הלכות איסורי ביאה · פרק ז׳
הלכה א׳
מְעֻבֶרֶת שֶׁהִתְחִילָה לְהִצְטַעֵר וַאֲחָזוּהָ חֶבְלֵי לֵדָה וְהִתְחִיל הַדָּם לָצֵאת קֹדֶם שֶׁתֵּלֵד אוֹתוֹ הַדָּם הוּא הַנִּקְרָא דַּם הַקֹּשִׁי. וְהֵיאַךְ דִּינוֹ. אִם בָּא בִּימֵי נִדָּתָהּ הֲרֵי הוּא דַּם נִדָּה וַהֲרֵי זוֹ טְמֵאָה נִדָּה. וְאִם בָּא בִּימֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי זוֹ טְהוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר בְּזָבָה (ויקרא טו יט) "דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ זוֹבָהּ מֵחֲמַת עַצְמָהּ וְלֹא מֵחֲמַת וָלָד. וּבִלְבַד שֶׁתֵּלֵד וָלָד חַי. אֲבָל אִם הִפִּילָה אֵין קֹשִׁי לִנְפָלִים. אֲפִלּוּ הָיָה הַדָּם שׁוֹתֵת וְיוֹרֵד עִם הַחֲבָלִים וְהַצַּעַר י"ד יוֹם קֹדֶם שֶׁתֵּלֵד הֲרֵי זֶה דַּם קֹשִׁי וְטָהוֹר. אֲבָל אִם הִתְחִיל הַדָּם קֹדֶם הַלֵּדָה בְּט"ו יוֹם אוֹ יֶתֶר הֲרֵי זֶה דַּם זִיבָה וַהֲרֵי הִיא יוֹלֶדֶת בְּזוֹב:
הלכה ב׳
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּשֶׁלֹּא פָּסְקוּ הַצִּירִים וְהַחֲבָלִים וְהַצַּעַר אֶלָּא מִתְקַשָּׁה וְהוֹלֶכֶת עַד שֶׁיָּלְדָה. אֲבָל אִם רָאֲתָה דָּם שְׁלֹשָׁה יָמִים אוֹ יֶתֶר בִּימֵי זִיבָתָהּ בְּצַעַר וַחֲבָלִים וּפָסַק לָהּ הַצַּעַר וְרָוַח לָהּ מִן הַחֲבָלִים אַחַר הַשְּׁלֹשָׁה יָמִים וְעָמְדָה בְּנַחַת כ"ד שָׁעוֹת אוֹ יֶתֶר אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פָּסַק הַדָּם וְאַף עַל פִּי שֶׁחָזַר הַצַּעַר וְהַחֲבָלִים אַחַר כ"ד שָׁעוֹת הֲרֵי זוֹ זָבָה. שֶׁאִלּוּ הָיָה הַדָּם מֵחֲמַת הַוָּלָד לֹא פָּסַק הַצַּעַר וְלֹא הַחֲבָלִים. וְאִם יָלְדָה אַחֲרֵי כֵן הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב:
הלכה ג׳
רָאֲתָה יוֹם אֶחָד בְּלֹא צַעַר וּשְׁנַיִם בְּקֹשִׁי וְיָלְדָה. אוֹ שְׁנַיִם בְּלֹא צַעַר וְיוֹם אֶחָד בְּקֹשִׁי וְיָלְדָה. אוֹ יוֹם בְּקֹשִׁי וְיוֹם בְּלֹא צַעַר וְיוֹם בְּקֹשִׁי וְיָלְדָה אֵינָהּ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. אֲבָל אִם רָאֲתָה יוֹם אֶחָד בְּקֹשִׁי וּשְׁנַיִם בְּלֹא צַעַר וְיָלְדָה. אוֹ שְׁנַיִם בְּקֹשִׁי וְאֶחָד בְּלֹא צַעַר וְיָלְדָה. אוֹ יוֹם בְּלֹא צַעַר וְיוֹם בְּקֹשִׁי וְיוֹם בְּלֹא צַעַר וְיָלְדָה הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. זֶה הַכְּלָל קֹשִׁי סָמוּךְ לַלֵּדָה אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. שֹׁפִי סָמוּךְ לַלֵּדָה הֲרֵי זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב:
הלכה ד׳
חָל שְׁלִישִׁי לִרְאִיָּתָהּ לִהְיוֹת בְּיוֹם הַלֵּדָה אֲפִלּוּ כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ בְּשֹׁפִי אֵין זוֹ יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. שֶׁהֲרֵי יוֹם הַלֵּדָה סָמוּךְ לַקֹּשִׁי. רָאֲתָה שְׁנֵי יָמִים וּבַשְּׁלִישִׁי הִפִּילָה וְאֵין יָדוּעַ מַה הִפִּילָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק יוֹלֶדֶת וּסְפֵק זָבָה:
הלכה ה׳
כֵּיצַד דִּין יוֹלֶדֶת בְּזוֹב. צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וְטוֹבֶלֶת לָעֶרֶב. וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ וְאַחַר כָּךְ יִהְיֶה לָהּ דַּם טֹהַר וּמְבִיאָה קָרְבַּן זָבָה וְקָרְבַּן יוֹלֶדֶת. לְפִיכָךְ אִם יָלְדָה זָכָר אֲפִלּוּ פָּסַק הַדָּם בְּיוֹם הַלֵּדָה סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְטוֹבֶלֶת. וְאִם יָלְדָה נְקֵבָה וְסָפְרָה שִׁבְעָה נְקִיִּים וְשָׁלְמוּ עִם י"ד שֶׁל לֵדָה אוֹ לְאַחֲרֵיהֶן הֲרֵי זוֹ טוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וְאִם שָׁלְמוּ יְמֵי הַסְּפִירָה בְּתוֹךְ י"ד הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לֵיל ט"ו:
הלכה ו׳
כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁרָאֲתָה דָּם שְׁלֹשָׁה וְסָפְרָה שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים הֲרֵי עֲשָׂרָה. וַעֲדַיִן הִיא אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לֵיל ט"ו. שֶׁכָּל י"ד הִיא כְּנִדָּה. וְלָמָּה אֵין מַצְרִיכִין אֶת הַיּוֹלֶדֶת בְּזוֹב לִסְפִירַת שִׁבְעָה אַחַר שִׁבְעָה שֶׁל זָכָר וְאַחַר י"ד שֶׁל נְקֵבָה. מִפְּנֵי שֶׁיְּמֵי לֵדָתָהּ וִימֵי נִדָּתָהּ שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה בָּהֶן עוֹלִין לָהּ לִסְפִירַת שִׁבְעָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה ז׳
יוֹלֶדֶת בְּזוֹב שֶׁלֹּא פָּסַק דָּמָהּ אֵין לָהּ דַּם טֹהַר. אֶלָּא כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה כְּדַם זִיבָה הוּא. אֲבָל אִם סָפְרָה שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְשָׁלְמוּ י"ד שֶׁל נְקֵבָה וְטָבְלָה וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דָּם בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים שֶׁל זָכָר וּשְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה הֲרֵי זֶה דַּם טֹהַר:
הלכה ח׳
סָפְרָה שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וְלֹא טָבְלָה וְאַחַר כָּךְ רָאֲתָה דָּם הֲרֵי זוֹ טוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ מִיָּד. שֶׁכָּל יְמֵי טֹהַר אֵינָן רְאוּיוֹת לֹא לְנִדָּה וְלֹא לְזִיבָה. אֲבָל עַצְמוֹ שֶׁל דָּם טָמֵא וּמְטַמֵּא כְּדִין דַּם הַנִּדָּה עַד שֶׁתִּטְבּל:
הלכה ט׳
הַיּוֹלֶדֶת נְקֵבָה וְאַחַר י"ד שֶׁלָּהּ נִתְעַבְּרָה וְהִתְחִיל דַּם הַקֹּשִׁי לָבֹא לָהּ בְּתוֹךְ שְׁמוֹנִים הֲרֵי הוּא דַּם טֹהַר. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין קֹשִׁי לִנְפָלִים שֶׁכָּל דָּמִים שֶׁתִּרְאֶה בְּתוֹךְ יְמֵי טֹהַר טָהוֹר הוּא עַד שֶׁתַּפִּיל הַוָּלָד. וּכְשֶׁתַּפִּיל תִּהְיֶה טְמֵאָה לֵדָה. אִם הִפִּילָה זָכָר טֻמְאַת זָכָר וְאִם הִפִּילָה נְקֵבָה טֻמְאַת נְקֵבָה. וּמוֹנָה יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי מְלֹאת מִוָּלָד שֵׁנִי. אֲפִלּוּ הָיוּ תְּאוֹמִים וְהִפִּילָה הַיּוֹם אֶחָד וְהִפִּילָה הָאַחֵר אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה יָמִים מוֹנָה לַשֵּׁנִי יְמֵי טֻמְאָה וִימֵי מְלֹאת:
הלכה י׳
זָבָה שֶׁפָּסַק זוֹבָהּ וְהִתְחִילָה לִמְנוֹת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וּבָא לָהּ דַּם קֹשִׁי בְּתוֹךְ יָמִים נְקִיִּים אֵינוֹ סוֹתֵר. וִימֵי הַקֹּשִׁי עוֹלִים לְמִנְיַן שִׁבְעָה. וְכֵן אִם יָלְדָה בְּשִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים אֵין הַלֵּדָה סוֹתֶרֶת. וִימֵי הַלֵּדָה עוֹלִין לָהּ לְמִנְיַן שִׁבְעָה אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה בָּהֶן שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו כח) "וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ" כֵּיוָן שֶׁטָּהֲרָה מִזּוֹבָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה טֻמְאָה אַחֶרֶת כְּגוֹן טֻמְאַת לֵדָה אוֹ טֻמְאַת נִדָּה אוֹ טֻמְאַת צָרַעַת הֲרֵי זוֹ סוֹפֶרֶת בָּהֶן. וְאֵין טֻמְאוֹת אֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן סוֹתְרִין הַסְּפִירָה:
הלכה י״א
יְמֵי לֵדָתָהּ וִימֵי נִדָּתָהּ אִם לֹא רָאֲתָה בָּהֶן דָּם הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין לָהּ לִסְפִירַת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְאִם רָאֲתָה בָּהֶן דָּם אֵין עוֹלִין לָהּ יְמֵי הָרְאִיָּה וְלֹא סוֹתְרִין כָּל הַיָּמִים. אֶלָּא מַשְׁלֶמֶת עַל הַיָּמִים שֶׁסָּפְרָה כְּשֶׁיִּפְסֹק הַדָּם. שֶׁאֵין סוֹתֵר הַכּל אֶלָּא רְאִיָּה שֶׁל זוֹב אֲבָל אֵלּוּ סוֹתְרִין יוֹמָן בִּלְבַד:
הלכה י״ב
מֵאַחַר שֶׁתָּבִין כָּל הָעִקָּרִים שֶׁבֵּאַרְנוּ. יִתְבָּאֵר לְךָ מַה שֶּׁאָמְרוּ חֲכָמִים שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה דָּם מִן הַמָּקוֹר יוֹם אַחַר יוֹם מֵאָה וְאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם וְלֹא תִּהְיֶה זָבָה. כֵּיצַד. שְׁנַיִם לִפְנֵי נִדָּתָהּ וְשִׁבְעָה יְמֵי נִדָּתָהּ וּשְׁנַיִם לְאַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ. וְאַרְבָּעָה עָשָׂר קֹשִׁי. וּשְׁמוֹנִים שֶׁל נְקֵבָה. וְשִׁבְעָה יְמֵי נִדָּה. וּשְׁנַיִם אַחַר יְמֵי נִדָּה. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה אַחַר יוֹם מְלֹאת הוּא תְּחִלַּת נִדָּתָהּ וְאֵין מַשְׁגִּיחִין עַל וְסָתוֹת שֶׁמִּקֹּדֶם. לְפִיכָךְ הָרוֹאָה דָּם בְּסוֹף יוֹם מְלֹאת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זוֹ סְפֵק נִדָּה שֶׁמָּא בַּלַּיְלָה רָאֲתָה הַדָּם שֶׁהוּא תְּחִלַּת יְמֵי נִדָּתָהּ:
הלכה י״ג
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַנִּדָּה שֶׁרָאֲתָה דָּם כָּל שִׁבְעָה מֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ בְּלֵיל שְׁמִינִי אַחַר שֶׁתִּטְבּל. וְזָבָה קְטַנָּה מְשַׁמֶּרֶת יוֹם אֶחָד טָהוֹר וְטוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ לָעֶרֶב. וְזָבָה גְּדוֹלָה סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים וְטוֹבֶלֶת וּמֻתֶּרֶת לְשַׁמֵּשׁ בְּלֵיל שְׁמִינִי. וְאֵין בֵּין זְמַן נִדָּה לְנִדָּה אֶלָּא אַחַד עָשָׂר יוֹם בִּלְבַד. וּבְאוֹתָן הָאַחַד עָשָׂר תִּהְיֶה זָבָה קְטַנָּה אוֹ גְּדוֹלָה:
הלכה י״ד
וּמֵאַחַר שֶׁתִּהְיֶה זוֹכֵר כָּל אֵלּוּ הָעִקָּרִים יִתְבָּאֵר לְךָ זֶה שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים. הָאִשָּׁה שֶׁהֻחְזְקָה כָּל יָמֶיהָ יוֹם תִּרְאֶה דָּם וְיוֹם לֹא תִּרְאֶה בַּתְּחִלָּה מְשַׁמֶּשֶׁת בְּלֵיל שְׁמִינִי וּבְיוֹם שְׁמִינִי שֶׁהוּא יוֹם אֶחָד אַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ. וּמְשַׁמֶּשֶׁת בְּכָל י"ח יוֹם אַרְבָּעָה לֵילוֹת בִּלְבַד. וְאֵינָהּ יְכוֹלָה לְשַׁמֵּשׁ בַּיָּמִים הַטְּהוֹרִים שֶׁהַיּוֹם הַטָּהוֹר הוּא שׁוֹמֵר לַיּוֹם הַטָּמֵא. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה רוֹאָה הַדָּם בְּכָל יוֹם טָמֵא מִתְּחִלַּת הַלַּיְלָה אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת אֶלָּא בַּשְּׁמִינִי בִּלְבַד שֶׁהוּא יוֹם אֶחָד אַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ:
הלכה ט״ו
הָיְתָה רוֹאָה שְׁנֵי יָמִים טְמֵאִין וּשְׁנֵי יָמִים טְהוֹרִים מְשַׁמֶּשֶׁת בַּשְּׁמִינִי וּבַשְּׁנֵים עָשָׂר וּבַחֲמִשָּׁה עָשָׂר וּבַעֶשְׂרִים:
הלכה ט״ז
הָיְתָה רוֹאָה שְׁלֹשָׁה יָמִים טְמֵאִין וּשְׁלֹשָׁה טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁנֵי יָמִים מֵהַשְּׁלֹשָׁה הַטְּהוֹרִין שֶׁאַחַר יְמֵי נִדָּתָהּ. שֶׁהָאֶחָד מֵהֶן שָׁמוּר לַשְּׁנַיִם הַטְּמֵאִין הַסְּמוּכִין לְנִדָּתָהּ. וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם שֶׁהֲרֵי הֻחְזְקָה זָבָה גְּדוֹלָה וְאֵין לָהּ שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים:
הלכה י״ז
הָיְתָה רוֹאָה אַרְבָּעָה יָמִים טְמֵאִים וְאַרְבָּעָה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת יוֹם אֶחָד שֶׁאַחַר נִדָּתָהּ וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם:
הלכה י״ח
הָיְתָה רוֹאָה חֲמִשָּׁה יָמִים טְמֵאִים וַחֲמִשָּׁה יָמִים טְהוֹרִים. מְשַׁמֶּשֶׁת הַשְּׁלֹשָׁה הַסְּמוּכִים לְנִדָּתָהּ וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם:
הלכה י״ט
הָיְתָה רוֹאָה שִׁשָּׁה יָמִים טְמֵאִין וְשִׁשָּׁה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת בַּחֲמִשָּׁה יָמִים הַסְּמוּכִים לְנִדָּתָהּ תְּחִלָּה וְשׁוּב אֵינָהּ מְשַׁמֶּשֶׁת לְעוֹלָם:
הלכה כ׳
הָיְתָה רוֹאָה שִׁבְעָה טְמֵאִין וְשִׁבְעָה טְהוֹרִין. מְשַׁמֶּשֶׁת הַשָּׁבוּעַ הָרִאשׁוֹן הַטָּהוֹר הַסָּמוּךְ לְנִדָּתָהּ וְיָבוֹא אַחֲרָיו שָׁבוּעַ טָמֵא תִּקָּבַע בּוֹ זָבָה וְהַשָּׁבוּעַ הַטָּהוֹר שֶׁיָּבוֹא אַחֲרָיו לִסְפִירָה וַאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ בּוֹ. נִמְצֵאת שֶׁלֹּא שִׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ בְּאַרְבָּעָה שָׁבוּעוֹת אֶלָּא שָׁבוּעַ אֶחָד. וְכָל יָמֶיהָ מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמוֹנָה עָשָׂר יוֹם בְּכָל שְׁמוֹנָה עָשָׂר שָׁבוּעוֹת. כֵּיצַד. שָׁבוּעַ חֲמִישִׁי הֲרֵי הִיא זָבָה. שָׁבוּעַ שִׁשִּׁי שֶׁהִיא בּוֹ טְהוֹרָה לִסְפִירָה. שָׁבוּעַ שְׁבִיעִי זָבָה. שָׁבוּעַ שְׁמִינִי לִסְפִירָה. שָׁבוּעַ תְּשִׁיעִי שֶׁהִיא רוֹאָה בּוֹ. חֲמִשָּׁה יָמִים מִמֶּנּוּ מִימֵי נִדָּה. וּשְׁנַיִם מִתְּחִלַּת יְמֵי זִיבָה. מְשַׁמֶּרֶת יוֹם אֶחָד מִן הַשָּׁבוּעַ הַעֲשִׂירִי הַטָּהוֹר וּמְשַׁמֶּשֶׁת שִׁשָּׁה. שָׁבוּעַ אַחַד עָשָׂר שֶׁהִיא רוֹאָה בּוֹ שְׁנַיִם מִסּוֹף יְמֵי זוֹבָהּ. וַחֲמִשָּׁה מִתְּחִלַּת יְמֵי נִדָּה. וּמְשַׁמֶּשֶׁת חֲמִשָּׁה יָמִים מִשָּׁבוּעַ שְׁנֵים עָשָׂר הַטָּהוֹר. שָׁבוּעַ י"ג זָבָה וְשָׁבוּעַ י"ד לִסְפִירָה. וְכֵן שָׁבוּעַ ט"ו זָבָה. שָׁבוּעַ ט"ז לִסְפִירָה. וְשָׁבוּעַ י"ז זָבָה. וְשָׁבוּעַ י"ח לִסְפִירָה. וְסוֹפֶרֶת עַל דֶּרֶךְ זוֹ לְעוֹלָם. נִמְצֵאתָ אוֹמֵר שֶׁבְּכָל י"ח שָׁבוּעוֹת מְשַׁמֶּשֶׁת י"ח יוֹם. וְאִלּוּ לֹא אֵרַע לָהּ חלִי זֶה וְהָיְתָה שָׁבוּעַ נִדָּה וְי"א יוֹם טְהוֹרָה הָיְתָה מְשַׁמֶּשֶׁת בְּכָל הַי"ח שָׁבוּעוֹת י"א שָׁבוּעוֹת שֶׁהֵן שִׁבְעָה וְשִׁבְעִים יוֹם:
הלכה כ״א
וּבִזְמַן שֶׁהִיא רוֹאָה שָׁבוּעַ טָמֵא וְשָׁבוּעַ טָהוֹר מְשַׁמֶּשֶׁת י"ח יוֹם שֶׁהֵם כְּמוֹ רְבִיעַ הַיָּמִים. וְזוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ חֲכָמִים מְשַׁמֶּשֶׁת רְבִיעַ יָמֶיהָ:
הלכה כ״ב
הָיְתָה רוֹאָה שְׁמֹנָה יָמִים טָמֵא וּשְׁמֹנָה יָמִים טָהוֹר הֲרֵי זוֹ מְשַׁמֶּשֶׁת ט"ו יוֹם מִתּוֹךְ מ"ח יָמִים. כֵּיצַד. שְׁמוֹנָה טָמֵא שֶׁבַּתְּחִלָּה שִׁבְעָה מֵהֶן יְמֵי נִדָּתָהּ. וְיוֹם אֶחָד זִיבוּת סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ מְשַׁמֶּרֶת לוֹ יוֹם אֶחָד מִן הַשְּׁמוֹנָה הַטְּהוֹרִין וּמְשַׁמֶּשֶׁת שִׁבְעָה. וְאַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ לָהּ שְׁמוֹנָה טְמֵאִין. מֵהֶן שְׁנַיִם תַּשְׁלוּם יְמֵי זִיבָתָהּ. וְשִׁשָּׁה מִימֵי נִדָּתָהּ. וְיָבוֹאוּ שְׁמֹנָה טְהוֹרִין יוֹם אֶחָד מֵהֶן תַּשְׁלוּם יְמֵי נִדָּתָהּ וּמְשַׁמֶּשֶׁת שִׁבְעָה שְׁנִיּוֹת וְאַחַר כָּךְ יָבוֹאוּ לָהּ שְׁמוֹנָה טְמֵאִים. מֵהֶן אַרְבָּעָה תַּשְׁלוּם יְמֵי זִיבָתָהּ. וְאַרְבָּעָה מִימֵי נִדָּתָהּ. נִמְצֵאת זָבָה גְּדוֹלָה וּצְרִיכָה סְפִירַת שִׁבְעָה. יָבוֹאוּ לָהּ שְׁמֹנָה טְהוֹרִים. סוֹפֶרֶת מֵהֶן שִׁבְעָה וּמְשַׁמֶּשֶׁת יוֹם אֶחָד. נִמְצֵאת מְשַׁמֶּשֶׁת ט"ו יוֹם בְּכָל מ"ח:
הלכה כ״ג
הָיְתָה רוֹאָה תִּשְׁעָה יָמִים טְמֵאִים וְתִּשְׁעָה יָמִים טְהוֹרִין מְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמֹנָה יָמִים בְּכָל י"ח יוֹם לְעוֹלָם. כֵּיצַד תִּשְׁעָה הַטְּמֵאִים. שִׁבְעָה מֵהֶן נִדָּתָהּ וּשְׁנַיִם זִיבוּת סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ מְשַׁמֶּרֶת לָהֶן יוֹם אֶחָד מִן הַתִּשְׁעָה הַטְּהוֹרִין וּמְשַׁמֶּשֶׁת שְׁמוֹנָה וְכֵן לְעוֹלָם:
הלכה כ״ד
הָיְתָה רוֹאָה עֲשָׂרָה יָמִים טָמֵא וַעֲשָׂרָה טָהוֹר. וּמֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה אֲפִלּוּ אֶלֶף יוֹם טָמֵא וְאֶלֶף יוֹם טָהוֹר יִהְיֶה יְמֵי שִׁמּוּשָׁהּ כְּמִנְיַן זִיבָתָהּ. כֵּיצַד עֲשָׂרָה הַטְּמֵאִים. מֵהֶם שִׁבְעָה נִדָּה וּשְׁלֹשָׁה זִיבָה. עֲשָׂרָה הַטְּהוֹרִים סוֹפֶרֶת מֵהֶן שִׁבְעָה וּמְשַׁמֶּשֶׁת שְׁלֹשָׁה. נִמְצְאוּ יְמֵי הַשִּׁמּוּשׁ שְׁלֹשָׁה וִימֵי הַזָּבוּת שְׁלֹשָׁה. וְכֵן מֵאָה יוֹם טְמֵאִין וּמֵאָה טְהוֹרִין. וּמֵאָה הַטְּמֵאִין שִׁבְעָה מֵהֶן לְנִדָּה וְצ"ג זִיבוּת. הַמֵּאָה הַטְּהוֹרִין שִׁבְעָה מֵהֶן לִסְפִירָה צ"ג לְשִׁמּוּשׁ. וְכֵן אֶלֶף וְכֵן כָּל מִנְיָן וּמִנְיָן עַל דֶּרֶךְ זוֹ:
צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק ז׳
א׳
י"ד יום קודם כו'. עיין ביבמות ד' פ"ג ע"א דשמואל פוסק כן: אעפ"י שחזר הצער כו'. כן מבואר בתוספתא כאן פ"ה דאם קשתה ושפתה אף שחזרה וקשתה מ"מ הויא טמאה אף דבגמ' דידן ד' ל"ז ע"ב לא משמע כן מדלא מוקי לה כה"ג. אך י"ל דזה תליא בהך דחולין ד' י"ט ע"א בהך דהגרמה ע"ש: אבל התחיל הדם כו'. עיין בה"ה דצריך שתהא ג' ימים קודם עיין בתוספתא כאן דנקט רק אם קשתה י"ז יום, אך י"ל דאם ב' ימים היה קודם אמרינן דגם השלישי הוא מחמת זיבה כמו לר"י כאן ד' ל"ח ע"א גבי קשתה שנים בשמיני ע"ש ברש"י דאזלינן בתר רובא. ונראה דפליגי ר"י עם ר"י אם י"ל בזה כמו בתרי זימני הוה חזקה כמבואר בכ"מ. ובזה יש ליישב הך דשם ד' ל"ה ע"א מה דמקשה מהך דר"א דאמר אף בשלישי בודקין אותו כו' ע"ש בתוס' ד"ה מכלל אך הפי' דבלא ר"א י"ל דרבנן ס"ל דלא דאם ראה באונס מטמא רק דס"ל דכיון דב' פעמים ראה בלא אונס אמרינן מסתמא גם פעם השלישי בלא אונס, אך זה הקשה הגמ' דהא חזינן דר"א ס"ל דצריך לבדוק ור"א הא ס"ל שם ד' י' ע"א דבתרי זימני הוי חזקה ע"ש וא"כ ע"כ צ"ל דר"ל אם ידעינן שהוא באונס ומ"מ פליגי רבנן עליה ושפיר מקשה, ועיין בהך פלוגתא דשביעית פ"ב מ"ט וכ"מ:
ד׳
חל שלישי כו'. עיין בה"ה, ועיין בגמ' ד' ח' ע"ב וד' כ"א וד' ס"ו דחשיב קשתה ב' ימים וילדה בג' ומשום דהוה נפל אבל אם הוה ולד גמור אף דבג' לא הוי קושי טהורה וע"כ כמש"כ רבינו, ועיין רש"י סנהדרין ד' פ"ז ע"ב ד"ה קשתה ג' ימים, ובתוספתא דעדיות:
ט׳
ומונה ימי טומאה כו'. עיין בהך דכריתות ד' ט' ע"ב ע"ש בתוס' ישנים, ואם הדם של לידה הוא טמא ג"כ מחמת דם נדה או הוא דם בפ"ע עיין נדה ד' ח' ע"ב וד' י' ע"ב דם לידה לחוד ורש"י שם ד' ל"ו ע"א וד' מ"א ע"א וכ"מ, ועיין בתוס' ד' ל"ו ע"ב גבי גיורת ועיין ברש"י כריתות ד' ז' ע"ב ד"ה אין דמים ראיה ובתוספתא שם וכ"כ בזה לעיל דאף ללוי רק הימים עם המעין אז נטהר אך אם התחיל בימי טהרה אז אף אם שופע אח"כ אז טהור ועיין בתוס' נדה ד' ס"ה ע"ב:
י׳
ובא לה גם קושי כו'. עיין בהשגות ותוס' כאן ד"ה דבר וד' ל"ט ד"ה והיולדות וברש"י ד' ל"ח ע"ב ד"ה ור"א ונ"מ אם הדם עצמו מטמא וי"ל דהוה כמו דם טהרה של מצורעת ועיין ברש"י ד' ל"ה ע"ב ד"ה אמאי, וברש"י שם דף ל"ד ע"א ד"ה וב"ש דזה רק דרבנן אך י"ל דזה רק לב"ש דס"ל דדם טהרה של מצורעת טהור משא"כ לדידן ועיין בפה"מ לרבינו כאן. גם י"ל דלמ"ד מקור מקומו טמא ולשיטת רבינו דס"ל בפ"י לקמן ה"ה ופ"ח הי"ד דמחלק בין דם המכה לדם המקור אף אם הוא טהור וה"נ גבי דם קושי:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק ז׳
א׳
דם קושי שבימי נדתה הרי הוא דם נדה ושבימי זיבה טהורה דכתיב דמה דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד וכתיב וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהור היכא משכחת לה זיבה טהורה אלא זו דם קושי מימי זיבה ואע"ג דכתיב שבועים כנדתה אצטריך דמה דאי לאו דמה הוה אמינא כנדתה לא כזיבתה ואפילו בשופי שהפסיק שופי בין קושי ללידה נימא טהורה הואיל ודם בקושי בא להכי כתיב דמה ואין קשוי לנפלים דקישוי דנפל בשופי דולד דלא הוי מחמת ולד כדאמרינן. דם קושי י"ד יום קודם שתלד טהור ט"ו יום הוי דם זיבה דכתיב וטמאה שבועים כנדתה ולא כזיבתה מכלל דזיבתה טהורה וכמה שבועים דמהכא גמרינן לעיל קושי בימי זיבה. ואם פסק לה הצער אחר שלשה ימים ועמדה בנחת כ"ד שעות אפילו לא פסק הדם וחזר הצער אחר כ"ד שעות הרי זו זבה שאינו מחמת הולד ואם ילדה אחר כך הרי זו יולדת בזוב דלא טהר רחמנא יולדת בזוב אלא דם דאתי מחמ' ולד אבל היכא ששפתה מן הצער כ"ד שעות דם שראתה אינה מחמת וולד קושי הסמוך ללידה אין זו יולדת בזוב דדם קושי הוי מחמת וולד וכתיב דמה מחמת עצמה ולא מחמת ולד ושופי יום שלישי הסמוך ללידה הרי יולדת בזוב דכיון דלא קשתה לא הוי מחמת וולד ושופי של יום הלידה גופה לא הוי שופי דבעינן שופי כל יום ג' המביאה לידי זיבה והכא כיון דילדה באותו יום אין לך קושי גדול מזה ואין זו יולדת בזוב שהרי יום הלידה סמוך ליום הקושי שלפניו וכשראתה א' בקושי ושנים בשופי וילדה בשני של שופי דלא הוי יום הלידה סמוך ליום קושי נמי לא הויא יולדת בזוב דבעינן שופי כל יום ג' המביאה לידי זיבה כדאמרינן. הפילה בג' ואין ידוע מה הפילה אם הוא נפל או רוח בעלמא הרי זו ספק זבה וספק יולדת דאם היה ולד גמור הרי כאן לידה ולא זיבה ואפילו ראת דם עם לידתה להשלים ג' ראייות דרחמ' טהריה כדילפינן מדמה ואם לא היה ולד וראת דם עם לידתה הרי כאן זיבה גמורה דהשתא לאו קושי סמוך ללידה הוא דאין כאן לידה ואם לא היה ולד ולא ראתה דם אין כאן לא לידה ולא זיבה דשני ימים ראת לבד.
ה׳
יולדות בזוב הויא זבה וסופרות ז' נקיים כדכתיב וספרה לה ומביא קרבן זבה כיון דהויא זבה וקרבן יולדת כיון דילדה ולידה אינה סותרת מנין שבע' אם התחילה למנו' וילדה וימי לידתה שאינה רואה בהן עולין לה לספירת ז' נקיים דכתיב ואם טהרה מזובה מזובה ולא מלידתה כיון שטהרה מזובה סופרת מיד ואינה צריכה להמתין עד שיעברו ימי לידתה אלמא ילדה בימי ספירה אינה סותר' ועולה ואם שלמו ימי הספירה בתוך י"ד של נקבה אסור' לבעלה מדין ימי לידה עד ליל חמשה עשר כדכתיב וטמאה שבועים וגו' וימי נדתה נמי שאינה רואה בהן עולין לה לספירת שבעה דזבה גדולה לדעת הרב ז"ל מהאי קרא גופיה דכתיב ואם טהרה מזובה כיון שטהרה מזובה אף על פי שהיא טמאה טומאה אחרת הרי זו סופרת בהן כדלקמן.
ז׳
יולדת בזוב שלא פסק דמה אין לה דם טוהר דממעין דמי' טמאים אתי והתורה לא טהרתו עד שתספור ז' נקיים כדכתיב דותה תטמא דהוי קרא יתירא דה"ל למכתב וטמאה שבעה ימים כימי נדה ולשתוק ואתא לרבות יולדות בזוב שצריכה שתשב ז' ימים נקיים ואם ספרה שבעת ימים ולא טבלה וראתה אינה צריכה לשבת על אותו דם אלא טובלת ומותרת שכל ימי טוהר אינם ראויים לא לנדה ולא לזבה דרחמנא טהרינהו אבל עצמו של דם טמא ומטמא כדין דם הנדה עד שתטבול דביומי תלה רחמנא וכיון דלא טבלה הוי דמה טמא כטומאת לידה.
ט׳
היולדות נקבה ואחר לידה נתעברה ובא לה דם קושי בתוך פ' הרי הוא דם טוהר שכל דמים שתראה תוך ימי טוהר טהור עד שתפיל וכשתפיל תהיה טמאה לידה אם זכר טומאת זכר אם נקבה נקבה דכתיב תשב על דמי טהרה לרבות מקש' בתוך פ' של נקבה שכל דמיה שהיא רואה טהורים עד שיצא הולד יצא הולד טמאה לידה ומונה ימי טומאה וימי מלאת מולד שני אפילו היו תאומים ונולד זה אחר זה כמה ימים מונה לשני דכיון דמרבינן מקרא דתשב. מקשה תוך פ' כל שרואה תוך פ' טהור בין אחד בין שנים זה אחר זה ומונה משני כיון שדמיה ג"כ משני טהורים כדאמרינן.
י׳
זבה שפסק דמה והתחילה למנות ובא לה דם קושי תוך ז' ימים נקיים אינו סותר ועולין לה למנין לפי שדם זה טהור הוא דבימי זובה טהריה רחמנא לגמרי בעודה שותת וכן ימי לידה אינם סותרים ועולין כשאינה רואה בהם כדאמרינן לעיל מדכתיב ואם טהרה מזובה כיון שטהרה מזובה אף על פי שהיא טמאה טומא' אחרת כגון טומאה לידה ונדה ומצורעת הרי זו סופרת בהן אם לא ראתה ואם ראתה אין עולין לה ואין סותרין אלא משלמת על מנינה כשתפסוק הדם דאף על גב דאמר ואחר תטהר אחד אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם היינו טומאת זיבה.
י״ב
ואיפשר שתראה האשה דם מן המקור יום אחר יום מאה וי"ד יום ב' ימי זיבות וימי נדות וב' ימי זיבות וימי קושי וימי לידה וימי מלאת ונדות וב' ימי זיבות ולא תהיה זבה גדולה שכל דם שתראה אחר מלאת הוא תחלת נדתה שכל שיש הפסק חוזרת לפתח נדותה דהכי גמירי הלכתא דשבעת ימי נדה קודם י"א ימי זיבה לפיכך הרואה דם בין השמשות של סוף יום מלאת הרי זו ספק נדה שמא בליל' ראה שהוא תחלת ימי נדתה.
י״ד
מן העיקרין שנזכרו יתבאר לך דין אשה שהוחזקה כל ימיה יום תראה ויום לא תראה או כמה ימים תראה וכמה ימים לא תראה שוה בשוה שמיום אחד עד שלשה לא תשמש אלא יום אחד וחמשה לילות ביום אחד רואה ויום אחד אינה רואה וארבעה לילות ברואה ב' ימים וב' ימים אינה רואה ומשלשה עד שבעה משמשת בתחלה מיום א' עד חמשה ימים ושוב אינה משמשת לעולם שהוחזקה זבה גדולה ואינה יכולה לספור ז' ימים נקיים ומשבעה עד עשרה עד מאה עד אלף ועוד שיכולה למנות ז' נקיים משמשה בכל ימיה ולפי רוב הימים תרבה שימושה:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק ז׳
א׳
אותו הדם הוא הנקרא דם הקושי כו': בגמרא (דף ל"ו) אמר רב נדה ליומא ושמואל אמר חיישינן שמא תשפה וכו'. הנה כאן הספק הוא על ענין העבר אם הקשוי הוא בא מחמת הלידה או לא, ומה שתשפה אחר כך אינו רק ברור שאם שפתה מסתמא קשויה קודם לא היה מחמת הולד, וכי מוקמינן אחזקה או ארובא דמקשות מחמת לידה כמוש"כ תוספות, תו לא שייך לחוש שמא תשפה כמו דחיישת שמא ימות ושמא יבקע הנוד בגיטין כ"ח, דתמן הוא ענין דלהבא שאפשר להיות כך במקרה, אבל כאן שהוסכם על העבר שזה מחמת ולד תו לא תשפה ועיין חידושי ר"ן בזה. ואפשר דטעמא דשמואל דסמוך מיעוטא דמפילות וקשוי דנפלים אינו מטהר, למיעוטא דלאו מן ולד קא אתי הקשוי, וכן כתב הר"ן בחולין ס"ג: דפריך ושמא עוף טמא נינהו דסמכינן מיעוטא דנבילות למיעוטא דטמאים, רק התם הוא בענין דהוה פירש לפנינו ולא ידענו אם פירש מן המיעוט או מן הרוב, משא"כ כאן דנחקור על הך אתתא אם יקרה לה כמקרה הרוב בזה סברי ר"ח ורב דלא סמכינן מיעוטא למיעוטא. ובחידושי חולין וסנהדרין חלקתי דעל רוב כזה לא אזלינן בדיני נפשות לשיטת רבינו, ובגוף הדין אם סמכינן מיעוט למיעוט כתבתי במק"א ואכ"מ: בההמ"ג ופסק רבינו כן דתרי נינהו. נ"ב ושמואל פסק בסוף הערל הלכה כר"י בקשוי ולרב מיבעי לי' יעוי"ש.
ד׳
חל שלישי כו' שהרי יום הלידה סמוך לקושי: יעוין הרב המגיד. והנה הרמב"ן וריטב"א כתבו דאף ע"ג דא"א לפתיחת הקבר בלא דם מכ"מ דם קושי הוה כיון דבאו ע"י לידה, והכריחן לזה הוא דאמר רבא לידה אינה סותרת, הא רבא סבר בפרק תינוקת א"א לפתיחת הקבר בלא דם וכמו שהקשו רבנן בתוספות, ומזה כתבו דדם קושי הוה כיון דע"י לידה באה, ולפ"ז פירשו הך דת"ר יש רואה מאה יום ואין זיבה עולה בהן כו' דקמ"ל דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, פירוש במפלת דאין קשוי לנפלים ואם הוי דם בפתיחת הקבר לא הוי דם קשוי דאין קשוי לנפלים והואי זבה יעוין דבריהם. ובאמת מכרע מילתא דהדם שרואה עם לידתה הוי דם קשוי ואינו סותר דהדם ודאי מכח ולד אתי וכמו דאמרו אין לך אונס גדול מזה, וגדולה מזו פרש"י (בדף ל"ז) ד"ה אף ימי לידה ואין ראוין לזיבה כדאמר ולא דמה מחמת ולד הרי דהוה דם לידה ופשיטא שדין דם קשוי יש לה שאינו סותר אף תוך ספירת ז' נקיים, ואף לרבנן בתוס' והרא"ש דסברי שדם בשעת לידה הוי סותר ככל דם ואין זה קשוי מכל מקום נראה דלגבי סילוק דמים מודו ג"כ, דהא אמרו בפ"ק נשאת וראתה דם מחמת נשואין כו' ילדה וראתה דם מחמת לידה עדיין אני קורא לה בתולה כו' ומסיק ע"ז בירושלמי ואפילו שופעת כל ז' לזכר וי"ד לנקיבה, הרי דאפילו רואה דם בימי טומאתה הואי בתולת דמים, וכן אמרו בתלמודן להנך תנאי דבעו ג' עונות הפסק במעוברת ומניקה דמצטרפין ימי עבורה לימי מניקותה ואע"ג דחזיא בלידה דם נדה לחוד ודם לידה לחוד ומיחשבא מסולקת דמים. ובזה א"ש לשון הגמרא על הך דימי עיבורה עולין לימי מניקותה דללוי דאמר שני מעינות הן צריכה שתפסוק משהו כדי שיעלו לה לג' עונות, משמע דאע"ג דרואה כל ימי טומאה לא איכפת לן דזה מחמת ולד אתי עד דחשיב לה בירושלמי בתולת דמים וכל דם שהיא רואה מתחלת לידה עד סוף ימי טומאתה המה ז' לזכר וי"ד לנקבה מחמת ולד אתו והוי בכלל הא דאמר לעיל דם נדה לחוד ודם לידה לחוד, וברור, וא"כ מסתברא כהרמב"ן וסייעתו דמחשבי לדם קשוי ודוק: וכיון שזכינו לזה נתבונן נא במה דנתקשו אבות העולם רש"י ורמב"ן ז"ל דלא מצאנו סוגיא כזו בש"ס דבחדא מסכתא מבעי להו על ימי לידה שאינה רואה בהן אם עולין למנין ז', ופליגי אביי ורבא ומרבים בראיות, ובסוף פרק בא סימן מבעי להו ופשיט רב כהנא ומפלפלי בה רב פפא ור"ה בריה דר"י ואינם זוכרים דברי רבותיהם מאומה, ומשום זה פרש"י בתשובה דאליבא דר' מרינוס פליגי יעו"ש ברמב"ן, והדבר באמת מתמיה. ולפ"ז נמצא דרך מחוור, דרש"י פירש דימי לידה שאינה נעשית בהן זבה נפקא לן מדמה ולא מחמת ולד, וע"ז מקיש דימי לידה שוים לימי נדה שאין ספירת ז' עולה מהן משום דאי אפשר לזבה כל זמן שלא ספרה ז' נקיים להיות נדה ותליא אם מקשינן אפשר לשאי אפשר יעו"ש בסוגיא. ולפ"ז הא דבסוף פ' בא סימן אמרו דימי נדה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה היינו משום דתמן מיירי בזבה קטנה ומשכחת דקודם שעשתה שימור לעשירי נתהווה נדה ובעי אם ימים שאינה רואה בהם עולין לספירת זבה קטנה יעו"ש ברש"י ותוספות, וע"ז מסיק דאיבעיא להו ימי לידה שאינה רואה בהן מי עולין לספירת זיבתה הוא ג"כ בזבה קטנה דבעי שימור יום אחד וסופרת יום אחד, דזה לא ידענא מהקישא דנדה כיון דימי נדה גופא משכחת בזבה קטנה דעלו לימי ספירה דילה, ולכן פשיט שפיר מברייתא דתניא ראתה שני ימים כגירסת רש"י ובשלישי הפילה כו' מביאה קרבן ואינו נאכל, דחזינן דמדאינה מביאה רק קרבן אחד מספק, הלא מספק היה לה להביא שני קרבנות שמא ראתה וילדה והואי זבה ויולדת וצריכה להביא שני קרבנות, וצריך לומר דהך תנא סבר דאין ספק שמא הוה זבה ויולדת דדם שרואה בעת לידה הוי דם קשוי ומחמת ולד אתי וכמו דכתבו קדמאי וסבר דיש קשוי לנפלים ויעוין בתוספות ריש פ' המפלת שפירשו כן בברייתא דקשתה שנים ולשלישי הפילה יעו"ש. וכיון דסבר דיש קשוי לנפלים, א"ש מה דמסיק וימי לידה שאין רואין בהן עולין לספירת זיבתה דממ"נ אם הפילה רוח הרי ספרה ז' נקיים לזיבתה, ואם הפילה ולד הרי אינה צריכה ספירת ז' דיום השלישי הוי דם קשוי מה שרואה בשעת לידה ואינה זבה, וזה תינח על ספירת שבעה, אבל מכל מקום מה דראתה שנים מזה הוה זבה קטנה דהא לא קשתה ורק בשופי ראתה כגירסת רש"י ורבינו, וצריכה ספירה יום אחד, ע"ז מסיק הברייתא דימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה והוי שימור בימי לידה שאינה רואה בהן והוי חדא בקתא עם הך דימי נדה שאינה רואה בהן עולין לספירת זיבתה דבזבה קטנה מיירי ודוק, ומשני ר"פ משום דאיכא ספק שמא יולדת זכר והוי ספק ספיקא שמא לא ילדה ושמא ילדה זכר וסליק לה שימור מז' ימים בתראי, ור"ה בר"י מדחה לה ולא מזכיר כלל ספק ספיקא ספק שמא לא ילדה וספק שמא ילדה ולא ראתה כיון דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם דקרבנה אינו נאכל [ויעוין לקמן הלכות שחיטה פ"ח שהארכתי לפלפל] וכמו שהרגישו בתוספות, כיון דלא נזכר רק לידה וספירה לזבה קטנה וכמו שבארנו, ומה דלספירת זבה גדולה לא סלקי ימי לידה ולספירת זבה קטנה סלקי הוא משום דמההיקש לימי נדה גמרינן דימי נדה אין ספירת ז' עולה מהן הא ספירת יום אחד לזבה קטנה עולין, כן איתקוש ימי לידה, ומצאנו לר' לוי (בדף ל"ח) לפרש"י דסבר דדרשה דדמה ולא מחמת ולד לא נאמר בזבה קטנה וכיו"ב כתבו תוספות (דף ס"ט) לענין ספורים בפנינו לחלק בין זבה קטנה לזבה גדולה, א"כ אין פלא דשמור יום אחד לזבה קטנה סליק מימי לידה שאינה רואה בהן אע"ג דלזבה גדולה לא סליק, ויכול להיות אף לר' אליעזר דסבר דבר שאינו גורם סותר, זה דוקא בספירת שבעה לא בספירת יום אחד דוגמא דזב דאונס סותר לספירת שבעה, וימי נדה וכן ימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת יום אחד בזבה קטנה ודוק: והנה מוכרח כן בסוגיא דטועה דף ל' דפריך יומא קמא דאתא לקמן ליטבלה כו' שומרת יום כנגד יום הואי כו' ולא פריך דכל שבוע קמא ליטבלה דילמא יולדת כשהיא זבה קטנה וכל יומא בספק שומרת יום הוה דהך תנא סבר דימי לידה אין עולין לספירת זיבה והרגישו זה בתוספות, וצריך לומר, דאע"ג דימי לידה שאינה רואה בהן עולין לספירת זבה קטנה מכל מקום לזבה גדולה אינן עולין, ומצאתי בחידושי רמב"ן שפירש כן בהך דטועה ודוק: הר"ז ספק יולדת וספק זבה: דכיון שאין ידוע מה הפילה אימור דם ראתה ולא ילדה ואימור ילדה ולא ראתה דם ואימור ילדה וראתה דם, דדוקא המפלת חתיכה ורואין אנו שאין עמה דם טהורה דאפשר לפתיחת הקבר בלא דם, אבל בלא ראינו אימור ילדה וראתה דם ואין קשוי לנפלים והוי זבה גמורה וצריכה ז' נקיים, ודברי הכס"מ תמוהים מאוד:
ח׳
ספרה שבעה ימי נקיים ולא טבלה וכו': הנה בזבה שספרה ז' נקיים ולא טבלה ואח"כ ראתה דם בשמיני אם סותרת מנינה נסתפקו בתוספות, והעלו דמסתברא דלאחר המנין אינו סותר, וכן נראה סעד לזה מהא דאמרו סוף פ"ק דכריתות דזב בעל שתי ראיות אם ראה ג' ראיות ביום שביעי אינו מביא קרבן דכל ראיה שסותרת אינה מביאה לידי קרבן כמו שביאר רבינו בהלכות מחוסרי כפרה, וטעמו פשוט דבשתי ראיות טמא ובשלשה מביא קרבן, הפירוש דיהא הטומאה עליו מהשתי ראיות אז מביא קרבן על השלישית. והנה זה דוקא כשטומאתו להצריך ז' נקיים בא מאותן ראיות שמצטרפות לחיוב הקרבן אבל אם הטומאה להצריכו ז' נקיים בא בלא אותן הראיות דאף אם ראה ראיה אחת סותר ואף באונס סותר, הרי דטומאתו להצריך ז' נקיים בא מהשתי ראיות הראשונות שכבר הצריכוהו עליהן לספור ז' נקיים ונסתר עכשיו ע"י ראיה חדא לטמאותו למפרע אינו מחייבו בקרבן, ואם נאמר דבזבה סותרת בטח בזב שראה ב' וספר שבעה ולא טבל אם יראה אח"כ סותר מנינו ונמצא דין זר דאף אם ראה בשמיני ג"כ סותר מנינו, ולכן אף אם ראה שלש ראיות בשמיני הוי ראיה שסותרת ואינה מחייבו בקרבן, ולפ"ז אמאי מחלק בין ליל שמיני ליום שביעי עדיפא הוה ליה להשמיענו דאם ראה שלש ראיות בשמיני כ"ז שלא טבל אינו מביא קרבן כיון דהוי ראיה הסותרת, וזה מוזר לא שמענו, לכן ברור דאף שלא טבל אינו סותר מנינו לכן מביא קרבן בראה בליל שמיני, וכיון שכן הוא הדין בזבה שלא טבלה אינה סותרת מנינה לאחר ספירת שבעה אף אם לא טבלה, אולם לדידן אין נפק"מ דעל טיפת דם כחרדל צריכה לישב ז' נקיים ודוק, אח"ז ראיתי בשמ"ק בש"ס ווילנא מש"כ בזה ונהניתי: והנה בדם הבא שלא בהרגשה אם סותר בעי עיונא ונחלקו בתראי, ולכאורה משמע קצת דסותר, דאמרו בפרק המפלת, דהמפלת חתיכה כו' וא"ל טהורה ר' אליעזר אומר בבשרה ולא בשפיר ולא בחתיכה כו' היינו כו' וחכ"א אין זה דם נדה אלא דם חתיכה ת"ק נמי מטהר כו' ומסיק רבא דכו"ע אין דרכה של אשה לראות דם בחתיכה, ופירש השר מקוצי (עיין רא"ש) דהפירוש דהוי דם נדה רק דסברי דהא דמטהר רחמנא בשפופרת משום שאין דרכה של אשה לראות בשפופרת, וכן בחתיכה נמי אפילו פלי פלויי משום שאין דרכה של אשה לראות דם בענין זה ולא משום חציצה, והכא במקור מקומו טהור כו' דר"א מקור מקומו טמא כו', ולמה ליה למימר דפליגי בזה דלא נזכר פלוגתייהו בהאי, לוקמא דפליגי דר"א סובר דאע"ג דמיעטיה רחמנא בבשרה ולא בשפופרת ולא בחתיכה משום דאין דרכה של אשה לראות כך, מכל מקום סותר המנין של ז' נקיים ואזיל לטעמיה דסבר גבי זב דראיה באונס סותר אף שאינו גורם לטומאה ולא לקרבן ולדידיה אמרו לקמן (דף ל"ז) דלר"א אף דבר שאינו גורם סותר וגם דם קושי סותר בזיבה וכן סבר רבא דלידה סותר בזיבה יעו"ש לר"א דמוקי מתניתא כוותיה, לכן סבר כאן דרואה בשפופרת סותר בזיבה, ורבנן סברי דדבר שאינו גורם אינו סותר, ולכן אמרו אין זה דם נדה. פירוש דאינו סותר כלל ואזלי לטעמייהו, ומוכרח מזה דאע"ג דדרשינן ולא בשפופרת כו' מכ"מ סותר לכולי עלמא והרי בריש פ' הרואה כתם אמר דמבבשרה תרתי ש"מ הך דלא בשפיר והך דשלא בהרגשה טהורה, וכיון שהוכחנו דדם זה הבא בחתיכה ובשפופרת סותר כן הך דשלא בהרגשה דתרווייהו מחדא דרשא נפקא ותרווייהו בני חדא ביקתא הוי ודוק:
י״א
ימי לידתה וימי נדתה אם לא ראתה בהן וכו' אין עולין לה ימי הראייה ולא סותרין וכו': בגמרא דף ל"ז כימי נדתה כך ימי לידתה, מה ימי נדתה אין ראוין לזיבה ואין ספירת שבעה עולה מהן אף ימי לידתה שאין ראוין לזיבה אין ספירת שבעה עולה מהן. והנה התמיהות בזה גדולות, מאי אין ראיות לזיבה דאמר הכא ועיין ס"ט קצ"ד, ועוד לא ידעתי מה זו סיבה מפני שאין ראויות לזיבה לכך אין ספירת שבעה עולה מהן, הסיבה הוא מפני שאינה יכולה להיות נדה כ"ז שהיא זבה, והוא אצלי ממש כאומר מה ימי נדה שמטמאה בועלה וכי"ב כיון שאין זה סיבה לזו, ולפי סיבה זאת א"כ ימי טוהר שאינה נעשית זבה אין ספירת ז' עולה מהן, ואעפ"י שיש לדחוק אין זה נוח לדחוק בסברות בדויות, ובפרט דשיטת רבינו ידוע דאעפ"י שלא ספרה ז' נקיים, בכ"ז ביום י"ט הוה נדה ובתוך נדתה ימים שאין רואה בהן הוי ספירה, ואף שלא הטלנו עלינו כעת את הטורח ליישב שיטתו מכמה סוגיות בש"ס המוקשים, בכ"ז רואים אנו שהיה לרבינו פה גירסא אחרת: אשר לכן נראה לי בזה חדשות, דניחזי מקום הברייתא הוא בתורת כהנים, ושם ילפינן ימים הראויה להיות בהן זבה, וימים אשר היא נעשית בהן נדה מקראי, והגמרא מייתי הך ברייתא לקמן סוף מכילתין ומנא ידעינן י"א יום, דבקרא כתיב סתם בלא עת נדתה ודרשינן משמעותו, היינו ימים שכתוב ימים רבים, וספרה שבעת ימים, בטח כל אותן הימים הן ימים הראוין לעשותה זבה אם רואה בהן יעו"ש באורך, דז"ל, מה מצאנו ברביעי שהוא כשר לספירה וכשר לזיבה אף אני ארבה את אלו שהן כשרים לספירה כשרים לזיבה. הנך רואה בעיניך, דבזה האופן ידעו חכמים מנין האחד עשר יום, ממה שהן כשרים לספירה. אבל שאר יומי כמו הי"ט והכ' אינם בכלל וספרה שבעת ימים הכתוב בקרא, אע"ג דאם לא ראתה הן עולים לספירת זיבה אם ראתה בט' וי' וי"א, אבל הילפותא הוא ממה דקאי הקרא בהכרח וכל מה שהוא בכלל ספירת ז', אם ראתה אב"ג נעשית בהן זבה, וע"ז יליף תנא דתו"כ דגם בימי לידה אינה נעשית זבה אעפ"י שהדם טמא ואסורה לבעלה, דמהיקש ילפינן מה ימי נדה, היינו יום הי"ט עד הסוף נדות שאינן ראוין לספירת שבעה, היינו שאינן בכלל וספרה לה ז' ימים אינן ראוין לזיבה, ודוקא ימי שהן בכלל וספרה לה שבעת ימים בהן נעשית זבה, כן ימי לידה שאין ספירת שבעה עולה מהן אין ראוין לזיבה. ולפ"ז צ"ל הגירסא כך, מה ימי נדתה אין ספירת שבעה עולה מהן אין ראוין לזיבה אף ימי לידה שאין ספירת שבעה עולה מהן אין ראוין לזיבה. והא דפריך וכי דנין אפשר משא"א, ה"פ דאם הוה אמרינן שאף ימים שאינן בכלל וספרה שבעת ימים הן ראוים לזיבה א"כ אימת הואי נדה דכל ימיה הואי זבה ותמיד הואי בלא עת נדתה אתמהה. אבל אם יולדת שתראה דם תהיה זבה, אטו זה מתנגד למנין הנדות, אם תלד בחשבון ימי זיבה ותראה דם תהיה זבה, וזה אין דנין אפשר משא"א תמצא בכ"מ בסוכה נ' וביבמות ובמנחות י"ט ודוק. ולמאן דמוקי הך ברייתא כמ"ד דנין אפשר משא"א, מנא לן דאינה נעשית זבה בלידה למ"ד אין דנין. דע, כי אפשר דכיון דקיי"ל דדם לידה אינו סותר כיון שאינה גורמת טומאה דבלא ראיה היא טמאה מחמת הלידה כפסק רבינו, כש"כ שאינו עושה אותה זבה, אבל ר' אליעזר צריך למילף מקראי דאית ליה דבר שאינו גורם סותר, כן אפשר אע"ג דבלא זה טמאה בכ"ז נעשית בזה זבה ודוק היטב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
