רמב״ם - הלכות איסורי ביאה · פרק ח׳

ספר קדושה · 22 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.

הלכות איסורי ביאה · פרק ח׳

הלכה א׳

יֵשׁ אִשָּׁה שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת וְיֵשׁ אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת אֶלָּא לֹא תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ עַד שֶׁיֵּצֵא הַדָּם וְאֵין לָהּ יוֹם קָבוּעַ לִרְאִיָּתָהּ. וְזֶהוּ שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת הִיא שֶׁיֵּשׁ לָהּ יוֹם קָבוּעַ. אוֹ מֵעֶשְׂרִים יוֹם לְעֶשְׂרִים יוֹם. אוֹ מִכ"ד יוֹם לְכ"ד יוֹם. אוֹ פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר:

הלכה ב׳

וְקֹדֶם שֶׁיָּבוֹא הַדָּם תַּרְגִּישׁ בְּעַצְמָהּ. מְפַהֶקֶת וּמִתְעַטֶּשֶׁת וְחוֹשֶׁשֶׁת פִּי כְּרֵסָהּ וְשִׁפּוּלֵי מֵעֶיהָ וְיִסְתַּמֵּר שַׂעֲרַת בְּשָׂרָהּ אוֹ יֵחַם בְּשָׂרָהּ וְכַיּוֹצֵא בִּמְאֹרָעוֹת אֵלּוּ. וְיָבוֹאוּ לָהּ וְסָתוֹת אֵלּוּ אוֹ אֶחָד מֵהֶן בְּשָׁעָה הַקְּבוּעָה לָהּ מִיּוֹם וֶסְתָּהּ:

הלכה ג׳

כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁכָּל אִשָּׁה שֶׁאֵין לָהּ וֶסֶת אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ עַד שֶׁתִּבְדֹּק עַצְמָהּ תְּחִלָּה. וְשֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ בְּכָל עוֹנַת הַוֶּסֶת. אִם וֶסְתָּהּ בַּיּוֹם אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ כָּל אוֹתוֹ הַיּוֹם. וְאִם וֶסְתָּהּ בַּלַּיְלָה אֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה. וּמִתְּחִלַּת יוֹם הַוֶּסֶת תִּסְפֹּר יְמֵי נִדָּתָהּ וִימֵי זִיבָתָהּ לְעוֹלָם:

הלכה ד׳

לְפִיכָךְ צְרִיכוֹת הַנָּשִׁים לְהִזָּהֵר בִּוְסָתוֹת עַד שֶׁתֵּדַע הַיּוֹם וְהַשָּׁעָה שֶׁנִּקְבְּעָה בָּהּ וֶסְתָּהּ. הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת בְּיוֹם עֶשְׂרִים וּבָא יוֹם עֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה וּבָא יוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים וְרָאֲתָה הֲרֵי יוֹם עֶשְׂרִים וְיוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. וְכֵן אִם רָאֲתָה פַּעַם שְׁנִיָּה בְּיוֹם כ"ג וְלֹא רָאֲתָה בְּיוֹם עֶשְׂרִים עֲדַיִן שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. רָאֲתָה פַּעַם שְׁלִישִׁית בְּיוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה בְּיוֹם עֶשְׂרִים טָהַר יוֹם עֶשְׂרִים וְנֶעֱקָר הַוֶּסֶת לְיוֹם שְׁלֹשָׁה וְעֶשְׂרִים. שֶׁאֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת וֶסֶת עַד שֶׁתִּקְבָּעֶנּוּ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְאֵינָהּ מִטַּהֶרֶת מִן הַוֶּסֶת עַד שֶׁתֵּעָקֵר מִמֶּנָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:

הלכה ה׳

כָּל וֶסֶת שֶׁנִּקְבַּע מֵחֲמַת אֹנֶס אֲפִלּוּ רָאֲתָה בּוֹ כַּמָּה פְּעָמִים אֵינוֹ וֶסֶת שֶׁמִּפְּנֵי הָאֹנֶס רָאֲתָה. קָפְצָה וְרָאֲתָה קָפְצָה וְרָאֲתָה קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לְיָמִים בְּלֹא קְפִיצוֹת. כֵּיצַד. קָפְצָה בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְרָאֲתָה דָּם. וּלְאַחַר עֶשְׂרִים יוֹם קָפְצָה בְּאֶחָד בְּשַׁבָּת וְרָאֲתָה דָּם. וּלְאַחַר י"ט קָפְצָה בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וְלֹא רָאֲתָה דָּם וּלְאַחַר שַׁבָּת רָאֲתָה בְּלֹא קְפִיצָה. הֲרֵי נִקְבָּע אֶחָד בְּשַׁבָּת אַחַר עֶשְׂרִים. שֶׁהֲרֵי נוֹדַע שֶׁהַיּוֹם גָּרַם לָהּ לִרְאוֹת וְלֹא הַקְּפִיצָה. וּכְבָר נִקְבַּע יוֹם זֶה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה:

הלכה ו׳

רָאֲתָה יוֹם ט"ו בְּחֹדֶשׁ זֶה וְיוֹם ט"ז בְּחֹדֶשׁ שֶׁל אַחֲרָיו וְיוֹם י"ז בְּחֹדֶשׁ שֶׁל אַחֲרָיו וְיוֹם י"ח לְחֹדֶשׁ שֶׁל אַחֲרָיו הֲרֵי קָבְעָה לָהּ וֶסֶת לְדִלּוּג. בָּא חֹדֶשׁ רְבִיעִי וְרָאֲתָה בְּיוֹם י"ז עֲדַיִן לֹא נִקְבָּע לָהּ וֶסֶת. וְכָל יוֹם שֶׁרָאֲתָה בּוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לוֹ לְהַבָּא. כֵּיוָן שֶׁיַּגִּיעַ אוֹתוֹ הַיּוֹם וְלֹא תִּרְאֶה טָהַר אוֹתוֹ הַיּוֹם מִן הַוֶּסֶת שֶׁאֵין צָרִיךְ עֲקִירַת שָׁלשׁ פְּעָמִים אֶלָּא יוֹם שֶׁנִּקְבַּע שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:

הלכה ז׳

הָיָה דַּרְכָּהּ לִהְיוֹת רוֹאָה יוֹם ט"ו וְשִׁנְּתָה לְט"ז שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין. שִׁנְּתָה לְי"ז הֻתַּר ט"ז וְנֶאֱסַר י"ז וְט"ו בְּאִסּוּרוֹ עוֹמֵד. שִׁנְּתָה לְי"ח נֶאֱסַר י"ח וְהֻתְּרוּ כֻּלָּם:

הלכה ח׳

הָיָה דַּרְכָּהּ לִרְאוֹת יוֹם עֶשְׂרִים וְשִׁנְּתָה לְיוֹם כ"ב שְׁנֵיהֶם אֲסוּרִין. הִגִּיעַ עֶשְׂרִים וְלֹא רָאֲתָה כ"ב וְרָאֲתָה עֲדַיִן שְׁנֵיהֶן אֲסוּרִין. הִגִּיעַ יוֹם עֶשְׂרִים וְרָאֲתָה טָהַר יוֹם כ"ב. שֶׁהֲרֵי חָזְרָה לְוֶסְתָּהּ הַקָּבוּעַ וְנֶעֱקַר כ"ב מִפְּנֵי שֶׁלֹּא נִקְבַּע שָׁלֹשׁ פְּעָמִים:

הלכה ט׳

אֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּתוֹךְ יְמֵי נִדָּתָהּ שֶׁרָאֲתָה בָּהֶן. כֵּיוָן שֶׁרָאֲתָה יוֹם אֶחָד אֵינָהּ קוֹבַעַת לָהּ וֶסֶת בְּכָל הַשִּׁבְעָה. וְכֵן אֵין הָאִשָּׁה קוֹבַעַת וֶסֶת בִּימֵי זִיבָתָהּ שֶׁהֵן אַחַד עָשָׂר יוֹם. אֲבָל קוֹבַעַת הִיא וֶסֶת בִּימֵי נִדָּתָהּ שֶׁאֵינָהּ רוֹאָה בָּהֶן. וְאִם נִקְבָּע לָהּ וֶסֶת בִּימֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי זוֹ חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסְתָּהּ. וְכָל וֶסֶת שֶׁקָּבְעָה בִּימֵי זִיבָתָהּ אִם נֶעֶקְרָה אֲפִלּוּ פַּעַם אַחַת נֶעֶקְרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה לְהֵעָקֵר שָׁלֹשׁ פְּעָמִים שֶׁחֶזְקַת דָּמִים מְסֻלָּקִין הֵן לְיָמִים אֵלּוּ:

הלכה י׳

כֵּיצַד חוֹשֶׁשֶׁת לְוֶסֶת. אִם רָאֲתָה דָּם בְּוֶסֶת זוֹ אֲפִלּוּ יוֹם אֶחָד תֵּשֵׁב לְנִדָּתָהּ מִסָּפֵק וַאֲסוּרָה לְשַׁמֵּשׁ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם. וַאֲפִלּוּ לֹא רָאֲתָה בִּשְׁאָר יְמֵי הַוְּסָתוֹת. וְאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים הֲרֵי זוֹ זָבָה:

הלכה י״א

כָּל אִשָּׁה שֶׁמַּרְבָּה לִבְדֹּק עַצְמָהּ תָּמִיד הֲרֵי זוֹ מְשֻׁבַּחַת וְאַף עַל פִּי שֶׁיֵּשׁ לָהּ וֶסֶת קְבוּעָה. שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיָּבוֹא דָּם בְּלֹא שְׁעַת הַוֶּסֶת. וְכָל י"א יוֹם שֶׁל יְמֵי זִיבָתָהּ הֲרֵי הִיא בָּהֶן בְּחֶזְקַת טָהֳרָה וְאֵינָהּ צְרִיכָה בְּדִיקָה. אֲבָל אַחַר יְמֵי זִיבָתָהּ צְרִיכָה לִבְדֹּק:

הלכה י״ב

שָׁכְחָה וְלֹא בָּדְקָה בֵּין בְּאֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טָהֳרָה עַד שֶׁתִּבְדֹּק וְתִמָּצֵא טְמֵאָה:

הלכה י״ג

הָאִשָּׁה שֶׁלֹּא בָּדְקָה עַצְמָהּ בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ וּלְאַחַר יָמִים בָּדְקָה וּמָצְאָה טָמֵא אַף עַל פִּי שֶׁהִיא טְמֵאָה לְמַפְרֵעַ עַד שְׁעַת וֶסְתָּהּ כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּעִנְיַן טֻמְאָה וְטָהֳרָה. הֲרֵי זוֹ אֵינָהּ מְטַמְּאָה אֶת בּוֹעֲלָהּ לְמַפְרֵעַ. וְאֵינָהּ מוֹנָה אֶלָּא מִשָּׁעָה שֶׁרָאֲתָה דָּם. וְאִם מָצְאָה עַצְמָהּ טְהוֹרָה הֲרֵי זוֹ בְּחֶזְקַת טְהוֹרָה:

הלכה י״ד

וְכֵן אִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה דָּם מֵחֲמַת מַכָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ בַּמָּקוֹר אַף עַל פִּי שֶׁרָאֲתָה בִּשְׁעַת וֶסְתָּהּ הִיא טְהוֹרָה וְהַדָּם טָהוֹר. שֶׁהַוְּסָתוֹת מִדִּבְרֵיהֶם כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּהִלְכוֹת מְטַמְּאֵי מִשְׁכָּב וּמוֹשָׁב:

הלכה ט״ו

הַסּוּמָא בּוֹדֶקֶת עַצְמָהּ וּמַרְאָה לַחֲבֵרְתָהּ. אֲבָל הַחֵרֶשֶׁת וְהַשּׁוֹטָה צְרִיכוֹת פִּקְחוֹת לִבְדֹּק אוֹתָן וְלִקְבֹּעַ לָהֶן וְסָתוֹת וְאַחַר כָּךְ יִהְיוּ מֻתָּרוֹת לְבַעְלֵיהֶן:

הלכה ט״ז

כָּל אִשָּׁה שֶׁטָּעֲתָה וְלֹא יָדְעָה עֵת וֶסְתָּהּ וְרָאֲתָה דָּם חוֹשֶׁשֶׁת לְזִיבוּת. לְפִיכָךְ אִם רָאֲתָה יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם יוֹשֶׁבֶת תַּשְׁלוּם שִׁבְעָה שֶׁמָּא דָּם זֶה בִּימֵי נִדָּתָהּ הִיא. וְאִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים שֶׁמָּא בִּימֵי זִיבָתָהּ הִיא עוֹמֶדֶת:

הלכה י״ז

וְכֵיצַד הִיא עוֹשָׂה לְתַקֵּן וֶסְתָּהּ וְלֵידַע אִם הִיא זָבָה וַדָּאִית אוֹ סְפֵק זָבָה וְלֵידַע יְמֵי זִיבָתָהּ. הַכּל לְפִי יָמִים שֶׁתִּרְאֶה בָּהֶן. כֵּיצַד. רָאֲתָה יוֹם אֶחָד אוֹ שְׁנַיִם מַשְׁלֶמֶת עֲלֵיהֶן הַשִּׁבְעָה וְתַתְחִיל לִמְנוֹת הָאַחַד עָשָׂר יוֹם מֵאַחַר הַשִּׁבְעָה:

הלכה י״ח

רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה יָמִים הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה שֶׁמָּא יוֹם אֶחָד מֵהֶן קֹדֶם נִדָּתָהּ וּשְׁנַיִם בִּתְחִלַּת הַנִּדָּה. וְכֵן אִם רָאֲתָה אַרְבָּעָה שֶׁמָּא שְׁנַיִם קֹדֶם הַנִּדָּה וּשְׁנַיִם מִתְּחִלַּת הַנִּדָּה וְיוֹשֶׁבֶת חֲמִשָּׁה תַּשְׁלוּם יְמֵי נִדָּה וְאַחַד עָשָׂר יְמֵי זִיבָה אַחַר הַחֲמִשָּׁה:

הלכה י״ט

וְכֵן אִם רָאֲתָה תִּשְׁעָה יָמִים הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה שֶׁמָּא שְׁנַיִם קֹדֶם יְמֵי נִדָּה וְשִׁבְעָה שֶׁל נִדָּה וּמַתְחֶלֶת לִמְנוֹת אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵאַחַר הַתִּשְׁעָה שֶׁפָּסַק הַדָּם. וְכֵן אִם רָאֲתָה אַחַד עָשָׂר יוֹם הֲרֵי זוֹ סְפֵק זָבָה. שֶׁמָּא שְׁנַיִם קֹדֶם הַנִּדָּה וְשִׁבְעָה שֶׁל נִדָּה וּשְׁנַיִם שֶׁל אַחַר הַנִּדָּה וְנִשְׁאַר לָהּ מִימֵי זִיבָתָהּ תִּשְׁעָה:

הלכה כ׳

רָאֲתָה שְׁנֵים עָשָׂר יוֹם הֲרֵי זוֹ זָבָה וַדָּאִית. שֶׁאֲפִלּוּ הָיוּ מֵהֶן שְׁנַיִם לִפְנֵי הַנִּדָּה וְשִׁבְעָה שֶׁל נִדָּה הֲרֵי שְׁלֹשָׁה לְאַחַר הַנִּדָּה וְיִשָּׁאֵר לָהּ מִימֵי זִיבָתָהּ שְׁמוֹנָה. וְכֵן אִם רָאֲתָה שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם יִשָּׁאֵר לָהּ מִימֵי זִיבָתָהּ שִׁבְעָה וְהֵן יְמֵי הַסְּפִירָה:

הלכה כ״א

מָשְׁכָה בִּרְאִיַּת הַדָּם אֲפִלּוּ רָאֲתָה אֶלֶף יוֹם כְּשֶׁיִּפְסֹק הַדָּם סוֹפֶרֶת שִׁבְעַת יָמִים נְקִיִּים. וְאַחַר הַשִּׁבְעָה יַתְחִילוּ יְמֵי הַנִּדָּה לְזוֹ שֶׁטָּעֲתָה:

הלכה כ״ב

הִנֵּה לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַטּוֹעָה אֵינָהּ מוֹנָה מִשֶּׁיִּפְסֹק הַדָּם פָּחוֹת מִשִּׁבְעָה וְלֹא יוֹתֵר עַל י"ז וְיָבוֹאוּ יְמֵי נִדָּתָהּ. כֵּיצַד. רָאֲתָה יוֹם אֶחָד וּפָסַק הַדָּם מוֹנָה י"ז שִׁשָּׁה לְתַשְׁלוּם נִדָּתָהּ וְי"א יְמֵי זִיבָתָהּ וְיָבוֹאוּ יְמֵי נִדָּתָהּ. וְאִם רָאֲתָה י"ג אוֹ יֶתֶר מוֹנָה שִׁבְעָה מִשֶּׁיִּפְסֹק הַדָּם וְיָבוֹאוּ יְמֵי נִדָּתָהּ כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:

צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק ח׳

ב׳

ויבאו לה וסתות אלו או אחד כו'. עיין בה"ה. והנה רבינו ז"ל מפרש דהך דאמר בגמ' לוסתות אחת לא ר"ל כפי' רש"י רק דדי שיעשה בכל יום רק פעם אחת וזהו מה דר"ל הך או באחד, ועיין לקמן ד' ס"ח ע"א דשם נקט ג"כ הך ואם יש לה וסת ולמה לן זה ועיין בפה"מ כאן שפי' דבתוך י"א יום אם קבעה וסת די בפעם אחת לענין דיה שעתה. ובזה א"ש דברי רש"י ד' ל"ט ע"א ד"ה בתוך דאמר דגם לענין דיה שעתה לא הויא וסת וזהו היפך מגמ' דילן אך ר"ל דאין צריך לזה ג' פעמים, ועיין כאן ד' ט"ו ע"ב בהך דאמר ר"ה לא שנו ע"ש:

ד׳

[השמטה במש"כ בהא דחולין דף קכ"ד מה דאמר שם את שבא לכלל מגע בא לכלל משא. ומ"ש התוס' בכורות דף כ"ג ע"א דשם לא בא לכלל מגע ומ"מ מטמא במשא והנה רבינו ס"ל כך דכמו דאמרינן בכריתות דף כ"א ע"א דלאסוקי טומאה בעינן שיהא ראוי לכל ע"ש וה"נ כן דמתחלה בעינן שיהא ראוי לטמא במגע אז מטמא במשא אבל כשכבר נחית לה טומאה אז אף שאינו ראוי לטמא במגע מטמא ג"כ במשא. ולכך א"ש פסק רבינו בהלכות אבות הטומאות פ"א הט"ז דגבי חררת דם פסק דטהורה אף ממשא והטעם דלא היה עליה שם טומאה מעולם וגם י"ל משום דהוי כמו סרוחה מעיקרא והא דבבכורות דף כ"ג ע"ב אמר דחזיא אגב אמו זה קאי למ"ד בחולין דף ע"ד ע"א דאבר דעובר מת טמא וע"ש דף ע"ב ע"א וא"כ יש עליו שם טומאה מבפנים רק דמה דאינו טמא מחמת טומאה בלועה וא"כ אם הוציא ידו שפיר טמא משא"כ לדידן דבמעי אמו אין עליו שם טומאה כלל לכך לא חל עליו אח"כ שם טומאה כלל וטהור אף במשא וכן מה דס"ל לרבינו בהלכות טומאת מת פ"ד ה"ו גבי כזית חלב שהיה מפורר ואחר כך התיכו שהוא טהור ומשמע טהור אף ממשא ע"ש בתוס' נזיר דף נ' ע"ב והטעם דמיירי שהיה מפורר מעיקרא ולא היה עליו שם טומאה מעולם ובזה א"ש ג"כ דס"ל לרבינו בפ"א מהל' אבות הטומאה הי"ב דמחלק בין עור לקיסם דגבי עור אינו מטמא אף במשא והטעם דאף בפלטתו חיה ע"ש דף קכ"ב מ"מ נתבטל לגבי העור דאפשר ליבטל להיות כמבטל דהיינו אם פלטתו סכין דאז נעשה הבשר כעור ולא מטעם שהוא מבטל' רק ממילא כן ע"ש בתוס' דף קכ"ב ע"א ד"ה דאמר וע"ש דף קכ"א ע"א ובדברי רבינו שם פ"א ה"ח ע"ש בהשגות וברש"י שם ד"ה והוא שכינסו אך שם קאי לר"ל דס"ל במנחות דף נ"ד דיש דיחוי אך אנן לא קי"ל כן וא"ש פסק רבינו וע' פסחים דף מ"ו ע"א גבי בצק בעריבה ע"ש ולכך גבי עור לא היה מתחילה ראוי לטמא במגע לכך אינו מטמא במשא משא"כ גבי קיסם וא"ש: ע"כ השמטה]

י״א

כל אשה כו' שאפשר שיבא כו'. עיין בהך דכתובות ד' ב' דאמר שם דאיכא נשיא דקא משניא ווסתייהו ועיין תוס' כאן ד' ס' ע"ב ד"ה עוברה דגבי וסת לא אמרינן כן ולכך ס"ל לרבינו לעיל בפ"ד דלאחר תשמיש צריכה בדיקה וכ"כ בזה:

י״ד

הדם טהור כו'. ואף דפסק דמקור מקומו טמא ס"ל כמש"כ דזה רק דם הבא מן המקור ואף דבגמ' אמרינן דגם דם מכה כן כאן וד' ס"ו י"ל דאמרינן משום דיש בו גם טיפת דם מהמקור ומ"מ לא מטמא האשה להיות כרואה די"ל דהוה כמו הפסק בין הפרוזדור לדם וכמו גבי שפופרת ומ"מ מטמא הדם וזה תליא בהך דכאן ד' כ"ז ע"ב גבי משום ביטול ברוב נגעו בה, ועיין בכורות ד' כ"ג וכמו שכתבתי בדברי רבינו בסוף פ"א מהל' שאר אבות הטומאות כמו דאמרינן בירושלמי דתרומות פ"ה ונזיר פ"ו דהיכא דיש איסור וטומאה מתוך שבטלה איסורו בטלה טומאתו או כמו שכתבתי בחולין ד' קכ"ב דס"ל לרבינו דהא דאמרינן כל שאינו בא לידי מגע אינו בא לידי משא זה רק היכא דמעולם לא היה חל עליו טומאת מגע אבל אם מתחלה חל עליו אך אח"כ נסתלק ממנו טומאת מגע מ"מ נשתייר בו טומאת משא, ועיין בהך דכריתות ד' כ"א ובשיטת רבינו גבי נפסלה מאכילת אדם וכן הוה הך דנזיר ד' נ' ע"ב גבי חלב המת שהתיכו ע"ש וה"נ כיון דמתחלה יצא דם המקור מעורב עם דם המכה וגם בטל ממנו שם נדה לענין שתהיה האשה רואה בטל ממנו גם לענין טומאת מגע ומשא ובאמת זה כונת התוספתא כאן פ"ג למגעות ולהיסטות הלך אחר הרוב ר"ל כמש"כ אם רוב דם המכה אז טהור משום ביטול וכן מוכח בתוספתא כאן ספ"ז גבי דם המנטף ע"ש. אך בגמ' דידן ד' נ"ז ע"ב מבואר שם דאין הפי' כן בתוספתא וע"ש ברש"י ובתוס' ד"ה ובמגעות מ"ש על רש"י. אך באמת לפי המבואר בירושלמי כאן פ"א מוכח דלענין רה"י לכו"ע אף לשמאי ובד' נשים כך דברה"י תולין ובשאר נשים ואשה שאין לה וסת י"ל דשורפין וע"ש בה"ב וזה ר"ל הגמ' ד' י' ע"ב רוקה ומדרסה בשוק טהור ר"ל ברה"ר, וכן מוכח בירושלמי שם סה"ו וע"ש בה"ז דאמר תפתר באשה שאין לה וסת וכשיטת רש"י הנ"ל. ובזה מבואר דברי הגמ' ד' ד' ע"ב בהך דאמר שם מאי טעמייהו דרבנן חכמים תיקנו משמע דבלא תקנת חכמים הויא טמאה למפרע ואדרבא הטומאה הוא משום התקנה, וע"ש ד' ג' ע"ב, אך לפי מש"כ א"ש דנ"מ לאשה שאין לה וסת וכה"ג וגם נ"מ אם אין עליה שם טומאה כלל או הויא בחזקת טהרה ונ"מ לפרה אדומה דכל זמן שאינו מוחזק בטהרה הוא טמא עיין בדברי רבינו פי"ג מהלכות פ"א ובירושלמי שבועות פ"ב גבי ספק רה"ר וכ"מ בזה וא"ש:

ט״ו

אבל החרשת כו'. הנה בגמ' חשיב ג"כ מי שנטרפה דעתה דהיינו שנשתטית אח"כ, וכן רבינו בהלכות מטמא מו"מ פ"ד ה"ט חשיב זה וכאן לא. והנה שם י"ל משום דלגבי תרומה בעי כונה לטבילה ולכך אחרות מתקנות אותה כמבואר בחולין ד' ל"א ע"ב דכונת דחברתה כונה מעלייתא ע"ש על זה, ועיין בהך דכתובות ד' י"א ע"א גבי גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד אף דטבילה לגירות בעי כונה כמבואר בירושלמי פ"ג דקדושין הי"ד כיון שזו וזו לשם קדושת כו', ועיין ברש"י יבמות ד' מ"ה ע"ב ד"ה יכילנא וד"ה מי ע"ש ועיין בהך דכאן ד' ל"ב ע"א והטבילוה קודם לאמה ע"ש לתרומה והטעם כמו דאמרינן בהך דנדרים ד' ל"ה ע"ב דמחוסרי כפרה א"צ דעת משום דהקרבן בא לתקנם ולא בגדר כפרה עיין מש"כ רבינו פ"א מהל' מחוסרי כפרה ה"ה ופ"ג ה"ו ויראה לי שמביאין עליהן כפרה כדי להאכילם כו', ועיין בירושלמי פסחים פ"ח וסוטה פ"ב ובתוספתא פ"א דכריתות מבואר כן וגם דהא התיקון הוא נ"מ גם לאחרים לענין אם נגע בקודש או בתרומה גבי טבילה, ובאמת הך דר"י דאמר הכל צריכין דעת חוץ כו' י"ל דר"ל כמו הך דכריתות ד' ז' ע"ב דגבי מחוסרי כפרה א"צ שידע שחטא ולכן מהני להביא בשותפות קרבן אף לר"י ע"ש ור"י אמר זה שם. ובזה א"ש הך דנדה ד' כ"א דאמר שם ר"י מביאה קרבן ונאכל מחמת דא"א לפה"ק כו' והא ר"י אית ליה דצריך לידע באיזה חטא חטא כמבואר בכריתות דף י"ט וכ"מ וכאן אינה יודעת אם על לידה אם על זיבה אך משום דגבי מחוסרי כפרה שאני כמש"כ, אך כאן דלא בעי כונה למה לא מהני בדיקת עצמן, ועיין בירושלמי תרומות פ"א דחרש הוה בר שמירה אך לא בר דעת היכא דצריך דעת מן הדין, ועיין בהך דגיטין ד' ע"א ע"ב אע"ג דחריף טפי לא מהני גבי חרש, אך זה רק היכא דצריך דעת עפ"י דין וצ"ל משום נאמנות דאין מאמינים אותם ועיין בהך דעירובין ד' ל"א ע"ב גבי השולח עירובו ע"ש בתוס' ד"ה כאן ועיין בהך דפסחים ד' ד' ע"ב גבי דרבנן דמתחלה אמר שם אטו אמירה דהני כו' ואח"כ אמר שם דנאמן בדרבנן. אך באמת כך דאם אמרו שאחר עשה זה לא מהימני כלל דאז הוי כמו גדר עדות ולא מהני כלום, וכעין דאמרינן בהך דעירובין ד' ל"א ע"ב הנ"ל דפריך שם וליחוש דלמא לא ממטו, ע"ש בתוס' ד"ה כאן שהקשו הא מהימן, אך באמת כיון דלא נגמר הדבר על ידם לא דייקי וכעין מש"כ התוס' שם ד"ה וליחוש ע"ש וכעין דאמרינן בכתובות ד' כ"ח ע"ב ושהיינו מוליכים חלה כו' דוקא על ידי עצמו, ועיין בהך דב"ק ד' קי"ג ע"א דאמרי אשכחינהו כו' ע"ש, ועיין בהך דיומא ד' פ"ד ע"ב ע"ש ועיין ביבמות ד' צ"ט ע"ב ע"ש בתוס' ד"ה וכולן, ועיין בהך דיומא ד' מ"ג ע"א דס"ל לר"י דחרש גרע מקטן ע"ש, ועיין בהך דסוכה ד' מ"ב ע"א גבי היודע לשמור גופו. אך לפי הנראה כאן מדברי רבינו התיקון שלהם כאן כדי לקבוע להם וסת ושוב אח"כ שלא בשעת וסתה מותרת, ועיין כאן ד' ג' ע"א גבי מודה שמאי בשוטה ותוס' שם ד"ה אב"א וא"כ אם היתה פקחת מעיקרא שכבר נקבע לה וסת שוב א"צ לפקחת ולכך השמיט רבינו הך שנטרפה. אך עיין בהך דבכורות ד' מ"ב ע"ב דאמרינן הואיל ואישתני אישתני וא"כ ה"נ ניחוש שמא נשתנית וסתה, ועיין כתובות ד' ב' ע"ב: ואח"כ כו'. ואף דהא רבינו פסק לעיל בפ"ד דלאחר ת' צריכה בדיקה גם באשה שיש לה וסת ולבעלה לבד ג"כ וא"כ אף לפי מש"כ בשוטה היכי סמכינן. אך לפי מש"כ לעיל דרק אגב תקנתא דטהרות נשאר גם לבעלה, וא"כ שוטה דאינה נאמנת על הטהרות אינה צריכה בדיקה אף לבעלה אם יש לה וסת, ועיין בטהרות פ"ה מ"ח דאשה שוטה הרי היא כזבה ודאית לענין טהרות ע"ש בפה"מ לרבינו ועיין בהך דפסחים ד' י"ט ע"ב דמוכח כדברי רבינו ולא כדברי הרא"ש דדוקא אם הוחזק זב שהוא בר דעת אז דוקא גזרו על הרוק בתורת גזירה אבל שוטה הוה ודאי טמאה. גם י"ל כמש"כ לעיל דהתקנה לא הוה רק על האשה שתבדוק עצמה כדמוכח מלשון רבינו שם ועל שוטה לא תיקנו:

נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908

קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק ח׳

א׳

ווסתות דרבנן ואסמכנהו רבנן אקרא דכתי' והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה לבני ישראל שיפרשו מבנות ישראל סמוך לוסתן.

ט״ז

כל אשה שטעת ולא ידעה דם שראה אם בימי נדתה אם בימי זיבתה אם ראתה א' או ב' יושבת תשלום שבעה שמא בימי נדתה עומדת ואם ראתה ג' סופרת ז' נקיים שמא בימי זיבתה עומדת וכל הטועה אינה מונה משיפסוק הדם פחות משבעה ולא יתר על שבעה עשר ויבאו ימי נדתה כיצד ראת יום אחד ופסק הדם מונה שבעה עשר ששה לתשלום נדתה וי"א ימי זיבתה ויבאו ימי נדתה ואם ראתה י"ג או יתר מונה שבעה משיפסוק הדם ויבאו ימי נדתה הרי לא פחות משבעה ולא יתר על י"א ואיפשר דהלכתא גמירי לה הכי והרי זה בכלל מה שאמרו י"א יום שבין נדה לנדה הלכה למשה מסיני ודרכי תיקונה מבוארים:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק ח׳

ח׳

היה דרכה לראות יום כ' ושינתה ליום כ"ב כו' הגיע כ' ולא ראתה כו': דע כי יש שנוי גדול מגירסת גמרא שלפנינו, דבגירסתנו הוא ברייתא בדף ס"ד תניא כוותיה דר"פ, היתה למודה להיות רואה יום עשרים כו' הגיע יום עשרים ולא ראתה הגיע יום שלשים וראתה והגיע יום עשרים וראתה כו' דביום עשרים ג' פעמים לא ראתה, ואפ"ה לא נעקר בכל השלשה פעמים כיון שלא שינתה ראיתה ליום אחר, דכשהגיע יום שלשים ג"כ לא ראתה ועיין רש"י שפירש שם כן בהדיא, ואילו לפי גירסת רבינו מיירי כשלא ראתה ביום עשרים רק שני פעמים הא אם שלשה פעמים לא ראתה אפשר דנעקר אף אם לא שינתה אותו ליום אחר, וכי חזרה וראתה ביום עשרים אפשר דהוי כוסת שנקבע מתחלה וצריכה לקבעו ג' פעמים. אמנם זה למדנו מגירסת רבינו, דוסת קבוע עוקר וסת שאינו קבוע, היינו דכיון דראתה ביום עשרים אף שעדיין לא הגיע יום כ"ב בכ"ז אינה חוששת לו כיון שחזרה לקביעותה הראשונה וז"ב, ובוסת הפלגות מיירי לרבינו כמוש"ב הרב המגיד בהדיא שהכ' יום מונה מיום כ"ב וכרב הונא בריה דר"י בדף ל"ט, ומוכח דאם לא היה וסת של כ' יום קבוע מקודם, אם ראתה שני פעמים לכ"ב יום ואח"כ ראתה לכ' יום חוששת ליום כ"ב אעפ"י שראתה יום עשרים מקודם, ועיין ש"ך ס"ק ל"א, ומש"כ בס"ק מ' בדברי רבינו דבימי החודש מיירי הוא בלא עיון בדברי הרהמ"ג: אך צריך להבין לענין מה נטהר היום כ"ב הא נדה היא, ובגמרא מיום כ' ליום ל' א"ש דיש יותר מעשרה ימים, אבל בציור רבינו תמוה הא נדה היא, וגדולה מזו אפילו אם תראה ביום כ"ב שלאחר הכ' שחזרה לוסתה הקודם ג"כ לא נקבע וסת דהוי קביעות וסת בימי נדה, אך זה הוי מעין סתום וכפרש"י בדף י"א דראיה שלישית הוי בימי נדה דקבעה וסת. אולם רבינו כתב סתמא דאין אשה קובעת וסת בימי נדה, אמנם לשיטת רבינו כיון שחזרה לקביעות וסתה הקודם במה שראתה בכ' יום, א"כ חשבון ימי נדה וימי זיבה הולכים כסדרן, ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה מן הוסת הראשון שכבר קבעה לכ' יום. וא"כ הלכו ימים מן ראיית הוסת הקודם שני פעמים כ"ב יום ופעם אחד כ' יום, בצירוף ס"ה יום מיום כ' של וסתה הקודם ויום כ' בכלל, א"כ הראיה שראתה עכשיו לכ' יום הוא בימי זיבה ונעשית שומרת יום כנגד יום, ובודאי הא דאין אשה קובעת וסת בימי זיבה הוא בימים הסמוכים לימי נדה שראתה בהן ודוק בזה: ונחזור לעניננו, הנה הראב"ד בספר בעלי הנפש גורס כפי גירסת רש"י, והרז"ה בהשגות כתב שלא מצא גירסתו בספר, רק ה"ג, היתה למודה להיות רואה יום כ' ושנתה ליום ל' כו' יום כ' ולא ראתה כו' הגיע ל' וראתה, הגיע כ' וראתה הגיע יום ל' ולא ראתה, הותר יום ל' ונאסר יום כ', וקרוב לזה גירסת רבינו. ולכאורה קשה למה לן הגיע ל' ולא ראתה, הלא מתחלה כשחזר וסתה הקודם נעקר ראיית ל', ובאמת ע"כ צריך למיגרסיה, דאם לא נגרוס רק הגיע כ' וראתה הותר יום למ"ד א"כ מאי ראיה היא לרב פפא דוסת דתרי זימני נעקר בחד זימנא, דילמא דוקא הכא שחזרה לוסתה הקבוע מקודם, דיקא נמי שהרי לא הגיע עדיין היום השלשים ומותרת בו, אבל היכי שנעקר מחמת שלא ראתה ביום הקודם אפשר דוסת של תרי זימני בעי תרי זימני למיעקריה. ובאמת זה קשה לפי מה שבארנו גירסת רבינו כהרז"ה, אך בלא סיום ויום ל' ולא ראתה, דא"כ מאי תנ"ה דקאמר דילמא היכי דחזיא תרי זימני ושינתה אח"כ ליום אחר לא נעקר בפ"א וצע"ק. אולם לפי גירסת רז"ה בסיום והגיע ל' ולא ראתה א"ש, דמשמע דהותר יום שלשים [היינו לימי החודש וכפירוש הראב"ד עיי"ש] אף אם לא ראתה אחר כך ביום כ' וא"כ מה שאינה חוששת ביום שלשים שלאחר יום כ' אינו מטעם שוסת קבוע שלה חזרה למקומה, שזה שייך בראייתה ביום כ', אבל כאן שלא ראתה הא דאינה חוששת ליום ל' הוא מטעם שנעקר במה שלא ראתה בפעם הראשון ביום ל' אחרי חזרתה לוסתה הקודם, הרי דנעקר וסת דתרי זימני בפעם אחד, וז"ב בשיטת הרז"ה בס"ד ודוק: והנה הרז"ה ברר דעתו מפורש דאם לא ראתה ביום וסתה ג"פ אף שלא שנתה בפעם הג' ליום אחר מ"מ נעקר וסתה לגמרי וכי חזרה וראתה בו צריכה לקבעו מחדש ג' פעמים ועיין ט"ז ס"ק כ"ח בזה, ומזה נחלקו במחלוקת אחרת בימי עיבורה והנקתה אם לא ראתה דמים כלל בהו, ואח"כ שינתה ראיתה ליום אחר חוששת לוסת הראשון עד שתעקרנו אח"כ ג' פעמים. ולמד זה מהא דמניקה שעברו ימי מניקותה וראתה מטמאה מעת לעת אלמא וסתה במקומו עומד כו', והטעם מפני שכל הפסקה שהיא באה מחמת הגורם, נסתלק הגורם חזר הוסת למקומו, וע"ז השיב רז"ה תשובה נמרצה מהא דתנן ושוין ברואה אחר דם טוהר שדיה שעתה בשלמא ללוי דאמר שתי מעינות הן ניחא, ואמאי הרי ההפסקה של דם טמא בימי טוהר היה מחמת גורם שנסתם המעיין ונסתלק הגורם ונפסק הטהור ונפתח הטמא וא"כ אמאי אינה מטמאה מעל"ע, ובהא לא מצאנו דנפלוג על לוי. ובאמת טרם ראיתי דברי הרז"ה נתקשיתי בזה על הגמרא, ואדרבא בהא דאמר שם אחת ומחצה בימי עיבורה ואחת ומחצה בימי מניקותה עולין לג' עונות בשלמא לרב כו' אלא ללוי דאמר שני מעינות הן ל"ל הפסק ג' עונות במשהו סגי, פירוש אף אם ראתה בימי טוהר ג"כ מצטרפין לשלש עונות, והא קשה להיפוך מסתברא אף אם לא תראה בימי טוהר ג"כ אינן מצטרפין לעשותה מסולקת מדמים דהא בימי טוהר נסתם מעין טמא בכל אשה. והנה בירושלמי פ"ק ה"ד ותני עלה ימי עיבורה וימי מניקותה מצטרפין לשלש עונות דו סבר מעין אחד הוא, משמע דאם הוי סבר שתי מעינות הן, אז אף אם לא ראתה בימי טוהר ג"כ אין מצטרפין, אך בהלכה ג' מייתי, הפסיקה דם טוהר ולא ראתה ואח"כ ראתה דיה שעתה כו' ע"ד דלוי דהוא אמר שני מעיינות הן אפילו לא הפסיקה דם טוהר תהא דיה שעתה, הרי דסבר כתלמודין דאף אם ראתה דם טוהר ללוי דיה שעתה, ולפי מה שבארנו איפכא מסתברא דאף אם לא ראתה אח"כ מטמאה מע"ל, ואפשר דקאי תמן על בתולת דמים שאמר אפילו ניסת ושופעת י"ד ימים כו' ולפ"ז א"ש דהא עדיין לא נפתח המעין הטמא והוי בתולת דמים, אך לאחר העיון שם אינו מחוור: ובאמת השגת הרז"ה אינה מובנת כלל, דשפיר אמר דללוי הרי הדם שרואה בימי טהרה, כאילו לא ראתה כלל שנסתם הטמא וממעין אחר אתי והואי כמינקת בראיה ראשונה שדיה שעתה וכמו שפירש"י ז"ל, וא"כ אינך צריך לומר שהיא מוחזקת לן מחמת סתימת הטמא למסולקת מדמים, רק הסיבה שהיא מינקת ובראיה ראשונה דיה שעתה, וללוי הא דראתה בימי טוהר אינו מעלה ומוריד כלל והואי מינקת ודיה שעתה, אולם רז"ה מפרש דלא כרש"י רק דאף אם אינה מניקה כשהפילה וכי"ב, בכ"ז כיון דנסתם מעין טמא אמרו חכמים דיה שעתה וכן פירשו רבנן בתוספות, ומש"ה הקשו למה לתנא למימר מניקה דיה שעתה תיפוק להו דהוי אחרי דם טוהר, ולפרש"י הא חדא בקתא נינהו, וכן פירשו דכאן מיירי דאין מניקה יעו"ש שיטתם, דבהא דנסתם מעין טמא בימי טוהר משום זה אמרו דיה שעתה בראתה אחרי ימי טוהר, ובמניקה סברי כהראב"ד דאחר כ"ד חודש דיה שעתה יעו"ש. אמנם על ראב"ד לא קשה דאיהו יפרש כרש"י, אך מהא דאמר שם דללוי דשני מעיינות הן אף אם ראתה דם בימי טוהר מצטרפין לג' עונות, אלמא דנעשית מסולקת מדמים אע"ג שלא נסתם הטמא רק מסיבה, וכיון שעבר הגורם תו חזרה למה שהיתה, מזה ראיה דלא כהראב"ד: אולם באמת מצאנו בזה בירושלמי פרק שור שנגח דו"ה הלכה ב', יצא ביום הראשון ונגח בשני לא יצא בשלישי יצא ונגח וכו' ייבא בפלוגתא דרב אדא כו' דאיתפלגון נדה שבדקה כו' ביום ראשון בדקה ומצאת טמאה בשני לא בדקה בשלישי בדקה ומצאת טמא רב אדא כו' נדה ודאי ר"ה כו' נדה ספק. פירוש דעל זיבה קאי ואמרינן דאם הוית בדקה עצמה בשני ודאי מצאת טמאה, כן הכא אמרינן אילו יצא נגח, והגם דלא מסתברא דעל אומדן דלא יצא משו"ה יעשה מועד וכבר פרשתי בחידושי. אולם יש לומר דנגח עוד פעם ג' רק דמבעי ליה אם הוי חזרה במה שלא יצא, והנך רואה הא דפליגי בתלמודין רב ולוי בדף ס"ח נדה שבדקה עצמה בה"ש ומצאת טמא ולאחר ימים בדקה ומצאת טמא רב אמר זבה ודאי ולוי אמר זבה ספק, אין הטעם מדלא הרגישה בינתים אמרינן דלא ראתה, דא"כ מאי מייתי לשור המועד שלא יצא בשני, חזינן היכי דלא יצא, וכן אם היא לא בדקה ללוי הוי זה לספק אם חזר או לא, אם ראתה או לא, כן הכא דנסתם מעין טמא ומש"ה לא ראתה ואפשר דאילו היה פתוח היתה רואה, ללוי הוה ספק כמו תמן בלא יצא וכן בלא בדקה בינתים, ומשו"ה שפיר אמר דללוי אף אם ראתה בימי טוהר דיה שעתה דהוי ספק אם מסולקת בדמים ובספק לא גזרו לטמאותה מע"ל, וכן אמרו בירושלמי בטומטום שראה שלא גזרו מע"ל, דאין מע"ל לספק אע"ג דשם גם מכאן ולהבא הוי רק טומאת ספק, בכ"ז אם הוי ספק אם מסולקת בדמים ג"כ דיה שעתה, ולפ"ז שפיר אמר בתלמודין ללוי לטעמיה דאפילו ראתה דם טוהר מצטרפין לג' עונות, ולפ"ז בוסתות דהוי דרבנן במניקה, שמה שהיא מסולקת בדמים הוא מחמת סיבה שהיא מינקת ואיבריה מתפרקין, ובלא הסיבה לא היתה מסולקת מדמים הוי ספק אם נעשית מסולקת מדמים, ואחר שכלו הכ"ד חודש, ספק וסתות דדבריהם להקל ואין צריך לפרוש סמוך לוסתה, אבל למאי דקיי"ל כרב דזבה ודאי הוה וכן בלא יצא ולא נגח נעשה מועד, כן הכא אמרינן לולא הגורם ודאי לא היתה מסולקת מן הדמים, ולכן כשכלו כ"ד חודש צריכה לחוש לוסתה עד שתעקרנו ג' פעמים ודוק: ומה שכתב הרז"ה בהשגות סימן י"א דימי נדה שאינה קובעת בהן וסת הוה"ד דאינה חוששת מדא"צ נדה בדיקה אלמא דאינה חוששת לפי שכל הדמים ממעין פתוח הם באים, אין לדחות זה הא י"א ימי זיבה יוכיחו שא"צ בדיקה כדאמרינן כל אחד עשר בחזקת טהרה במשנה סוף פרק בנות כותים, ואפ"ה אם ראתה חוששת אף בימי זיבה, די"א יום הא דאין קובעת וסת לפי שהן בחזקת מסולקים דמים לימים אלו כלשון רבינו והוא גמרא ערוכה (דף ס"ח:) לכן אינה צריכה בדיקה דמלתא דלא שכיחא שתראה בהן דמים ובודאי לא תראה, אבל משום חזקה דאורח בזמנו בא אף דלא קבעה מ"מ חוששת, אבל נדה הא דא"צ בדיקה הלא עלולה לראות דם שמעינה פתוח רק משום שוסת אינה קובעת וטמאה היא בלא"ה ולמה תבדוק, וא"ת דחוששת לווסת שבימי נדות עדיין תבדוק כדי שתדע לחוש, ועיין מש"כ בזה האשכול סימן ל"ב, וכן שיטת רבינו כהרז"ה שבימי זיבה הזכיר לחוש ולא בימי נדה מוכחא דבימי נדה אינה חוששת כיון שא"צ בדיקה ע"כ דאינה חוששת, ורבינו ורז"ה בחדא שיטה קיימי, ודוק היטב בכ"ז:

י״ג

האשה שלא בדקה עצמה בשעת וסתה כו' ה"ז אינה מטמאה את בועלה למפרע כו': ראה בההמ"ג שכתב, למד זה רבינו מפני שטומאת הוסתות מדבריהם וכו'. והנה בסוגיא (דף ט"ז) חוששת לוסתה וחוששת לראייתה אלמא וסתות דאורייתא איכא דאמרי הכי קא"ל טעמא דראתה הא לא ראתה אין חוששין אלמא וסתות דרבנן. וצע"ק דניחזי דלמ"ד וסתות דאורייתא אם בדקה עצמה ומצאת טהורה אמרינן דטמאה מספק וניחזי בנדה שבדקה עצמה יום שביעי שחרית ומצאה טמאה. ולאח"ז בדקה ומצאה טהורה, הר"ז טמאה מספק, וכי בדקה ומצאה טמאה סבר רב דהיא זבה ודאית ומביאה קרבן, והשתא בימי זיבה דהיא מסולקת בדמים סבר רב דהיא ודאי זבה. הכא אמאי אינה נדה ודאית מעת הוסת וחוששת לראיה, ואם מטעם דהכא היא בחזקת טהורה קודם הוסת וכאן היתה בחזקת טמאה, ע"כ הך חזקת טהרה אינה כלום, דכיון דחזקה דאורח בזמנו בא ואף בנמצאת טהורה ג"כ טמאה מספק, א"כ לא עדיפא מחזקת טומאתה בימי נדה, וצריך לדחוק דסבר רב נחמן להך לישנא דאם ראתה עכשיו דם בהרגשת פתיחת פי המקור אז לא היתה זבה ודאית אבל מדעכשיו ג"כ לא ראתה רק ע"י בדיקה שלא הרגישה רק סבורה דהרגשת עד הוא, כן ברור שאם בדקה קודם ג"כ מצאה דם ואימור ארגשה ולאו אדעתה, ולכן הכא אחרי וסת שראתה אמרינן מדלא ידעה שראתה קודם מסתברא דלא ראתה בעת וסת והוי ספיקא בעלמא וזה נכון:

נחלת הכלל · Friedberg Edition

על הפרק הזה

רמב״ם הלכות איסורי ביאה ח׳, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.

רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל

כל הפרקים · הלכות איסורי ביאה כל הרמב״ם