הלכות איסורי ביאה · פרק כ׳
הלכה א׳
כָּל כֹּהֲנִים בַּזְּמַן הַזֶּה בַּחֲזָקָה הֵם כֹּהֲנִים וְאֵין אוֹכְלִין אֶלָּא בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל. וְהוּא שֶׁתִּהְיֶה תְּרוּמָה שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. אֲבָל תְּרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה וְחַלָּה שֶׁל תּוֹרָה אֵין אוֹכֵל אוֹתָהּ אֶלָּא כֹּהֵן מְיֻחָס:
הלכה ב׳
אֵי זֶהוּ כֹּהֵן מְיֻחָס כָּל שֶׁהֵעִידוּ לוֹ שְׁנֵי עֵדִים שֶׁהוּא כֹּהֵן בֶּן פְּלוֹנִי הַכֹּהֵן וּפְלוֹנִי בֶּן פְּלוֹנִי הַכֹּהֵן עַד אִישׁ שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ בְּדִיקָה וְהוּא הַכֹּהֵן שֶׁשִּׁמֵּשׁ עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ. שֶׁאִלּוּ לֹא בָּדְקוּ בֵּית דִּין הַגָּדוֹל אַחֲרָיו לֹא הָיוּ מְנִיחִין אוֹתוֹ לַעֲבֹד. לְפִיכָךְ אֵין בּוֹדְקִין מֵהַמִּזְבֵּחַ וָמַעְלָה וְלֹא מִן הַסַּנְהֶדְרִין וָמַעְלָה. שֶׁאֵין מְמַנִּין בַּסַּנְהֶדְרִין אֶלָּא כֹּהֲנִים לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים מְיֻחָסִין:
הלכה ג׳
חַלָּה בַּזְּמַן הַזֶּה וַאֲפִלּוּ בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינָהּ שֶׁל תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר טו יח) "בְּבֹאֲכֶם אֶל הָאָרֶץ" בִּיאַת כֻּלְּכֶם וְלֹא בִּיאַת מִקְצַתְכֶם. וּכְשֶׁעָלוּ בִּימֵי עֶזְרָא לֹא עָלוּ כֻּלָּם. וְכֵן תְּרוּמָה בַּזְּמַן הַזֶּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים וּלְפִיכָךְ אוֹכְלִים אוֹתָהּ הַכֹּהֲנִים שֶׁבִּזְמַנֵּינוּ שֶׁהֵן בַּחֲזָקָה:
הלכה ד׳
מִי שֶׁהֵעִידוּ עָלָיו [שְׁנֵי] עֵדִים שֶׁרָאוּהוּ שֶׁהָיָה אוֹכֵל בִּתְרוּמָה שֶׁל תּוֹרָה הֲרֵי זֶה מְיֻחָס. וְאֵין מַעֲלִין לְיוּחֲסִין לֹא מִנְּשִׂיאַת כַּפַּיִם וְלֹא מִקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְלֹא מֵחִלּוּק תְּרוּמָה בְּבֵית הַגְּרָנוֹת וְלֹא עַל פִּי עֵד אֶחָד:
הלכה ה׳
כֹּהֵן מְיֻחָס שֶׁאָמַר בְּנִי זֶה כֹּהֵן הוּא אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לְיוּחֲסִין עַל פִּיו עַד שֶׁיָּבִיא עֵדִים שֶׁהוּא בְּנוֹ:
הלכה ו׳
כֹּהֵן מְיֻחָס שֶׁיָּצָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ שֶׁיָּדַעְנוּ שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה לִמְדִינָה אַחֶרֶת וּבָא הוּא וְהִיא וּבָנִים כְּרוּכִין אַחֲרֵיהֶן וְאָמַר אִשָּׁה שֶׁיָּצָאת עִמִּי הִיא זוֹ וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ אֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים לֹא עַל הָאִשָּׁה וְלֹא עַל הַבָּנִים. מֵתָה וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים שֶׁאֵלּוּ בָּנָיו. וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא עֵדִים עַל אִמָּן שֶׁהִיא כְּשֵׁרָה. מִפְּנֵי שֶׁכְּבָר הֻחְזַק שֶׁיָּצְאָה מֵעִמָּנוּ כְּאִשָּׁה כְּשֵׁרָה:
הלכה ז׳
יָצָא כֹּהֵן מְיֻחָס לִמְדִינָה אַחֶרֶת וּבָא הוּא וְאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו וְאָמַר אִשָּׁה זוֹ נָשָׂאתִי וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה שֶׁאִשָּׁה זוֹ כְּשֵׁרָה. וְאֵינוֹ מֵבִיא עֵדִים שֶׁאֵלּוּ בָּנֶיהָ. וְהוּא שֶׁיִּהְיוּ כְּרוּכִין אַחֲרֶיהָ. וְאִם בָּא בִּשְׁתֵּי נָשִׁים וְהֵבִיא רְאָיָה עַל הָאַחַת אַף עַל פִּי שֶׁהַבָּנִים קְטַנִּים וּכְרוּכִין אַחֲרֶיהָ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה עֲלֵיהֶם שֶׁמָּא בָּנָיו מִן הָאַחֶרֶת הֵם וְנִכְרְכוּ אַחַר זוֹ הַמְיֻחֶסֶת:
הלכה ח׳
בָּא הוּא וּבָנָיו וְאָמַר אִשָּׁה נָשָׂאתִי וָמֵתָה וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ מֵבִיא עֵדִים שֶׁאוֹתָהּ הָאִשָּׁה כְּשֵׁרָה הָיְתָה וְאֵלּוּ בָּנֶיהָ. וְכַדִּין הַזֶּה דָּנִין בְּיִשְׂרָאֵל מְיֻחָס וּבְלֵוִי מְיֻחָס. וְאַחַר כָּךְ נָעִיד עַל בְּנוֹ זֶה שֶׁהוּא מְיֻחָס כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה רָאוּי לְסַנְהֶדְרִין:
הלכה ט׳
אֵין מַעֲלִין מִשְּׁטָרוֹת לִכְהֻנָּה. כֵּיצַד. הֲרֵי שֶׁהָיָה כָּתוּב בִּשְׁטָר פְּלוֹנִי כֹּהֵן לָוָה מִפְּלוֹנִי וְהִלְוָהוּ כָּךְ וְכָךְ וְהָעֵדִים מִלְּמַטָּה אֵין מַחֲזִיקִין בָּהֶם כֹּהֵן זֶה שֶׁהוּא מְיֻחָס שֶׁמָּא לֹא הֵעִידוּ אֶלָּא עַל הַמִּלְוֶה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים לְעִנְיַן יִחוּס. אֲבָל לַחֲזָקָה שֶׁיִּהְיֶה כֹּהֵן כְּכֹהֲנֵי זְמַן זֶה וְיֹאכַל תְּרוּמָה וְחַלָּה שֶׁל דִּבְרֵי סוֹפְרִים וּבִשְׁאָר קָדְשֵׁי הַגְּבוּל מַעֲלִין מִן הַשְּׁטָרוֹת וְעַל פִּי עֵד אֶחָד וּמִנְּשִׂיאוּת כַּפַּיִם וּמִקְּרִיאָה בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן:
הלכה י׳
וְכֵן כָּל כֹּהֵן שֶׁאָמַר בְּנִי זֶה כֹּהֵן נֶאֱמָן לְהַאֲכִילוֹ בִּתְרוּמָה וְלִהְיוֹתוֹ בְּחֶזְקַת כֹּהֵן וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְהָבִיא רְאָיָה לֹא עַל הַבָּנִים וְלֹא עַל הָאִשָּׁה:
הלכה י״א
שְׁנַיִם שֶׁבָּאוּ לִמְדִינָה זֶה אוֹמֵר אֲנִי וַחֲבֵרִי כֹּהֵן וְזֶה אוֹמֵר אֲנִי וַחֲבֵרִי כֹּהֵן אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאִין כְּגוֹמְלִין זֶה אֶת זֶה הֲרֵי אֵלּוּ נֶאֱמָנִין וּשְׁנֵיהֶם בְּחֶזְקַת כֹּהֲנִים. וְכֵן עֵד שֶׁאָמַר רָאִיתִי זֶה שֶׁנָּשָׂא כַּפָּיו אוֹ שֶׁאָכַל בִּתְרוּמָה אוֹ שֶׁחָלַק עַל הַגֹּרֶן אוֹ שֶׁקָּרָא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְקָרָא אַחֲרָיו לֵוִי מַחֲזִיקִין אוֹתוֹ בִּכְהֻנָּה עַל פִּיו. וְכֵן אִם הֵעִיד שֶׁזֶּה קָרָא שֵׁנִי בַּתּוֹרָה אַחַר כֹּהֵן מַחֲזִיקִין אוֹתוֹ בִּלְוִיָּה:
הלכה י״ב
הֵעִיד שֶׁרָאָה זֶה שֶׁחָלַק עִם אָחִיו בְּבֵית דִּין תְּרוּמָה שֶׁהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן הַכֹּהֵן אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה בְּעֵדוּת זוֹ. שֶׁמָּא חָלָל הוּא וְלָקַח חֵלֶק יְרֻשָּׁתוֹ מִתְּרוּמָה לְמָכְרָהּ:
הלכה י״ג
מִי שֶׁבָּא בַּזְּמַן הַזֶּה וְאָמַר כֹּהֵן אֲנִי אֵינוֹ נֶאֱמָן וְאֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּי עַצְמוֹ וְלֹא יִקְרָא בַּתּוֹרָה רִאשׁוֹן וְלֹא יִשָּׂא אֶת כַּפָּיו וְלֹא יֹאכַל בְּקָדְשֵׁי הַגְּבוּל עַד שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עֵד אֶחָד. אֲבָל אוֹסֵר עַצְמוֹ בִּגְרוּשָׁה וְזוֹנָה וַחֲלָלָה וְאֵינוֹ מִטַּמֵּא לְמֵתִים. וְאִם נָשָׂא אוֹ נִטְמָא לוֹקֶה. וְהַנִּבְעֶלֶת לוֹ סְפֵק חֲלָלָה:
הלכה י״ד
וְאִם הָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ נֶאֱמָן. כֵּיצַד. מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁהָיָה מֵסִיחַ לְפִי תֻּמּוֹ וְאָמַר זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק וְהָיִיתִי מֻרְכָּב עַל כְּתֵפוֹ שֶׁל אָבִי הוֹצִיאוּנִי מִבֵּית הַסֵּפֶר וְהִפְשִׁיטוּנִי כֻּתָּנְתִּי וְהִטְבִּילוּנִי לֶאֱכל תְּרוּמָה לָעֶרֶב וַחֲבֵרַי בּוֹדְלִין מִמֶּנִּי וְהָיוּ קוֹרְאִין אוֹתִי יוֹחָנָן אוֹכֵל חַלּוֹת וְהֶעֱלָהוּ רַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ לִכְהֻנָּה עַל פִּי עַצְמוֹ:
הלכה ט״ו
נֶאֱמָן גָּדוֹל לוֹמַר זָכוּר אֲנִי כְּשֶׁהָיִיתִי תִּינוֹק וְרָאִיתִי פְּלוֹנִי טוֹבֵל וְאוֹכֵל בִּתְרוּמָה לָעֶרֶב וּמַחֲזִיקִין אוֹתוֹ בִּכְהֻנָּה בְּעֵדוּתוֹ. מִי שֶׁבָּא בַּזְּמַן הַזֶּה וְאָמַר כֹּהֵן אֲנִי וְעֵד אֶחָד מֵעִיד לוֹ שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁאָבִיו שֶׁל זֶה כֹּהֵן אֵין מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה בְּעֵדוּת זֶה שֶׁמָּא חָלָל הוּא עַד שֶׁיָּעִיד שֶׁזֶּה כֹּהֵן הוּא. אֲבָל אִם הֻחְזַק אָבִיו כֹּהֵן אוֹ שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְהֵעִידוּ שֶׁאָבִיו שֶׁל זֶה כֹּהֵן הֲרֵי הוּא בְּחֶזְקַת אָבִיו:
הלכה ט״ז
מִי שֶׁהֻחְזַק אָבִיו כֹּהֵן וְיָצָא עָלָיו קוֹל שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ חֲלוּצָה חוֹשְׁשִׁין לוֹ וּמוֹרִידִין אוֹתוֹ. בָּא עֵד אֶחָד אַחַר כָּךְ וְהֵעִיד שֶׁהוּא כָּשֵׁר מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה עַל פִּיו. בָּאוּ שְׁנַיִם עֵדִים אַחַר כָּךְ וְהָעִידוּ שֶׁהוּא חָלָל מוֹרִידִין אוֹתוֹ מִן הַכְּהֻנָּה. בָּא עֵד אֶחָד וְהֵעִיד שֶׁהוּא כָּשֵׁר מַעֲלִין אוֹתוֹ לִכְהֻנָּה שֶׁזֶּה הָאַחֲרוֹן מִצְטָרֵף לְעֵד רִאשׁוֹן וַהֲרֵי שְׁנַיִם מְעִידִין שֶׁהוּא כָּשֵׁר וּשְׁנַיִם מְעִידִים שֶׁהוּא פָּסוּל יִדָּחוּ אֵלּוּ וְאֵלּוּ וְיִדָּחֶה הַקּוֹל שֶׁהַשְּׁנַיִם כְּמֵאָה וְיִשָּׁאֵר כֹּהֵן בְּחֶזְקַת אָבִיו:
הלכה י״ז
אִשָּׁה שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים אַחַר בַּעְלָהּ וְיָלְדָה. וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לְרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לְאַחֲרוֹן וְהָיָה אֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן וְהַשֵּׁנִי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי זֶה סְפֵק כֹּהֵן. וְכָךְ אִם נִתְעָרֵב וְלַד כֹּהֵן בִּוְלַד יִשְׂרָאֵל וְהִגְדִּילוּ הַתַּעֲרוֹבוֹת כָּל אֶחָד מֵהֶן סְפֵק כֹּהֵן. וְנוֹתְנִין עֲלֵיהֶן חֻמְרֵי יִשְׂרָאֵל וְחֻמְרֵי כֹּהֲנִים. נוֹשְׂאִין נָשִׁים הָרְאוּיוֹת לִכְהֻנָּה וְאֵין מִטַּמְּאִים לְמֵתִים וְלֹא אוֹכְלִין בִּתְרוּמָה. וְאִם נָשְׂאוּ גְּרוּשָׁה מוֹצִיאִין וְאֵינָן לוֹקִין:
הלכה י״ח
שְׁנֵי כֹּהֲנִים שֶׁנִּתְעָרְבוּ וַלְדוֹתֵיהֶם. אוֹ אֵשֶׁת כֹּהֵן שֶׁלֹּא שָׁהֲתָה אַחַר בַּעְלָהּ שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים וְנִשֵּׂאת לְכֹהֵן אַחֵר וְאֵין יָדוּעַ אִם בֶּן תִּשְׁעָה לָרִאשׁוֹן אוֹ בֶּן שִׁבְעָה לָאַחֲרוֹן. נוֹתְנִין לוֹ עַל הַוָּלָד חֻמְרֵי שְׁנֵיהֶם. הוּא אוֹנֵן עֲלֵיהֶם וְהֵן אוֹנְנִין עָלָיו. הוּא אֵין מְטַמֵּא לָהֶם וְהֵם אֵינָן מְטַמְּאִין לוֹ. וְעוֹלֶה בְּמִשְׁמָרוֹ שֶׁל זֶה וְשֶׁל זֶה. וְאֵין חוֹלֵק. וְאִם הָיוּ שְׁנֵיהֶם בְּמִשְׁמָר אֶחָד וּבֵית אָב אֶחָד נוֹטֵל חֵלֶק אֶחָד:
הלכה י״ט
בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בִּזְמַן שֶׁהֵן בָּאִין מִכֹּחַ נִשּׂוּאִין. אֲבָל בִּזְנוּת גָּזְרוּ חֲכָמִים שֶׁמְּשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהֻנָּה כְּלָל הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אָבִיו הַוַּדַּאי שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כה יג) "וְהָיְתָה לּוֹ וּלְזַרְעוֹ אַחֲרָיו" עַד שֶׁיִּהְיֶה זַרְעוֹ מְיֻחָס אַחֲרָיו:
הלכה כ׳
כֵּיצַד. עֲשָׂרָה כֹּהֲנִים שֶׁפֵּרַשׁ אֶחָד מֵהֶם וּבָעַל שֶׁהֲרֵי הַוָּלָד כֹּהֵן וַדַּאי וְאַף עַל פִּי כֵן הוֹאִיל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ אָבִיו שֶׁיִּתְיַחֵס לוֹ מְשַׁתְּקִין אוֹתוֹ מִדִּין כְּהֻנָּה. וְאֵינוֹ עוֹבֵד וְלֹא אוֹכֵל וְלֹא חוֹלֵק. וְאִם נִטְמָא לְמֵתִים אוֹ נָשָׂא גְּרוּשָׁה לוֹקֶה שֶׁאֵין כָּאן סְפֵק הֶתֵּר:
צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק כ׳
א׳
כל כהנים כו'. עיין בה"ה, אם לתרומה דאורייתא בעי שני עדים או עד אחד. אך באמת זה תליא אם הך דתרומה הוא משום גדר איסור דאסור לזר לאוכלה או משום גדר מצות כהונה דאז שוב לבד האיסור הוי זה כמו עדות על האיש ונ"מ ג"כ דהא גבי תרומה יש מצות נתינה כמבואר ב"מ ד' י"א ע"ב וחולין ד' קל"ד ע"ב וא"כ כך דלענין איסור די בעד אחד אבל לענין להעיד על גוף האיש צריך דוקא ב' עדים כמבואר בר"ה ד' כ"ב ובירושלמי דמאי פ"ג דאין עד אחד נאמן להעיד על איש שהוא נאמן, וזהו בעצם הטעם דאין חולקין תרומה לעבד דעיין בירושלמי פ"ה דמעשר שני ה"ה דאמר שם דע"י שליח של כהן אין נותנים להם מתנות כהונה דאתם כתיב ע"ש אך אם נימא דיד עבד כיד רבו עיין ב"מ ד' צ"ו וכ"מ א"כ מקיים בזה גופא המצות נתינה, ועיין תוס' גיטין ד' י"ב ע"ב דמשמע שם דגם לעבד מצוה ליתן תרומה, אך לשון הגמ' ביבמות ד' צ"ט ע"ב אמר שם תנו לי בשביל רבי משמע שם דאינו נוטל בגדר חלק ועיין בתוספתא פאה פ"ד דנקט שם אבל נותנים להם מתנות כהונה ולויה לשם טובה ע"ש משמע דלא בגדר חלק בפ"ע, ועיין בהך דחולין ד' ק"ל ע"ב בהך דריב"ב דאמר שהמתנות דין, ושם דקאמר לחולקן בדיינים ר"ל דזה הוה בגדר חלוקה לא בגדר נתינה לבד, ועיין בדברי רבינו ז"ל בהל' מעשה הקרבנות פ"י ה"ט והל' י"ז דנקט רק בקדשי המקדש דאשה ואנדרוגינוס אף דאוכלים בקדשים קלים מ"מ אין להם בתורת חלוקה ועיין בתוספתא דבכורים פ"ב דנקט דאנדרוגינוס חולק בקדשי הגבול משמע בגדר חלק והך דיבמות ד' צ"ט ע"ב זה רק בתרומה ועיין בחולין ד' קל"ב דהוה כעין זה מחלוקת אם הם שייכים גם בגדר חלוקה במתנות שבגבולין ועיין בתו"כ פ' שמיני דאימעיט שם מקרא גבי קדשים קלים דבנות רק בגדר מתנה לא בגדר חלק, ועיין בהך דמנחות ד' פ"ד ע"ב ע"ש, ועיין כאן ד' כ"ה דחילוק מתנות בכרכים הוה חזקה לכהונה ע"ש ועיין חולין דף קל"ג ע"א לאחזוקי נפשא בכהני:
ג׳
חלה כו' וכן תרומה כו'. רבינו ז"ל אזיל לשיטתיה דס"ל בכ"מ דתרומה בעי ג"כ ביאת כולכם עיין ספ"א מהל' תרומות, ועיין מש"כ רש"י ב"ק ד' קי"ד ע"ב ד"ה בתרומה ע"ש. אך באמת עיקר הטעם לא משום דזה מה"ת וזה מדרבנן רק משום דדבר דהוה גדר עבודה בעי דוקא מיוחס וכ"ז שאינו מיוחס אסור לו לעבוד אבל מתנות חו"ל כיון דלא הוה בגדר עבודה עיין בכורות ד' כ"ז ע"א דאין בו משום כהן המסייע בבית הגרנות ועיין במדות פ"ה ובתוספתא פ"ז דסנהדרין דמבואר שם ג"כ דצריך דוקא מיוחס ועיין מש"כ רבינו ז"ל בהל' תרומות פ"ז ה"ט דגבי מצורע בעי ג"כ שיטמא אותו רק כהן מיוחס ע"ש וזהו דכל דבר דבעי דוקא זרע אהרן ולא משום פסול זרות צריך דוקא מיוחס ועיין בזבחים ד' ק"ב ע"א דמראות נגעים אף למ"ד דמשה רבינו היה כהן מ"מ פסול לזה ועיין בספרי פ' קרח פסקא קי"ז ולמבית לפרכת כו' ע"ש ועיין רש"י תענית ד' י"ז ע"א גבי כל כהן שיודע ע"ש ועיין בירושלמי גיטין פ"ח ה"י אין בה משום יחוס כהונה וביבמות פי"ג על משנה דהממאנת ופ"י ה"ז ע"ש וזהו כונת התוס' בכתובות דף כ"ד ע"א ד"ה אבל דלהכשיר לעבודה לכ"ע צריך עדים ע"ש:
ה׳
כהן מיוחס כו'. עיין בדברי ה"ה מה שכ' מהך דלעיל פי"ג. והנה בירושלמי כאן מחלק בין אב על הבן ובין אח לאחין דלא כגמ' דילן והטעם משום דעיין בסנהדרין ד' ל"ו דאב ובנו אין מונין להם אלא אחד ועיין מש"כ רבינו בהל' עדות פט"ז ה"ה ובסנהדרין פי"א ה"ז ע"ש נמצא דאף במקום שאין קרובים פסולים מ"מ אב ובנו הוה כגוף אחד משא"כ בשאר קרובים דהפסול הוא רק מטעם קורבה לכך שפיר שייך למימר אם אתה מאמינו כמבואר בירושלמי שם וע"ש בתוס' ד"ה הרי משא"כ באב דפסול הוא משום דהוה בגדר עצמיית ועיין לקמן בהל' י' ע"ש בדברי ה"ה בשם הרמב"ן ז"ל, והך דלעיל פי"ג שם י"ל דנ"מ להיפך דאם נאמינהו שהוא גר א"כ צריכים להתיר לו שיקח ממזרת ואנן אמרינן דסתמא הוה בחזקת ישראל ובזה י"ל הך מחלוקת דשם יבמות ד' מ"ז דר"י ורבנן דר"י ס"ל בחו"ל א"צ להביא ראיה דר"י לשיטתיה דס"ל דגר אסור בממזרת שוב לדידיה אינו מוציא עצמו מחזקתו משא"כ לרבנן דס"ל דגר מותר בממזרת א"כ לדידיה ג"כ יצא מחזקת ישראל לענין ממזרת ולכך ס"ל דאין מאמינים אותו כלל וזהו דקאמר התם גבי בא ועדיו עמו כו' ותירץ דאמרי שמענו שנתגייר ע"ש ור"ל ג"כ לענין להתירו בממזרת סד"א דלא להימנוהו קמ"ל דמותר לישא ממזרת ג"כ:
י״ח
שני כהנים כו' ועולה במשמרו של זה כו'. עיין בגמ' דכפינן ליה לעבוד משום פגם משפחה ואף דאין חולקין לו ועיין תוס' שם ד' מ' ע"א ד"ה רצה משמע דכהן המקריב יש לו זכיה בגוף הקרבן ועיין בהך דמנחות דף ק"ז ע"ב דהוה מחלוקת בזה אם מה ששייך הקרבנות להבית אב הוא בשביל ההקרבה או רק בשביל אני בשבתי ואת בשבתך כמבואר סוכה דף נ"ה ע"ב ע"ש וע"ש בתוס' ד"ה ובחילוק דאף דלחם הפנים עבודתו רק באנשי משמר אף ביו"ט מ"מ אכילתו לכל המשמרות הרי חזינן דלא תליא ההקרבה באכילה ועיין בהך דתמורה ד' ז' ע"ב מה דמחלק שם בין בכור לשאר קרבנות דשאר קרבנות הזכיה בא לו רק לאחר ההקרבה ובכור תיכף כשנותן לכהן הוה קרבן כהן וע"ש דף ח' ע"א גבי מאי דאמר אלא אי אמרת לית ליה כו' משמע שם דאף דהא אית ליה זכיה בגדר בעלים מ"מ כיון דע"י זה יהיה נפקע ממזבח א"א משא"כ אם נימא דהוה בגדר זכיית כהן אז הוה כמו דהוא של כהן ועיין בהך דנדרים ד' פ"ה גבי כהנים ולוים נהנים כו' דכיון דע"י זה יפקע הנתינה לגמרי לא שייך בו לומר בעלים וה"נ כן ועיין רש"י זבחים ד' ק"ב ע"ב דס"ל דגבי בכור ליכא כלל דין משמר ואף בירושלמי פ"ד דחלה ובתוספתא סוכה מבואר דבכור ג"כ לאנשי משמר י"ל דזה תליא בהך מחלוקת דתמורה הנ"ל אם אמרינן דתיכף כשבא הבכור ליד כהן שוב הוה קרבן של כהן ולא שייך כלל להבעלים וכהן יכול להקריב אף במשמר שאינו שלו. אך כל זה בבכור אבל בשאר קרבנות כ"ז שלא הקריבו לא הוה שלו ועיין בהך דערכין ד' ל"ד דגם גבי קרבנות דידיה הא דשלו הוא הוא רק משום דהוא מקריבם, ועיין ב"ק ד' ק"ט ע"ב גבי הך עבודתה ועורה שלו ובהני תרי לישני דרש"י שם גבי בעל מום למי שייך האכילה היכא דהוא אינו יכול להקריב, וכן אם היה כהן תם ונתן קרבנו לכהן אחר למי שייך האכילה אם לכהן המקריב או לבעלים ע"ש ברש"י ובמה דפליגי רבינו עם הראב"ד ז"ל בהל' כלי המקדש פ"ד ה"ז ע"ש, ועיין ב"ק ד' קי"א גבי אם קיים אשם משמע שם דאם אנשי משמר שזכו בקרבן אם לא הקריבו הקרבן מ"מ יש להם זכיה בהקרבן אך בירושלמי שם מבואר להיפך ונ"מ ג"כ אם אחד מאנשי משמר שזכה בקרבן אם יכול ליתנו לכהן ממשמר אחר להקריבו ויהיה תליא במש"כ אם הזכיה מחמת ההקרבה או מחמת המשמר וגם יהיה נ"מ להך עובדא דכאן דאמאי נקט כאן אם היו שניהם במשמר אחד הא יש נ"מ גם אם הם בשני משמרות וכגון משמרות המתחלפין בשבת דאז יש להם ממ"נ חלק בלחם הפנים ועיין בהך דבכורות ד' מ"ח ע"ב גבי נתערבו דס"ל לרש"י שם בד"ה מסייע דבכל הספיקות צריך שיהיה מתחלה ידוע ואח"כ נתערב אז שייך גדר הרשאה אבל לא היכא דמתחלה אינו ידוע וה"נ י"ל כך דכיון דאינו יודע מכח מי הוא נוטל חלק אינו נוטל כלל ועיין מש"כ התוס' גיטין ד' מ"ב ע"ב ד"ה הרי אלו. אך י"ל דחילוק לחם הפנים שאני כיון דחזינן דלא תליא בעבודה כמבואר בהך דסוכה ד' נ"ה ע"ב ע"ש ועיין בהך דחולין ד' ק"ל ע"ב גבי מה דאמר שם שהמתנות דין ברש"י שם ד"ה כמי שהורמו דכתב שם רש"י דחזה ושוק אין שייך בהם דין ע"ש והא נ"מ לכה"ג דאם הוא ספק מאיזה בית אב דאף דהוא מקריב מ"מ אין לו חלק. אך באמת י"ל דזה תליא אם חילוק המשמרות הוה מה"ת או מדרבנן עיין בס' המצות לרבינו ז"ל מצוה ל"ו ובדברי הרמב"ן שם ועיין במש"כ רבינו ז"ל בהל' ערכין פ"ד הכ"ד דשדה היוצא לכהנים ביובל שייך למשמר שחל להיות בו ר"ה אם היה שבת אף דס"ל כהך דאמר ביוה"כ חל יובל מ"מ כיון דאח"כ חל למפרע היובל שייך למשמר ההוא וכן מבואר בתוספתא פי"ג דמנחות ע"ש לא כפי' רש"י בערכין דף כ"ח ע"ב ע"ש, הרי חזינן דאף דכל זמן דלא הוי יוהכ"פ לא יהא חל היובל עדיין וג' דברים מעכבים בו מ"מ זכו למפרע ועיין בהך דיבמות ד' ס"ז ע"ב דגבי זכיה דרבנן לא תיקנו רבנן זכיה כ"ז שלא נתברר ע"ש וכ"מ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק כ׳
י״ג
מי שבא בזה"ז ואמר כהן אני כו' והנבעלת לו ספק חללה: בהרב המגיד, וזרעה ספק שמא ישראל הוא ואין כאן חלל כלל או שמא כהן הוא ונמצאת היא חללה כו', ולפלא בעיני מדוע לא מהימן על בניו לומר שהם חללים הא קיי"ל כר' יהודה דנאמן אדם להעיד שבנו זה בן גרושה וחלוצה הוא, ואם תאמר דאינו נאמן רק במעיד על בנו דלזה הימניה רחמנא, אבל כאן מעיד על עצמו שבזה אינו נאמן רק מתורת שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, ותו על בנו אינו נאמן יותר ממה שנאמן על עצמו, דז"א, דמצאנו בהך דאמר נתגיירתי בבי"ד של פלוני שרמי הגמרא מהא דנאמן אדם לומר על בנו שהוא ממזר יעו"ש, א"כ יהא נאמן על הבנים לומר שהם חללים דבאמירתו שהוא כהן הלא ממילא בניו מהפסולה או מהגרושה חללים, וכמו שהוא לוקה כן יהיו בניו ודאי חללים. ונראה לי בטעמו, דהאומר כהן אני אין אנו מאמינין אותו שמא רוצה להחזיק עצמו בשקר שהוא כהן, וכיון שכן הלא אמתלא לפנינו מוכחת שאומר שקר להחזיק נפשו בכהני. ונגיעתו שמטעם זה אתה חושדו למשקר ואין אתה מאמינו אף כעד אחד שנאמן להחזיקו לכהונה של חזקה, הלא זה יהיה אמתלא גדולה לפניך שיכול בכל זמן לחזור ולומר שקר הייתי אומר, והא דלוקה אם נשא גרושה נראה דהוא מטעם כיון שהתיר עצמו למלקות דגם למלקות בעי שיתיר את עצמו כמפורש בסנהדרין בשמועה דמי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה כו', לא מצי שוב לומר לנפשיה אמתלא, ואף אם נאמר דיכול לומר אמתלא דשקר בפיו, בכ"ז לא חיישינן לזה כיון דהוא התיר עצמו למלקות וכמוש"פ הפני יהושע בהא דלא מצי טעין ברי שפלוני טריפה נגד הרוב יעו"ש, אבל בניו לא מצינן לעשותם חללים וודאים ע"י, דאימור שקר בפיו ואין בעדותו ממש, דלאחזוקי נפשיה בכהני בעי וכמו דהיה עובר על המכס ואמר עבדי הוא, דמשום זה אין אנו מחזיקין אותו לעבד דהאמתלא לפנינו ועיין פרק יש נוחלין קכ"ז ברשב"ם בזה: וזה תלוי לדעתי בהא שכתב הראב"ד לעיל פרק י"ח באשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דהראב"ד מחשיב זה לאמתלא לאמר שלא אמרתי אמת רק כדי שיגרשני, אמנם להמגיד שכתב שאם אמרה זה לאמתלא אינו כלום דכיון דלא האמינוה חכמים והבעל אינו מחוייב לגרשה אין זה אמתלא, א"כ כאן שיודע שאינו נאמן להחזיק עצמו לכהונה אין זה אמתלא, ואף אם יחזור בב"ד ויאמר אמתלא זו לא יהא נאמן, א"כ מדוע לא מהימן על בניו לומר שהן חללים וצ"ע בזה. ויעוין דוגמא לזה בהלכות גרושין פ"ז ה"ב בההמ"ג בשם הרשב"א כזה יעו"ש ודוק:
ט״ו
מי שבא בזמן הזה ואמר כהן אני ועד אחד מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן אין מעלין אותו לכהונה בעדות זו שמא חלל הוא כו': נראה מובן דבריו גם באופן זה כשבא אחד ואמר אני כהן ואין אנו מכירים אותו ובא עד ואמר פלוני זה הוא בן כהן מוחזק במקומו בבבל או בסוריא, בכל זה אין אנו מחזיקים אותו לכהן מכהני חזקה שמעלין ע"פ עד אחד, דחיישינן שמא בן גרושה הוא, וזה כוונת רבינו שכתב ועד אחד מעיד לו שאני יודע שאביו של זה כהן, שהוא בן פלוני כהן המוחזק, וגם זה אמת אם איש אחד שמכירין אותו ואת אביו ויודעין אנו שהוא בן פלוני רק שאין ידוע אם אביו פלוני הוא כהן, ובא עד אחד ואמר שפלוני שמעון הידוע לנו לאבי ראובן, הוא כהן, גם בזה אין אנו מחזיקין הבן של שמעון לכהן מפני החשש שמא בן גרושה הוא, אמנם שניהם כאחד נכללין בלשון רבינו בין שידוע לנו שהוא בן פלוני רק שהעד אמר שאביו הוא כהן, בין שידוע לנו שפלוני הוא כהן מוחזק, רק שהעד אמר שפלוני הוא בן פלוני הכהן חיישינן שמא אביו נשא גרושה ומפסולות לכהונה ודוק: וזה מתבאר מן הירושלמי בפרקין, חד בר נש אתא לגבי דרבי אמר ליה בני הוא זה וכהן הוא, אמר ליה בנך הוא ואינו כהן כו' א"ר אבין אכין א"ל אם מאמינו את שהוא בנו האמינו שהוא כהן, [דכיון שהוא בן כהן הוא כהן] ואם אין את מאמינו שהוא כהן אל תאמינו שהוא בנו ויעשה כהרחק עדות ויהא נאמן עליו [דהא עד אחד נאמן להחזיקו לכהן] א"ל בנו הוא אלא אני אומר בן גרושה בן חלוצה הוא, הרי דסבר הירושלמי דנאמן מכח ממ"נ או שהוא בנו או שהוא אינו בנו הרי עד אחד הוא ופלגינן דיבוריה לומר שיודע שהוא בן פלוני כהן, ומשני דאעפ"י שהוא נאמן כעד אחד אמרינן דבן גרושה ובן חלוצה הוא, ותו אין האב נאמן לומר שהוא בן כשרה, דאין אב מעיד על בנו רק להאמינו שהוא בנו הוא נאמן מכח ממ"נ, דאם אינו בנו הרי עד אחד הוא ונאמן להחזיקו לכהונה, הרי דחייש ע"פ עד אחד שאומר שבן פלוני כהן הוא, שמא אביו נשא גרושה והוא בן גרושה, דלומר שהוא בן כהן הלא נאמן מכח ממ"נ דנפלוג דבוריה לומר שאחר הוא ומעיד שהוא בן כהן, דאם תאמין שהוא בנו א"צ לשום עדות ואם אינו בנו הרי עד מעיד עליו שהוא בן כהן, ועל כרחין דבזה חייש שמא נשא גרושה ואמרינן דהוא בנו, אבל להעיד שאביו נשא כשירה והוליד זה ממנו בזה אין שייך להאמין לאביו על הבן, כן הוא פירוש הירושלמי ודברי רבינו מפורשים. ולכן אמר בתלמודין שנאמן משום שבידו להאכילו בתרומה, דהוי כעד אחד מעיד שהוא כהן בעצמו שנאמן ע"ז להחזיקו בכהן, והירושלמי לא סבר זה: ומה שכתב בהלכה ט"ז שאם הוחזק אביו כהן או שבאו שנים והעידו שאביו של זה כהן הרי זה בחזקת אביו, כיון שאנו יודעין דאביו כהן ואנו יודעין שהוא בנו, תו לא חיישינן שמא אביו נשא גרושה והוא בן גרושה אם לא היכי שיצא קול, נראה דלפ"ז הוא הדין ליוחסין בכהן מיוחס שהוא מוחזק או שהעידו עליו שני עדים שהוא כהן מיוחס עולה ליוחסין ואין צריך בדיקה באמהות. והא דאמר בקדושין דצריך להביא ראיה על האשה ולא סגי בעדים שיעידו שהבנים בניו המה, לא דמי, דהתם יצא למדינת הים ושמה אימור לא החזיק נפשו בכהונה ואימור לא נהג עצמו במנהג כהונה ונשא גרושה, אבל במוחזק לן לפנינו או באו עדים והעידו שהוא בן כהן מיוחס, או שמעידים שאביו פלוני הידוע לן הוא כהן מיוחס ולא נשמע קול וערעור מוקמינן אחזקתו ולא חיישינן דילמא יצא למדינה אחרת ולא החזיק עצמו שמה לכהן מיוחס, והא דאמר אינו נאמן להשיאו אשה אף עם עד אחר, וליכא למימר דהא איכא שני עדים שמעידין שהוא בן פלוני המיוחס, דהא מיגו ליכא כאן דיאמר דאינו בן שלו רק בן כהן אחר מיוחס דהא פלוני העד יודע שבנו הוא, וא"כ אין כאן רק עד אחד שמעיד שהוא בן פלוני המיוחס וחייש שמא נשא אביו גרושה וכמו שביארנו, וזו שיטה נכונה בדברי רבינו יותר מכל מה שראיתי בזה למחברים ודוק:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
רמב״ם הלכות איסורי ביאה כ׳, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל
