב"ם ז"ל דמ"מ כיון דלא נתפרשה אזהרתן בהדיא לא לקי עלייהו.
ח׳
מצות עשה להקריב כל הקרבנות מיום השמיני והלאה. עי' במל"מ שנסתפק דהיכא דידעינן דכלו לו חדשיו לולד אי שרי להקריבו קודם שמונה ימים דליכא חשש נפל וכמו דמותר לאכילת הדיוט יעו"ש. ולכאורה הלא דעת הרמב"ם ז"ל דכל הספיקות אסור רק מדבריהן ומן התורה מותר. א"כ אם נאמר דגם לגבוה עיקר האיסור דקודם שמונה משום חשש נפל למה אסרה התורה מספיקא. הלא הספיקות מותרין מן התורה. אך לשיטת החכם צבי ז"ל דבספק עשה מודה הרמב"ם ז"ל דספיקו להחמיר דהתורה דיברה על הודאי א"כ אין ראיה מזה.
כל קרבן שירצה. א"א מדקאמר ויביא בדמיהן כל קרבן שירצה ולא אמר ויעשה מהן כל מה שירצה אלמא בשאמר הרי אלו למזבח מיירי ולא בשאמר הרי אלו קרבן דאילו אמר הכי לא קדישי כלל וא"כ בעל מום נמי כי האי גונא הוי דתנן בתמורה אמר על בהמה טמאה ועל בעלת מום הרי אלו עולה לא אמר כלום הרי אלו לעולה ימכרו ויביא בדמיהן עולות:
י״א
ונרבע. א"א מאי טעמא לא תני יתום שנולד אחר שנשחטה אמו:
נחלת הכלל · ToratEmet
יצחק ירנן · הלכות איסורי המזבח פרק ג׳
א׳
עיין בסיפרי תועפות ראם דף נ"ו ע"ג.
ח׳
עיין מה שנסתפק הרב מל"מ ומאי דקא פשיט מדברי רבינו ומאי דדחי לה הרב שער המלך, ויפה כח הדוחה. ואף גם זאת מאי דקא פשיט מדברי התוס' בערכין דף י"ח יעו"ש מה שכתבו וסיים הוא על דבריהם ואם איתא וכו' ליתא דהא משכחת לה תמידין בראש השנה וכגון שנולדו בר"ה וידעינן שכלו לו חדשיו אלא ודאי דאפי' דידעי שכלו לו חדשיו לא מהני אלו דבריו. לענ"ד יש לדחות דשפיר מקשו התוס' דאי לא תימא הכי היאך נמצא תמידין כשרים לר"ה וכו' דלו יהי דבידוע שכלו לו חדשיו מהני מ"מ זו אינו שכיח שיהיו נולדים בר"ה וידוע שכלו חדשיו. עוד ראיתי לו ז"ל עומד ותמיה על הרב פרי חדש במה שהבין בכונת הש"ס בפרק כל הבשר מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה וכו' דפירושו מחוסר זמן דקודם יום הח' יעו"ש באורך. ולענ"ד נראה כמו שהבין הפר"ח דמחוסר זמן דש"ס הוא אותו דקודם ח' ימים דאי לאו הכי מה הלשון אומרת בש"ס מדאסר רחמנא מחוסר זמן לגבוה והכי הו"ל למימר מדאסר רחמנא לגבוה דהיינו אותו ואת בנו דמקודשין דעליה אנו קיימין ולמה קרא לו שם זה דמחוסר זמן והוא יתר אלא ודאי דקאי למחוסרי זמן דקודם ח' ימים והכי פירושא דש"ס אותו ואת בנו ליתסר באכילה כיון דאסרו הכתוב משום היותו מחוסר זמן דהיום לא חזי לשחיטה ולמחר חזי ומשני מדאסר רחמנא מחוסר זמן דקודם ח' ימים והיינו דקודם ח' ימים אסריה רחמנא ואפי' דכלו לו חדשיו והוי דומה לאותו ואת בנו דהיום אסור ומחר שרי והתם יום ז' אסור לח' שרי ולמה איצטריך לאוסרו לגבוה כיון דמחוסר זמן להדיוט נמי אסיר אלא ודאי דלהדיוט שרי ולעולם דבכלו לו חדשיו בחולין שרי באכילה ולא הוו סוג אחד כלו לו חדשיו דחולין עם כלו לו חדשיו דקרבן דכלו לו חדשיו דחולין כיון שיצא מכלל נפל לא חשיב כנבלה ושריא משא"כ בקרבן אף דכלו לו חדשיו ויצא מכלל נפל אפ"ה אסריה רחמנא ומחוסר זמן דקרבן דמי למחוסר זמן דאותו ואת בנו וזה אפשר בכונת רש"י שכתב אותו ואת בנו אינו אלא מחוסר זמן שהיום אסור ולמחר מותר עכ"ל, כלומר דומה אותו ואת בנו למחוסר זמן דח' ימים כי גם אותו ואת בנו חשיב מחוסר זמן דלמחר חזי. אמנם מצד אחר חזינא דא"א פירוש זה בש"ס מכל וכל דהא אי לאו דכתב רחמנא ומיום הח' ירצה מהיכא הוה ידעינן דעד יום הח' פסול לקרבן וכי מאותו ואת בנו ילפינן לאסור לגבוה פחות מח' ימים לא ראי זה כראי זה והיכי אמרינן מדאסר רחמנא מחוסר זמן וכו' כלומר דלא הוה צריך קרא למיכתביה דילפת לה מהדיוט דהשתא להדיוט אסיר לגבוה מיבעיא אלא ודאי דלהדיוט שרי והא מהדיוט שהוא אותו ואת בנו איך ילפינן לפחות מח' ובשלמא במ"ש המל"מ ז"ל דכונת הש"ס הוא מחוסר זמן דאותו ואת בנו ניחא דקא פשיט דשרי להדיוט אותו ואת בנו ממאי דחזינן דאותו ואת בנו אסרו לגבוה ואי אסיר להדיוט אין צריך לאוסרו לגבוה וצריך לידחק בלשון הש"ס. עוד כתב הרב מל"מ וז"ל ולא ידעתי למה לא ביאר וכו', ליתא דהא כתבו לקמן בסוף ה"י וז"ל וכן המקדיש מחוסר זמן ה"ז כמקדיש בעל מום עובר ואינו לוקה וכו'. ואף שדימהו למקדיש בעל מום עובר והוא מסוגיית מעילה דף י"ב ע"א מ"מ הא כתב הדין. עוד כתב וז"ל ובפ' ולד חטאת אמר מתקיף לה וכו' יעו"ש, יפה הקשה עמיתי החכם השלם שב"ע נר"ו דשאני התם דאיירי בעופות ויש לחלק ביניהם כמו דאיתא שם במעילה דף י"ב ע"א יעו"ש. ודרך אגב ראיתי להתוס' שם בתמורה דף י"ט ע"ב ד"ה אף וז"ל וי"ל דהני מילי לכתחילה מיהו אם עבר והקדיש קדוש דילפינן ליה מבכור עכ"ל, והמה תמוהים אחרי ראות הסוגיא דבכורות דף כ"א ע"ב דמאי דיליף הוא מעשר בהמה דוקא דיליף ליה מהעברה העברה ולא שאר קדשים ומשו"ה אף לכתחילה שרי להקדיש ואף דנאמר דתיבות דילפינן ליה מבכור הם יתרות וט"ס הן שכן בזבחים דף קי"ב ע"ב ד"ה היתר לא סיימו כן יעו"ש עדיין אין דבריהם מובנים דא"כ איך בתמורה מערב למחוסר זמן דבעלמא עם מחוסר זמן דמעשר בהמה דההיא דמעשר בהמה אפילו לכתחילה מקדיש לה דיליף מבכור משא"כ בשאר קדשים. גם במה שתפסו דבורם מסיפא דברייתא אינו מובן דהברייתא היא גופא איתא בבכורות ולק"מ אלא אי קשה הוא ממ"ש בש"ס והרי מחוסר זמן וכו' כמ"ש בבכורות. גם דבריהם דבכורות ד"ה מחוסר זמן וכו' היינו במעשר בהמה וכו' עכ"ל, המה תמוהים מההיא דחולין דף פ"א שהיה ר' שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן הרי הוא בלא תעשה ואין בו כרת וכן כתבו רש"י והתוס' בתמורה דף י"ט והיא משנה בזבחים דף קי"ב ע"ב ונראה בבירור דאיירי בשאר קדשים וכן במעילה דף י"ב יעו"ש. ובר מן דין מצד עצמם דבריהם אינם מובנים דהם הקשו ממ"ש בתמורה הרי מחוסר זמן דלא חזי וכו' א"כ איך מתרצים דהיינו במעשר בהמה א"כ קושיית הש"ס לא קשה מידי דשאני מחוסר זמן ממעשר בהמה באופן דכל דבריהם צ"ע. וכעת חזינא דכונתם הכי דמ"ש בתמורה דבקדשים אם עבר והקדיש קדוש דיליף כן מבכור היינו בלכתחילה הוא דאסור אבל בדיעבד קדוש ולאו ממש דומיא דבכור והשתא הכי ריהטא סוגיא שם בתמורה והרי מחוסר זמן דלא חזי ואמר ר' שמעון דקדוש פי' דלא חזי לכתחילה בקדשים ומשני שאני מחוסר זמן דיליף מבכור כדתניא וכו', והא כדאיתיה והא כדאיתיה דלמעשר בהמה אף לכתחילה נכנס לדיר להתעשר דומיא דבכור ממש ולשאר קדשים דוקא בדיעבד שרי כבכור ברם לאו ממש כבכור ומ"ש בבכורות ואדיליף מבכור נילף מקדשים ר"ל דמעשר אדנילף מבכור לומר דאפי' לכתחילה שרי נילף מקדשים דילפי מבכור דלא שרי אלא בדיעבד אבל לא לכתחילה אבל לעולם הבכור הוא המלמד בין לקדשים בין למעשר בהמה והא כדאיתיה והא כדאיתיה ואף דהתוס' בזבחים דף קי"ד כתבו סתמא דקדשים במחוסר זמן קדשי וליכא אלא איסור עשה דביום הח' ירצה כונתם דלא אמרינן ואי לאו לא ירצה ואפי' בדיעבד כיון דחזינן בבכור דאף לכתחילה מהני ומכח בכור מפרשינן לקרא דלא ירצה בלכתחילה ודבריהם בזבחים ותמורה חדא היא, וכל זה לא ימלט מן הגמגום אמנם זו היא כונתם, ובבכורות חלוקים בעיסתם דלא תירצו כמו שתירצו בתמורה לחלק בין לכתחילה לדיעבד אלא חילקו דמ"ש שם בתמורה הרי מחוסר זמן דלא חזיא ואמר ר"ש קדוש היינו במעשר בהמה וכו' אבל בשאר קדשים מודה ר"ש ולפירושם מ"ש הש"ס שם והרי מחוסר זמן וכו' איירי במעשר בהמה ואהא תירץ שאני מחוסר זמן דיליף מבכור וכו' דלא כפי' רש"י והתוס' שם בפירושא דהך קשיא והרי וכו', ולפי"ז אה"נ דבקדשים גם בדיעבד לא מהני וכפשטא דסוגיא דבכורות. אבל קשה לדבריהם דניחזי אנן מאי מקשה הש"ס בתמורה והרי מחוסר זמן וכו' דהיינו במעשר בהמה ולדידיה מי ניחא הרי בקדשים דלא קדשי במחוסר זמן והוי היפך מחוסר זמן דמעשר בהמה, וצריך לתרץ שאני מעשר בהמה דיליף מבכור וא"כ לא קשה כלל והרי (מעשר) [מחוסר זמן] דהוי מעשר בהמה וכו'. ובהיותי בזה חזות קשה חזינא לרש"י במעילה דף י"ב ד"ה אלא לרבנן מ"ש מחוסר זמן דבהמה וכו' מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר וכו' ע"כ, והא מסוגיא דבכורות נהרא נהרא ופשטא דהך דמחוסר זמן נכנס לדיר הוא לר' שמעון ורבנן חלוקין עליו יעו"ש בפירוש וכך היא מתני' מפורשת בבכורות דף נ"ז דמחוסר זמן אינו מתעשר והיא רבנן דר"ש וא"כ מאי קשיא לרבנן אלא הקושיא היא לרבנן מ"ש ממחוסר זמן דקדשים דבדיעבד קדשי והיינו כמ"ש התוס' בתמורה ונמצא סוגיא זאת מכרחת לפי' התוס' הנזכר ושוב ראיתי אחר זמן להמל"מ פ"ב דמעילה הט"ז תמה על רש"י כן ועיין בהלכה זאת בסיפרי תועפות ראם דף ק"ו.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות איסורי המזבח פרק ג׳
ח׳
מצות עשה להקריב כו'. הנה הרב מש"ל נסתפק בדין זה היכא דידעינן בודאי דכלו לו חדשיו אם שרי להקריבו קודם שמנה ימים וכתב שיש להביא ראיה לזה ממ"ש רבינו אע"פ שמחוסר זמן פסול מ"מ אם עבר והקריבו אינו לוקה מפני שהוא לאו הבא מכלל עשה כו' ואם איתא דטעמא דקרא אינו אלא משום דס' נפל וכל היכא דקים ליה שכלו לו חדשיו שרי להקריבו ביומי' וקרא מיירי בדלא ידעינן מהיכא תיתי דילקי על הס' ודילמא כלו לו חדשיו והרי גבי איסור אכילה כתב רבינו פ"ד מה' מאכלות אסורות וז"ל ואסור לאכול מבהמה שנולדה עד ליל שמיני ואין לוקין עליו ע"כ וא"כ גבי קרבן ג"כ מהיכא תיתי שילקה אלא ודאי דהכא גזרת הכתוב היא ואפי' כלו לו חדשיו עי"ש ולע"ד יש לדחות ולומר דלא דמי כלל למ"ש בהלכות מאכלות אסורות לענין איסור אכילה דאין לוקין על הס' ושניא היא התם דלא בא מפו' בתורה שלא יאכל מן הבהמ' שנולדה קודם שמנה ימים אלא שאנו אוסרין אותה מס' דשמא נפל הוא ועבר אלאו דלא תאכלו כל נבלה ומשום הכי אמרינן דאין לוקין דשמא אינו נפל ולא עבר אלאו דנבלה משא"כ הכא דקרא כתיב בהדיא ומיום השמיני ירצה א"כ אי לאו טעמא דלאו הבא מכלל עשה אע"ג דמחמת ספק הוא דאסר הכתוב הו"א דילקה משום שעבר אמימרא דרחמנא דכתיב מיום השמיני כו' כנ"ל פשוט ומ"מ הדין דין אמת כמו שהוכיח מדברי התוספות פ"ק דערכין ומההיא דפ"ק דר"ה ועוד אני מוסיף להביא ראיה מהא דגרסינן פרק בהמה המקשה דע"ה ע"א הפילה נפל ר"י אמר חלבו כחלב בהמה ור"ל אמר חלבו כחלב חיה ואמרינן התם לאיכא דאמרי דפליגי בכלו לו חדשיו ואמרינן תו איתביה ר"ל לר"י מה חלב ושתי כליות האמורות באשם מוציא מכלל שליל אף כוי מוציא מכלל שליל בשלמא לדידי משום הכי מיעטיה אלא לדידן ליקרב א"ל מידי דהוי אמחוסר זמן והא התם בכלו לו חדשיו מיירי ואפילו הכי קאמר דאינו קרב וכן כתב רש"י שם בהדיא עי"ש ומהתימא על הרב ז"ל איך אישתמיט מניה ודוק:
י״א
נמצאו כל האסורין למזבח ארבעה עשר כו'. ק"ק ותו ליכא והא איכא בן פקועה דפסול להקרבה כדמוכח בהדיא פרק בהמה המקשה דע"ד ע"ב דאמרינן התם מ"ט דגמר שה שה מפסח ע"ש ונראה שדעת רבינו דבן פקועה פסול משום יוצא דופן כדעת רש"י שם וא"כ הרי הוא בכלל יוצא דופן שמנה רבינו אך התוס' שם חלקו עליו בזה וס"ל דבן פקועה לא מפסיל משום יוצא דופן אלא דחשיב כשחוט ושחוטים פסולין למזבח ודע שבפ"ק דבכורות ד"ו ע"ב אמרינן דחלב בהמה טהורה שרי מדגלי רחמנא בפסולי המוקדשין בשר ולא חלב מכלל דחולין שרי ודחי יע"ש ויש לדקדק דאמאי לא משני דלעולם חלב בהמה טהורה אסור משום אמ"ה וקרא דבשר ולא חלב אצטריך לחלב בן פקועה דמשום אמ"ה ליכא כיון דאינו טעון שחיטה וליכא למימר דבן פקועה לא שכיח ולא מוקמינן קרא בהכי שהרי התוס' בפ' דו"ה דמ"א ע"א הקשה שם מעין זה גבי שור הנסקל יעו"ש אכן כפי מ"ש דבמקדיש בן פקועה פסול למזבח ניחא שפיר דבן פקועה לא מצי לאוקמא משום דכיון דפסול למזבח הו"ל כקדם מומן להקדשן דחלבן מותר כדתנן בפ' הזרוע גם מאי דמייתי ראיה התם מדאסר רחמנא בשר בחלב הא לחודיה שרי לא מצי לאוקמי בחלב בן פקועה משום דכיון דשחיטת אמו מטהרתו הו"ל כשחוט וחלב שחוטה אינו אוסר לענין בשר בחלב כנודע ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יד איתן · הלכות איסורי המזבח פרק ג׳
ד׳
בכ"מ: ואיני יודע למה השמיט רבינו שמתה אמו. עיין ספ"ו דבכורות:
י״א
נמצאו כל האסורין למזבח הרי הן י"ד ואלו הן [בעל] מום כו' וכלאים. והא דלא קחשיב נדמה, כתב הכס"מ לעיל הל' ה' שהוא בכלל כלאים והמ"ל והלח"מ כתבו שהוא בכלל בעל מום. ול"נ דהעיקר כדברי הכ"מ דלפ"ד הלח"מ והמ"ל תקשי מ"ש רבינו בהל' בכורות ספ"ו גבי מעשר בהמה דהכל נכנסין לדיר להתעשר וקחשיב חוץ מן הכלאים והטריפה ויוצא דופן ומחוסר זמן ואמאי דילג התם נדמה שאינו נכנס לדיר להתעשר כמ"ש התוס' שלהי בכורות וכמ"ש בגמרא דספ"ק דבכורות (דף י"ב) והתם אין לומר דהוא בכלל בעל מום שהרי בע"מ נכנס לדיר להתעשר אלא ע"כ שנדמה הוא בכלל כלאים. אך דברי הכ"מ שכתב בשם הרי"ק בענין יתום לדעת רבינו הוא תמוה שהוא נגד דברי רבינו עצמו בהל' בכורות: בכ"מ: ומשום דקי"ל דא"א לצמצם השמיטו רבינו. וצ"ע ספ"ו דבכורות:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שורשי הים · הלכות איסורי המזבח פרק ג׳
י׳
המקדיש טומטום כו' ואינה כבעל מום כו'. עיין במ"ש שם מרן כ"מ ז"ל ליישב קושיית הראב"ד שם ועיין במה שהק' עליו הלח"מ דלהא לא צרכינן טעמא דיש במינו קרבן אלא משו' דבשאר הפסולין לא נתפרשה אזהרתן כדכתב רבינו עכ"ל ולע"ד לק"מ דטעם רבינו לא קאי אלא אדין רובע ונרבע כו' דאינן בכלל בעלי מומין אבל על טומטום ואנדרוגינו' ואינך אין לך מום גדול מזה והנהו ודאי בכלל לא תקריבו הן וע"ז הוצרך רבינו למיהב טעמא הכא דאין במינן קרבן והכי אמרינן בהדייא בפ"ק דתמורה ד"ז ועיין להלח"מ בפ"א מה' תמורה סוף דט"ז שכתב כן יע"ש ועיין בס' חזון נחום דקל"ב ע"ב ודקל"ד יע"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות איסורי המזבח ג׳, מתוך הלכות איסורי המזבח שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
