א׳
אבל הכהן עצמו כו'. משנה דסוטה ד' כ"ג וע"ש בפה"מ ובתוס' יבמות ד' פ"ה ע"א וכ"כ בזה ועיין בדברי רבינו בהל' ביאת מקדש פ"ו ה"ט דנראה דחזר בו ממה שפי' בפה"מ ע"ש:
רמב״ם - הלכות איסורי ביאה · פרק י״ט
ספר קדושה · 23 הלכות. משנה תורה לרמב״ם, בעברית מנוקדת.
הלכות איסורי ביאה · פרק י״ט
הלכה א׳
אֵי זוֹ הִיא חֲלָלָה זוֹ שֶׁנּוֹלִדָה מֵאִסּוּר כְּהֻנָּה. וְכֵן אַחַת מִן הַנָּשִׁים הָאֲסוּרוֹת לִכְהֻנָּה שֶׁנִּבְעֲלָה לְכֹהֵן נִתְחַלְּלָה. אֲבָל הַכֹּהֵן עַצְמוֹ שֶׁעָבַר הָעֲבֵרָה לֹא נִתְחַלֵּל:
הלכה ב׳
וּבֵין שֶׁנִּבְעֲלָה בְּאֹנֶס אוֹ בִּשְׁגָגָה [בֵּין כְּדַרְכָּהּ בֵּין שֶׁלֹּא כְּדַרְכָּהּ] מִשֶּׁהֶעֱרָה בָּהּ נִתְחַלְּלָה. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה כֹּהֵן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה וְתִהְיֶה זוֹ הָאֲסוּרָה לוֹ בַּת שָׁלֹשׁ שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד וָמַעְלָה:
הלכה ג׳
כֵּיצַד. כֹּהֵן בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד שֶׁבָּא עַל הַגְּרוּשָׁה אוֹ עַל הַזּוֹנָה. וְכֹהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּא עֲלֵיהֶן אוֹ עַל הָאַלְמָנָה אוֹ שֶׁנָּשָׂא בְּעוּלָה וּבָא עָלֶיהָ הֲרֵי אֵלּוּ נִתְחַלְּלוּ לְעוֹלָם. וְאִם הוֹלִיד מִמֶּנָּה בֶּן בֵּין זֶה שֶׁחִלְּלָהּ בֵּין כֹּהֵן אַחַר הַוָּלָד חָלָל. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה מֵאִסּוּרֵי כְּהֻנָּה וְנִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה מִן הָאֵרוּסִין לֹא נִתְחַלְּלָה. וְאִם נִשֵּׂאת אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִבְעֲלָה נִתְחַלְּלָה שֶׁכָּל נְשׂוּאָה בְּחֶזְקַת בְּעוּלָה הִיא אַף עַל פִּי שֶׁנִּמְצֵאת בְּתוּלָה:
הלכה ד׳
כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁנָּשָׂא בּוֹגֶרֶת אוֹ מֻכַּת עֵץ לֹא חִלְּלָהּ. וְכֵן אִם בַּעַל בְּעוּלָה בְּלֹא נִשּׂוּאִין לֹא חִלְּלָהּ:
הלכה ה׳
כֹּהֵן הַבָּא עַל עֶרְוָה מִן הָעֲרָיוֹת חוּץ מִנִּדָּה אוֹ עַל אַחַת מֵחַיָּבֵי לָאוִין הַשָּׁוִין בַּכֹּל עָשָׂה אוֹתָהּ זוֹנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. חָזַר וּבָא עָלֶיהָ בִּיאָה שְׁנִיָּה בֵּין הוּא בֵּין כֹּהֵן אַחֵר נַעֲשֵׂית חֲלָלָה וְזַרְעוֹ מִמֶּנָּה חֲלָלִים. לְפִיכָךְ כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל זְקוּקָה לְיָבָם וְנִתְעַבְּרָה מִבִּיאָה רִאשׁוֹנָה הַוָּלָד כָּשֵׁר לְפִי שֶׁאֵינָהּ מֵאִסּוּרֵי כְּהֻנָּה וְנַעֲשֵׂית זוֹנָה. חָזַר וּבָא עָלֶיהָ בִּיאָה שְׁנִיָּה וְנִתְעַבְּרָה וְיָלְדָה הִיא חֲלָלָה וּוְלָדָהּ חָלָל לְפִי שֶׁהוּא מֵאִסּוּרֵי כְּהֻנָּה:
הלכה ו׳
וְכֵן כֹּהֵן הַבָּא עַל הַגִּיֹּרֶת וְהַמְשֻׁחְרֶרֶת חִלְּלָהּ וְזַרְעוֹ מִמֶּנָּה חֲלָלִים. כֹּהֵן הַבָּא עַל הַנִּדָּה הַוָּלָד כָּשֵׁר וְאֵינוֹ חָלָל שֶׁאֵין אִסּוּר הַנִּדָּה מְיֻחָד בְּכֹהֲנִים אֶלָּא שָׁוֶה בַּכּל:
הלכה ז׳
כֹּהֵן שֶׁנָּשָׂא גְּרוּשָׁה מְעֻבֶּרֶת בֵּין מִמֶּנּוּ בֵּין מֵאַחֵר וְיָלְדָה כְּשֶׁהִיא חֲלָלָה הַוָּלָד כָּשֵׁר שֶׁהֲרֵי לֹא בָּא מִטִּפַּת עֲבֵרָה:
הלכה ח׳
כְּבָר בֵּאַרְנוּ שֶׁהַחֲלוּצָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן מִדִּבְרֵיהֶם. לְפִיכָךְ כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל הַחֲלוּצָה הֲרֵי זוֹ חֲלָלָה וְזַרְעָהּ מִכֹּהֵן חֲלָלִים וְהַכּל מִדִּבְרֵיהֶן. אֲבָל כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל אַחַת מֵהַשְּׁנִיּוֹת הִיא כְּשֵׁרָה וְזַרְעוֹ מִמֶּנָּה כְּשֵׁרִים. שֶׁאִסּוּר הַשְּׁנִיּוֹת אִסּוּר הַשָּׁוֶה בַּכּל הוּא וְאֵינוֹ מְיֻחָד בְּכֹהֲנִים:
הלכה ט׳
כֹּהֵן שֶׁבָּא עַל סְפֵק זוֹנָה כְּגוֹן סְפֵק גִּיֹּרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת. אוֹ שֶׁבָּא עַל סְפֵק גְּרוּשָׁה. וְכֵן כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁבָּא עַל סְפֵק אַלְמָנָה הֲרֵי זוֹ סְפֵק חֲלָלָה וּוְלָדָהּ סְפֵק חָלָל:
הלכה י׳
נִמְצְאוּ הַחֲלָלִים שְׁלֹשָׁה. חָלָל מִן הַתּוֹרָה. וְחָלָל מִדִּבְרֵיהֶם. וּסְפֵק חָלָל. וְכָל סְפֵק חָלָל נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי כֹּהֲנִים וְחֻמְרֵי יִשְׂרָאֵל. אֵינוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה וְלֹא מִטַּמֵּא לַמֵּתִים וְנוֹשֵׂא אִשָּׁה הָרְאוּיָה לְכֹהֵן. וְאִם אָכַל אוֹ נִטְמָא אוֹ נָשָׂא גְּרוּשָׁה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת. וְהוּא הַדִּין בְּחָלָל שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. אֲבָל חָלָל שֶׁל תּוֹרָה הַוַּדַּאי הֲרֵי הוּא כְּזָר וְנוֹשֵׂא גְּרוּשָׁה וּמִטַּמֵּא לַמֵּתִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא א) "אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן". אַף עַל פִּי שֶׁהֵם בְּנֵי אַהֲרֹן עַד שֶׁיִּהְיוּ בְּכִהוּנָם:
הלכה י״א
כֹּהֵן זָכָר שֶׁהוּא אָסוּר לִשָּׂא זוֹנָה וַחֲלָלָה אָסוּר בְּגִיֹּרֶת וּמְשֻׁחְרֶרֶת שֶׁהִיא כְּזוֹנָה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. אֲבָל הַכֹּהֶנֶת מֻתֶּרֶת לְהִנָּשֵׂא לְחָלָל וּלְגֵר וְלִמְשֻׁחְרָר שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִין שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כא א) "בְּנֵי אַהֲרֹן" וְלֹא בְּנוֹת אַהֲרֹן. נִמְצָא הַגֵּר מֻתָּר לִשָּׂא מַמְזֶרֶת וְלִשָּׂא כֹּהֶנֶת:
הלכה י״ב
גֵּרִים וּמְשֻׁחְרָרִים שֶׁנָּשְׂאוּ אֵלּוּ מֵאֵלּוּ וְהוֹלִידוּ בַּת אֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה דּוֹרוֹת הוֹאִיל וְלֹא נִתְעָרֵב בָּהֶן זֶרַע יִשְׂרָאֵל הֲרֵי אוֹתָהּ הַבַּת אֲסוּרָה לְכֹהֵן. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא הוֹאִיל וְהוֹרָתָהּ וְלֵדָתָהּ בִּקְדֻשָּׁה. אֲבָל גֵּר אוֹ מְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל אוֹ יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא גִּיֹּרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת בִּתּוֹ כְּשֵׁרָה לִכְהֻנָּה לְכַתְּחִלָּה:
הלכה י״ג
גֵּר עַמּוֹנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל וְכֵן מִצְרִי שֵׁנִי שֶׁנָּשָׂא בַּת יִשְׂרָאֵל אַף עַל פִּי שֶׁבִּיאָתָם בַּעֲבֵרָה וַהֲרֵי נְשׁוֹתֵיהֶן זוֹנוֹת כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּנוֹתֵיהֶם כְּשֵׁרוֹת לִכְהֻנָּה לְכַתְּחִלָּה:
הלכה י״ד
חָלָל שֶׁנָּשָׂא כְּשֵׁרָה זַרְעוֹ מִמֶּנָּה חֲלָלִים. וְכֵן בֶּן בֶּן בְּנוֹ וַאֲפִלּוּ אַחַר אֶלֶף דּוֹר. שֶׁבֶּן הֶחָלָל הַזָּכָר הוּא חָלָל לְעוֹלָם. וְאִם הָיְתָה בַּת אֲסוּרָה הִיא לִכְהֻנָּה שֶׁהֲרֵי הִיא חֲלָלָה. אֲבָל יִשְׂרָאֵל שֶׁנָּשָׂא חֲלָלָה הַוָּלָד כָּשֵׁר. לְפִיכָךְ אִם הָיְתָה בַּת הֲרֵי זוֹ תִּנָּשֵׂא לִכְהֻנָּה לְכַתְּחִלָּה:
הלכה ט״ו
כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים מֻתָּרִין לָבוֹא זֶה בָּזֶה. וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר. (לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים וַחֲלָלִים מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה וְהַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר). שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר א יח) "וַיִּתְיַלְדוּ עַל מִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם". בֵּית אָבִיו הִיא מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֵין בֵּית אִמּוֹ מִשְׁפַּחְתּוֹ:
הלכה ט״ז
לְוִיִּים וְיִשְׂרְאֵלִים וַחֲלָלִים גֵּרִים וַעֲבָדִים מְשֻׁחְרָרִים מֻתָּרִים לָבוֹא זֶה בָּזֶה. וְהַגֵּר וְהַמְשֻׁחְרָר שֶׁנָּשָׂא לְוִיָּה אוֹ יִשְׂרְאֵלִית אוֹ חֲלָלָה הֲרֵי הַבֵּן יִשְׂרְאֵלִי. וְיִשְׂרְאֵלִי אוֹ לֵוִי אוֹ חָלָל שֶׁנָּשְׂאוּ גִּיֹּרֶת אוֹ מְשֻׁחְרֶרֶת הַוָּלָד הוֹלֵךְ אַחַר הַזָּכָר:
הלכה י״ז
כָּל מִשְׁפָּחוֹת בְּחֶזְקַת כְּשֵׁרוֹת וּמֻתָּר לִשָּׂא מֵהֶן לְכַתְּחִלָּה. וְאַף עַל פִּי כֵן אִם רָאִיתָ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת שֶׁמִּתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ תָּמִיד אוֹ רָאִיתָ מִשְׁפָּחָה שֶׁהִיא בַּעֲלַת מַצָּה וּמְרִיבָה תָּמִיד. אוֹ רָאִיתָ אִישׁ שֶׁהוּא מַרְבֶּה מְרִיבָה עִם הַכּל וְעַז פָּנִים בְּיוֹתֵר. חוֹשְׁשִׁין לָהֶן וְרָאוּי לְהִתְרַחֵק מֵהֶן שֶׁאֵלּוּ סִימָנֵי פַּסְלוּת הֵם. וְכֵן הַפּוֹסֵל אֶת אֲחֵרִים תָּמִיד. כְּגוֹן שֶׁנּוֹתֵן שֶׁמֶץ בְּמִשְׁפָּחוֹת אוֹ בִּיחִידִים וְאוֹמֵר עֲלֵיהֶן שֶׁהֵן מַמְזֵרִים. חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא מַמְזֵר הוּא. וְאִם אָמַר לָהֶן שֶׁהֵם עֲבָדִים חוֹשְׁשִׁין לוֹ שֶׁמָּא עֶבֶד הוּא. שֶׁכָּל הַפּוֹסֵל בְּמוּמוֹ פּוֹסֵל. וְכֵן כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ עַזּוּת פָּנִים אוֹ אַכְזָרִיּוּת וְשׂוֹנֵא אֶת הַבְּרִיּוֹת וְאֵינוֹ גּוֹמֵל לָהֶם חֶסֶד חוֹשְׁשִׁין לוֹ בְּיוֹתֵר שֶׁמָּא גִּבְעוֹנִי הוּא. שֶׁסִּימָנֵי יִשְׂרָאֵל הָאֻמָּה הַקְּדוֹשָׁה בַּיְשָׁנִין רַחֲמָנִים וְגוֹמְלֵי חֲסָדִים. וּבַגִּבְעוֹנִים הוּא אוֹמֵר (שמואל ב כא ב) "וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" לְפִי שֶׁהֵעֵזּוּ פְּנֵיהֶם וְלֹא נִתְפַּיְּסוּ וְלֹא רִחֲמוּ עַל בְּנֵי שָׁאוּל וְלֹא גָּמְלוּ לְיִשְׂרָאֵל חֶסֶד לִמְחל לִבְנֵי מַלְכָּם וְהֵם עָשׂוּ עִמָּהֶם חֶסֶד וְהֶחֱיוּם בַּתְּחִלָּה:
הלכה י״ח
מִשְׁפָּחָה שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעַר וְהוּא שֶׁיָּעִידוּ שְׁנַיִם שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהֶן מַמְזֵר אוֹ חָלָל אוֹ שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן עַבְדוּת הֲרֵי זֶה סָפֵק. וְאִם מִשְׁפַּחַת כֹּהֲנִים הִיא לֹא יִשָּׂא מִמֶּנָּה אִשָּׁה עַד שֶׁיִּבְדֹּק עָלֶיהָ אַרְבַּע אִמָּהוֹת שֶׁהֵן שְׁמוֹנֶה. אִמָּהּ. וְאֵם אִמָּהּ. וְאֵם אֲבִי אִמָּהּ. וְאֵם אֵם אֲבִי אִמָּהּ. וְכֵן הוּא בּוֹדֵק עַל אֵם אָבִיהָ. וְאֵם אֵם אָבִיהָ. וְאֵם אֲבִי אָבִיהָ. וְאֵם אֵם אֲבִי אָבִיהָ:
הלכה י״ט
וְאִם הָיְתָה מִשְׁפָּחָה זוֹ שֶׁקָּרָא עָלֶיהָ עַרְעַר לְוִיִּם אוֹ יִשְׂרְאֵלִים. מוֹסִיף לִבְדֹּק לָהֶם זוּג אֶחָד. וְנִמְצָא בּוֹדֵק עֶשֶׂר אִמָּהוֹת. שֶׁהָעֵרוּב בַּלְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים יֶתֶר מִן הַכֹּהֲנִים:
הלכה כ׳
וְלָמָּה בּוֹדֵק בַּנָּשִׁים בִּלְבַד. מִפְּנֵי שֶׁהָאֲנָשִׁים כָּל עֵת שֶׁיָּרִיבוּ זֶה עִם זֶה יְחָרֵף אֶת חֲבֵרוֹ בִּפְסוּל שֶׁיֵּשׁ בְּיִחוּסוֹ. וְאִלּוּ הָיָה שָׁם פָּסוּל הָיָה נִשְׁמָע. אֲבָל הַנָּשִׁים אֵין מְחָרְפוֹת בְּיוּחֲסִין:
הלכה כ״א
וְלָמָּה יִבְדֹּק הָאִישׁ כְּשֶׁיִּרְצֶה לִשָּׂא מִמִּשְׁפָּחָה זוֹ שֶׁהֻרְעָה חֶזְקָתָהּ וְלֹא תִּבְדֹּק אִשָּׁה שֶׁתִּנָּשֵׂא לָהֶן. מִפְּנֵי שֶׁלֹּא הֻזְהֲרוּ כְּשֵׁרוֹת לְהִנָּשֵׂא לִפְסוּלִין:
הלכה כ״ב
כָּל שֶׁקּוֹרִין לוֹ מַמְזֵר וְשׁוֹתֵק. אוֹ נָתִין וְשׁוֹתֵק. אוֹ חָלָל וְשׁוֹתֵק. אוֹ עֶבֶד וְשׁוֹתֵק. חוֹשְׁשִׁין לוֹ וּלְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֵין נוֹשְׂאִין מֵהֶן אֶלָּא אִם כֵּן בּוֹדְקִין כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
הלכה כ״ג
מִשְׁפָּחָה שֶׁנִּתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק חָלָל כָּל אַלְמָנָה מֵאוֹתָהּ מִשְׁפָּחָה אֲסוּרָה לְכֹהֵן לְכַתְּחִלָּה. וְאִם נִשֵּׂאת לֹא תֵּצֵא מִפְּנֵי שֶׁהֵן שְׁתֵּי סְפֵקוֹת. שֶׁמָּא זוֹ אַלְמְנַת אוֹתוֹ חָלָל שֶׁמָּא אֵינָהּ אַלְמְנָתוֹ. וְאִם נֹאמַר שֶׁהִיא אַלְמְנָתוֹ שֶׁמָּא חָלָל הוּא שֶׁמָּא אֵינוֹ חָלָל. אֲבָל אִם נִתְעָרֵב בָּהּ חָלָל וַדַּאי כָּל אִשָּׁה מֵהֶן אֲסוּרָה לְכֹהֵן עַד שֶׁיִּבְדֹּק. וְאִם נִשֵּׂאת תֵּצֵא. וְהוּא הַדִּין אִם נִתְעָרֵב בָּהּ סְפֵק מַמְזֵר אוֹ מַמְזֵר וַדַּאי. שֶׁאֵשֶׁת מַמְזֵר וְאֵשֶׁת חָלָל לִכְהֻנָּה אִסּוּר אֶחָד הוּא כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ:
צפנת פענח · הלכות איסורי ביאה פרק י״ט
ג׳
אם נשאת אעפ"י כו'. עיין בתוספתא פ"ו דיבמות מבואר להיפך וכן בירושלמי שם דס"ל דהפסול תליא דוקא בביאה ולא בנשואין ועיין בבלי כאן ד' נ"ח ע"א בהך מחלוקת דת"ק וריב"ב ע"ש ועיין תוס' גיטין ד' פ"ה ע"א דס"ל דלא פסלה מה"ת בנשואין בלא ביאה וכן הוא שיטת בה"ג דאף דקיי"ל כמ"ד במכות דף ז' דלגבי מיתה די עד שיראו כדרך המנאפים מ"מ לאסור על בעלה לא אסרינן עד שיראו כמכחול בשפופרת ע"ש בהל' מיאון וכן ס"ל להתוס' בכתובות ד' ט' ע"א ד"ה מפני מה ע"ש ועיין בתוס' יבמות ד' כ"ד ע"ב ד"ה אמר דלא ס"ל כן ובתוס' כתובות ד' ס"ג ע"ב ד"ה אבל ע"ש וכן ס"ל בה"ג גבי קדושין כה"ג דבעי דוקא סהדי שיראו שבועל אותה ולא די בעדי יחוד ודלא כשיטת רבינו אך זה י"ל דזה רק בשיש עדים דאז הדין נותן דנאסרה רק אם אין עדים רק הוא אומר שמצאם אותם כך אז י"ל דבעי דוקא כמכחול דזה הוה רק גדר אומדנא ועיין במש"כ המרדכי בקדושין פ"ג מש"כ בזה דזה הוא רק גדר אומדנא וכעין הך דגיטין ד' נ"ז ע"ב גבי הך עובדא דבבא בן בוטא וגם נ"ל דגבי חלל שנשא כשרה דשם אין איסור בהנשואין כמבואר ביבמות דף פ"ד ע"ב רק דמ"מ חיללה י"ל דזה רק בביאה ולא בנשואין ועיין מש"כ רבינו בקדושין בפה"מ על הך משנה דבת חלל זכר ע"ש דתמה על זה, וכן נ"מ גבי אתנן אם חלל בא על כשרה אם שייך בה דין אתנן:
ד׳
וכן אם בעל כו'. עיין בה"ה, ואף דלדברי רבינו גם שאר חייבי לאוין בקדושין לא לקי צ"ל דאין עליה שם בעולה כלל כ"ז שלא נשאה וגם י"ל דס"ל לרבינו דאף אם קידשה כבר ובא עליה שלא לשם נשואין לא חיללה דבעי דוקא ביאת נשואין, ועיין כתובות ד' ל' ע"א ע"ש:
ה׳
לפיכך כהן כו'. עיין כאן ד' פ"א ע"א וברי"ף פ"י דיבמות דלא משמע כן וכ"כ בזה:
ז׳
כהן שנשא כו'. כן מבואר ביבמות ד' ק' ע"ב ע"ש דולד של ראשון כשר:
י׳
וה"ה בחלל של דבריהם כו'. הנה משמע מלשון רבינו דמה"ת לא לקי כיון דמדרבנן הוא חלל ועיין בירושלמי פ"ג דמעשר שני ה"ח דאם נטמא בולד הטומאה ופדאו ואח"כ נטמא באב הטומאה ופדאו אינו לוקה על מעות השניות ע"ש, ועיין תוס' חולין ד' י"ג ע"ב דכתבו שם דאף אם יש טומאה דרבנן מ"מ הוה תיקון וכ"מ בזה. אך עיין לקמן פ"כ ה"כ מבואר דאם הוה פסול מדרבנן מ"מ ללקות לקי, אך יש לחלק דכאן עכ"פ שם חלל עליו, וכן נ"מ לענין טומאה דרבנן אם מותר חלל מדרבנן לטמא עיין בהך דנזיר ד' כ"ט ע"ב דהוה שם לחד לישנא מחלוקת דר' וריב"י ע"ש ועיין תוס' סוכה ד' מ"ד ע"א ד"ה אמר ליה דתקנתא דרבנן לא דחי מעלות דרבנן ע"ש, ועיין בתוס' יבמות ד' י"א ע"א ד"ה ר"ש מש"כ שם דממ"נ תועיל ושם ד' נ"א גבי גט ומאמר ע"ש, ועיין בהך דסנהדרין ד' ה' ע"ב דשם נקט בביה"ק ולכך נקט שם דהוא בן גרושה ובירושלמי הובא ברש"י שם דעובדא הוה רק משום ארץ העמים לכך נקט אשה שאינה הוגנת ועיין בהך דנדה ד' מ"ו ע"ב בהך מחלוקת דמופלא סמוך לאיש אתא נשואין דרבנן ומבטלי כו' וכן שם גבי תרומה ג"כ כן, ועיין תוס' מגילה ד' י"ט ע"ב ד"ה ר"י וכ"מ, ובהך דמנחות ד' ל"א ע"א גבי נתערב לי טבל ע"ש:
י״ב
הואיל והורתה ולידתה בקדושה כו'. וא"כ מוכח מלשון רבינו דאם נתגיירה מעוברת הבת יש עליה שם גיורת ועיין בהך דיבמות ד' ע"ח ע"א גבי מעוברת שנתגיירה אם הוה כשני דורות או כדור אחד, וכן פסק רבינו ועיין ביבמות ד' צ"ז ע"ב דמבואר שם דיש עליהם שם ישראל וכ"כ בזה ועיין בכתובות ד' מ"ד ע"ב דצריך על זה ריבוי דחייבת סקילה אם היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה וכ"כ בזה לעיל ונראה די"ל דזה תליא בה והוה כמו דאמרינן בתמורה ד' כ"ה אם שייר משוייר ועיין מש"כ בזה בהל' שחיטה פ"ב ה"ד ובהל' פסולי המוקדשים ובדברי רבינו בהל' עבדים פ"ז ה"ה ע"ש בהשגות ובאמת זה הוה כמו דאמר ר"י במנחות ד' י"ד ע"ב הכתוב קראו גוף אחד כו' ר"ל דתליא בו אם ירצה הוה כמו גוף אחד ואם ירצה הוה כמו שני גופים וה"נ כן ודלא כמש"כ רש"י בתמורה שם ונראה לפי"ז דאם נכרית מעוברת טבלה ע"מ שלא יהיה בנה בכלל מהני ועיין ב"ק דף ע"ח ע"ב דיש שם ב' לשונות אם זה הוה שיור בגוף או לא ע"ש, ועיין נזיר ד' נ"א גבי גלגלין ע"ש דהוה בעיא דלא איפשטא, ועיין תוס' ב"מ ד' ע"ט ע"ב דגבי מקח וממכר לא הוה בכלל ועיין בהך דשבת ד' קל"ה ע"ב גבי בלוקח זה שפחה וזה עוברה ע"ש ובדברי רבינו ז"ל שם דכיון דחלקם לשני גופים לא מהני טבילתה של זו לעוברה ועיין במש"כ רבינו בהל' חובל ומזיק פ"ד ה"ב וה"ד דמוכח שם דהולדות של נתגיירה מעוברת שייכים לה וא"כ מוכח דהיא יורשם וכשיטת התוס' כתובות ד' י"א ע"א וסנהדרין ד' ס"ח ע"ב ועיין בירושלמי ב"ק שם פ"ד דמוכח דס"ל כפי' ריב"ם בתוס' ב"ק ד' מ"ב ע"ב ד"ה היתה וס"ל דמיירי דלא שחרר רק אותה והעוברים שייכים להאדון רק כיון דלא אפשר לשום אגב גופה דגופה אינה שלו לכך אינם שייכים להאדון ועיין בהך דערכין ד' ז' ע"א סד"א ממונא דבעל הן ע"ש:
י״ז
כל משפחות כו' ואעפ"י כן כו'. ואף אם היתה המשפחה מוחזקת בכשרות מ"מ אם נראה בה דבר שיש בו חשש פסול איתרע וכן מבואר בהך דפסחים ד' ג' ע"ב ע"ש גבי שמץ פסול. והנה רבינו כאן פסק דכל המשפחות בחזקת כשרות ועיין מש"כ רבינו לקמן פ"כ ה"ה ע"ש בדברי הה"מ מה דמחלק בין משפחה בין אחד שאינו ידוע שאין לו חזקת משפחה כלל. והנה התוס' כתובות ד' כ"ד ע"א כתבו דיש נ"מ אף לדידן דלהכשיר לעבודה צריך אף לרבנן בדיקה ועיין בהך דקדושין ד' ע"ב ע"ב בהך מחלוקת דר"מ ורבנן גבי כל הארצות בחזקת כשרות ושם דף ע"א דמחלק בין בבל וא"י לשאר ארצות ומוכח שם דבשאר ארצות אף סתמא אף דיעבד מוציאין אשה מידו ע"ש וע"ש בתוס' ד"ה כאן, ועיין בירושלמי פ"א ה"ט דכתובות בהך מחלוקת דשם אם שתוקי כשר או שתוקי פסול וכהך דר"א ור"י אם חזקת האב מהני לבת ואמר שם דר"ז ס"ל שתוקי פסול ומביא ראיה מהך דקדושין ד' ע"ט ע"ב דר"ל ס"ל דהך דכרוכים מהני דוקא לתרומה וע"ש בתוס' ד"ה לא שנו והך דדף ע"ו קאי למשפחה, וע"ש בתוס' דלא ס"ל הך חילוק של עבודה ליוחסין. והנה למאן דס"ל בקדושין ד' ע"ב ע"ב דגם רבנן לא ס"ל הך דכל ארצות בחזקת כשרות וא"כ ע"כ הך דין דדף ע"א ע"ב דלהשיאו אשה שהיא מיוחסת מד' אמהות דוקא אם יודעין שהוא ודאי כשר וא"כ הך דין דדף ע"ו או דמיירי בבבל או דמיירי במוחזק שהוא כשר אך זה רק אם הוא כהן וכשיטת הראב"ד ז"ל לקמן בהל' י"ח ומפרש דזהו כונת הגמ' בכתובות ד' כ"ד ע"ב דנאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה ר"ל כך דכיון דנימר לו שיהיה מוכרח שישא אשה שיבדוק ד' אמהות דרק כהן צריך שיבדוק ד' אמהות וא"כ על ידי זה נחזיקנו בודאי כהן ולכך אסור זה וכעין דאמרינן בחולין ד' פ"ו ע"א גבי כיסוי הדם בא לימלך מא"ל ואף דאם כן הוה זה קולא אך כיון דעיקר הטעם משום מעלה וכאן כיון דאין מאמינים אותו שוב אין בו הך מעלה זהו כונת הראב"ד אך רבינו ז"ל ס"ל דגבי משפחת כהנים אדרבא קולא היא וגם ישראל צריך לבדוק משום דקיי"ל כמ"ד דכל ארצות בחזקת כשרות וא"כ צריך גם הוא לבדוק והך דכתובות ד' כ"ד ע"ב מיירי דאין לו חזקת משפחה ואז נשאר הדין דדף ע"א ע"ב וכמבואר לקמן פ"כ ע"ש, ועיין בירושלמי בקדושין שם מה דאמר דלרבנן בודק לעולם וזה ר"ל כמש"כ דכיון דלרבנן כל הארצות בחזקת כשרות א"כ צריך הוא לבדוק לעולם דיש בו דין מעלה יוחסין:
כ״ב
כל שקוראין כו'. עיין בהשגות ועיין בהך דקדושין ד' ע"א ע"ב גבי משתקותא דבבל היינו מיחסותא ועיין ב"ב ד' נ"ח ע"א גבי הך עובדא דר' בנאה ע"ש, ורבינו ז"ל ר"ל אליבא דדידן דס"ל כל הארצות בחזקת כשרות בזה אם קראו לו ושתק בטל ממנו החזקה ולא עליו רק שאין נושאים נשים ממשפחתו אא"כ בדקוהו:
כ״ג
וה"ה אם כו'. עיין בכ"מ בשם הראב"ד, אך באמת אין כן כונת הראב"ד ז"ל רק הפי' דכיון דעיקר הטעם משום מעלות כהונה זה רק היכא דהפסול לא שייך רק לכהנים אבל פסול ממזר כיון דשייך גם בישראלים לא עשו בה מעלה אף לכהנים ומותרת לכתחלה משום ס"ס וט"ס הוא שם בדברי הראב"ד והך ועיסה דנקט שם הראב"ד הוא מלתא באנפי נפשה, ועיין מש"כ הרמב"ן ז"ל במלחמות פ"ד דקדושין על הך דדף ע"ו וזהו שיטת רש"י שם ד"ה לא הוזהרו ועיין מש"כ רש"י ביבמות ד' פ"ח ע"ב גבי איסור כהונה שאני ע"ש ובאמת לכאורה יש לפרש כן דברי הברייתא בכתובות ד' י"ד איזהו אלמנת עיסה כל שאין בה כו' ור"ל כך דהא כאן מיירי בספק ספיקא וקאמר דרק היכא דהחשש הוא לכהונה אז גזרו לכתחלה ולא היכא דיש בו הני חששות דנ"מ גם לישראל אז מותר לכתחלה והא דגמ' לא מוקי לה כן משום הך דר"מ דשם וכעין זה אמרינן בירושלמי כלאים פ"ז ה"ד וע"ז פ"ב ה"ו גבי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו דהיכא דנ"מ גם להדיוט ובהדיוט אינו אוסר דבר שאינו שלו מותר גם לגבוה אבל גבי בעלי חיים דאף שלו אינו נאסר להדיוט יכול לאסור גם של חבירו לגבוה ועיין בירושלמי נזיר פ"ב ה"א גבי אבר מן החי אמר ג"כ כך דכיון דאבר מן החי שחלקו בטל ממנו דין טומאה בטל ממנו גם דין איסור משא"כ בדבר דאין בו רק איסור לבד לא בטל, וכן ס"ל לרש"י בהך דחולין ד' צ"ח ע"ב גבי ביטול דאף דס"ל דקדשים אוסרים אף פחות מכדי נותן טעם זה רק היכא דיש בו רק איסור קדשים אבל היכא דיש נ"מ גם לאיסור אז אין נ"מ בין קדשים לחולין וכעין זה אמרינן בהך דזבחים ד' ע"א ע"ב גבי ביטול וכ"מ בזה:
נחלת הכלל · Tzafnat Pa'neach on Mishneh Torah, Warsaw-Piotrków, 1903-1908
קרית ספר · הלכות איסורי ביאה פרק י״ט
א׳
אזהרת קיח שלא יקח כהן חללה דכתיב וחללה לא יקחו. ואיזו היא חללה זו שנולדה מאיסור כהונה אלמנה לכ"ג זונה וגרוש' לכהן הדיוט דסתם חלל היינו וולד פסול לכהונה מדכתיב ולא יחלל זרעו דמשמע שלא היה לו שעת הכושר וכהן הדיוט נמי יליף ג"ש זונה זונה מכ"ג מה כ"ג הולד והיא חללה אף כהן הדיוט. וכן אחת מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה לכהן נתחללה אבל הכהן עצמו לא נתחלל דכתיב לא יחלל זרעו לא יחולל זה שהיה כשר ונתחלל דהיינו אלמנה וזונה וגרושה דהיה להם שעת הכושר ונתחללו השתא ללקות עליה משום חללה דכל איסור דכהונה עושה אותה חללה בביאתו דעיקר חלול האמור כאן משמע ביאה עצמה שהיתה כשרה ונתחללה אבל זרעו מעיקרו הוא נפסל ואין זה לשון חילול והוא לא נתחלל דכתיב זרעו זרעו הוא דמחלל ולא עצמו.
ב׳
ובין שנבעלה באונס בין בשגגה דאונס אסור באשת כהן כדילפינן לעיל ומינה ילפינן לחללה דהויא איסורי כהונה דבאונס נמי משוי לה חללה בין כדרכה בין שלא כדרכה משהערה בה נתחללה דילפינן קיחה דלאוי כהונה דכתיב לא יקחו מקיחה דעריות דכתיב ואיש כי יקח את אחותו וגו' מה קיחה דעריות בין כדרכה בין שלא כדרכה דכתיב משכבי אשה והעראה נמי דכתיב גבי נדה את מקורה הערה אף לאוי כהונה דכתיב בהו קיחה והוא שיהיה כהן בן ט' והיא בת ג' כדאמרינן לעיל ואם הוליד ממנה בן בין זה שחללה בין כהן אחר הולד חלל דכתיב זרעו ומן האירוסין לא נתחללה דאינה מתחללת אלא בביאה כדאמרינן לעיל ואם נשאת הרי היא בחזקת בעולה ונתחללה ונראה דאם ידוע שלא נבעלה אפילו נשאת לא הויא חללה מן התורה דבביאה תליא מילתא דחילול כדאמרי'.
ד׳
כ"ג שנשא בוגרת או מוכת עץ לא חללה כיון דיקיים כדאמרינן לעיל. וכן אם בעל בעולה בלא נישואין לא חללה דאף על גב דיש חלל מנושא את הבעולה היינו בנישואין שעבר על עשה דהוא אשה בבתוליה יקח ולא בעולה יקח אבל בלא קיחה אינו עובר על עשה דאין חלל אלא מאיסורי כהונה. וכהן הדיוט אע"ג דאינו לוקה עד שיקדש ויבעול כדאמרינן לעיל אפ"ה עושה אותה חללה והולד חלל בביאת זנות בלא קידושין דיליף ג"ש דזונה זונה מה להלן בכ"ג זרעו חולין ועושה אותה חללה אף בכהן הדיוט כן וכ"ג באלמנה בבעילה לחוד לקי כדאמרינן לעיל ולא אתיא האי ג"ש אלא להיות זרעו חולין והיא חללה כדאמרינן אבל למלקי כהן הדיוט על לאו דלא כתיב ביה לא אשכחן דאפילו כ"ג דכתיב לא יחלל לא לקי תרי אלא אאלמנה כשקדשה ובעלה כדאמרינן לעיל אבל אאינך לא ואפ"ה עושה חלל מגרושה וזונה בלא קידושין אע"ג דלא לקי כדאמרינן דהא בגרושה זונה וחללה שוין כ"ג וכהן הדיוט והא ילפינן לכהן הדיוט דעושה חלל מג"ש כדאמ'.
ה׳
כהן הבא על ערוה מן העריות חוץ מנדה או על אחד מחייבי לאוין השוין בכל עושה אותה זונה כמו שנתבאר. חזר ובא עליה בין הוא בין כהן אחר נעשית חללה וזרעו ממנה חללים לפי שהיא מאיסורי כהונה כיון שהיתה כבר זונה ונראה דאפילו אחר שנתחללה לא לקי עליה אלא משום זונה לא משום חללה דאין איסור חללה חל על איסור זונה כדאמרינן לעיל ולענין מה הוא דהויא חללה לענין הולד ממנה דהוי חלל כיון שנולד מאיסורי כהונה דלא אשכחן דלקי על חללה אלא כשהיתה אלמנה לכ"ג גרושה להדיוט נתחללה אם בעלה ולקי עליה אחר כך משום חללה מתוך שנוסף עליה איסור אכילה בתרומה כדאמרינן לעיל איתוסף נמי איסור כהונה אבל זינתה באיסור ונבעלה אחר כך אף על גב דנתחללה לא לקי עליה משום חללה כדאמרינן אלא הולד הוא דהוי חלל דחללה דכתיבה גבי כ"ג לא איצטריכא דהרי אסורה להדיוט ומהדיוט נאסרה עליו ולמה נאמרה דהא קרא יתירא הוא אלא לומר שתלמוד מסדר האמור חללה אחר אלמנה וגרושה שאין איסורין נוהג אלא בכהנים ולא כתבה אחר זונה שמצי' שם זנות פוסל בישראל אם זנתה אשתו ברצון לומר לך שאין נקראת חללה אלא מביאת פסול כהונה לבדה ולא מביאת פיסול הנוהג אף בישראל משמע דלא הויא חללה ללקות עליה אלא מאלמנה לכ"ג וגרושה לכהן הדיוט אבל מזונה אע"ג דנתחללה וולדה חלל לא לקי עליה משום חללה כדאמרינן דאין איסור חללה חייל אאיסור זונה כדאמרינן כן נראה אלא דקשיא לי לישנא דתלמודא על כהן הבא על אחותו דאם חזר ובא עליה עשאה חללה והרב ז"ל נמי קאמר בפי' היא חללה וולדה חלל וצריך עיון דהא בבריתא קתני זנתה נתחללה ונתגרשה ונתאלמנה אינו חייב אלא אחת. הבא על הנדה וולד כשר ואינו חלל דכתיב גבי פסולי כהונה את אלה לא יקח ודרשינן מאלה אתה עושה חלל ואי אתה עושה חלל מנדה. אשה שנתעברה ונעשית חלל וילדה אח"כ הולד כשר דאין יצירתו בעבירה וחלל יצירתו בעבירה דאסירא ליה בזמן יצירתו.
ט׳
ספק אלמנה ספק גרושה ספק חללה ספק זונה הולד ספק חלל מן התורה ונותנין עליו חומרי כהנים וחומרי ישראל אבל חלל תורה ודאי הרי הוא כשר ונושא גרושה ומטמא למתים דכתיב אמור אל הכהנים בני אהרן לא הוה צריך למיכתב הכהנים דכיון דבני אהרן נינהו פשיטא דהוו כהנים אלא לומר אף על פי שהם בני אהרן אינם כהנים עד שיהו בכיהונם דהכהני' מיעט חללים לענין טומאה ולענין פיסולי כהונה ילפינן מינה כבסמוך.
י״א
אף על פי שכהן זכר אסור לישא זונה וחללה הכהנת מותרת להנשא לחלל ולגר ולמשוחרר דלא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו וכתיב גבי טומאה לא יטמא בעל בעמיו מה להלן זכרים ולא נקבות דכתיב בני אהרן ולא בנות אהרן אף כאן זכרים ולא נקבות.
י״ב
גרים ומשוחררים שנשאו זה מזה והולידו בת מותרת לכהונה מדאוריתא הואיל והורתה ולידתה בקדושה וכתיב ביחזקאל בתולות מזרע בית ישראל דמשמע משנזרעו בישראל שתהא הורתה בקדושה וכ"ש אם יש צד ישראל דהבת מותרת אפילו לכתחלה ואפילו עמוני או מצרי שני שנשאו בת ישראל בנותיהם כשרות דכתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מדמצי למכתב בתולת עמיו יקח וכתב מעמיו אפילו מקצת עמיו ועם אחר להביא בתולה הבאה משני עממים דהיינו מישראלים וגר ואותו גר הוי מעם שיש בו ב' עממים דהיינו עמוני דנקבותיהם מותרות וגר מצרי יליף מעמוני שנשא בת ישראל מה לעמוני שכן עמוניות מותרות מיד תאמר במצרי שני שהחמיר בהם הכתוב לעשות בהם נקבות כזכרים עד ג' דורות מצרי שני שנשא מצרית יוכיח שבתו כשרה שהרי שלישית היא ואף על פי שיש בהם צד חמור כדקאמרת אפ"ה שרינן אף אני אביא את זאת הואיל והיא שלישית כשרה לכהונה מה למצרי שני שנשא מצרית שניה שכן אין ביאתו בעבירה עמוני שנשא בת ישראל יוכיח וחזר הדין לא ראי זה כראי זה הצד השוה שבהם שאינה ברוב קהל וכשרה.
י״ד
חלל שנשא כשרה זרעו ממנה חללי' וכן בן בנו עד סוף העולם ואם היתה בת אסורה היא שהרי היא חללה אבל ישראל שנשאה הולד כשר דכתיב ולא יחלל זרעו דמשמע כל זרעו פסולים בין זכר בין נקבה ומקיש זרעו לו דהאב והזרע מוזכרים בתיבה זו דזרעו לומר מה הוא בתו פסולה אף בנו בתו פסולה אבל בתו אע"ג דבכלל זרעו הויא דוקא היא פסול אבל וולדה מישראל כשר כדאמרינן ולא מקשי זרעו דהיינו בתו לו דאהני לה ג"ש דעמיו דטומאה מה להלן זכרים ולא נקבות אף הכא זכרים ולא נקבות והכא חלל גופא לא מצינן לאוקמי ג"ש דהא מקיש זרעו לו מה הוא פוסל את בתו דכתיב זרעו דבכלל הויא בתו אף בנו פוסל בתו ומשום הכי מוקמינן לה לג"ש לוולד חללה מישראל.
ט״ו
כהנים לוים וישראלים מותרים לבא זה בזה כדאשכחן בתורה ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב וגו' לו לאשה והולד הולך אחר הזכר כדכתיב ותלד לו את נדב ואת אביהוא וכו' דהיו כהנים וכת' נמי למשפחות' לבית אבותם בית אביו הוא משפחתו ואין בית אמו משפחתו. לוים וישראלים חללים וגרים ועבדים משוחררי' מותרים זה בזה דלא נאסרו אלא כהנים כדאמרינן לעיל והגר או המשוחרר שנשא לויה או ישראלית או חללה הוולד ישראלי דמשמע נמי קרא דמזרע בית ישראל ואפילו מקצת זרע אפילו זרע כחוש כגון גר שנשא בת ישראל קרינן לולד מזרע בית ישראל וישראלי או לוי או חלל שנשאו גיורת או משוחררת הולד הולך אחר הזכר כדאמרינן.
י״ז
כל משפחות בחזקת כשרות מן התורה ואפילו משפחה שנתערב בה ספק חלל מותר לכהן לישא מאותה משפחה מן התורה שהן ב' ספקות ולא אסירא מדאורית' אבל נתערב בה ודאי חלל או ממזר כל אשה מהם אסורה לכהן עד שיבדוק דהויא ספק חללה שנתחללה מחלל או מהממזר שהוא פסול לה ועושה אותה זונה כדאמרינן לעיל וא"כ כל אשה מהן הויא ספק חללה או ספק זונה ואסורה מדאוריתא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי כדאמרינן לעיל ואם פרשה חדא למקום אחר נראה דאמרינן כל דפריש מרובה פריש מדאוריתא ונראה דבשנתערב בה ממזר וודאי מותר לישא מהן כל אלמנה מדאוריתא אפילו ממקום קביעותא אע"ג דהויא ספק זונה דכיון דספק ממזר לא אסור מן התורה ספק זונה מממזר נמי לא דכל ספק דאתי מממזר לא אסור מדאוריתא:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
אור שמח · הלכות איסורי ביאה פרק י״ט
ד׳
כהן גדול כו' וכן אם בעל בעולה בלא נישואין לא חיללה: עיין ההמ"ג, ולעיל פי"ז במשל"מ ד"ה שוב האיר כו'. והנה מסוגיא דפרק הבא ע"י דף ס' אנוסת עצמו ומפותת עצמו כו' אמר ר"ה ומוציא בגט כו' א"ל והא כו' בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי, אלמא סופה להיות בוגרת תחתיו ה"נ סופה להיות בעולה תחתיו קשיא, ונראה דמאי קשיא דאם כן בבעולת חבירו ג"כ אמאי מוציא בגט נאמר דהואיל וסופה להיות בעולה תחתיו לא יוציא, וצ"ל דהא אין סופה להיות רק בעולת עצמו אבל לא בעולה מחבירו אף דשם בעולת חבירו אין מוסיף דבר בשם האיסור, דעל בעולה דמוזהר אין נפק"מ בין בעולת עצמו לבעולת חבירו, א"כ גם בבעולת עצמו לא קשה דהא סופה להיות בעולה בתורת נשואין לא בעולה מזנות אף דמה דהיא בעולה בתורת אישות אין נפק"מ להוסיף האיסור בשם בעולה, והניחא לשיטת רבוותא בתוספות דולד אנוסת עצמו ודאי אינו חלל א"ש דמקשה דכיון דאין נפ"מ בין בעולה בתורת אישות לבעולה שלא בתפיסת קדושין רק בנזות וכי"ב בשם האיסור בתולה ולא בעולה א"כ יש להכשיר הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו שלא יוציא, אבל כאן בבעולת חבירו הרי מה דהיא בעולה מחבירו מוסיף בהאיסור דהואי חללה והולד חלל, לכן לא שייך לאמר הואיל וסופה להיות בעולה תחתיו, אבל לשיטת רבינו דלא מפליג בין אנוסת עצמו לאנוסת חבירו קשה, ונ"ל דמש"ה אמר קשיא ולא תיובתא משום דאית לה פירוקא והתירוץ כמוש"ב: ולפ"ז נ"ל לפרש השמועה בפ"ק דקדושין איבעיא להו תחילת ביאה קונה כו' למאי נפ"מ כו' אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה מאי, דהקשו רבוותא הא אמרינן דהיכי דאישתני גופה קודם נשואין קיחה דנשואין בעינן ואסורה להנשא לכה"ג אי אמרינן ביאה אירוסין עושה יעו"ש בתוס' פרק הבא ע"י, עוד קשה טובא כיון דאם פריש שיקנה בתחלת ביאה מהני, א"כ ודאי המתקדשת לכה"ג דלית להו היתרא, אם לא דלא יקנה לה בתחלת ביאה, הוי כמו דפירש כמוש"כ המשל"מ פ"א מהלכות מכירה, ולפ"ז א"ש כיון דאם תחילת ביאה קונה א"כ נעשית ארוסה בתחלת הביאה ואין הכי נמי דהנשואין יהא באיסור דכי אם בתולה מעמיו יקח בתולה ולא בעולה בעת קיחה דנשואין, אבל אם נשא אותה אחר זה אז שוב לא יוציאו מידו משום דהויא בעילת עצמו באירוסין דהוי כמו בוגרת ומוכת עץ דסופה להיות בעולה תחתיו דארוסה מותרת להארוס מן התורה ולא הוה עלה שם בעילת זנות כלל, אבל אם נאמר דסוף ביאה קונה הרי היא בעולה ממנו שלא בתפיסת קדושין ואין סופה להיות בעולה תחתיו רק על ידי בעילת קדושין שכבר הוא אשתו, וא"כ הדין באם כנס אותה אח"ז שוב מוציא כמו בעילת עצמו מזנות אם כנס דקיי"ל דמוציא בגט דבר תורה, וא"כ על האיסור דנשואין ליכא נפ"מ כלל דבין כך וב"כ אסור לישא אותה, רק הנפק"מ אחר זה אם עבר ונשא אותה אי מוציאה בגט או לא, ולא שייך לומר דהוי כפירש שדעתו לקנות בתחלת ביאה כיון דבין כך ובין כך איסורא עבד. אמנם רבינו פסק דאירס בעולה ונתמנה כה"ג יכנוס, ובאירס בתולה ואח"ז בעלה שלא בתורת נשואין לא הזכיר רבינו, ואם סובר דבזה לא יכנוס הפירוש מחוור, וזה ברור אצלי, דאין לומר דאין סופה להיות בעולה תחתיו רק ע"י נשואין, דהנשואין אינו מוסיף כלום בקשר האישות וכמו שאמרו שהארוסה גמורה לבעלה, ורק הנשואין הוא ענין צדדי כמו ירושה וטומאה והפרת נדרים עד דבעי בשילהי גיטין אם זה הוי שיור בגט באומר חוץ מהפנ"ד כו' ובוודאי כשהיתה בעולה אחר אירוסין ממנו אם כנס אחרי זה אינו מוציא דהא סופה להיות בעולה תחתיו ע"י אישות ותורת קדושין ודוק:
ז׳
כהן שנשא גרושה מעוברת בין ממנו בין מאחר וילדה כו': עיין הרב המגיד, ומפורש כן בסוף פרק נושאין על האנוסה ואלא בגרושה כו' בשלמא לשני לא ליטמא כו' שמא בן הראשון וכשר הוא רש"י שם, הרי דמפורש דאין העובר חלל במה שאמו נתחללה ע"י ביאת כהן בגרושה, ומזה מפורש דספק חלל אסור לטמא למתים כמו"ש בה"י ופשוט:
ח׳
שאיסור השניות איסור השוה בכל כו': פירוש דבחלוצה הוי איסור בכהונה וכמו דיש חלל מאיסור כהונה ד"ת כן יש חלל מדבריהם, אבל בשניות דלא שייך לאיסור כהונה ולא שייך לומר רק דבביאה ראשונה תהא זונה, זה לא שייך דענין זונה לרבינו אינו תלוי בסיבת האיסור דהרי הנרבעת לבהמה ונדה כשרה ולא נעשית זונה, וחלל לאשתו דביאת היתר הוה עושה אותה זונה, א"כ כיון שאין האיסור לבד גורם לשם זונה לא שייך לומר בשניות דהוי מדבריהם דנעשית זונה מדבריהם דרק לאיסור גזרו חכמים אבל לא לעשותה זונה ופשוט:
י׳
אבל חלל של תורה כו' ונושא גרושה כו': מפורש סוטה דף ו'. ומטמא למתים, יבמות שם, סנהדרין פ"ק דף ה':
נחלת הכלל · Friedberg Edition
משנה למלך · הלכות איסורי ביאה פרק י״ט
ג׳
וכהן גדול שבא עליהן וכו'. כבר נתבאר בגמרא דהלכה כראב"י דיש חלל מחייבי עשה ונראה דכיון דיש חלל מחייבי עשה כהן שנשא חללה שנתחללה מאיסור עשה לוקה עליה משום חללה לא יקח. אך ראיתי להתוס' בפרק הערל (דף ע"ו) ד"ה מחלל דחייבי עשה שכתבו וז"ל ושמא חללה הבאה מחייבי עשה ליכא לאו אלא עשה לכהן הבא עליה ע"כ. ולא ידעתי אם דין זה נוהג ג"כ בזונה דקי"ל דיש זונה מחייבי עשה כמ"ש רבינו לעיל בפי"ח מהלכות אלו דין ב'. אם נאמר דזונה הבאה מאיסורי עשה ליכא לאו לכהן הבא עליה כי אם עשה ומסתמיות דברי רבינו נ"ל דבין בזונה ובין בחלל לוקה עליהם אף שאיסורם בא מחמת איסור עשה וסברת ריב"ם היא תמוה בעיני וצ"ע מההיא דאמרי' בפרק האומר (דף ס"ח) דלר"ע דאמר אין קידושין תופסין בחייבי לאוין ואפי' בחייבי עשה קרא דכי תהיין במאי מוקים ליה ומשני בבעולה לכ"ג משום דהו"ל עשה שאינו שוה בכל. ואמאי לא אוקמיה לקרא בחללה דחייבי עשה שג"כ אינו שוה בכל שאינו נוהג כי אם בכהנים. וכן בר"פ אלו נערות (דף ל') אמרינן איכא בינייהו בעולה לכ"ג משום דהו"ל עשה שאינו שוה בכל. ואמאי לא קאמר חללה הבאה מאיסורי עשה. ומיהו י"ל דכיון דלר"ע כל שאין לו ביאה בישראל לא תפסי קידושין אלא דקרא דכי תהיין דיש איזה דבר שאין לו ביאה בישראל ויש לו בה הויה מסתברא לאוקומי קרא במה שהוא קל יותר דהיינו בעולה לכ"ג שאינו נוהג בכל הכהנים כי אם בכ"ג לאפוקי חללה הבאה מאיסורי עשה דאף שאינו נוהג בישראל נוהג בכל הכהנים ומש"ה קיל בעולה לכ"ג מחללה הבאה מאיסורי עשה. וכ"ת תיקשי לרבנן דאמאי לא אוקמוה לקרא דכי תהיין בחללה מחייבי עשה הא לא קשיא כלל שהרי הקשו לר"ע מי כתיב כי תהיין לכהן. וא"כ מה"ט נמי לא אוקמוה בחללה הבאה מחייבי עשה. וכבר כתבתי (א"ה יתבאר לקמן בפירקין דין ה' יע"ש) דלרבנן לא ניחא להו לאוקומי קרא אלא באשה שהיא שנואה לכל העולם: ואם נשאת אע"פ שלא נבעלה וכו'. (עיין בדברי הרב המחבר בפ"ה מהלכות אבל דין י'):
ד׳
וכן אם בעל בעולה בלא נישואין לא חללה. * (א"ה עיין בדברי הרב המחבר פ"א מהלכות מכירה דין ד' ועיין לעיל פי"ח מהלכות אלו דין ב' ד"ה שוב וד"ה הנה):
ה׳
לפיכך כהן שבא על זקוקה ליבם וכו'. הנה ה"ה ז"ל הביא הסוגיא הנאמרת בפרק י' יוחסין בבא על אחותו וכתב רבינו רצה ללמוד הכשר מדין זה ולא מצא אלא מי שזקוקה ליבם וכו' (עיין במ"מ) ואיכא לעיוני טובא בדברי ה"ה הללו דהא משכחת לה בכהן שבא על מצרית ואדומית שניה שהולד כשר שהרי הוא מצרי שלישי והיא נעשית זונה שהרי נבעלה לפסול לה ואם חזר הכהן ובא עליה ונתעברה הולד חלל שהרי נולד מפסולי כהונה. הן אמת שיש להסתפק הרבה בדין זה דאפשר דשם זונה לא חל בפסולי קהל דדוקא בישראלית שמותרת שייך לומר שאם נבעלה לאסור לה דנעשית זונה אבל מצרית ואדומית שהם פסולי קהל אפשר דלא חל עליה שם של זונה. ובגמרא בפרק עשרה יוחסין (דף ע"ז) שאלו דהיכי חל איסור זונה על גרושה וחללה ותירצו א"ר חנא בר קטינא הואיל ושם זנות פוסל בישראל. והכוונה שזו היתה אסורה דוקא לכהן וזינתה ושם זנות פוסל אף בישראל נתוסף איסור אף לכהן. אבל פסולי קהל שהם אסורים לכהן אין שם של זונה חל עליהם לאוסרם לכהן. אלא שקשה לזה מ"ש ה"ה ואם בא על הממזרת הרי הולד פסול. ואמאי לא קאמר דשם זונה לא חל על הממזרת שהיא מפסולי קהל. וכ"ת דעדיפא מינה קאמר דהיינו שהולד פסול מ"מ היה לו לומר טעם כולל גם למצרית ואדומית. ומ"מ הדין נראה נכון בעיני וכעת לא מצאתי גילוי לדין זה גם עיקר הדין דהיינו כהן שבא על מצרית שניה שיהיה הבן כהן גמור לא מצאתיו מבואר: אך אכתי קשיא לי דהא משכחת לה במי שכנס את יבמתו ואח"כ בא הוא או אחד מן האחים על הצרה דאיפליגו בה בפ"ק דיבמות דאיכא מ"ד בכרת ואיכא מ"ד בעשה ולכ"ע לכונס אינו אלא בעשה ואנן קי"ל בין לכונס בין לאחין ליכא כי אם עשה וכמו שפסק רבינו בפ"א מהלכות יבום וחליצה דין י"ב יע"ש. וא"כ אם בא הכונס או אחד מהאחין על הצרה עשאה זונה דהא קי"ל דמאיסורי עשה הויא זונה וכמו שפסק רבינו לעיל פי"ז מהלכות אלו דין ב' והולד כשר ואם חזר ובא עליה הרי חיללה והולד חלל. וא"כ קשה איך כתב ה"ה שלא מצא אלא על מי שזקוקה ליבם הא משכחת לה בבא על צרת כנוסתו. ונראה דלק"מ דאמרי' בפרק אלמנה לכ"ג (דף ס"ט) ואימא נבעלה לפסול לה אף מחזיר גרושתו לאיש זר אמר רחמנא מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר מעיקרא הוא ע"כ. ודרשה זו היא דרשה גמורה ואף שרבינו לא הביאה כבר עמד על זה ה"ה לעיל רפי"ח מהלכות אלו וז"ל ודע שרבינו כשהזכיר נבעלה לאדם שהיא אסורה לו לא הוצרך להוציא מחזיר גרושתו משנשאת דהא ודאי לא פסיל לה משום דלאו זר אצלה מעיקרא הוא משום שלא אמרו כן אלא לתרומה אבל לכהונה כבר נפסלה מחמת שנתגרשה ומ"מ עדיין היה לו לבאר ע"כ. ובכוונת דברי ה"ה איכא לעיוני טובא וכבר כתוב אצלנו בארוכה במקום אחר (א"ה לעיל בפי"ח מהלכות אלו יע"ש) ומ"מ הדבר מבואר דבעינן זר אצלה מעיקרא. ולפ"ז זה שבא על צרת כנוסתו לא היה זר אצלה מעיקרא שהרי קודם שיכנוס היתה ראויה לו וגם לשאר האחין וא"כ אינו עושה אותה זונה. אלא שאם הדבר כן יש לתמוה על מ"ש רבינו לעיל פרק י"ח מה' אלו דין ד' הבא על אחת מהשניות וכו' או על חלוצתו לא עשה אותה זונה שהרי אינה אסורה לו מן התורה ע"כ. משמע שאם היתה אסורה מן התורה היה עושה אותה זונה. ואמאי והא לא היה זר אצלה מעיקרא שהרי קודם החליצה ראויה היתה לו: ואגב גררא ראיתי דאיכא לאתמוהי טובא בסוגית הגמרא בפרק האומר דרבנן אית להו דקידושין תופסין בחייבי לאוין מדכתיב כי תהיין לאיש וגו' האחת שנואה דהיינו שנואה במעשיה וקאמר רחמנא כי תהיין ופריך ונוקמה בחייבי עשה. ומשני הני חייבי עשה מאי ניהו אי שתיהן מצריות שתיהן נשואות אי אחת מצרית ואחת ישראלית שתי נשים מעם אחד בעינן אי בעולה לכ"ג מי כתיב תהיין לכהן ע"כ. והשתא תיקשי לחכמים דאמאי לא אוקמוה לקרא דהשנואה היא צרת כנוסתו. ולר"ע לא קשיא מידי משום דדוקא אוקמוה בבעולה לכ"ג משום דאיהו אית ליה דחייבי עשה השוין בכל אין קידושין תופסין בהן ומש"ה לא אוקמוה אלא בבעולה לכ"ג וכדאיתא התם בגמרא. אבל לרבנן דאי הוו מצו לאוקומי לקרא במצרית ואדומית הוו מוקמי לה יש לתמוה דאמאי לא מוקמי ליה בהכי. הן אמת דלר"ח ור"ת ז"ל דגרסי' התם בלאו ניחא. אך לרש"י ורבינו דאית להו דליכא כי אם עשה קשיא טובא. ואולי דרבנן ס"ל דקרא כי קאמר האחת שנואה היינו שנואה לכל העולם דהיינו איסור כולל והיינו דקאמרי אי בעולה לכ"ג מי כתיב לכהן כלומר דליכא לאוקומי לקרא באיסור פרטי לאדם אחד. וא"כ הכי נמי ליכא לאוקומי לקרא בכונס צרת כנוסתו שהרי זו אינה שנואה לכל העולם. ולפ"ז לרבנן קרא לא מיירי אלא בשנשא ממזרת ולא משכחת לה חייבי לאוין השוה בכל כי אם זה: והנה התוס' בפרק החולץ (דף מ"ט) ד"ה סוטה כתבו וז"ל וא"ת ולוקמה בסוטה ולבועל וי"ל דמי כתיב כי תהיין לבועל כדקאמר התם מי כתיב כי תהיין לכהן א"נ בבועל לא כתיב הויה ולא תפסי בה קידושין עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים דהא דאמר מי כתיב כי תהיין לכהן רבנן הוא דקאמרי לה לדחות אוקימתא דר"ע אבל ר"ע אית ליה שבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשי' והתוס' אליבא דר"ע קיימי וכמבואר מתירוצם השני וזה פשוט. והנראה אצלי שיש כאן חיסור לשון בדברי התוס' וכוונתם מבוארת דהקושיא הראשונה שהקשו לוקמה במחזיר סוטה הוא לר"ע דוקא כלומר דמנ"ל דבעולה לכ"ג נשתנה דינה משאר חייבי עשה אימר דקרא דכי תהיין מיירי במחזיר סוטה דכבר גלי קרא דקידושין תופסין בה ותירצו מה שתירצו וחזרו והקשו ולוקמה בבועל וקושיא זו הוא בין לרבנן ובין לר"ע. לרבנן קשה דמנ"ל דחייבי לאוין קידושין תופסין בהן אימא דקרא דכי תהיין מיירי בסוטה ולבועל ולר"ע נמי קשה דלוקמה בסוטה ולבועל דגלי קרא דגבי בעל תופסין בה קידושין וה"ה גבי בועל. ותירצו זה דלרבנן לא קשיא דמי כתיב כי תהיין לבועל דומה למה שאמרו דמי כתיב כי תהיין לכהן. דס"ל כמו שכתבנו דכוונת רבנן באומרם מי כתיב כי תהיין לכהן הוא דס"ל דהפסוק מיירי באיסור השוה לכל העולם. ולר"ע נמי לא קשיא משום דאיהו ס"ל דבבועל לא כתיב הויה וא"כ לא תפסי בה קידושין ומש"ה אוקמיה לקרא בבעולה לכ"ג שהוא לאו שאינו שוה בכל דקיל וכדאיתא התם. ודע דטעמא דהוה ס"ד דהתוס' דגבי בועל היו תופסין קידושין אע"ג דלא כתיב ביה הויה הוא משום דאין לנו להחמיר בטומאה דגבי בועל מטומאה דגבי בעל וכמ"ש התוס' בפ"ק דיבמות (דף ג') ד"ה לפי שאינן בצרת צרה. וא"ת הקושיא הראשונה שהקשו התוס' דלוקמה במחזיר סוטה אמאי לא הקשו אותם גם [לרבנן] וכגון שקינא לאשתו ונסתרה וגירשה וחזר ולקחה דהכא ליכא לאו דאע"ג דהרשב"א ס"ל דאפילו ספק סוטה קאי עלה בלאו וכמ"ש ה"ה בפי"א מהלכות גירושין דין י"ד מ"מ דעת התוס' הוא דבספק סוטה ליכא לאו וכמו שנראה מדבריהם בפ"ק דיבמות (דף י"א) ד"ה צרת סוטה וכ"כ התוס' בפירוש פ"ק דסוטה (דף כ"ח) וז"ל ואע"ג דליכא מלקות מ"מ לאו הבא מכלל עשה איכא ע"כ. וי"ל דאה"נ אלא דבמה שתירצו לר"ע מתרצים ג"כ אליבא דרבנן ועיין בספר שי למורא סי' ק"ב שהאריך בדברי התוספות הללו יע"ש:
ח׳
אבל כהן שבא על אחת מהשניות וכו'. לא ידעתי כוונת רבינו ז"ל בזה דלענין דזרעו ממנה כשרים מאי איריא שניות דאיסורן דרבנן אפילו חייבי לאוין נמי זרעו ממנה כשרים וכמו שכתב דכהן שבא על זקוקה ליבם הולד כשר ואם כוונתו לומר דאפילו חזר ובא עליה ביאה שניה דאפ"ה הולד כשר אין הטעם שכתב מספיק דאכתי קשה דאמאי בביאה ראשונה לא עשאה זונה דרבנן כדין כל אשה שנבעלה ביאת איסור השוה בכל ואם חזר ובא עליה פעם שנית תתחלל היא ובניה מדרבנן וכעת לא מצאתי טעם נכון למה גזרו חכמים בחלוצה אטו גרושה ולא גזרו בבא על אחת מהשניות שתהיה זונה דרבנן אטו זונה דאורייתא ואולי חלוצה דשכיח גזרו זנות לא שכיח לא גזרו * (א"ה עיין מ"ש לעיל פ"ב מהלכות סוטה דין ח'): ודע שהנראה מדברי רבינו הוא דלא אשכח חללה דרבנן אלא בבא על החלוצה מדלא כתב אלא זו ואע"פ דבפרק כל הגט (דף כ"ז) אמרי' זעירי אמר כולן אין פוסלין חוץ מן האחרון וקי"ל כוותיה וכמ"ש כל הפוסקים לאו למימרא דזה האחרון הוא גט בטל ואם בא אחר וקידשה אין קידושין תופסין בה ואפ"ה פסולה לכהונה מדרבנן אלא ספק מגורשת היא וכמ"ש רבינו בפ"ג מהלכות גירושין דין ד'. אך מאי דקשיא לי הוא אמאי לא הביא המגרש את אשתו ואמר לה הרי את מגורשת ממני ואי את מותרת לכל דאמרי' דזהו ריח הגט דפוסל בכהונה והגט בטל ואם מת מתייבמת ואם בא אחר וקידשה אין קידושין תופסין בה ואפ"ה פוסל לכהונה מדרבנן וכמ"ש רבינו ברפ"י מהלכות גירושין וא"כ הרי זו גרושה דרבנן ואם בא עליה כהן הולד חלל מדרבנן ואם נאמר דס"ל דלא גזרו חכמים אלא עליה שלא תנשא לכהן אבל לפסול זרעה לא גזרו לא ידעתי מאין הוציא דין זה והדין מצד עצמו הוא תמוה דמאי שנא גבי חלוצה דכי היכי דגזרו עליה שלא תנשא לכהן גזרו על ולדה וגבי ריח הגט לא גזרו כי אם עליה ולא גזרו על ולדה והדבר צריך אצלי תלמוד: עוד משכחת לה גרושה דרבנן בממאנת וכדאמרי' בפ' בית שמאי (דף ק"ז) נתן לה גט וכו' ופסלה מן הכהונה והיא הלכה פסוקה ופשיטא דאיסורה מדרבנן דהא לא היתה צריכה גט מדין תורה דקטנה היתה ואין קידושין תופסין בה וזה פשוט ותו איכא חרש שנשא פקחת וכן חרשת שנשאת לפקח שכל אלו קידושיהן מדרבנן וכמו שכתב רבינו בפ"ד מהלכות אישות דין ט' ואם נתגרשו הוו גרושות מדרבנן ואסירי לכהן דומיא דקטנה ואע"ג דכל אלו אם זינו תחת הבעל לא נאסרו לכהונה וכמ"ש רבינו בפ"כ מהלכות אלו דין ב' התם טעמא דמלתא הוא משום דרבנן לא גזרו באיסור של דבריהם משום זונה אבל ודאי אם נתגרשו נפסלו לכהונה דומיא דקטנה:
י׳
נמצאו החללים ג' וכו' ואם אכל או נטמא או נשא גרושה מכין אותו מכת מרדות וה"ה בחלל של דבריהם. נ"ל דלא קאי לכל החלוקות משום דפשיטא דחלל של דבריהם אם נטמא או נשא אשה שאינה ראויה לכהן שלוקה שהרי מדין תורה כהן גמור הוא ונהי דחכמים החמירו עליו לעשותו חלל שלא יאכל תרומה ככהן מ"מ לענין אם נטמא או נשא אשה אסורה פשיטא לי דלקי ככהן גמור. וראיתי להרב פרישה א"ה סי' ז' סל"ו שכתב דאינו לוקה והטעם דחכמים השוו מדותם ואם ילקו אותו יאמרו שהוא כהן גמור ויבאו להאכילו בתרומה ע"כ. ולפ"ד ליתנהו להני מילי אלא לענין עונשין דוקא עונשין אותו ככהן גמור שוב ראיתי להרב חלקת מחוקק שכתב ככל אשר כתבנו וזה פשוט: אבל חלל של תורה וכו'. * (א"ה עיין מ"ש הרב המחבר בספר דרשותיו דרך מצותיך ח"ג (דף ס"ט ע"ד):)
נחלת הכלל · Warsaw, 1881
נחל איתן · הלכות איסורי ביאה פרק י״ט
ג׳
ואם נשאת לכהן אשה מאיסורי כהונה אע"פ שלא קרב לה נתחללה שכל נשואה בחזקת בעולה היא אע"פ שנמצאת בתולה. דע שהאחרונים באה"ע סי' ז' נחלקו בפירוש דברי רבינו הללו דהט"ז כתב דרבינו לא קאמר אלא דנשואה היא בחזקת בעולה מן הסתם אבל כשיש עדים שלא נבעלה לא נתחללה. ולי נראה דהעיקר בכוונת רבינו הוא מ"ש החלקת מחוקק והבית שמואל שם דבנשואין לבד נתחללה אף שיש עדים שלא קרב לה. שהרי כתב רבינו בריש פ"י מהלכות אישות דמשנכנסה לחופה נקראת נשואה אע"פ שלא קרב לה וא"כ הא דתנן מן הנשואין פסולות דהיינו נמי משנכנסה לחופה וכן משמע בפי"א שם וכמ"ש שם. וכן בפ"א מהלכות נערה כתב רבינו דהויא כבעולה משנשאת ואע"פ שעדיין היא נערה בתולה. ומ"ש הרב חמ"ח שם שדבר זה צריך ראיה מבואר בדברי התוס' בכתובות (ריש דף מ"ט) דנשואה שאינה בעולה חשיבא כבעולה ואין חילוק כלל דנשואין משוו לה כבעולה לכל דבר. ושוב מצאתי אח"ז בספר שער המלך בקונטרס חופת חתנים שהביא ג"כ ראיה מדברי התוס' דכתובות שזכרתי. אך בהג"ה שם דחה ראיה זו דדוקא גבי נערה המאורסה הוי גזה"כ. אבל נראה דהכי מוכח בירושלמי דיבמות כמ"ש בהלכות נערה. וזה דלא כמו שנראה מדברי התוס' בגיטין (דף פ"ה) דבנשואין לחוד לא נפסלו מן התורה אפילו בחייו: גם מה שהקשה החלקת מחוקק שם דהיאך תעשה חללה בכניסתה לחופה הא הוא אינו חייב. לק"מ דהא מצינו בכהן הדיוט שנעשית חללה על ידו אשה האסורה לו אע"פ שהוא אינו חייב בביאה בלא קידושין לדעת רבינו. ואם כן ה"נ י"ל שתעשה חללה בנשואין לחוד אע"פ שהוא אינו חייב:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
שער המלך · הלכות איסורי ביאה פרק י״ט
א׳
איזהו חללה כו' וכן א' מן הנשים האסורות לכהונה שנבעלה נתחללה. עיין ברש"י ז"ל פרק עשרה יוחסין דע"ה ע"א ד"ה מכ"ג שכתב דמדכתיב לא יחלל ולא כתיב לא יחל ב' חלולים במשמע אחד לה ואחד לזרעו ולכאורה דבריו תמוהים דמסוגיא דהתם דף ע"ז ע"ב משמע דממשמעות דלא יחלל נפ"ל הן אמת שדברי רש"י ז"ל הם תלמוד ערוך פ' קמא דתמורה דאמרינן התם בהדי' נימא קרא לא יחל מאי לא יחלל ועיין בהרב חד"ה ז"ל פרק ד' מיתות דנ"א ע"א מה שיישב בזה ובפ"ק דיבמות דף ט"ו ע"ב ד"ה היא עצמה כתב רש"י ז"ל וז"ל דכתיב לא יחלל זרעו בעמיו ועמיו היינו אשתו יע"ש. ודבריו תמוהים שדבריו סותרים למ"ש בפרק החולץ ובפרק עשרה יוחסין וסוגיא דתמורה וכבר תמה עליו בזה הרב הנזכר והניחו בצ"ע ולע"ד נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' פ"ק דתמורה ד"ה שאני התם וז"ל ונ"ל דהיינו מיתור הלמ"ד שניה אבל אין לומר דבלא הלמ"ד שניה מיתור נמי דרשינן הכי חילולים הוא עושה ואינו עושה ממזרות ותפסי בה קדושין דע"כ ממזרות ותפיסת קדושין אינן תלויין זה בזה שהרי אמר ר"י בפ' החולץ דאין ממזר אלא מחייבי מיתות ב"ד אבל מחייבי כריתות אין הולד ממזר אע"ג דלכ"ע לא תפיס קדושין יע"ש ומה שיש לעמוד בדבריהם עיין בהרב צאן קדשים וא"כ י"ל דס"ל לרש"י דהא דנפ"ל בתמורה מיתורא דלא יחלל אינו אלא לאביי דס"ל התם כ"מ דא' רחמנא ל"ת אי עביד מהני אייתר לן לא יחלל אחד לו ואחד לה וכן נמי למאי דקי"ל כרבא דלא מהני אליבא דשמעון התימני דר"ע דס"ל דכל שלא תפסי קדושין הולד ממזר כמ"ש התוספות פרק החולץ דמ"ד ה"נ דאייתר לן יתורא דלמ"ד לאשמועי' דב' חלולים הוא עושה דאי לאשמועינן דתפסי בה קדושין מדכתיב לא יחל חלולים הוא עושה ואינו עושה ממזרים שמעינן לה דכיון דאין עושה ממזרים תפסי בה קדושין אמנם לר"י דס"ל דלאו הא בהא תלי' א"כ אצטריך לא יחל לאשמועינן דתפסי קדושין וא"כ מנ"ל דהיא מתחללת מש"ה הוכרח רש"י לומר בפ"ק דיבמות דנפ"ל מקרא דבעמיו משום דסוגיא דהתם קאי לרבי יאושע כדקאמר שאלו לר"י צרת הבת מהו והשיב להם ר"י צרות מתיר' אני בני צרות אני מעיד כו' והיינו משום דסביר' ליה דלא ילפינן מק"ו דאלמנה דבנה פגום משום דאיכא למיפרך מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת כדקאמר התם ומ"ש רש"י ז"ל בפרק החולץ ובפרק ד' מיתות ועשרה יוחסין דנפ"ל מיתורא דלא יחלל היינו לפום מאי דקי"ל הלכתא כשמעון התימני כמ"ש התוספת פ' החולץ ד"ה שמעון: ועוד נראה ליישב דודאי היא עצמה דמתחללת נפ"ל מיתורא דלא יחלל אלא דק"ל לרש"י ההיא דאמרינן ס"פ היה נוטל כהנת מתחללת כהן אינו מתחלל ונפ"ל התם מדכתיב זרעו זרעו מתחלל והוא אינו מתחלל ויש לדקדק דמאי חזית דדרשינן מיעוטא דזרעו למעוטי הוא שאינו מתחלל ויתורא דלא יחלל לרבו' היא עצמה שמתחללת ואמאי לא נימא איפכא וכבר מוהרימ"ט ז"ל בחידושיו לקדושין נתקשה בזה ותי' דמזרעו לא ממעיט היא גופא דגריעא מזרעו מק"ו אבל הוא עצמו לא אתי מק"ו דאמרינן הבא על הפסולות יוכיחו עי"ש ואין דבריו מובנים דהא אמרינן בפ"י יוחסין דף ע"ז ע"א דק"ו פירכא הוא דמה לחלל שכן יצירתו בעבירה גם מ"ש דהוא עצמו לא אתי בק"ו משום דאיכא למימר בא על הפסולות יוכיחו אינו מובן שהרי הא דאמרינן דבא על הפסולות אינו מתחלל היינו לפום קושטא דמילת' דדרשינן למעוטי הוא שאינו מתחלל אבל אנן ק"ל אעיקרא דמילתא דנדרוש איפכא וכ"ג הבא על האלמנה מתחלל ומכ"ש בא על הפסולות וא"כ משום הכי הוצרך רש"י ז"ל לומר דהיינו מדכתיב בעמיו דהיינו אשתו דמש"ה דרשינן דלא יחלל לרבות היא עצמה משום דסמיך אבעמיו דהיינו אשתו ובשיטה מקו' כ"י למס' יבמות בפרק החולץ כתב וז"ל פירש"י מדכתיב לא יחלל כו' ולעיל בסוף פ"ק פי' מדכתיב בעמיו ונ"ל דתרווייהו חדא הוא דמדכתיב לא יחלל משמע שני חלולים אחד לזרעו והאחר אינו ידוע על מי כתיב בעמיו לאשמועינן שאותו חלול האחר הוא אשתו דהיינו בעמיו עכ"ל ומ"ש הוא יותר נכון ודו"ק:
ג׳
ואם נשאת כו'. עיין בהרב המגיד ובמ"ש פ"י מהלכות אישות בקו' חופות חתנים:
כ״ג
משפחה שנתערב בה ספק חלל כו' והוא הדין אם נתערב בה ספק ממזר כו'. כתב מרן הכ"מ ז"ל וז"ל אכולה מילתא דלעיל קאי שאם נתערב בה ספק ממזר אסור ישראל לישא מאותה משפחה לכתחילה ואם נשאת לא תצא מפני שהוא ס"ס ע"כ ומבואר היא שכונתו לומר דמיירי בבא לישא אשה מאותה משפחה דאסור משום ספק ממזר אבל בבא לישא אלמנה מאותה משפחה פשיטא ודאי דשרי דאשת ממזר היא ואף ע"ג דבבא על ספק חלל כתב מרן ז"ל לעיל מזה דאפי' אם נשא' תצא כיון דליכא חזקה דכשרות א"ל דדוקא ביחוסי כהונה החמירו טפי אבל בשאר יוחסין לא ועיין בהרב אליהו רבא אך ק"ל שהרי שתוקי ס"ס הוא ספק אי אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש ואת"ל דהיא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה וכמ"ש הריטב"א ז"ל פרק י' יוחסין גבי ההיא דשתוקי גם המרדכי ז"ל בפרק החולץ כתב כן בהדיא משם רבינו ברוך וכבר כתבתיה בזה במקום אחר באורך ובפרק ט"ו מה' אלו דין כ"ג כתב רבינו ז"ל דשתוקי ואסופי אסורין לבא זה בזה ואם נשאו לא יקיימו ומכ"ש שתוקי בישראל דס"ל דאם נשאת תצא וכ"כ ה"ה ז"ל בפי' באותו פרק הלכה כ"ט דשתוקי אסור בישראל ואם נשאת תצא ועיין במוהרש"ך סי' וא"כ איך כתב מרן ז"ל אם נשאת לא תצא מפני שהוא ס"ס ולולי דברי מרן ז"ל ממ"ש רבי' דאלמנת עיסה אם נשאת לא תצא לא תקשי לן דכיון דאפילו ביחוסי כהונה אמרינן דס"ס אם נשאת לא תצא מכ"ש בשאר יוחסין דיש לומר דבאלמנת עיסה דוקא התירו משום דאיכא חזקה דכשרות אבל כל דליכא חזקה אפילו בשאר יוחסין נמי החמירו ועיין בספר מוצל מאש שהביא ראיה לדברי הרא"ם ז"ל דס"ס בתרי גופים לא אמרינן ממאי דקי"ל כר"א דספקן בספקן אסור אפי' דאיכא ס"ס ספק אם הוא כשר או ממזר ואת"ל הוא ממזר שמא גם היא ממזרת וכפי מ"ש אין ראיה כלל דשאני הכא דמעלה עשו ביוחסין אפילו בס"ס וזה דבר מוכרח ממה שאסרו שתוקי בישראל כמ"ש ודוק וליישב דברי מרן ז"ל נר' לומר דס"ל לרבינו דשתוקי לא חשיב ס"ס שלא כדעת הריטב"א והמרדכי משום דכולה חדא ספק הוא שמא לכשר נבעלה שהרי כשאנו אומרים דאינהו אזלי לגבה וכל דפריש מרובה פריש היינו לומר דלכשר נבעלה וכי אמרינן תו את"ל היא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה היינו הך והרי זה דומה ממש למ"ש התוס' ז"ל פ"ק דכתובות גבי ההיא דפתח פתוח מצאתי דלא חשיב ס"ס לומר שמא כשהיא קטנה נבעלה ואת"ל כשהיא גדולה שמא באונס משום דשם אונס חדא הוא דפתוי קטנה אונס הוא ובהכי יש ליישב ג"כ מ"ש ה"ה ז"ל פט"ו מהל' אלו דין כ"ו דכי גזרו רבנן באסופי בחדא ס' בתרי ס' לא גזרו ותמה על הרב בעל אליהו רבא דהא שתוקי ס"ס היא ואפי"ה גזרו אכן כפי מ"ש ניחא דשתוקי לא חשיב ס"ס משום דכולה חדא ספק הוא משא"כ בההיא דאסופי דס"ס גמור הוא מיהו אכתי קשה לדברי ה"ה ז"ל ממ"ש כאן רבי' והוא הדין אם נתערב בה ס' ממזר וליכא למימר דגבי יחוסי כהונה החמירו טפי שהרי מדברי ה"ה ז"ל נרא' שהוא מפרש דברי רבי' ז"ל כמו שפי' מרן דלענין איסור ישראל לישא אשה מאות' משפחה מיירי ועיין בס' מחנה אפרים בהגהותיו על רבינו שהק' כן ולפי מ"ש הרב אליהו רבא ז"ל ליישב דברי ה"ה ז"ל באופן שהוא מפרש דברי רבינו ז"ל לענין איסורי כהונה אתי שפיר וא"נ י"ל דהכא לא חשוב ס"ס גמור משום דהו"ל ס' אחד בגוף וספק א' בתערובות דלא חשיב ס"ס לדעת ר"ת ז"ל וסיעתיה ועיין בספר בית שמואל ס"ק י"ד ובתשובת הרשב"א סי' ת"א ומשו"ה אסרו לכתחילה ודוק שוב נדפס ספר אורים גדולים למוהר"י זאבי ז"ל וראיתי לו שם בדמ"ב ע"ג שכ"כ דשתוקי לא חשיב ס"ס משום דכול' חדא ס' היא והביא ראיה מדברי התוס' שכתבנו ותמה על הריטב"א והמרדכי ז"ל מההיא דגרסינן פ"ק דכתובות די"ד רמי לה אביי לרבא ומי אמר ר"י אינה נאמנת ורמינהו העיד ר"י על אלמנת עיסה שכשרה לכהונ' כו' אלא אמר רבא דר"ג אדר"ג ל"ק התם ברי הכא שמא דר"י אדר"י ל"ק התם חד ס' הכא תרי ס' ע"כ והשתא לפי דברי הריטב"א ז"ל קשה טובא שהרי ההוא דראוה מדברת אמרינן התם דלר"י ולר"א דפסולין אפי' ברוב כשרין אצלה שרוב אנשי אותה העיר משיאין לכהונה פוסלין וכיון שכן קשה דהיכי קאמר התם חד ס' הא הכא נמי תרי ס' נינהו שמא אזלי אינהו לגבה וכל דפריש מרובא פריש ואם ת"ל היא אזלה לגבייהו שמא לכשר נבעלה אלא ודאי דהא לא חשיב ס"ס א"ד יע"ש ובאמת שהיא קושיא חזקה ואפשר ליישב שאף הריטב"א אזיל ומודה דהא ודאי לא חשיב ס"ס משום דכולה חדא ס' היא וכההיא שכתבו התוספות ז"ל ואף הריטב"א ז"ל לא אמרה אלא בההיא דשתוקי והיינו כלפי מ"ש הפר"ח ז"ל בכללי ס"ס גם מוהר"י זאבי ז"ל סמוך ונראה דמ"ש התוס' דכל שהוא משם א' לא חשיב ס"ס אינו אלא כשאין כל א' מוסיף על חבירו אפילו כמלא נימא אמנם כשהספק האחר מוסיף על חבירו מקרי שפיר ס"ס עי"ש וא"כ בההיא דשתוקי דלעיל כתב רש"י ז"ל וז"ל רוב כשרים אצלה דכיון דמכירין את אמו שהיא פנויה רוב העולם כשרים אצלה שאין הרוב ממזרים שהולד מהם ממזר ואפילו נכרי ועבד אם בא עליה אין הולד ממזר ע"כ הנה מבואר מדבריו דבההיא דשתוקי אזלינן אחר רוב העולם וכן בדין שהרי לא ראינו שנבעלה בעיר כדי שנלך אחר רוב העיר וא"כ משמע דכשנאמר דאינהו אזלי לגבה ודאי דאזלינן אחר רובא דעלמא ורובא דעלמ' גוים נינהו ואף שהולד כשר מ"מ הרי היא נפסלה לכהונה כדקי"ל גוי ועבד הבא על ב"י פסלה ואף הולד איכ' מ"ד דפגום לכהונה וא"כ משו"ה חשיב ליה ס"ס כיון דהס' הראשון מוסיף על חבירו דלכשנאמר דאינהו אזלי לגבה הרי נפסלה לכהונה וכשנאמר שמא לכשר נבעלה הרי היא כשרה לכהונה אמנם בההיא דפ"ק דכתובות לר"י דפוסל אפילו ברוב כשרים אצלה לא חשיב ס"ס דכולה חדא ס' שהרי בין אם נאמר דאינהו אזלי לגב' וכל דפריש מרובא פריש הרי היא כשרה לכהונה שהרי רוב העיר משיאין לכהונה כנ"ל: כתב מוהרשד"ם ז"ל חא"ה סי' רל"ה שכפי מ"ש הריב"ש דכהני' בזמן הזה כיון שאין להם כתב היחס אינן כהנים ודאים נראה דמותר לישא שבויה דהוי ס"ס ספק אם הוא כהן או לא ואת"ל כהן שמא היא טהורה עי"ש ולכאורה יש להקשות עליו מאלמנת עיסה שכתב רבינו דאסור לכתחילה לישא אותה אע"ג דהוי ס"ס אמנם הא ודאי ל"ק מידי דדוקא בכהן ודאי עשו מעלה ביוחסין והחמירו אפילו בס"ס אבל היכא דעיקרא מספ"ל אי כהן הוא או לא בהא ודאי לא עשו מעלה ביוחסין אלא דאעיקרא דמילתא בס"ס שכתב הרב ז"ל ק"ל שהרי הו"ל ס"ס בתרי גופים וכל ס"ס בתרי גופים לא אמרינן כמ"ש הרא"ם ז"ל וכבר הארכתי בזה בכללי ספקא דרבנן ועשיתי לו סמוכות מדברי התוס' פ"ק דיבמות יע"ש. כתב מוהר"י הלוי ז"ל סימן ל"ג הביאו הרב החבי"ב ז"ל חא"ה ס"י דס' שבויה שנשאת לכהן לא תצא ונראה שהדין עמו דכיון דס"ס הוא הו"ל כאלמנת עיסה שכתב רבינו דאם נשאת לא תצא מפני שהם ב' ספקות ואולם אחר ההשקפה נר' דשניא היא דא ואמינא לה ממ"ש האו"ה הביאו הפר"ח ז"ל בכללי ס"ס ס"ק י"ד וז"ל גבינות של ישראל שהיו בבית הגוי וספק אם נחלפו בגבינות הגוים כו' ויש להחמיר בס' חליפתם ואפילו אם היה רק ספק לנו אם מעמידין בקיבת נבלה לא היו ניתרין הכא מכח ס"ס ספק לא הוחלפו ואת"ל הוחלפו שמא לא העמידוה בקיבת נבלה דמאחר שאסרו חכמים גבינות הגוים מחמת אותו ס' ודאי איסור הוא והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שהרי אם נודע לנו שהוחלפו היינו אוסרין בודאי מחמת גבינות הגוים וא"כ אינו ניתר מס"ס עד שיהיו ב' ספקות מלבד הס' הראשון שאסרו חכמים והא דאיסור דרבנן ניתר בספק א' היינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזרה אבל בגבינות הגוים וכיוצא שאף בלתי גזירת חכמים היה כאן חשש איסור תורה ע"י גזירת חכמים חשוב כאיסור ודאי א"ד ולזה הסכים הפר"ח שם עי"ש וא"כ נראה דדכוותא ממש בנדון דידן גבי שבויה לא חשיב ס' שבויה ס"ס לומר ספק נשבית ואת"ל נשבית שמא לא נטמאה דמאחר שאסרו חכמים שבויה מחמת ספק נטמאה חשיב כודאי איסור והרי הוא כאלו ראינו בהדיא שנטמאה ואינו ניתר בס"ס עד שיהיו ב' ספיקות מלבד הספק הראשון שאסרו חכמים גם מטעם ס' דרבנן נמי ליכא למימר דהיינו דוקא בדבר שעיקר איסורו מדרבנן משום גזירה משא"כ בשבויה דאף בלתי גזירת חכמי' יש כאן חשש איסור תורה כמ"ש האו"ה ומצאתי ראיה שאין עליה תשו' לזה מהא דגרסינן פרק האומר דף ס"ו גבי ההיא דינאי המלך דקתני ויבוקש הדבר ולא נמצא ופריך בגמ' ה"ד אי לימא דבי תרי אמרי אשתבאי ובי תרי אמרי לא אשתבאי מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני עי"ש בפירש"י והתוס' וקשה טובא דמאי פריך הא הו"ל ס"ס ספק נשבית או לא ואת"ל נשבית שמא לא נטמאה דמדאורייתא אפילו ודאי נשבית מותרת דאיסור שבויה אינו אלא מדרבנן כמ"ש הפוסקים ז"ל ואע"ג דלענין יחוסי כהונה קיי"ל דאפילו בס"ס אסור וכר"ג דקי"ל כותיה מ"מ ר"ג גופיה קאמר דמדינא שרי אלא שר"י ן' זכאי גזר שלא להושיב ב"ד על כך וא"כ בעובדא דינאי המלך דהוה תרי דרי מקמי תקנת ריב"ז פשיטא ודאי דס"ס ביוחסין שרי וא"כ מאי פריך מאי חזית כו' ותו דאף לאחר תקנת ריב"ז דמעלה עשו ביוחסין ה"ד לכתחילה שלא תנשא לכהן אבל אם נשאת לא תצא כמ"ש רבינו וא"כ פשיטא ודאי דאין הולד חלל והן אמת שכפי מ"ש הריטב"א ז"ל ל"ק מידי האמנם הרואה יראה שאף הריטב"א לא פי' כן אלא ליישב דברי התוס' ז"ל וכן ראיתי בס' פני יהושע בשיטתו שנתעצם הרבה בקו' זו אכן כפי דברי האו"ה שכתבנו הנה נכון כנ"ל:
נחלת הכלל · Friedberg Edition
יצחק ירנן · הלכות איסורי ביאה פרק י״ט
י״א
אבל הכהנת וכו' ולא בנות אהרן. וקשה טובא דבני אהרן לא קאי האשה זונה וחללה דכתיב בתריה וכמו דאיתא ביבמות דף פ"ד לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים עד היא אינה מוזהרת ע"כ ואם איתא דבני אהרן קאי גם ההאי עניינא דאשה זונה וחללה ומשום הכי מתמעטו נשים כהנות שיכולות להנשא לפסולים כגון חלל וכיוצא מפסולי כהונה מאי קשיא ליה מלא יקחו התם הוא ענין אחר שכשם שהכהן הנושא חללה עובר בלאו כן החללה עוברת דגלי רחמנא לא יקחו לומר שהיא ג"כ עוברת וגם רבא אמאי תלי לה כל היכא שהוא מוזהר היא מוזהרת וכו' והא לימא ליה קרא כתיב בני אהרן ולא יקחו הוא ענין אחר וכן נראה מההיא דקידושין דף ל"ה ע"ב דגלי הגזירה שוה דפאת פאת דבני אהרן ולא בנות קאי גם אעניינא דלא יקחו וכו' מכלל דמשם ואילך לא והפסיק הכתוב דקדושים ויש לישב כל זה האמנם נ"ל מהך סוגייא דלא יקחו יתר אתא לומר דגם היא עוברת ומכאן תשובה מוצאת למ"ש התוס' בחגיגה דף י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' וקשה לר"י מההיא דתנן היתה מעוברת וכו' והא משמע דקא בעי אליבא דכו"ע ושמא כאן דאף היא בכלל האיסור כדכתיבנא וכו' קרי ביה יקיח נאמנת עכ"ל ואין תירוצם מובנת דגם בנדון דמתני' גם היא בכלל האיסור אם אמת הדבר שנבעלה מנתין וממזר ושוב נשאת לכהן מקרא דלא יקחו ומה הפרש יש ביניהם. ולענ"ד נראה דהכא כיון שהיא בכלל האיסור אמרינן דלא עבדא איסורא כיון דלא איתרע חזקתה לומר דעבדא איסורא לפי דאפילו אם אמת הוא דאינה בתולה באותה בעילה מה איסור איכא וכיון שכן אמרינן דנאמנת דלא עבדא איסורא אבל התם אם אמת הדבר שנבעלה לנתין או ממזר איך נאמר דלא עבדא איסורא והא עבדא איסורא בבעילתה לנתין ולממזר דהיא ג"כ בכלל האיסור דלא יבא ממזר כיון דהוא עביד איסורא אף היא עבדא איסורא וע"כ לא נאמר לא הוזהרו כשרות להנשא לפסולים אלא אשה כשרה שיכול לישא חלל וכיוצא מפסולי כהונה ועמיתי בתורה מהרי"א נר"ו פי' באופן אחר דשאני גבי בתולה שעיברה כיון דעבדא איסורא גם היא והיא מילתא דעבידא לאגלויי דאחר בעילה אחת יתוודע חרפתה דעבדא איסורא משו"ה אמרינן דלא עבדא איסורא משא"כ התם דלו היה דעבדא איסורא כיון דלא נודע עבדא ועבדא. ומה שכתבו קרי ביה יקיח יש לעיין ולבקש מקום מוצאם ונראה דהיינו מש"ס יבמות דדרשו מלא יקחו יתר לחייב לאשה ומשמעות הדרשה היינו ודאי דלא יקחו צ"ל לא יקיחו ואף כאן בכ"ג כיון דכתיב והוא וכו' יקח למה לי כי אם בתולה מעמיו יקח אשה ואף דאתא לאוקומא בעשה כמ"ש התוס' בפסחים דף מ"א מ"מ לימא קרא יקח לחודיה אשה למה לי למדרש יקיח אשה ומ"ש בספרים קרא דיחזקאל ט"ס הוא ושוב כה הראני הבן יקיר לי פחד יצחק ישמרהו בוראו סוגייא דפרק אין מעמידין דף כ"ג גבי ויקחו אליך וכו' שדרשו ימכרו והיינו משום דקרי ביה ויקיחו יעו"ש גם בפי' רש"י ואחר זמן רב נדפסו ספרי שער המלך ח"א הל' איסורי ביאה וברכי יוסף אה"ע סי' ו' ויד מלאכי סי' קמ"ד האריכו בקושיות אלו ותהילות לאל באנו לכוונתם.
נחלת הכלל · Friedberg Edition
על הפרק הזה
רמב״ם הלכות איסורי ביאה י״ט, מתוך הלכות איסורי ביאה שבספר קדושה. משנה תורה - "היד החזקה" לרבנו משה בן מימון - הוא חיבור ההלכה המקיף הראשון, הסוקר את כל התורה שבעל פה בלשון ברורה ומסודרת לפי נושאים, בעברית מנוקדת. המובא כאן הוא לימוד המקור ואינו פסק הלכה. פסיקה למעשה תלויה בנסיבות, במנהג ובהכרעת פוסק - בשאלה למעשה יש לפנות לרב.
רמב”ם, משנה תורה - נחלת הכלל