הַתּוֹרָה
התחילו ללמוד

רמב״ם - הלכות איסורי המזבח · פרק א׳

ספר עבודה · 12 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי המזבח · פרק א׳
הלכה א׳
מִצְוַת עֲשֵׂה לִהְיוֹת כָּל הַקָּרְבָּנוֹת תְּמִימִין וּמֻבְחָרִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כא) "תָּמִים יִהְיֶה לְרָצוֹן" זוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה:
הלכה ב׳
וְכָל הַמַּקְדִּישׁ בְּהֵמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ מוּם לְגַבֵּי הַמִּזְבֵּחַ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה וְלוֹקֶה עַל הֶקְדֵּשׁוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כב-כ) "כּל אֲשֶׁר בּוֹ מוּם לֹא תַקְרִיבוּ" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזּוֹ אַזְהָרָה לְמַקְדִּישׁ בַּעֲלֵי מוּמִין אֲפִלּוּ הִקְדִּישׁוֹ לִדְמֵי [נְסָכִים] לוֹקֶה שֶׁבִּזְיוֹן קָדָשִׁים הוּא:
הלכה ג׳
הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה עוֹלָה וְאָמַר שְׁלָמִים לֹא אָמַר כְּלוּם עַד שֶׁיִּהְיוּ פִּיו וְלִבּוֹ שָׁוִים. לְפִיכָךְ הַמִּתְכַּוֵּן לוֹמַר עַל בַּעַל מוּם עוֹלָה וְהִקְדִּישׁוֹ שְׁלָמִים אוֹ שְׁלָמִים וְאָמַר עוֹלָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְכַּוֵּן לְאִסּוּר אֵינוֹ לוֹקֶה. מִי שֶׁדִּמָּה שֶׁמֻּתָּר לְהַקְדִּישׁ בַּעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ וְהִקְדִּישׁ הֲרֵי זֶה קָדוֹשׁ וְאֵינוֹ לוֹקֶה:
הלכה ד׳
הַשּׁוֹחֵט בַּעַל מוּם לְשֵׁם קָרְבָּן לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּבַעֲלֵי מוּמִין (ויקרא כ״ב:כ״ב) "לֹא תַקְרִיבוּ אֵלֶּה לַה'". וּמִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה אַזְהָרָה לַשּׁוֹחֵט. וְכֵן הַזּוֹרֵק דַּם בַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בָּהֶן (ויקרא כב-כד) "לֹא תַקְרִיבוּ (אֵלֶּה) לַה'" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה אַזְהָרָה לַזּוֹרֵק. וְכֵן הַמַּקְטִיר אֵימוּרֵי בַּעֲלֵי מוּמִין עַל הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ב:כ״ב) "וְאִשֶּׁה לֹא תִתְּנוּ מֵהֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ" אֵלּוּ הַחֲלָבִים. נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁאִם הִקְדִּישׁ בַּעַל מוּם וּשְׁחָטוֹ וְזָרַק דָּמוֹ וְהִקְטִיר אֵימוּרָיו לוֹקֶה אַרְבַּע מַלְקִיּוֹת:
הלכה ה׳
אֶחָד בַּעַל מוּם קָבוּעַ אוֹ בַּעַל מוּם עוֹבֵר אִם הִקְרִיבוֹ עוֹבֵר בְּכָל אֵלּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יז-א) "לֹא תִזְבַּח לַה' אֱלֹהֶיךָ שׁוֹר וָשֶׂה אֲשֶׁר יִהְיֶה בוֹ מוּם". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה אַזְהָרָה לְבַעַל מוּם עוֹבֵר. כְּגוֹן שֶׁהָיָה בִּבְהֵמָה גָּרָב לַח אוֹ חֲזָזִית אִם הִקְרִיבָהּ לוֹקֶה:
הלכה ו׳
וְלֹא קָרְבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אֶלָּא אַף קָרְבְּנוֹת עַכּוּ"ם אִם הִקְרִיבָן וְהֵן בַּעֲלֵי מוּמִין לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כ״ב:כ״ה) "וּמִיַּד בֶּן נֵכָר לֹא תַקְרִיבוּ אֶת לֶחֶם אֱלֹהֵיכֶם מִכָּל אֵלֶּה":
הלכה ז׳
הַמַּטִּיל מוּם בְּקָדָשִׁים כְּגוֹן שֶׁסִּמֵּא עֵינוֹ אוֹ קָטַע יָדוֹ לוֹקֶה שֶׁהֲרֵי נֶאֱמַר בְּקָרְבָּן (ויקרא כב-כא) "כָּל מוּם לֹא יִהְיֶה בּוֹ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה אַזְהָרָה שֶׁלֹּא יִתֵּן בּוֹ מוּם. וְאֵינוֹ לוֹקֶה אֶלָּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּם שֶׁהֲרֵי הָיָה רָאוּי לְקָרְבָּן וּפְסָלוֹ. אֲבָל בַּזְּמַן הַזֶּה אַף עַל פִּי שֶׁעָבַר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה אֵינוֹ לוֹקֶה:
הלכה ח׳
הֵטִיל מוּם בְּקָדָשִׁים וּבָא אַחֵר וְהֵטִיל בָּהּ מוּם אַחֵר הַשֵּׁנִי אֵינוֹ לוֹקֶה:
הלכה ט׳
אֶחָד הַמֵּטִיל מוּם בַּקָּדָשִׁים עַצְמָן אוֹ בִּתְמוּרָתָן חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר שֶׁהַמֵּטִיל מוּם בִּתְמוּרָתָן אֵינוֹ לוֹקֶה לְפִי שֶׁאֵינָן רְאוּיִין לְקָרְבָּן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ. וְכֵן הַמֵּטִיל מוּם בַּתְּשִׁיעִי שֶׁל טָעוּת עֲשִׂירִי אֵינוֹ לוֹקֶה:
הלכה י׳
הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם לַמִּזְבֵּחַ אַף עַל פִּי שֶׁלּוֹקֶה הֲרֵי זוֹ נִתְקַדְּשָׁה וְתִפָּדֶה בְּעֵרֶךְ הַכֹּהֵן וְתֵצֵא לְחֻלִּין וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ קָרְבָּן. וְכֵן הַדִּין בְּבֶהֱמַת קָדָשִׁים שֶׁנָּפַל בָּהּ מוּם. וּמִצְוַת עֲשֵׂה הִיא לִפְדּוֹת קָדָשִׁים שֶׁנּוֹלַד בָּהֶן מוּם וְיֵצְאוּ לְחֻלִּין וְיֵאָכְלוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י״ב:ט״ו) "רַק בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תִּזְבַּח וְאָכַלְתָּ בָשָׂר". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁהַכָּתוּב מְדַבֵּר בִּפְסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין שֶׁיִּפָּדוּ. וּכְבָר בֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כז-יא) "וְאִם כָּל בְּהֵמָה טְמֵאָה אֲשֶׁר לֹא יַקְרִיבוּ מִמֶּנּוּ קָרְבָּן לַה'" שֶׁהוּא מְדַבֵּר בְּבַעֲלֵי מוּמִין שֶׁנִּפְדּוּ:
הלכה י״א
מַה בֵּין בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ לְבַעֲלַת מוּם עוֹבֵר. שֶׁבַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ אִם יָלְדָה וְהִיא קֹדֶשׁ יִפָּדֶה הַוָּלָד וְיֵצֵא לְחֻלִּין אַף עַל פִּי שֶׁהוּא תָּמִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה טָפֵל חָמוּר מִן הָעִקָּר. וְאִם נִתְעַבְּרָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה וְיָלְדָה אַחַר פִּדְיוֹן הַוָּלָד חֻלִּין. וְאִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה נִפְדֵּית אַחַר שֶׁתָּמוּת. שֶׁהֲרֵי לֹא חָלָה קְדֻשָּׁה גְּמוּרָה עַל גּוּפָהּ אֶלָּא עַל דָּמֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁהָיְתָה בַּעֲלַת מוּם קָבוּעַ. אֲבָל הַמַּקְדִּישׁ בַּעֲלַת מוּם עוֹבֵר אוֹ תְּמִימָה וְאַחַר שֶׁהִקְדִּישָׁהּ נוֹלַד לָהּ מוּם קָבוּעַ. אִם מֵתָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה תִּקָּבֵר כִּשְׁאָר הַקָּדָשִׁים הַתְּמִימִים מִפְּנֵי שֶׁהִיא צְרִיכָה הַעֲמָדָה וְהַעֲרָכָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בַּעֲרָכִין. וְאִם נִשְׁחֲטָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה הֲרֵי זוֹ נִפְדֵּית כָּל זְמַן שֶׁהִיא מְפַרְכֶּסֶת וְאַחַר כָּךְ תֵּאָכֵל. וְאִם יָלְדָה יִקְרַב וְלָדָהּ. נִתְעַבְּרָה קֹדֶם שֶׁתִּפָּדֶה וְיָלְדָה אַחַר שֶׁנִּפְדֵּית הַוָּלָד אָסוּר וְאֵינוֹ נִפְדֶּה. אֶלָּא כֵּיצַד יַעֲשֶׂה. סָמוּךְ לְפִדְיוֹן אִמּוֹ מַתְפִּיס זֶה הַוָּלָד לְשֵׁם אוֹתוֹ הַזֶּבַח. לְפִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַקְרִיבוֹ [מִכֹּחַ אִמּוֹ] מִפְּנֵי שֶׁבָּא מִכֹּחַ קְדֻשָּׁה דְּחוּיָה:
הלכה י״ב
כָּל פְּסוּלֵי הַמֻּקְדָּשִׁין כְּשֶׁיִּפָּדוּ מֻתָּר לְשָׁחֳטָן בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים וּלְמָכְרָן שָׁם וְלִשְׁקל בְּשָׂרָם בְּלִיטְרָא כִּשְׁאָר הַחֻלִּין חוּץ מִן הַבְּכוֹר וּמִן הַמַּעֲשֵׂר. מִפְּנֵי שֶׁמְּכִירָתָם בַּשּׁוּק מוֹסִיף בִּדְמֵיהֶן. שְׁאָר הַקָּדָשִׁים שֶׁדְּמֵיהֶן חוֹזְרִין לַהֶקְדֵּשׁ שֶׁהֲרֵי מֵבִיא בִּדְמֵיהֶם בְּהֵמָה אַחֶרֶת מוֹכְרִין אוֹתָן בַּשּׁוּק כְּחֻלִּין. אֲבָל הַבְּכוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר שֶׁאֵין דְּמֵיהֶם לַהֶקְדֵּשׁ אֶלָּא נֶאֱכָלִין בְּמוּמָן כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר אֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתָם בְּשׁוּק שֶׁל טַבָּחִים. וְאֵין מוֹכְרִין אוֹתָם שָׁם. אֲפִלּוּ הִתְפִּיס בְּכוֹר לְבֶדֶק הַבַּיִת אֵינוֹ נִשְׁקַל בְּלִיטְרָא וְלֹא יִמָּכֵר בַּשּׁוּק שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַתְפִּיס אֶלָּא דָּבָר הַקָּנוּי לוֹ קִנְיָן גָּמוּר:

הר המוריה · הלכות איסורי המזבח פרק א׳

א׳
להיות כל וכו'. עי' תו"כ אמור פ"ו פרשה ז'. עובר בלא תעשה וכו'. תמורה ה' ב', ו' ב'.
ב׳
אפי' הקדישו וכו'. עיי"ש ז' א' ועי' מרן שתמה על תוס' שם בד"ה אפילו וכו' שכתב דה"ה הקדישו לדמי עולה יעו"ש והקשה מרן דהא כ"ש הוא מדמי נסכים יעו"ש היטיב ועי' לח"מ שיישב קצת ודבריו דחוקים ועוד הא שם איתא בהדיא לישנא אחרינא א"ל אפ"ה בזייא מילתא דדיקלא ליכא במינו לא לקי לאפוקי בע"מ דאיכא במינו לקי אלמא דהדבר תלוי באיכא במינו ודוחק לומר דרבא לא קאמר רק אליבא דלישנא קמא. אבל י"ל דהתוס' הוקשה להם כיון דבאמת שהדבר תלוי באיכא במינו א"כ קשה מנין למד רבא דהמקדיש לדמי נסכים דלקי הא ליכא במינו ראוי לנסכים, וע"כ נ"ל דהתוס' מפרשים כן דבדקל ליכא במינו דבר הראוי א"כ ליכא בזיון אבל בבע"מ דאיכא במינו דבר הראוי והוא מקדיש דבר שאינו ראוי א"כ מבזה דאין במינו ראוי כיון דמקדיש באותו המין דבר שאינו ראוי א"כ מבזה הקדשים שבאותו המין דאינם ראויים לכן לקי וא"כ לפי"ז אם מקדיש בע"מ לדמי נסכים משמע דאין באותו המין ראוי להקדיש לגופיה דאל"כ למה מקדיש דבר שאינו ראוי ורק לדמי נסכים לקדיש באותו המין דבר שראוי לגופיה וא"כ בזיון קדשים הוא אלא אפילו דמקדיש לדמי עולה דמשמע שימכר לצרכי עולה וא"כ מודה שיש באותו המין דבר שראוי לעולות א"כ הו"א דלא הוי בזיון כ"כ קמ"ל התוס' דאפ"ה הוי בזיון. ואולי לזה כיוון ג"כ הלח"מ. נסכים. כ"ה. גי' מרן אבל הלח"מ אינו גורס תיבת נסכים יעו"ש.
ג׳
לומר שלמים וכו'. עי' תרומות פ"ג מ"ח פסחים ס"ג א' ועי' תוס' ערכין ה' א' ד"ה אדם וכו' שכתב לחד תירוצא דמה שבלבו הוי קיים יעו"ש י"ל דלא כ"כ אלא אליבא דר' מאיר אבל לרבנן י"ל דליכא ולא מידי והוי חולין לגמרי. ה"ז קדוש וכו'. כתב הראב"ד וז"ל א"א טעה בזה כי מי שדימה שמותר להקדיש בע"מ למזבח והקדיש אינו קדוש כלל שהוא הקדש טעות וה"ג בתמורה עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד בקדשים ואמרינן בגמרא ה"ד שוגג כמזיד בתמורה אמר חזקיה כסבור מותר להמיר גבי קדשים דכוותה כסבור מותר להקדיש בע"מ למזבח גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי פי' גבי תמורה קדוש והגוזז והעובד בו לוקה אבל גבי קדשים לא לקי לפי שאינו קדוש מפני שהוא הקדש טעות וזה המחבר שדימה גבי קדשים לא לקי אבל קדוש הוי וגבי תמורה מלקי נמי לא לקי על שהמיר טעות גדולה טעה שלא מצינו לוקה על השוגג ואמר מותר שוגג קרי ליה ובהל' תמורה ג"כ טעה בזה עכ"ל. והנה מה שהשיג על מש"כ רבינו דהקדש הוא רק שאינו לוקה. עיין בתמורה י"ז א' ויש שם שתי גירסאות אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי לישנא אחרינא גבי תמורה קדוש גבי קדשים לא קדוש. וכתב שם רש"י וז"ל גבי קדשים דלא מצינו מלקות אלא במזיד והתראה עכ"ל והיינו כפי' רבינו ועיי"ש בתוס' ד"ה גבי תמורה וכו' ועי' בתוס' שם ב' א' ד"ה הא גופא וכו' יעו"ש היטיב והנה הדבר הזה בפשט הגמרא היא מחלוקת גדולה בין בעלי התוס'. והנה לקמן פ"א מהל' תמורה ה"ב כתב רבינו וז"ל א' הממיר בזדון או הממיר בשגגה ה"ז עושה תמורה ולוקה כיצד המתכוין לומר ה"ז תמורת עולה שיש לי ואמר ה"ז תמורת שלמים שיש לי ה"ז תמורה ולוקה אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר או שאמר אכנס בבית זה ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו ה"ז תמורה ואין לוקה עליו עכ"ל ולכאורה קשה הא לפי' רבינו בדברי חזקיה א"כ לוקין בתמורה ולמה כתב שם שאין לוקין ומרן כתב שם שס"ל לרבינו דר"י ור"ל פליגי עליה דחזקיה בהא ס"ל דלוקה בתמורה. והנה זה כוונת הראב"ד לדעתי דזה שכתב וז"ל וזה המחבר שדמה גבי קדשים לא לקי אבל קדוש הוי וגבי תמורה מלקי נמי לא לקי על שהמיר טעות גדולה טעה עכ"ל ור"ל לדידיה א"כ צריך לפסוק דבתמורה מילקי נמי לקי אבל דעת הראב"ד ז"ל דבכל ענין לא לקי. ולכאורה הייתי אומר דרבינו גריס כגירסא שלנו דבהא דחזקיה איכא ב' לשונות לישנא קמא לקי ולא לקי ולישנא בתרא קדיש ולא קדיש לכן לענין קדושה פסק דבקדשים נמי קדוש וכלישנא קמא ולענין מלקות פסק דבתמורה נמי לא לקי משא"כ המתכוין לומר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים פסק דלקי שפיר. אבל א"כ הו"ל לפסוק דאינו קדוש רק מספיקא ועי' בלח"מ שם שתמה כזה על תירוצו שכתב הוא באופן אחר יעו"ש היטיב ובאמת כי הדבר עדיין אינו מיושב היטיב. והנה בזו הפיסקא בש"ס יען כי רבו בו הגירסאות ועיין ילקוט בחוקותי רמז תרע"ז יעו"ש היטיב משונה הגירסא מאד לכן אולי היה לרבינו איזו גירסא בזה שהיה מסכים לפסקו היטיב ומי יודע. וראיתי לבעל מראה הפנים בירושלמי נזיר פ"ה ה"א וז"ל חזקיה אמר לשוגג בל"ת ולממיר בל"ת. כה"ג פליגי בתמורה י"ז א' אמר חזקיה כסבור שהוא מותר להמיר גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי וכו' והרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' תמורה נראה מדבריו שהוא גורס כגירסת התוס' שם גבי תמורה קדיש גבי קדשים לא קדיש יעו"ש היטיב וצ"ע מה יפרנס ע"ז שכתב רבינו כאן (וע"ע שם מש"כ דמהירושלמי דשם משמע דאינו לוקה על מום עובר יעו"ש היטיב). והנה נבוך אני מאד בזה וה' יאיר עיני במאור תורתו להבין דעת רבינו.
ד׳
לוקה. עי' מרן ומל"מ בענין אם עובר בקדשי בדה"ב יעו"ש היטיב ועי' יומא ס"ג ב' וזבחים קי"ג ב' ותמורה ו' ב' י"ג א' ועיי"ש ברש"י והבן היטיב. לא תקריבו אלה וכו'. הוא ט"ס דהאי קרא קאי אשחיטה כמש"כ מתחלה וכן הוא בתמורה ו' ב' ובתו"כ אמור פ"ז יעו"ש היטיב אלא צ"ל לא תקריבו לה' והיינו פסוק דמעוך וכתות וגו' לא תקריבו לה' וכ"כ הלח"מ ורבינו קאים בשיטת לישנא קמא דשם ז' א' וללישנא בתרא שם מעל המזבח נפקא זריקה והא דכתיב לא תקריבו גבי ומעוך וכתות וגו' נפקא ליה לענין במת יחיד ומהא דכתיב לא תקריבו את לחם וגו' גבי ומיד בן נכר וגו' ילפינן למעוטי עכו"ם במזבח דידן ועיין ברש"י זבחים ק"כ א' שם כתב דמומין דאסירי בבמת יחיד משום דלא מצינו היתר בבמת יחיד יעו"ש ולא כתב דילפינן מלא תקריבו דכתיב גבי ומעוך וכתות וגו' מבואר דאזיל בשיטת לישנא קמא וכ"כ רש"י בחומש (ויקרא כ"ב פסוק כ"ב) יעו"ש וע"ע בקרבן אהרן אמור פ"ו ופ"ז יעו"ש היטיב (ומשמע שם קצת בפ"ז דהא דממעטין במת יחיד היינו נמי קרבן עכו"ם יעו"ש אבל אינו מוכרח) ועי' בלח"מ. לוקה ארבע וכו'. שם ז' ב' פלוגתא דאביי ורבא ודע כי לפנינו בפסחים מ"א ב' ס"ל לאביי דאין לוקין על לאו שבכללות ורבא ס"ל דלוקין וכ"ה בב"מ קט"ו ב' וכ"ה במנחות נ"ח ב' אולם בנזיר ל"ח ב' איתא להיפך דאביי ס"ל דלוקין על לאו שבכללות ורבא ס"ל אין לוקין יעו"ש בתוס' דמנחות ותוס' דפסחים. והנה מרן כתב כאן דהעיקר שצ"ל כאן כמו בנזיר ועי' במרן פ"ה מהל' נזירות ה"ח ועי' לקמן סי' ק"ג סעי' ד' יעו"ש היטיב ומוכח מזו הסוגייא דחדא מיהא לקי וכמש"כ תוס' בד"ה אביי וכו' יעו"ש ובזה מיושב מה שתמה הרמב"ן על רבינו כמש"כ מרן לקמן פ"ח מהל' קרבן פסח ובפי"ח מהל' סנהדרין יעו"ש היטיב ועי' בשרש ט' לרבינו בס' המצות יעו"ש היטיב ואין להאריך עוד כאן מזה (ועי' תוספתא מכות פ"ד ותמורה פ"א יעו"ש).
ה׳
מפי השמועה וכו'. עיין במרן. ועיין לעיל בהלכה ג' מש"כ בשם מראה הפנים בירושלמי נזיר יעו"ש.
ז׳
לוקה שהרי וכו'. עי' בכורות ל"ג ב' ביצה כ"ז ב' מנחות נ"ו ב' ובתו"כ אמור פ"ו פרשה ז' יעו"ש. אבל בזה"ז וכו'. עי' ע"ז י"ג ב' שם כתב רש"י דהאידנא ליכא אסורא דאורייתא וכמש"כ מרן ועי' רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו' יעו"ש היטיב דקאי בשיטת רש"י ועי' תשובות חתם סופר חלק יו"ד סי' שי"ח מש"כ בזה. ומיושב היטיב מה שהקשה כאן בלח"מ דאמאי מטיל מום בבע"מ לא אסור מדאורייתא אף לרבינו אמנם לפי מש"כ אתי שפיר דהכא שמא יבנה ביהמ"ק והרי הוא חזי להקרבה משא"כ בבע"מ ובלא"ה לק"מ דעי' בתוס' בכורות ל"ג ב' בד"ה בע"מ וכו' שכתב דחמיר בכור בזה"ז שאסור להטיל בו מום מבע"מ שמותר להטיל בו מום יעו"ש היטיב. ועי' במל"מ מש"כ בענין מטיל מום בקדשי בדה"ב יעו"ש היטיב.
ח׳
השני אינו וכו'. עיין מנחות נ"ו ב' ובכורות ל"ג ב' הא לכתחלה אסור להטיל מום בבע"מ ועי' ברא"ש פ"ה דבכורות סי' ד' יעו"ש היטיב ועיין לקמן פ"ה מהל' בכורות הי"ג יעו"ש ושם אי"ה יבואר בזה.
ט׳
או בתמורתן וכו'. כן משמע הא דתמורה כ"א א'. כמו שיתבאר וכו'. לקמן פ"ג מהל' תמורה ה"א. בתשיעי וכו'. שם בתמורה יעו"ש.
י׳
ה"ז נתקדשה וכו'. בתמורה ה' ב' ועי' בכורות י"ד א' תוס' ד"ה כל הקדשים וכו'. בערך הכהן וכו'. עיין במרן שכתב שתי תירוצים לתירוץ קמא ס"ל לרבינו דבע"מ מעיקרו בעי נמי העמדה והערכה ואם מתה בלא פדיה תקבר ופסק כלוי דס"ל כן בתמורה ל"ג א' ב' ובבכורות י"ד ב'. ובתירוץ שני כתב דרבינו ס"ל דבע"מ מעיקרו לא בעי העמדה והערכה וכשמתה מקודם תפדה ורק דמיירי כאן בעת שחי צריך הערכה ומביא ראיה מהלכה י"א יעו"ש ועי' בפ"ה מהל' ערכין וחרמין הי"ב שם כ"כ הראב"ד בהדיא יעו"ש וכן יש לדייק שם מרבינו שכתב שם בהי"א וז"ל המקדיש בהמה תמימה למזבח ונפל בה מום ונפסלה ה"ז נערכת ונפדית עכ"ל מבואר מזה דדווקא בנפל בה מום אח"כ אבל היה מום קבוע מעיקרו ל"צ העמדה והערכה ועוד כתב שם בהי"ב וז"ל כל המקדיש בהמה בחייה בין טהורה בין טמאה בין קדשי הבית בין קדשי מזבח שנפל בהן מום או תמימה הראויה ליקרב כמו שיתבאר ה"ז צריכה העמדה בבי"ד עכ"ל ומדייק מרן מדכתב בין קדשי מזבח שנפל בהן מום וכו' דאם היתה בע"מ מעיקרו א"צ העמדה והערכה יעו"ש ומש"כ דבדק הבית בין טמאה בין טהורה וכו' בדק הבית שאני כמש"כ רש"י בתמורה ל"ב ב' בד"ה וד"ה וכו' ותוס' שם ד"ה וד"ה וכו' ושם ל"ג א' ד"ה הב"ע וכו' (והנה לא יכולתי להבין מש"כ רבינו שם או תמימה הראויה ליקרב וכו' ומשמע שלא נפל מום כלל וכיון דעדיין תמימה היא א"כ לא מהני ליה פדיון ואולי ה"ק שהקריבה לבדה"ב ולכן צריכה העמדה והערכה ותמכר לצורך גופה והדמים יפלו לבדה"ב כדאיתא שם ה"ה וקמ"ל דצריכה העמדה והערכה וצ"ע). וראיתי להלח"מ שכתב להקשות על תירוץ שני דמרן דא"כ למה אסיק בקושיא על לוי דהא כתיב אותה לימא דלוי מיירי בשעה שעדיין היא חיה יעו"ש לא ידעתי מאי קשה ליה הא שם ע"ב איתא בהדיא (וכ"ה בבכורות י"ד ב') זו דברי ר"ש וכו' אבל חכמים אומרים אפילו בע"מ מעיקרו היה בכלל העמדה והערכה וכו' מאן חכמים תנא דבי לוי יעו"ש מבואר מזה דללוי אם מת יקבר ולא מועיל פדיון. שוב ראיתי כאן במל"מ שתמה עליו בזה יעו"ש היטיב. בבהמת קדשים וכו'. ר"ל דלא תימא דלא מועיל לפדיון רק בבע"מ מעיקרו אבל לא בהיתה תמימה מעיקרא קמ"ל דלא ומועיל לה פדיון ומ"מ לא דמי בדין הפדיון דאם היה בע"מ מעיקרא לא בעי העמדה משא"כ בנעשה בע"מ אח"כ דבעי העמדה והערכה וכמבואר לעיל בד"ה בערך הכהן ועי' בלח"מ פ"ה דערכין הי"ב שמדייק מכאן דבע"מ מעיקרו לא בעי העמדה מדכתב בבהמת קדשים שנפל בה מום יעו"ש תמוה הוא הא כאן לא מיירי מדין הפדיה ולא אתי אלא להשמיענו דמועיל בהם פדיון. שוב ראיתי כאן במל"מ שתמה עליו. לפדות קדשים וכו'. מש"כ מרן להביא ראיה מבכורות ט"ו יעו"ש אין שום ראיה משם ויפה כתב הלח"מ עיי"ש וכ"ה בס' המצות לרבינו עשין פ"ו יעו"ש היטיב ועי' ספרי פרשת ראה פיסקא ע"א יעו"ש. בערכין. פ"ה הי"א. בבע"מ שנפדו. מנחות ק"א א' בכורות ל"ז ב' תמורה ל"ב ב' ובתו"כ פרשת בחוקותי פ"ט פרשה ד' יעו"ש היטיב.
י״א
אם ילדה וכו'. בכורות י"ד א' ב'. תמורה ל"ג ב' חולין ק"ל א' יעו"ש היטיב. נפדית אחר וכו'. כתב רש"י בחולין שם וז"ל ואע"פ שאינה ראויה אלא לכלבים ואין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים כדפרישית לעיל ואכלת ולא לכלביך הנ"מ בקדשים שקדם הקדישן את מומם אבל הני כדיקולא בעלמא נינהו ולא נחת להו קדושת הגוף ועוד אשמעינן דלא בעינן העמדה והערכה וקסבר קדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה דכתיב בפדיון קדשים שנסתאבו לאח"כ והעמיד את הבהמה וכיון דמתה א"א להעמיד עכ"ל והנה מש"כ דאתי מתניתין כמ"ד דקדשי בדה"ב לא היו בכלל העמדה והערכה ומשמע דלמ"ד דקדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה אין נפדין כשמתו וזה תמוה דהא בבכורות שם בעי למימר זו דברי ר' שמעון ומחלוקתו ורבנן ע"כ ס"ל דקדשי בה"ב היו בכלל העמדה והערכה ואפילו למאי דקאמר התם דרב ס"ל כריש לקיש דרבנן ס"ל דווקא קדשי בדה"ב היו בכלל העמדה והערכה ולא קדשי מזבח וא"כ מתניתין דס"ל דבקדשי מזבח בעינן העמדה והערכה לא אתיא כוותייהו יעו"ש ובתמורה שם. היינו מטעמא אחרינא דבקדשי מזבח לא בעו כלל העמדה והערכה אבל הא פשיטא דמאן דס"ל דקדשי בדה"ב בעי העמדה והערכה מ"מ בקדשי מזבח וקדם מומן להקדשן ס"ל דלא בעי העמדה והערכה וכן איתא שם בהדיא בריש סוגייא בתמורה דר' יוחנן דס"ל דאחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדה"ב בעי העמדה והערכה ומ"מ ס"ל דבע"מ מעיקרו לא בעי העמדה והערכה יעו"ש וכן מוכח מכל הסוגיא. והנה אם נימא דלא ט"ס הוא אפ"ל דרש"י ז"ל דרכו לפרש על פי ס"ד דרב דאמר זו דר"ש אבל חכמים ס"ל דאפילו בע"מ מעיקרו בעי העמדה והערכה וצ"ע. שוב מצאתי להמל"מ לעיל בהלכה י' שעמד על דברי רש"י בזה ויותר נ"ל לומר כי ט"ס הוא מדסיים דכתיב בפדיון קדשים שנסתאבו אח"כ משמע דקודם מזה מיירי בקדשי מזבח שנסתאבו מקודם והיינו בע"מ מעיקרו. והא דכתב רש"י ז"ל דקדם מומן להקדישן פודין להאכילן לכלבים. וכן מוכח בתמורה ל"ג א' דאיתא שם א"ל ר' ירמיה לר' זירא לריש לקיש דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה וקתני קדשי מזבח בע"מ יפדו ומוקמינן לה בשקדם הקדשן את מומן ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ופירש"י שם בד"ה לר"ל וכו' בשלמא לר' יוחנן דמוקים לה בבע"מ מעיקרו לא איכפת לן אם נפדה לכלבים דהא לא נחתא מעולם קדושה לגופיה אלא לר"ל איכא למיבעי עכ"ל וכן מוכח נמי מבכורות ט"ו א' דמקשה שם ממאי דהאי מתו יקברו משום דבעי העמדה והערכה היא דילמא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים היא. ואם איתא א"כ אמאי ברישא בקדם מומן להקדישן אמאי יפדו הא אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים אלא ודאי דבקדם מומן להקדישן פודין להאכילן לכלבים. ועי' תוס' פסחים כ"ט א' ד"ה אין פודין וכו' (ומש"כ שם דהכי משמע בבכורות י"ד ב' ט"ס וצ"ל ט"ו א') ועי' תוס' שבועות י"א ב' ד"ה וכי פודין וכו' שכתב וז"ל ואע"ג דפלוגתא בפ"ב דבכורות ט"ו ב' אפילו בקדם הקדישן למומם מ"מ סתם משנה התם י"ד א' ובחולין ק"ל א' כמ"ד אין פודין עכ"ל והנה דבריהם תמוהין במש"כ אפילו בקדם הקדישן למומן וכו' דמשמע דפליגי נמי בקדם מומן להקדישן וזה ליתא דלא פליגי רק בקדם הקדישן למומן אבל בקדם מומן להקדישן כו"ע לא פליגי דפודין (גם שם בד"ה א"ה וכו' כתב וז"ל וא"ת ואי קדשי בדה"ב היא היכי פריך בסמוך וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הא של בדה"ב וודאי פודין דהא דאין פודין נפקא לן מואכלת ולא לכלביך דכתיב בפסולי המוקדשין של מזבח כדמוכח בפ"ב דבכורות (ט"ו א') דמההוא קרא נפקא לן גיזה וחלב של קדשי בדה"ב מותרין ואפילו קדם הקדישן למומן תנן התם דמותרים לאחר פדיונן בגיזה ועבודה ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו עכ"ל וכוונת דבריהם דהתם י"ד א' איתא טעמא דנפדו הא לא נפדו אסירי בגיזה ועבודה מסייע ליה לר' אלעזר דאמר קדשי בדה"ב אסורין בגיזה ועבודה ומשני לא קדושת דמים למזבח הוא דמיחלפא בקדושת הגוף למזבח גזרו בהו רבנן אבל קדשי בדה"ב לא. והנה מדחזינן דבקדשי בדה"ב מותר בגיזה ועבודה כ"ש דפודין לאכילת כלבים דמנא ידעינן דאין פודין להאכיל לכלבים מדכתיב תזבח ולא גיזה בשר ולא חלב ואכלת ולא לכלביך יעו"ש ט"ו ב' ובתמורה ל"א א' וא"כ כיון דבקדשי בדה"ב מותרין בגיזה ועבודה ה"נ דמותרין לפדות לכלבים והתם משמע דמיירי אפילו בקדם הקדישן למומן ור"ל וה"ה אפילו בלא היה כלל מום בקדשי בדה"ב שרי בגיזה ועבודה וזה שסיימו וכתבו ובהדיא קתני התם אם מתו יפדו והיינו בקדשי מזבח בקדם מומן להקדישן וכיון דהש"ס מדמה לזה קדשי בדה"ב אלמא דקדשי בדה"ב שרי לפדות לכלבים ואפילו בקדם הקדישן למומן וראיתי שם להרש"א שנדחק בזה וכתב שהעיקר שצ"ל מהמשנה דתמורה ל"ב א' יעו"ש היטיב ודבריו שם מגומגמים יעו"ש היטיב) ועוד מש"כ דסתם משנה שם ובחולין דאין פודין לא ידעתי אנא מצאו כן והא דאיתא התם דאם מתו יקברו ה"ט דבעינן העמדה והערכה אבל לא משום טעם דאין פודין יעו"ש כל הסוגיא בבכורות ובתמורה. לכן נ"ל דט"ס הוא וצ"ל במשנה תמורה ל' ב' יעו"ש וע"ע במעילה ט"ו א' ד"ה אפי' יעו"ש. והנה מרבינו כאן מבואר ג"כ כך דבקדם מום קבוע להקדישן דפודין לכלבים מדכתב ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות אלמא דפודין להאכילן לכלבים והנה בתוס' שבועות שם ובפסחים שם מסקו דמדרבנן מיהת אסור לפדות יעו"ש וכ"ה בתוס' מעילה שם והנה חילקו בפסחים בין כלבים לשאר הנאות וכ"ה במעילה. וצ"ע א"כ מאי מקשה הש"ס בשבועות שם וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ודילמא מיירי שם לפדות לשאר הנאות ואולי פרה לא חזי לשארי דברים וצ"ע. ואם נימא דרבינו ס"ל כתוס' צ"ל דמיירי הכא לשאר דברים ולא לכלבים ועי' תוס' ב"ק נ"ג ב' ד"ה לענין וכו' שכתב לתמוה דהא הוי שלו לשאר הנאות יעו"ש והנה לפי מש"כ בפסחים שם דדבר שקדוש קדושת הגוף אין לו פדיון לשום דבר ניחא ולק"מ וכבר העירותי בחי' שם (ועי' לקמן פ"ו מהל' מעילה ה"י במש"כ בזה) ועי' בפי' רבינו במשניות פ"ב דבכורות מבואר שם דבקדשי בדה"ב אין טעון העמדה והערכה יעו"ש וצ"ע. שהיא צריכה וכו'. וה"ה דהו"מ למימר משום שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים וכ"כ רש"י בחולין ק"ל א' יעו"ש הן אמת שצל"ע קצת על רש"י דהא בבכורות ט"ו א' הוכיח הש"ס דהטעם משום העמדה והערכה מדלא קתני אם נעשה טריפה יקבר יעו"ש אמנם לרבינו יש לעיין קצת אמאי לא נקט טעם דאין פודין לכלבים וע"ע תוס' תמורה ל"ב ב' בד"ה אלא לרשב"ל וכו' ובצאן קדשים שם. (ועיין ברע"ב בחולין פ"י וצ"ע שהוא נגד הש"ס הנ"ל דבכורות יעו"ש היטיב) ומצאתי בס' שעה"מ שהרגיש בזה יעו"ש מש"כ בזה ויש לי הרהורי דברים עליו ואכ"מ יעו"ש היטיב ודו"ק. בערכין. שם פ"ה יעו"ש היטיב. נשחטה קודם וכו'. כתב מרן וז"ל ומש"כ אם נשחטה קודם שתפדה ה"ז נפדית בפ"ק דמעילה (ט"ס והוא במעילה י"ט ב') קדשי מזבח תמימים ונעשו בע"מ ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכ"א יפדו ומש"כ נפדית כ"ז שהיא מפרכסת בפ"ב דחולין ל' א' וכ"ת דבעי העמדה והערכה והתנן שחט בה שתים או רוב שתים ועדיין היא מפרכסת הרי היא כחיה לכל דבריה עכ"ל ושיעור דבריו בתחלה מייתי דאם נשחטה תפדה ואין כאן משום אין פודין קדשים להאכיל לכלבים כיון דנשחטה ה"ז מותרת לאכילה וכ"ה בתמורה ל"ג א' א"ל ר' ירמיה לר' זירא לריש לקיש דאמר לרבנן קדשי מזבח לא היו בכלל העמדה והערכה וקתני קדשי מזבח בע"מ יפדו ומוקמינן לה בשקדם הקדשן למומן ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הב"ע בשעבר ושחטן כדתניא כל הקדשים שנפל בהן מום ושחטן ר' מאיר אומר יקברו וחכ"א יפדו ועי' במעילה י"ט ב' ומדפליגי רבי ורבנן שם בשחטן ש"מ דס"ל אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ולא פליגי רק אי בעו העמדה והערכה בקדשי מזבח אלמא דבשחיטה לכו"ע פודין בדבר דלא בעי העמדה והערכה ואי משום דבעי העמדה והערכה ע"ז מייתי מרן דבחולין איתא דמפרכסת מיקרי עדיין העמדה והערכה וכן ראיתי להמל"מ לעיל ה"י ובהכי מיושב דברי מרן ממה שהקשה עליו הלח"מ יעו"ש היטיב ולפי מש"כ לק"מ ופשוט. ועי' בב"ק ע"ו א' ד"ה שחיטה וכו' יעו"ש היטיב דיש אומרים דישראל בטהורה לא חשיב כחיה וכ"כ התוס' בחולין שם ד"ה והתנן וכו' ושם פ"ד א' ד"ה בעינן וכו' ותוס' בכורות ל"ב א' ד"ה והא וכו' א"כ י"ל דמיירי הכא שלא נשחט רוב שתים ודו"ק. אבל בפ"ה מהל' ערכין הי"ג כתב בהדיא דבנשחטה רוב שתים יעו"ש. ואם ילדה וכו'. עי' בכורות ט"ו ב' ובתמורה י"ז ב' למאי הילכתא אמר שמואל ליקרב ואליבא דר' אליעזר דמהו דתימא כי קאמר ר"א עולה דאיכא שם עולה על אמו אבל הני וולדות לא קרבי קמ"ל בר פדא אמר לרעיה ואליבא דד"ה איתמר נמי רבא אמר ליקרב ואליבא דר"א רב פפא אמר לרעיה ואליבא דד"ה ומשמע מזה דהא דס"ל לשמואל ורבא דקדשי ליקרב דווקא אליבא דר"א אמרי הכי אבל אליבא דרבנן אה"נ דלא קדשי רק לרעיה וצ"ע ולמה פסק רבינו כשמואל ורבא וכן פסק לקמן פ"ד מהל' תמורה ה"ט יעו"ש ואילו שם הלכה ה' וכן בפ"ד מהל' פסולי המוקדשין הלכה י"ז פסק דלא כר"א וכן ראיתי להלח"מ כאן שתמה בזה. ובאמת לפענ"ד סוגייא ההיא תמוה מאד דא"כ לדינא לא פליגי שמואל ובר פדא דשניהם מודים דלר"א קרב ולרבנן לא קרב ולא פליגי רק כמאן אתיא ברייתא ועוד דקאמר לרעיה ואליבא דד"ה וכו' הא לר"א לא אתי דלר"א מיקרב נמי קרבי אף די"ל דר"א מודה בו דאינו קרב משום דעל כרחך לא קאמר רק גבי עולה דאיכא שם עולה על אמו וכמש"כ התוס' שם אמנם עם כל זה דחוק לשון הש"ס שם ובבכורות שם איתא בסתם לפני פדיונם מיפלג פליגי בהו איכא למ"ד קדשי ליקרב ואיכא למ"ד קדשי לרעיה ומשמע מזה לכאורה דפליגי אליבא דדינא ואולי אפשר ע"ז סמך רבינו. ואין לומר דס"ל לרבינו כאידך דרשא דנפקא מאידך קרא מקדשיך אשר יהיו לך תשא ובאת שם בתמורה י"ז ב' ושם מבואר דקאי להקרבה זה אינו דהא ההוא קרא לא מיירי רק מתמימים ולא מבע"מ ונפקא ליה בע"מ מהך קרא דאם זכר או נקבה כמבואר שם י"ח א' יעו"ש היטיב. והנה עלה על דעתי לומר דרבינו מתוך האי סוגייא דבכורות דמשמע דפליגי לדינא מתוך כך מפרש הך סוגיא דתמורה דה"ק חד אמר ליקרב והנה לכאורה זה ניחא לרבנן דס"ל בולד עולה ירעה עד שיסתאב ולכן בעי קרא דולד בע"מ קרב וה"ט דעולת נקבה מעולם לא חזי להקרבה משא"כ ולד בע"מ כיון דקודם שהוממה היתה קאי להקרבה ולכן גם וולדה קרב משא"כ לר"א דס"ל דולד עולת נקבה קרב עולה א"כ קשה למה בעי קרא בולד בע"מ ע"ז אמר אפילו לר"א ניחא דהו"א דולד עולת נקבה טפי עדיף משום דאיכא שם עולה על אמו משא"כ הכא לכן בעי קרא אבל לרבנן פשיטא דניחא טפי דבעי קרא ומ"ד דקדשי לרעיה א"כ ס"ל דבעי קרא לכו"ע לר"א פשיטא דבעי קרא דלא נימא דהך דומה לוולד עולת נקבה וקדוש ליקרב קמ"ל ולרבנן נמי ניחא דנימא דלא קדוש כלל כיון דנחית דרגא מולד עולת נקבה לר"א והו"א דלדידהו ג"כ נחית דרגא קמ"ל דלא ואכתי צ"ע בזה וה' יאיר עיני וע"ע בקרבן אהרן ויקרא פט"ז יעו"ש היטיב ומצאתי בלח"מ פ"ד מהל' תמורה ה"ט שכתב כמו שכתבתי שוב מצאתי בס' שער המלך לקמן פ"ד מהל' קרבן פסח ה"ה מש"כ בזה דבר נחמד דלרבינו דפסק בכמה דוכתי דבע"ח אינם נדחים רק במקום דדחינהו בידים משא"כ הכא והסוגיא דתמורה אזלא אליבא דמ"ד בע"ח נדחים יעו"ש היטיב. סמוך לפדיון וכו'. כ"ה דעת ר' חנינא שם בבכורות ט"ו ב' יעו"ש היטיב ודלא כרב הונא דס"ל כונסן לכיפה והן מתין יעו"ש היטיב והלכה כר' חנינא חדא כמש"כ מרן דרבינא ורב ששת ס"ל כוותיה דמתפיסן לשם אותו זבח דווקא ועוד דברייתא דשם אתיא כוותיה ואע"ג דר"ה משני שם שינוייא דחיקא היא ופשטא משמע כוותיה דר' חנינא עי' מרן.
י״ב
מותר לשוחטן וכו'. עי' ביצה כ"ח א' ובכורות ל"א א' ל"ג ב' תמורה ח' א' כ"א א'. חוץ מן הבכור וכו'. שם ושם וחולין מ"ד ב' וזבחים ע"ה ב' ושם בד"ה התפיס וכו' כתב דמדאורייתא הוא יעו"ש היטיב וברש"י דלא ס"ל כן יעו"ש היטיב ועי' תוס' בכורות כ"א ב' ד"ה אכילה וכו' ול"א א' ד"ה חוץ וכו'. כמו שיתבאר וכו'. לקמן פ"א מהל' בכורות הי"ז ושם פ"ו ה"ד וה"ה. אפילו התפיס וכו'. שם בזבחים יעו"ש ועיי"ש בתוס' ד"ה הפדו לי וכו' דלכאורה קושייתם אין לה מובן דהא קדשי בדה"ב שפיר מותרין בגיזה ועבודה ומייתי שפיר ראיה כמו דלא מהני לענין שישתרו לגיזה ועבודה ה"נ לא מהני ההתפסה לענין שישתרו לענין שימכור באטליז והצאן קדשים תיקן קצת דהכי מקשו וכי מועיל כלל הפדיון יעו"ש היטיב ולא ידעתי כוונתו דלענין מה יועיל הפדיון עוד דהא אפילו בלא פדיון הוי חולין גמור רק דאינו נגזז ונעבד ואינו נמכר באטליז. ויש לעיין בזה.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

מעשי למלך · הלכות איסורי המזבח פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

קרית ספר · הלכות איסורי המזבח פרק א׳

א׳
מצות קטו שיהיו כל הקרבנות תמימים ומובחרים דכתיב תמים יהיה לרצון זו מצות עשה:
ב׳
אזהרת רכב שלא להקדיש בעלת מום למזבח דכתיב כל אשר בו מום לא תקריבו מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין למזבח דאי לבל תשחטו הרי נאמר למטה לא תקריבו גבי עורת או שבור וגו' ואפילו הקדישו לדמי נסכין דכל לגבי מזבח פסול כדכתיב לא תקריבו.
ג׳
המתכוין לומר שלמים ואמר עולה או עולה ואמר שלמים אינו לוקה אם היה בעל מום דבעיא פיו ולבו שוים דהקדש טעות לאו הקדש הוא. מי [שדימה] להקדיש בעל מום למזבח והקדיש הרי זו הקדש לדעת הרב ז"ל דפיו ולבו שוין ואינו לוקה משום דהוי כשוגג:
ד׳
אזהרת רכג שלא לשחוט בעל מום לקרבן דכתיב בבעלי מומין לא תקריבו אלה לה' מפי השמועה למדו שזו אזהרה לשוחט דאם בל תקדישו הרי כבר אמור למעלה א"כ מה ת"ל לא תקריבו לא תשחטו: אזהרת רכד שלא לזרוק דם בעלי מומין למזבח דכתיב לא תקריבו אלה לה' מפי השמועה למדו דהאי ריבוייא לאזהרת זריקת דם אתא: אזהרת רכה שלא להקטיר אימורין של בעלי מומין על גבי מזבח דכתיב ואשה לא תתנו מהם על המזבח נמצאת למד שאם עבר והקדיש בעל מום למזבח ושחטו וזרק דמו והקטיר אימוריו לוקה ד' מלקיות דכל חד הוי לאו באנפי נפשיה:
ה׳
אזהרת רכו שלא יקריב בעל מום עובר דכתיב לא תזבח לה' אלהיך שור ושה אשר יהיה בו מום מפי השמועה למדו שזו אזהרה לבעל מום עובר שאם הקריבה לוקה דכתיב כל דבר רע לרבות מום עובר:
ו׳
אזהרת רכז שלא להקריב בעל מום מיד הגוי דכתיב ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם מכל אלה והיינו בקרבן יחיד דמרבי' גוי כישראל דכתיב איש איש לרבות הגוים שנודרים נדרים ונדבות כישראל ולא יקבלוהו ממנו אלא תמים:
ז׳
אזהרת רכח שלא להטיל מום בקדשים דכתיב בקרבן כל מום לא יהיה בו מפי השמועה למדו שזו אזהרה שלא יתן בו מום דכל מום לא יהיה בו קרינא ביה לא יהיה בו שלא יטיל בו מום וכתיב ברישיה דקרא ואיש כי יקריב זבח שלמים וגו' אין לי שלא יטיל מום אלא בשלמים מנין לרבות העולה ת"ל נדר מנין לרבות התודה ת"ל נדבה מנין לרבות יולדת ונזיר מצורע ת"ל לפלא מנין לרבות התמורות והולדות ת"ל בבקר ומנין לרבות הבכור והמעשר והפסח ת"ל בצאן מנין לרבות חטאת ואשם ת"ל או בצאן. ואינו לוקה אלא בזמן שבית המקדש קיים שהרי היה ראוי ליקרב ופסלו אבל בזמן הזה אף על פי שעבר על ל"ת אינו לוקה דכיון דאינו עומד לקרבן לאו מידי פסל ביה ללקות.
ח׳
הטיל מום בבעלת מום אינו לוקה דדרשינן כולי קרא תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו דמשמע תמים הראוי לרצון אמרתי לך דכל מום לא תטיל בו אבל בעל מום לא.
ט׳
אחד המטיל מום בקדשים או בתמורתן כדילפינן מריבויי דקרא ותמורת בכור ומעשר או תשיעי של טעות עשירי אינו לוקה בהטלת מום דלא חזו להקרבה דכתיב הם בבכור ומעשר לומר דהם קרבין ואין תמורתם קרבים וכתיב העשירי להוציא את התשיעי.
י׳
המקדיש בעלת מום למזבח אע"פ שלוקה הרי זו נתקדשה דכתיב בבעל מום ולנדר לא ירצה ריצוי הוא דאיני מרצה הא מקדש קדישי וכיון שנתקדשה תפדה ותצא לחולין ויביא בדמיה קרבן: מצות קיו לפדות פסולי המוקדשין ויצאו לחולין דכתיב רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר מפי השמועה למדו שפסוק זה מדבר בפסולי המוקדשין שיפדו דאי בבשר תאוה להתירה בלא הקטרת אימורין הרי כבר כתוב במקום אחר כי ירחיב ה' אלהיך וגו' ואמרת אכלה בשר אלא בבעלי מומין שיפדו כדאמר' וביארנו בהלכות ערכין דקרא דאם כל בהמה אשר לא יקריבו ממנה וגו' שמדבר בבעלי מומין שנפדו.
י״א
ובעלת מום קבוע שילדה אפילו תמים יפדה ויצא לחולין נראה דוולד קדוש מן התורה כיון דבעלת מום עצמה מיתפיס בה קדושה כדילפינן מלא ירצה וולדה נמי כמוה דהא מרבינן וולד בעלי מומין מדכתיב אם זכר וגו' ואף ע"ג דהתם הוה בעל מום בתר דאקדשיה ולהכי וולד קרב דאמו נמי היתה ראויה ליקרב כשהקדישה קודם שנפל בה מום אפ"ה לענין קדושה בעלת מום מעיקרא נמי הא אית בה קדושה מדאוריתא כדילפינן ולהכי וולדה נמי אית בה קדושה מדאוריתא כדאמר' אלא דאינו נקרב כיון שאמו שבא הוא מכחה לא היתה ראויה ליקרב שקדם מומה להקדשה ולא יהא טפל חמור מן העיקר ואם ילדה אחר פדיון הוולד חולין דכיון דנפדית וולדה נמי נפדה דהוי ירך אמו ואם מתה קודם שתפדה נפדת מתה דלא בעי' העמדה והערכה כדכתיב והעמיד והעריך אלא בקדם הקדשן את מומם אבל קדם מום קבוע להקדשן לא בעי' העמדה והערכה דכתיב אותה למעוטי בעל מום מעיקרו דלא הוי בכלל העמדה כדאמ' אבל מקדיש בעלת מום עובר או תמימה ונולד בה מום קבוע צריכה העמדה והערכה דכתיב אשר לא יקרב ממנה קרבן וגו' שאינה קריבה כל עיקר יצתה זו שאינ' קריבה היום וקריבה למחר שיעבור מומה וקאמר רחמנ' עביד לה העמדה והערכה וכל זמן שהוא מפרכסת תפדה דהוי העמדה והערכה כיון דאינה מטמאה טומאת נבלה כדילפינן בדוכתא ואם ילדה יקרב וולדה דכתיב אם זכר גבי שלמים וקרא יתירא הוא דנשתיק קרא מיניה ומדלא קבע ליה זכר כדקבע בעולה ממילא דנקבה נמי חזיא זכר ונקבה תו למה לי אלא לרבות וולד ותמורה אין לי אלא תמימים וולד ותמורה של בעלי מומין מנין אם אם לרבות וולד ותמורה של בעלי מומין ילדה אחר שנפדית אסור מדרבנן דמדאוריתא עובר ירך אמו הוא ופקעה קדושתן בפדיון אמן. קדשים שהנאתן להקדש נוהגין בהם ביזיון להוסיף בדמיהם ושהנאתן לבעלים כבכור ומעשר אין נוהגים בהם בזיון וכתבו בתוספות דאף על גב דמפרש הטעם משום דהנאתו לבעלים על כרחין מדאוריתא הוא דדרשינן גבי עיר הנדחת בהמתך מי שנאכל בתורת בהמתך יצאו בכור ומעשר שאין נאכלין בתורת בהמתך דאין נמכרין באיטליז וכו' ושמא משום קרא דנפקא דאין נוהגין ביזיון בדבר שאין הנאתו להקדש עד כאן:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אבן האזל · הלכות איסורי המזבח פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

משנה למלך · הלכות איסורי המזבח פרק א׳

ד׳
השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה. כתב מרן ודקדק רבינו לכתוב לשם קרבן וכו'. ולא הבינותי כוונת מרן דהא בגמרא לא הוזכר מיעוטא דקדשי בד"ה כי אם גבי שחוטי חוץ ולא גבי שוחט בעל מום. ואם מרן רוצה ללמוד משחוטי חוץ יש לדחות ושעיר המשתלח יוכיח שאין בו משום שחוטי חוץ ויש בו משום מום. ומיהו הדין דין אמת דאין בקדשי בד"ה משום בעל מום דקרא לא איירי אלא בקדשי מזבח. ומיהו כוונת רבינו במ"ש לשם קרבן נ"ל שאין כוונתו למעט קדשי בד"ה כי אם למעט שוחט קדשי מזבח שלא לשם קרבן דהגע עצמך אם שחט אחד מקדשי מזבח שלא לשם קרבן אלא לתכלית אחר אינו עובר בלאו דלא תשחט בעל מום לפי שאין לאו זה כי אם בשוחט לשם קרבן דומיא דזורק ומקטיר אבל שוחט שלא לשם קרבן אינו עובר בלאו:
ז׳
המטיל מום בקדשים כו'. דין זה אינו אלא בקדשי מזבח אך בקדשי בד"ה פשיטא דליכא איסור. אך ראיתי להתוס' פ"ק דע"ז דף י"ג ד"ה ונשחטה שכתבו דמדרבנן אסור להטיל מום בקדשי ב"ה אטו קדשי מזבח דומיא דגיזה ועבודה וכ"כ בפרק קדשי קדשים דף נ"ט יע"ש ולפי דברי התוספות הללו אני מסתפק אם גם בשוחט קדשי בדק הבית גזרו עליו משום בעל מום אטו קדשי מזבח או לא ונראה דהיכא דאיתמר איתמר והחילוק הוא פשוט:
י׳
המקדיש בעלת מום למזבח. בסוף תמורה נחלקו רבי יוחנן ור"ל אליבא דרבנן דר"י סבר דלרבנן אחד קדשי מזבח ואחד קדשי ב"ה היו בכלל העמדה והערכה ור"ל סבר דלרבנן קדשי ב"ה היו בכלל העמדה והערכה ק"מ לא היו ורבינו פסק כרבנן ואליבא דר"י שהרי בפ"ה מהלכות ערכין פסק דקדשי ב"ה היו בכלל העמדה והערכה ושם ביאר גם כן דק"מ היו בכלל ואמרינן בגמרא דר"י ור"ל מודו דאליבא דכ"ע בעל מום מעיקרו לא היה בכלל ולא נמצא מי שיחלוק בדין זה כי אם תנא דבי לוי דס"ל דאפילו בעל מום מעיקרו היה בכלל ומרן הקשה דאיך לא חילק רבינו בין בעל מום מעיקרו לנפל בו אח"כ וכתב שפסק כתנא דבי לוי ותירוץ זה דחאו מרן שהרי בפירוש כתב בסעיף שאח"ז שמקדיש בעלת מום לא היה בכלל העמדה והערכה ואם מתה תפדה וכן דקדק מרן בפ"ה מהלכות ערכין מדכתב רבינו בין קדשי מזבח שנפל בהם מום דאתא לאפוקי בעל מום מעיקרו ולעיקר הקושיא כתב דע"כ לא קאמר ר"י אותה למעוטי בעל מום מעיקרו אלא לומר דאפי' אם מת נפדה ולא בעינן ביה והעמיד אבל כשהוא חי לד"ה נפדה הוא בערך הכהן וזה עיקר ע"כ ודברי מרן הללו הם מוכרחים דפשיטא דלא גרע מקדיש בעל מום למזבח ממקדיש מטלטלין דנפדה הוא בערך הכהן כדכתיב ואיש כי יקדיש את ביתו וגו' ועוד דהא כתיב ואם בבהמה הטמאה ופדה בערכך ולר"ש דאליבא דכ"ע אית ליה דקדשי ב"ה לא היו בכלל במאי מוקי להאי קרא אי בק"מ וקרא לבעלי מומין בהמה טמאה למה נאמר הרי נאמר ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו אלא ודאי דמוקי לקרא בקדשי ב"ה ואע"ג דליתיה בהעמדה איתיה בהערכה וה"ה בעל מום מעיקרו דאע"ג דליתיה בהעמדה איתיה בהערכה דבהא לא פליגי ר"ש ורבנן וכל שכן לדברי הרמב"ן בפי' התורה דמקרא קמא דואם כל בהמה טמאה דרשינן קדשי מזבח וקדשי ב"ה וכאילו כתיב ואשר יקריבו דא"כ אייתר לן קרא דואם בבהמה שהרי ק"מ וקדשי ב"ה כבר נאמרו וע"כ אית לן לאוקומי בבעל מום מעיקרו דבעי הערכה אע"פ שאינו בכלל העמדה. וראיתי להרב בעל לחם משנה בפ"ה דערכין שכתב וגם שם כתב וכן הדין בבהמת קדשים שנפל בהם מום ויש לדקדק שם כמו שדקדק כו' ולא ידעתי מה שייך לדקדק כאן והלא הכא מיירי בכל גווני וכמ"ש המקדיש בעל מום משום דלא מיירי בהעמדה אלא בהערכה וסוף דבריו נמי נפלאו ממני שנראה דלא ניחא ליה אפי' בתירוץ אחרון דמרן וצ"ע. עוד כתב רבינו ואם מתה קודם שתפדה נפדית אחר שתמות ואע"ג דקי"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הני כיון דקדם מומן להקדשן דיקלא בעלמא נינהו וכמ"ש רש"י בריש פרק הזרוע ובפ"ב דבכורות (דף י"ד) וליכא למימר דהאי אם מתו היינו שנשחטו ואשמעינן שלא היו בכלל העמדה אבל אם מתו אינם נפדים משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים הא ליתא דהא בפרק יש בקדשי מזבח (דף ל"ג) מותיב ר' ירמיה לר"ל דאמר קדשי מזבח בעלי מומין יפדו בשקדם הקדשן את מומן מיירי ש"מ פודין את הקדשים להאכילן לכלבים משמע דלרבי יוחנן דמוקי לה בשקדם מומן לא קשה ולא מידי משום דדיקלא בעלמא נינהו. ומה שכתב עוד אם מתה קודם שתפדה תקבר כשאר הקדשים התמימים מפני שהיא צריכה העמדה כו' האי אם מתה לאו דוקא אלא בנשחטה מיירי דאי מתה ת"ל דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים והכי אמרינן בסוף פ"ה דמעילה קדשי מזבח תמימין ונעשו בעלי מומין ועבר ושחטן רבי אומר יקברו וחכמים אומרים יפדו אלמא דוקא שחטן הא מתו אפי' לחכמים דס"ל דקדשי מזבח לא היו בכלל אפ"ה אין פודין משום דאין פודין לכלבים ואגב דנקט בחלוקה הא' ואם מתו לאשמועינן רבותא דאפי' מתו יפדו נקט נמי הכא אם מתה ונתן טעם מפני שהיא צריכה העמדה לתת טעם נמי להיכא דנשחטה וז"ש ואם נשחטה קודם שתפדה ה"ז נפדית כל זמן שהיא מפרכסת דתרתי בעינן שחיטה ומפרכסת אבל מפרכסת בלא שחיטה לא מהני דאף דשייך בה העמדה כיון שהיא מפרכסת מ"מ אין פודין לכלבים וזהו שכתב מרן על דין זה מחלוקת רבי וחכמים דעבר ושחטן לאשמועינן דאף מאן דלא בעי העמדה מודה דאין פודין לכלבים מדנקט ושחטן וה"ה לדידן במפרכסת דאף דשייך בה העמדה אין פודין לכלבים. וראיתי לרש"י שכתב בריש פרק הזרוע עלה דמתניתין דואם מתו יפדו ועוד אשמעינן דלא בעינן העמדה והערכה וקעבר קדשי ב"ה לא היו בכלל העמדה כו' ולא ידעתי איך תלי הא בהא דהא רבי יוחנן דאית ליה קדשי ב"ה היו בכלל מודה בקדם מומן דלא היו משום דגרע מקדיש בעל מום למזבח ממקדיש לב"ה וצ"ע ונראה דה"ה למקדיש בהמה טמאה או חיה למזבח דאינו בכלל וכל שכן הוא וכדאיתא בסוף תמורה. שוב ראיתי מה שכתב הרב בעל לחם משנה כאן שהקשה למרן לתירוץ השני דא"כ אמאי אסיק בקשיא ללוי אותה למאי אתא נימא דלוי לא אמר בבעל מום מעיקרו דאם מת יקבר אלא יפדה אך כשהוא חי צריך העמדה והערכה ע"כ ולא ידעתי איך אפשר דלוי סבר דאם מת יפדה והא בפ"ב דבכורות אמרינן אבל חכמים אומרים אם מתו יקברו מאן חכמים תנא דבי לוי הרי דס"ל לסתמא דתלמודא דלתנא דבי לוי אם מת יקבר ואולי קושיית הלח"מ היא עלה דההיא דמנא לן דללוי אם מת יקבר אימא דלוי לא קאמר אלא כשהוא חי מ"מ היה לו להקשות ג"כ מהא דבכורות. אך אעיקרא דדינא נ"ל דקושיא מעיקרא ליתא משום דהעמדה לא שייך אלא למעט מת אבל כשהוא חי לא שייך העמדה אלא הערכה וזהו שכתב כאן ותפדה בערך הכהן ולא הזכיר העמדה ומה שכתב בפ"ה מהלכות ערכין הרי זו צריכה העמדה בב"ד הכוונה היא למעט מת דלא שייך בה העמדה דאי לא תימא הכי העמדה זו מה היא וכי תימא שיביאו אותה לפני ב"ד וישומו אותה הא כל ההקדשות נמי דמטלטלין ושדות ע"י ב"ד הם נפדין וכמ"ש ריש פ"ח מהלכות ערכין וא"כ מה חידש רבינו גבי בהמה שצריכה העמדה אלא ודאי למעט מת אתא וקרא נמי דכתיב והעמיד הוא למעט מת דלא שייך והעמיד וכי תימא דגבי בהמה צריך שיביאו אותה לפני ב"ד וישומו אותה שם ולא שישלח שמאים לשומה אבל בשאר הדברים אין צורך שיביאום לפני ב"ד אלא די שישלחו ב"ד שמאים וישומו אותם ואח"כ נפדית והנה חילוק זה היה לו לבארו בפ"ח ומ"מ אף דנימא שחילוק זה הוא אמיתי וסמך בפ"ח על מ"ש בפ"ה מ"מ בבעל מום מעיקרו לא בעינן העמדה אפילו כשהוא חי ומת יפדה דהא לא בעי העמדה אפי' כשהוא חי אבל במילתא דבעינן העמדה כשהוא חי אם מת יקברו ורבינו לא הזכיר גבי מקדיש בעלת מום העמדה אלא הערכה דוקא אך לוי דתני העמדה ע"כ ס"ל דאם מת יקבר ומה שהקשה עוד דמנא ליה חילוק זה דאי נכנס בכלל העמדה והערכה אם מת יקבר ואי לא נכנס אפי' חי לא בעי העמדה והערכה לא ידעתי היכן כתב רבינו דבעי העמדה שיקשה לו דאם מת יקבר ולפי מה שכתבנו לעיל דקרא דואם בבהמה הטמאה מיירי במקדיש בעל מום אתי שפיר דלא כתיב ביה והעמיד אלא ופדה בערכך ומה שהוקשה למרן שכתב עלה דואם נשחטה קודם שתפדה הרי זו נפדית דמוצא דין זה הוא בפ"ה דמעילה מחלוקת רבי וחכמים וכתב דאין זה מקומו דחכמים דהתם סברי דקדשי מזבח לא היו בכלל כו' כבר כתבנו לעיל כוונת דברי מרן שהוא לומר דמנ"ל דבעינן שחיטה אפי' נבילה כל זמן שהיא מפרכסת היא בכלל העמדה אלא דטעמא הוא משום דאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים ומוצא דין זה הוא מההיא דפ"ה דמעילה דמשמע דוקא שחט וכדאמרינן בפרק יש בקדשי מזבח ד' ל"ג וזה שלא כתב מרן ופסק כפלוני כמנהגו משום דדבריו הם אליבא דכ"ע:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881

יכהן פאר · הלכות איסורי המזבח פרק א׳

א׳
מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין וכו'. מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין וכו'. עי' תמורה ה' ע"ב הלשון המקדיש בעל מום עובר משום חמשה וכו' ובגליון הש"ס שם דמוחק הלשון משום בל תקריבו דבאמת אין לזה הבנה ובתורת כהנים אמור ליתא ולכאורה היה מקום לומר דבל תקריבו היינו על הולכה שלא להוליך קרבן בעל מום ע"ג המזבח. אך נראה דבהולכה לכו"ע ליכא חיוב דהרי בתמורה דף ה' פליגי בקבלת בעל מום אי חייב ומשמע דבהולכה לכו"ע פטור יעו"ש היטב בסוגיא. אך קשה לפי"ז דמנה חמשה לא תעשה דבל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו דהוי רק לאו אחד ועי' בסמ"ג בל"ת זו ובמנחת חינוך מצוה רפ"ט. והא דלוקה על מקדיש בעל מום צ"ל משום דבדיבורא איתעביד מעשה ויש לדקדק קצת בפ"ק דתמורה דף ה' דלמה לא נקיט גם מקדיש בעל מום דלקי משום דבדיבוריה איתעביד מעשה והנה לענין בל תקטירו מקצתו לא נתפרש בגמ' כמה השיעור אבל פשוט דהשיעור כמו בשאור ודבש יעו"ש בענין אי יש הקטרה פחותה מכזית. והנה לשון הר"מ ז"ל לקמן בהל' ד' וכן המקטיר אימורי בעלי מומין לוקה שנאמר ואשה לא תתנו וכו' אלו החלבים וגו'. אבל פשוט דה"ה במקטיר אברי עולה וכהא דתמורה (דף ז') המעלה אברי בעלי מומין ע"ג המזבח וכו'.
ב׳
מצות עשה להיות כל הקרבנות תמימין וכו'. מפי השמועה למדו שזו אזהרה למקדיש בעלי מומין וכו'. עי' תמורה ה' ע"ב הלשון המקדיש בעל מום עובר משום חמשה וכו' ובגליון הש"ס שם דמוחק הלשון משום בל תקריבו דבאמת אין לזה הבנה ובתורת כהנים אמור ליתא ולכאורה היה מקום לומר דבל תקריבו היינו על הולכה שלא להוליך קרבן בעל מום ע"ג המזבח. אך נראה דבהולכה לכו"ע ליכא חיוב דהרי בתמורה דף ה' פליגי בקבלת בעל מום אי חייב ומשמע דבהולכה לכו"ע פטור יעו"ש היטב בסוגיא. אך קשה לפי"ז דמנה חמשה לא תעשה דבל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו דהוי רק לאו אחד ועי' בסמ"ג בל"ת זו ובמנחת חינוך מצוה רפ"ט. והא דלוקה על מקדיש בעל מום צ"ל משום דבדיבורא איתעביד מעשה ויש לדקדק קצת בפ"ק דתמורה דף ה' דלמה לא נקיט גם מקדיש בעל מום דלקי משום דבדיבוריה איתעביד מעשה והנה לענין בל תקטירו מקצתו לא נתפרש בגמ' כמה השיעור אבל פשוט דהשיעור כמו בשאור ודבש יעו"ש בענין אי יש הקטרה פחותה מכזית. והנה לשון הר"מ ז"ל לקמן בהל' ד' וכן המקטיר אימורי בעלי מומין לוקה שנאמר ואשה לא תתנו וכו' אלו החלבים וגו'. אבל פשוט דה"ה במקטיר אברי עולה וכהא דתמורה (דף ז') המעלה אברי בעלי מומין ע"ג המזבח וכו'.
ג׳
המתכוין לומר שלמים ואמר עולה עולה ואמר שלמים לא אמר כלום וכו' לפיכך המתכוין לומר על בעל מום עולה והקדישו שלמים אע"פ שנתכוין לאיסור אינו לוקה. ועי' בכ"מ דמקורו ממתני' בפ"ג דתרומות מ"ח ולכאורה יש לעיין קצת למ"ד דכל מקום דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני והא דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא א"כ גם בזה נהי דלא קדיש ולא מהני מ"מ נימא דלוקה. והנה י"ל דבאמת הוי לאו שאין בו מעשה והא דלוקה משום דבדיבוריה איתעביד מעשה והיינו משום שע"י דיבורו נתקדש ונעשה מחולין קדשים וכמו שפירש רש"י ז"ל בפ"ק דתמורה וא"כ כאן כשאין חל ההקדש שוב לא לקי משום דהוי לאו שאין בו מעשה והבן.
ד׳
השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה. וכתב ע"ז מרן הכ"מ ז"ל דדקדק הר"מ ז"ל לומר לשם קרבן דאם שוחט לשם קדשי בדק הבית אינו לוקה וכמו בשוחט בחוץ ובמל"מ מקשה דבתמורה (דף ו') מבואר המיעוט הזה רק גבי שחוטי חוץ ומנ"ל דזה גם בשוחט בעל מום יעו"ש דלכאורה גם קדשי בדק הבית נקראו קרבן וכהא דתמורה שם וביומא (ס"ב ע"ב) והיה קצת מקום לומר בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דהשוחט בעל מום שלא לשמה לא לקי ובזה היה מדויק לשון הר"מ ז"ל השוחט בעל מום לשם קרבן. היינו לשם אותו הקרבן אבל לשם קרבן אחר לא לקי. אך קשה לחדש כן.
ו׳
ולא קרבנות ישראל בלבד אלא אף קרבנות עכו"ם אם הקריבן והם בעלי מומין לוקה. ויש לעיין אם בקרבנות עכו"ם עובר ג"כ במום עובר כמו בקרבנות ישראל או לא. וכן במטיל מום בקרבנות עכו"ם אם לקי ועיין רש"י גיטין נ"ו ע"א ד"ה יאמרו דמשמע דגם בקדשי עכו"ם איכא הלא תעשה שלא להטיל מום.
י׳
המקדיש בעלת מום למזבח אע"פ שלוקה הרי זו נתקדשה ותפדה בערך הכהן וכו'. ועי' בכ"מ דשיטת הרמב"ם ז"ל לרבי יוחנן דבעל מום מעיקרו העמדה לא בעי אבל הערכה בעי יעו"ש ובלח"מ ואינו מובן כ"כ, דכיון דבעל מום מעיקרו נתמעט מקרא דאותה. והרי קרא דאותה כתיב גבי הערכה והעריך אותה הכהן א"כ מנ"ל לומר דנהי דלא בעי העמדה ונפדה גם מת אבל מ"מ הערכה בעי. ומצות עשה הוא לפדות קדשים שנולד בהם מום ויצאו לחולין ויאכלו שנאמר תזבח ואכלת בשר. ויש לעיין אי המצוה רק הפדייה או דגם האכילה בכלל המצוה דהרי גם פסולי המוקדשין יש בהן צד קדושה דאין נשחטין באטליז ואין נמכרין בלטרא ועיין בבכורות (דף ל"א) ובתוס' שם דמשמע דהיא מן התורה. גם יש לעיין אי מצוה זו רק בקדשים שנפל בהם מום או גם במקדיש בעל מום יש מצוה זו לפדותן ומלשון הרמב"ם ז"ל משמע קצת דזה רק בקדשים שנפל בהן מום. גם נסתפקתי אי כשנפדה צריך ליקח מהמעות ממש אותו הקרבן שהיה או דיכול ליקח גם קרבן אחר. וביותר יש להסתפק במקדיש בעל מום קבוע אי צריך ממש ליקח כאותו הקרבן שהקדיש או לא. ועיין לשון הגמ' בכורות (ט"ו) מתפיסן לשם אותו זבח אבל עם כל זה צ"ע בנידון דידן.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות איסורי המזבח פרק א׳

ד׳
השוחט בעל מום לשם קרבן לוקה כו'. פירוש דבריו דאם הקדיש בהמה תמימה ונעשה בעל מום ושחטו סתם בפנים לוקה משום לא תקריבו אלה לד' דכמו דהכשירו הוא סתם כן אם שחטו במומו סתם לוקה ודאי. אמנם רבינו רוצה להשמיענו דהקדיש בעל מום ושחטו לוקה על ההקדש ועל השחיטה, לכן כיון שהקדישו כשהוא בעל מום לא חלה קדושה עליה והרי הוא חולין גמורים ואם שוחטו סתם הוא שוחט חולין בעזרה, ולא שייך כלל לחייבו משום שוחט בעל מום אם לא בפירש ששוחטו לשם קרבן וע"ז לוקה, ובקדושין (דף נ"ז) מרבה אין לי אלא תמימים כו' מנין לרבות בעלי מומין כו' הרי דצריך קרא לרבות בשוחט חולין בעל מום בעזרה, וע"כ בשוחטו סתם לא לשם קרבן ופשוט, ויעויין תמורה (דף ז') תוד"ה אלא בתם כו' לכן נראה להר"מ וכו' עיי"ש:
ה׳
אחד בעל מום כו' שנאמר לא תזבח כו'. צריך מובן מדוע לא נמנה לאו דכתיב גבי בכור וכי יהי' בו מום פסח או עור כל מום רע לא תזבחנו לד' ויליף מיניה בבכורות (דף י"ד) דבכור דקדוש במומו סד"א מדקדוש במומו קרב נמי במומו קמ"ל ומעשר יליף מיניה ולא נוכל למילף מוולדות ותמורות דהוי סוף קדושה, אבל בכור דתחלת קדושה ובכ"ז קדוש במומו סד"א דקרב נמי במומו קמ"ל והוי לאו גמור בבכור וא"כ למה לא נמנה אותו למצות ל"ת במנין המצות, ויעוין תו"כ בפ' אמור דדריש בבקר לרבות מעשר ויעויין ס' המצות שורש ט' ובדברי רמב"ן ואכמ"ל. ולשון הגמ' ריש פרק מומין אלו ל"ל דכתב רחמנא מום באדם מום בקדשים מום בבכור מורה דכל חד הוא מצוה בפ"ע:
נחלת הכלל · Friedberg Edition

השגות הראב"ד · הלכות איסורי המזבח פרק א׳

ג׳
הרי זה קדוש. א"א טעה בזה כי מי שדימה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש אינו קדוש כלל שהוא הקדש טעות וה"ג בתמורה עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד בקדשים ואמרינן בגמרא היכי דמי שוגג כמזיד בתמורה אמר חזקיה כסבור מותר להמיר דכוותה גבי קדשים כסבור מותר להקדיש בעלי מומין למזבח גבי תמורה לקי גבי קדשים לא לקי פירוש גבי תמורה קדוש והגוזז והעובד בו לוקה אבל גבי קדשים לא לקי לפי שאינו קדוש מפני שהוא הקדש טעות וזה המחבר שדימה גבי קדשים לא לקי אבל קדוש הוי וגבי תמורה מילקי נמי לקי על שהמיר טעות גדולה טעה שלא מצינו לוקה על השוגג ואומר מותר שוגג קרי ליה ובהלכות תמורה ג"כ טעה בזה:
נחלת הכלל · ToratEmet

יצחק ירנן · הלכות איסורי המזבח פרק א׳

ד׳
השוחט וכו'. ועיין מ"ש מרן וז"ל ואיכא תנא דפליג עלה ואע"ג דלא אידכר ההוא תנא הכא בגמ' וכו' עכ"ל. ודבר ה' בפיהו אמת דאיכא תנא דפליג עלה הובא בפסחים דף מ"א ע"א ת"ר יכול אכל כזית חי יהא חייב וכו' עד ת"ל כי אם צלי אש ומן התימה על מרן דלא הזכירו. ואש"ס גופיה אני תמיה איך מההיא ברייתא דהמקדיש בעלי מומין מותיב מינה ואסיק בתיובתא אחרי דאיכא ברייתא אחריתא בר פלוגתא הובאה בפסחים. גם בש"ס פסחים גופא יש להפליא אחרי דהביאו ההיא ברייתא דהביאו פלוגתא דאביי ורבא כמי שהוא ענין זר ולא קאמר דברייתא ההיא פליגא דחד מינייהו וגם נמצא דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דתנאי. וכן קשה לי בש"ס בסנהדרין דף ס"ג דהביא מדרבי אבין דעל כולהו לא לקי משום דהוי לאו שבכללות וכו' יעו"ש להורות דזה מוסכם והא איכא תנא שהביא הש"ס בתמורה דכתיבנא דס"ל דאף בלאו שבכללות לוקה. ולזה יש ליישב ע"פ מ"ש התוס' שם דהרגישו מעין זה מפלוגתא דאביי ורבא וחילקו דאף מאן דאמר התם דלקי הכא מודה דלא מפרש קרא יעו"ש והתם מפרש קרא דכתיב ומהם לא תתנו וכו' ומשמע בין כולו בין מקצתו. ומ"מ על התוס' יש לגמגם דהו"ל לכתוב כן על ההיא דתמורה. ושוב ראיתי להרשב"א סי' קמ"א שכתב כדברי התוס' וז"ל ומיהו הדברים עתיקים שענין לאו שבכללות בש"ס אינו כולו על צד אחד אלא יש שכולן מודים בו שאין לוקין עליו כאותה האמורה בסנהדרין המגפף וכו' ויש שלוקין עליו כדעת רבא בפ' ראשון דתמורה גבי המעלה אברי בעלי מומין לגבי מזבח ויש שנחלקו בהן אביי ורבא בנא ומבושל וכיוצא בהן והלכה כמאן דאמר אין לוקין ומסתברא לי משום דשינה פלוגתייהו בפלוגתא דתנאי בפ"ק דכריתות דתניא שור וכו' לא תאכלו לחייב על כל אחד ואחד [וכו'] וחכ"א אינו חייב אלא אחת וקאמר עלה נימא בהא קמיפליגי דר' ישמעאל סבר לוקין על לאו שבכללות ורבנן סברי אין לוקין ודחינן לעולם סבר ר"י אין לוקין וכו' ושקלו וטרו טובא שלא להעמיד לר"י דסובר לוקין ואפילו נאמר דפליגי בהכי הלכה כחכמים וכיון שכן אפילו אית לרבא לוקין לא קי"ל כוותיה אלא שעדיין צ"ע אמאי לא אותיבו בש"ס למ"ד לוקין עכ"ל, הרי שכתב כדעת התוס' דשניא ההיא דהמגפף וכו' וכולהו מודו דאין לוקין על אותו לאו שבכללות ובההיא דתמורה כתב דהלכה כרבא דשניא ההיא ג"כ והיינו כדכתיבנא. ומתשובות הרשב"א הלזו תשובה מוצאת להאי דינא דפסק רבינו כאן דשאני הא דתמורה דהלכה כרבא וא"צ למה שהאריך הוא ואישתמיטתיה מיניה הך תשובת הרשב"א וכפי דברי הרשב"א הללו מתיישב מה שהקשינו אגופא דש"ס דאסיק בתיובתא לפי דשניא הא דתמורה מההיא דפסחים, אבל קשה למרן דלא דרך בדרך זה. ולמה שהקשה הרשב"א דלא אותיבו בש"ס למ"ד לוקין מההיא ברייתא לא ידעתי מאי קא קשיא ליה דמאן דאמר לוקין יאמר אנא דאמרי כר' ישמעאל ולא יאמר דשאני ההיא כמ"ש בש"ס ומה תאמר דפליגי בפלוגתא דתנאי ברייתא לא שמיע להו. ומהך סוגיא דסנהדרין אני תמיה אמה שכתב הרב ראש יוסף חו"מ ריש סי' כ"ז דלא מיקרי לאו שבכללות אלא כעין לאו דלא תאכלו על הדם דמשמע מיניה ענינים הרבה מובדלים זה מזה אבל היכא שהלאו אינו כולל אלא ענין אחד כגון לאו שבקללה אע"פ שיצא ממנו איסור לגופין מוחלקין לא שייך ביה לאו שבכללות וכו' יעו"ש והרי בהאי סוגיא היפך זה דמגפף ומנשק וכו' דומה לקללה. ושוב ראיתי שדברי הרב הן דברי התוס' בסנהדרין דף ס"ג ע"ב ד"ה שלא ידור ומה שהקשינו יישבו התוס' שם ע"א ד"ה על יעו"ש.
ה׳
אחד בעל מום קבוע או בעל מום עובר אם הקריבו עובר שנאמר לא תזבח וכו'. וכתב מרן משם ס' המצוות לרבינו שהוא מהסיפרי יעו"ש. הילך מ"ש מרן החבי"ב בכנסת הגדולה כללי הפוסקים סי' כ"ח בשם תומת ישרים דהיכא דהסיפרא והסיפרי מוכחים היפך שיטת הש"ס דרך רבינו לפסוק כוותייהו דהא הכא פסק כהסיפרי היפך ש"ס ערוך בבכורות דף י"ד ע"ב דהתם דריש לה הכי אמר ר' אלעזר מנין לזובח בהמה בעלת מום בבמת יחיד בשעת היתר הבמות שהוא בלא תעשה שנאמר לא תזבח לה' אלהיך וכו' הרי דפסק כהסיפרי נגד הש"ס וזה שכתב הרב תומת ישרים וז"ל וכן מצאנו בכמה מקומות היכא דהסיפרא או סיפרי או תורת כהנים או הירושלמי מוכחים כן אף דשיטת הש"ס לא ריהטא הכי פוסק היפך שיטת הש"ס דוק ותשכח בכמה דוכתי ומכללם הל' מלוה ולוה פ"ה מצוה להשיך לנכרי והשיב עליו הר"א וז"ל ואולי טעה במ"ש בסיפרי הרי לך שהרמב"ם סמך על סיפרי והניח ש"ס דאיזהו נשך ואף הראב"ד משמע שהיה נח לו אלא מפני שטעה וכו' עכ"ל, הרי שכתב דלאו דוקא בהל' מלוה ולוה אלא דוק ותשכח כמה דוכתי והרי לך שהבאתי חד מינייהו. ולפי הכתוב אין מקום למ"ש הרב יד מלאכי כללי הרמב"ם ס"ט על דברי הר"ב תומת ישרים וז"ל ועוד שעמד על עיקרן של דברים בתומת ישרים וראיתי שעיקר ראיותיו בזה הוא ממ"ש פ"ה מהל' מלוה וכו' ועל כגון דא לא שייך לומר דרכו של הרמב"ם כיון דאחת היא ופרסמה הכתוב ונסתייע בזה מדברי הר"י די ליאון יעו"ש, ואתמהא וכי לא ראה שכתב התומת ישרים דוק ותשכח בכמה דוכתי ומכלל הל' מלוה ולוה והרי לך מה שהבאתי ולא אחד הוא ולא שנים ג"כ נינהו דכן פסק ג"כ בהל' רוצח פ"א דרוצח ניתן להצילו בנפשו מוקצותה את כפה והשיג עליו הר"א דפסק כסיפרי נגד הש"ס הרי דדרכו בכך ואפי' נגד הש"ס ובג' הויא חזקה. גם הרב מהר"א חאקו הביא דבריו הרב לשון ערומים בלשונות הרא"ם סדר תצא כתב וז"ל ולהרמב"ם לק"מ דדרכו לפסוק כסברת הסיפרי אפי' נגד ש"ס דילן וכמ"ש מהר"י קולון עכ"ל. ומ"מ כפי כל הכתוב צ"ע מה שהשיב רבינו לחכמי לוניל הביאו המגדל עוז פי"ב דנדרים דכל דדרשת הסיפרי לא הוזכרה לא בש"ס בבלית ולא בש"ס ירושלמי ליתא לההיא דרשא יעו"ש, והאמת דצריך להתיישב בזה לפי הענינים.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שער המלך · הלכות איסורי המזבח פרק א׳

נחלת הכלל · Friedberg Edition

יד איתן · הלכות איסורי המזבח פרק א׳

ד׳
אם הקדיש בעל מום ושחטו וזרק דמו והקטיר אימוריו לוקה ארבע. וכתב הכס"מ שיש לתמוה דהא רבא דאמר הכי פ"ק דתמורה איתותב מברייתא דקתני דחייב חמש דהיינו משום דס"ל דחייב ב' על הקטרתו משום בל תקטירו כולו ובל תקטירו מקצתו ואיך פסק כרבא הא לא אשכחן תנא דפליג עלה דההיא ברייתא. והנה כבר הקדימו בקושיא זו הרמב"ן בס' המצות. ובשו"ת שמן רוקח ח"ב כתב ליישב דעת רבינו ע"פ שיטת רש"י בס"פ כל שעה דמוכח לפי דבריו דאיכא תנא דס"ל כרבא דאין לוקין על לאו שבכללות. ואין זה נכון דהרי רבינו גופיה אינו מפרש שם כפירש"י כמ"ש הלח"מ בפ"י מהל' קרבן פסח ע"ש. אלא י"ל דע"כ איכא תנא דס"ל כרבא מהא דתניא בפ"ק דכריתות (דף ד') גבי אכל חלב שור וכשב ועז אינו חייב אלא אחת ומפרש טעמא דקסבר אין לוקין ב' אלאו שבכללות וא"כ ק"ו שאין לוקין שתים גבי מקטיר בעל מום. שהרי גבי חלב שור וכשב ועז איכא מינין מחולקין ואפ"ה אינו לוקה שתים משום דשם חלב אחד הוא וכמ"ש התוס' בב"מ (דף קט"ו) ובמנחות (דף כ"ח:) וא"כ כ"ש גבי הקטרת בעל מום דאינו אלא שם אחד וגם גוף אחד דאינו חייב אלא אחת:
י׳
המקדיש בעלת מום למזבח אף שלוקה ה"ז נתקדשה כו'. עיין ה' מעה"ק פט"ו הלכה ו':
נחלת הכלל · Friedberg Edition

שורשי הים · הלכות איסורי המזבח פרק א׳

י״ב
שורש איסור מכירת בכור ומעשר באיטליז ובליטרא כל פסולי המוקדשין כשיפדו מותר לשוחטן כו' ולשקול בשרן בליטרא חוץ מן המעשר ומן הבכור מפני שמכירתן בשוק מוסי' בדמיהם כו'. הכי איתא בבכורות דל"א ע"א ר"פ כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש נמכרין באיטליז ונשחטין באיטליז חוץ מן הבכור והמעשר שהנייתן לבעלים כו' והנה משנה זו הובאה בפרק אין צדין דכ"ח ע"א עלה דאמרינן התם רבי חייא ורבי שמעון ברבי שוקלין מנה כנגד מנה בי"ט דפריך שם בגמ' כמאן לא כרבנן ולא כר' יאודה כו' אינהו דעבוד כר' יאושע כו' אמר רב יוסף הל' כר' יאושע הואיל ותנן בבכורות כוותי' דתנן פסולי המוקדשין הנאתן להקדש ושוקלין מנה כנגד מנה בבכור כו' ופי' רש"י ז"ל שם סיפא דמתניתין נקט ורישא הכי איתא כל פסולי המוקדשין נמכרין באיטליז כו' ונרא' מדבריו דלא גרסי' במתני' פסולי המוקדשין הנאתן להקדש אלא דתלמודא קצר ונקט סיפא דמתניתין דקתני כל פסולי המוקדשין הנאתן להקדש בריש' אבל במס' בכורו' גריס רש"י ברישא דמתני' בהדייא כל פס"המ הנאתן להקדש ובגמ' נמי משמע דכך היתה הגירסא יע"ש ועיין בס' חזון נחום שם מ"ש ע"ש הרב בצלאל יע"ש. ודע שהתוס' שם בבכורות כתבו דאיסור זה דבכור ומעשר שאינן נמכרין באטליז ובליטר' דאורייתא היא ואע"פ דמפרש מתני' הטעם משום דהנאתו לבעלים ע"כ דאורייתא היא דבפ"ק דתמורה ד"ח ובפ' חלק דקי"ב גבי עיר הנידחת דריש תלמודא בהמתך מי שנאכלין בתור' בהמתך יצא בכור ומעשר שאינן נאכלין בתורת בהמתך חוץ מן הבכור והמעשר כו' ושמא משום קרא נפיק דאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאתן להקדש עכ"ל ולא ידעתי אמאי לא הביאו ראיה דאיסור זה דאורייתא היא מהך ברייתא דמייתי תלמודא לקמן דתנייא בבכור נאמר לא תפדה ונמכר הוא חי ובעל מום וכו' וכתבו רש"י ותוספות בפ"ק דתמורה ד"ח ובפ"ק דבב"ק די"ג דפדיון אין לו לענין שיכנס הפדיון בקדושתו והוא יצא לחולין אבל נמכר הוא ונאכל בקדוש' וזהו קדושתו שלא ישחטנו באיטליז ולא ישקלנו בליטר' יע"ש משמע בהדייא דאיסור זה דאורייתא היא מדקפיד קרא שלא תפדה ותצא מקדושה זו לימכר באיטליז ולישקל בליטרא וליכא למימר דהם ז"ל מפרשי שלא תפדה לענין שתצא מקדושתו לגיזה ואכילת כלבים במאי דכתיב לא תפדה דמשמע שאם יפדה מותרים בגיזה ואכילה לכלבים שהרי פסולי המוקדשין שמותרים בפדיון ואפי"ה אסורים בגיזה ועבודה אלא ודאי דקרא דלא תפדה לא אתא למעט אלא לענין קדושת מכירה באטליז ובליטר' וש"מ דאוריי' היא. גם הראיה שהביאו מההיא דפ' חלק דדריש בהמתך למעט בכור ומעשר שאינן נאכלין בתו' בהמתך ומייתי הא דתנן בבכורות חוץ מן הבכור והמעשר הנה שם בפ' חלק לא מייתי תלמודא הא דתנן בבכורות ולפי מ"ש שם רש"י בד"ה לעולם בבעלי מומין וז"ל ודרשינן לקרא הכי בהמתם למי שנאכל בתורת בהמתם יצאו אלו שיש להם שם לאו שאין נאכלין בתורת בהמתם שאין אומרים בהמת עיר הנידחת אלא בהמת בכור ומעשר של עיר הנידחת עכ"ל לפ"ז אין מכאן ראיה דאיכא איסור תורה גבי בכור לימכר באיטליז ובליטרא דהתם לא ממעטינן בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתך מטעם קדושתם שאינן נימכרין באטליז ובליטרא אלא מטעם שיש להם לווי כמדובר. ואפשר דמשום דאית בהו קדושה שאסורים בגיזה ועבודה דפסולי המוקדשין לא חייבן הכתוב מיתר דשאר בהמות דחולין. איברא שפי' זה שפירש רש"י יש בו מן הקושי דבפ"ק דתמורה שמסיים תלמו' ומייתי מת"ש דבכורות דתנן חוץ מן הבכור והמעשר מוכח שעיקר מיעוטא דממעטינן מקרא דבהמתך לבכור ומעשר היינו מטעמא דאסורים לימכר באטליז ובליטרא שאין בתורת בהמת חולין ולא מטעם שם לווי כמ"ש רש"י ואולי רש"י פרושי קא מפרש איך אמעיטו בהמת בכור ומעשר מקרא דבהמתם משום שאינן נאכלין בתורת בהמתך אטו אכילה כתיבה בקרא למעט בהמת בכור ומעשר שאינם נאכלים בתורת בהמתך דבהמתם סתמא כתיבה ואדרבא כל בהמה במשמע ואפי' בהמת בכור ומעשר ולזה פי' שזה רמוז בתיב' בהמתם סתם שמשמע שאין להם שם לווי ונקראי' בהמה סתם יצאו בהמת בכור ומעשר דמשום קדושתן שאינם נמכרים באטליז ובליטרא כדרך שאר בהמות של חולין אית להו שם לווי ולא מקרו בהמה סתמא אלא בהמת בכור ומעשר ודוק. והנה בפ' התערובות דע"ה ע"ב בעי רמי בר חמא התפיס בכור לבדק הבית מהו שישקו' בליטר' זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף והוה בעי ר' אבין למימר דזילותא דבכור עדיף דאטו אלו אמר הפדו לי בכור שהתפיסו לבדק הבית מי שומעין לו ודחי תלמו' הפדו אמר רחמנא לא תפדה כו' יע"ש ומשמע מאות' סוגיא דאיסור זה מדרבנן הוא דאי מדאורייתא מאי קא מבעיא ליה לרמי ב"ח אי רווחא דהקדש עדיף או זילותא דבכור עדיף פשיטא דזילותא דבכור עדיף דאיכא ביה איסורא דאורייתא וה"נ משמע מדדחי לדר"י בר אבין הפדו רחמנא אמר לא תפדה ופי' רש"י וז"ל ועל דברי תורה אין לעבור אבל לישקל בליטרה אין כאן עבירה על ד"ת עכ"ל. גם התוס' שם בד"ה התפיס כו' כתבו כן בהדייא דאותה סוגיא מוכחא דאיסור זה מדרבנן הוא והוקשה להם אותה סוגיא דפ"ק דתמורה וההיא דפרק חלק דמשמע מינה דאיסור זה מדאוריית' הוא והניחוה בתימ' יע"ש מיהו נלע"ד דלפי מה שסיימו התוספות בבכורות וכתבו דשמא משום קרא נפיק שאין נוהגין בזיון בדבר שאין הנאה להקדש אין ראיה מאותה סוגיא דפרק התערובות לומר דאיסור זה מדרבנן הוא דשפיר איכא למימר דמדאורייתא הוא וכיון דאיכא שום קרא דאיסור זה שאין נוהגין בזיון להקדש אינו אלא בדבר שאין הנאה להקדש וכל דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בדבר מעתה שפיר קא מבעיא ליה לרמי ב"ח אי זילותא דבכור עדיף או רווחא דהקדש עדיף דכיון דהא והא דאורייתא היא הי מינייהו עדיף דאע"ג דהיכא דאיכא הנאה להקדש אין קפידא בזילותא דהקדש אפשר דלא אמרינן הכי אלא כשהנאת ההקדש היא לאותה קדושה עצמה אבל הכא הנאת הקדש היא לקדושה אחרת ובכה"ג אפשר דקפיד רחמנא אזילותא דהקדש וכמ"ש רש"י והוה בעי ר"י בר אבין למימר דכיון דמעיקרא קודם שהתפיסו לבדק הבית הוה אסיר מדאורייתא לזלזל בקדושתן כשהתפיסו אח"כ לבד"ה לא פקעה קדושה ראשונה וע"כ לא קפיד רחמנא אזילותא בדבר דאיכא הנאה להקדש אלא בדבר דלא חל עליו איסורא מעיקרא ודימה זה לאומר הפדו לי בכור לבדק הבית דאין שומעין לו משום דמעיקרא חל עליו קדושת בכור ותו לא פקע וע"ז דחי תלמודא שפיר דלא דמי דהתם קעבר ע"ד תורה דאמר לא תפדה ולא התירה תורה איסור זה לעולם אבל הכא דאיכא זלזול הקדש התירה תורה בדבר דאיכא הנאה להקדש שפיר איכא למי' דאף בכור שהתפיסו לבד"ה פקע מיניה איסור קדושתו דמעיקרא כיון דהשתא איכא הנאה להקדש עד דפשיט ר' אמי דאסור שלא הקנה זה אלא מה שתיקנו לו כן נלע"ד בישוב הסוגייאו' לפי מ"ש התוספו' בבכורו'. וראיתי להרב זרע אברהם בתשו' חי"ד ס"ז דע"ב ע"ג עמד עמ"ש התוס' בבכורו' דאיסור זה דאורייתא היא מדמסיק התם תלמו' דמעשר בהמה לאחר שחיטה אין בה איסור מכירה מדאורייתא כי אם מדרבנן בעלמא וכיון דגבי מעשר בהמה דחמיר מבכור ליכא אלא איסורא דרבנן כ"ש לגבי בכור דקיל טפי והראיה שהביאו מההיא דתמורה ופרק חלק נידחה קרו לה דההיא ר"ש היא אבל פליגי עליה ולדידהו אפשר דליכא אלא איסורא דרבנן והאריך בזה יע"ש ובעניותי לא זכיתי להבין אמרי קדוש דמאי קא קשיא ליה ממה דאסיק תלמודא התם גבי מעשר בהמה דליכא אלא איסורא דרבנן דאטו התוס' כתבו דאיכא איסור דאורייתא במכירת בשר בכור דפשיטא ודאי דגבי בכור ליכא איסור במכירת הבשר כלל לא מדאורייתא ולא מדרבנן וכדמוכחא אותה סוגיא והם ז"ל לא כתבו אלא דמכירת בשר הבכור באטליז ובליטרא כדרך מכירת בשר בהמת חולין איכא איסור דאוריי' שאין נוהגין בזיון בהקדש אבל עיקר המכירה ליכא איסורא כלל גם מה שדחה לראיית התוס' מאותה סוגיא דפרק חלק דהתם ר"ש היא דדריש הכי דבר זה לא ניתן ליאמר דמדר"ש נשמע לרבנן דודאי בעיקר דינא לא פליגי עליה אי איכא איסורא דאורייתא או לא דלא לישתמיט תנא בשום דוכתא למתני פלוגתא דר"ש ורבנן בהכי והתם לא פליגי אלא בדרשת דבהמתם אי אתא למעוטי בהמת בכור ומעשר או לא וזה מבואר באופן שדבריו ז"ל צ"ת ועיין להתוספו' בפ"ק דזבחים ד"ט ע"א ד"ה למאי נ"מ כו' יע"ש.
נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי המזבח א׳, מתוך הלכות איסורי המזבח שבספר עבודה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
כל הפרקים · הלכות איסורי המזבחכל הרמב״ם