ב׳
בין שלא ראתה כו'. עיין יבמות ד' נ"ד ע"ב ד"ה ביומא תליא כו' וכ"כ בזה:
רמב״ם - הלכות איסורי ביאה · פרק ו׳
ספר קדושה · 23 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות איסורי ביאה · פרק ו׳
הלכה א׳
דַם הַנִּדָּה וְדַם הַזָּבָה וְדַם הַקֹּשִׁי וְדַם יוֹלֶדֶת וְדַם טֹהַר שֶׁל יוֹלֶדֶת כֻּלּוֹ דָּם אֶחָד הוּא וּמִן הַמָּקוֹר הוּא בָּא. וּמַעֲיָן אֶחָד הוּא. וּבִזְמַנִּים בִּלְבַד הוּא שֶׁיִּשְׁתַּנֶּה דִּינוֹ וְתִהְיֶה רוֹאָה דָּם זוֹ טְהוֹרָה. וְזוֹ נִדָּה. וְזוֹ זָבָה:
הלכה ב׳
כֵּיצַד. כְּשֶׁתִּרְאֶה הָאִשָּׁה דָּם תְּחִלָּה אוֹ כְּשֶׁתִּרְאֶה בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ וְהוּא הָעֵת שֶׁקָּבְעָה לְנִדָּתָהּ הֲרֵי זוֹ נִדָּה כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים. בֵּין רָאֲתָה כָּל שִׁבְעָה בֵּין שֶׁלֹּא רָאֲתָה אֶלָּא טִפָּה רִאשׁוֹנָה בִּלְבַד. רָאֲתָה דָּם בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי הֲרֵי זֶה דַּם זִיבָה מִפְּנֵי שֶׁהוּא בְּלֹא עֵת נִדָּתָהּ:
הלכה ג׳
וְכֵן כָּל דָּם שֶׁתִּרְאֶה בְּתוֹךְ הַיָּמִים שֶׁבֵּין וֶסֶת נִדָּה לְוֶסֶת נִדָּה הֲרֵי הוּא דַּם זִיבָה. וַהֲלָכָה לְמשֶׁה מִסִּינַי שֶׁאֵין בֵּין זְמַן נִדָּה לִזְמַן נִדָּה אֶלָּא אַחַד עָשָׂר יוֹם בִּלְבַד:
הלכה ד׳
כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים שֶׁנִּקְבְּעָה לָהּ וֶסֶת בִּתְחִלָּתָן הֵן הַנִּקְרָאִין יְמֵי נִדָּתָהּ. בֵּין רָאֲתָה בָּהֶן דָּם בֵּין לֹא רָאֲתָה בָּהֶן דָּם. וּמִפְּנֵי מָה נִקְרָאִין יְמֵי נִדָּה מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְנִדָּה. וְכָל דָּם שֶׁתִּרְאֶה בָּהֶם דַּם נִדָּה יֵחָשֵׁב:
הלכה ה׳
וְכָל אַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁאַחַר הַשִּׁבְעָה הֵן הַנִּקְרָאִין יְמֵי זִיבָתָהּ. בֵּין רָאֲתָה בָּהֶן דָּם בֵּין לֹא רָאֲתָה. וְלָמָּה נִקְרָאִין יְמֵי זִיבָה מִפְּנֵי שֶׁהֵן רְאוּיִין לְזִיבָה. וְכָל דָּם שֶׁתִּרְאֶה בָּהֶן דַּם זִיבָה יֵחָשֵׁב. וְהִזָּהֵר בִּשְׁנֵי שֵׁמוֹת אֵלּוּ שֶׁהֵן יְמֵי נִדָּתָהּ וִימֵי זִיבָתָהּ:
הלכה ו׳
כָּל יְמֵי הָאִשָּׁה מִיּוֹם שֶׁיִּקָּבַע לָהּ וֶסֶת עַד שֶׁתָּמוּת אוֹ עַד שֶׁיֵּעָקֵר הַוֶּסֶת לְיוֹם אַחֵר תִּסְפֹּר לְעוֹלָם שִׁבְעָה מִתְּחִלַּת יוֹם הַוֶּסֶת וְאַחֲרֵיהֶן אַחַד עָשָׂר [וְאַחֲרֵיהֶן] שִׁבְעָה וְאַחֲרֵיהֶן אַחַד עָשָׂר. וְתִזָּהֵר בַּמִּנְיָן כְּדֵי שֶׁתֵּדַע בְּעֵת שֶׁתִּרְאֶה דָּם אִם בִּימֵי נִדָּה רָאֲתָה אוֹ בִּימֵי זִיבָה. שֶׁכָּל יָמֶיהָ שֶׁל אִשָּׁה כָּךְ הֵן שִׁבְעָה יְמֵי נִדָּה וְאַחַד עָשָׂר יְמֵי זִיבָה. אֶלָּא אִם כֵּן הִפְסִיקָה הַלֵּדָה כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר:
הלכה ז׳
אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָּם בִּימֵי זִיבָתָהּ יוֹם אֶחָד בִּלְבַד אוֹ שְׁנֵי יָמִים זֶה אַחַר זֶה נִקְרֵאת זָבָה קְטַנָּה וְנִקְרֵאת שׁוֹמֶרֶת יוֹם כְּנֶגֶד יוֹם. וְאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה הֲרֵי זוֹ זָבָה גְּמוּרָה וְהִיא הַנִּקְרֵאת זָבָה גְּדוֹלָה וְנִקְרֵאת זָבָה סְתָם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו כה) "וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים" מִעוּט יָמִים שְׁנַיִם רַבִּים שְׁלֹשָׁה:
הלכה ח׳
אֵין בֵּין זָבָה גְּדוֹלָה לְזָבָה קְטַנָּה אֶלָּא סְפִירַת שִׁבְעָה וַהֲבָאַת קָרְבָּן. שֶׁזָּבָה גְּדוֹלָה צְרִיכָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים וְזָבָה קְטַנָּה אֵינָהּ סוֹפֶרֶת אֶלָּא יוֹם אֶחָד בִּלְבַד. וְזָבָה גְּדוֹלָה מְבִיאָה קָרְבָּן כְּשֶׁתִּטְהַר [וְזָבָה קְטַנָּה אֵינָהּ מְבִיאָה קָרְבָּן כְּשֶׁתִּטְהַר]. אֲבָל לְעִנְיַן טֻמְאָה וְאִסּוּר בִּיאָה שְׁתֵּיהֶן שָׁווֹת:
הלכה ט׳
כֵּיצַד. רָאֲתָה דָּם בִּימֵי זִיבָתָהּ. בֵּין שֶׁרָאֲתָה בִּתְחִלַּת הַלַּיְלָה בֵּין שֶׁרָאֲתָה בְּסוֹף הַיּוֹם. הֲרֵי אוֹתוֹ הַיּוֹם כֻּלּוֹ טָמֵא וּכְאִלּוּ לֹא פָּסַק הַדָּם מֵעֵת שֶׁרָאֲתָה עַד שֶׁשָּׁקְעָה הַחַמָּה וּמְשַׁמֶּרֶת כָּל הַלַּיְלָה. וְאִם לֹא רָאֲתָה כְּלוּם בַּלַּיְלָה מַשְׁכֶּמֶת לְמָחָר וְטוֹבֶלֶת אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה וּמְשַׁמֶּרֶת כָּל הַיּוֹם. אִם לֹא רָאֲתָה כְּלוּם הֲרֵי זֶה יוֹם אֶחָד טָהוֹר כְּנֶגֶד הַיּוֹם הַטָּמֵא וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ לָעֶרֶב:
הלכה י׳
רָאֲתָה דָּם גַּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי בֵּין בְּלֵילוֹ בֵּין בְּיוֹמוֹ אַחַר שֶׁטָּבְלָה הֲרֵי הַיּוֹם הַשֵּׁנִי טָמֵא וּמְשַׁמֶּרֶת כָּל לֵיל שְׁלִישִׁי. אִם לֹא רָאֲתָה מַשְׁכֶּמֶת לְמָחָר וְטוֹבֶלֶת אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה וּמְשַׁמֶּרֶת כָּל הַיּוֹם. אִם לֹא רָאֲתָה כְּלוּם הֲרֵי זֶה יוֹם אֶחָד טָהוֹר כְּנֶגֶד שְׁנֵי יָמִים הַטְּמֵאִים וּמֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ לָעֶרֶב:
הלכה י״א
רָאֲתָה דָּם גַּם בַּשְּׁלִישִׁי בֵּין בְּיוֹמוֹ בֵּין בְּלֵילוֹ הֲרֵי זוֹ זָבָה גְּדוֹלָה וּצְרִיכָה לִסְפֹּר שִׁבְעָה יָמִים טְהוֹרִים בְּלֹא דָּם שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טו כח) "וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים" וְגוֹ' וְטוֹבֶלֶת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי אַחַר הָנֵץ הַחַמָּה וַהֲרֵי הִיא מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ לָעֶרֶב. וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי מְבִיאָה קָרְבָּנָהּ שְׁנֵי תּוֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה:
הלכה י״ב
זָבָה קְטַנָּה שֶׁטָּבְלָה בַּלַּיְלָה שֶׁל יוֹם הַשִּׁמּוּר אוֹ זָבָה גְּדוֹלָה שֶׁטָּבְלָה בְּלֵיל שְׁבִיעִי כְּאִלּוּ לֹא טָבְלָה וַהֲרֵי הִיא כְּנִדָּה שֶׁטָּבְלָה בְּתוֹךְ שִׁבְעָה:
הלכה י״ג
הַבָּא עַל זָבָה גְּדוֹלָה בְּיוֹם שְׁבִיעִי שֶׁל סְפִירָה אַחַר שֶׁטָּבְלָה אוֹ עַל זָבָה קְטַנָּה בְּיוֹם הַשִּׁמּוּר אַחַר שֶׁטָּבְלָה פָּטוּר מִן הַכָּרֵת. כֵּיוָן שֶׁטָּבְלָה בַּזְּמַן הָרָאוּי לִטְבִילָתָהּ טְהוֹרָה. וּלְאִשָּׁה זוֹ יִהְיֶה לָהּ תַּרְבּוּת רָעָה שֶׁהֲרֵי בְּעִילָתָהּ וּמַגָּעָהּ תְּלוּיִין:
הלכה י״ד
כֵּיצַד הֵן תְּלוּיִין. אִם נִשְׁלַם הַיּוֹם אַחַר הַטְּבִילָה וְלֹא רָאֲתָה דָּם הֲרֵי כָּל שֶׁנָּגְעָה בּוֹ אַחַר טְבִילָתָהּ טָהוֹר וּבְעִילָתָהּ אַחַר הַטְּבִילָה אֵין חַיָּבִין עָלֶיהָ כְּלוּם. וְאִם רָאֲתָה דָּם בְּיוֹם זֶה אַחַר שֶׁטָּבְלָה נִמְצֵאת זָבָה לְמַפְרֵעַ וְכָל שֶׁנָּגְעָה בּוֹ לְמַפְרֵעַ טָמֵא. וְהִיא וּבוֹעֲלָהּ חַיָּבִין בְּקָרְבָּן. וּלְפִיכָךְ הִיא אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לָעֶרֶב שֶׁלֹּא תָּבִיא עַצְמָהּ לִידֵי סָפֵק:
הלכה ט״ו
זָבָה שֶׁסָּפְרָה שֵׁשֶׁת יָמִים נְקִיִּים. וּבַשְּׁבִיעִי רָאֲתָה דָּם אֲפִלּוּ סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה סוֹתֶרֶת הַכּל וְחוֹזֶרֶת לִמְנוֹת מֵאַחַר הַיּוֹם הַטָּמֵא שִׁבְעָה יָמִים נְקִיִּים:
הלכה ט״ז
פָּלְטָה שִׁכְבַת זֶרַע בְּתוֹךְ יְמֵי הַסְּפִירָה סוֹתֶרֶת יוֹם אֶחָד מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּזָב שֶׁרָאָה קֶרִי שֶׁסּוֹתֵר יוֹם אֶחָד. רָאֲתָה דָּם בַּעֲשִׂירִי מִימֵי זִיבָתָהּ וּבְאַחַד עָשָׂר וּבִשְׁתֵּים עָשָׂר אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה אֵינָהּ זָבָה גְּדוֹלָה. אֶלָּא יָצָאת מִזִּיבוּת קְטַנָּה לְנִדָּה שֶׁיּוֹם שְׁנֵים עָשָׂר מַתְחֶלֶת נִדָּתָהּ וְהָרוֹאָה בִּימֵי נִדָּתָהּ אֵינָהּ זָבָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה י״ז
וּמַה הוּא זֶה שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה (ויקרא טו כה) "אוֹ כִּי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ". שֶׁאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים סָמוּךְ לְנִדָּתָהּ הֲרֵי זוֹ זָבָה. כְּגוֹן שֶׁרָאֲתָה בַּשְּׁמִינִי לְנִדָּתָהּ וּבַתְּשִׁיעִי וּבָעֲשִׂירִי שֶׁהֵן רִאשׁוֹן וְשֵׁנִי וּשְׁלִישִׁי מֵהָאַחַד עָשָׂר יוֹם שֶׁהֵן יְמֵי זִיבָתָהּ. רָאֲתָה דָּם בַּי"א מִימֵי זִיבָתָהּ וְטָבְלָה לָעֶרֶב שֶׁהוּא לֵיל י"ב וְשִׁמְּשָׁה מִטָּתָהּ אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה וּבוֹעֲלָהּ טָמֵא וְעוֹשִׂין מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב אֵינָם חַיָּבִים כָּרֵת מִפְּנֵי שֶׁאֵין יוֹם י"ב מִצְטָרֵף לְיוֹם י"א לַעֲשׂוֹת זָבָה. הוֹעִילָה לָהּ טְבִילַת לֵיל זֶה לְהַצִּילָהּ מִן הַקָּרְבָּן:
הלכה י״ח
טָבְלָה בְּיוֹם י"ב אַחַר שֶׁתָּנֵץ הַחַמָּה הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה לְבַעְלָהּ עַד לָעֶרֶב כְּדִין כָּל זָבָה קְטַנָּה. וְאִם עָבַר וּבְעָלָהּ שְׁנֵיהֶן פְּטוּרִין מִכְּלוּם. וַאֲפִלּוּ רָאֲתָה דָּם אַחַר שֶׁבָּא עָלֶיהָ בְּיוֹם י"ב אֵין בְּכָךְ כְּלוּם שֶׁזֶּה דַּם נִדָּה הוּא וְאֵינוֹ מִצְטָרֵף לַיּוֹם שֶׁלְּפָנָיו:
הלכה י״ט
רָאֲתָה דָּם בְּסוֹף שְׁבִיעִי לְנִדָּתָהּ בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת וְרָאֲתָה בַּתְּשִׁיעִי וּבַעֲשִׂירִי הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה. שֶׁמָּא רְאִיָּה רִאשׁוֹנָה בְּלֵיל שְׁמִינִי הָיְתָה וְנִמְצֵאת שֶׁרָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה מִתְּחִלַּת יְמֵי זִיבָתָהּ. וְכֵן אִם רָאֲתָה דָּם בַּתְּשִׁיעִי וּבַעֲשִׂירִי מִימֵי זִיבָתָהּ וְרָאֲתָה בְּסוֹף יוֹם אַחַד עָשָׂר בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה. שֶׁמָּא רְאִיָּה אַחֲרוֹנָה בְּיוֹם אַחַד עָשָׂר הָיְתָה וַהֲרֵי רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים זֶה אַחַר זֶה בִּימֵי זִיבָתָהּ:
הלכה כ׳
נִדָּה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ וּמָצְאָה שֶׁפָּסַק הַדָּם וַאֲפִלּוּ פָּסַק בְּשֵׁנִי לְנִדָּתָהּ וְשָׁגְגָה אוֹ הֵזִידָה וְלֹא בָּדְקָה עַד לְאַחַר נִדָּתָהּ יָמִים רַבִּים וּכְשֶׁבָּדְקָה מָצְאָה טֻמְאָה. אֵין אוֹמְרִים שֶׁמָּא כָּל אוֹתָן הַיָּמִים הָיְתָה טְמֵאָה וְתִהְיֶה זָבָה אֶלָּא כָּל אוֹתָן הַיָּמִים שֶׁלֹּא בָּדְקָה בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. בָּדְקָה עַצְמָהּ וּמָצְאָה טְמֵאָה. אֲפִלּוּ בָּדְקָה בַּשְּׁבִיעִי לְנִדָּתָהּ וּבֵין הַשְּׁמָשׁוֹת לֹא בָּדְקָה עַצְמָהּ כְּדֵי לִפְרשׁ מִטֻּמְאַת נִדָּה אֶלָּא הִמְתִּינָה יָמִים וְאַחַר כָּךְ בָּדְקָה וּמָצָאת טְהוֹרָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה. וְאִם מָצְאָה טְמֵאָה הֲרֵי זוֹ זָבָה וַדָּאִית שֶׁכֵּיוָן שֶׁבַּתְּחִלָּה מָצְאָה טְמֵאָה וּלְבַסּוֹף טְמֵאָה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת שֶׁלֹּא פָּסַק. וְיוֹם רִאשׁוֹן שֶׁל נִדָּה אַף עַל פִּי שֶׁמָּצְאָה בּוֹ טְהוֹרָה הֲרֵי זוֹ כְּמִי שֶׁמָּצְאָה טְמֵאָה. שֶׁיּוֹם רִאשׁוֹן כֻּלּוֹ הֻחְזַק הַמַּעֲיָן פָּתוּחַ:
הלכה כ״א
זָבָה שֶׁבָּדְקָה עַצְמָהּ בָּרִאשׁוֹן מִימֵי הַסְּפִירָה וּמָצְאָה טָהוֹר וְלֹא בָּדְקָה עַד יוֹם שְׁבִיעִי וּמָצְאָה טָהוֹר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה וּכְאִלּוּ בָּדְקָה כָּל שִׁבְעָה וּמָצְאָה טָהוֹר:
הלכה כ״ב
וְכֵן אִם בָּדְקָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן מִימֵי הַסְּפִירָה וּמָצְאָה טָהוֹר וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי וּמָצְאָה טָהוֹר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. בָּדְקָה בְּיוֹם שְׁלִישִׁי לְזִיבָתָהּ וּמָצְאָה שֶׁפָּסַק הַדָּם וְלֹא בָּדְקָה בְּיוֹם רִאשׁוֹן מִימֵי הַסְּפִירָה וּבַשְּׁבִיעִי בָּדְקָה וּמָצְאָה טָהוֹר הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה. וְהוּא הַדִּין לְזָב בְּכָל אֵלּוּ הַבְּדִיקוֹת שֶׁהוּא טָהוֹר וְעָלוּ לוֹ יְמֵי סְפִירָה:
הלכה כ״ג
כָּל אִשָּׁה שֶׁהִיא סְפֵק נִדָּה סְפֵק זָבָה צְרִיכָה לֵישֵׁב שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים מִסָּפֵק וְטוֹבֶלֶת בְּלֵיל שְׁמִינִי וְאַחַר כָּךְ תִּהְיֶה מֻתֶּרֶת לְבַעְלָהּ. וּמְבִיאָה קָרְבַּן זָבָה וְאֵינוֹ נֶאֱכָל כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בִּמְקוֹמוֹ:
צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק ו׳
ט״ז
פולטת כו'. עיין בה"ה, ועיין ברא"ש בזה. והנה בתוספתא דמקואות פליגי הובא בר"ש פ"ח אם פולטת טמאה גם לחולין או רק לתרומה, ועיין בתוספתא דזבים פ"א כל שהוא טמא בכהנים סותר בזב משמע דאף זה סותר, אך י"ל דרק לתרומה ולא לחולין ולבעלה ג"כ כמו לחולין כמבואר בחולין ד' ל"א, ועיין בדברי רבינו בהל' אבות הטומאות פ"ה הט"ו דמבואר שם דהני דאין טמאים אלא לתרומה הוה רק מדרבנן כגון מים עכורים וכדומה, ומ"מ מבואר בתוספתא דזבים הנ"ל דסותר, וא"כ אמאי לא מוקי בנזיר ד' ס"ו ע"א הך ספיקא דר"ל כגון זה דעכורים, והנה באמת אם נימא דפולטת רואה הוה יוכל להיות דאף קטנה פחות מבת ג' שנה דאינה מטמאה משום משמשת מ"מ מטמאה משום פולטת, ועיין בהך דיבמות דף ל"ד ע"ב דאף לר"י דס"ל דביאה ראשונה אינה מטמאה משום משמשת מ"מ מטמאה משום פולטת, ועיין בהך דשבת ד' פ"ו ע"ב בהך דאמר רב חסדא מחלוקת שפירשה מן האיש, ודלמא ר"ל דרק אם הויא רואה אז לאחר שש עונות לא אך מ"מ טמאה משום נגוע, ונ"מ לסתירה, וכן למחנות וגם גבי שלא כדרכה אם שייך בה גדר פולטת אף דמשמשת לא הויא כמבואר ביבמות הנ"ל, ובאמת לכאורה לר"י דס"ל דביאה ראשונה אין עליה שם משמשת ה"ה קטן בן ט' ג"כ לא, עיין בהך דסנהדרין ד' ס"ט ע"א אך מ"מ פולטת הויא, ועיין בהך דיבמות ד' ק"ח ע"א ועומדת מחיקו וטובלת ואוכלת בתרומה לערב, ושם ד' ס"ט ע"ב ולא חיישינן להך דנדה ד' מ"ב ע"ב: ראתה דם בעשירי כו'. עיין בגמ' בהך דר"י ור"ל דפליגי אם דבר שאינו ראוי להצטרף לזבה גדולה אם יש עליו שם זיבה וע"ש ד' ל"ו ע"א גבי הך דמעל"ע דכיון דכל הגזירה א"א להתקיים בטלה לגמרי, ועיין בתוס' שם ד' נ"ג ע"ב ד"ה צריכה ועיין בהך דיבמות ד' כ"ט ע"ב גבי יבמה דחזיא לכולהו ע"ש, ובהך דסוכה ד' כ"ז ע"ב וכ"כ בזה:
כ׳
ואם מצאה טמא הרי זו זבה כו'. עיין בירושלמי נזיר פ"ב דהוה מחלוקת היכא דהוה ודאי נזיר רק אם נזירות אחת או שני נזירות אם בזה אמרינן לחומרא כיון דהוא שני דברים, ועיין בבלי שם ד' ח' דמשמע דאזלינן להקל, ועיין בנזיר ד' ס"ו ע"א הנ"ל גבי ספיקא ומש"כ בזה רבינו לקמן פ"י הי"ב ע"ש, ועיין תוס' נדה ד' מ"ד ע"ב גבי אבילות בספק בן ט' ובן ז', ועיין בהך דמכות ד' ד' ע"א גבי ג' לוגין מים ע"ש ברש"י ד"ה מ"ד ובדברי הראב"ד ז"ל בהל' נזירות פ"ב ה"ה ע"ש:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק ו׳
א׳
דם הנדה והזבה ודם הקושי והיולדת ודם טוהר של יולדת כולו דם א' הוא ומן המקור הוא בא דלא חלקה תורה בין נדה לזבה אלא בימים וביולדת נמי כתיב וטהרה ממקור דמיה דכולהו דם ממקור הוו והתורה טמאתו והתורה טהרתו. כל ימי האשה מיום ראייתה תספור לעולם שבעה נקיים מתחלת יום ראייתה והם הנקראים ימי נדתה ואחריהן י"א יום והם הנקראים ימי זיבתה ואחריהן שבעה ואחריהן י"א וכן לעולם והלכה למשה מסיני הוא שאין בין זמן נדה לזמן נדה אלא אחד עשר יום.
ד׳
כל דם שתראה בימי נדתה בין ראתה כל שבעה בין לא ראתה אלא יום ראשון בלבד הרי זו נדה כל שבעת הימים וכל דם שתראה בימי זיבתה הרי זה דם זיבה אם ראתה יום א' או ב' ימים נקראת זבה קטנה ושומרת יום כנגד יום ואם ראתה שלשה ימים זה אחר זה הרי זו זבה גדולה וסופרת שבעה נקיים ולר"ע דלא גמר הך הלכתא הלכה למשה מסיני יליף לה מקראי דתניא יכול הרואה ג' ימים בתחלת ימי נדה רצופים תהא זבה לספירת ז' ימים נקיים ולקרבן דכתיב ימים רבים וקא מצריך לה ספירה וקרבן ומה אני מקיים אשה כי תהיה זבה האמור בפ' ראשונה שלא הצריכה ז' נקיים וקרבן ברואה יום אחד אבל ראתה ג' תהא זבה תלמוד לומר בפרשה שנייה בלא עת נדתה איני אומר לך אלא ברואה ג' אחר ימי נדתה סמוך לנדתה ראתה שמיני תשיעי עשירי וי"א אין לי אלא יום ראשון מנין לרבות מופלג שנים שלשה עד עשרה שכולם יש להם דין אחד אמרת מה מצינו ברביעי שראוי לספירת נקיים אם ראתה אב"ג ופסקה וראוי לזיבה לצרף עם בג"ד אם לא ראתה כא' דהא אתרבי מופלג יום א' מקרא דאו כי תזוב דהיינו בג"ד ואף אני מרבה כל אלו עד עשרה ועשרה בכלל שהן ראויים לספירה שאם ראתה ג' ראשונים משכי שבעה נקיים עד עשרה שיהו נמי ראויים לזיבה באי זה מהם שתראה רצופים ומנין לרבות י"א שיצטרפו עם הראשונים לזיבה לג' רצופים ואע"ג שאינו ראוי לספירת נקיים של זיבת ג' ראשונים ת"ל בלא עת נדתה ואפילו מופלג לימים הרבה יכול כיון דכתיב בלא עת נדתה שאני מרבה אף י"ב שאם ראתה י' י"א י"ב תהא זבה גמורה ולא תהא תחלת נדה כראיית י"ב אלא מצטרף לזיבה ליום י"א אמרת לאו מרבה אני י"א שהוא ראוי לספירת זיבה או כי תזוב דזיבה רביעי מתרבה מאו כי תזוב ולאותה זיבה משכי ימי ספירה עד י"א ומוציא אני שנים עשר שאין ראוי לספירת ריבוי דאו כי תזוב שאינו מימי זיבה אלא תחלת נדה הוא הרי לך י"א יום שבין נדה לנדה מקראי. וזבה גדולה סופרת שבעה נקיים רצופים דכתיב ואם טהרה מזובה כשתפסוק מזיבה וספרה לה שבעה ימים יכול בין סמוכים בין מפוזרין דאע"ג דראתה בנתים מצית משלמי שבעה נקיים ת"ל ואחר תטהר אחד אחד לכולן כלומר שלא יהא לנקיים שלה אלא אחד אחד בלבד ואלו ראתה בנתים ומשלמה בתר הכי שבעה נקיים הוו להו תרי אחד הילכך ילפינן דאי ראתה בנתים סותר מנינא ואח"כ מונת שבעה רצופים כדי שלא תהיה להן שתאחר אחד אחד אין לי שתהא זבה גדולה אלא הרואה ג' מנין לרואה שנים שתהא זבה קטנה ת"ל ימי זוב טומאתה ומנין אפילו יום א' ת"ל כל ימי ומנין דאי ראתה ב' ימים או יום א' שתהא שומרת יום א' בלבד ואח"כ תטהר ת"ל טמאה היא דכיון דכתב כימי נדתה תהיה משמע דהויא טמאה כנדה ומה ת"ל טמאה היא למעוטי שאינה משמרת אלא יום א' בלבד יכול כשם שסופרת אחד לאחד תשמור שנים ת"ל כל ימי זוב טמאתה כמשכב נדתה יהיה לה להכי כתב יהיה לה דמשמע מיעוטא דאין לה אלא יום א' ורואה ג' ימים רצופים כימי זיבה ונקראת זבה סתם ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים מיעוט רבים שנים רבים מרובים על השנים הרי ג'.
ח׳
אין בין זבה גדולה לזבה קטנה אלא ספירת שבעה והבאת קרבן שזבה גדולה סופרת שבעה ימים נקיים וזבה קטנה אינה סופרת אלא יום א' בלבד כמו שנתבאר וזבה גדולה מביאה קרבן כשתטהר דכתיב וביום השמיני תקח לה וזבה קטנה אינה מביאה קרבן דכי כתיב וביום השמיני וכו' היינו שמיני לאחר ספירת שבעה נקיים דזבה גדולה אבל לענין טומא' ואיסור ביאה שתיהן שוות דכתיב טמאה היא מלמד שמטמאה את בועלה כנדה שמפורש בה אשר ישכב איש אותה ומנין שהיא עושה משכב ומושב ת"ל כמשכב נדתה ואין לי עושה משכב ומושב בימים שאחר הנדה אלא הרואה ג' ימים שני ימים מנין ת"ל כל משכב וגו' כל ימי זובה יום א' מנין ת"ל כל ימי.
ט׳
זבה קטנה ששומרת יום כנגד יום טובלת ביום ששומרת אחר הנץ החמה כיון דהאי אחד לא' משום ספירה היא מדוגמת ספירת ז' נקיים דזבה גדולה דביממא היא דטבלה ביום השביעי דכתיב וספרה לה שבעת ימים ומשעת הנץ החמה של יום שביעי טובלת דמקצת היום ככולו דאע"ג דבנדה נמי כתיב שבעת ימים כי הכא ובעינן התם דלהוו שלמים ואינה טובלת אלא בליל שמיני היינו משום דכתיב תהיה בנדתה דמשמע תהא בנדתה כל שבעה אבל הכא דלא כתיב אלא וספרה לה (אלא) שבעת ימים ולא כתיב תהיה מקצת יום שביעי ככולו וטובלת ומותרת לבעלה לערב.
י״ב
וזבה קטנה שטבלה בליל של יום השימור וזבה גדולה בליל של יום שביעי כאלו לא טבלה והיא כנדה שטבלה תוך שבעה דספירה ביממא היא כדכתיב וספרה לה שבעת ימים והבא עליהן אחר טבילת הנץ החמה באותו יום פטור מכרת כיון שטבלה בזמן הראוי לטבילתה אלא שאם ראתה דם ביום זה אחר שטבלה נמצאת זבה למפרע וכל שנגע בה טמא למפרע ובועלה והיא חייבים בקרבן דסתרה ספירה בראייתה דכל שבעת ימים בעינן דלהוו נקיים כדכתיב שבעת ימים ואחר תטהר והכי נמי בשומרת יום בעינן דלהו כולו בטהרה דיום אחד דילפינן לזבה קטנה הוי דומיא דשבעה לזבה גדולה וזבה גדולה שראתה ביום שביעי סתרה הכל וחוזרת למצות ז' נקיים מאחר היום הטמא דהא ילפינן לעיל דבעינן להו רצופים דאחד אחד הוא דבעינן לשבעה ימים נקיים לא שני אחד וכדילפינן לעיל.
ט״ז
פלטה שכבת זרע בתוך ימי הספירה קי"ל דפולטת זרע תוך ג' ימים טמאה דאכתי לא מסרחה שכבת זרע וראויה לקלוט ולהיות ולד נוצר הימנה וקרינא ביה שכבת זרע הראוי להזריע מדהקפיד הכתוב על טומאת קרי במתן תורה דכתיב היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה והאי משום פליטת זרע האשה הוי כדאמר דאלו משום אנשים שלא יטמאו בשכבת זרע לא בעיא ג' ימים דלא הוי אלא טומאת ערב ואע"ג דישמשו מטתם יום א' קודם מתן תורה היו טובלים לערב והיו טהורים כדכתיב ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע וכו' ורחץ במים וטמא עד הערב אלא הקפידה תורה שלא ישמשו מטותיהם כדי שלא תפלטו נשותיהם שכבת זרע תוך ג' וכשהיא סרוחה אחר ג' מיעטיה רחמנא דכתיב וכל בגד וכל כלי עור אשר יהיה עליו שכבת זרע פרט לשכבת זרע שהיא סרוחה דאינה ראויה להזריע והכא דפלטה שכבת זרע כגון ששמשה בזוב ופסקה והתחילה למנות ופלטה שכבת זרע סותרת יום א' דאע"ג דאחר תטהר קאמר רחמנא אחד אחד לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהם היינו טומאת זיבה שלא תהא מפסקת ביניהם אבל קרי לא הוי הפסקה וחוזרת למנינה כזב שראה קרי שסותרה יום א' וחוזר למנינו דהא דכתיב ביה שבעה ימים לטהרתו דמשמע טהרה א' שלא תהא הפסקה ביניהם היינו הפסקה טומאת זיבה אבל קרי לא הוי הפסקה ואינו סותר אלא יום א' דכתיב זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע לטמאה מקיש זב לבעל קרי מה זבה סותרת כדכתיב לטהרתו אף בעל קרי סותר אימר זיבה סותרת הכל אף קרי סותר הכל ת"ל לטמאה בה אין לך סתירה אלא בטומאה דאמור בה ומה טומאה דאמור בה יום א' אף סתירתה יום א'. יום י"ב מימי זובתה אינו מצטרף לעשרה וי"א להיותה זבה גדולה דשנים עשר אינו ראוי לספירת או כי תזוב וכדאמר לעיל אלא הויא תחלת נדה.
י״ז
ראתה דם באחד עשר מימי זיבתה וטבלה לערב שהיא ליל י"ב ושמשה מטתה אינם חייבים כרת דהא דאמרן דשומרת יום כנגד יום אם טבלה בליל יום השימור כאלו לא טבלה היינו ראתה קודם יום אחד עשר אבל רואה ביום י"א לא בעיא שימור יום מדאוריתא משום דאינו מצטרף לזיבה ואינה שומרת יום כנגד יום אלא יום הראוי לזיבה.
י״ח
טבלה ביום י"ב אחר הנץ החמה ובעלה אפילו ראתה דם אחר שבא עליה אין בכך כלום שזה דם נדה הוא ואינו מצטרף ליום שלפניו. ראתה בסוף יום שביעי בין השמשות עם שני ימים שלאחריו או בסוף יום י"א עם שני ימים שלפניו הויא ספק זבה גדולה.
כ׳
נדה שבדקה עצמה בתוך ימי נדתה ומצאה שפסק הדם ואפילו ביום ב' לנדתה ולא בדקה עוד עד לאחר ימים רבים ומצאה טומאה כל אותן הימים שלא בדקה טהרה דהואיל ותחלתן בטהרה מחזקינן לכולהו בטהרה דחזקה דאוריתא וכדאמרי' בכמה דוכתי. בדקה עצמה ומצאה טמאה ואפי' בשביעי ובין השמשות לא בדקה לפרוש מטומאת נדה אלא המתינה ימים ואחר כך בדקה ומצאה טהור הרי זו ספק זבה דכיון דלא הפרישה בטהרה לא שחרית ולא ערבית איכא לספוקי ברואה ח' וט' וי' ואם מצאה טמאה הרי זו זבה וודאית שכיון שבתחלה מצאה טמא ולבסוף טמא הרי זו בחזקת שלא פסק ויום ראשון של נדה אף ע"פ שמצאה בו טהור הרי זה כמי שמצא טמא שהוחזק מעין פתוח ודמים חוזרים לה אע"פ שפסקה.
כ״א
זבה שבדקה עצמה בראשון מימי הספירה ומצאה טהור ולא בדקה עד יום שביעי ומצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה וכן ביום השמיני שמצאה טהור הרי זו בחזקת טהרה וכן בזב.
כ״ג
כל אשה שהיא ספק נדה ספק זבה צריכה לשבת ז' ימים נקיים כזבה דהויא ספקא דאוריתא ומביאת קרבן זבה ואינו נאכל שמא אין כאן זיבה כמו שיתבאר במקומו בס"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק ו׳
י״ד
כיצד הן תלויין כו' והיא ובועלה חייבין בקרבן כו'. נראה דאף אם ידעו דהיא זבה וצריכה שימור ויודעים הדין דאם תראה תסתור למפרע מ"מ אם ראתה אחר זה חייבין חטאת דאכתי שוגג מיקרו דהוו שב מידיעתו דאילו הוי ידעי שתראה לא הוו עבדי והוי כאומר אין אני פורש מספיקו ופורש אני מודאו דמביא חטאת וכמו דאמר בירושלמי פ"ו מתרומות ובזה פליג רבי יהודא ואמר לזו אתם קוראים תרבות רעה והלא לא נתכוון זה אלא לבעול את הנדה כו' פירוש דאינו חייב חטאת לכשתראה משום דמזיד הוי דבחזקת טומאה קיימא אע"ג דהי' לה הפסק טהרה קודם הספירה היינו בערב מ"מ מחמיר ר' יהודא כמו דמחמיר בימי נדה דהפסק טהרה קודם מן המנחה ולמעלה לא מהני לדידי' יעו"ש ודו"ק ותני תלויין להורות דאינו מביא אשם תלוי וכמו דמדייק גיטין ע"ד ובהוריות ג' משום דתלוי אם תראה ותסתור יתחייבו חטאת ואם לא תראה היום פטורין מקרבן וזה תלוין ובאופן שסופו להתברר הספק אינו חייב באשם תלוי וכמו דאמר בירושלמי ריש פרק החולץ דעד שנמצא המפתח אינו מביא אשם תלוי ודו"ק.
ט״ז
פלטה ש"ז בתוך ימי הספירה סותרת יום אחד מפני שהוא כזב שראה קרי שסותר יום אחד: הרב אב"ד בספר האשכול בסימן מ"ו האריך בזה, והביא שהגאונים לא הזכירו זה עיי"ש [והב"י כוון לדבריו]. אמנם לפלא על רבינו איך לא זכר שהאשה לא תספור ז' נקיים רק אחרי עבור ששה עונות ואף ע"ג דאזלא בכרעא כתב רבינו פ"ז מהלכות תרומות דאם נתהפכה בשעת תשמיש א"א לה שלא תפלוט, ומדוע לא זכר רבינו פה. והאשכול וכן הרא"ש הביאו בשם ר"ת שפירש בעיא דרמי ב"ח בפרק בנות כותים (דף ל"ג) דפולטת ש"ז אין פירושו ש"ז של אדם טהור, דא"כ הא אמר תסתור ז' דיה כבועלה, ואיך תסתור יום אחד הא דיה כבועלה, ובועלה אינו סותר רק משום דפתיכא בה צחצוחי זיבה, ולכן פירש דמיירי שבא עליה זב ושכבת זרעו אם פלטה סותר דפתיכא בה צחצוחי זיבה. ומלבד שהקשו על שיטת ר"ת משמועה דפרק יוצא דופן דאמר אף לר"ש דאמר דיה כבועלה דוקא לטמאה בפנים כבחוץ הא לסתור כו' רואה הוי ותמן מיירי בש"ז של אדם טהור. עוד לא זכיתי להבין דברי ר"ת, דהגע בעצמך, אם הזבה תוך ז' נקיים ראתה דם לבן אטו מי היא סותרת כיון דאין אשה מתטמאה בה, וכיון דמשום ש"ז הלא של טהור וטמא שוין, רק משום דפתיכא בה צחצוחי זיבה דהוי לובן והאיש מתטמא בלובן ומאי שייך שיסתור באשה, ואכתי נימא דיה כבועלה מה אצל בועלה אינו סותר רק ע"י צחצוחי דבר שהוא מתטמא בו ונעשה זב על ידו, כן האשה כי פלטה ש"ז יהא פתוך בה דבר המטמאה והוא דם נדה וצ"ע: ולולא דמסתפינא היה נראה לדון דרבנן פליגי עם ר"ש אם פולטת ש"ז מטמאה בפנים כבחוץ ורבנן סברי דנפ"ל מקרא דיהיה זובה בבשרה דבפנים מטמאה כבחוץ, וכבר הרגישו רבנן בתוספות דא"כ קרא דמשמשת טמאה ל"ל, הא כל משמשת נוגעת בשכבת זרע בפנים ולא גרע מפולטת ש"ז דמטמאה בפנים לרבנן אף כשטבלה לשימושה, ותירצו דאימת מטמאה בפנים דוקא בשהיה בחדר הפנימי ויצא משם לבית החיצון אז טמאה משום פולטת, אבל אם היה הש"ז רק בבית החיצון אינה טמאה רק משום משמשת אף שלא נכנס הש"ז אל החדר הפנימי עכ"ל. ודבר זה מוכרח דכמו דמרבינן לה מקרא דזובה יהיה ושם אינה טמאה רק אם יצא הדם מן החדר הפנימי אל בית החיצון, אבל כשהדם הוא בבית החיצון אינה טמאה רק מדין משא בבית החיצון למ"ד בית הסתרים הוי ולאו מדין ראיה [אעפ"י דמשם אין ראיה משמועה דיולדת שירדה לטבול מטומאה לטהרה דמה שהוא בבית החיצון לא הוי ראיה או מה שיורד מבית חיצון לחוץ לא הוי ראיה, דתמן המה ימי טוהר ואם ראתה דם עכשיו אין לטמאותה לכן משום ראיה לא מטמאה, אעפ"י שהדם הוא יוצא ממקור קודם הטהרה, רק מדין מגע, בכ"ז נראה פשוט כיון שנעקר מן החדר תו לא הוי ראיה ודוק], כן פולטת ש"ז דוקא כשפלטה מן הרחם אל בית החיצון, ונתבונן הא דאמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה שא"א לה שלא תפלוט הוא דוקא על פליטה מן בית החיצון לחוץ שאז טמאה מדין מגע שנוגעת בש"ז וכמו ששנינו במסכת מקואות פ"ח האשה ששימשה ביתה וירדה וטבלה ולא כבדה את הבית כאילו לא טבלה, הא כבדה את הבית הרי היא טהורה דתו ליכא מה לפלוט, הרי דאע"ג דלא הכניסה למקור ששם לא שייך כיבוד ואפ"ה לא חיישינן לפליטה דאין לה מה לפלוט דמה שקלט הרחם כבר קלט ומה שלא קלט הרי כבר פלטה ע"י כיבוד
. וכיון שזכינו לזה א"כ הא לא חיישינן לפליטה כלל לבעלה דמן החדר אין דרך לפלוט, והראיה דאם כבדה בית החיצון תו לא חיישינן לפליטה כלל ומה שהוא בבית החיצון ומכש"כ מה שפולטת מבית החיצון לחוץ אין זה ראיה רק במקום שהיא מטמאה במגע שם נטמאת לטהרות הא לבעלה אין נפ"מ כלל, א"כ תו לא שייך חששא דפולטת ש"ז לבעלה כלל, לכן לא הזכיר רבינו כלל שתהא צריכה כיבוד וקינוח רק בפ"ה מהלכות שאר אה"ט גבי תרומה לא לבעלה: הגה"ה ופוק חזי אמיתת דברינו בדבריו שם פ"ה, ז"ל, האשה שפלטה ש"ז כו' בתוך ג' עונות ה"ה טמאה כרואה קרי לפיכך סותרת יום אחד אם היתה זבה כו' ומטמאה בכ"ש אעפ"י שלא יצאת לחוץ אלא נעקרה והגיעה לבין השינים נטמאת שהרי ש"ז כדמה [רמז אל דרשא דיהיה זובה בבשרה דהוא כזיבה] מה דמה מטמאה בפנים אף ש"ז שתפלוט תטמא אותה בפנים עכ"ל, וכמעט כל דברינו מפורשים בלשונו דבעי שיצא מן הרחם ויבא אל בין השינים שהוא מקום שהשמש דש שהוא בית חיצון לר' יוחנן שזה מטמאה משום רואה. ולכאורה משמע מדברי רבינו דכשיצא מבית חיצון אל החוץ אז רק הוי מדין מגע והוי כנוגע בש"ז דשיעורו בכעדשה. אולם לפ"ז מילתא דתמיה דר' שמעון דאמר דיה כבועלה הלא אינה מטמאה בפנים רק ביציאתן לחוץ ואפ"ה אמר דאף לר"ש רואה הוי ליטמא בכ"ש. ולפ"ז איך תאמר לרבנן שיעורו כנוגע ולא מטמאה רק בכעדשה. אמנם אם נאמר דרבי שמעון ג"כ דריש דיהיה לה על פולטת ש"ז דרואה הוי לסתור ולטמא בכ"ש, רק לדרוש שמטמאה בפנים לא מסתברא ליה דדיה כבועלה א"ש, דלרבנן הוי כדם בשעה שיוצאת מן הרחם דאז רואה הואי משא"כ בעת יציאתה מבית חיצון לחוץ הוי מדין מגע ובעי כעדשה, ור"ש סבר דהא דרביא רחמנא כרואה הוא בעת יציאתה לחוץ ושם מטמאה בכ"ש ולא שייך לומר דיה כבועלה ולא תטמא בכ"ש דגם בעל קרי סבר ר"ש דבעי חתימת פי האמה כדאמר ריש פ' אלו דברים משום דזה השיעור לא שייך אצל אשה וכמו"ש האשכול דברים מתוקים: וכן מוכרח דר"ש דריש קרא דיהיה לרבות פולטת דרואה הוי מהא דאמר מ"נ אי שמיע ליה מתניתא כו' ואי לא שמיע ליה מתניתא מסברא נוגעת הוי, לעולם שמיע ליה מתניתא כו' כי קרא מבע"ל אליבא דר"ש כו' ליסתור וליטמא בכ"ש מאי כי אמר ר"ש דיה כבועלה כו' אבל לסתור וליטמא בכ"ש רואה הוי, ופלא הוא אם ר"ש לא דריש קא הלא מסברא נוגעת הוי ואיך אלים כחא דר"ש לומר נגד הסברא, וע"כ דמבע"ל דילמא דריש קרא דיהיה זובה בבשרה דרואה הוי אם פולטת ש"ז לסתור ולטמא בכ"ש דבזה הוי כבועלה, ואם כה נאמר יהיה ביציאת הש"ז לחוץ חומר לר"ש טפי מלרבנן, וגם לסתירה כן הוא דלרבנן אם יצא לבית החיצון, תו אח"כ מועיל לספירה ועולה, ולר"ש סותר בעת הטומאה היינו בעת יציאתה מבית חיצון לחוץ, ולרבנן אז אינה טמאה רק מדין מגע ולא סותר, ולפי דברינו דא עקא הא דאמר איכא דאמרי לא שמיע ליה מתניתא והכי קא מבע"ל מדאחמרה רחמנא אב"ק בסיני רואה הוי, ופירשו רבנן בתוספות דמאשה דייק דמשום פולטת הזהירה רחמנא ג' ימים אל תגשו אל אשה וכוונתם למשנה וגמרא דפרק ר' עקיבא מנין לפולטת ש"ז כו', וצ"ל לפום מה דלא שמיע מתניתא א"כ לא ידע דפולטת מטמאה בפנים כבחוץ, והוי סבר דמטמאה בשעה שתצא לחוץ כבועלה ומטעם רואה, מדאקפיד רחמנא בסיני דאמגע לא קפיד, ולפי המסקנא שפירשנו אפשר דאקפיד רחמנא בסיני דלא לפלוט ממקור אעפ"י שלתרומה לא חיישינן לזה, ולמילף מסיני לחוש לבעלה לא נוכל למילף דאיכא פחדא וביעתותא מרפיא עיין שילהי פ' תינוקת, או אפשר דבסיני קפיד גם אפליטה לחוץ אע"ג דמגע הוא וכמו דאמר בסיני חידוש הוא, וכולהו אמוראי דאמרי ליה רואה הוי, קיימי ללישנא דמבעי ליה לר"ש דהמה ידעו מתניתא וכמו דא"ל אביי שפיר כו' אפילו ר"ש יהיה א"ש: בארנו דעת רבינו דלשמא תפלוט מן המקור לא חיישינן וכולה סוגיא דג' ימים אסורה לאכול בתרומה א"א שלא תפלוט, וכן משנה דפ"ח דמקואות, הכל לטהרות דפליטה לחוץ מטמא רק משום מגע הא לבעלה לא איכפת לן מה שהוא בבית חיצון ותפלוט ממנו לחוץ, לכן לא חשש רבינו להאי כלום רק דינא אם פלטה מן המקור קמ"ל, ומסתפקנא אם בעי גם הרגשה כיון דאיתרבי מן דם יהיה זובה בבשרה ומקרא דבבשרה דרשינן שתרגיש בבשרה וקאי גם על פולטת וכמו הא דנפק"ל מבבשרה שמטמאה בפנים שקאי על פולטת וכן מסתברא דצריכה שתרגיש בפתיחת פי המקור ודוק, ודא ברור דמשמשת אינה סותרת רק משום פליטה דמשמשת אין שייך לראיה, ולפ"ז צע"ק הא דפריך פולטת תיפוק ליה דהא שימשה הא נ"מ לסתירה דסותרת וכדפרשנו אף לר"ש. ואחרי כתבי כ"ז בינותי בספרים ומצאתי להרשב"א בספר תורת הבית בסוף שער החמישי דברים האלה, אי נמי ההיא דמסכת מקואות בשהלכה דפלטתו בבית החיצון וכותלי בית הרחם העמידוהו ומש"ה צריכה כיבוד לטהרות משום נגיעה דש"ז אלא דלית לה דין פולטת לראיה ולטמא בפנים אלא ראשון דמגע ש"ז הוי עכ"ל. הרי כל דברינו מפורשים, אך מה שנראה מלשונו דבבית החיצון טמאה מדין מגע הא בית הסתרים הוי רק מחששא דתפלוט מבית החיצון לחוץ הוי ליה למימר ואז נוגע בבשרה, וע"ז חייש רבא שא"א לה שלא תפלוט היינו הש"ז שלא נקלט במקור, וגם לקנוח אין צורך לפ"ז דמה שקלט המקור תו לא תפלוט, ומה שהוא בבית החיצון אינו סותר וכמו שבארנו, כן מה שיוצא מבית חיצון לחוץ אינו סותר דזה מדין מגע, וכל מה שטרחנו הושיט לנו הרשב"א בקנה, זה רצינו לבאר ודוק: והנה אחר העיון בהאי שמועה בדף ל"ג דבעי רמי ב"ח פולטת ש"ז מהו שתסתור כו' ואמר רבא לפום חורפא שבשתא, נהי נמי דסתרה כמה תסתור תסתור שבעה כו' תסתור יום אחד ואחר תטהר אמר רחמנא אחר אחר לכולן שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן ולטעמיך זב גופיה היכי סתר לטהרתו אמר רחמנא שלא תהא טומאה מפסקת ביניהן כו', דיפלא על רבא, הא ואחר תטהר דריש בתורת כהנים פ"ט, ולטהרתו בפ"ה דריש שתהא טהרתו אחת ואיך לא ידע רבא הך דתו"כ. ונראה דבפ"א דזבים תנן הרואה קרי ביום השלישי לספירת זובו ב"ש אומרים סתר ב' ימים שלפניו, ופירש רבינו, שכיון שלא נפסקה הזיבות בג' ימים טהורים שהם מספר הימים אשר בכמותם יהיה זב גמור לא יחשבו לו אותן הימים אלא אפילו ש"ז תפיל אותן עכ"ל. הנה כוונתו אף שראה זיבה במשך כמה ימים רצופים ולא פסק מזובו, מכל מקום הימים אשר מביאים אותו לזיבה הם שלשה ימים שבהם נעשה זב גמור, וכיון שצריך לספור שבעת ימים אם הש"ז מפסקת שראה ביום שלישי לספירה, הרי הימים השניים שספר המה עומדים בפני עצמם ונתבטלו מצד ראיית הימים שנעשה בהן זב גמור שהן שלשה והספורים שנים ולכן בטלה טהרתן [ודוגמא לזה מצינו בתוספתא לב"ש שאם ראה שתים ובשני הפסיק ובשלישי ראה אחת שנעשה זב גמור משום כיון שזקוק לספירה ע"י השתי ראיות ביטלה ראיה את יום הטהור ויש בידו שלש ראיות, אבל אם ראה ברביעי לא מבטל השני ימים יעו"ש ודוק]. ובזה נתפרש טעמא דר' ישמעאל דאמר הרואה בשני סותר את שלפניו דסבר טעמא דב"ה משום דימי זיבה לענין ספירה אינן נחשבין שלשה ימים שהרי משני ימים נעשה זב לספירת ז' נקיים רק השלישי אינו מוסיף רק לקרבן, לכן כי ראה קרי בשני אין כאן ספור רק יום אחד לבדו מיבטל נגד השני ימים שכבר הוזקק על ידן לספירה, אבל כי ראה בשלישי הרי יש שני ימים ספורים וקיימי שפיר נגד שני ימי זיבה, זה טעמו של ר' ישמעאל, וכמו כן סבר רבא בטעמייהו דב"ה שבזב הימים מועילים לעשותו זב וזה מועיל גם ע"י ראיות שע"י ראיות שלשה ביום אחד נעשה זב גמור, א"כ ביום אחד ספור מועיל דלא ליבטל נגד השני ימים שהזקיקוהו לעשותו זב לספירה דבאותו יום אם ראה שלש ראיות היה זב והימים כראיות בזב, ולכן יום אחד טהור לגמרי חשוב בפני עצמו ולא מיבטל נגד הימים שנעשה בהן זב, וכיון שכן בזבה דאינה מטמאה בראיות רק בימים אם ראתה שלשה ימים ופלטה אח"ז ביום השלישי לספירתה ש"ז הרי שני ימים הספורים דקיימי בפני עצמן מיבטל בטלי נגד השלשה ימים שנעשית בהן זבה, ונמצא דכו"ע מודו גם רע"ק גם ר"י אליבא דב"ה דסותרת אותן לגמרי וכי תפלוט ש"ז ברביעי לספירה לא תסתור רק יום אחד, א"כ לא יהיו הסתירות אחת בזבה ויהא חלוק גבי זבה בין ראתה ברביעי לראתה תוך ג' ימים הראשונים, ובזב לב"ה לא יהא נפ"מ מידי וזה לא יתכן, וכיון שכן דברי רבא קיימי בסברא עצומה ולזה אמר לפום חורפא שבשתא, ולכן לטעמו אזיל רבא לקמן וסבר להך דיוקא גבי לידה דלידה עולה מדאמרינן טהרה אחר אחר לכולן ואם נאמר דאינו עולה יהיה נפ"מ בין ילדה ביום שלישי לילדה ביום רביעי דביום שלישי יסתור הכל ומשו"ה פסק כן, נמצא דהלכה כרבא נגד רמי ב"ח ומשו"ה לא הביאו הגאונים כמו שכתב בספר האשכול ודוק: והנה בטור ושו"ע פסקו כרבותינו בתוס' שלא לספור עד יום ה' לראיתה ונהגו עוד להחמיר למנות יום ראשון מיום ו' שמא תשמש בה"ש ותפלוט ביום ה'. ועיין תרומת הדשן סימן רמ"ה, והעיד בט"ז בשם מהר"ל מפראג שבכלה הורה למנות מיום ה', וטעמו נראה מהא דבריש פ' תינוקת אמר רשב"ג בברייתא נותנין לה עונה שלמה לילה וחצי יום ומסיק בגמרא אימא גבי נדה חצי יום וחצי לילה כו' שאני גבי כתובה דמגהי בה טפי, ופירושו דאין דרך לבעול קודם חצי לילה, הרי דרשב"ג לא דקדק וסתם לילה וחצי יום על עונה של י"ב שעות משום דאין דרך להקדים ביאת נשואין בתחילת הלילה כש"כ דבין השמשות שמא תשמש ביאה ראשונה לא חייש וזה טעם נכון ולכן הקיל המהר"ל בבתולות ונשואות כשהן בוגרות וכבר ראו דמדינא דמשנתנו אין לה רק ביאה ראשונה, ולפ"ז אף אם אחר ביאה ראשונה פירסה נדה יש לה למנות מיום ה' וברור מאד:
כ׳
אפילו בדקה בשביעי לנדתה ובין השמשות לא בדקה וכו' הר"ז ספק זבה: בגמרא דף ס"ח, נדה שבדקה עצמה ביום השביעי שחרית ומצאה טמאה ובה"ש לא הפרישה ולאחר ימים בדקה ומצאה טמאה רב אמר זבה ודאי ולוי אמר ספק. ונראה לכאורה דלטעמייהו אזלי, דביבמות דף פ' אמר וליחוש שמא הבריא בינתים כיון דתחלתו וסופו לקוי לא חיישינן כו' לחד אבר חיישינן לכולי גופא לא חיישינן, ולפ"ז א"ש דלחוש שמא הפסיקה מלראות בינתים הוי כמו כולי גופא שדמי האשה מתקבצים ובאים מכל הגוף בהקבץ הדם עד כי נוטף לחוץ מהמקור. אמנם אם נאמר שיש דמים במראה דם ממקור אחר והמה טהורים א"כ הוי דמי המקור הטמא כחד אבר, ולכן לוי דסבר לעיל דף ל"ה דדמי טוהר ממעין אחר אתו וטהורים. נמצא דהמעין הטמא הוי כמו חד אבר וחייש שמא הבריא בינתים ולא הואי רק ספק זבה, אבל לרב דסבר מעין אחד הוא, א"כ דמי המקור הוי כמו כולי גופא ולא חייש שמא הבריא בינתים והואי ודאי זבה וא"ש. אמנם באמת לדעתי לא יתכן זה רק במידי דהוה לקותא לא כן דם נדה דאין זה לקותא דכל אשה עלולה לראות דם, ואף בשאין לה וסת לא הוי לקותא ודוק. והנה בפרק מי שמת דף קנ"ג אמרו דבחלה ומת חייש שמא הבריא, משום דתמן חולי ומיתה אינן דבר אחד אדרבא רוב חולין לחיים, וגם מיתה מפני שסוף האדם למות [עיין ט"ז סימן שצ"ז] אינו הוראה להחזיק קלקול למפרע שלא הבריא מתוך החולי דהבריאין מתין ג"כ, ורק בקלקול שאינו מצוי כסריסות חשיב הגמרא בכל מקום למיעוטא ולכך כיון שתחלתו לקוי וסופו לקוי לא חייש שמא הבריא בינתים, אבל במיתה אינה ריעותא להחזיק שלא נתרפא מתוך חליו דגם הבריאים מתים ודוק:
כ״ב
וכן אם בדקה ביום ראשון מימי הספירה ומצאה טהור וביום הח' ומצאה טהור כו': ראה בהגהות תמצא דעות החוששים לפסוק דלא כרב, והתוס' פ"ק (דף ז') ד"ה ר"א כו' ודוקא יום ז' אבל יום ח' לא כו' הוא מטעם דחששו לפסוק כר' חנינא. אמנם לדעתי יש בזה מובן אחר, ורבנן דתוספות מדלא הזכירו הך דר' חנינא שמע מיניה דמשום חששא אחריתא נגעו בה, וזה הוא. דידוע שיטת ר"ת שפסק לקמן (דף ל"ז) בתוספות ד"ה אביי אמר אינה סותרת ואינה עולה דימי נדה וימי לידה שאינה רואה בהן אינן עולין לספירת זיבתה והוא הלמ"ד מיע"ל קג"ם, ולדידיה אם נעשית זבה קטנה ובעיא שימור יום אחד ואח"כ נעשית נדה אין הימים של נדה שלא ראתה בהן עולין לספירת שמור יום אחד וכמוש"כ התוספות סוף פ' בא סימן (דף נ"ד) בזה, ויש לעיין לפ"ז בתקנה שתיקן רבי לעם שבשדות שאם ראתה שני ימים תשב ששה והן, ופרש"י לחומרא שמא ראשון סוף זיבה ושני תחלת נדה יעו"ש, דקשה הא כיון דראתה זה היום א"כ בעיא שימור יום אחד ותו כי נעשית נדה הרי הששה שלא ראתה בהן הן ימי נדה שאינן עולין לספירה וא"כ עדיין לא עשתה שימור ליום אחד שראתה בימי זיבה. אמנם לא קשה כיון דהא דאחד עשר בעי שימור לא הוי רק מדרבנן לא חששו לכך, דמה"ת כיון דראתה סוף ימי זיבה לא בעיא שימור לכן לא חשש רבי לכך מספיקא אע"ג דתאמר גרגרן דתנן במתניתין אסור כרב ששת וכדפסק רבינו לקמן הלכה י"ח. אמנם רבוותא בתוספות לא ניחא להו ומפרשי משום דס"ס הוי שמא כולם בימי נדה וסלקי למנין ז' ימי הראיה ולא בעיא נקיים, ועוד שמא כולהו בימי זיבה ולא בעיא שימור רק יום אחד לכן לא חשש רבי שמא יום אחד מימי זיבה ויום השני מימי הנדה רק דעיקר החשש היה שמא כולם בימי נדה רק דילמא ראתה דם ירוק ביום הראשון והוי נדה מיום השני יעו"ש. והנה בהא דבעינן ספורין בפנינו העירו רבנן דתוספות, דבאומרת יום אחד טמא ראיתי שמטבילין לה שני טבילות ביום, שמא ראתה אתמול והיום הוי שימור הא לא בדקה היום קודם שבאה לפנינו, ותירצו לחלק בין זבה קטנה לזבה גדולה יעו"ש. מכל מקום נראה לומר דלמאי דמפרש רב דסופן אעפ"י שאין תחלתן הוא הדין בזבה קטנה סגי מטעם שבודקת באותו יום ששומרת והוי כסופו אעפ"י שאין תחלתו, וכיון דבדקה סוף יום סגי ומתחשב כל היום ליום שימור, אבל מה שבדקה בשעת הפסק טהרה לא מועיל דספירת לילה לאו ספירה וא"כ לא בדקה בעת הספירה כמוש"כ שם בתוספות, ויותר מסתברא לומר לפום ההלכה דספירת זבה קטנה וזבה גדולה שוין, רק דסופן אע"פ שאין תחלתן והכי נמי הבדיקה שבודקת בסוף ימי השימור סליק לעשותו ספור משום סופו, הגם דלרע"ק שצריך לבדוק באותו יום אפשר דבזבה קטנה סליק סוף היום לשימור וזה סוף מנין, משא"כ בזבה גדולה לא סגי לדידיה בבדיקת סוף המנין סוף שבעה, אבל לר' אליעזר מסתברא לומר דלדידיה שוין ובעי בדיקה בסוף וסגי משום סופו אעפ"י שאין תחלתו וז"ב. ונקדים הקדמה שלישית, דהא דבעי הפסק טהרה לא דמי להך דבעינן ספורין לפנינו דהפסקת טהרה אם הוי אתי אליהו בתר כן ואמר דלא ראתה דם שפיר מועיל ספירה בתר כן, אבל הך דבדוקין לפנינו הוא גזירת הכתוב וספרה שבעת ימים ולכן אם בדקה ביום שמיני לחודיה לא מועיל לכו"ע ולא מיקרי ספירה בלא בדיקה, ולכן כי מקשה טועה דילמא ילדה זכר בזוב כו' ומוכיח מזה דבעינן ספירה לפנינו ואמאי לא אמר דהא לא עבדא הפסק טהרה, ומוכרח מזה דהפסק טהרה רק הואיל ומעינה פתוח חייש שמא ראתה, אבל מספק בעיא טבילה שמא לא ראתה דם בעת הפסק טהרה, אבל מספורין לפנינו דאינו מטעם ספק רק אפילו לא ראתה כיון דלא בדקה לא סליק להיות ספור, וזה מבואר שם בסוגיא וכן פירש המהרש"א בחידושיו: וכיון שזכינו לכל זה, נבאר דברי התוספות במש"כ ודוקא יום ז' אבל יום ח' לא. מובן אחר, דקיי"ל לקמן דלדידן דעל טפת דם כחרדל סופרת ז' נקיים משום דלא בקיאי אימת קאי אי בימי נדה אי בימי זיבה ואינן שומרין פתחי נדותן א"כ חיישינן שמא יום הראשון או השני הוה מימי זיבה ובזה הא עשירי לכו"ע ולר' יוחנן דקיי"ל כמותו מן התורה בעי שימור ואף אח"כ בימי נדה כדרב אשי בסוף פ' בא סימן, וא"כ כשהיתה נדה אחר זה, אם לא תבדוק רק ראשון ושמיני, והיו כל הז' ימי נדה שאינן עולין אף שאינן רואין בהן לשיטת הר"ת ובעיא שימור ליום עשירי מן התורה, ואימת סלקא ליה שימור בסוף הוא יום השביעי דאם היתה נדה הרי יום הראיה וששה ימים מתחשבין ימי נדה והשביעי הוה מימי זיבה ואימת מועיל כשתבדוק בו, אבל אם לא תבדוק רק ראשון ושמיני לבד הא קיי"ל דמשום צינה וגנבי וארי שרי למיטבל ביום שמיני ממנ"פ יעו"ש (דף ס"ז) וכמו שכתב רבינו לעיל פ"ד, ואימור דבעיא שימור משום עשירי מה"ת והיא ראתה דם בעשירי ואחד עשר ובתחלת נדה וששה ימים מן הנקיים הם ימי נדה שלא ראתה בהן ואינן עולין לספירת זיבה קטנה וביום השביעי לא בדקה ולא שייך לומר תחלתן אעפ"י שאין סופן רק כשבדקה בתחלת ימי הספירה, אבל כאן כשבדקה ביום ראשון דהוי מימי נדה שלא עלו כלל לספירה דילה ודאי לא שייך דיהיה מועיל לספירה דסליק לה ביום השביעי וביום השביעי לא בדקה, וכבר פירשנו דבעי בזבה קטנה ספירה לפנינו ע"י בדיקה כמו בזבה גדולה היינו בבדיקה או בתחלת היום או בסוף היום דכרב קיי"ל דסופו או תחלתו משוי ליה לספור לפנינו, וע"כ דבדיקת שמיני משוי ליום שמיני לספירה וכיון דתטבול ביום ותשמש ביום ותראה אח"כ באותו יום הלא יסתר אותו יום מספירה ונמצא דזבה קטנה בעל ויכול לבוא לידי מכשול גדול, ולכן פסקו דיום שביעי דוקא, אבל בראשון ושמיני לא, ולא הזכירו כלל הך דר' חנינא, משום דטעמם דלרב לדידן בעי לבדוק בז' דוקא, ודוק כי זה ענין חדש בס"ד:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות איסורי ביאה פרק ו׳
ז׳
ואם ראתה ג' ימים זה אחר זה ה"ז זבה גמורה. יש מי שכתב בשם רבינו סעדיה ז"ל דזבה גדולה הוי אפילו שרואה ג' מפוזרים וכבר דחו התוס' סברא זו בפרק בא סימן (דף נ"ד) ד"ה ארבעה וכן היא הסכמת כל הפוסקים:
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות איסורי ביאה ו׳, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל