הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות איסורי המזבח · פרק ב׳

ספר עבודה · 16 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי המזבח · פרק ב׳
הלכה א׳
כָּל הַמּוּמִין הַפּוֹסְלִין בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה חֲמִשִּׁים וּכְבָר נִמְנוּ:
הלכה ב׳
וְיֵשׁ מוּמִין אֲחֵרִים מְיֻחָדִין בַּבְּהֵמָה וְאֵינָן רְאוּיִין לִהְיוֹת בְּאָדָם. וּשְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים הֵם וְאֵלּוּ הֵן. אִם הָיָה גַּלְגַּל עֵינָהּ עָגל כְּשֶׁל אָדָם. עֵינָהּ אַחַת גְּדוֹלָה כְּשֶׁל עֵגֶל וְהַשְּׁנִיָּה קְטַנָּה כְּשֶׁל אַוָּז. אֲבָל אִם הָיְתָה אֹזֶן גְּדוֹלָה וְאֹזֶן קְטַנָּה אֲפִלּוּ קְטַנָּה עַד כְּפוֹל כָּשֵׁר. אִם יֵשׁ בְּלֹבֶן עֵינָהּ יַבֶּלֶת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שֵׂעָר. אִם נִקַּב הָעוֹר שֶׁבֵּין שְׁנֵי חֳטָמֶיהָ בַּמָּקוֹם הַנִּרְאֶה. פִּיהָ דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר פָּרוּס אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְחֻדָּד כְּשִׁפּוּד:
הלכה ג׳
חִטֶּיהָ הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּקְּבוּ אוֹ שֶׁנִּפְגְּמוּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַר מִקְצָתָן אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ אִם נֶעֶקְרוּ חִטֶּיהָ הַפְּנִימִיּוֹת שֶׁהֲרֵי בְּעֵת שֶׁפּוֹתַחַת פִּיהָ וְצוֹוַחַת הֵן נִרְאִין חֲסֵרִין:
הלכה ד׳
אִם נִטְּלוּ קַרְנֶיהָ וְזִכְרוּתָן עִמָּהֶן וְלֹא נִשְׁאַר מֵהֶן כְּלוּם. אֲבָל נְקֵבָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ קַרְנַיִם כְּשֵׁרָה. אִם נִפְגַּם הָעוֹר שֶׁחוֹפֶה אֶת גִּיד הַבְּהֵמָה. אִם נִפְגְּמָה הָעֶרְוָה שֶׁל נְקֵבָה. אִם נִפְגַּם הַזָּנָב מִן הָעֶצֶם אֲבָל לֹא מִן הַפֶּרֶק. אִם הָיְתָה רֹאשׁ הַזָּנָב מְפֻצָּל לִשְׁנַיִם בִּשְׁנֵי עֲצָמִים. אִם הָיָה בֵּין חֻלְיָא לְחֻלְיָא מְלֹא אֶצְבַּע בָּשָׂר. אִם הָיָה הַזָּנָב קָצָר. וְעַד כַּמָּה. בִּגְדִי חֻלְיָא אַחַת מוּם שְׁתַּיִם כָּשֵׁר. וּבְטָלֶה אֹרֶךְ שְׁתֵּי חֻלְיוֹת מוּם. הָיְתָה שָׁלֹשׁ כָּשֵׁר. זְנַב הַגְּדִי שֶׁהָיָה רַךְ וּמְדֻלְדָּל דּוֹמֶה לְשֶׁל חֲזִיר. אִם נִשְׁבַּר עֶצֶם מִן הַזָּנָב. אֲבָל אִם נִשְׁבַּר עֶצֶם מִצַּלְעוֹתָיו כָּשֵׁר מִפְּנֵי שֶׁאֵינוֹ בְּגָלוּי:
הלכה ה׳
בַּעֲלַת חָמֵשׁ רַגְלַיִם אוֹ אֵין לָהּ אֶלָּא שָׁלֹשׁ רַגְלַיִם. אִם הָיְתָה אַחַת מֵרַגְלָיו וְיָדָיו פַּרְסָתָהּ עֲגֻלָּה כְּשֶׁל חֲמוֹר אַף עַל פִּי שֶׁהִיא סְדוּקָה וּפְרוּסָה. אִם הָיְתָה יָדוֹ אוֹ רַגְלוֹ קְלוּטָה כְּשֶׁל חֲמוֹר וְזֶהוּ (ויקרא כב-כג) "קָלוּט" הָאָמוּר בַּתּוֹרָה. אִם נִגְמְמוּ טְלָפֶיהָ וְזִכְרוּתָן עִמָּהֶן אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַר מִזִּכְרוּתָן מְעַט קָרוֹב לַבָּשָׂר:
הלכה ו׳
כָּל מוּם מִשְּׁלֹשָׁה וְשִׁבְעִים מוּם הַמְּנוּיִין בַּבְּהֵמָה פּוֹסְלִין אוֹתָהּ מִן הַקָּרְבָּן. וְאִם נָפַל אֶחָד מֵהֶם בִּתְמִימָה שֶׁהִיא קֹדֶשׁ תִּפָּדֶה וְתֵצֵא לְחֻלִּין. חוּץ מִזָּקֵן וְחוֹלֶה וּמְזֹהָם שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ כָּשֵׁר לְקָרְבָּן אֵינוֹ נִפְדֶּה. אֶלָּא יִהְיֶה קַיָּם וְרוֹעֶה עַד שֶׁיִּוָּלֵד בּוֹ מוּם אַחֵר קָבוּעַ מִשְּׁאָר הַמּוּמִין וְיִפָּדֶה. וְכֵן בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד בָּהּ מוּם עוֹבֵר אֵינָהּ קְרֵבָה וְלֹא נִפְדֵּית:
הלכה ז׳
אַרְבָּעָה מוּמִין עוֹבְרִים יֵשׁ בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה וְאֵלּוּ הֵן. גָּרָב לַח. חֲזָזִית שֶׁאֵינָהּ מִצְרִית. מַיִם שֶׁיּוֹרְדִין בָּעַיִן וְאֵינָן קְבוּעִין. סַנְוִירִין שֶׁאֵינָן קְבוּעִין:
הלכה ח׳
יֵשׁ שָׁם אַרְבָּעָה חֳלָיִים אֲחֵרִים אִם נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם בִּבְהֵמָה אֵין מַקְרִיבִין אוֹתָהּ. לְפִי שֶׁאֵינָהּ מִן הַמֻּבְחָר וְהַכָּתוּב אוֹמֵר (דברים יב-יא) "מִבְחַר נְדָרֶיךָ". וְאֵלּוּ הֵן. מִי שֶׁבְּלֹבֶן עֵינוֹ יַבֶּלֶת שֶׁאֵין בּוֹ שֵׂעָר. אִם נִגְמְמוּ קַרְנָיו אַף עַל פִּי שֶׁנִּשְׁאַר מִזִּכְרוּתָן מְעַט סָמוּךְ לַבָּשָׂר. אִם נִפְגְּמוּ חִטָּיו הַפְּנִימִיּוֹת. אִם הָיָה אֶחָד מֵאֵלּוּ בְּקָדָשִׁים לֹא קְרֵבִין וְלֹא נִפְדִּין. אֶלָּא יִרְעוּ עַד שֶׁיִּפּל בָּהֶן מוּם. וְאִם הִקְרִיבָן יֵרָאֶה לִי שֶׁהֻרְצוּ:
הלכה ט׳
וְכֵן בֶּהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנֶּעֶבְדָה בָּהּ עֲבֵרָה אוֹ שֶׁהֵמִיתָה אֶת הָאָדָם בְּעֵד אֶחָד אוֹ עַל פִּי הַבְּעָלִים לֹא קְרֵבָה וְלֹא נִפְדֵּית עַד שֶׁיִּוָּלֵד לָהּ מוּם קָבוּעַ:
הלכה י׳
בְּהֵמָה שֶׁנּוֹלַד בָּהּ אַחַת מִן הַטְּרֵפִיּוֹת הָאוֹסְרוֹת אוֹתָהּ בַּאֲכִילָה אֲסוּרָה לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר (מלאכי א-ח) "הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ". וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לְקָרְבָּן אֵין פּוֹדִין אוֹתָהּ שֶׁאֵין פּוֹדִין אֶת הַקָּדָשִׁים לְהַאֲכִילָן לַכְּלָבִים. אֶלָּא יִרְעוּ עַד שֶׁיָּמוּתוּ וְיִקָּבְרוּ:
הלכה י״א
נִשְׁחֲטָה וְנִמְצֵאת טְרֵפָה הֲרֵי זוֹ תֵּצֵא לְבֵית הַשְּׂרֵפָה. וְכֵן אִם נִמְצָא אֶחָד מֵאֵיבָרֶיהָ הַפְּנִימִיִּין חָסֵר אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ טְרֵפָה כְּגוֹן שֶׁנִּמְצֵאת בְּכֻלְיָא אַחַת אוֹ שֶׁנִּטַּל הַטְּחוֹל הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לַמִּזְבֵּחַ וְתִשָּׂרֵף. לֹא מִפְּנֵי שֶׁהִיא בַּעֲלַת מוּם שֶׁאֵין חִסָּרוֹן שֶׁבִּפְנִים מוּם אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁאֵין מַקְרִיבִין חָסֵר כְּלָל שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כח-יט) (במדבר כ״ח:ל״א) (במדבר כט-ח) "תְּמִימִם יִהְיוּ לָכֶם". וְכָל הַיָּתֵר כְּחָסֵר לְפִיכָךְ אִם נִמְצָא שָׁם שָׁלֹשׁ כֻּלְיוֹת אוֹ שְׁנֵי טְחוֹלִים פְּסוּלָה:
הלכה י״ב
אֵי זוֹ הִיא סַנְוִירִין קְבוּעִים כָּל שֶׁשָּׁהָה שְׁמוֹנִים יוֹם וְלֹא רָאָה. וּבוֹדְקִין אוֹתוֹ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בְּיוֹם שִׁבְעָה וְעֶשְׂרִים מֵעֵת שֶׁהִרְגִּישׁוּ בּוֹ וּבְיוֹם אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים וּבְיוֹם שְׁמוֹנִים. אִם רָאָה מוֹנִים לוֹ שְׁמוֹנִים מֵעֵת שֶׁפָּסְקָה הָרְאִיָּה:
הלכה י״ג
וּבַמֶּה יִוָּדַע שֶׁהַמַּיִם קְבוּעִין. כְּשֶׁאָכְלָה עֲשָׂבִים לַחִים מֵרֹאשׁ אֲדָר עַד חֲצִי נִיסָן וְאָכְלָה אַחֲרֵי כֵן עֲשָׂבִים יְבֵשִׁים אֱלוּל וַחֲצִי תִּשְׁרֵי וְלֹא נִתְרַפְּאָה הֲרֵי אֵלּוּ מַיִם קְבוּעִים:
הלכה י״ד
וְכַמָּה תֹּאכַל מֵעֲשָׂבִים אֵלּוּ הַלַּחִים בַּזְּמַן הַלַּח וְהַיְבֵשִׁים בַּזְּמַן הַיָּבֵשׁ. כִּגְרוֹגֶרֶת אוֹ יוֹתֵר קֹדֶם סְעֻדָּה רִאשׁוֹנָה שֶׁל כָּל יָמִים בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אֵלּוּ. וְצָרִיךְ שֶׁתֹּאכַל אוֹתָן בְּכָל יוֹם אַחַר שְׁתִיָּה. וְתִהְיֶה מֻתֶּרֶת בַּשָּׂדֶה בְּעֵת אֲכִילָה. וְלֹא תִּהְיֶה לְבַדָּהּ אֶלָּא הִיא וּבְהֵמָה אַחֶרֶת לְצַוֵּות עִמָּהּ. אִם נַעֲשָׂה לָהּ כָּל אֵלּוּ וְלֹא נִתְרַפֵּאת הֲרֵי אֵלּוּ קְבוּעִין וַדַּאי. וְאִם חָסֵר אֶחָד מִכָּל אֵלּוּ הֲרֵי זֶה סָפֵק וְאֵינָהּ קְרֵבָה וְלֹא נִפְדֵּית:
הלכה ט״ו
כֵּיצַד. אָכְלָה הַלַּח כְּמִשְׁפָּטוֹ בַּאֲדָר כֻּלּוֹ וַחֲצִי נִיסָן וְאָכְלָה אַחֲרָיו הַיָּבֵשׁ כְּמִשְׁפָּטוֹ בַּחֲצִי נִיסָן וְאִיָּר שֶׁנִּמְצָא שֶׁאָכְלָה בִּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים עַל הַסֵּדֶר. אוֹ שֶׁאָכְלָה כִּגְרוֹגֶרֶת אַחַר אֲכִילָה אוֹ קֹדֶם שְׁתִיָּה אוֹ שֶׁהָיְתָה קְשׁוּרָה אוֹ שֶׁהָיְתָה לְבַדָּהּ אוֹ שֶׁהָיְתָה בַּגִּנָּה הַסְּמוּכָה לָעִיר וְלֹא נִתְרַפֵּאת מִכָּל אֵלּוּ סָפֵק קְבוּעִין אוֹ עוֹבְרִים. לְפִיכָךְ אִם הֵטִיל בָּהּ מוּם אַחֵר אֵינוֹ לוֹקֶה. אֲכָלָהּ כְּמִשְׁפָּטָהּ בִּזְמַנֵּי הָאֲכִילָה וְלֹא נִתְרַפְּאָה הֲרֵי הִיא בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ:
הלכה ט״ז
יֵשׁ בַּדָּבָר סָפֵק אִם לְמַפְרֵעַ הִיא בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ מֵעֵת שֶׁבָּאוּ לָהּ הַמּוּמִים אוֹ מֵעֵת שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתָהּ. לְפִיכָךְ הַפּוֹדֶה אוֹתָהּ קֹדֶם שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתָהּ וְנֶהֱנֶה בְּאוֹתוֹ הַפִּדְיוֹן אַחַר שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ מֵרְפוּאָתָהּ הֲרֵי זֶה סָפֵק מוֹעֵל וְאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבַּן מְעִילָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:

הר המוריה · הלכות איסורי המזבח פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות איסורי המזבח פרק ב׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות איסורי המזבח פרק ב׳

א׳
כל המומין הפסולין באדם ובבהמה חמשים כדילפינן להו לעיל בתרוייהו.
ב׳
ויש מומין אחרים מיוחדין בבהמה ואינם ראויים להיות באדם ולהכי לא ילפינן להו דשלשה ועשרים הם עינו עגול כאדם עינו א' כשל עגל וא' כשל אווז דהוו מום שבגלוי יבלת בעינו ויש בה שיער דאף על גב דאין מומין בלבן היכא דאית בה שיער מגונה הוא והוי מומא בכלל יבלת דכתיבא בבהמה ניקב עור שבין חוטמה במקום הנראה פיה דומה לשל חזיר פרום חטייה החיצונות שנקבו או שנגממו אף על פי שנשאר מקצתן או שנפגמו אם נעקרו חטיה הפנימיות נטלו קרניה וזכרותן עמהם נפגם עור הגיד נפגמה הערוה של נקבה נפגם הזנב מן העצם היה ראש הזנב מפוצל לשנים בשני עצמים כל הני הוי מומא ונראה דהוו כולהו בכלל חרוץ הכתוב בבהמה זנב קצר רך ומדולדל נראה דהני נמי הוו בכלל חרוץ דכיון דתרבית עגלים אינו כן הוי כמי שנחרץ נשבר עצם מן הזנב הוי בכלל שבור דכתי' שבר יד ושבר רגל מה אלו אינם חוזרים ובגלוי אף כל שנשבר שהוא בגלוי ואינו חוזר לאפוקי נשבר עצם הצלע שאינו בגלוי בעל חמש רגלים או אין לה אלא שלשה רגלים איפשר דהוו בכלל שרוע הכתוב בתורה ובעל שלש דהוי חסר ומום שבגלוי וילפינן בכלל ופרט וכלל כל מומין שבגלוי פרסת רגלו או ידו עגולה כשל חמור דפרסות בהמה טהורה אינן עגולות ידו או רגלו קלוטות כשל חמור וזהו קלוט האמור בתורה נגמם זכרות וטלפיה נראה דהוי בכלל חרוץ הרי אלו כ"ב ובין חוליא לחוליא כמלא אצבע כשר הא יותר פסול הרי כ"ג.
ו׳
כל מום מע"ג מומין המנויין בבהמה פוסלין אותה מן הקרבן דכתי' ולנדר לא ירצה. ואם נפל אחד מהם בתמימה שהיא קדש תפדה ותצא לחולין כדכתיב תזבח ואכלת בשר דמיירי בפסולי המוקדשין שיפדה חוץ מזקן וחולה ומזוהם דאף על גב דאינם כשרים לקרבן כדילפינן לעיל אינם נפדים עד שיפול בהם מום קבוע.
ח׳
יש ד' חולים בבהמה שאינה מקריבין אותה לפי שאינה מן המובחר וכתיב מבחר נדריך וגו' יבלת בלובן עיניו בלא שיער נגממו קרניו אע"פ שנשאר מזכרותן נפגמו חטיו הפנימיות (נגממו) אין הבהמה נפדית על אלו ואם הקריבה הורצה דמבחר נדריך דכתיב למצוה הוא ולא לפסול.
ט׳
וכן בהמת קדשים שנעבדה בה עבירה שיש בה חיוב מיתה דאלו חרש בשור וחמור לא נפסל דכתיב אלה מאלה אי אתה מקריב אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהם עבירה או שהמיתה את האדם בעד אחד או על פי הבעלים דאינה נסקלת הבהמה דמודה בקנס פטור [אינה קריבה] דכתי' מן הבהמה להוציא רובע ונרבע מן הבקר להוציא את הנעבד מן הצאן להוציא את המוקצה שהוקצה והופרש לצורך עבודה זרה ומן הצאן להוציא את הנוגח וצריכי כולהו ולא נפדין דאין בהמה נפדית אלא על מום הניכר בה נראה משום דכתיב ואם כל בהמה טמאה וגו' דמיירי בבעלי מומין שיפדו וקרי לה טמאה שניכר מומה כטמאה שניכרת בסימניה.
י׳
נולד בבהמה טרפות האוסרה באכילה אסורה לגבי מזבח כדכתיב הירצך או הישא פניך דכיון דאינו ראוי להדיוט אינו ראוי לגבוה וכתיב נמי אם עולה קרבנו מן הבקר וגו' מן הבקר מה תלמוד לומר אלא להוציא את הטרפה ואין פודין אותה דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדאמר' לעיל מדכתיב ואכלת ולא לכלביך וכן אם נמצא אחד מן האיברים הפנימיי' חסר אף על פי שאינה טרפה אסורה למזבח דכתיב תמימים יהיו לכם מלמד שאין מקריבין חסר ואם היה יתר כל יתר כנטול דמי ופסולה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות איסורי המזבח פרק ב׳

ח׳
יש שם ארבעה חוליים אחרים אם נמצא אחד מהם בבהמה אין מקריבין אותה לפי שאינה מן המובחר, והכתוב אומר מבחר נדריך ואלו הן מי שבלובן עינו יבלת שאין בו שער [חוורור והמים שאין קבועין]. כן נ"ל להגיה וחשיב להו חדא דבל"ז ליכא ארבעה וגם דהכי תנן במתני'. אם נגממו קרניו אע"פ שנשאר מזכרותן מעט סמוך לבשר, אם נפגמו חטיו הפנימיות, אם היה אחד מאלו בקדשים לא קריבין ולא נפדין, אלא ירעו עד שיפול בהן מום ואם הקריבן יראה לי שהורצו. ואם הקריבן יראה לי שהורצו, יש לעיין למה כתב הרמב"ם יראה לי דהא מבואר להדיא כן במנחות דף פ"ד בהא דפליגי ר' יוחנן ור"ל אם הביא מתמרים שבהרים ומפירות שבעמקים דר' יוחנן אמר אם הביא לא קידש, ור"ל אמר אם הביא קידש נעשה ככחוש בקדשים, ואמר בגמ' בשלמא ר"ל כדאמר טעמא אלא ר' יוחנן מאי טעמא אמר קרא מראשית ולא כל ראשית מארצך ולא כל ארצך, ומוכח דבקרבנות אם הביא שלא מן המובחר קידש דעל כחוש בקדשים גם ר' יוחנן אינו חולק דהורצה, ואף דיש לחלק מכחוש בקדשים לבהמה שהיא חולה בחליים שאינה בעלת מום דממעטינן מקרא דמבחר נדריכם, מ"מ א"א לומר כן דאי משום מבחר נדריכם נמי לא הורצה, א"כ למה צריך ר' יוחנן ללמוד מקרא דמראשית ולא כל ראשית, ועוד דכיון דדריש בתוספתא מקרא דמבחר נדריכם על הא דכולן אין באין אלא מן המובחר, ובזה הא תנן להדיא בכל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאין, וכן תנן בדף פ"ו לא מבית הזבלין ולא מבית השלחין וכו' ואם הביא כשר, ועוד דמדברי הרמב"ם פ"ז הל' א' מבואר דכחוש אינו מן המובחר, וזה מפורש בגמ' דכחוש כשר וא"כ קשה דלמה כתב הרמב"ם על זה יראה לי שהורצו. ונראה לפי"מ שכתב הרמב"ם בהל' י' דבהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי מזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, וכבר תמה הכ"מ דלמה הוצרך הרמב"ם לזה דהא במנחות ובתמורה דריש בגמ' מקראי ועיין במה שכתבתי שם, אבל לבד זה קשה דהא בקרא כתיב וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישון פסח וחולה אין רע הקריבהו נא לפחתך, וכיון דקרא כתיב בסתם חולה מנ"ל להרמב"ם ללמוד מזה על טריפה דהא מהך קרא יש לפסול כל חולה, ולפלא שלא עמדו בזה הכ"מ והלח"מ. אכן בבכורות דף מ"א במתני' זקן וחולה ומזוהם, וכתב זה הרמב"ם גבי מומי אדם בפ"ז מהל' ביאת מקדש הל' י"ב וכתב הזקן שהגיע להיות רותת ורועד כשהוא עומד, החולה כשהוא רועד מפני חוליו וכשלון כחו, וכתב הכ"מ דמקור דברי הרמב"ם הוא מהא דחולין דף כ"ד דכהן עובד עד שיזקין ואמר ע"ז בגמ', עד שירתית, אבל לא כתב הכ"מ מנ"ל להרמב"ם דגם בחולה הוא שיעור זה, איברא דכן משמע דבגמ' בבכורות איכא צריכותא על חולה וזקן ומוכח דהוא גדר אחד, עכ"פ צ"ל לפי"ז דמה דכתיב בקרא חולה הוא כשהוא רועד מפני חוליו ולפי"ז אין לנו מקור מזה על טריפה שאינו רועד, ומה דלמד הרמב"ם מהקריבהו נא לפחתך נראה דהוא עפ"מ דאמר הגמ' בסוכה דף נ"ג גבי יין מגולה ולית ליה לר' נחמיה הקריבהו נא לפחתך, ומוכח דמהך קרא ילפינן דדבר האסור לאדם פסול למזבח דהא יין שנתגלה אין בו חסרון מצד עצמו ואסור לאדם רק משום סכנה, ולמזבח שאין סכנה למה אסור וע"כ דפשוט לגמ' דמהך קרא ילפינן דדבר האסור לאדם יש בו משום הקריבהו נא לפחתך, וה"נ לומד מזה דטריפה אף שאין בו גדר חולה שאינו רועד מחמת חליו כיון דאסור לאדם פסול למזבח, ולפי"ז יש לומר דזהו שכתב הרמב"ם כאן בלשון יראה לי דאף דעיקר דין חולה דפסול דוקא כשהוא רועד מפני חליו כתב בפ"ג מהלכות ביאת מקדש, אלא דעיקר פסול דזקן חולה ומזוהם דריש בספרי ריש פ' שופטים מקרא דלא תזבח וגו' אשר יהי' בו מום כל דבר רע, מנין לחולה וזקן ומזוהם ת"ל כל דבר רע, ומהך קרא כיון דממעטינן להו מגדרי מומין בזה מסתבר לומר דחולה וזקן הוא גדר אחד וזהו במומי בהמה ובמומי אדם ומזה מיירי בהל' ביאת מקדש, אבל בהך קרא דכתיב וחולה על הקריבהו נא לפחתך הי' אפשר לומר דזהו דין מיוחד בפסול קרבן, דאף דחולה שאינו רועד אינו מגדרי מומין מ"מ פסול משום הקריבהו נא לפחתך וזה אינו פסול אלא לקרבן ולא בפסולי כהנים, אלא דמ"מ סובר הרמב"ם דכיון דתנן במתני' גבי מומי בהמה זקן וחולה הוא בחד גוונא וחולה אינו פסול בדיעבד לקרבן אלא ברועד מחמת חליו, וזהו שכתב כאן דיראה לי שהורצה, ומשמיענו בזה דין כל חולה שאינו רועד מחמת חליו דודאי ג"כ פסול לכתחלה משום שאינו מן המובחר אבל בדיעבד הורצו, ובהל' י' נבאר דעכשיו דילפינן מהקריבהו נא לפחתך על טריפה, מפרשינן וחולה דקרא אטריפה, דחולה שהוא רועד דהוי מום גם באדם ל"צ להך קרא. עוד יש לומר בד' הרמב"ם עפ"מ שכתב בפיהמ"ש על מתני' דבכורות דף מ"א וז"ל אין שוחטין במקדש דבר שיש בו שום ענין מכל אלו לפי שהוא חסר ואין מקריבין אלא שלם בתכלית השלמות, ובהך מתני' תנן גם אלו החוליים שהזכיר הרמב"ם א"כ לדבריו בפיהמ"ש אינו משום מבחר נדריך אלא משום דאינם תמימים גמורים, ולפי"ז גם בדיעבד לא הורצו דהא כתוב תמים יהי' לרצון, ורק דאין שוחטין עליהם במדינה דלא הוי מומין, ולכן כתב הרמב"ם יראה לי שהורצו דאין זה משום חסרון תמימים וכמו שכתבתי בריש פ"א דאי אפשר שלא יהיו בע"מ ולא יהיו תמימים ואין כאן חסרון אלא משום מבחר נדריך, ובזה העירני ח"ג הגאון מוהרי"ח סרנא שליט"א. במה שכתבתי להגיה בדברי הרמב"ם ולהוסיף חוורור והמים שאין קבועים, משום דלפי גירסתנו ליכא רק שלשה, מצאתי אח"כ ברמב"ם דפוס קושטא שאחר "אם נפגמו חטיו הפנימיות" נוסף שם "אם נגממו חטיו הפנימיות", אלא שאיני יודע מקור לגירסא זו דליתא כן לא במשנה ולא בגמ', ואולי הוציא זה מכלל מה דתנן אבל לא שנעקרו, אלא דמ"מ נראה יותר כמו שהוספתי דאל"כ קשה למה באמת החסיר הרמב"ם מה דתנן במתני'.
י׳
בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה אסורה לגבי המזבח הרי הוא אומר הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך, ואעפ"י שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אלא ירעו עד שימותו ויקברו. הרי הוא אומר הקריבהו וגו' הכ"מ תמה ע"ז דהא בת"כ ובגמ' דתמורה ממעטינן טריפה מקרא דמן הבקר להוציא את הטריפה, ולא העלה תי' ברור, ונראה בזה דהרמב"ם כתב אח"כ ואעפ"י שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים, והוא מתני' בתמורה דף ל' ע"ב כל הקדשים שנעשו טריפה אין פודין אותן שאין פודין הקדשים להאכילן לכלבים, וקשה דמוכח מזה דבלא הך טעמא היו פודין ע"י שנעשה טריפה ואמאי הא טריפה לא הוי מום כמו שכתב הרמב"ם בהל' י"א שאין חסרון שבפנים מום, וכן איתא להדיא במנחות דף ה' ע"ב ובדף ו' ע"א וכן כתב הרמב"ם להדיא בפ"ז מהל' ביאת מקדש הל' י"ב דטריפה כשר באדם ופסול בבהמה ומוכח דאינו מום, ואין פודין קדשים אלא שהוממו, ומוכח מזה דטריפות הוי כמו מום לענין דין פדיה אי לאו טעמא דאין פודין להאכילן לכלבים, אבל גם זה קשה דהא ממה דמעטינן מקרא דמן הבקר להוציא את הטריפה אין ראי' דטריפות חשיב כמו מום דהא ה"נ ממעטינן מן הצאן להוציא את הנעבד, ומ"מ אין פודין נעבד בלא מום, ואף דאפשר לומר דהך טעמא צריך אם נעשה בע"מ והוא טריפה אבל פשטות דברי הרמב"ם לא משמע כן, וכן לא משמע כן פשטה דמתני' דתמורה. ולכן כתב הרמב"ם הך טעמא דהקריבהו נא לפחתך דכתיב שם וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישון פסח וחולה אין רע, ומפרש הרמב"ם דהאי וחולה קאי אטריפה דשאר חולה אם אינו בגדר מום אף דאסור להקריבו משום מבחר נדריכם, אבל בדיעבד מרצה וכמש"כ בהל' ח' ובהך קרא כתיב הירצך דאינו מרצה, והי' אפשר לאוקמי האי וחולה במרתת דפסול גם באדם מדין מום וכמש"כ הרמב"ם בפ"ז מהל' ביאת מקדש הל' י"ב. אבל הרמב"ם מפרש הך קרא דוחולה דקאי בטריפה וכמש"כ בהל' ח' דנלמד מהקריבהו נא לפחתך והוא מהגמ' דסוכה וכמש"כ שם, ולכן סובר הרמב"ם דכיון דכתב קרא חולה בהדי מומין דעור ופסח דחולה שהוא טריפה יש לו ג"כ דין פסול כמו מום, ומשום זה הי' אפשר לפדות ע"י פסול דטריפה ורק משום טעמא דאין פודין קדשים להאכילן לכלבים אין פודין אותן וזהו טעמא דמתני' ואף דילפינן בספרי ובגמ' מקרא דמן הבקר אפשר דזהו עיקר טעמא דפסול טריפה, ומשום זה מפרשינן קרא דדברי קבלה דהקריבהו נא לפחתך על וחולה דהכונה על טריפה ופסול בגדר מום אפי' אינו מרתת, וגלה לן האי קרא דטריפה הוא בגדר מום והי' ראוי לפדיון, אי לאו טעמא דאין פודין להאכיל לכלבים, ואף דלכאורה מאי נ"מ משום איזה טעם אין פודין, אך בהל' י"א יתבאר דשפיר איכא נ"מ לדינא עי"ש.
י״א
נשחטה ונמצאת טריפה הרי זו תצא לבית השרפה וכן אם נמצא אחד מאבריה הפנימין חסר אע"פ שאינה טריפה כגון שנמצאת בכוליא אחת או שניטל הטחול הרי זו אסורה למזבח ותשרף, לא מפני שהיא בעלת מום שאין חסרון שבפנים מום, אלא מפני שאין מקריבין חסר כלל, שנאמר תמימים יהיו לכם וכל היתר כחסר לפיכך אם נמצא שם שלש כוליות או שני טחולים פסולה. הרי זו תצא לבית השרפה, המל"מ ציין לדברי הרמב"ם בפ"ג מהל' בכורות הל' י' ולדברי התוס' יו"ט פרק י"ב דזבחים והוא למה שהקשה שם התוי"ט במה דסותרין דברי הרמב"ם, דכאן פסק תצא לבית השרפה ומשמע דבכל גווני ובהל' בכורות פסק דאם נמצא טריפה אחר שהופשט העור אז העור ישרף והבשר יקבר והוא ע"פ גירסתנו בזבחים דף ק"ד ורש"י כתב שם דלא גרסינן הכי והוא טעות ולפירש"י בנשחט בעזרה הכל בשרפה כדין כל שפסולו בקודש בשרפה, עוד כתב התוי"ט ותו קשיא הך פסקא גופיה מאי טעמא העור בשרפה כשהבשר בקבורה, והביא מד' התוס' בכורות דף ל"ב שכתבו לגרוס להיפוך בשר בשרפה ועור בקבורה, ובזה"ז הוא דקאמר שלא החמירו על העור לשרוף כמו הבשר, וד' התוס' ג"כ אינם מובנים דאי בזה"ז א"כ לא נשחט בעזרה והיכן מצינו בזה דין שרפה דהא דין שרפה בקדשים אינו אלא כשנשחט בעזרה, כדתנן בסוף תמורה וכשנשחט בחוץ אף דחייב כרת אבל לענין הקדשים הו"ל כקדשים שמתו דהוא בקבורה, ועיין בקדושין דף נ"ח במה דאמר מה שלי בשלך אסור ועיין מה שכתבו רש"י ותוס' בזה. וראיתי להמרכה"מ שכתב דבפ"ג מהל' בכורות גבי בכור כיון דטריפה נתמעט מקרבן ואינו צריך פדיון הו"ל חולין וכשנשחט בעזרה הו"ל חולין שנשחטו בעזרה ואף דטרפה ששחטה בעזרה אינו אסור כמו שפסק הרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה הל' ב' כר"ש דשחיטה שאינה ראויה לא שמה שחיטה צ"ל דסובר רבינו דמ"מ צריך קבורה מד"ס כשאר חולין בעזרה דלא פלוג, ודבריו תמוהין דהא בד' הרמב"ם בפ"ב מהל' שחיטה שהביא בעצמו מבואר להדיא דאינו טעון קבורה דהא כתב אבל השוחט חולין בעזרה אותו הבשר טהור ואסור בהנייה כבשר וחלב וכיוצא בו וקוברין אותו וכו', אבל הנותר בעזרה וכו' והשוחט ונמצא טריפה וכו' הרי אלו כולן מותרים בהנייה, ומוכח להדיא דאינו טעון קבורה, אכן לא ידעתי מה דחק המרכה"מ בזה, דהא טריפה לא עדיף מבע"מ דבכור בע"מ ג"כ אינו קדוש ליקרב ודינו כחולין ומ"מ כל זמן שלא הותר ע"פ חכם דינו כקדשים ודינו כקדשים שמתו, ועוד דטריפה אפי' ידעינן שהוא טריפה א"א להתירו וכמש"כ רש"י בהך סוגיא בזבחים דף ק"ד בד"ה דאפי' בגבולין בכור בע"מ הנשחט בו במדינה על מומו ולא התירו הכתוב אלא באכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו, אבל אם מת עורו אסור וטעון קבורה, וכן כתבו התוס' בבכורות דף ל"ב בד"ה פסק, במה שרצו מקודם להוכיח להלכה דמאכילין בשר בכור לעכו"ם דחו אח"כ זה וכתבו דהיכי דשרי לישראל הוא דאיתקש לצבי ואיל ושרי אפי' לעכו"ם ולא איתסר מואכלת ולא לכלביך, אבל היכי דאסור לישראל לא איתקש לצבי ואיל הילכך בכור שמת או נשחט בלא היתר חכם או הותר ונמצא טרפה טעון קבורה כדמוכח הני סתמא ואפי' ר"ע מודה עכ"ל. אכן עיקר טעמא דעור בשרפה ובשר בקבורה אינו מבואר כלל מה החילוק ביניהם. והנראה בזה דהך דינא דבכור שנשחט בעזרה ונמצא טרפה אית ביה תרי דיני, דין דאורייתא ודין דרבנן דמדאורייתא א"א להתירו לשחטו בגבולין אפי' אם נודע שהוא טריפה קודם שנשחט מטעם שכתב רש"י דלא התירה תורה אלא לאכילה כדכתיב בשעריך תאכלנו, ולכן הבשר אסור, אבל משום הך טעמא לא היינו אומרים דהעור אסור כיון דמעיקר דינא נתמעט טריפה מדין קרבן, וכפי"מ שבארנו בהל' י' יש בטריפה גם גדר מום שהי' מועיל פדיון, ורק משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים לא מהני פדיון בשאר קדשים, וא"כ בבכור דלא צריך פדיון היה מותר רק דאסור משום קרא דבשעריך תאכלנו, ולכן לא מצינו טעם לאסור העור דרק על הבשר איכא טעמא דלא הותר אלא לאכילה, אבל על העור הא לא נאמר בשעריך תאכלנו, ולפי"ז הי' מן הדין דאף דהבשר אסור באיסור בכור אבל העור צריך להיות מותר, אלא דמדרבנן כיון דאפי' בע"מ דאיכא היתר לשחטו בגבולין מ"מ צריך היתר חכם, ואם נשחט שלא ע"פ חכם אסור והוא בקבורה כדין קדשים שמתו, אלמא דמדרבנן כל זמן שלא הותר הבכור ע"פ חכם יש לו דין בכור והוא אסור וצריך קבורה הבשר והעור כמו בכור תם שמת ולכן גם טריפה כן הוא, ועכשיו בבכור שנשחט בעזרה ונמצא טריפה אם הי' לו דין בכור תם שנשחט בעזרה בפסול הרי דינו בשרפה כדין כל פסולו בקודש אלא דזה כיון שהוא טריפה אין לו דין פסולו בקודש לומר דהוי כמו שנשחט בקודש דזה אינו אלא בקדשים גמורים כמו חטאת ופסח שנשחטו שלא לשמן או חוץ לזמנן, אבל בכור טריפה כיון דנתמעט מדין קרבן אינו פסולו בקודש, ולכן א"א לומר דהבשר ישרף כיון דאינו פסולו בקודש, ואסור רק מדין בשעריך תאכלנו וטעון קבורה, ולא מהני מה דמדרבנן הוא כבכור תם להתיר אפרו ע"י שריפה אבל העור כיון דמעיקר הדין מדאורייתא הי' מותר העור לגמרי ורק דמדרבנן דיינינן ביה דין בכור תם שלא הותר ע"פ חכם ממילא דיינינן בעור דין בכור תם לגמרי, וכיון שנשחט בעזרה הוי פסולו בקודש לכן ישרף, ומה דבכור שנשחט שלא ע"פ חכם יקבר כולו זהו בגבולין דליכא ביה דין כל שפסולו בקודש בשרפה. ומבואר שפיר דאין סתירה בדברי הרמב"ם דמה דכתב כאן יוצא לבית השרפה הא מיירי בשאר קדשים דאפי' בע"מ אינו חולין וצריך פדיון ויש בו דין קדשים גמורים לכן גם טריפה אם נשחט בעזרה הבשר בשרפה, ואפי' נולד טריפה דכה"ג בקדם מומן להקדשן אין בו אלא דין קדושת דמים זהו דוקא במום דאפשר לפדותו, אבל טריפה דאין פודין אותו יש לו דין קדושת הגוף ואם נשחט בעזרה הוי פסולו בקודש, ושם בהלכות בכורות כיון דאם הי' בע"מ אינו צריך פדיון לכן גם אם הוא טריפה אף דהוא אסור באכילה משום בשעריך תאכלנו, אבל ליכא בו דין פסולו בקודש ולכן הבשר בקבורה והעור בשרפה וכמש"כ.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות איסורי המזבח פרק ב׳

ב׳
ויש מומין אחרים מיוחדים כו'. כתב מרן קשיא לי דהא חטיה החיצונות כו' ותמיהא לי מילתא טובא דבר"פ מומין אלו ד' מ"ג אמרינן קלוט וחוטין דליתנהו באדם כו' וצ"ע ועי' בלח"מ:
ג׳
חטיה החיצונות שניקבו וכו'. הטעם שכתב רבינו שהוא לפי שבעת שפותחת פיה כו' הוא בגמרא פרק כל פסולי המוקדשין (דף ל"ה):
ה׳
אם היתה ידו או רגלו קלוטה כשל חמור. בירושלמי פרק עגלה ערופה נסתפקו בזה אם משום מום נגעו בה או משום מחוסר אבר ונ"מ לדברים שאין המום פוסל ומחוסר אבר פוסל יע"ש:
ו׳
כל מום מע"ג מום המנויין וכו' חוץ מזקן וכו' שאע"פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה. נראה דאם עבר והקריב זקן דפסול לפי שזקן יש לו דין מום שאינו קבוע ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו דאם עבר והקריב שכשר והרי גבי כהן שיש לו מום עובר קי"ל שאם עבד פסל וכמו שפסק רבינו בפ"ו מהלכות ביאת מקדש דין ב' וא"כ לגבי בהמה נמי שאם יש לה מום עובר שאם עבר והקריבה דפסולה ותשרף כדין פסולי המוקדשין וא"כ הוא הדין זקן שהרי דינו כמום עובר שהרי זקן שעבד עבודתו פסולה שהרי מנאו רבינו בפ"ז מהלכות ביאת מקדש בכלל המומים הפוסלים באדם ובבהמה וכמבואר שם ועוד שהרי כתב שם בדין ח' יש ד' חליים אחרים כו' וסיים וכתב ואם הקריבן יראה לי שהורצו ע"כ משמע דדוקא בהני הוא דאם עבר והקריבן הורצו אבל כל השאר אם עבר והקריבן לא הורצו. אך לא ביאר כאן רבינו שיעור הזקן שתפסל הבהמה מה הוא ולכאורה נראה שהשיעור הוא שהגיעה להיות רותחת כדין האדם וכמו שפסק בפ"ז מהלכות ביאת המקדש דין י"ב וסמך בהלכות איסורי מזבח על מ"ש בהלכות ביאת המקדש לפי שהבהמה והאדם שוים הם בדינם. אך ראיתי לרבינו בפ"א מה' מעשה הקרבנות דין י"א שכתב והגדולים בבקר כו' יותר על זה הרי הוא זקן ואין מקריבין אותו ע"כ משמע דס"ל דזקן האמור בבהמה הוא תלוי בשנים ולא דמי לאדם שאינו תלוי בשנים אלא שאני תמיה על זה דמסוגיא דפרק עגלה ערופה (דף מ"ו) מוכח דקדשים דלא כתיב בהו בן שנה אין שנים פוסלים בהם ולומר דכיון דאין פודים אותם משום זקנה מש"ה אמרינן דאין שנים פוסלים הא ליתא דכיון שכבר הכרחנו לעולם דפסולים ואם עבר והקריבן ישרפו ככל פסולי המוקדשין א"כ היכי אמרינן בהו דאין שנים פוסלים ובפ"ק דפרה מ"ב תנן וחכ"א אף בני ג' ר"מ אומר אף בני ד' וה' כשירים אלא שאין מביאין זקנים מפני הכבוד ע"כ. והנה יש לדקדק בדברי ר"מ הללו דמדקאמר שאין מביאים זקנים מפני הכבוד משמע שאינן פסולים מן התורה וכמ"ש הראב"ד הביא דבריו הרב בעל קרבן אהרן בפרשת פר כהן משיח ואילו בסוף פ"ז דבכורות ממעטינן זקן מקרא ומאותה סוגיא מוכח דפסולו מן התורה הוא דוקא דומיא דאדם שהוא עד שירתת אבל כל שלא הגיע לשיעור זה אין פסולו כ"א מדרבנן מפני הכבוד וכ"כ הרב בעל תיו"ט ולפי זה היה אפשר ליישב דברי רבינו דהזקן שכתב בהלכות איסורי מזבח הוא הזקן שכתב במומי הכהנים שהוא תכלית הזקנה וזה הוא פסול ולא מצד השנים אלא לפי שתש כחו. ומ"ש בהלכות מ"ה יותר על זה הוא זקן ואין מקריבין אותו לאו למימרא שהוא פסול דהא זקן דמיעט קרא אינו זקן בשנים אלא הכוונה היא דלכתחילה אין מקריבין אותו מפני הכבוד ולפ"ז אתיא שפיר סוגיא דסוטה דאמרינן דאין שנים פוסלים בקדשים ואע"ג שאם הגיע לשיעור גדול מהזקנה תפסל ההיא לאו משום שנים היא פסולה אלא מפני המקרה שקרה לה בזקנה והרי בפ"ק דחולין אמרינן שאין שנים פוסלים בכהנים דאפ"ה אמרינן התם (דף כ"ד) עד כמה עד שירתת. ודע שע"כ מ"ש רבינו בריש מעה"ק דיתר על כן אין מקריבין אותו אין פיסולו מהתורה שהרי מדבריו שם מוכח דגם האיל שהוא יותר מבן ב' אין מקריבין וזה לא יתכן שהרי בפרק שתי מדות (דף צ"א) אמרינן או לאיל מה ת"ל לפי שמצינו שחלק הכתוב בין נסכי בן שנה לנסכי בן שתים יכול נחלק בין נסכי בן ב' לנסכי בן ג' ת"ל או לאיל ע"כ ואי אמרת דאיל יתר מבן ב' פסולו מן התורה למה לי קרא והא פסול הוא וליכא למימר דאיצטריך קרא לכתחלה דהא ליתא וכמבואר שם אלא ודאי שמ"ש דיותר מזה אין מקריבים אינו אלא מדרבנן ומפני הכבוד ובפ"ב מהלכות מעה"ק דין ד' כשהביא דין נסכי האיל לא ביאר בין גדול בין קטן כמו שביאר בשאר המינים והטעם הוא לפי שכבר כתב בפרק הקודם דאיל יותר מבן שתים אין מקריבים אבל בגמרא באו לתת טעם ליתור המקראות. הן אמת שדין זה דאיל יותר מבן ב' שאין מקריבין אותו כעת לא מצאתיהו ולא ידעתי למה לא ביאר ג"כ גבי עזים שאם הוא יותר מבן ב' שהוא זקן. ודע שבפרק ב' שעירי (דף ס"ג) עלה דההיא דאמרינן התינח שעיר פר מאי איכא למימר הקשו התוס' הא בפר נמי אי עברה שנתן פסול ותו לא חזי להקרבה כו' והנראה מדבריהם שם דס"ל דרבנן פליגי עם ר"מ דלרבנן כיון שהוא יותר מבן ג' פסול ולרבי מאיר אף בן ד' ובן ה' ואפי' טפי נמי כשרים אלא שאין מביאים זקנים מפני הכבוד ולפי סברת התוס' הלזו קשה אותה סוגיא דסוטה דקאמר דאין שנים פוסלים בקדשים וצ"ע וליכא למימר דאף התוס' מודו דאין פסול הפר ביותר מג' כי אם מדרבנן אלא דלר"מ אפי' פסול דרבנן ליכא כ"א משום כבוד בעלמא הא ליתא שהרי מדבריהם מוכח בהדיא דלרבנן יותר מבן שלש פסול מן התורה שכתבו דאפשר שלא קבלו הלכה דחטאת שעברה שנתה שתמות כ"א בשעיר אלמא דפסולו מן התורה ולפ"ז יקשה סוגיא דסוטה ועיין ברבינו בפי' המשנה פ"ק דפרה מ"ב ובמה שכתבתי לעיל (*א"ה תמצאנו לקמן פ"א מהלכות פרה אדומה יע"ש):
י״א
נשחטה ונמצאת טריפה כו'. עיין פ"ג מהלכות בכורות דין י' ובתיו"ט פי"ב דזבחים משנה ד':
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות איסורי המזבח פרק ב׳

ב׳
ויש מומין אחרים מיוחדים בבהמה וכו'. עי' בכ"מ שתמה על הרמב"ם ז"ל דלמה חטין החיצוניות והפנימיות שניקבו לא יפסלו גם באדם דהא תנינן מומין אילו פוסלין באדם ובלח"מ תמה על הר"מ מגמ' ערוכה ריש פ' מומין אילו דמבואר דחטין ליתנייהו באדם. ונראה דיש לחלק בין חטין החיצוניות לפנימיות דבחיצוניות גם באדם הוי מום לפי המבואר בגמ' בבכורות (מ"ב) דחיטין ליתנייהו באדם משום שיש לו שינים ואין נראין החיטין וא"כ זה רק בפנימיות אבל בחיצוניות הוי מום ושפיר הקשה הכ"מ.
ו׳
חוץ מזקן חולה ומזוהם שאע"פ שאינו כשר לקרבן אינו נפדה. עי' מל"מ שהאריך לומר דאם עבר והקריב זקן דפסול. והביא ראיה מהא דכתב הר"מ ז"ל בפ"ז מביאת מקדש דאדם זקן שהקריב פסול וה"ה בבהמה דזקן פסול גם בדיעבד. וקצת יש לדון בזה דטעם דזקן פסול באדם שאינו ראוי כ"כ לשירות ולעבודה וכדכתיב בקרא גבי לוים דמבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה משא"כ בבהמה דלא שייכא זאת מנ"ל דפסול. אך מדכיילינהו הרמב"ם ז"ל זקן חולה ומזוהם בחדא. משמע דפסול. דחולה בודאי דפסול גם בדיעבד וכדכתיב בקרא והבאתם גזול וגו' ואת החולה הקריבהו נא לפחתך. וגם מזוהם נראה כן דפסול גם בדיעבד ועיין ברכות נ"ג ע"ב כשם שמזוהם פסול לעבודה.
ח׳
יש שם ארבעה חוליים אחרים וכו' לפי שאינה מן המובחר והכתוב אומר מבחר נדריך וכו' ואם הקריבן יראה לי שהורצה. פשוט דטעם הרמב"ם ז"ל דאינו מעכב משום דלא שינה עליו הכתוב לעכב. ועיין במנחות (ס"ד) גבי שחט כחושה ואח"כ שחט שמינה דפירש"י ז"ל דצריך להביא שמינה משום דכתיב הקריבהו נא לפחתך. ולכאורה למה לא יליף רש"י ז"ל מקרא דמבחר נדריך דקרא דהקריבהו הוי רק דברי קבלה אך פשוט דמבחר נדריך קאי רק אקודם השחיטה אבל כשכבר שחט ונמצא כחושה בבני מעיים לא שייכא זה. ולזה מייתי מקרא דדברי קבלה דהקריבהו וגו'. והנה מלשון הרמב"ם ז"ל כאן משמע דלא הוי מום כלל רק דאינו ממבחר נדריך אבל רש"י ז"ל בבכורות (מ"א) פירש דלא הוי מום גמור לשחוט עליו ומשמע דעכ"פ עבר בעשה דתמים וגו'. ועי' בחולין (דף פ') דכל הפסולין שבשור ושה בלא ירצה וא"כ לדעת רש"י ז"ל היה נראה דפסול גם בדיעבד ועיין בבכורות שם גבי שרוע וקלוט ודו"ק.
י׳
בהמה שנולד בה אחת מן הטרפיות האוסרות אותה באכילה וכו' ואע"פ שאינה ראויה לקרבן אין פודין אותה שאין פודין את הקדשים להאכילם לכלבים. והיא ממתני' בכורות (נ"ז) ותמורה (דף ל'). ולכאורה לפי המשמעות משיטת הרמב"ם ז"ל לעיל ה"ו דס"ל דכל זמן שאינו מום גמור נהי דלא קריבה מ"מ אינו נפדה. ולפי"ז למה ליה הטעם דאין פודין להאכילה לכלבים תיפוק ליה משום דלא הוי מום גמור ואינו נפדה ועיין בתוס' פ' התערובת דף ע"א ועי' בכ"מ שתמה על הרמב"ם ז"ל דהרי טריפה פסול מן התורה מקרא דמן הבקר. ויש לדחוק קצת דהנה בתמורה (כט) דיש ג' לימודים בנולד טריפה ובנטרפה ואח"כ הקדישה ובהקדישה ואח"כ נטרפה וקרא דכי יעבור על הקדישה ואח"כ נטרפה יעו"ש. ולפי"ז יש ליישב קצת דלפי מה דמבואר בבכורות (נ"ז) דילפינן מקרא דכי יעבור דמנין הראוי פוטר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' בכורות יעו"ש וא"כ שוב אין ראיה מקרא זה על הקדישה ואח"כ נטרפה ולזה שפיר צריך לזה הטעם דהקריבהו לפחתך.
י״א
וכן אם נמצא אחד מאיבריה הפנימיים חסר וכו' מפני שאין מקריבים חסר כלל שנאמר תמימים יהיו לכם. והיא מסוגיא דבכורות (דף ל"ט) יעו"ש בסוגיא. והנה המרשים [עין משפט] שם מציין דס"ל להרמב"ם ז"ל דיש בריה באחת וחסרון בפנים שמיה חסרון. אבל קשה לומר דהרמב"ם ז"ל יסבור כן דהרי מתבאר שם בסוגיא דרק כשנבראת בשתים הוי חסרון בנחסר אחר זה אבל בנברא באחד לא הוי חסרון והרמב"ם ז"ל לא חילק כלל בזה. ולזה נראה ברור דהר"מ ז"ל ס"ל כרבי יוחנן שם דלכו"ע אין בריה באחת וחסרון בפנים שמיה חסרון ולדידיה גם בנחסר מתחילת ברייתו הוי חסרון דנהי דלא הוי מום מ"מ תמים לא הוי וכמ"ש הרמב"ם ודו"ק.
י״ב
אי זו היא סנוירין קבועים כל ששהה וכו' ובודקין אותו שלש פעמים וכו'. עיין בלח"מ מה שדייק דלמה משנה הר"מ ז"ל מכפי מה שפירש בפ"ב דמגילה בהא דמשולשין יעו"ש. והנה שיטת רש"י ז"ל כהרמב"ם ז"ל ועיי"ש בתוס' דפליגי על רש"י ז"ל רק בתחילה ובאמצע היינו בארבעים ואח"כ לסוף שמונים יום. והנה לכאורה יקשה לפי' התוס' דמאי שייך בדיקה בתחילה הלא יודעים שאינה רואית ומה שייך בזה עוד בדיקה. ואם נפרש דחוורור אינה ודאי שאינה רואית ולזה שייך בדיקה והיה מיושב לשון הרמב"ם ז"ל דנקיט מונים לו שמונים מעת שפסקה הראייה ולא נקיט מעת שבא הלבנונית. אך מלשון פי' המשנה להר"מ ז"ל בבכורות שם משמע דבזה נפסק הראייה יעו"ש.
ט״ז
יש בדבר ספק אם למפרע היא בעלת מום קבוע וכו' לפיכך הפודה אותה קודם שנתייאשו מרפואתה ונהנה באותו הפדיון אחר שנתייאשו מרפואתה הר"ז ספק מועל ואינו מביא קרבן מעילה. והקשה בני הר"ר יצחק מאיר שיחי' דלמה נקיט דוקא אחר שנתייאשו ולמה לא באם נהנה מקודם דהיא ג"כ ספק מעילה. אולם י"ל דהנה מעילה רק בשגגה. וא"כ הוי כמו כל השוגגין דהשב מידיעתו מביא קרבן על שגגתו אבל בלא שב מידיעתו אינו מביא קרבן. וא"כ הא תינח באם נהנה באותו הפדיון אחר שנתייאשו מרפואתה דידעינן השתא שהיא מום קבוע ואם נימא דהוי מום למפרע שפיר הוי שב מידיעתו וממילא כאשר יש ספק הוי ספק מועל אבל באם נהנה מקודם דלא ידעינן כלל אי היה מום קבוע לא הוי שב מידיעתו כלל דגם אם היה מזיד לא הוי ידע אם הוא מום קבוע או מום עובר שוב לא שייך לומר דהוי ספק מועל דלא הוי שב מידיעתו וכנ"ל. ועי' בריש הוריות ובירושלמי פ"ז דתרומות ה"ג בענין לא שב מידיעתו מחמת ספק אבל רש"י ז"ל בכורות ל"ט פירש האיבעיא זו דמיירי בנהנה קודם כלות הזמן יום יעו"ש. ולכאורה הא לא הוי שב מידיעתו דגם אם היה מזיד הלא יש ספק שמא הוי רק מום עובר ולא חייל הפדיון. והנראה לענ"ד בזה דהרמב"ם ז"ל לשיטתו ורש"י ז"ל לשיטתייהו אזלי. דהנה דעת הרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא. ושיטת רש"י ז"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא וכמ"ש הר"ן ז"ל ועיין במלא הרועים שכתב דכולם מסכימים כי שיטת רש"י ז"ל דמן התורה לחומרא. ולפי"ז י"ל דלהר"מ ז"ל מוכרח לומר דמיירי בנהנה אחר שנתייאשו מרפואתה דמקודם לא שייך כלל לחייבו קרבן מעילה דהרי לא הוי שב מידיעתו דגם במזיד היה מותר לו מן התורה להנות דהוי ספק שמא לא חל הפדיון וליכא איסור מעילה וא"כ מן התורה לקולא ומותר להנות ולא הוי שב מידיעתו. אבל לרש"י ז"ל לשיטתו דספיקא דאורייתא מן התורה לחומרא שפיר גם מקודם מועל אי נימא דלמפרע הוי מומא משום דהוי שב מידיעתו דבמזיד היה אסור לו להנות מן התורה מחמת ספק שמא הוי מומא ושפיר גם בכה"ג יש מקום לחייב קרבן מעילה בשוגג ואתי שפיר ונכון.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות איסורי המזבח פרק ב׳

ד׳
אם נשבר עצם מן הזנב כו'. נ"ב תורת כהנים מפורש מנין לרבות נשבר עצם מן הזנב ת"ל או שבור ובצלע כשר ולא כספר יראים:
ח׳
יש שם ארבעה חוליים כו' אם נגממו וכו' אם נפגמו חיטיו הפנימיות כו' י"ל שהורצו. דעת רבינו דעל מום שאינו בגלוי אם הקריב הורצו אע"ג דמקרי מום כיון דאינו מום רע, ואף דבקרא דלא תזבח כתיב בו מום לחודא מכל מקום שם כתיב כל דבר רע וכיון דבסתר אינו רע, ונתיישב בזה הירושלמי דגיטין פרק הנזקין על הך דחטאת גזולה שלא נודעה לרבים שמכפרת דריש והבאתם את הגזול ואת הפסח כו' מה פסח וחולה בגלוי אף כל בגלוי, וכמו מום שאינו בגלוי והקריב הורצה כן בגזל שלא נודע מכפר והוא כסברת רבינו:
ט״ו
ספק קבועים או עוברים לפיכך אם הטיל בה מום אחר אינו לוקה. מוכח מלשונו דאם הוי ודאי חוורור ומום שאינן קבועים אז אם הטיל בו מום אחר לוקה, וזה נגד דברי הרא"ש שפסק שמטיל מום קבוע בבעל מום עובר מה"ת שרי ולרבינו לוקה, ולפלא על מרן הבית יוסף שלא הביא דעת רבינו ובסימן שי"ג בשו"ע סתם כהרא"ש וצ"ע. וזה דעת רבינו במטיל מום במוקדשין בזה"ז דאינו עובר בל"ת אבל מה"ת אסור ובזה"ז גרע ממום קבוע דלא לדמיה חזיא וכש"כ מום עובר, ויש להאריך בזה ועוד חזון בס"ד:
ט״ז
יש בדבר ספק אם למפרע היא בעלת מום כו' הרי זה ספק מועל כו'. בגמרא (דף ל"ט) בעי מיניה פנחס אחוה דמר שמואל כו' או מכאן ולהלן הוי מומא, והפירוש דאם בדק ולא עבר חזינן שהוקבע העוורון אבל לא ידענא מזמן מה דאימור עכשיו הוקבע ונשאר על זמן הקודם בלא בדיקה, וכאן לא שייך לאוקמי על חזקה ראשונה דהא אית ביה חוורוור, ותחילתו לקוי קרי להו בפרק הערל (דף פ') עיי"ש, וא"כ הוי כהביאה סימני בגרות ביומא דמשלם שיתא דפליגי רב ושמואל בשילהי קדושין, דלרב דאזיל בתר חזקה דהשתא והוי המוקדש ודאי בע"מ למפרע כיון דליכא חזקה דמעיקרא ותו ג"כ מועיל בפדיונו דאזלינן בתר חזקה דהשתא והוי הבהמה ודאי בע"מ למפרע וממילא לא אזלינן בתר חזקת חולין דהפדיון ולכן רק לשמואל בעי ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות איסורי המזבח פרק ב׳

ד׳
זנב הגדי. א"א דומה שהוא גורס דרכיכא וקטינא ולא היא אלא דכריכא וקטינא פירוש עגולה וקטינא דקה וזנב הגדי אע"פ שהיא קצרה הרי היא רחבה וגסה:
נחלת הכלל · ToratEmet

יצחק ירנן · הלכות איסורי המזבח פרק ב׳

ב׳
אבל אם היתה אוזן וכו' קטנה אפי' עד כפול כשרה. עיין בכ"מ ולח"מ ונמצא א"כ דפסק דלא כמתני' משום רבנן דברייתא ולכאורה קשה דהוי היפך דף מ"א על מתני' דתני על אלו מומין שוחטין את הבכור הקשו בש"ס הא תו למה לי וכו' אלא איידי דתני ג' הוסיף וכו' וקתני ואתי כיחידאה וקא סתים ליה ככולהו על אלו מומין וכו' ע"כ, ופי' רש"י ד"ה וקתני ואתי וכו' והדר תני ואתא במומין שאינה סתמא אלא יחידאי קא אמרי לה כגון וכו' וסוף דבריו פליגי רבנן עלייהו להכי הדר וסתם וכו' עכ"ל, הרי דכל הני סתמי כיחידאי הלכתא נינהו ואיך פסק רבינו דלא כמתני'. ולא קשה כלל דרבינו לא הוה גריס בש"ס תיבות אלו וקתני ואתי כיחיד דיחידאה כמו שנראה מפי' המשנה שלו וכן מדברי הרע"ב בפי' המשנה, וכוונת הש"ס דמשום הנך ג' דלא הודו לו ואמרו לא שמענו וכו' קאמר על אלו מומין שוחטין כיחידאה והיינו טעמא כיון דבי"ד של אחריהם אמרו הרי זה מום אבל בשאר הפרק כל דמצינן דפליגי עליה דמתני' פסקינן כרבים וכל דלא מצינן דפליגי פסקינן כמתני' אף דיחידאה נינהו ומ"מ פסק רבינו הכא כברייתא דרבים נינהו נגד המתני' ומשא"כ בשאר המומין דלא נמצא חולק פסק כולהו דמתני'. ואצלי הדל האי גירסא דרש"י תמוה היא אצלי דכיון דרבינו הקדוש ידע דבכל אלו הדינים ליכא חולק ומשו"ה סתמן להלכתא אף דהן יחידאי איך חשש שמא יטעה הטועה ולא יפסוק הלכתא כהנך מתני' משום דשמא פליגי רבנן ומי הוא זה (ואיזי) [ואיזה] הוא שיפסוק נגד מתני' משום ספקא דאיכא מאן דפליג אתמהא, וכ"כ התוס' יו"ט במשנה זאת דרבינו והרע"ב לא גרסי כגירסת רש"י וכבר ברירנא דגם מחיבורו בס' היד מורה כן מדפסק באזנו אחת גדולה ואחת קטנה כפול כשרה דלא כמתני' ומן התימה על שושנים לדוד שכתב על דברי התוס' יו"ט וז"ל להרמב"ם ודאי א"א לומר שהוא ז"ל פסק לכולהו דיחידאי וכו', ואין מקום לדבריו כלל וכדכתיבנא דאדרבא נהפוך הוא ודוק.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות איסורי המזבח פרק ב׳

ו׳
כל מום כו' חוץ מזקן כו'. עיין בהרב מש"ל ז"ל שרצה להכריח דאם עבר והקריב זקן הקרבן פסול לפי שזקן יש לו דין מום שאינו קבוע ובמום עובר לא מצינו בשום מקום שיאמרו שאם עבר והקריב כשר שהרי גבי כהן שיש לו מום עובר קי"ל דאם עבד פסול ואם כן גבי בהמה נמי אם עבר והקריבה פסולה והוא הדין זקן שהרי דינו כמום עובר יע"ש ולדעתי א"צ לזה והדבר מבואר מסוגיא דזבחים דנ"ט ע"א דפרכינן התם לרב דאמר ב"ח אינן נדחים מברייתא דקתני כ"ה שהיו עד שלא נבנה המזבח ואח"כ נ"ה פסולין נבנ' דחזי מעיקרו הוא אלא עד שלא נהרס המזבח הא הזקין להו כו' והשתא אם איתא דאם עבר והקרי' זקן כשר מאי קו' אימא דברייתא פסולין אתא לאשמועינן דאם משום זקן אם עבר והקריב כשר אבל משום טעמא דדחוי אפילו עבר והקריב פסול אלא משמע ודאי דזקן נמי פסול ועי"ש בפי' רש"י ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי המזבח ב׳, מתוך הלכות איסורי המזבח שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות איסורי המזבחכל הרמב״ם